Toras Menachem·Vol. 2 (5711·Part 1)·Sicha of the Holiday of Purim 5711תורת מנחם·– ב – שנת תשי"א – חלק ראשון·בס"ד. שיחת חג הפורים ה'תשי"א

אבלתי מוגה

בא. אודות נוסח התפלה בר"ה ויוהכ"פ איתא בזהר¹⁶⁷⁰ "תלת ובכן ובכן ובכן", אבל לפי הנוסח שלנו אומרים "ובכן" ארבע פעמים¹⁶⁷¹.

גויש לבאר זה ע"פ הידוע¹⁶⁷² ש"ובכן" הרביעי הוא כנגד "ובכן" שנאמר במגילת אסתר¹⁶⁷³ – "ובכן אבוא אל המלך¹⁶⁷⁴ אשר לא כדת", שלהיותו "לא כדת", לא נקבע בנוסח התפלה מלכתחילה...

דוהענין בזה¹⁶⁷⁵:

ההסדר הרגיל הוא שאין לבוא אל המלך אל החצר הפנימית... – "כל עבדי המלך גו' יודעים אשר כל איש ואשה אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא יקרא אחת דתו גו'"¹⁶⁷⁶.

ואמנם, בימי הפורים, ניתן כח לכל בנ"י, כאו"א לפי ערכו, שכאשר הולכים בתוקף... ולא מתחשבים בכך שהכניסה אל החצר הפנימית היא "לא כדת",

ז– שכן, בידעו שבחצר הפנימית נמצא המלך אחשורוש, "זה הקב"ה שאחרית וראשית שלו"¹⁶⁷⁷, מה איכפת לו ("וואָס איז אים די נפק"מ"...) אם הנהגה זו היא "כדת" או "לא כדת"... כיון שיודע שעי"ז יפגש ("ער וועט זיך צוזאַמענקומען") עם הקב"ה "שאחרית וראשית שלו" –

חאזי מתנהגים עמו מלמעלה ג"כ "שלא כדת" – שמכניסים אותו אל המלך אל החצר הפנימית, ולא עוד אלא שנותנים לו את "ראש השרביט"¹⁶⁷⁸,

טואח"כ נותנים לו את כל השרביט, כמבואר פרטי הענינים בזה בדרושי פורים¹⁶⁷⁹.

יב. ומימי הפורים ה"ז נמשך גם על כל השנה כולה:

יאענינו של פורים הוא גמר ושלימות מתן-תורה, כמ"ש¹⁶⁸⁰ "קיימו וקבלו היהודים", "קיימו מה שקבלו כבר"¹⁶⁸¹ (במ"ת), וכתיב¹⁶⁸² "וקבל היהודים את אשר החלו לעשות", שבמ"ת היתה רק ההתחלה ("החלו") בלבד, וגמר ושלימות הקבלה היתה בימי הפורים¹⁶⁸³.

יבוכיון שמתן-תורה הו"ע כללי שנוגע לכללות מציאותם של בנ"י (שמציאותם היא תורה ומצוותי') על כל השנה, הרי בודאי שענינו של פורים – גמר ושלימות מתן-תורה – הו"ע כללי שנוגע לכללות מציאותם של בנ"י על כל השנה.

יגובנוגע לעניננו:

ידמימי הפורים למדים כלל, שכאשר רואים שאין עצה... "כל עבדי המלך גו' יודעים" שאין להכנס אל החצר הפנימית... לא צריכים להתפעל, אלא להדחק שמה ("שפּאַרן זיך אַהינצו")!

טוובהתאם לכך נעשית ההנהגה על כל השנה כולה – שכאשר רואים שאין ברירה אחרת, אזי, "ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת"...

טזג. מאמר ד"ה וקבל היהודים את אשר החלו לעשות¹⁶⁸⁴ – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א.

יז***

יחד. בהמשך להמדובר לעיל (במאמר¹⁶⁸⁵) אודות החילוק שבין המס"נ דחנוכה להמס"נ דפורים – יש להוסיף בזה עוד ענין ע"פ נגלה דתורה

יט(אף שלא מצאתיו בדרושי חסידות, ולכן לא רציתי להזכירו בתוך הדברים¹⁶⁸⁶).

כובהקדמה:

כאבנוגע להחיוב דמסירת נפש – "כשיעמוד עכו"ם ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה או יהרגנו, יעבור ואל יהרג . . במה דברים אמורים בשאר מצוות, חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכת דמים, אבל שלש עבירות אלו אם יאמר לו עבור על אחת מהן או תהרג, יהרג ואל יעבור"¹⁶⁸⁷.

כבו"כענין שאמרו באונסין כך אמרו בחלאים. כיצד מי שחלה ונטה למות ואמרו הרופאים שרפואתו בדבר פלוני מאיסורין שבתורה, עושין, ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה, חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכת דמים, שאפילו במקום סכנה אין מתרפאין בהן"¹⁶⁸⁸.

כגואעפ"כ, יש חילוק ביניהם – "כל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג . . מפני שעבר באונס אין מלקין אותו"¹⁶⁸⁹, ואילו בחלאים, "אם עבר ונתרפא עונשין אותו בית דין עונש הראוי לו"¹⁶⁸⁸.

כדוצריך להבין טעם החילוק ביניהם – דלכאורה, חולה שיש בו סכנה שעבר ונתרפא בא' מג' האיסורים, אנוס הוא, ולמה עונשים אותו?

כהועד"ז מצינו גם בדין נוסף – "האשה שנחבשה בידי עכו"ם, על ידי ממון מותרת לבעלה, על ידי נפשות אסורה לבעלה"¹⁶⁹⁰, ולכמה דעות¹⁶⁹¹ אסורה אפילו לבעלה ישראל, כיון שחוששין שמא נתרצית להיבעל כדי להציל את עצמה שלא יהרגוה. ולכאורה¹⁶⁹², נתרצית להיבעל כדי שלא יהרגוה – אנוסה היא, ואנוסה מותרת לבעלה ישראל?

כוומבאר הצ"צ¹⁶⁹³, "דאונס דבישראל שרי זהו כשמאנסה על הבעילה, משא"כ הכא שאינו אונסה על הבעילה, כי אם שמפקירים אותה מטעם אחר לפי שנידונית למות, והיא מעצמה מתרצית כדי להציל עצמה, אין זה נקרא אונס לגבי הבעילה, כיון שהתשמיש אינו באונס כלל כי אם ברצון".

כזוזהו גם טעם החילוק בין מי שאומרים לו עבור על אחת מג'

כחהעבירות או תהרג ועבר ולא נהרג שאין מלקין אותו, להמתרפא בא' מהן שעונשין אותו – שזה שאין מלקין מפני שעבר באונס הוא רק כאשר האונס הוא על העבירה עצמה (שאומרים לו עבור או תהרג), משא"כ בהמתרפא בא' מהן, כיון שהאונס אינו על העבירה עצמה (שהרי האונס הוא סכנת החולי), ואילו העבירה עצמה נעשית ברצון (כדי להנצל מסכנת החולי), עונשין אותו¹⁶⁹⁴.

כטה. ועד"ז יש לומר גם בנוגע לחנוכה ופורים:

לבחנוכה¹⁶⁹⁵ – כיון שהגזירה היתה על מצוות התורה, ש"בטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות"¹⁶⁹⁶, שגזרו על שבת ומילה¹⁶⁹⁷, "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך"¹⁶⁹⁸, הרי, אף שהיו חייבים למסור נפשם ולא לעבור על מצוות התורה [ולא רק בנוגע לע"ז וג"ע ושפ"ד, אלא גם בנוגע לכל המצוות, שהרי "בשעת הגזירה . . יהרג ואל יעבור אפילו על אחת משאר מצוות"¹⁶⁹⁹, ואפילו על "ערקתא דמסאנא"¹⁷⁰⁰], מ"מ, אילו היו עוברים ולא נהרגים, לא היו נענשים, מפני שהיו אנוסים על העבירה עצמה.

לאמשא"כ בפורים¹⁶⁹⁵ – כיון שהגזירה היתה (לא על מצוות התורה, כי אם) על הגוף, "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים"¹⁷⁰¹, אלא שאילו היו ממירים דתם ח"ו לא היו עושים להם כלום¹⁷⁰², הרי, עשיית העבירה כדי להנצל מהגזירה דינה כהמתרפא באיסורין שבתורה, ובמילא, היו נענשין על זה [ולא רק על ע"ז ג"ע ושפ"ד, אלא גם על שאר עבירות שמתרפאין בהן במקום סכנה, כי, עשיית עבירה איזו שהיא כדי להנצל מגזירת המן ש"עשה עצמו ע"ז"¹⁷⁰³, היתה מתפרשת כהמרת דת ח"ו], כיון שהאונס אינו על מעשה העבירה עצמה, שעושה אותה ברצון כדי להציל את עצמו.

לבומזה מובן החילוק בין המס"נ דחנוכה להמס"נ דפורים – שהמס"נ דחנוכה היא במדידה והגבלה, שהרי היו יכולים לעבור ולא ליהרג, ולא היו מקבלים עונש על זה; ואילו המס"נ דפורים היא אמיתת

לגושלימות ענין המס"נ, ללא הגבלות כלל, שאין שום אפשרות לעבור ח"ו על מצוות התורה, שהרי אם היו עוברים היו נענשים על זה.

לדו. והטעם שהמס"נ דפורים היא באופן שאין שום אפשרות לעבור על מצוות התורה – לפי שבפורים מתגלה ההתקשרות של בנ"י עם הקב"ה תורתו ומצוותיו מצד העצם, ומצד העצם אין מקום לענין הפכי:

להובהקדמה – שמצינו הפרש בין הלב לשאר אברי הגוף, שכל אברי הגוף יכולים לסבול פסולת [יש אברים שיכולים לסבול פסולת ממש, ויש אברים שיכולים לסבול עכ"פ פסולת הדק], משא"כ הלב אינו יכול לסבול פסולת כלל¹⁷⁰⁴. וטעם הדבר – לפי שבלב שורה ומתגלה עצם החיות (כידוע¹⁷⁰⁵ שעצם הנשמה קשורה (לא כ"כ עם המוח, אלא) עם הלב דוקא), ובמקום ששורה ומתגלה עצם החיות אין נתינת מקום לפסולת כלל.

לוועד"ז ברוחניות – שיש דרגות בקדושה שאינן קשורות עם העצם ולכן יכולות לסבול גם ענין הפכי, משא"כ בהעצם אין נתינת מקום לענין הפכי.

לזודוגמתו בהחילוק שבין חנוכה לפורים:

לחבחנוכה – ההתקשרות של בנ"י עם הקב"ה תורתו ומצוותיו היא בדרגא כזו שיכולה לסבול ענין הפכי, ולכן לא היו מקבלים עונש אילו היו עוברים על מצוות התורה באונס, היינו, שלא נפרדו לגמרי ח"ו מאחדותו ית'; משא"כ בפורים – מתגלה ההתקשרות של בנ"י עם עצמות ומהות א"ס ב"ה, כך שאין נתינת מקום כלל לענין הפכי, ללא נפק"מ אם הוא ברצון או באונס, ולכן היתה גם הגזירה באופן שהיו מקבלים עונש אילו היו עוברים על מצוות התורה אפילו באונס.

לטויומתק יותר שבפורים היתה הגזירה (ובמילא גם המס"נ) בנוגע לגוף – שגם חיות הגוף של איש ישראל הוא מאלקות, ואינו יכול לקבל חיות אלא מסטרא דקדושה בלבד¹⁷⁰⁶, ולכן היו מקבלים עונש אילו היו עוברים ח"ו על מצוות התורה אפילו באונס, כי, גם עבירות שנעשים

מבאונס הם מג' קליפות הטמאות לגמרי¹⁷⁰⁷, ובמילא, לא יתכן שתהי' להם שייכות לאיש ישראל, שכל חיותו אינה אלא מסטרא דקדושה בלבד.

מאז. עפ"ז יש לבאר מ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר בהמאמר שיצא לאור בקונטרס פורים¹⁷⁰⁸ שגמר ושלימות הקבלה דמתן-תורה היתה בפורים עי"ז שעמדו במסירת נפש בפועל – שענין זה נעשה ע"י המס"נ דפורים דוקא ולא ע"י המס"נ דחנוכה:

מבבמתן-תורה כתיב¹⁷⁰⁹ "חרות על הלוחות", ודרשו חז"ל "אל תקרי חרות אלא חירות"¹⁷¹⁰, "חירות ממלאך המות"¹⁷¹¹, שבזה נכלל גם "חירות" מיצר הרע (שהרי "הוא יצה"ר הוא מלאך המות"¹⁷¹²) ומכל הענינים שהם היפך הקדושה, כמארז"ל¹⁷¹³ שבמ"ת "פסקה זוהמתן" (ע"ד ובדוגמת השלימות דלעת"ל ש"את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"¹⁷¹⁴).

מגולכן, גמר ושלימות הקבלה דמ"ת ע"י המס"נ בפועל היא בפורים דוקא – כיון שבפורים היתה המס"נ באופן שאין אפשרות לענין של חטא כלל, לא רק ברצון, אלא גם באונס, שזהו מעמד ומצב שאין שייכות למציאות של זוהמא כלל (משא"כ בחנוכה, שהיו יכולים לעבור על מצוות התורה מצד האונס).

מדח. ויש להוסיף, שמעלת המס"נ דפורים מתבטאת גם בהחיוב "לבסומי בפוריא עד דלא ידע"¹⁷¹⁵:

מהתוכן החיוב ד"עד דלא ידע" הוא היציאה ממציאותו¹⁷¹⁶, "אַרויסקריכן פון זיך", ולהתנהג באופן שלמעלה מטעם ודעת, למעלה ממדידה והגבלה.

מו– האמת היא שגם לאחרי היציאה מההגבלות שלו ה"ה במדידה

מזוהגבלה, אלא שאצלו עכ"פ ה"ז תנועה שלמעלה ממדידה והגבלה, שזהו"ע ד"בכל מאדך"¹⁷¹⁷, "מאד שלך", שקשור עם מאד (בלי גבול) האמיתי¹⁷¹⁸.

מחט. ויש לקשר זה עם האמור לעיל (ס"א) שבימי הפורים ההנהגה היא באופן ד"אבוא אל המלך אשר לא כדת":

מטלהיותו בתנועה שלמעלה ממדידה והגבלה, "עד דלא ידע" – אינו מתחשב בשום דבר, "כדת" או "לא כדת", ודוחק את עצמו "לבוא אל המלך אל החצר הפנימית", ולא איכפת לו מה תהיינה התוצאות מהכניסה שלא כדת (אע"פ ש"כל עבדי המלך ועם מדינות המלך יודעים אשר כל איש ואשה אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא יקרא אחת דתו גו'"), כהמשך הכתוב4: "וכאשר אבדתי אבדתי".

נ– הנהגה כזו (לדחוק את עצמו לבוא אל המלך למרות הסיכון שבדבר, "כאשר אבדתי אבדתי") היא היפך השכל, ולכאורה, בכגון-דא כתיב¹⁷¹⁹ "אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו", וכפי שמאריך אדמו"ר מהר"ש בהמשך מים רבים¹⁷²⁰ שהנהגת האדם להעמיד עצמו בסכנה בשביל להשיג עושר כו', היא "האולת שלו", שעל ידה "יסלף דרכו", ואח"כ "על ה' יזעף לבו, מדוע הגיע לו ככה שיוזק . . או יסתכן בעת מן העתים, ובאמת האדם הוא עצמו גרם לזה כו'". אמנם, בנדו"ד לוקח הקב"ה את ה"אולת אדם" (שדוחק את עצמו לבוא אל המלך אשר לא כדת) על עצמו, שע"י "אולת" זו תומשך לו ברכה והצלחה מרובה.

נאוההסברה בזה – ע"פ מארז"ל "במדה שאדם מודד בה מודדין לו"¹⁷²¹, "כל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה"¹⁷²²,

נב– דאף שהקב"ה הוא בלי גבול, למעלה ממדה, הרי, להיותו כל יכול, בכחו וביכלתו לחבר בלי גבול עם גבול ומדה ("מדה כנגד מדה"). וכמודגש גם בתומ"צ, שעם היותם בלי גבול, כמ"ש¹⁷²³ "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים", מ"מ, ניתנו במדה וגבול ושיעור דוקא¹⁷²⁴, ונתלבשו

נגבדברים גשמיים¹⁷²⁵, שמצד עצמם אינם יכולים לסבול בלי גבול, שהרי גשמיות ובלי-גבול הם שני הפכים –

נדולכן, כשהאדם דוחק את עצמו "לבוא אל המלך . . אשר לא כדת", מתנהגים עמו מלמעלה ג"כ באופן ד"לא כדת" – שלא עושים חשבונות אם ראוי הוא לבוא אל המלך אל החצר הפנימית אם לאו, כיון ש"דחק ונכנס"¹⁷²⁶, ולא עוד אלא שנותנים לו את שרביט הזהב (ולא רק את "ראש השרביט", אלא גם את כל השרביט), כנ"ל.

נהוע"פ האמור לעיל (בהמאמר) שעניני פורים נמשכים ופועלים גם בגשמיות ("אַז אויך די גשמיות ווערט אַן אַנדערע"), כמודגש בהחיוב דמשתה ושמחה במאכל ומשקה גשמיים דוקא – הרי ה"דחק ונכנס" לבוא אל המלך אל החצר הפנימית "אשר לא כדת", פועל גם בנוגע לענינים גשמיים, להתברך בזרעא חייא וקיימא, בני חיי ומזונא רויחי.

נו[כשחילקו כוסיות משקה בין המסובים לאמירת לחיים, צוה כ"ק אדמו"ר שליט"א שיביאו כוסיות גדולות יותר, ואמר (בחיוך):] בנוגע לצדקה מצינו¹⁷²⁷ שיש מעלה כשנותנים אותו סכום בפעמים רבות, קימעא קימעא ("ביסלאַך-ווייז"), אבל בנוגע למשקה אין צורך ליתן קימעא קימעא.

נז[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן, וכשניגנו, אמר שינגנו בשמחה גדולה יותר ("פריילעכער"), וניגן בעצמו בשמחה גדולה, ונענע בידו הק' להגברת השמחה].

נח***

נטי. בנוגע לשמות הימים טובים – יש שינוי בין פורים לכל שאר הימים טובים:

סכל הימים טובים נקראים על שם הנס שאירע ביום זה או על שם המצוה המיוחדת ליום זה: פסח – ע"ש הנס ש"פסח על בתי בני ישראל במצרים גו'"¹⁷²⁸, או "חג המצות", ע"ש המצוה דאכילת מצה, "שבעת ימים מצות תאכלו"¹⁷²⁹. שבועות – ע"ש המצוה "שבעה שבועות תספר לך"¹⁷³⁰.

סאסוכות – ע"ש מצות סוכה, "בסוכות תשבו שבעת ימים"¹⁷³¹. חנוכה – ע"ש חנוכת המזבח והמקדש¹⁷³², או ע"ש החני' מהמלחמה, "חנו כ"ה"¹⁷³³. ועד"ז בנוגע לר"ה – התחלת וראש השנה¹⁷³⁴, ויוהכ"פ – "יום כיפורים הוא לכפר עליכם"¹⁷³⁵.

סבמשא"כ היו"ט דפורים – אינו נקרא ע"ש מצוות היום, "ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים"¹⁷³⁶, וגם לא ע"ש נס ההצלה מגזירת המן, אלא אדרבה – "על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור"¹⁷³⁷, "הפור" ("הוא הגורל"¹⁷³⁸) שהפיל המן "להומם ולאבדם"¹⁷³⁸ רח"ל!

סגיא. ויש לומר הביאור בזה – בהקדים:

סדכתיב¹⁷³⁹ "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד", ומבאר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בהמאמר דפורים תר"ף ד"ה זה¹⁷⁴⁰,

סה– [בפורים הנ"ל אמר כ"ק אדנ"ע שני מאמרים: המאמר הראשון, ד"ה והי' כאשר ירים משה ידו גו', והמאמר השני, ד"ה ראשית גוים עמלק גו'] –

סוש"ממ"ש ואחריתו עדי אובד, משמע, שעמלק לא יהי' לו בירור ותיקון כלל, ורק איבודו זהו תיקונו, וצ"ל הלא אמרז"ל¹⁷⁴¹ מבני בניו של המן למדו תורה ברבים, וידוע¹⁷⁴² דהמן הי' מזרעו של עמלק, והי' בו בירור כו'",

סזומבאר, ש"יש בזה ההפרש בין בעתה לאחישנה, דבעתה הוא שנאבדים לגמרי, ובאחישנה אזי יש להם בירור, דהנה אמרז"ל¹⁷⁴³ זכו אחישנה לא זכו בעתה, והיינו כאשר זכו ישראל בענין הבירורים אזי

סחאחישנה שיהי' הקץ קודם זמן הקצוב, ואזי ניתוסף עי"ז אור בקדושה . . וזהו ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד, דהאחרית וסוף דכל הסט"א בכלל וקליפת עמלק בפרט הוא שיאבדו לגמרי בכלות הזמן שנקצב להם, דקץ שם לחושך¹⁷⁴⁴ כו', וכאשר אחישנה ע"י הבירורים יכול להיות בירור גם בקליפת עמלק . . וזהו ג"כ שמבני בניו של המן למדו תורה ברבים, שהו"ע זכו אחישנה ע"י הבירורים דנש"י, שנעשה עי"ז יתרון ותוס' אור בקדושה כו'".

סטומוסיף לבאר, שבאופן דאחישנה ע"י הבירורים שיכול להיות בירור גם בקליפת עמלק, הפירוש ד"אחריתו עדי אובד" הוא "עד ולא עד בכלל" (משא"כ באופן דבעתה, שנאבדים לגמרי, הפירוש "אחריתו עדי אובד" הוא "עד ועד בכלל").

עוהענין בזה – שתכלית השלימות היא (לא רק לדחות את הרע שלא יבלבל ויפריע להטוב, אלא יתירה מזה) לברר ולזכך את הרע ועד להפכו לטוב, ע"ד דרשת חז"ל¹⁷⁴⁵ על הפסוק48 "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך", "בשני יצריך", היינו, שהיצה"ר (לא רק יסכים בעל כרחו, "מלאך רע עונה אמן בעל כרחו"¹⁷⁴⁶, אלא מתוך רצון ושמחה) יתהפך לאהבה את ה', שזהו"ע "אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא"¹⁷⁴⁷, שעי"ז נעשה יתרון ותוספת אור בקדושה.

עאיב. וההתחלה בזה היא בימי הפורים:

עבאמרו חז"ל46 "חייב¹⁷⁴⁸ איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", ומבואר בחסידות¹⁷⁴⁹, שזהו"ע הפיכת ה"ארור המן" (עניני לעו"ז) ל"ברוך מרדכי" (עניני קדושה), כמ"ש¹⁷⁵⁰ "ונהפוך הוא", שעי"ז נעשה גם הענין ד"ברוך מרדכי" באופן נעלה יותר, כיון שע"י הפיכת הלעו"ז ("ארור המן") נעשה יתרון ותוספת אור בקדושה ("ברוך מרדכי").

עגאלא שבשביל זה צריכים להגיע לדרגא נעלית ביותר שלמעלה מ"ארור המן" ו"ברוך מרדכי" גם יחד ("לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"), שעל ידה יכולים להפוך את ה"ארור המן" ל"ברוך מרדכי".

עדיג. וענין זה מרומז גם בשמו של היו"ט – פורים – שנקרא "על שם הפור":

עהקריאת שמו של היו"ט פורים על שם הפור שהפיל המן להומם ולאבדם, מהוה פס"ד של תורה [שהרי השם "פורים" אינו שם הסכמי, אלא שם שנתפרש בא' מכ"ד ספרי קודש דתנ"ך] – שאפילו דבר הכי חמור, כגזירה על בנ"י, אשר, "כל הנוגע בהם כאילו נוגע בבבת עינו"¹⁷⁵¹, יכולים להפוך ולעשות ממנו יום טוב!

עוויומתק יותר ע"פ המבואר במדרשי חז"ל¹⁷⁵² שהמן דיבר סרה על בנ"י שיש להם ריבוי ימים טובים, "שבת היום פסח היום"¹⁷⁵³, "אמר לו הקב"ה, רשע, אתה מפיל עין רעה במועדיהם שלהם, הרי אני מפילך לפניהם, ומוסיפים להם מועד אחד על מפלתך, זה ימי הפורים"¹⁷⁵⁴ – שמזה גופא שהמן רצה לבטל את הימים טובים ניתוסף עוד יו"ט.

עז– משך זמן לאחר הגאולה של כ"ק מו"ח אדמו"ר ממאסרו בשנת תרפ"ז, לקחו למאסר את אחד הרבנים, ובין הדברים אמרו לו בהלצה: מה לך להתאונן על המאסר, הרי כתוצאה ממאסרו של הרבי מליובאוויטש, נעשה אח"כ יו"ט!...

עחיד. והנה, ידוע שכל יו"ט "עביד עבידתי'", שממשיך ופועל ענינו המיוחד על כל השנה כולה. ולדוגמא: פסח – ממשיך ופועל על כל השנה ענין האמונה, שבועות – ענין התורה, וסוכות – המשכת המקיפים. ומזה מובן גם בנוגע לימי הפורים – שממשיכים ופועלים על כל השנה כולה נתינת-כח להפיכת הענינים הבלתי-רצויים לקדושה, "לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".

עטוענינו בעבודה דכל יום:

פלכאו"א יש ענינים המבלבלים – הן ענינים רוחניים, כמו מחשבות זרות (בדקות עכ"פ) וכיו"ב, והן ענינים גשמיים, בנוגע לבני חיי ומזונא רויחי, שהחסרון בהם מפריע למנוחת הנפש ומנוחת הגוף הדרושה לעבודת ה', ובלשון הרמב"ם¹⁷⁵⁵: "היות הגוף בריא ושלם מדרכי (עבודת¹⁷⁵⁶) השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה כו'".

פאוצריך להשתדל ולפעול לא רק שענינים אלה לא יבלבלוהו לעבודת ה', אלא יתירה מזה, להפוך את הענינים המבלבלים עצמם לקדושה.

פבולדוגמא:

פגמבואר בתניא¹⁷⁵⁷ בשם צוואת הריב"ש¹⁷⁵⁸ שכאשר עומד בתפלה ועומד לנגדו עו"ג המדבר ומבלבלו בתפלתו, צריך להתבונן בענין ירידת וגלות השכינה ש"ניצוץ הארתה מתלבש בבחי' גלות דרך פרט בדבור עו"ג זה המדבר דברים המבלבלים עבודת ה' היא כוונת התפלה", ולידע שהכוונה בזה ("מה זאת עשה ה' לו") היא "כדי שיתגבר ויתאמץ יותר בתפלתו בעומק הלב ובכוונה גדולה כו'".

פדועד"ז בנוגע לכל הענינים המבלבלים לעבודת ה' – שצריך לידע ש"מאת ה' היתה לו זאת", "וכמ"ש¹⁷⁵⁹ כי ה' אמר לו (לשמעי) קלל (את דוד) . . כי אילו נסתלק רוח פיו ית' רגע אחד מרוחו של שמעי לא יכול לדבר מאומה"¹⁷⁶⁰, וכיון שכן, בודאי שהכוונה בזה היא לטובה, שעי"ז יוסיף כח והתאמצות גדולה בעבודת ה', ואז, נופלים כל הקליפות (שאינם אלא דבר חיצוני, כמו הקליפה שמכסה על הפרי) והיו כלא היו, ונשאר רק קדושה בלבד.

פהועי"ז שמנצלים את הענינים המבלבלים עצמם שעל ידם יתוסף כח ואומץ בעבודת ה', עי"ז שמגלים את הניצוץ אלקי המלובש בהם – מהפכים אותם לקדושה.

פוטו. והכח לזה הוא מעבודת ימי הפורים באופן ד"לא ידע" – שהו"ע היציאה ממציאותו ("אַרויסגיין פון זיך"):

פזכאשר העבודה היא באופן של "ידע" – הרי גם מי שמגיע לדרגות נעלות, "אפילו הוא צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה בתענוגים", ה"ה "דבר בפני עצמו ירא ה' ואוהבו"¹⁷⁶¹, "יש מי שאוהב"¹⁷⁶², ועד"ז "יש מי שירא"¹⁷⁶³ – יש ומציאות.

פחולכן: (א) הדברים המבלבלים תופסים מקום אצלו, וצריך לחפש עצות ודרכים ללחום עמהם, ולא כל פעם מוצא בנפשו הכחות הדרושים

פטללחום עם הדברים המבלבלים. (ב) המלחמה עם הדברים המבלבלים היא בדרך של דחי', היינו, שכללות עבודתו בענין הבירורים היא באופן שימין הוא ימין ושמאל הוא שמאל, והענינים שמסטרא דשמאל צריכים לדחותם מכל וכל, ואי אפשר לבררם ולהעלותם לקדושה (כהסדר ד"בעתה", שהסט"א והקליפה יאבדו לגמרי).

צאמנם, כאשר העבודה היא באופן ד"לא ידע", שיוצא ממציאותו ("ער גייט אַרויס פון זיך"), ומגבי' את עצמו מן הארץ ("ער הויבט זיך אויף פון דער ערד") טפח או אפילו אצבע עכ"פ – אזי הדברים המבלבלים אינם תופסים מקום כלל,

צא[ע"ד המבואר בהמאמר שבקונטרס פורים¹⁷⁶⁴ ש"כאשר הוא במדרגת האמת . . רואין אנו במוחש שהזולת אינו מבלבל לו כלל . . אין הכוונה שהוא מבטל אותו, כי אם שהזולת הוא ממש כאילו אינו, והיינו שלא יש דבר המבלבל לו . . מפני שאינו תופס אצלו מקום ומציאות כלל, והסיבה לזה הוא העילוי שלו, מה שנתעלה למעלה ומדרגה עליונה יותר שאינו שייך אל הזולת . . ובמילא אין הזולת תופס מקום ומציאות כלל, וכמו עד"מ הזולת של עיר אחרת אינו מבלבל אותו"],

צבומזה לוקחים כח גם לעבודה באופן של "ידע",

צג– כמאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר¹⁷⁶⁵ בשם רבינו הזקן, שע"י העבודה ד"לא ידע" בפורים, נעשית גם העבודה ד"ידע" במשך כל השנה באופן אחר לגמרי –

צדשתהי' היכולת (לא רק לדחות ולשבור את הדברים המבלבלים, אלא אדרבה) להתעסק עם הענינים המבלבלים באופן של התלבשות¹⁷⁶⁶ כדי לבררם ולזככם ולהפכם לקדושה, כך, שעל ידם ניתוסף עילוי הן בגשמיות והן ברוחניות (ע"ד אופן העבודה ד"זכו אחישנה", שנעשה הבירור גם בקליפת עמלק, ועי"ז נעשה יתרון ותוס' אור בקדושה).

צהטז. וההתחלה בזה בימי הפורים – "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע".

צוואף שבדרך כלל יש להזהר בכגון-דא כיון שיכולה להיות מזה

צזתוצאה בלתי-רצוי', ו"אדם מועד לעולם כו' בין ער בין ישן וכו'"¹⁷⁶⁷ – הרי, במה דברים אמורים, כשעושה זאת על דעת עצמו, אבל, כשעושה זאת מצד ציווי התורה, לוקחת תורה את האחריות שהתוצאות מזה תהיינה אך ורק טוב, וטוב הנראה והנגלה, הן בנוגע לימי הפורים עצמם, והן בנוגע לפעולתם על כל השנה¹⁷⁶⁸.

צחובנקודה העיקרית – שע"י ההתעלות למעמד ומצב "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", מהפכים את ה"ארור המן" ל"ברוך מרדכי", ממרירו למיתקא ומחשוכא לנהורא, ולהעמיד את עצמו ואת הסביבה כולה בקרן אורה,

צט– כתיב¹⁷⁶⁹ "כתית למאור", ומבואר בדרושי רבותינו נשיאינו¹⁷⁷⁰ דיוק הלשון "כתית למאור" דוקא (ולא לאור או להאיר), היינו, שעיקר ההדגשה היא בנוגע ל"מאור" ("עס דאַרף זיין דער צוטראָג צום מאור"), אבל לאח"ז ממשיך בכתוב¹⁷⁶⁹ "להעלות נר תמיד", שהו"ע האור והגילוי –

קועד שנמשך ובא בגילוי בטוב הנראה והנגלה, בבני חיי ומזונא רויחי.

קא***

קביז. בהמשך להמדובר לעיל שענינו של פורים הוא "ונהפוך הוא", להפוך ה"ארור המן" ל"ברוך מרדכי", ע"ד ש"מבני בניו של המן למדו תורה ברבים" – יש להביא דוגמא מענין שנתגלה לאחרונה בחכמות חיצוניות, שעל ידו מתורצת טענה וקושיא בנוגע לכללות הנהגת בנ"י ע"פ התומ"צ, כדלקמן.

קגובהקדמה:

קדאיתא בגמרא¹⁷⁷¹ "כי נח נפשי' דרבי יהושע בן חנניא (קודם פטירתו) אמרו לי' רבנן מאי תהוי עלן מאפיקורוסין (לפי שר' יהושע בן חנניא הוא הי' מפורסם בעל נצחון נגד המינים כגון בהך דפ"ק דבכורות¹⁷⁷² בסבי דבי אתונא¹⁷⁷³), אמר להם, אבדה עצה מבנים נסרחה חכמתם¹⁷⁷⁴, כיון

קהשאבדה עצה מבנים נסרחה חכמתם של אומות העולם". כלומר, האפשרות לקושיא מצד חכמות חיצוניות אינה אלא במקום שיש תירוץ בחכמה דקדושה.

קווטעם הדבר – לפי שהצורך בחכמות חיצוניות אינו אלא בשביל התועלת בעבודת ה' [ובלשון רבינו הזקן בתניא¹⁷⁷⁵: "אלא א"כ עושה אותן קרדום לחתוך בהן, דהיינו כדי להתפרנס מהן בריוח לעבוד ה', או שיודע להשתמש בהן לעבודת ה' או לתורתו", כמו, חכמת התכונה לצורך קידוש החודש, או חכמת הרפואה לצורך רפואת חבירו (מצד החיוב דאהבת ישראל, "ואהבת לרעך כמוך"¹⁷⁷⁶), שזהו אופן נעלה יותר מעשייתן קרדום לחתוך בהן, כיון שהחכמות חיצוניות עצמם מנוצלות לעניני קדושה¹⁷⁷⁷], אבל מצד עצמם אין בהם צורך, ובמילא אין להם מציאות, ולכן, קושיא מצד חכמות חיצוניות שאין עלי' תירוץ בחכמה דקדושה, העלם והסתר על קדושה – אין לה מציאות וקיום כלל, ועכצ"ל, שעל כל קושיא יש תירוץ בחכמה דקדושה.

קזאמנם, גם כשיש תירוץ בחכמה דקדושה – הרי תירוץ הקושיא הוא רק דחיית וביטול ההעלם וההסתר על קדושה, וכיון שהתכלית היא (לא רק לדחות ולבטל ההעלם וההסתר, אלא גם) להפכו לקדושה (כמודגש בימי הפורים) – יש לנצל את החכמות החיצוניות עצמם שעל ידם תתורץ קושיא על קדושה.

קח– מובן וגם פשוט, שאין זה הכשר ח"ו ללימוד חכמות חיצוניות. משל למה הדבר דומה, לאדם שיעמיד את עצמו בסכנה, ויקפוץ מהגג, כדי שיוכל לברך ברכת הנסים ולהראות שהקב"ה יכול להציל מסכנה ע"י נס!... כוונת הדברים היא רק לאלה שמאיזו סיבה למדו כבר חכמות חיצוניות, שצריכים לידע שהעבודה המוטלת על כתפיהם היא (לא רק שהחכמות החיצוניות לא יבלבלו אותם מעבודת ה', לימוד התורה וקיום המצוות, אלא גם) לנצל את החכמות החיצוניות גופא להחזקת היהדות, התורה והמצוות, וגם – לאחרי הסרת מסוה הבושה... – להפצת מעיינות החסידות חוצה, שהמעיינות יגיעו גם למקומות כאלה שיכולים לחשוב שלעת-עתה אין להם שייכות לכאורה לתורת החסידות.

קטיח. ולאחרי הקדמה זו – נבוא לתרץ קושיא על קדושה מענין שנתגלה בחכמות חיצוניות:

קיאחת הטענות נגד הנהגת בנ"י ע"פ התורה, היא, העובדה ש"אתם המעט מכל העמים"¹⁷⁷⁸. ושני פרטים בזה: (א) כיצד יכולים לדרוש מהמיעוט לעמוד על עמדו נגד הרוב? (ב) גם כאשר המיעוט יעמוד על עמדו נגד הרוב, דיים שיפקיעו את עצמם, וכיון שכן, מהי התועלת בעמידה נגד הרוב כשסו"ס ישארו מיעוט בלבד?

קיאובפרטיות יותר:

קיבהמיעוט דבנ"י הוא לכל לראש ביחס לכל העמים – "אתם המעט מכל העמים". ובפרט ע"פ הידוע¹⁷⁷⁹ שהסדר אצל בנ"י הוא שאינם מחפשים אחר גרים, ולא איכפת להם שלא יתוספו גרים, וישארו "המעט מכל העמים".

קיג[ומ"ש בגמרא¹⁷⁸⁰ "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים" – מבואר בחסידות¹⁷⁸¹ שאי-אפשר לפרש שהכוונה היא לגרים כפשוטו, שהרי מספר הגרים שניתוספו על בנ"י אינו לפי ערך מספר בנ"י שגלו לבין האומות, אלא הכוונה היא לקיום התומ"צ בהדברים הגשמיים שבעולם שעי"ז עושים מהגשמיות רוחניות¹⁷⁸², שזהו"ע של גירות, שלוקחים דבר גשמי שמצד עצמו אינו שייך ליהודים ויהדות (כמארז"ל¹⁷⁸³ שיעקב ועשו התחלקו ביניהם, עשו לקח עולם הזה, גשמיות, ויעקב לקח עולם הבא, רוחניות), ועושים ממנו ענין של יהדות].

קידומלבד היותם "המעט מכל העמים", הרי, גם בנוגע לעם ישראל גופא – אלה שנזהרים בקיום התומ"צ בשלימות עד לדקדוק קל של דברי סופרים, הם מיעוט לגבי שאר בנ"י שאינם נזהרים כ"כ.

קיהויתירה מזה: בנוגע לכל אחד מישראל גופא (גם אלה שמדקדקים על דקדוק קל של דברי סופרים) – הזמן שמוקדש לענינים רוחניים הוא מיעוט לגבי הזמן שהולך על הענינים הגשמיים.

קיו– בנוגע להאבות אמרו חז"ל¹⁷⁸⁴ "האבות הן הן המרכבה",

קיזומבואר בתניא¹⁷⁸⁵ ש"כל אבריהם כולם ("הם וכל אשר להם"¹⁷⁸⁶) היו קדושים ומובדלים מעניני עולם הזה ולא נעשו מרכבה רק לרצון העליון לבדו כל ימיהם" ("כל ימיהם לעולם לא הפסיקו אפילו שעה אחת"¹⁷⁸⁷), ובביכל חסידות כת"י¹⁷⁸⁸ מוסיף: "אפילו בשינתם", כלומר, שיהודי יכול להעמיד את עצמו במעמד ומצב כזה שאפילו בעת השינה, שמסתלק עיקר החיות ונשאר רק "קיסטא דחיותא"¹⁷⁸⁹, יהי' מרכבה לאלקות, כך, שכל מציאותו וכל עניניו הם רוחניות וקדושה. אבל, אצל אנשים כערכנו, המציאות בפועל ממש היא שלא נמצאים במעמד ומצב נעלה כזה, ולא עוד אלא שהענינים הרוחניים הם "מעט" לגבי הענינים הגשמיים.

קיחובפרט בימינו אלה, בזמן הגלות, חושך כפול ומכופל בגשמיות, שמורה על החושך כפול ומכופל ברוחניות,

קיט– כידוע שכל הענינים הגשמיים משתלשלים מהענינים הרוחניים, וכשיש גזירה על בנ"י בגשמיות ה"ז מפני שכן הוא המצב ברוחניות, וכשהמצב הרוחני הוא באופן של סכנת נפשות רח"ל, נעשה גם המצב הגשמי באופן של סכנת נפשות רח"ל, כפי שמצינו בגמרא¹⁷⁹⁰ בנוגע לפורים: "שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כלי', אמר להם . . מפני שהשתחוו לצלם, אמרו לו וכי משוא פנים יש בדבר (איך זכו לנס), אמר להם, הם לא עשו אלא לפנים אף הקב"ה לא עשה עמהם אלא לפנים", כלומר, הגזירה על הגוף מורה על המצב של הנשמה, אלא שהגזירה מעוררת ומגלה את הכחות הנסתרים של הנשמה לתקן את המצב הרוחני, ועי"ז מתבטלת בדרך ממילא הגזירה הגשמית –

קכהרי בודאי שבזמן ומצב כזה – חושך כפול ומכופל דזמן הגלות – הענינים הרוחניים הם "מעט" לגבי הענינים הגשמיים.

קכאובמילא נשאלת השאלה: כיון ש"אתם המעט מכל העמים", ולא רק מכל העמים, אלא גם אצל כללות עם ישראל ואצל כל אחד מישראל גופא הענינים הרוחניים הם מעט לגבי הענינים הגשמיים – מהי התועלת בכללות ה"מלחמה" על קיום התומ"צ בהידור, בה בשעה שסוכ"ס נשארים רק מיעוט לגבי הרוב?

קכביט. והתירוץ על זה – מחידוש שנתגלה לאחרונה בחכמות חיצוניות בנוגע לענין ה"אַטאָם"¹⁷⁹¹:

קכגבעבר היתה הדעה הרווחת ש"כמות" היא מוגבלת, וה"איכות" היא בהתאם להגבלת ה"כמות", ובמילא, כדי לפעול דבר גדול ביותר, יש צורך בריבוי גדול של כמות.

קכדאבל בתקופה האחרונה נתגלה בחכמות חיצוניות שלא הכמות היא הקובעת, ואין צורך בריבוי כמות, אלא העיקר הוא לגלות את כל האיכות שנמצאת בהכמות, לגלות את הכחות הנעלמים שבהכמות שיבואו מן ההעלם וההסתר אל הגילוי, ואז מספיקה גם כמות קטנה ביותר בשביל לפעול ענינים גדולים ("געוואַלדיקע ענינים").

קכההתגלית שנתגלתה בחכמות חיצוניות, היא, שע"י חלוקת ה"אַטאָם" לחלקים קטנים ביותר, יכולים להפיק כח ואנרגי' בשביל לפעול כו"כ ענינים, שבעבר היו סבורים שבשביל זה יש צורך בכמות גדולה ביותר של חומר וגשם.

קכוכלומר, לא הכמות היא הקובעת, כי אם, ניצול כל האיכות שיש אפילו בכמות קטנה ביותר, ולא עוד אלא שניצול האיכות הטמונה בהכמות היא ע"י חלוקתו לחלקים קטנים יותר, שמשמעותה של "חלוקה" זו היא הביטול מהישות שלו ("ער זאָל ווערן אויס יש"), ואז יכולים ע"י כמות קטנה ביותר לפעול דברים גדולים ביותר.

קכזאלא, שכיון שענין זה נתגלה בחכמות חיצוניות שמצד הקליפה, לכן, השימוש הראשון שנעשה בזה הי' להירוס וחורבן, אבל במשך הזמן בודאי ישתמשו בזה לבנין ותיקון.

קכחובכל אופן, כבר עכשיו יכולים ללמוד מזה מוסר-השכל – שאין להתפעל מהעובדה ש"אתם המעט מכל העמים", כי, כשמגלים את הכחות הנעלמים שטמונים ב"מעט", כח המסירת-נפש (ביטול הישות, בדוגמת חלוקת ה"אַטאָם"), יש בכחה של כמות קטנה ביותר, "אַטאָם" אחד, להפוך עיר שלימה ולכבוש עולם שלם!

קכטכ. ענין זה מודגש בעבודתו של אברהם אבינו – היהודי הראשון¹⁷⁹²:

קלכתיב¹⁷⁹³ "אחד הי' אברהם" – אחד ויחידי, וכנגדו התייצב כל העולם, כדרשת חז"ל¹⁷⁹⁴ על הפסוק¹⁷⁹⁵ "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" (שנאמר בדור הפלגה), ש"אמרו דברים חדים על שני אחדים, על ה' אלקינו ה' אחד¹⁷⁹⁶ ועל אחד הי' אברהם", ונקרא "אברם העברי"¹⁷⁹⁷, ע"ש ש"כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד"¹⁷⁹⁸.

קלאואעפ"כ – כהמשך הכתוב לאחרי "אחד הי' אברהם" – "וירש את הארץ", היינו, שבהיותו אחד ויחידי כבש את העולם כולו [שהרי לא נאמר "וירש זרעו (כשנעשו רבים) את הארץ", אלא "וירש (הוא בעצמו) את הארץ", בהיותו אחד ויחידי], עי"ז ש"ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם"¹⁷⁹⁹, "אל תקרי ויקרא אלא ויקריא, מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפי כל עובר ושב"¹⁸⁰⁰, היינו, שלא הסתפק בכך שהוא בעצמו ידע ש"ה' א-ל עולם", אלא "התחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם"¹⁸⁰¹, וכל מי שפגש, אפילו ערבי, פעל עליו שגם הוא יכריז "ה' א-ל עולם".

קלבכא. ודוגמתו בעבודת כאו"א מישראל:

קלגגם כשנמצא במעמד ומצב שהוא אחד ויחידי ("אחד הי'") בכל הקהילה, העדה או הסביבה כולה, ואינו רואה אפשרות לקרבם לתורה ומצוות – צריך לידע שניתנו לו הכחות הדרושים לכך, ועליו מוטלת האחריות בנוגע לכל הקהילה והסביבה כולה, לקרבם לתומ"צ, ולעשותם יהודים יראים ושלמים, ובמשך הזמן – גם חסידים.

קלדיהודי שהקב"ה זיכהו שגדל והתחנך אצל אב חסידי, והיתה לו הזכות לראות את הרבי – כ"ק מו"ח אדמו"ר, שהוא נשיא הדור עד ביאת המשיח – ולשמוע ממנו דברי תורה ("אַ פּאָר ווערטער צי מער פון אַ פּאָר ווערטער"), ודברים אלה חקוקים בזכרונו [וגם אם הוא לא זוכר, חקוקים הדברים במוח הזכרון דנפש האלקית¹⁸⁰²] – בודאי ניתנו לו הכחות והוטלה עליו האחריות לפעול על הסביבה כולה,

קלהובזה גופא – אסור לו להסתפק בכך שיפעול עליהם שלא יגיעו

קלולמצב גרוע יותר ח"ו, ואסור לו להסתפק בכך שיביא אותם למעמד ומצב של שמירת השולחן-ערוך, ואסור לו להסתפק אפילו בכך שיביא אותם למעמד ומצב שיתנהגו לפנים משורת הדין, אלא צריך לידע שדורשים ממנו להביא את הסביבה כולה לאור החסידות ולמאור החסידות!

קלזכיון שגילו לו אור החסידות והמאור שבחסידות, צריך הוא לפעול שבכל הסביבה יתגלה אור החסידות והמאור שבחסידות.

קלחוכיון שדורשים ממנו זאת – בודאי ניתנו לו הכחות הדרושים לכך.

קלטכב. ישנם כאלה ששואלים קושיא: נמצאים אנו בחושך כפול ומכופל דעקבתא דמשיחא, ואיננו יכולים להידמות לזקני החסידים, לחסידים הראשונים, ובודאי לא לדורות הראשונים; החושך נעשה גדול יותר, והדור נעשה קטן יותר; ואעפ"כ, תובעים מאתנו שלמרות שהחושך נעשה גדול יותר והדור נעשה קטן יותר, נפעל דוקא עכשיו ביאת המשיח – היתכן?!

קמהנה על זה נאמר בקהלת¹⁸⁰³ "אל תאמר . . שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה". – לא נאמר בכתוב שאין זו שאלה, השאלה היא שאלה, אבל, "לא מחכמה שאלת על זה".

קמאחכמה העליונה קבעה את הסדר בעולם, סדר הדורות, ומי יהי' באיזה דור, וכפי שמצינו ש"הראה הקב"ה לאדם הראשון דור דור ודורשיו"¹⁸⁰⁴, וכיון שאותנו העמידו בדור זה, בודאי ניתנו לנו הכחות הדרושים לעבודה בדור זה.

קמב– בדורו של אברהם אבינו, לא ניתנו מצוות יתירות מלבד שבע מצוות בני נח ומצות מילה¹⁸⁰⁵,

קמג[ומרומז בפסוק "אחד הי' אברהם" – כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בא' השיחות דפורים¹⁸⁰⁶ שהחי"ת ד"אחד" רומז לשבע מצוות בני נח ומצות מילה, כי בנוגע לזמן ש"אחד הי' אברהם", קודם מתן-תורה, ואפילו קודם לידת יצחק¹⁸⁰⁷, קשה לפרש שהחי"ת קאי על ז' רקיעים

קמדוארץ¹⁸⁰⁸, שהרי בזמן שאברהם הי' אחד ויחידי בארץ, אי אפשר לומר שהי' כבר הגילוי ד"אלופו של עולם" בז' רקיעים וארץ, ולכן צריך לפרש שהחי"ת רומז לז' מצוות ב"נ ומצות מילה],

קמהוכיון שכן, הרי זה גופא מהוה סימן שבדור ההוא הי' די במצוות אלה לבדם לפעול תיקון העולם.

קמוובדורנו זה, כיון שהחושך נעשה גדול יותר והדור נעשה קטן יותר, וכשמסתכלים בהנעשה בעולם שהחושך כפול ומכופל, וידע איניש בנפשי' מעמדו ומצבו, לא רואים לכאורה שום עצה ומבוא כיצד להפוך את העולם ממרירו למיתקא ומחשוכא לנהורא – ה"ז הוכחה שנדרשת מאתנו עבודה קשה יותר, וכיון שכן, בודאי ניתן לנו הכח המיוחד הדרוש לעבודה זו, כח המסירת-נפש.

קמז– כחות הגלויים נתמעטו אמנם בדור זה, דרא דעקבתא דמשיחא; אבל כח המס"נ (כחות הנעלמים) מתגלה דוקא בבחינת העקביים (ואצל אנשים פשוטים), דורנו זה¹⁸⁰⁹.

קמחוכשיוצאים לעולם בכח המס"נ – אין מקום להתפעל מזה ש"אתם המעט מכל העמים", כיון שיודעים שבכחו וביכלתו של יהודי אחד לפעול על קהילה ועדה שלימה, להפכם ליהודים יראים ושלמים וחסידים.

קמטכג. ועדיין יכול לטעון: ע"פ שכל, טעם ודעת, לא נראית האפשרות להביא הדבר מן הכח אל הפועל, לגלות את הכחות שלו באופן שיוכל לבדו לפעול על קהילה שלימה.

קנוהמענה לזה – שהתחלת העבודה צריכה להיות כבימי הפורים באופן ד"דלא ידע":

קנאגם כאשר אינו מבין בשכלו כיצד יבוא הדבר לידי פועל, צריכה להיות הגישה באופן שמוחלט אצלו בתוקף הכי גדול, אי אפשר בלאו הכי, שצריך להתנהג באופן ש"עינו טובה (גם) בשל אחרים"¹⁸¹⁰, ע"י ההתעסקות עם הקהילה כולה, ומוחלט אצלו שכיון שהוטל עליו תפקיד זה (גם אם אין הדבר מתקבל בשכלו) צריך הוא למלאותו, ואז, בודאי

קנבימצא את הדרכים והאופנים המתאימים – ע"פ שכל, טעם ודעת, "ידע" – לפעול על הקהילה כולה.

קנג– החיוב "לבסומי עד דלא ידע" הוא בימי הפורים בלבד, ואילו בכל השנה כולה סדר העבודה הוא באופן ד"ידע" דוקא, אלא, שה"לא ידע" דימי הפורים פועל גם על מחרת פורים ועל כל השנה כולה, שסדר העבודה ד"ידע" יהי' באופן אחר, כפתגם רבינו הזקן (כנ"ל סט"ו).

קנדועד"ז בנדו"ד: ההתעוררות בימי הפורים להתעסק עם הקהילה כולה, אף שאינו יודע ("לא ידע") כיצד יעשה זאת, פועלת על הימים שלאח"ז למצוא ולידע ("ידע") הדרכים והאופנים המתאימים להתעסקות עם הקהילה כולה – בדרכי נועם, "דברי חכמים בנחת נשמעים"¹⁸¹¹, לאט לאט ובסדר מסודר – לא רק לשמור שלא תתדרדר ח"ו, אלא אדרבה, שתשגשג מעלה מעלה, להיות קהילה של יהודים יראים, ואח"כ שלמים, ואח"כ חסידים ("אַ חסידישע קהילה").

קנהוכמו כן בנוגע לעבודה עם עצמו – שכאשר תובעים ממנו לעשות דבר שאינו מבין בשכלו כיצד יוכל לעשותו, צריך לגשת לדבר באופן ד"לא ידע", ואח"כ ימצא את הדרך המתאימה ע"פ שכל, טעם ודעת. ולדוגמא, בהמוזכר לעיל (סי"ז) שאלה שכבר למדו חכמות חיצוניות צריכים לנצלם לעניני קדושה – שגם אם אינו מבין בשכלו כיצד יוכל למלא זאת, צריך להחליט בנפשו אחת ולתמיד ("איינמאָל פאַר אַלעמאָל") שכך יעשה בפועל ממש, ואח"כ ימצא את הדרך המתאימה לכך, ע"פ שכל, טעם ודעת.

קנו– בענינים כגון-דא, שמטילים על מישהו עבודה קשה שלכאורה אין לה מקום ע"פ שכל, אמר פעם כ"ק מו"ח אדמו"ר¹⁸¹², שאם לא מוצאים עצה איך לעשות את הדבר בפועל, צריכים לומר קאַפּיטל תהלים!...

קנזכד. ובענין זה (שיש להתחיל באופן ד"לא ידע") יש לימוד והוראה מסיפור המגילה אודות הנהגתו של מרדכי בנוגע לביטול הגזירה:

קנחמסופר במגילה שכאשר מרדכי שמע אודות גזירת המן – אזי "ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר . . ויזעק זעקה גדולה ומרה"¹⁸¹³.

קנטולכאורה אינו מובן – כפי ששואל כ"ק מו"ח אדמו"ר בא'

קסמהשיחות דפורים¹⁸¹⁴ – כיון שמרדכי הי' משרי המלוכה, "יושב בשער המלך"¹⁸¹⁵, הרי, בשמעו ע"ד הגזירה, הי' לו ללבוש ה"צילינדער", לילך לחצר המלך ולעסוק בשתדלנות הדרושה לביטול הגזירה; ובמקום זה – לבש שק ואפר וזעק זעקה גדולה ומרה?!

קסאבשלמא אילו הי' מדובר אודות שמש של בית-כנסת, בחור-ישיבה, או סתם יהודי זקן, בן שמונים, תשעים או מאה שנה, לא הי' מקום לקושיא, שכן, להיותו מהדור הישן ("אָלד-פעשאָנד"), "בטלן", אינו יודע מה לעשות ואין לו דרך אחרת, אזי הולך לבית-המדרש וזועק... אבל מרדכי, שהי' משרי המלוכה, וידע כל דרכי הנהגת שרי המלוכה כיצד פונים אל המלך – הי' צריך, ע"פ שו"ע, להשתדל לבטל הגזירה בדרך הטבע, ע"י שתדלנות בחצר המלוכה, ותמורת זה, אינו מתבייש, ולובש שק ואפר וזועק זעקה גדולה!...

קסבוהמענה לזה – מבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר – שכאשר מדובר בענין שאינו נוגע לו אישית, ופעולתו בזה אינה אלא למלא תפקידו בתור שתדלן לטובת אחיו, אזי מתנהג כמו "שתדלן", שמקפיד על כל גינוני חצר המלכות, ללבוש "צילינדער" וכו', ומתבייש להופיע בצורה אחרת; אבל כשמדובר בענין שנוגע לו, וענין שנוגע לחיים או להיפך ח"ו, שנוגע בנקודת הנפש – אזי אין מקום לחשבונות כלל, ולא מתחשבים בשום דבר; התגובה הראשונה היא – "וילבש שק ואפר . . ויזעק זעקה גדולה ומרה", ורק לאח"ז מתחילים לחשוב אודות דרכי הפעולה, בדרך הטבע וכו'.

קסגובסגנון האמור – שההתחלה היתה באופן ד"לא ידע", ללא חשבונות שכליים, ורק לאח"ז באה ההנהגה באופן ד"ידע", ע"פ שכל, טעם ודעת.

קסדועי"ז שההתחלה היתה באופן ד"ויזעק זעקה גדולה ומרה", אזי, לא זו בלבד שנתבטלה הגזירה, אלא יתירה מזה, "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם"81, וכמבואר בחסידות¹⁸¹⁶ שהענין ד"ישלטו היהודים" נעשה "בשונאיהם", ע"י שונאיהם, שנתהפכו לקדושה, אתהפכא חשוכא (דשונאיהם) לנהורא, כמ"ש¹⁸¹⁷ "ורבים מעמי הארץ מתייהדים" ("מתגיירים"), היינו, לא זו בלבד שלא היו מנגדים ח"ו לבני ישראל, אלא אדרבה, שהוסיפו גרים בישראל.

קסהכה. ומזה למדים מוסר-השכל על כל השנה – שהרי עניני הפורים הם באופן ש"זכרם לא יסוף"¹⁸¹⁸, שנמשכים ופועלים בכל השנה כולה:

קסובודאי דורשת התורה שעניני העבודה יהיו ע"פ שכל, טעם ודעת, אבל, התחלת העבודה צריכה להיות באופן ד"לא ידע", כמודגש בהתחלת העבודה דכל יום באמירת "מודה אני", ענין הביטול שלמעלה מטו"ד, "לא ידע".

קסזובפשטות: כשתובעים ממנו ענין מסויים – לא נוגע הטו"ד שלו, אם הוא כן מבין או לא מבין, ולא איכפת לו אם זהו ענין ד"ארור המן" או ענין ד"ברוך מרדכי"; עליו לדעת רק ש"חייב איניש כו'", וכיון שהטילו עליו חיוב זה, צריך למלאותו.

קסחוכאשר התחלת העבודה היא באופן ד"לא ידע", אזי נעשית גם העבודה ד"ידע" באופן אחר, ולא עוד אלא שגם אם ישנם ענינים שנראים לו כהעלם והסתר (ברוחניות או בגשמיות או בשניהם יחד), ומצד השכל ("ידע") לא יתכן שיתהפכו לקדושה, ודיים שלא יעלימו ויסתירו על קדושה, הרי, ע"י התחלת העבודה באופן ד"לא ידע", פועל גם בנוגע לענינים אלה, שלא זו בלבד שלא יעלימו ויסתירו, ולא זו בלבד ש"בעל כרחם יענו אמן", אלא שיתהפכו באופן שעל ידם יתוסף סיוע בקדושה.

קסט***

קעכו. [כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן לכמה מהחסידים משקה מכוסו, וכל הנאספים התחילו לבקש משקה מכ"ק אדמו"ר שליט"א, והתחיל לחלק משקה מכוסו לכל הנאספים¹⁸¹⁹, ולאחדים מהם אמר ענין פרטי, כדלקמן.

קעאלא' ששמו יצחק – אמר¹⁸²⁰:]

קעבאודות עבודתו של יצחק [יצחק הראשון, שעל שמו נקראים כל אלה ששמם יצחק] בחפירת בארות, מבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר¹⁸²¹, שפעולת

קעגהחפירה אינה אלא להסיר את הכיסוי של האבנים והעפר, ואז מתגלים המים שנמצאים שם מקודם לכן, היינו, שאין כאן פעולת דבר חדש, כי אם, הסרת הדברים המעלימים ומסתירים בלבד. וענינו בעבודת ה' – שאצל כאו"א מישראל ישנו באר מים חיים, שקאי על הנשמה הקשורה עם הקב"ה, אלא, שיש צורך להסיר את הדברים המעלימים ומסתירים, ואז מתגלית הנשמה שנמצאת בו.

קעדוכשם שהדברים אמורים בנוגע לעבודה עם עצמו – כן הוא גם בנוגע לעבודה עם הזולת:

קעהכאשר פוגשים יהודי [פגישה שבודאי אינה במקרה אלא לשם כוונה ותכלית] שלעת-עתה אינו מקיים תומ"צ – צריכים (רק) להסיר ממנו את הדברים המעלימים ומסתירים על נשמתו, ואז מתגלית נשמתו, התקשרותו עם הקב"ה, ובמילא, יתחיל לקיים תומ"צ, הנחת תפילין, שמירת שבת, וכיו"ב.

קעוכדי להצליח בעבודה עם הזולת צריכה להיות תחילה העבודה עם עצמו, וכשיפעל בעצמו, אזי יפעל גם על הזולת. וכל זה נעשה גם צינור להצלחה בכללות החיים בכל המצטרך לו.

קעז[הנ"ל אמר שצריך להמתין עד שיפעל על עצמו ואז יוכל לפעול על הזולת, ואמר כ"ק אדמו"ר שליט"א: משיח אינו יכול להמתין... צריכים לעסוק בשני הענינים – עבודה עם עצמו ועבודה עם הזולת – גם יחד].

קעח[לא' ששמו יוסף – אמר:]

קעטהשם "יוסף" הוא ע"ש "יוסף ה' לי בן אחר"¹⁸²², ומבואר בחסידות¹⁸²³ שענינו לעשות מ"אחר" – שנדמה לו שהוא "אחר" – "בן".

קפענין זה הוא הן בנוגע לעבודה עם עצמו, כשנדמה לו שהוא בעצמו במעמד ומצב של "אחר", והן בנוגע לעבודה עם הזולת שנראה בחיצוניות שנמצא במעמד ומצב ד"אחר" – שצריכים לגלות את מציאותו האמיתית, שהוא "בן".

קפא[לא' אמר:]

קפבדובר לעיל (סי"ד) שכל יו"ט פועל וממשיך ענינו על כל השנה כולה. ר"ה – פועל וממשיך הענין דקבלת-עול, יוהכ"פ – ענין

קפגהתשובה, ופורים – פועל וממשיך הענין ד"עד דלא ידע" על כל השנה. ובכח זה – "עד דלא ידע" – יכולים להפוך קהילה שלימה ולפעול עליהם לילך בדרך התורה והמצוה, ולהאיר אותם באור החסידות.

קפדוכדי לפעול עליהם – צריכים להתחיל בעבודה עם עצמו ("טאָן מיט זיך"), אבל, אין להמתין עד שיגיע לשלימות העבודה עם עצמו,

קפה– וכמאמר¹⁸²⁴ אדמו"ר האמצעי לא' החסידים שנכנס ל"יחידות" והתאונן שכאשר חוזר חסידות ברבים נעשה אצלו רגש של ישות: "אַ ציבעלע זאָל פון דיר ווערן אָבער חסידות זאָלסטו חזר'ן"... –

קפוצריכים להתחיל בעבודה עם עצמו, והתחלת העבודה עם עצמו מספיקה כבר כדי לעסוק בעבודה עם הזולת.

קפז***

קפחכז. (כשנתארך זמן ההתוועדות אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

קפטע"פ דין נסתיים כבר יום ארבעה עשר לחודש שנים עשר, והתחיל יום חמשה עשר בו – "שושן פורים" – שבו חוגגים פורים בשושן, ובכרכים המוקפים חומה.

קצוהענין בזה:

קצאמבואר בתו"א¹⁸²⁵ ש"שושן" הוא "מלשון שושן עמק איומה¹⁸²⁶, שהיא בחי' כשושנה בין החוחים¹⁸²⁷ . . והשושנה אדומה בעצם, אך ע"י האש [לא אש גשמית ח"ו, אלא אש רוחנית דקדושה, אש דאהבת ה', ששורפת ומכלה את האש דאהבה זרה דלעו"ז] מתלבנת [שהו"ע גילוי בחי' החסדים, ברוחניות וגם בגשמיות] . . והיינו שע"י גלות מדי נתבררו נש"י . . ונקראת איומה לשון תוקף להגן עליהם מפני החיצונים" [לא רק "חיצונים" כפשוטו, אלא גם ענינים כאלה שלפי-ערך מעמדו ומצבו ה"ה בבחינת "חוחים"].

קצבכלומר, "שושן" מורה על מעמדם ומצבם של בנ"י בזמן הגלות בכלל, ובדורות האחרונים בפרט, ועאכו"כ לאחרי הסתלקות כ"ק מו"ח אדמו"ר, שאז ניתוסף יותר בהירידה ד"שושן עמק איומה"¹⁸²⁸.

קצגוגם במעמד ומצב זה ישנה הנתינת-כח דפורים – שושן פורים – שענינו "עד דלא ידע", למעלה מטו"ד, שהרי, ע"פ טו"ד אי-אפשר שלא להתפעל מה"בוץ" ("די בלאָטע") שבו נמצא הוא והסביבה כולה, כי אם, ע"י היציאה ממציאותו ("אַרויסגיין פון זיך") וההתעלות לדרגא שלמעלה מטו"ד, שזהו גם ענין ה"גורל" ("פור הוא הגורל") שלמעלה מטו"ד, וכידוע¹⁸²⁹ שה"גורל" דפורים קשור עם ה"גורל" דיום הכפורים¹⁸³⁰, שהוא "כפורים" (בכ"ף הדמיון), כמו פורים¹⁸³¹, ועאכו"כ פורים עצמו¹⁸³².

קצדוענין זה נמשך גם ביום ט"ו בחודש שבו חוגגים פורים בכרכים המוקפים חומה, כולל גם הענין דכרך מוקף חומה בעבודה הרוחנית, כמארז"ל¹⁸³³ "אני חומה זו תורה", שמקיף את עצמו בחומה של תורה ויראת-שמים לעשות גבול וגדר גם בנוגע לדברים המותרים, כדברי רבינו הזקן¹⁸³⁴: מה שאסור אסור, וגם מה שמותר לא צריך ("וואָס מען טאָר ניט, טאָר מען ניט, און וואָס מען מעג דאַרף מען אויך ניט"), היינו, שאין צורך לשלול דברים האסורים, ואין צורך אפילו לשלול תאוות היתר, כיון שנכלל בהציווי¹⁸³⁵ "קדש עצמך במותר לך", שזוהי מצות עשה מן התורה¹⁸³⁶, אלא, שבדברים המותרים גופא צריך לעשות גבול וגדר, שזהו"ע החומה.

קצהוכאמור, ה"לא ידע" דימי הפורים פועל גם על ה"ידע" שבכל השנה כולה, ועד שהעבודה נעשית (לא רק באופן של אתכפיא, אלא גם) באופן של אתהפכא, "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם", ו"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר"¹⁸³⁷, שהקב"ה עוזר לכאו"א בכל המצטרך לו, הן ברוחניות והן בגשמיות.

קצו– הקב"ה הוא עצם הטוב, וטבע הטוב להיטיב¹⁸³⁸, אלא שישנו הענין ד"א-ל מסתתר"¹⁸³⁹, והכוונה בזה היא כדי שיחפשוהו... וכשמחפשים אותו בלב שלם, ע"י לימוד החסידות, וגם ההתבוננות בשפלות עצמו כו', אזי נמשך ומתגלה ללא העלמות והסתרים, וגם למטה מעשרה טפחים, כמ"ש¹⁸⁴⁰ "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון", "לפי רצונו ותאוותו"¹⁸⁴¹, מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה¹⁸⁴².

קצז***

קצחכח. [לקראת סיום ההתוועדות – שבמהלכה לקח כ"ק אדמו"ר שליט"א הרבה משקה – אמר:]

קצטכ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר לי, שבשמחת-תורה האחרון בחיי אביו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בעלמא דין, בשנת תר"פ, ביקש מאביו שיאמר לפניו דא"ח, והשיב לו, שיאמר לפניו דא"ח בתנאי שקודם יקח משקה, ונכנס כ"ק מו"ח אדמו"ר לחדרו ולקח כוס "אריק" (משקה חריף מאד, "זעקס און ניינציקער"), וכדי ששתיית המשקה לא תבלבל אותו לשמיעת המאמר, הכניס אצבעו לפיו והקיא את המשקה, ואח"כ נכנס לאביו ואמר לו שקיים התנאי, ואז אמר אביו לפניו מאמר דא"ח. ואח"כ דיבר עמו ע"ד היציאה ממציאותו, "ער זאָל אַרויסגיין פון זיך און ווערן אַן אַנדערער"...

ר(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) "מ'דאַרף אַרויסגיין פון זיך און ווערן אַן אַנדערער" – כל אחד ואחד לפי ענינו. ולדוגמא: ישנם החושבים שכאשר יוצאים לרחוב עם זקן לא מקופל, או שהעניבה אינה במקום המתאים כפי נימוסי המדינה, אזי אינם בגדר האנושי... – "דאַרפן זיי אַרויסגיין פון זיך"! ועד"ז בכאו"א לפי ענינו, כולל גם בנוגע לעבודה בעניני קדושה, בלימוד התורה וקיום המצוות, שגם בענינים אלו צריכה להיות היציאה ממציאותו, "אַרויסגיין פון זיך און ווערן אַן אַנדערער".

רא[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "קול ביער", וסיפר, שבפורים שנת תרפ"ז, לאחרי ההתוועדות, ישב ר' יעקב זוראַוויצער¹⁸⁴³ על הרצפה וניגן ניגון זה].

רבכט. כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לדבר על עצמו (בהמשך להנ"ל ע"ד הצורך לצאת ממציאותו), והמשיך לדבר אודות ענין הנשיאות, ובין הדברים בכה ואמר: "מי אני ומה אני", "איך ווייס ניט פאַרוואָס מאַטערט מען מיר, פאַרוואָס האָט מען אַייך פאַרבונדן צו מיר און מיר צו אַייך"...

רגבין הדברים פנה לא' מזקני החסידים ואמר לו: בנוגע לחנוכת בית שני מצינו¹⁸⁴⁴ ש"הזקנים אשר ראו את הבית הראשון . . בוכים". – אתם, שהייתם אצל כ"ק אדנ"ע ואצל כ"ק מו"ח אדמו"ר, ה"ז גבורה מצדכם שאינכם בוכים... בשלמא אצל כ"ק אדנ"ע, הי' בנו יחידו ממלא מקומו, אבל עכשיו?!...

רד[כמה מזקני החסידים ניגשו אל כ"ק אדמו"ר שליט"א ואמרו שחסידים אינם רוצים לשמוע דיבורים כאלה, וא' הכריז: "איר זייט דער רבי, עס איז איין המשך און איין שלשלת פון דעם אַלטן רבי'ן"¹⁸⁴⁵, וביקש משקה מכ"ק אדמו"ר שליט"א, באמרו, שרוצה לקבל משקה "פון דעם אַלטן רבי'ן"! – כ"ק אדמו"ר שליט"א חייך, ונתן לו משקה].

רהבהמשך הדברים היו גם כמה ביטויים ע"ד ההתקשרות אליו, ומהם:

רוכנראה, אין לכם ברירה אחרת, וגם לי אין ברירה אחרת... "איך זאָג זיך ניט אָפּ"... "איך בין נאָר אַ צינור", "מקושר דאַרף מען זיין צום רבי'ן, איך בין אַ ממלא מקום נאָר אין איין פרט".

רזבין הדברים אמר:

רחלאחר הסתלקות כ"ק אדנ"ע אמר פעם כ"ק מו"ח אדמו"ר¹⁸⁴⁶ שאינו אומר אודות אביו "נשמתו עדן", שכן, לשם מה לומר "נשמתו עדן" כשנקל וטוב יותר לומר "נשמתו בי".

רט(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) כך גם על הרבי – אינני אומר "נשמתו עדן", אלא "נשמתו בי"!...

ריל. [כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון ד' הבבות לאדמו"ר הזקן, והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי". ואח"כ אמר:]

ריאברצוני לברך אתכם ואת עצמי,

ריב– כפי ששמעתי פעם מכ"ק מו"ח אדמו"ר¹⁸⁴⁷ בנוגע לנתינת פדיונות, ששייך ליתן פדיון בינו לבין עצמו ("געבן פאַר זיך צו זיך אַליין"), ובפרט על הציון הקדוש של כבוד קדושת אדוננו מורנו ורבנו... –

ריגשברכתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר בפורים דא' השנים האחרונות¹⁸⁴⁸ בחיים חיותו בעלמא דין, שיהי' זה הפורים האחרון בגלות – תתקיים בפורים זה!

רידוסיים: "און דער רבי שליט"א¹⁸⁴⁹ זאָל אונדז פירן אַנטקעגן משיח'ן".

ריה**