Chabad Library · The Rebbe
Toras Menachem·
אא. יום השבת כולל את כל ימי השבוע הבא. – לפעמים מצינו שיום השבת כולל רק את ג' הימים הראשונים, ואילו ג' הימים שלאח"ז שייכים ליום השבת שלאחריהם420, ולפעמים מצינו שיום השבת כולל את כל ימי השבוע הבא421.
בוע"פ האמור שיום השבת כולל כל ימי השבוע, נמצא, שביום השבת זה נכלל גם ראש חודש כסלו422.
גב. הטעם שנקרא "ראש חודש" ולא "תחלת החודש", הוא, כמו הטעם בנוגע לראש השנה, שנקרא "ראש השנה", ולא "תחלת השנה":
דמבואר בחסידות423 ש"ראש השנה" הוא לא רק תחלת השנה, אלא גם ה"ראש" של השנה, כי, כמו שהראש כולל תחילה את החיות של כל האברים, וגם לאחרי שחיות האברים נמשך מהראש ה"ה קשור עדיין עם החיות של הראש והמוח424, כך כולל ראש השנה את החיות של כל ימי השנה, וגם לאחרי המשכתם צריכים להיות קשורים עם הראש שלהם – ראש השנה.
הוענינו בעבודה – שבמשך כל השנה צריכה להיות ניכרת ("עס דאַרף זיך הערן") ההתעוררות שהיתה אצלו בראש השנה, ובפרט בהענין דקבלת עול, ענינו העיקרי של ר"ה – "מצות היום בשופר"425, שענינו קבלת מלכותו ית', כמארז"ל426 "אמרו לפני בר"ה כו' מלכיות כדי שתמליכוני עליכם כו' ובמה בשופר", ובאופן ש"תהא אימתו עליך"427.
וועד"ז בנוגע לראש חודש – שהוא לא רק תחלת החודש, אלא
זגם ה"ראש" של החודש, שכולל החיות של כל ימי החודש, וגם לאח"ז מקבלים ימי החודש את חיותם מראש חודש.
חג. ויש להוסיף בביאור כללות ענינו של ראש חודש – שבפרטים ידועים ה"ה ממוצע בין ימי החול ליום השבת:
טר"ח מותר במלאכה, ויש בו כל עובדין דחול, דלא כשבת ויו"ט, ואעפ"כ, מצינו בתנ"ך428 שר"ח אינו נמנה בין שאר ימי המעשה, אלא נמנה בפ"ע. וטעם הדבר – משום שאינו דומה לשאר ימי החול, אלא הוא למעלה מהם, שלכן אומרים בו הלל, ומקריבים קרבן מוסף, הוספה על כל הימים. וכמבואר בחסידות429 שמעלת ר"ח לגבי שאר ימי המעשה היא כמעלת עולם היצירה, או גם עולם הבריאה, לגבי עולם העשי'.
יוהענין בזה:
יאלשון הכתוב אודות עשיית מלאכה בששת ימי החול הוא: "ששת ימים תעבוד"430, שמשמעות הלשון "תעבוד" הוא גם לשון ציווי. ואף שהפירוש הפשוט הוא שבששת ימי החול מותר לעשות מלאכה, הרי, מבואר בחסידות431 כמשמעות לשון הפסוק, שבששת ימי החול צריך לעשות מלאכה. וכן משמע קצת מלשון המדרש רבה432: "לעבדה, ששת ימים תעבוד".
יבוטעם חיוב המלאכה בששת ימי החול – לפי שע"י התעסקות במלאכה ע"פ התורה פועלים למעלה הענין ד"ששת ימים עשה הוי'"433, המשכת הארה אלקית להוות ולהחיות העולמות, הארה אלקית המלובשת בטבע434.
יגמשא"כ יום השבת אסור במלאכה – כיון שיום השבת הוא למעלה מהענין ד"ששת ימים עשה הוי'", לפי שבו מאירה הארה אלקית שאינה מלובשת ומוסתרת בלבושי הטבע.
ידוראש חודש – מעלתו לגבי שאר ימי החול היא שהטבע עצמו הוא נעלה יותר.
טוכלומר: שבת – ענינו הנהגה שלמעלה מהטבע, ימי החול – ענינם הנהגה שע"פ טבע, ור"ח – ענינו להמשיך ולהחדיר את הלמעלה מהטבע בטבע.
טזד. עפ"ז יש לבאר הענין דאמירת הלל בראש חודש, משא"כ בשאר ימי החול, וגם לא בשבת:
יזבהלל מדובר אודות האופן דהנהגה נסית. ולכן אין אומרים הלל בימי החול (ועד ש"הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף"435), כיון שבהם צריכה להיות הנהגה ע"פ טבע דוקא, כמ"ש436 "וברכך הוי' אלקיך בכל אשר תעשה", ו"לא סמכינן אניסא"437. וביום השבת אין אומרים הלל, משום שביום השבת "לא תעשה כל מלאכה"438, ו"מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת"439 בדרך ממילא.
יחובראש חודש, שהוא הממוצע בין שבת לימי החול, אומרים הלל – מתוך בקשה להקב"ה להמשיך ולהחדיר את ההנהגה שלמעלה מהטבע בהמלאכות ועובדין דחול440.
יטאלא, שאמירת הלל בראש חודש (וכן איסור עשיית מלאכה בר"ח לנשים441) הו"ע של מנהג, משא"כ ביום טוב ובחנוכה שאמירת הלל היא מדינא442 – כי, בראש חודש חודרת ההנהגה הנסית בעובדין דחול באופן שבגלוי רואים עובדין דחול והנס הוא בנסתר, משא"כ ביום טוב וחנוכה שנראה הנס.
כה. ובפרטיות יותר – מבואר באריכות בחסידות443 שיש מעלה בראש חודש לגבי שבת ובשבת לגבי ראש חודש:
כאהמעלה דשבת לגבי ראש חודש – שר"ח מותר בעשיית מלאכה ויש בו עובדין דחול, משא"כ שבת אסור בעשיית מלאכה, להיותו למעלה לגמרי מחול;
כבומצד זה גופא היא המעלה דראש חודש לגבי שבת – שלהיותו מותר בעשיית מלאכה, נמשכת וחודרת ההנהגה נסית בעובדין דחול דוקא.
כגויש לבאר המעלה דר"ח לגבי שבת ע"ד מעלת פורים לגבי שלש רגלים – שדוקא שמחת פורים היא "עד דלא ידע"444, דבר שלא מצינו בשאר ימים טובים, דאף שמצותן בשמחה, מ"מ, לא ימשיך ביין ובשמחה וכו'445.
כדובהקדם דברי הגמרא446 בביאור הטעם שאין אומרים הלל בפורים – שא' התירוצים הוא משום ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן".
כהכלומר: נס פורים הי' מלובש בטבע, שהיו צריכים לבקש ולפעול אצל אחשורוש שהוא יבטל את הגזירה, וגם לאח"ז נשארו עבדי אחשורוש, ולכן אין אומרים בו הלל.
כוואף שמחד גיסא יש חסרון בנס המלובש בטבע (שלכן אין אומרים על זה הלל), הרי, לאידך גיסא יש בזה מעלה – כי, היותו מלובש בטבע מורה על גודל מעלת האור האלקי שחודר בהטבע גופא, ומטעם זה גדולה שמחת פורים יותר משמחת כל הימים טובים447.
כזועד"ז היא מעלת ראש חודש לגבי שבת – שההנהגה נסית נמשכת וחודרת בהנהגת הטבע ועובדין דחול דוקא.
כחו. ויש להוסיף ולבאר טעם המנהג דאיסור עשיית מלאכה בראש חודש לנשים דוקא:
כטמהחילוקים שבין נשים לאנשים – שנשים הם בדוגמת הגוף, ואנשים הם בדוגמת הנשמה448.
לולכן, הנשים שהם בדוגמת הגוף שהוא מלובש ומונח בעניני העולם – זקוקים לזהירות ("אַ באַוואָרעניש") והיכר, ע"י העדר עשיית
לאהמלאכה בר"ח, משא"כ האנשים שהם בדוגמת הנשמה שהיא למעלה מעניני העולם, ואדרבה, ענינה לפעול בירור וכיבוש העולם ("איש דרכו לכבוש"449) – אינם זקוקים לזהירות והיכר כל כך.
לבוהלימוד ומוסר-השכל בנוגע אלינו – שצריכים להיות במעמד ומצב כזה שלא יהיו זקוקים לזהירות והיכר כו' מענינים שלא שייכים אליהם. ובפרט ע"י השייכות לענין נעלה שבאין-ערוך, שמתקשר אליו, ובאופן שנעשה אצלו כמו מוחש, שאז אינו זקוק לראיות צדדיות מבחוץ.
לגדוגמא לדבר – בנוגע להתקשרות אל הרבי: פעם שאלו אצל חסיד א' אם יש לרבו רוח הקודש, והשיב: מה זה נוגע כל כך? אני יודע שהוא רבי, וממה-נפשך: אם רבי צריך רוח הקודש – יש לו, ואם לאו – מהי ההתפעלות מרוח הקודש450.
לדוע"ד מ"ש הרמב"ם451 בנוגע לאמונה במשה רבינו – ש"לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה", כי אם, "במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר וכו'".
לה– כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר452 שבקטנותו, כשלמד בחדר, שאל אצל המלמד ר' שמשון453, היתכן, שלאחרי שהראו לפרעה מופתים ונתנו לו מכות, לא הועיל, והי' חוזר ומתחרט? המלמד אמר לו תירוצים שונים, ולא נתקבלו אצלו, לבסוף אמר לו המלמד: פרעה – לא האמין, ולכן, גם כשראה מופתים, הרי, כשהיתה הרוחה, חזר לסורו, לטבעו ומקומו הקודם. ולעומת זאת, משה, הי' חסיד, וחב"ד'ניק דוקא, ולכן לא חיפש מופתים. הוא ידע והאמין מיד (ש"בנערינו ובזקנינו גו' נלך"454) ללא מופתים. רצונו הי' להביא את התורה, ידיעת אלקות. ובהתאם לכך שיער גם בנוגע לבנ"י ששאלתם תהי' "מה שמו"455, וכשיהי' לו מענה על זה, אזי יקבלוהו בנ"י (ללא מופתים)456.
לוז. נוסף על האמור לעיל בנוגע לכללות הענין דראש חודש, יש
לזמעלה מיוחדת בנוגע לראש חודש זה – ראש חודש כסלו – שכולל את כל הימים המיוחדים של חודש כסלו:
לחט' כסלו – יום ההולדת ויום ההסתלקות של אדמו"ר האמצעי.
לטיו"ד כסלו – יום הגאולה של אדמו"ר האמצעי.
מי"ט כסלו – יום הילולא רבא (כלשונו של רבינו הזקן457) של המגיד, ויום הגאולה של רבינו הזקן.
מאכ"ד כסלו – הוספה מחדש ביסוד בית שני458.
מבוכ"ה כסלו – שבו נגמרה מלאכת המשכן, ואח"כ שילם לו הקב"ה בחנוכת חשמונאי, נס חנוכה בבית שני459.
מגוההתחלה לכל ענינים אלה היא ע"י המשכת הברכה ביום השבת זה, ש"מיני' מתברכין כולהו יומין"2, כל ימי השבוע, ובכלל זה ראש חודש כסלו שהוא הכולל את כל הנ"ל.
מד***
מהח. על הפסוק "ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה" שבפרשת השבוע460 – איתא בזהר461 ששרה רומז על הגוף ואברהם רומז על הנשמה462.
מוובפרטיות יותר: "ותמת שרה – זה הגוף, בקרית ארבע – אלו הארבע יסודות, היא חברון – שהיו מחוברים בגופו בחייו . . ויבוא אברהם – זו היא הנשמה, לספוד לשרה – זה הגוף" (כמבואר שם שגם לאחרי המיתה יש עדיין התקשרות הנשמה עם הגוף)463.
מזפירוש זה – ששרה רומז על הגוף ואברהם על הנשמה – צריך להיות מתאים ומכוון ("אויסגעהאַלטן") בכל התורה כולה. ולכאורה צריך להבין: איך יתפרש לפי זה מש"נ לאברהם464 (שרומז על הנשמה) "כל אשר תאמר אליך שרה (שרומז על הגוף) שמע בקולה"?
מחט. ויובן בהקדים תורת הבעש"ט הידועה465 על הפסוק466 "כי תראה חמור שונאך וגו'" – בנוגע לעבודה עם הגוף דוקא:
מט"כי תראה חמור" – כאשר תסתכל בעיון טוב בהחומר שלך שהוא הגוף, תראה – "שונאך" – שהוא שונא את הנשמה המתגעגעת לאלקות ורוחניות, שכן, בהתחלת חיי האדם ובהתחלת העבודה, שונאים הגוף והנשמה זה את זה,
נ"רובץ תחת משאו" – "משא" קאי על העול דתורה ומצוות, ומשא זה הוא "משאו", משא שלו (של הגוף), שלכן ניתנו המצוות לנשמות בגופים דוקא, כיון שהכוונה היא בשביל לזכך את הגוף, ואעפ"כ, ה"ז נחשב אצלו ל"משא", ואינו חפץ בכך, ובמילא ה"ה "רובץ תחת משאו",
נא"וחדלת מעזוב לו" – יכול הנך לחשוב שכיון שהגוף "רובץ תחת משאו", אזי תתעסק בעבודה השייכת לנשמה, ואילו את הגוף תשבור ע"י תעניות וסיגופים – על זה נאמר: "עזוב תעזוב עמו" – כיון שצריכים לברר ולזכך את הגוף דוקא.
נבי. והענין בזה:
נגנוסף לכך שהמצוות ניתנו לנשמות בגופים, הרי גם המצוות עצמם נתלבשו בדברים גשמיים דוקא.
נדוכמודגש בנוגע למעשה (גוף) המצוה וכוונת (נשמת) המצוה – שהעיקר הוא המעשה הגשמי של המצוה467, ולכן, אפילו אם יכוין כל הכוונות שבמצות תפילין, ולא יניח תפילין בפועל, לא קיים מצות תפילין (ולא עוד אלא שגם עבר עבירה – שביטל מצות תפילין), ולאידך, אם הניח תפילין בפועל ולא כיון את הכוונות (אם מפני שאינו יודע את הכוונות, או שיודע ולא כיון) – אף שיקבל עונש ("מ'וועט אים שמייסן") על חסרון הכוונה, מ"מ, את המצוה עצמה קיים.
נה– לברית-מילה אצל א' מנכדי הצמח-צדק, היו צריכים לבחור בין שני מוהלים: האחד הי' מבוגר, בעל ידיעה בכתבי האריז"ל [בכולם או לא בכולם, אבל, את הענינים השייכים למילה ידע], והשני הי' צעיר, מומחה באומנות המילה, אבל הרבה יותר פשוט מהמבוגר. והורה הצמח-צדק ליקח את הצעיר, באמרו, שהעיקר הוא פעולת החיתוך בגשמיות ("מ'דאַרף פּשוט אין גשמיות אָפּשניידן")468.
נוולא רק מצוות מעשיות, אלא גם מצוות שהם חובת הלבבות, כמו אהבת ה' ויראת ה', או חובת המוח, כמו מצות האמנת היחוד – מצוותן שיורגשו בבשר הגשמי של הלב והמוח469.
נזויתירה מזה: כשם שבגשמיות "שמועה טובה תדשן עצם"470, כמסופר בגמרא471 ששמיעת בשורה טובה גרמה שינוי בגשמיות הגוף, כך צ"ל גם באהבת ה', שההרגש ד"קרבת אלקים לי טוב"472, צריך להיות ניכר גם בבשר הגוף. וכן ביראת ה': לא זו בלבד שנעשה כיווץ במוח או אפילו בלב, אלא שהיראה ניכרת גם בבשר הגוף.
נחויש להביא דוגמא לדבר מהנהגת הנשיאים – שהראו לנו כל דבר:
נטידוע הסיפור אודות רבינו הזקן, שכאשר הגיע לאמירת "ובכן תן פחדך" – בתפלת ר"ה או יוהכ"פ – התגלגל על הרצפה תוך כדי אמירת פח... פח... כיון שמרוב פחד לא הי' יכול לסיים התיבה, ורק לאחרי זמן-מה סיים התיבה: "פחדך".
סועוד דוגמא מכ"ק אדמו"ר הצמח-צדק473, שבשנים הראשונות לנשיאותו ישב פעם והתוועד עם חסידים, ולקח משקה שנקרא "קאַוויט" (משקה חריף ביותר הנקרא כאן "ניינציקער"), כוס אחת, כוס שני', וצוה למזוג כוס שלישית, וכעבור זמן, העביר ידו על מצחו, ולא היתה ניכרת עליו פעולת המשקה. ואח"כ הסביר, שהתבונן בגדולת הוי' עד שנפל עליו פחד, ו"יין קשה פחד מפיגו"474, היינו, שהיראה פעלה על בשר הגוף, עד כדי כך, שעל ידה סרה מן הגוף פעולת המשקה.
סאועד"ז בנוגע לאהבה – כידוע475 שהרה"צ ר' מנחם נחום מטשערנאָביל הי' שמן בגופו מאמירת אמן יהא שמי' רבא, כי, כשהתבונן בגדולת הוי', "שמי' רבא", שהוא "מברך לעלם ולעלמי עלמיא", שנמשך בכל העולמות, ובכללם גם בעולם העשי' הגשמי, אזי נתעורר באהבה ותענוג כל כך עד שפעל גם שמנונית בגופו.
סביא. עפ"ז יש לבאר מ"ש "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" – לפי פירוש הזהר ש"שרה" רומז על הגוף:
סגעיקר הכוונה היא בהגוף, אלא, שעכשיו ה"ז בהעלם, ולעתיד תתגלה מעלת הגוף, עד כדי כך, שהנשמה תהי' ניזונית מן הגוף476.
סדוכיון שהאבות "הטעימן הקב"ה בעולם הזה מעין העולם הבא"477, הי' נרגש אצלם מעלת הגוף גם לגבי הנשמה, ולכן נאמר לאברהם (שרומז על הנשמה) "כל אשר תאמר אליך שרה (שרומז על הגוף) שמע בקולה".
סה***
סויב. האמור לעיל שעיקר הכוונה היא בהגוף, מודגש גם בסדר ההנהגה בהבחינות שבגיוס לצבא – שעיקר הבחינה היא בנוגע למצב הגופני, מבלי להתחשב במצב הנפשי (מצב הנשמה) מצד עצמו, כי אם מה שנוגע גם למצב הגופני, כך, שאם מצד מצבו הנפשי אינו בכלל אלה שיש להם הסימנים של שוטה... (כמו "הלן בבית הקברות וכו'"478), והגוף הוא בריא – אזי לוקחים אותו לצבא.
סזולהוסיף, שלא זו בלבד שמצב הנשמה מצד עצמה אינו נוגע בהגיוס לצבא, אלא אדרבה, לפעמים ה"ז גם חסרון, כמאמר479 "תוקפא דנשמתא חולשא דגופא".
סחולהעיר גם מהפס"ד480 "כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ", היינו, שע"י קבלת עול תורה נעשה אצלו תוקפא דנשמתא, ובמילא גם חולשא דגופא, כמארז"ל481 שהתורה נקראת "עוז ותושי'", עוז – לנפש האלקית, ותושי' – שמתשת כח נפש הבהמית.
סט[בהפס"ד הנ"ל ("כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו כו'") לא נאמר תנאי בנוגע להזמן דקבלת עול תורה, כך, שאפילו אם כבר קראו לו לילך לצבא בעוד יומיים-שלשה, אין זה דבר מוחלט, ואם יקבל על עצמו – עכשיו – עול תורה, אזי יעבירו ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ482].
עוטעם הדבר שבקריאה לצבא בגשמיות לא נוגע כ"כ המצב הנפשי אלא המצב הגופני, לפי שכן הוא הסדר ברוחניות, בצבאות הוי':
עאעיקר העבודה דקיום המצוות היא המעשה בפועל, "המעשה הוא העיקר"483, שקשור עם הגוף, ולא כ"כ הכוונה הרוחנית הקשורה עם הנשמה, כמוזכר לעיל (ס"י) שכאשר מכוין כל הכוונות ללא המעשה בפועל, לא יצא י"ח, משא"כ כשמקיים המצוה במעשה בפועל, אפילו ללא כוונות, לוקחים אותו לצבא ה'.
עבצריכים רק להזהר מהדברים שהם סימנים של שוטה, כמו, "הלן בבית הקברות", שענינו ברוחניות, שבמשך היום עוסק בתומ"צ, אבל בלילה, כשנשמתו עולה למעלה, אזי מניח את הגוף ללון בבית הקברות, מקום הקליפות שנקראים מתים484, ועד"ז "המאבד כל מה שנותנים לו"485, שענינו ברוחניות, שמאבד בחי' מ"ה – כח הביטול וקבלת עול – שנותנים לו486.
עגיג. ענין זה נוגע במיוחד לתלמידי הישיבה:
עדישנם תלמידים שמחפשים ובאים לבקש עצות כדי שיהי' להם חשק בלימוד התורה.
עהוההוראה על זה מסדר הלקיחה לצבא בגשמיות – שלא שואלים אם יש לו חשק ללכת לצבא אם לאו (ואם אין לו חשק, יחזור לביתו לנוח, "אויסשלאָפן זיך", עד שיהי' לו חשק, ואז ילך לצבא), אלא, אם הוא רק בריא, הולך לצבא גם אם אין לו חשק. ועד"ז בנוגע לצבא ברוחניות – שלא נוגע אם יש לו חשק (שקשור עם הנשמה), אלא צריך לעשות את המוטל עליו (ובנדו"ד – לימוד התורה) מתוך קבלת עול.
עוואדרבה – בלימוד התורה מתוך קבלת עול יש מעלה לגבי לימוד התורה מתוך חשק:
עזידוע הסיפור487 שא' החסידים נכנס להצמח-צדק והתאונן על כך שאין לו חשק ללמוד, והשיב לו הצמח-צדק: אם כן – שאין לך חשק – טוב הדבר, מה אעשה אני שיש לי חשק ללמוד!
עחוההסברה בזה – ע"פ המבואר בהמשך תרס"ו488 גודל המעלה דיגיעה בתורה, שעי"ז דוקא באים לבחינת עדן, שעז"נ489 "עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו", "אינון דדחקין למלה דחוכמתא"490. ולכן,
עטצריך לשמוח על כך שאין לו חשק ללמוד, כיון שבמצב כזה יצטרך להתייגע יותר בלימוד התורה מתוך קבלת עול, ועי"ז יוכל לבוא להעילוי דבחינת עדן כו'.
פונמצא, שתלמיד שמחפש ומבקש עצות שיהי' לו חשק בלימוד, מוותר על אפשרות נפלאה ("אַ געוואַלדיקע מעגלעכקייט") שנפלה בחלקו:
פאהוא "זכה" לכך שאין לו חשק ואינו רוצה ללמוד ("ער וויל ניט, און וויל ניט שטאַרק, און גאָר שטאַרק"...), ובמילא יש באפשרותו ללמוד מתוך קבלת עול ויגיעה, ולזכות לבחינת עדן, ואעפ"כ, מוותר על "גן עדן", "עדן" וכל הענינים, ותמורת זה מבקש... שיהי' לו חשק ללמוד!
פב– כאשר מבקש חשק ללמוד, יתנו לו מה שמבקש, כי, הקב"ה הוא טוב ומטיב, ונותן לכאו"א לפי רצונו ותאוותו, כמ"ש המצודות491 בפירוש הפסוק492 "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון", "לפי רצונו ותאוותו", וכיון שרצונו ותאוותו שיהי' לו חשק ללמוד, יתנו לו חשק ללמוד, כי העיקר הוא שילמד,
פג[וע"ד המבואר במאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר493 בנוגע ליציאה מן הרע – שלא נוגע באיזה אופן יהי' הדבר, כי העיקר הוא שתהי' היציאה מן הרע],
פדאבל, לאחרי שיעבור חודש, חדשיים, חצי שנה, וילמד מתוך חשק – יחסר אצלו ענין היגיעה מתוך קבלת עול, ואז יתאונן... על זה שיש לו חשק (כסיפור הנ"ל אודות הצמח-צדק).
פהיד. ובכל זה ניתוסף הדגשה מיוחדת בנוגע לתלמידי הישיבה שבאו מארצנו הקדושה ת"ו494:
פומהדברים היחידים שרק בשבילם מותר לצאת מארץ ישראל (ולולי זאת אסור לצאת מארץ ישראל) לחוץ לארץ, הוא, "ללמוד תורה"495, ובנדו"ד, לקח הרבי על עצמו את האחריות והורה להם לצאת מארץ ישראל בשביל ללמוד תורה, וכיון שכן, הרי, אם חסר אצלם ח"ו בלימוד התורה, נמצא, שהרשיון להיציאה מארץ ישראל אינו בתקפו ע"פ דין.
פזטו. ועוד ענין ברגש האחריות כלפי הרבי, השוה לכל – כל תלמידי התמימים, הן מא"י והן מחו"ל, ולכל המקושרים אל הרבי:
פחידוע הסיפור496 אודות רבינו הזקן, שכשבאו לאסור אותו, התחבא תחילה, באמרו, שיש לקיים מש"נ497 "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם", וכשבאו בפעם השני', יעץ החסיד ר' שמואל מונקעס498 לרבינו הזקן שלא יתחבא אלא ילך עמהם, וכשאמר רבינו הזקן שיש סכנה בדבר, השיב לו ר' שמואל מונקעס: ממה-נפשך, אם הנכם "רבי" – לא יוכלו לפגוע בכם, ואם לאו – היתכן שלקחתם מאלפי יהודים את ה"געשמאַק" בגשמיות499?!...
פטהרבי לקח – או מיעט עכ"פ – אצל אלפי יהודים את ה"געשמאַק" בגשמיות, בשביל מה? – בשביל שיוכלו להגיע לידיעת אלקות, "דע את אלקי אביך וגו'"500, ובמילא, אם ההנהגה היא באופן שלא מתקיים תכלית המכוון, נשארת לקיחת ה"געשמאק" וכו' ללא הפועל-יוצא.
צטז. בכלל צריכים לידע שההנהגה של חסידים נוגעת גם אל הרבי.
צאבמאמר של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע שאמרו בכ"ף מר-חשון האחרון בחיים חיותו בעלמא דין501, ד"ה סמוכים לעד502 פר"ת503, מביא מאמר הזהר504 "אבל סמך דא עזר", היינו, שבדרך כלל ישנו חילוק בין סמך לעזר, שסמך הוא שסומך אותו שלא יפול יותר, ועזר הוא שנעשה בו התחדשות ע"י העזר והסיוע, אבל כאן מפרש הזהר שהסמיכה היא כמו עזר, שהתחתון סומך את העליון.
צבוהענין בזה בנוגע אלינו – שאופן ההנהגה שלנו (הנהגת התחתון) נוגע גם אל הרבי (עליון).
צגוכידוע505 הסיפור אודות החסיד הרי"מ מפּאָלטאַווע506 שנכנס ליחידות לאדמו"ר מהר"ש, ואמר לו אדמו"ר מהר"ש: כשישנו רבי ישנם חסידים, אבל, חסידים שעוסקים בעבודה. וסיים: חסידים, כשהיו חסידים ואנשי מעשה בעבודה, היו מחזקים את הרבי507.
צדומזה מובן גודל האחריות של החסידים המקושרים אל הרבי, כיון שההנהגה שלהם נוגעת גם אל הרבי, כך, שכאשר מתנהג באופן בלתי-רצוי ח"ו, הרי זה לא רק בבחינת "חובל בעצמו" שאינו רשאי אבל פטור, אלא גם בבחינת "חובל באחרים" שהוא חייב508, ועאכו"כ בנדו"ד, שה"אחרים" הוא נשמה כללית וכו' וכו', שאז האחריות היא גדולה ביותר.
צה***
צויז. על הפסוק "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים" שבהתחלת פרשת השבוע – דרשו חז"ל509: "לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל, לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו, בת ק' כבת כ' . . ובת כ' כבת ז'".
צזויש לבאר הרמז בזה בנוגע לעבודת האדם:
צחמאה שנה – הוא הזמן דגמר ושלימות העבודה בכל עשר כחות הנפש כפי שכל אחד מהם כולל ומתפרט לעשר, שכללות כולם הוא מספר מאה510.
צטעשרים שנה – הוא הזמן שבו מתחילה העבודה בתור גדול לאמיתתו שיש לו מוחין דגדלות (כידוע שבדין דקטנות ישנם זמנים שונים, וגדלות אמיתית נעשית בגיל עשרים שנה), שלכן אינו יכול למכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה511, וכן פוסק רבינו הזקן בהלכות תלמוד תורה512 שבגיל עשרים שנה ישנם כבר (לא רק חמש שנים במקרא
קוחמש שנים במשנה, אלא) גם חמש שנים בתלמוד, ואז הוא הזמן לרדוף ("בן עשרים לרדוף"513) אחר פרנסה.
קא– טעם הדין שבן עשרים שנה צריך לרדוף אחר פרנסה גשמית, הוא, משום שכן הוא ברוחניות (כמדובר כמ"פ514 שהדינים בנגלה דתורה נלקחים מפנימיות התורה) בנוגע לפרנסה רוחנית. וע"ד המבואר בחסידות515 שכיון שהנשמה משתוקקת לניצוץ קדושה שנמצא בהמאכל, נעשית גם בהגוף תשוקה להמאכל.
קבושבע שנים – הוא זמן התחלת החינוך516.
קגועפ"ז יש לבאר הרמז ד"בת ק' כבת כ' ובת כ' כבת ז'" – שכדי לבוא לשלימות העבודה ד"מאה שנה" באופן ד"בת ק' כבת כ'", שגם בגמר העבודה יהי' "בלא חטא"90 כמו בהתחלת העבודה, צריך להיות תחילה "בת כ' כבת ז'", שגם בהיותו בן עשרים שנה שאז נעשים אצלו מוחין דגדלות, לא יהיו לו דעות משלו ("אייגענע דעות"), אלא יתנהג כמו בן ז' שאין לו דעות משלו, ועושה מה שמצווים עליו.
קדגם מי שהוא בן עשרים שנה, ויש לו [או עכ"פ צריך להיות לו, ולכן חושב שיש לו] מוחין דגדלות – אין לו לעשות דרכים משלו ("אייגענע דרכים"). כל אחד צריך לשער לעצמו – אבל אליבא דנפשי' – איזה ענין שהרבי הי' תובע ממנו, וענין זה צריך למלא ולהשלים.
קה***
קויח. (לקראת סיום ההתוועדות אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
קזהתוועדות חסידית היא ענין של ריח (כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר517), בשעת מעשה נהנים מן הריח ("מ'גיט אַ שמעק"), זה נהנה ששמע "אַ גוט וואָרט", זה נהנה מהסרת קושיא באיזה ענין, וכיו"ב, ולאח"ז לא נשאר מאומה בנוגע לפועל. – הכוונה היא, שלא ישאר באופן של ריח בלבד, אלא שיהי' גם באופן של אכילה ושתי', היינו, שיבוא לידי פועל ממש.
קחהשעה היא כבר קרוב לשתים, ותיכף ילכו הביתה לאכול "טשאָלנט"... וישכחו על המדובר.
קט– סעודת שבת אינה פועלת הגשמה, כידוע שביו"ט כתיב518 "פרש חגיכם", "פרש חגיכם קאמר ולא פרש שבתכם"519 (כמבואר בתורה אור בפרשתנו520), ולא עוד אלא שזוהי מצוה, ובמילא צריך לקיימה בהידור, כלשון הרמב"ם521 "תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם", ומה טוב באופן כפול, כדאיתא במדרש522 ש"כל עיסקא דשבתא כפול". – כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר פעם523 אודות מנהג לאכול בשבת שני מיני דגים, שני מיני בשר וכו'. – ובמילא, יכול להיות שקוע לגמרי ("אינגאַנצן אַריינגעטאָן") בסעודת שבת, באמרו, שיש לו ראי' ע"פ נגלה דתורה, פס"ד הרמב"ם, ויש לו ראי' מפתגם של הרבי וכו'. אבל, האמת היא, שבנדו"ז צריך להיות שיעור גם ל"הידור מצוה"... וכדי לידע השיעור, כדאי להשוות את ההידור במצות עונג שבת עם ההידור במצוות שאין הגוף נהנה מהן או אפילו מצטער מהן!...
קייש לזכור איפוא את נקודת הדברים בנוגע לפועל – כאמור – שכל אחד יצייר לעצמו איזה ענין הי' הרבי מצווה עליו לעשות, ויעשה אותו.
קיאוכאשר כל אחד יעשה את הדבר שהרבי מצווה עליו לעשות – אזי בעגלא דידן יוליכנו הרבי אל הגאולה השלימה.
קיביט. הגיעה לכאן (מארץ ישראל) העתקה משיחה של כ"ק מו"ח אדמו"ר524 (שנאמרה בהיותו עוד ברוסיא) אודות הגאולה השלימה, ובה אמר הרבי: "בימי יהי' הדבר הזה"!...
קיגדברי הרבי (שהגאולה תהי' בימיו) הם בתקפם גם עכשיו, והמצב בהוה, בחדשים ספורים אלה, אינו חשוב הפסק, כיון שגם עכשיו הוא שופט את ישראל, ע"ד מארז"ל525 שכאשר "יראים ממנו" ה"ז חשוב כמו ש"הוא שפט את ישראל"526.
קיד**