Toras Menachem·Vol. 1 (5710)·Sicha of Acharon Shel Pesach 5710תורת מנחם·– א – שנת ה'שי"ת·בס"ד. משיחת אחרון של פסח ה'שי"ת

אא. איתא בגמרא⁹⁰: "תנו רבנן, בשעת פטירתו של רבי אמר לבני אני צריך כו', נר יהא דלוק במקומו, שולחן יהא ערוך במקומו, מטה תהא מוצעת במקומה".

בוביאור הדברים:

ג"פטירה" – פירושה גם העתקה ממקום למקום, מענין אחד לשני, מסוג עבודה אחד למשנהו, כמו "הפטרה", שהיא פטירה והעתקה מתורה לנביאים⁹¹. ועד"ז בנוגע ל"פטירתו של רבי", שפירושה פטירה והעתקה למקום ואופן עבודה נעלה יותר, כמארז"ל⁹² "צדיקים אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב, שנאמר⁹³ ילכו מחיל אל חיל", שהולכים ומתעלים בעלי' אחר עלי'.

דוהחידוש הוא – ש"בשעת פטירתו של רבי אמר לבני אני צריך":

הכיון שב"פטירתו של רבי" מתחיל אצלו אופן עבודה שבאין-ערוך לגמרי, יש מקום לחשוב שאין לו עוד שייכות אלינו.

ומבהיר זאת רבי בשעת פטירתו באמרו "לבני אני צריך": למרות שעתה הנני עולה לסדר עבודה נעלה לגמרי, מ"מ, הנני זוכר אתכם, ואזכור אתכם בכל מקום בו אהי', ויתירה מזה, גם לי, בהעליות הכי נעלות, נוגעת עבודתכם – "לבני אני צריך", כלומר, לא זו בלבד שהבנים צריכים (זקוקים) לו, אלא יתירה מזה, שהוא צריך לבנים.

זב. ולכן, כל הענינים שבהם הי' נהוג לפנות לרבי, עומדים במקומם – "נר יהא דלוק במקומו, שולחן יהא ערוך במקומו, מטה תהא מוצעת במקומה":

חבאופן כללי היו באים לרבי (ליחידות) עבור שני סוגי ענינים: תיקון ופרנסה רוחנית. תיקון ופרנסה גשמית (אבל לא חומרית). וכל סוג נחלק לשלשה פרטים – נר שולחן ומטה.

טיחידות בנוגע לענינים גשמיים נחלקת לשלשה דברים: בני חיי ומזוני, שהם נר שולחן ומטה: "חיי" – "נר", כמ"ש⁹⁴ "נר הוי' נשמת אדם". "מזוני" – "שולחן", ו"בני" – "מטה".

יוכל הדברים האלה "עומדים במקומם" – גם לאחרי פטירתו יכול רבי לענות, ועונה הוא כמו קודם, ומשפיע עתה כמו קודם.

יאועד"ז בנוגע ליחידות בנוגע לענינים רוחניים – שנחלקים לשלשת הסוגים נר שולחן ומטה:

יב"נר" – קאי על כללות המצוות, כמ"ש⁹⁵ "כי נר מצוה". "שולחן" – קאי על תורה בפרט, שנוסף על היותה בחינת "לבוש" כשאר המצוות, ה"ה גם בחינת "מזון"⁹⁶. ונוסף על הענינים הקשורים עם ההנהגה כתיקונה ע"פ התורה (שולחן) ומצוות (נר), ישנו גם תיקון המצב של נפילת האדם שחטא ופגם ועבר את הדרך, משום שנכנסה בו רוח שטות⁹⁷, ונעשה במדרגת שוכב שהראש הוא בהשוואה לרגל – שמצב זה נכלל ב"מטה". ובפרטיות יותר ה"ז קשור עם תיקון הפגם בעניני שמירת הברית (וכן בשמירת הלשון, הקשורים זב"ז⁹⁸), ובפרט ח"נ שהם הבדלה כללית בינו ובין ה"א⁹⁹ – שצריך לתקנם באופן שתהא "מטתו שלימה"¹⁰⁰.

יגוגם ענינים אלה "עומדים במקומם" – שגם במצב של נפילה ופגם לא יחשוב שנותק לגמרי, ואיזה קשר יכול להיות לו עם רבי לאחר פטירתו, אלא עליו לדעת שגם עתה עונה הרבי על שאלות בעניני תיקוני פגמים ונפילת האדם, כמו מקודם¹⁰¹.

ידג. יש לשאול על כך:

טוידוע שלצורך המענה ב"יחידות" צריך להיות איזו שהיא שייכות

טזלהדבר, ולפחות בדקות שבדקות, כהסיפור הידוע בזה מכ"ק אדמו"ר האמצעי¹⁰².

יזוא"כ, בשלמא בעבר, כשהרבי הי' בגוף גשמי בעלמא דין, להיותו בכל זאת מלובש בגוף, שייך עכ"פ בדקות שבדקות, כמסופר על כ"ק אדמו"ר האמצעי, אבל עתה, כיון שאין לו שום שייכות, כיצד יכול הוא לענות על דברים כאלה?

יחד. והתירוץ על זה – בהקדמה, שיש מקשין: מה שייך בכלל לבקש מהרבי, הרי זהו"ע של "ממוצע"?

יטאחרים שואלים זאת בקשר לעניני יראת-שמים. – משולח אחד ("פון היינטיקע משולחים") הי' נוהג שכאשר ביקשוהו למסור "פדיון" בקשר לענינים גשמיים – הי' לוקח, אך "פדיון" בנוגע לענינים רוחניים – לא הי' לוקח, באמרו, שאפילו הקב"ה בעצמו אינו עושה זאת, כמאמר¹⁰³ "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". –

כוהמענה על זה:

כאכשם ש"ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד", היינו, לא רק שישראל מתקשרין באורייתא ואורייתא בקוב"ה¹⁰⁴, אלא "חד" ממש, כך גם ההתקשרות בין חסידים לרבי, שאינה כשני דברים המתאחדים, אלא נעשים "כולא חד" ממש. והרבי אינו "ממוצע מפסיק" כי אם "ממוצע מחבר". ובמילא, אצל חסיד, הוא והרבי והקב"ה – כולא חד.

כב– לא ראיתי שיאמר כך בפירוש בתורת החסידות, אלא זהו "הרגש", ובמילא, מי שרוצה להרגיש כך – ירגיש, ומי שאינו – איני רוצה להתווכח עמו, יהי לו אשר לו. –

כגובמילא אין מקום לקושיא אודות "ממוצע" – מאחר שזהו עצומ"ה בעצמו, כפי שהעמיד עצמו ("ווי ער האָט זיך אַריינגעשטעלט") בגוף.

כדוע"ד מאמר הזהר¹⁰⁵ "מאן פני האדון הוי' דא רשב"י"¹⁰⁶, או כפי

כהשמצינו שבעת השליחות נקרא אפילו מלאך בשם הוי'¹⁰⁷, או כפי שאמר משה רבינו: "ונתתי עשב"¹⁰⁸.

כווכמו כן אין גם מקום לקושיא כיצד עונה הוא ביחס לענינים של מטה וכדומה, כי, הקשר שבין הרבי לחסידים הוא קשר עצמותי ("אַ עצמיות'דיקער פאַרבונד"). ולכן אמר רבי: בכל מקום בו אמצא – לבני אני צריך.

כזה. הרבי נמצא אתנו כבעבר. הוא נמצא בחדרו ושומע אותנו מתוועדים כאן.

כחאם כן, כיצד אנו מתוועדים כאן? – משום שרצונו הוא שנתוועד.

כטפעם הפעיל הרבי בחדרו את המיקרופון ושמע את ההתוועדות כאן. גם עתה כן הדבר, ובמדה יתירה כמובן.

לו. בספר חסידים¹⁰⁹ מובא שרבנו הקדוש הי' בא בכל ערב שבת בין השמשות לביתו בבגדי שבת, וקידש, ופטר את הרבים¹¹⁰.

לאגם עתה זמן של בין השמשות לאחר מנחה, ורבנו הקדוש בא לקדש, וגם נשאר ללילה.

לבז. בחורף זה נכנסתי פעם לחדר הרבי. הוא ישב נשען על ידו, שקוע במחשבות, ואמר לי שברצונו לנסוע לארץ ישראל. אמרתי לרבי: כיצד אפשר לנסוע, הרי ישנה כאן עבודה מרובה? חשב מעט ואמר: נו, רעיון יפה¹¹¹.

לגבמחשבתו כבר הי' בארץ ישראל. עצמות יוסף הובאו לארץ ישראל.

לדח. פעם בא חסיד אחד ממקום רחוק וביקש מהרבי שיאמר מאמר חסידות. הרבי ענה לו שהוא אומר חסידות בשבת. נענה החסיד ואמר שכאשר הוא בא לרבי ה"ז אצלו שבת. ואז אמר הרבי חסידות¹¹².

להאף עתה, ע"י התקשרות כדבעי, שייך אצל כאו"א בכל יום ובכל עת שיהי' שבת, ורבי בא, מקדש, ופוטר את הרבים, כלומר, שמשפיע בהם כאילו קידשו בעצמם, אבל – יתירה מזה – קידוש עם הכוונות שלו, ובמילא עם הקדושה שלו¹¹³.

לו**