Toras Menachem·Vol. 3 (5711·Part 2)·Second Day of Shavuos Sicha 5711תורת מנחם·– ג – שנת תשי"א – חלק שני·בס"ד. שיחת יום ב' דחג השבועות·ה'תשי"א

אבלתי מוגה

בכ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה, וצוה לנגן.

גא. כ"ק מו"ח אדמו"ר הי' נוהג לאחל בברכתו לקראת חג השבועות: קבלת התורה בשמחה ובפנימיות.

דויש לומר הביאור בנוסח זה:

המתן תורה – להיותו באופן ש"כפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו כו'"⁷⁸⁵ ("קבלוה באונס"⁷⁸⁶), אין זה באופן של שמחה.

ו[וכמודגש גם בנוסח התפלה והקידוש, שרק ביו"ט שחל בשבת אומרים "באהבה מקרא קודש", משא"כ ביו"ט בחול אין אומרים "באהבה" – כי, "מקרא קודש דשבת קבלו עליהם ישראל באהבה במרה קודם שבאו לסיני ולא כפה עליהם הר כגיגית, אבל שאר המצוות קבלו עליהם בסיני וכפה עליהם הקב"ה הר כגיגית"⁷⁸⁷, ובמילא אין זה באהבה].

זוגם: כיון שמתן תורה הוא מלמעלה למטה, אין זה באופן של פנימיות.

חולהעיר גם מהמבואר במדרש⁷⁸⁸ ש"לימות המשיח יהיו נישואין", אבל מתן תורה הו"ע של אירוסין בלבד ("של העולם הזה אירוסין היו"):

טהחילוק שבין אירוסין לנישואין הוא – שבאירוסין רק "אסר לה אכו"ע"⁷⁸⁹, והוא רק באופן מקיף⁷⁹⁰, ואילו היחוד בפנימיות נעשה ע"י הנישואין דוקא, כמ"ש⁷⁹¹ "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" – ע"י ענין לידת הולד⁷⁹².

יואף שענין הנישואין (יחוד בפנימיות) יהי' רק לעתיד לבוא – הרי ההכנה וההקדמה וההכשרה לזה צריכה להיות גם בזמן הזה. וע"ד הידוע

יאבנוגע לקיום המצוות, שענינם הוא להוסיף אורות באצילות, אלא שעכשיו הרי זה בהעלם⁷⁹³, וההתגלות תהי' לעתיד לבוא.

יבוזהו תוכן ברכתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר – ברכה של צדיק, שאינה ברכה בעלמא, אלא גם נתינת-כח – שקבלת התורה תהי' (לא מתוך כפי', אלא) בשמחה, וכאשר קבלת התורה תהי' בשמחה, שפורצת גדר⁷⁹⁴, אזי תוכל להיות (לא רק מלמעלה למטה, אלא גם) קבלה בפנימיות.

יגועי"ז זוכים לשלימות הענין דקבלת התורה בפנימיות – ענין הנישואין דלעתיד לבוא, בביאת משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.

יד***

טוב. לקראת חג השבועות יצאו-לאור שני מאמרים של כ"ק מו"ח אדמו"ר⁷⁹⁵,

טז– המאמרים יצאו-לאור בעוד מועד⁷⁹⁶, כך, שבודאי למדו אותם בכל מקום, הן על אתר, הן מחוץ לעיר, בכל המדינות, מעבר לים, וגם באה"ק ת"ו –

יזוהמאמר השני מיוסד על מארז"ל⁷⁹⁷ אלפיים שנה קדמה תורה לעולם.

יחכ"ק אדמו"ר שליט"א אמר מאמר ד"ה אלפיים שנה קדמה תורה לעולם.

יט***

כג. שאלו אצלי מהו החידוש דמתן תורה. – כיון שהשואלים היו כאלה שלא היו שייכים להבין תוכן הענין ד"ואהי' אצלו אמון", "ואהי' שעשועים יום יום"⁷⁹⁸, ככל פרטי הענינים האמורים לעיל (בהמאמר⁷⁹⁹) – הסברתי להם, שמתן תורה פעל החיבור של הנבראים עם הבורא.

כאוהענין בזה:

כבנברא ובורא – רחוקים זה מזה בתכלית הריחוק, ובמילא, לא יתכן

כגבשום אופן שהנברא יתעלה אל הבורא. משל למה הדבר דומה – לשני דברים שביניהם פעורה תהום, שאין אפשרות בשום אופן לעבור אותה.

כדבנבראים גופא – יש גם סוגים שונים שרחוקים זמ"ז, אבל אעפ"כ, יש איזה קשר ושייכות ביניהם. ולדוגמא: ד' הסוגים דומם צומח חי ומדבר – עם היות שיש ריחוק הערך ביניהם, יש גם שייכות ביניהם, שהרי, הדומם מביא תועלת אל הצומח, הצומח מביא תועלת אל החי, והחי אל המדבר, שמזה גופא מוכח שיש איזו שייכות ביניהם, ולא עוד אלא שעי"ז שהדומם משמש את המדבר, מתעלה הדומם – במדה מסויימת – לדרגת המדבר⁸⁰⁰.

כהמשא"כ נברא ובורא – אין ביניהם ערך ושייכות כלל, ואין שום אפשרות שנברא יתעלה אל הבורא.

כואמנם, במתן תורה נעשה חידוש הכי גדול – חיבור הנברא עם הבורא, שע"י התורה יכולים הנבראים להתעלות אל הבורא.

כזואף שגם לפני מ"ת היו בעולם נשמות, שהם אלקות, הרי, הנשמות הם כפי שאלקות נעשה בבחי' נברא או כפי שאלקות נעשה בבחי' יש (כב' הלשונות בדרושי חסידות⁸⁰¹), משא"כ התורה, גם בהיותה למטה הרי היא אלקות ממש, ולכן, על ידה דוקא נעשה החיבור של הנבראים עם הבורא.

כח*

כטד. מהטעמים⁸⁰² שהתורה ניתנה במדבר דוקא, להורות וללמד⁸⁰³, שכשם שהמדבר הוא "מקום הפקר"⁸⁰⁴, ללא בעל-הבית, כך גם בנוגע לתורה – שאין עלי' בעל-הבית, ובמילא שייך כאו"א מישראל אל התורה, וכאשר הוא לומד את התורה – נעשית היא שלו⁸⁰⁵ ("ווערט די תורה זיינע").

לאמנם, עדיין צריך ביאור:

לאהלימוד וההוראה האמורה מנתינת התורה במדבר (שהוא מקום

לבהפקר) – מהוה הסברה לנתינת התורה במקום שאינו כפוף למרותו של אדון, אלא ב(מדבר שהוא) מקום הפקר; אבל אין טעם זה מספיק לבאר מדוע ניתנה התורה במדבר שממה דוקא ("אין אַזאַ וויסטן מדבר"), ובלשון הכתוב⁸⁰⁶ "ארץ צי' ועיף בלי מים", מקום שהי' נעדר לבושים, אכילה, ואפילו מים, שלכן, בהיותם במדבר היו הלבושים גדלים עמהם (כדאיתא במדרשי חז"ל⁸⁰⁷), ומזונם לא הי' אלא מן המן שירד להם מן השמים⁸⁰⁸, ומים נתן להם הקב"ה באמצעות סלע⁸⁰⁹ – במקום כזה דוקא ניתנה תורה?!

לגובפרט ע"פ הידוע שבמשל של תורה – מכוונים כל פרטי המשל אל הנמשל⁸¹⁰, ומכיון שלפי הסברה הנ"ל, ענין המדבר מהוה משל אל התורה (שכשם שהמדבר הוא מקום הפקר, כך התורה שייכת לכאו"א מישראל), צריך לומר, שכל הפרטים שהיו במדבר (שהוא המשל) קשורים ושייכים למתן תורה (שהוא הנמשל). ולכאורה, טעם הנ"ל אינו שייך אלא לפרט אחד במדבר (המשל) – שהוא מקום הפקר, ולא לפרטים הנוספים (האמורים לעיל) שהיו קיימים במדבר?

לדה. ונקודת הביאור בזה – שנתינת התורה במקום שממה דוקא הנעדר מכל הצרכים הגשמיים הזקוקים לקיום האדם – באה להורות וללמד, שהאדם הלומד תורה צריך להסיר מלבו כל הדאגות ולסמוך לגמרי על הקב"ה שימלא כל צרכיו בגשמיות וברוחניות.

להובפרטיות יותר:

לובנוגע לההתעסקות בלימוד התורה – ישנם כאלה המצדיקים את העדר התעסקותם בתורה בטענות ומענות שונות ומשונות, באמרם, שקיימות כמה מניעות המפריעות אותם מלימוד התורה, הן מניעות גשמיות והן מניעות רוחניות.

לזולדוגמא – בנוגע למניעות ובלבולים רוחניים:

לחכאשר תובעים מבעל-עסק לקבוע עתים לתורה, טוען הוא, שאין זה ענינו: הוא בעל-עסק, ובמילא שייך הוא לנתינת הצדקה וענינים כיוצא בזה, אבל לא ללימוד התורה.

לטובפרט שיודע הוא, אשר אחת מהעבודות המיוחדות השייכות לבעל-עסק היא ה"התנתקות" ("אָפּרייסן זיך") מעסקיו באמצע היום בשביל תפלת המנחה, כידוע⁸¹¹ שזוהי המעלה המיוחדת של תפלת המנחה, עד שאפילו "אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה"⁸¹², וכיון שכן – טוען הבעל-עסק – יש לו כבר ענין גדול ביותר, ומדוע דורשים ממנו ("פאַרוואָס יאָגט מען אים") להתעסק בלימוד התורה דוקא⁸¹³?

מובדוגמת זה היא גם טענתו בנוגע ללימוד שיעורי חת"ת:

מאכאשר תובעים מבעל-עסק לימוד פרשה חומש עם פירוש רש"י, ובפרט ("ווער רעדט נאך") השיעור בספר התניא – טוען הוא, אשר מכיון שתורת החסידות תובעת עבודה בסדר והדרגה, ימלא תחילה בשלימות כל עניניו, כולל ובמיוחד – העבודה דתפלת המנחה, עד שתהי' (כנ"ל) בדוגמת תפלתו של אלי' הנביא... ולאחרי זה – ימשיך לעלות לדרגא נעלית יותר בעבודתו. – הוא אינו משתמט ("ער זאָגט זיך ניט אָפּ"), חס ושלום, מלימוד חומש עם רש"י, או תניא, אלא שלדעתו צריך כל דבר להיות בעתו ("אַלץ מיט דער צייט"), לאחרי שיתפנה מכל שאר עניניו, בסדר מסודר.

מבועד"ז הוא ביחס ליושב אוהל – בנוגע לעניניו:

מגכאשר תובעים ממנו העבודה ד"כל עצמותי תאמרנה"⁸¹⁴, "לא ימוש וגו'"⁸¹⁵, וכיוצא בזה, אינו משתמט מזה ("זאָגט ער זיך ניט אָפּ פון דעם"), אלא שטוען הוא, אשר לכל לראש יש צורך בהכנות לכך: בתחילה עליו לנוח ("פריער דאַרף ער זיך אויסשלאָפן") בכדי שיהי' מוחו רגוע, וכמו כן צריך לשמור את עצמו⁸¹⁶, לאכול מאכלים מעודנים ("איידעלע מאכלים") וכו',

מד– כדאיתא באלשיך⁸¹⁷ (ועד"ז בשו"ת הרמב"ם⁸¹⁸) ש"התנאים הנאותים . . למדת החכמה . . אכילת ושתיית דברים דקים וטובים, כי המאכל הגס מקנה עביות וגסות במוח" –

מהורק לאחרי כל זה – טוען היושב-אוהל – יתיישב הוא ללמוד באופן המתאים...

מוו. וזהו הלימוד וההוראה מנתינת התורה במדבר, "ארץ צי' ועיף בלי מים" – שבנוגע ללימוד התורה צריך האדם לסמוך לגמרי על הקב"ה, שלכן, הרי למרות אשר נדמה לו להאדם הלומד שחסרים לו הצרכים הנדרשים עבור לימוד התורה (דוגמת המעמד ומצב במדבר שממה), צרכים גשמיים או צרכים רוחניים – אין לו להתחשב בכך, ועליו להתמסר לגמרי ללימוד התורה.

מזכלומר:

מחכשם שמתן-תורה בפעם הראשונה באה דוקא על ידי זה שיצאו בנ"י מארץ מצרים⁸¹⁹ לתוך מדבר שממה, "ארץ לא זרועה"⁸²⁰, מבלי לדעת

מטבמה וכיצד יסופקו צרכיהם ("ניט וויסנדיק ווי און מיט וואָס זיי וועלן אויסקומען"),

נ– וכפי שהי' בפועל, שהמן ניתן להם בזכות משה, עמוד הענן בזכות אהרן, והמים בזכות מרים⁸²¹, זאת אומרת, שבכדי להשיג צרכיהם היו זקוקים לסמוך על זכותם של שלשה צדיקים⁸²² –

נאודוקא אז היו מוכנים וראויים לקבלת התורה;

נבעד"ז הוא גם הלימוד וההוראה לכאו"א מישראל, כולל ובמיוחד – ההוראה אלינו בזמננו זה, שצריכים להתיישב ללמוד תורה ("מען דאַרף זיך זעצן לערנען תורה"), ולסמוך לגמרי על הקב"ה, ואז ישפיע הקב"ה כל המצטרך בגשמיות וברוחניות⁸²³.

נג*

נדז. דובר אודות החילוק שבין העומר שמתיר את החדש במדינה לשתי הלחם שמתירים את החדש במקדש, פרטי הביאורים בזה ע"פ נגלה דתורה, ותוכן ענינם בעבודת ה' – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס⁸²⁴ בלקו"ש חל"ב ע' 134 ואילך.

נה*

נוח. חג השבועות הוא יום ההילולא של הבעש"ט⁸²⁵.

נזפעם הסתפקו אם ההסתלקות היתה ביום ראשון של שבועות או ביום שני⁸²⁶. אבל, ממאמרו של רבינו הזקן⁸²⁷ אודות הסתלקות הבעש"ט "ביום הרביעי ניטלו המאורות", מוכח, שנסתלק ביום ראשון דשבועות, כיון שיום שני דשבועות לא יחול ביום רביעי (כידוע⁸²⁸ הסימן לקביעות המועדים "א"ת ב"ש", שהקביעות דשבועות (ש') היא באותו יום שבו חל יום שני (ב') דפסח, וכיון ש"לא בד"ו פסח"⁸²⁹, לא יחול (יום שני דפסח ו)שבועות ביום שלישי, ובמילא לא יחול יום ב' דשבועות ביום רביעי).

נחוכיון שההסתלקות היתה ביום ראשון דשבועות, היתה הקבורה ביום שני דשבועות, שרק אז מותר לעשות כל צרכי המת ע"י ישראל⁸³⁰ (והדין שאסור להשהות ומקברין מיד (ביום א') ע"י גוי⁸³¹ – לא שייך כאן, כיון שהבעש"ט ציוה ל"אנשי ח"ק" שהם "יתעסקו בקבורתו"⁸³², ומשהין את המת בשביל לקיים את דבריו⁸³³).

נטונמצא, שההילולא של הבעש"ט שייכת לב' הימים דחג השבועות: ליום הראשון – מצד ההסתלקות, וליום השני – מצד הקבורה (ויש לומר, שבגלל זה נתעורר הספק אם ההילולא היא ביום ראשון או ביום שני).

סולהוסיף, שגם הסתלקותו של משה רבינו שייכת לב' ימים, כי: מצינו שמשה נסתלק ביום השבת (שלכן אומרים בשבת צדקתך צדק)⁸³⁴, ומצינו שביום הסתלקותו כתב י"ג ספרי תורה⁸³⁵, שמזה מוכח שנסתלק ביום חול. ומהתירוצים בזה⁸³⁶ – שהסתלקותו היתה בב' ימים: התחלת ההסתלקות – בערב שבת, וסופה – ב(מנחת) שבת.

סאט. ויש לבאר הקשר והשייכות דיום ההילולא של הבעש"ט לחג השבועות:

סבובהקדים המבואר במאמר של כ"ק מו"ח אדמו"ר מב' ניסן (שיצא לאור לקראת ב' ניסן השתא)⁸³⁷ ש"צ"ל מפני מה נק' יום הסתלקות הצדיק יום הילולא . . דהילולא היא שמחה כשמחת חתן וכלה", ומביא גם מארז"ל⁸³⁸ "ביום חתונתו זו מ"ת", "דמ"ת נק' חתונה שהוא ענין ההילולא", ומבאר שענין ההילולא הוא גילוי כח האין-סוף בנבראים, הן בנוגע לענין ההולדה שע"י הנישואין, והן בנוגע ליום הסתלקות של צדיק, גמר ושלימות עבודתו בהמשכת אלקות בעולם.

סגומבואר במק"א⁸³⁹ שענין זה שייך במיוחד ליום הסתלקות של צדיק שעבודתו היתה בגילוי פנימיות התורה, שלכן, מצינו אצל רשב"י דוקא שיום הסתלקותו נקרא בשם הילולא.

סדואם הדברים אמורים בנוגע לרשב"י שגילה פנימיות התורה ליחידי סגולה בלבד⁸⁴⁰ – בנוגע להבעש"ט שגילה פנימיות התורה לכל, על אחת כמה וכמה.

סה*

סוי. בנוגע להסתלקות של משה רבינו (שנזכר לעיל) – מצינו במדרשי חז"ל⁸⁴¹ שהסיבה לכך שנשאר בחוץ לארץ, היא, בגלל שרצה להשאר עם אנשי דורו, כדי לקחת אותם ולבוא יחד עמהם לארץ ישראל.

סזוההסברה בזה – שמציאותו של משה רבינו כמו שהוא בכל עצמותו ומהותו, היא, בהיותו עם אנשי דורו ("מיט זיינע אידן")⁸⁴², ואם לא יוכל להיות יחד עם אנשי דורו, מהי התועלת עבורו בהכניסה לארץ ישראל, או שאר ענינים נעלים?!... ולכן, אם אנשי דורו נשארים במדבר, נשאר אף הוא עמהם.

סחוכן הוא אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר – משה רבינו שבדורנו – שהסיבה לכך שנשאר לעת-עתה בחוץ לארץ, היא, מפני שאינו רוצה להפרד מהחסידים המקושרים, ולכן נשאר עמהם, כדי לקחת את כולם – החסידים המקושרים וגם אלה שיש להם איזו שייכות אליו (ואפילו אלה שלעת-עתה הם במעמד ומצב של פושעים ומורדים בת"ח, שגם הם מקבלים חיותם מהת"ח, מבחי' אחוריים עכ"פ⁸⁴³) – לקחתם יחד עמו לארץ ישראל אל הגאולה השלימה והאמיתית.

סטיא. ידיעת דבר זה – שמשה רבינו שבדורנו נשאר בחוץ לארץ כדי לקחת את כאו"א מאתנו אל הגאולה – מוסיפה בהכרת הערך והחשיבות שבעבודתו של כאו"א מאתנו:

עלפעמים בא היצה"ר אל האדם וטוען: וכי מה איכפת לי' להקב"ה⁸⁴⁴ אם תתנהג באופן כך או באופן כך?! הרי מקרא מלא דיבר הכתוב⁸⁴⁵ "אם צדקת מה תתן לו ורבו פשעיך מה תעשה לו וגו'"! – מצינו אמנם שעבודת הנבראים פועלת נחת רוח למעלה, אבל, ענין זה – טוען היצה"ר – נאמר רק בנוגע לצדיקים גמורים, שאין להם שייכות לגשמיות וכו', ומצד גודל מעלתם פועלת העבודה שלהם נחת רוח למעלה; אבל

עאאתה – טוען היצה"ר – שנמצא במצב ירוד כו', מי אתה שהעבודה שלך תהי' נוגעת למעלה?!... עליך נאמר "אם צדקת מה תתן לו"!...

עבעל כך צריך לענות לו: היתכן שאתה – היצה"ר – מבלבל אותי! אני בעצמי הייתי נוכח במעמד הר סיני, ולי אמר הקב"ה "אנכי ה' אלקיך וגו'"⁸⁴⁶, בלשון יחיד! משה רבינו, וכן משה רבינו שבדורנו – ממתינים עלי, ובלעדי לא תסע הרכבת... וכיון שכן, הרי בודאי שהעבודה שלי נוגעת למעלה.

עגיב. ולהעיר, שאף שדברים אלו (ע"ד החשיבות שבעבודתו) יש בהם רגש של גאוה, וגאוה היא השרש לכל הענינים הבלתי-רצויים⁸⁴⁷ – מ"מ, יש לנצל ענין זה גופא כדי להביא תועלת בעבודה.

עדובהקדמה – שבנוגע לענין הגאוה מצינו סתירה (לכאורה) בדברי חז"ל: מחד גיסא – "בשמתא מאן דאית בי' גסות הרוח ואפילו מקצתה"⁸⁴⁸, "לא מינה ולא מקצתה"⁸⁴⁹, היינו, שההנהגה בזה אינה יכולה להיות בדרך המיצוע (כבכל עניני דעות שהדרך הטובה בהם היא מדה בינונית⁸⁵⁰), אלא צריך להתרחק מזה "עד קצה האחרון"⁸⁵¹; ולאידך גיסא – "ת"ח צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית"⁸⁴⁹.

עהומהתירוצים בזה⁸⁵² – שכאשר נמצאים באמצע העבודה, בדרגא נעלית יותר, אזי צריך לשלול ענין הגאוה לגמרי, "לא מינה ולא מקצתה", משא"כ בהתחלת העבודה צריך להיות "שמינית שבשמינית", "כי אם לא יהי' בבחינת הגבהה כלל, לא יערב לבו לגשת אל העבודה, באמרו מי אנכי ומה עבודתי"⁸⁵³.

עוונמצא, שלצורך העבודה מנצלים גם ענין בלתי-רצוי, כמו ענין הגאוה, לידע מעלת וחשיבות עבודתו שנוגעת למעלה, שעי"ז תהי' עבודתו כדבעי.

עזונקודת הענין – שגם דבר בלתי-רצוי יכולים וצריכים לנצל לתועלת בקדושה, ובמכ"ש וק"ו מזה שמענין של קדושה יכול לבוא דבר

עחבלתי-רצוי ח"ו, כמו התהוות גבורות קשות מגבורות קדושות, כמארז"ל⁸⁵⁴ "מזיעתן של החיות נהר דינור יוצא כו'", ודוגמתו בעבודת האדם, הכעס על הרשעים לאחרי ההתלהבות בתפלה⁸⁵⁵, ועד"ז בקו החסד⁸⁵⁶, שמאהבת ה' יכולים ליפול בתאוות זרות ח"ו, ועאכו"כ שענין בלתי-רצוי יכול להביא תועלת בקדושה.

עטיג. ויש להוסיף, שזהו ענין עיקרי בכללות העבודה:

פ"עבודה" – הוא מלשון עיבוד עורות⁸⁵⁷, שהעורות מצד עצמם הם במעמד ומצב הדורש עיבוד ותיקון, ולא עוד אלא שפעולת העיבוד והתיקון היא בניגוד לטבע העורות מצד עצמם ("זיי לאָזן זיך ניט"), אלא, שמצב זה גופא הוא לטוב – כיון שרק במצב כזה שייך כללות ענין העבודה.

פאועד"ז בנוגע לכללות מציאות ותוקף הקליפה – שענין זה גופא הוא כדי להביא תועלת בעבודה, כי, תוקף הקליפה מעורר ומביא לידי התגברות גדולה יותר בכללות העבודה.

פבויש לומר, שענין זה מרומז בלשון חז"ל⁸⁵⁸ (בנוגע ליפת תואר ש"יצה"ר מתגרה בו") "לא דיברה תורה אלא כנגד יצה"ר" – שהצורך ב"דיברה תורה" הוא דוקא בשעה שיש חשש מהתגרות היצה"ר (כשיצה"ר הוא בתקפו), ואז "דיברה תורה כנגד יצה"ר" – לא לוותר לו, אלא אדרבה, ללחום נגדו⁸⁵⁹. ונמצא, שהתגרות היצה"ר גופא היא לצורך המלחמה בו, שזהו תוכן הענין ד"ושבית שביו"⁸⁶⁰.

פגיד. ומזה מובן גם בנוגע לכל ההעלמות וההסתרים שבעולם – שצריך לידע שהכוונה בזה גופא היא לצורך העבודה.

פדובהקדמה – שע"פ המובן בשכלנו אנו לא היו צריכים להיות ריבוי העלמות והסתרים כ"כ, שהרי לולא ההעלמות וההסתרים היו יכולים להשלים את הכוונה העליונה הרבה יותר טוב מכמו במעמד ומצב שיש ריבוי העלמות והסתרים. ועאכו"כ אילו לא היו העלמות והסתרים כלל, והיו רואים אלקות בגלוי – שאז לא הי' ענין התענוג אלא בענינים

פהרוחניים ועניני קדושה בלבד [ע"ד המסופר⁸⁶¹ אודות הרה"צ ר' מנחם נחום מטשערנאָביל שהי' שמן בגופו מפני גודל התענוג שבאמירת אמן יהא שמי' רבא] – הרי בודאי היתה העבודה באופן נעלה יותר.

פואבל, כיון שבנוגע לפועל ההנהגה היא – לא כפי שמתקבל בשכלנו, אלא באופן אחר – כפי שנקבע מלמעלה,

פז– משל למה הדבר דומה, לספינה המהלכת בים [כמבואר בלקו"ת⁸⁶² שעניני התומ"צ נמשלו לספינות שבהם ועל ידם עוברים בים, וידוע גם שבזמן הגלות נמשלו בני ישראל לאשה שהלך בעלה למדינת הים⁸⁶³], שסדר הדברים הוא, שבסיפון העליון מתהלכים הספנים בבגדי לבן, ועורכים סעודות כו', ולמטה בבטן הספינה נמצא איש שלובש בגדים הכי פשוטים (אפילו לא בגדים רגילים, ובודאי לא בגדי לבן), ותפקידו להפעיל את המכונות שמוליכות את הספינה ולהשגיח עליהם שיפעלו פעולתם כראוי⁸⁶⁴. ואף שפעולת הילוך הספינה נעשית ע"י עבודתו של המכונאי, מ"מ, מוליכים הספנים את הספינה (לצד זה או לצד אחר) כפי דעתם, מבלי להתחשב בדעתו של המכונאי. ודוגמתו בנמשל, שאף שהעבודה בפועל להשלים את הכוונה העליונה בבריאת העולם נעשית על ידינו דוקא, מ"מ, לא מתחשבים בדעתנו בנוגע להנהגת העולם, שנקבעת מלמעלה –

פחשלא זו בלבד שאין העלמות והסתרים כלל, אלא אדרבה, שיש ריבוי העלמות והסתרים – אזי צריך לידע שהכוונה בזה גופא היא לצורך העבודה, שבמעמד ומצב של ריבוי העלמות והסתרים (לא זו בלבד שלא נעשית חלישות בעבודת ה', אלא אדרבה) נעשית התגברות גדולה יותר בעבודת ה'.

פטטו. ונקודת הענין – שכאשר יהודי רואה דבר מסויים בעולם, צריך לידע שיש בזה כוונה עליונה, והכוונה היא לנצל דבר זה בעבודת ה'⁸⁶⁵.

צוע"ד המסופר⁸⁶⁶ אודות הרה"צ ר' מנחם נחום מטשערנאָביל שפעם הגישו לו (ע"פ טעות) חלב עכו"ם, ולא ראהו, ואח"כ הסביר זאת ע"פ

צאמאמר המשנה⁸⁶⁷ "חלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו כו'", שהפירוש בזה, ש"חלב שחלבו עכו"ם" אזי "אין ישראל רואהו", יהודי אינו רואה זאת, שכן, מה שאינו נצרך לראות אינו רואה.

צבוההסברה בזה – שראיית הדבר היא כדי להעלותו לקדושה, ובמילא, דבר איסור, למשל, שאי-אפשר להעלותו, אין ישראל רואהו.

צגוכיון שכן, הרי, בנוגע לכל הענינים שיהודי כן רואה בעולם – צריך למלא את הכוונה העליונה – לנצל כל ענין וענין בעבודת ה'.

צדטז. ומזה מובן גם בנוגע לכל מקום ומקום שבו נמצא יהודי, אפילו בהיותו בפינה נדחת שאין בה אלא יהודים מתי-מספר, צריך לידע שהכוונה העליונה הביאה אותו למקום זה⁸⁶⁸ כדי לפעול בהחזקת היהדות, לקרב יהודים אלה ליהדות.

צהיכול מישהו לטעון שבמצב כזה, כאשר יהודים מתי-מספר נמצאים בין גוים, יכולים להקל ח"ו בשמירת התומ"צ, שכן, מצב זה – טוען הוא – דומה למצב של מלחמה שאז מותר לאכול אפילו קדלי דחזירי⁸⁶⁹!...

צוהנה לכל לראש צריכים לידע שגוים אינם בעלי-בתים על יהודים! יכולה להיות להם בעלות בנוגע לענינים גשמיים בלבד, אבל לא בנוגע לענינים רוחניים!

צזוכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר טרם צאתו לעיר מקלטו קאסטראמא⁸⁷⁰: "רק גופותינו ניתנו בגלות ובשעבוד מלכיות, אבל נשמותינו לא נמסרו לגלות ושעבוד מלכיות . . כל מה שנוגע לדתנו . . אין מישהו שיכפה עלינו דעתו כו'".

צח– בעיירתנו (יקטרינוסלב) דר יהודי מפליטי פולין, יהודי זה קיבל צו-גיוס לצבא, וכעבור ימים אחדים מאז שהתייצב לצבא ראיתיו שוב בבית-המדרש, וכששאלתי אותו כיצד השתחרר מהצבא, סיפר לי, שכיון שאינו יודע רוסית, ציוו עליו לומר כל מה שיגידו לו. אני יהודי שלא יודע חכמות – המשיך לספר – עשיתי איפוא כפי שציוו עלי: כאשר המפקד אמר "נאַ פּראַוואַ" (לך ימינה), חזרתי ואמרתי "נאַ פּראַוואַ"; כשאמר "נאַ לעוואַ" (לך שמאלה), חזרתי ואמרתי "נאַ לעוואַ". בראותו זאת, אמר לי: "טי דוראַק" (הנך שוטה), חזרתי אף אני ואמרתי "טי דוראַק"... כששמע

צטזאת המפקד התמלא כעס, נתן לי מכה עם רובהו וצעק: "פּאַשאָל דוראַק" (הסתלק מכאן שוטה), חזרתי ואמרתי "פּאַשאָל דוראַק", וברחתי...

קעל נשמתו של יהודי – אין בעלות לאף אחד בעולם, לא "ועדת-הגיוס" ("דרעפט-באָרד"), לא האלוף ("דזשענעראַל") הירש, ואפילו לא הנשיא טרומאַן! – כבודם במקומם מונח, אבל, אין להם שום בעלות על נשמתו של יהודי להביאו למקום שיש בו קושי בקיום התומ"צ.

קאוכיון שכן, הרי, גם בהיותו במקום שיש בו רק מתי-מספר של יהודים בסביבה של גוים, לא זו בלבד שאין להם בעלות לגרום חלישות ח"ו בענינים רוחניים, כך שגם במצב כזה יכול הוא לשמור ולקיים (במדה ידועה) כל עניני יהדות תורה ומצוותי', אלא יתירה מזה, שצריך לידע שההשגחה העליונה הביאה אותו למקום זה כדי לפעול בהחזקת היהדות.

קב*

קגיז. בהמשך להאמור לעיל – הרי עד עתה דובר באופן סתום ובלתי מפורש ("מ'האָט גערעדט אויף אַ פאַרשטעלטן אופן"), ועתה צריכים להוסיף ולדבר גלויות ("מ'דאַרף רעדן אָפן"):

קדכאשר יהודי מגיע ונמצא במקום מסויים, צריך לידע שההשגחה העליונה הביאה אותו למקום זה כדי לפעול בהחזקת היהדות, ליצור קשר עם היהודים הנמצאים במקום זה, ולקרבם ליהדות.

קה(כ"ק אדמו"ר שליט"א פנה לא' המסובים⁸⁷¹ ואמר לו:) כיון שהגיעו לכאן שתי אניות עם יהודים, עליכם לדעת ששתי האניות נמסרו לרשותכם, כדי שתשתדלו ליצור קשר עם יהודים אלה, לדבר עמהם אודות עניני יהדות, ולקרב אותם ליהדות! (והוסיף:) באם הנכם מתביישים – תאמרו את הדברים בשמי: אימרו להם שיש יהודי אחד ששמו... (כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר את שמו הק'), שאינו מדבר אנגלית רהוטה, ומדבר במבטא כבד מאד ("מיט אַ מורא'דיקן אַקצענט"), כך, שמבינים את דבריו רק למחצה או לרביע, ומדבר דברים כאלה שאינם מתאימים להמקובל באמריקא... יכולים אתם לדבר בשמי, ויפעלו הדברים פעולתם.

קוצריכים לדבר עם יהודים אודות עניני יהדות, הנחת תפילין, שמירת שבת וכיו"ב, ולא להתפעל מהעובדה שיש מישהו שאינו רוצה לשמוע

קזדבריו, או אפילו לועג ממנו – כהפס"ד בהלכה הראשונה בשו"ע (בהגהות הרמ"א, שמביא מדברי הטור): "לא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו"!

קחהאמת היא שגם מי שלועג ואינו רוצה לשמוע – הרי נשמתו שומעת את הדברים הנאמרים [ובמכ"ש וק"ו מההוראה הידועה⁸⁷² אודות אמירת חסידות, שגם מי שאינו מבין עניני השכלה עמוקים, יש תועלת בכך שנשמתו שומעת את הדברים, ועאכו"כ כשמדברים דברים פשוטים בנוגע לקיום התומ"צ, בודאי שנשמתו שומעת], ואדרבה: עצם העובדה שלועג מוכיחה שהדברים פגעו בו ("עס האָט אים אָנגערירט"), אלא שלעת-עתה התגובה שלו היא באופן של לעג, ובודאי שסוף סוף יפעלו הדברים את פעולתם ("עס וועט אים דערנעמען"). – צריכים להשתדל איפוא שלא להתפעל מהמלעיגים, ולמלא את השליחות של חיזוק והפצת היהדות.

קטיח. צריכים לזכור את המסירת-נפש על החזקת היהדות שהיתה ברוסיא!

קיבאותה⁸⁷³ תקופה קרא כ"ק מו"ח אדמו"ר עשרה מהחסידים, ועשה עמהם כריתת-ברית על העבודה בהרבצת התורה והחזקת היהדות, מבלי להתפעל משום דבר, עד כדי מסירת-נפש בפועל ממש!

קיא– נמצאים כאן אחדים מאותם עשרה חסידים, ולכן אינני מזכיר שמות, שכן, גם ללא הזכרת שמות נעשה כבר אצלם רגש של ישות...

קיבכאשר⁸⁷⁴ הרבי בשעתו עשה כריתת-ברית על הרבצת התורה והחזקת היהדות, הי' זה באופן הקשור ונוגע בבחינת היחידה שבנפש – הן בנוגע להיחידה של הרבי, והן בנוגע להיחידה של אלה שעמהם עשה הרבי הכריתת-ברית (גם אם הם בעצמם לא ידעו זאת). וכיון שבחינת היחידה היא למעלה מהגבלות, הרי, גם הכריתת-ברית שמצד היחידה היא באופן שאין בה הגבלות, ובמילא, הכריתת-ברית היא לא רק בנוגע למדינה ההיא אלא גם בנוגע לכל שאר המדינות שבעולם, לא רק בזמן ההוא אלא גם עכשיו, ולא רק עם אלה שהיו נוכחים במעמד ההוא אלא גם עם אלה שלא היו אז, גם עמהם עשה הרבי כריתת-ברית מצד בחינת היחידה שבנפש!

קיגהחילוק הוא רק שבמדינה ההיא הי' צורך במסירת נפש בפועל ממש בשביל לעסוק בחיזוק היהדות והרבצת התורה, ואילו עכשיו, במדינות הרווחה, במצב של חירות, ה"מסירת נפש" הנדרשת אינה אלא שלא לפחד מפני המלעיגים שיאמרו עליו שאינו אדם מודרני או אפילו "בטלן"!...

קיד[כ"ק אדמו"ר שליט"א פנה לא' המסובים ואמר לו: יכול אתה להסיר העניבה... אין צורך להקפיד כל כך להראות מסודר בגשמיות. – מסופר אודות החסיד ר' מיכאל⁸⁷⁵, שפעם ראה את אחד האורחים – שהגיעו לליובאוויטש מה"קאָלאָניעס" (מושבות של יהודים עובדי אדמה) – מחפש... מברשת לצחצח את מנעליו בערב שבת אחר חצות, ושאלו: "מה העבודה הזאת לכם", והשיבו, שרוצה לצחצח את הנעלים לכבוד שבת, נענה ר' מיכאל ואמר: כאן מצחצחים את הראש, ולא את הנעלים ("דאָ פּוצט מען די קאָפּ, ניט די שיך")!...].

קיהוכיון שכן, צריך כאו"א למלא את השליחות של הרבי – לעסוק בהחזקת היהדות במקום שנמצא בו בהשגחה פרטית – בכל התוקף, מבלי להתפעל משום דבר, ובודאי שלא לחשוב אודות עזיבת המקום [כל זמן שלא השלים עבודתו בהחזקת היהדות, שאז צריך לילך למקום אחר כדי לפעול גם שם בהחזקת היהדות], בידעו שהרבי עשה עמו כריתת-ברית על עבודה זו!

קיויט. וכאשר עוסקים בהחזקת היהדות בכל התוקף, בכחו ובשליחותו של הרבי, בודאי שסו"ס מצליחים בזה, שכן, דבר ברור הוא שהרבי ינצח ("דער רבי וועט אויספירן").

קיזועד"ז בנוגע לכל הברכות שהרבי העניק בנוגע לבני חיי ומזונא רויחא – הרי גם אם לעת-עתה לא נתקיימו עדיין ברכות אלה, צריכים להיות בטוחים שסו"ס בודאי יתקיימו הברכות במילואן, הן בנוגע לבני, בנים זכרים חסידים [כפי שהי' נוהג אדמו"ר האמצעי לברך שיהיו בנים זכרים חסידים⁸⁷⁶], הן בנוגע לחיי, אריכות ימים ושנים טובות, והן בנוגע למזונא רויחא, פרנסה בהרחבה.

קיח(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) כשהרבי מעניק ברכה – בודאי שתתקיים בפועל, ואעפ"כ, חיזוק ותוספת-כח בזה לא יכול להזיק, ובכלל,

קיטברכתו של יהודי לא יכולה להזיק. ולכן, ברצוני לבקש שכל הרוצה יברך שהברכות שהרבי ברך אותי, יתקיימו בפועל.

קכ[כל הקהל הכריז – בהתרגשות גדולה – "אמן"].

קכא***

קכבכ. בעמדנו לקראת סיומו של חג השבועות, סמוך לברכת המזון – יש לעורר אודות עניני העבודה השייכים למחרת חג השבועות, אסרו חג:

קכגובהקדמה – שמחרת חג השבועות אינו דומה למחרת חג הפסח ומחרת חג הסוכות, כי, בחג הפסח וחג הסוכות ישנו חול המועד שבו היו מקריבים כל הקרבנות שלא היו יכולים להקריבן ביו"ט עצמו, וזה שעושין "איסור לחג . . ביום שלאחר החג . . טפל לחג . . אינו אלא מנהג" ולא מעיקר הדין⁸⁷⁷, משא"כ בחג השבועות, היום שלמחרתו "נעשה . . כמו יו"ט" מעיקר הדין, "לפי שהי' יום טבוח . . שבו ביום היו מקריבין עולות ראי' שלא היו יכולים להקריבן ביו"ט עצמו"⁸⁷⁸.

קכדועפ"ז י"ל – ע"ד הצחות – שכיון שהיום שלמחרת חג השבועות נעשה כמו יו"ט עצמו, הרי היום שלאחריו (לאחרי אסרו חג) הוא גם אסרו חג.

קכה– (כ"ק אדמו"ר שליט"א חייך ואמר:) מספרים על הרה"ח ר' הלל מפּאַריטש⁸⁷⁹ שהי' משתמט מלומר "על נהרות בבל" בברכת המזון, והשתדל תמיד למצוא אמתלא – יומא דפגרא או אורח חשוב – כדי לומר "שיר המעלות", וכשאירע שלא מצא שום אמתלא, לא יומא דפגרא וגם לא אורח, הי' אומר: היום יש אורח חשוב – "על נהרות בבל", ולכבודו של אורח זה צריכים לומר "שיר המעלות"!...

קכוובכל אופן, היום שלמחרת חג השבועות קשור עם הקרבת קרבנות – "יום טבוח".

קכזכא. והענין בזה:

קכחידועה תורת רבינו הזקן⁸⁸⁰ על הפסוק⁸⁸¹ "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" – דלכאורה מתאים יותר הלשון "אדם מכם כי יקריב כו'", ולא

קכט"אדם כי יקריב מכם" – שהפירוש "כי יקריב מכם" הוא שהקרבן צ"ל "מכם ממש", היינו, שהאדם צריך להתקרב (קרבן מלשון קירוב⁸⁸²) לאלקות, ולהקריב את נפשו לה', וכהמשך הכתוב97 "מן הבהמה גו'", שרומז על הבהמה שבלבו של אדם שהיא נפש הבהמית כו'.

קלובענין זה צריכה להיות העבודה ביום שלמחרת חג השבועות – ומתחיל מההחלטה טובה בזה עתה – שכל פרטי הענינים דחג השבועות, כולל גם הענינים האמורים לעיל בהמאמר חסידות ובמשך ההתוועדות, יומשכו ויבואו בעבודה בפועל, שזהו תוכן הענין דהקרבת הקרבנות.

קלאוכל זה צריך להיות מתוך שמחה – כמודגש בכך שיום טבוח נעשה כמו יו"ט עצמו.

קלב(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) ובהתאם לכך – ינגנו עכשיו ניגון שמח.

קלג[ניגנו ניגון שמחה, וגם כ"ק אדמו"ר שליט"א ניגן עם הקהל, והניף ידו הק' להגברת השמחה. ואח"כ אמר:]

קלדכב. בהמשך להמדובר לעיל אודות הענין דהקרבת הקרבנות למחרת חג השבועות (יום טבוח) – יש להוסיף מתורת רבינו הזקן⁸⁸³:

קלההמצוה הראשונה שנאמרה לאחרי מ"ת, היא, "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב גו'"⁸⁸⁴, "מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך גו'"⁸⁸⁵.

קלווממשיך, שהטעם שהלא תעשה קודם לעשה, הוא, לפי שהעדר קודם ליש, רקבון קודם לצמיחה⁸⁸⁶.

קלזוממשיך לבאר תוכן העשה⁸⁸⁷ ("מזבח אדמה תעשה לי גו'") בעבודת האדם: "מזבח אדמה תעשה לי" – שצריך לעשות מזבח של ביטול, "וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך" – "עולותיך" הם העליות שלך, ו"שלמיך" השלימות שלך, וצריך אתה לזבוח את העליות

קלחוהשלימות על מזבח הביטול להיות עפר ואפר ממש. לא די במזבח הביטול כשלעצמו, אלא יש לזבוח עליו את העליות והשלימות.

קלטכלומר, כאשר האדם מתעלה מדרגא אחת לדרגא שלמעלה ממנה, ועאכו"כ כשמגיע למעמד ומצב של שלימות, יכול לבוא לידי רגש של ישות. ועז"נ "מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך" – שצריך להשתדל שלא יהי' אצלו רגש של ישות.

קמ– בגלל זה הדגשתי לעיל (סי"ח) שאינני רוצה להזכיר את שמותיהם של אלה שהיו נוכחים במעמד הכריתת-ברית, כדי שלא לעורר אצלם רגש של ישות.

קמאוזוהי הסיבה שהרבי הי' תובע שתהי' התמסרות וביטול כלפי המשפיעים אצל כל התלמידים בליובאוויטש, גם אצל אלה שהנהגתם היתה בהתאם לכוונת המנהל-פועל (כ"ק מו"ח אדמו"ר) והמייסד (כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע) – שכן, מצד העליות והשלימות שלהם יכולים לבוא לידי רגש של ישות, והעצה לזה היא ההתמסרות והביטול כלפי המשפיעים.

קמב[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי", ובאמצע הניגון עמד מלא קומתו ורקד על מקומו. ואח"כ צוה לנגן ניגון אדמו"ר הזקן בן ד' הבבות⁸⁸⁸].

קמג**