Chabad Library · The Rebbe
Toras Menachem·
אבלתי מוגה
בא. מישהו שאל אצלי קושיא בתניא:
גבהתחלת ספר התניא כותב רבינו הזקן ש"אפילו העובר על איסור קל של דברי סופרים מקרי רשע, כדאיתא בפ"ב דיבמות1426 ובפ"ק דנדה1427 . . וכ"ש וק"ו במבטל איזו מ"ע שאפשר לו לקיימה".
דומקשה: לשם מה זקוק רבינו הזקן ללמוד בק"ו שהמבטל מ"ע נקרא רשע – הרי מפורש בגמרא1428 "האי עשה ה"ד אי לא עביד תשובה זבח רשעים תועבה"1429?
ה– מהי הסיבה שחסידים שלומדים תניא אינם תופסים ("כאַפּן זיך גאָרניט") קושיות כאלה?!
ו*
זב. בענין עניית אמן – יש לחקור בב' אופנים: (א) עניית אמן הו"ע של חיוב – בתור השלמה להברכה. (ב) עניית אמן עיקרה ענין של שלילה – שלילת העדר עניית אמן, שלא יראה כמו שאינו מסכים ושולל ח"ו את הברכה.
ח[א' רצה להוכיח מעניית אמן בשבועה שהו"ע של חיוב, ואמר כ"ק אדמו"ר שליט"א, שבשבועה לא שייך הענין דשלילה, כי, כשאינו עונה אמן אין לו שייכות כלל להשבועה].
טלכאורה יש להביא ראי' שעניית אמן הו"ע של חיוב:
יובהקדם – שהנפק"מ בין ב' האופנים, היא, לכאורה, בהעומד בתפלה במקום שאסור להפסיק לעניית אמן: אם עניית אמן הו"ע חיובי, הרי במקום שאסור להפסיק בטל החיוב. אבל אם עניית אמן הו"ע שלילי, שלא יתפרש כמו שאינו מסכים להברכה – אינו יכול שלא לענות אמן
יאגם כשעומד במקום שאסור לו להפסיק, ובמילא אין לו ברירה אלא להקדים ולצאת מבית-הכנסת (כדי שלא ישמע הברכה).
יבוכיון שלא מצינו בשום מקום שהעומד במקום שאסור להפסיק לעניית אמן צריך לצאת מבית-הכנסת, מוכח, לכאורה, שעניית אמן הו"ע של חיוב.
יגאבל באמת אין זו ראי', כי, גם אם נאמר שעניית אמן היא בשביל לשלול שלא יתפרש כמו שאינו מסכים ח"ו להברכה, אין הכרח לצאת מבית-הכנסת כשאינו יכול לענות אמן, כי, שלילת הקס"ד שאינו מסכים ח"ו להברכה אינה מוכרחת להיות בנוסח דעניית אמן דוקא [וראי' לדבר, שבבית המקדש היו עונים בנוסח "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"1430, ולאו דוקא בנוסח "אמן"], אלא גם עצם העובדה שעומד בתפלתו ומשבח את הקב"ה בפסוקי דזמרה, "הללו את ה' מן השמים", או שאומר "אמת ויציב ונכון", "עזרת אבותינו", וכיו"ב, שוללת את הקס"ד שאינו מסכים ח"ו להברכה1431.
ידג. לכאורה יש להביא ראי' שעניית אמן הו"ע של חיוב – מזה שאין מפסיקין בעניית אמן באמצע התפלה:
טובאם נאמר שעניית אמן הו"ע של חיוב – אפשר לבאר הטעם שאין מפסיקין בעניית אמן באמצע התפלה, כיון ש"העוסק במצוה פטור מן המצוה"1432 (משא"כ אם נאמר שעניית אמן הו"ע של שלילה).
טזאבל באמת, אי אפשר לומר שהטעם שאין מפסיקין לעניית אמן הוא משום שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, כי, מטעם זה אין להפסיק גם במקום שמותר להפסיק, כמו ב"הודו לה' קראו בשמו", וכן באמצע לימוד התורה.
יזועכצ"ל, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה אינו טעם שלא להפסיק בעניית אמן [וההסברה בזה – שכשם שמפסיקין מפני כבוד מלך בשר ודם לומר "יחי המלך", עאכו"כ שמפסיקין לומר "יחי מלכו של עולם"], וזה שאין מפסיקין לעניית אמן הוא במקום שאסור להפסיק לשום דבר.
יחד. ויש לומר, שבחקירה זו (אם עניית אמן הו"ע של חיוב או
יטשלילה) תלוי' בפלוגתת הגמרא1433 בנוגע למברך ועונה אמן – "מברך עדיף ממאן דעני אמן", או ש"גדול העונה אמן יותר מן המברך":
כמעלת עניית אמן לגבי הברכה – שייכת רק אם נאמר שעניית אמן הו"ע של חיוב, כלומר, כיון שהתוכן דעניית אמן הוא חיזוק על הברכה, לכן יש בזה מעלה יתירה לגבי הברכה.
כאמשא"כ אם נאמר שזהו"ע של שלילה, לא יתכן ששלילת אי-הסכמה על הברכה תהי' גדולה מהברכה עצמה.
כבועפ"ז י"ל, שמ"ד "מברך עדיף ממאן דעני אמן" ס"ל שעניית אמן הו"ע של שלילה, ומ"ד "גדול העונה אמן יותר מן המברך" ס"ל שעניית אמן הו"ע של חיוב.
כגה. והנה, בביאור הענין ד"גדול העונה אמן יותר מן המברך", איתא בדרושי חסידות1434 שעניית אמן הוא ע"ד הענין ד"חותם בברוך":
כדברכה – מלשון המשכה – ענינה המשכת השפע מלמעלה. וכיון שהמשכת השפע מלמעלה יכולה להיות באופן שיומשך מזה גם יניקה לחיצונים ח"ו, צ"ל גם "חותם בברוך", ש"ענין החותם הוא1435 כמו לשון חותם שעל האגרת מבחוץ כדי שלא יקרא באגרת הזאת איש זר אשר אין רצונו שידע הכתוב שם, כך הוא החותם הזה מן הברכה וההמשכה . . (ש)תהי' רק בבחי' הקדושה לבדה ואין לזרים אתה חלק ונחלה" (כמבואר בתורה אור בתחלתו1436).
כהוזהו גם תוכן הענין דעניית אמן – קיום הברכה באופן שתהי' ההמשכה בקדושה בלבד, ולא תהי' יניקה לחיצונים.
כוומזה משמע לכאורה שעניית אמן הו"ע של שלילה – שלילת היניקה לחיצונים. אבל באמת ... (חסר ההמשך).
כז**