Chabad Library · The Mitteler Rebbe
Toras Chaim·
א[כב573 ] והנה להבין שרש ענין המצה שנק' מיכלא דמהימנותא והוא בבחי' קטנות דאבא דוקא כנ"ל. הנה תחלה י"ל בשרש ענין הפסח בכלל שהוא בחי' הדילוג הגדול שלא בסדר והדרגה כלל574 כנ"ל למה הוא שלא [כ]סדר והדרגה בדרך דילוג דוקא, והנה באמת שרש ענין הפסח והמצה א' הוא שהוא ענין ובחי' כל העצמיות דוקא רק שהפסח הוא מלמעלה למטה ממקום הגבוה שהוא מדלג משם כמ"ש קול דודי הנה זה בא מדלג575 שהוא מגבוה לנמוך מדלג על ההרים כו', והיינו מצד בחי' גילוי אור המשפיע כמ"ש ופסח ה' על הפתח כו', ובחי' המצה זהו המקום שלשם הוא מדלג והיינו בהתלבשותו וירידתו למטה מטה בהעלם דקטנות דאור אבא שהוא האמונה הפשוטה כנ"ל וד"ל. והנה ענין הפסח שהוא הדילוג היינו בבחי' התפעלות כל העצמיות ּ דנפש576 בדילוג על הסדר והדרגות דעו"ע כמו מרצון לשכל ומשכל למדות אלא הכל כלולים בה577 כא' להיותה למעלה מהתפעלות רצון ושכל כו'. וזהו אנו רואים גם בבחי' הקטנות דאמונה הפשוטה שהוא המצה שאנו אוכלים לחזק כח האמונה אע"פ שישראל מאמינים בני מאמינים578 בירושה כו', מ"מ ע"י מצה זו דוקא נתחזק יותר כח האמונה (והוא בחי' אמונה רבה במהו"ע ית' ממש שהוא למעלה משם הוי' ואלקי' בסובב וממלא579 כו' שלמעלה מאמונה דאבות כו' כמ"ש במ"א שזהו ורעה אמונה580 שא'581 בר"מ דמשה דוקא כו'582 ) (ואפי' משה הי' חייב באכילת מצה זו בליל א' דפסח), והוא בבחי' מקיף כעטרה ע"ג הראש שנק' אירוסין [כ]עיגול הטבעת כמ"ש וארשתיך לי כו'. והטעם הוא שזהו בבחי' קטנות דאבא דוקא כנ"ל הענין ידוע ומבואר במ"א583 שזהו כמו תינוק שא"י לקרות אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן דוקא, כי בטעמו טעם לחם דגן כי הדגן והלחם שרשו בחכמה (דלחם גימ' מזלא כמ"ש בסידור584 ) וכשטועמים585 טעם לחם יש בו מכח עצם ומהות דאור השכל והחכ'586 [שבנפש] (אע"פ שקטן אין לו מח'587 דבינה אבל בחי' כח מקור השכל יש בו בהעלם דמפני זה יודע לצרף אותיות הדיבור כידוע דאבא יסד ברתא כו' וד"ל588. ולכך אין יכול לקרות אבא דוקא בימי היניקה דחלב שעדיין אין בו מבחי' אור החכ' דאבא ואע"פ שמכיר לאביו ולאמו א"י לקרות אבא בדיבור בפה עד שיטעום טעם דגן דוקא שאז יש בו הכרה זו להכיר לאביו לקרותו אבא כו'. וכך הוא בנש"י שנק' בנים589 בקטנות כילד שא"י לקרות אבא לומר בפה כמו כי אתה אבינו כבן קטן שנמשך אחר אביו מצד שממנו נלקח, כך נש"י נמשכים מאליהם לאביהם שבשמים ואו' אתה אבינו כו' כי כל דבר נמשך לשרשו590 דוקא