Chabad Library · The Rebbe
Toras Menachem·
אבס"ד. שיחת אחרון של פסח ה'תשי"ב.
בלתי מוגה
בלתי מוגה
בכ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.
גא. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות - הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א.
ד***
הב. בחג הפסח ישנם ג' ענינים - "פסח מצה ומרור": "פסח .. על שום שפסח המקום על בתי אבותינו כו', מצה .. על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ כו', מרור .. על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו כו'".
ווהענין העיקרי מג' ענינים אלה שנשאר בזמן הזה הוא "מצה", כי: פסח - שייך רק בזמן שביהמ"ק הי' קיים, שאז היו מקריבים קרבן פסח, משא"כ בזמן הזה שאין מקריבים קרבן פסח. מרור - חיובו בזמן הזה אינו אלא מדרבנן. ומצה - גם בזמן הזה חיובה מן התורה1.
זוצריך להבין:
חכיון שמרור ("על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו כו'") מורה על הגלות, ומצה ("על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם") מורה על גאולה - איך יתכן שבזמן שביהמ"ק הי' קיים המרור (שמורה על הגלות) הוא מן התורה, ודוקא בזמן הגלות הוא מדרבנן? ויתירה מזה: מרור בזמן הגלות הוא מדרבנן, ודוקא מצה (גאולה) היא (גם בזמן הגלות) מן התורה - בה בשעה שזמן הגלות שייך למרור דוקא, ולא למצה שענינה גאולה?!
טג. ויובן בהקדם הביאור בכללות הענין דיציאת מצרים - שעם היותו לפי שעה בלבד, ה"ה גם התחלה ונתינת-כח על כל הענינים שלאח"ז עד להגאולה העתידה עלי' נאמר2 "כימי צאתך מארץ מצריםאראנו נפלאות", כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר3 שיציאת מצרים היא התחלה לכל הגאולות עד לגאולה האמיתית והשלימה.
יובפרטיות יותר:
יאהגילוי דיצי"מ - עם היותו גילוי נעלה ביותר, "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם" - לא הי' אלא לפי שעה בלבד, ולאח"ז הוצרכה להתחיל העבודה ד"וספרתם לכם שבע שבתות"4, שעל ידה דוקא נעשית הטהרה דישראל להיות ראויים למתן-תורה, ע"ד ובדוגמת אשה דמסאבותא שמתטהרת לבעלה עי"ז ש"וספרה לה גו'"5, כדאיתא בזהר6.
יבולאידך, אף שהגילוי דיצי"מ לא הי' אלא לפי שעה, ה"ה גם ההתחלה דמתן-תורה, כיון שהאפשרות למתן-תורה (כולל גם ההכנה ע"י העבודה דספה"ע) נעשתה ע"י הגילוי דיצי"מ דוקא7.
יגויתירה מזה: הגילוי דיצי"מ הוא (לא רק התחלת מתן-תורה דגליא דתורה, אלא) גם התחלת מתן-תורה דפנימיות התורה שתתגלה לעתיד לבוא, כי, אף שהגאולה דיצי"מ לא היתה גאולה אמיתית ושלימה, שהרי לאחרי' היו עוד גלויות (וע"ד לשון חז"ל8 בנוגע לגאולה דפורים: "אכתי עבדי אחשורוש אנן"), הרי היא התחלה ונתינת-כח להגאולה האמיתית והשלימה שאין אחרי' גלות9, שאז תהי' גם השלימות דמתן-תורה ע"י הגילוי דפנימיות התורה.
ידומזה מובן שהענין ד"זכר ליציאת מצרים" הוא נתינת-כח לכללות מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות שעי"ז10 באים סו"ס להגאולה העתידה.
טוד. ויש לומר, שדוגמת ב' הקצוות שביצי"מ (לפי שעה בלבד, וגם התחלה דכל הענינים שלאח"ז) מצינו גם בקרבן פסח:
טזקרבן פסח אינו קרב בזמן הזה שביהמ"ק אינו קיים - שבזה מודגש שהגילוי דפסח אינו אלא לפי שעה בלבד.
יזאבל אעפ"כ, מצינו באחרונים כמה דעות שגם בזמן הזה שאין ביהמ"ק קיים מותר להקריב קרבן פסח (כמבואר בארוכה פרטי השקו"טבזה11) - שבזה מודגש שהגילוי דפסח הוא התחלה לכל הענינים שלאח"ז, הן העבודה שבזמן הגלות (שגם אז שייך הענין דקרבן פסח), והן (ובעיקר) תכליתה ומטרתה בהגאולה העתידה.
יחויש לומר, שזהו גם הטעם הפנימי לאמירת חצי הלל [ע"פ מנהגם של ישראל ("מנהג ישראל תורה היא"12), שלכן, יש שקו"ט בנוגע לאמירת הברכה] לאחרי ימים ראשונים דפסח13 - שגם לאחרי הגילוי דיצי"מ לפי שעה, שנמצאים עדיין בגלות, בבחינת "אכתי עבדי פרעה אנן" (שאז אין מקום לכאורה לאמירת הלל, כמו בפורים ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן"8), אומרים "(חצי) הלל" כדי להמשיך ולפעול את הגאולה גם בזמן הגלות.
יטה. עפ"ז יש לבאר גם ב' הקצוות שבמרור ומצה, שבזמן הזה יש חיוב מן התורה על מצה ולא על מרור, אע"פ שמרור מורה על הגלות ומצה על הגאולה - כי, היא הנותנת:
כהטעם שבזמן הגלות אין חיוב מן התורה על אכילת מרור, הוא, לפי שהגלות עצמו הו"ע של מרור, שלכן אין צורך להדגיש יותר את ענין הגלות ע"י אכילת מרור (דבר שיכול להביא לרגש של יאוש כו'), משא"כ בזמן שביהמ"ק קיים יש צורך וחיוב באכילת מרור כדי לעורר ולהדגיש את זכרון הגאולה ממעמד ומצב של הגלות. ולהוסיף, שכיון שהגאולה ממצרים היא לפי שעה, גאולה שיש אחרי' גלות, ה"ז מתבטא גם באכילת מרור (שמורה על הגלות) בזמן שביהמ"ק הי' קיים.
כאוהענין העיקרי שבו היא עיקר ההדגשה בזמן הגלות, הוא, זכרון הגאולה ממצרים שנותנת כח לכללות העבודה בזמן הגלות כדי לבוא להגאולה העתידה - כמודגש בהחיוב מן התורה על אכילת מצה הקשורה עם הגאולה.
כבויתירה מזה - "מצה זו שאנו אוכלים .. על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם":
כגידוע14 שישנם ב' סוגי מצה: (א) מצה שקודם חצות - המצהשאכלו בנ"י בהיותם בגלות מצרים, (ב) מצה שלאחרי חצות - המצה שאכלו בנ"י בצאתם ממצרים. והחידוש הוא - שהמצה שאנו אוכלים קודם חצות היא כנגד המצה שאחר חצות, המצה שאכלו בנ"י בצאתם ממצרים.
כדוהענין בזה - שהמצה שאנו אוכלים בזמן הגלות היא בדוגמת המצה שאכלו בנ"י קודם חצות בהיותם בגלות מצרים, ואעפ"כ, הרי היא כנגד המצה שלאחרי חצות בצאתם ממצרים, כיון שגם אכילת המצה בזמן הגלות קשורה ושייכת לגאולה העתידה.
כהו. וההוראה מזה בעבודת האדם:
כוגם כשנמצאים בחשכת הגלות בכלל, ובפרט כשידע איניש בנפשי' מעמדו ומצבו - אין ליפול ביאוש ח"ו, אלא אדרבה, יש לזכור אודות הגאולה, שהיא הנתינת-כח לכללות העבודה בזמן הגלות להביא את הגאולה העתידה.
כזובפרט לאחרי ובסמיכות לזמן יצי"מ, בימי ספה"ע שבהם מחכים ומצפים לזמן מ"ת15, שבזמן זה מודגש שיצי"מ היא (לא רק לפי שעה בלבד, אלא) גם ההתחלה דמ"ת - עאכו"כ שצריך להדגיש את זכרון הגאולה ממצרים שהיא גם התחלת הגאולה העתידה, שמתבטאת בכך שמחכים ומצפים להשלימות דמ"ת בהתגלות פנימיות התורה בגאולה העתידה.
כח***
כטז. בהמשך להמדובר לעיל אודות גילוי פנימיות התורה לעתיד לבוא, הרי, ככל שהולכים ומתקרבים לביאת המשיח, הולך וניתוסף יותר בגילוי פנימיות התורה, ועד שלאחרונה - כפי שכותב כ"ק מו"ח אדמו"ר בהמשך באתי לגני16 - מגלים גם את האוצרות הכמוסים וחתומים מדור דור, בתור הכנה להתגלות פנימיות התורה, טעמי תורה17, לעתיד לבוא.
לובפרטיות יותר:
לאידוע שבמתן-תורה ניתנו כל עניני התורה, גם אלה שנתגלו לאח"ז, כמארז"ל18 כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה מסיני, ועד שגם טעמי תורה שיתגלו לעתיד לבוא ניתנו למשה מסיני.אבל אעפ"כ, אינו דומה החידוש שתלמיד ותיק עתיד לחדש לטעמי תורה שיתגלו לעתיד לבוא - כי, החידוש של תלמיד ותיק הוא מן הכלל אל הפרט, היינו, שבמ"ת ניתן בדרך כלל, והתלמיד ותיק מגלה (מפרט) את הפרט מן הכלל19, משא"כ טעמי תורה שיתגלו לעתיד לבוא אינם התגלות הפרט מן הכלל, אלא ע"ד ובדוגמת המבואר במאמרו של כ"ק מו"ח אדמו"ר20 בענין עילה ועלול שהוא בדרך שינוי ממהות למהות.
לבועד"ז בנוגע לגילוי פנימיות התורה עכשיו בתור הכנה להתגלות טעמי תורה לעתיד לבוא - שאין זה כמו חידוש של תלמיד ותיק בדרך גילוי פרט מן הכלל, אלא בדרך שינוי ממהות למהות.
לגח. ככל שניתוסף בגילוי פנימיות התורה, מתגלית יותר השייכות שבין נגלה דתורה לפנימיות התורה, ופוחתת והולכת התנגדותם של המתנגדים לחסידות.
לדאבל אעפ"כ, מזמן לזמן, זעיר שם זעיר שם, נמצאים עדיין כאלה ששואלים קושיות על דרכי החסידות (אף שאינם אלא "פריסאזשנע קשיות פרעגער" (מקשנים מושבעים)).
להבין הקושיות על דרכי החסידים - שואלים גם על הענין של התוועדות ("פארבריינגען"): לשם מה מבזבזים ריבוי זמן על התוועדות? יכולים לומר לחיים, לנגן ניגון, ותוך חצי-שעה לסיים את ההתוועדות, ואח"כ להתיישב ללמוד?!
לוכ"ק מו"ח סיפר אודות אדמו"ר הצ"צ21, שפעם, לאחרי התוועדות במשך כל הלילה, העביר ידו על מצחו, והתיישב ללמוד "חושן משפט"! - אם הרבי הצ"צ התנהג כן, בודאי יכולים גם החסידים להתנהג כן. ובמקום זה - טוענים הם - מבזבזים ריבוי זמן על התוועדות, בה בשעה שיכולים לצאת ידי חובה בניגון ואמירת לחיים, כמנהג העולם [כפי שתיאר כ"ק מו"ח אדמו"ר את ענין השמחה אצל "עולם'שע": מוחים כפיהם (כ"ק אדמו"ר שליט"א הראה בידו הק' איך שהם עושים), שותים חלב... (שהרי ע"פ דין נחשב חלב למשקה המשכר22), וצובטים את הלחיים עד שיראה חיוך על פניהם, סימן לשמחה...], ומיד לאח"ז להתיישב ללמוד!ועד"ז שואלים קושיות על זמן תפלה, ועוד קושיות כיו"ב.
לזבהשגחה פרטית קיבלתי מכתב מרב חסידי, שמתוכנו יש ללמוד הוראה כללית בנוגע לכל הקושיות ששואלים על דרכי החסידים, כדלקמן.
לחט. ובהקדים ענין דוגמתו השייך לאחרון של פסח - תמיהה על הנהגת כ"ק מו"ח אדמו"ר, שהמענה עלי' הוא אותו מענה23:
לטידוע גודל הזהירות ממצה שרוי', ועד שעושים כמה ענינים של חומרות - לכסות המצות שע"ג השולחן וכיו"ב - כדי להזהר בתכלית מחשש שרוי'.
מכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע הי' מקפיד שלא להשתמש במזלג, שמא נשאר פירור מצה בין שיני המזלג, והשתמש רק בכפית, ובכל פעם שהשתמש, הי' מנגב אותה, ורק אח"כ השתמש בה שנית, מחשש שרוי'24.
מאאמנם, כל החומרות היו רק במשך שבעת ימי הפסח, משא"כ באחרון של פסח, לא זו בלבד שלא נזהרו מחשש שרוי', אלא אדרבה, היו מהדרים לאכול שרוי' דוקא - כפי שראיתי אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר שהי' משתדל לשרות המצה בכל מה דאפשר: בדגים, במרק (שמלבד ה"קניידלאך" הי' שורה גם מצה), בלחלוחית שבבשר, ובהלפתן (קאמפאט).
מבהנהגה זו היתה תמוהה אצלי - עד לקבלת המכתב דלקמן שעל ידו נתיישב אצלי ההידור לאכול שרוי' באחרון של פסח.
מגי. כתב אלי רב חסידי ע"ד השתדלותו בבניית מקוה בעירו שתהי' כפי תקנת המקוה של אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע25, אלא, שישנו בעיר רב נוסף, "א עולם'שער", העומד על גביו, שאינו מסכים בשום אופן לבנות המקוה באופן כזה, ולאחרי כל טענותיו והסברותיו (של הרב החסידי) שמקוה כזה כשרה ומהודרת יותר, אינו מסכים בשום אופן, מבלי להסביר טעם התנגדותו. ובמילא שואל בהמכתב מה עליו לעשות.
מדדרך אגב כותב גם "לימוד זכות" על אותו רב - כנראה בגלל שנמצא כבר זמן ממושך תחת השפעתו... - ע"פ דברי הגמרא במסכת סוכה26:"רב אחא ברי' דרבא מהדר אתרי וחד הואיל ונפיק מפומי' דרב כהנא", כלומר, כיון שרב כהנא סובר שאין הכרח שיהיו "תלתא טרפי בקינא" (הדס ששלשת עליו יוצאין מתוך עוקץ אחד), אלא "אפילו תרי וחד" ("שני עלין בעוקץ אחד ועלה אחד מלמטה") גם כשר, לכן, הי' תלמידו של רב כהנא (רב אחא ברי' דרבא) "מהדר אתרי וחד (אף על גב דתלתא בחד קינא כל שכן דכשר), הואיל ונפיק מפומי' דרב כהנא".
מהועפ"ז יש ללמד זכות על אותו רב - מסיים במכתבו - שכנראה רצונו במקוה כזו שראה אצל רבותיו.
מויא. כשקראתי מכתב זה - נתיישבה אצלי הנהגתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר להדר באכילת שרוי' באחרון של פסח:
מזכ"ק מו"ח אדמו"ר ראה שאביו אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע הי' אוכל שרוי' באחרון של פסח, ואדמו"ר נ"ע ראה הנהגה זו אצל אדמו"ר מהר"ש, ועד"ז אצל רבותינו נשיאינו בדורות שלפנ"ז.
מחוכיון ששמע מרבותיו שמותר לאכול שרוי' באחרון של פסח, הי' מהדר באכילת שרוי' באחרון של פסח - הואיל ונפיק מפומי' דרבותיו.
מטיב. ועד"ז בנוגע לכל השאלות ששואלים על דרכי החסידים:
נכל השאלות אינם צריכים להיות נוגעים כלל - כיון שיודעים שמדובר אודות דרכי החסידים כפי שראו או שמעו מהרביים.
נאגם כשנדמה שכשיתנהג באופן אחר יהי' לו יותר טוב, ולדוגמא, שיתפלל תפלה בזמנה, וירויח זמן לעסוק בתלמוד תורה, ועוד ענינים טובים כיו"ב - הרי, "הואיל ונפיק מפומי' דרב כהנא", כיון שיודע שזוהי הנהגת הרביים, אין לו לחפש הידורים, ואדרבה, עליו להדר בהנהגה זו דוקא ("מהדר אתרי וחד").
נבכתיב27 "על פי התורה אשר יורוך .. לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" - שזהו החיוב לעשות כהוראת ב"ד שבדורך28, "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין"29, ועד כדי כך, שאפילו תלמיד שהגיע להוראה, אם הורה לעשות שלא כהוראת ב"ד, יש לו דין של זקן ממרא30. ועד"ז בנדו"ד, שההנהגה בדרכי החסידים כפי הוראת הרביים היא בגדר החיוב ד"על פי התורה אשריורוך", "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך", ובמילא, אין לחפש הידורים, אלא ההידור הוא - לעשות כהוראת הרביים.
נג***
נדיג. כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה שהתלמידים שהלכו לומר דברי התעוררות בבתי-כנסיות יאמרו לחיים (וכן צוה לאנ"ש שדרים בערי-השדה לומר לחיים). וכששאלו אודות התלמידים שהלכו להבתי-כנסיות ומצד סיבות לא דיברו בהם, האם גם הם בכלל זה - השיב כ"ק אדמו"ר שליט"א:
נההעיקר - שהלכו לבתי-כנסיות, ובנוגע להדיבור - מעלה עליהם הכתוב כאילו דיברו. ולא עוד אלא שיש בזה מעלה יתירה, כי, כשמדברים בפועל, ה"ז דרשה שלהם ("א אייגענע דרשה"), משא"כ כש"מעלה עליהם הכתוב" כאילו דיברו, ה"ז דרשה של תורה ("א תורה דרשה"), שהתורה עצמה מעידה על אמיתת הדבר!
נו[ואח"כ אמר:]
נזיד. בנוגע31 לגאולה העתידה נאמר2 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", היינו, שגאולת מצרים היא "משל" על הגאולה העתידה.
נחוכיון ש"משל" זה הוא "משל" של תורה32, שכל פרטי המשל מכוונים להנמשל33, מובן, שכל הענינים שהביאו ליציאת מצרים, יביאו גם להגאולה העתידה, כדלקמן.
נטטו. מהענינים העיקריים שהביאו ליציאת מצרים הוא התוקף ומס"נ דבנ"י - כמודגש בקרבן פסח:
סבהציווי דקרבן פסח נאמר34 "בעשור לחודש הזה ויקחו להם איששה וגו' והי' לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הזה ושחטו אותו וגו".
סאוביארו חז"ל35 הטעם שהוצרכו להקדים וליקח את השה ארבעה ימים לפנ"ז:
סבכאשר המצריים יראו שבנ"י לוקחים שה, וישאלו אותם לשם מה מחזיקים שה בבתיהם - לא יתפעלו בנ"י וישיבו: מחזיקים אנו את השה בביתנו כדי לשחטו ולהקריבו קרבן.
סגדהנה, המצריים היו עובדים לשה שהי' העבודה-זרה שלהם (שלכן אמר משה לפרעה "הן נזבח גו' ולא יסקלונו"36), ואעפ"כ, צוה הקב"ה לבנ"י להחזיק את השה בבתיהם ד' ימים, ולהשיב להמצריים - במענה לשאלתם - שכוונתם לשחטו ולהקריבו לה'.
סדוענין זה - התוקף והמס"נ של בנ"י שלא להתפעל מהמצריים37 - הביא את הגאולה, כדברי רז"ל38 שבהיותם במצרים היו בנ"י ערומים מן המצוות, כמ"ש39 "ואת ערום וערי'", ועד ש"הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז"40, ולכן נתן להם הקב"ה המצוה דקרבן פסח41, ובזכות המס"נ שהיתה להם בענין זה - נגאלו ממצרים42.
סהוכיון ש"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", מובן, שגם הגאולה העתידה תבוא ע"י ההליכה בתוקף ומס"נ.
סוטז. ואם כל המצוות צריך לקיים בתוקף, כל-שכן שמצות אהבת ישראל - יסוד כל התורה43 - צריך לקיימה בתוקף, מבלי להתפעל משום אדם.צריכים לדבר עם יהודי אודות תורה ומצוות, ואם הדברים אינם פועלים, צריכים לדבר עוד הפעם,
סזואפילו אם הלה "בועט" ("יענער בריקעט זיך") - גם אז לא צריכים להתפעל,
סח- ואדרבה: העובדה שהלה "בועט", מוכיחה44 שהדבר נוגע לו45 ("עס רירט אים אן") -
סטובמילא, צריכים לדבר עמו עוד הפעם ועוד הפעם, עד שיתקבלו אצלו הדברים.
עצריכים ללכת עם תוקף. - צריכים אמנם לדבר בדברי נחת, כדי שיתקבלו הדברים (וכפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר46: "מען דארף יענעם ניט אראפרייסן דעם נאז"), אבל - מתוך תוקף.
עא[ועד"ז כשהולכים לבית-כנסת ולא נותנים לדבר - אין להתפעל ולהתייאש כו', כי אם, לחפש עצות ותחבולות שיתנו לדבר, בדרכי נועם ונחת, כמובן, אבל בכל התוקף, עד לתוקף דמסירת נפש47].
עבוכשידברו בנחת ובתוקף - יצליחו.
עגוכל זמן שעדיין לא הצליח - עליו לדעת שהאשמה אינה בזולתו אלא בו. הזולת - טוב הוא, אלא שהדיבור שלו עם הזולת אינו בדברים היוצאים מן הלב, ולכן, אין הדברים נכנסים אל הלב (כהמשך המאמר48). - צריך הוא איפוא לומר קאפיטל תהלים49 שדבריו יהיו יוצאים מן הלב, ובמילא יהיו גם נכנסים אל הלב.
עדיז. וכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות:
עהכשם שע"י התוקף דבנ"י שלא התפעלו מהמצריים - יצאו ממצרים, וגם לקחו עמהם כספם וזהבם של מצרים, והמצריים כולם טבעו בים, ו"לא נשאר בהם עד אחד"50, וגם האחד שנשאר - פרעה - נתגלגל לנינוה וסבל שם צרות51,
עוכך גם עתה - שכאשר ילכו מתוך תוקף ומס"נ, מבלי להתפעלמשום אדם, יתבטלו כל המנגדים, ותבוא הגאולה העתידה במהרה בימינו.
עז***
עחיח. אחרון של פסח הוא יו"ט שני של גלויות, שלכאורה, יש בו חסרון לגבי יו"ט ראשון, כיון שאינו אלא מצד הספק52 (ספיקא דיומא).
עטובשתים: (א) בנוגע להיו"ט עצמו - שקביעתו אינה אלא מצד הספק, (ב) בנוגע לשמירת היו"ט - ששמירת היו"ט מצד הספק אינה דומה לשמירת יו"ט ודאי (ע"ד שמצינו ש"ספק עבירה צריכה יותר תשובה מעבירה ודאית, כי, על עבירה ודאית אדם מתחרט בכל לבו, אבל ספק עבירה .. אינו מתחרט עלי' חרטה גמורה .. ולכך הי' צריך קרבן אשם תלוי הבא על הספק להיות יותר ביוקר מקרבן חטאת הבא על הודאי"53).
פאבל, לאמיתו של דבר, הרי, לא זו בלבד שאין חסרון ביו"ט שני של גלויות לגבי יו"ט ראשון, אלא אדרבה, יש בו מעלה לגבי יו"ט ראשון, כדלקמן.
פאיט. ובהקדמה:
פביו"ט שני של גלויות מצד הספק הי' רק בזמן שהיו מקדשין החדשים ע"פ הראי', שכיון שבני חו"ל לא היו יודעים יום שקבעו בו בני א"י ראש חודש, היו עושים יו"ט שני ימים מספק. משא"כ בזמן שקביעת החדשים היא (לא ע"פ הראי', אלא) ע"פ החשבון, ואין מקום לספק, אלא שאעפ"כ עושים בני חו"ל שני ימים יו"ט מצד תקנת חכמים שיזהרו במנהג אבותיהם שבידיהם54, ה"ז (לא בתורת ספק, אלא) בתורת ודאי.
פגכלומר: אע"פ שמנהג אבותיהם לעשות שני ימים יו"ט הי' בתורת ספק, מ"מ, תקנת חכמים לעשות שני ימים יו"ט כדי להזהר במנהג אבותיהם שבידיהם היא בתורת ודאי.
פדואין לתמוה איך יתכן שהמסובב יהי' בתוקף גדול יותר מהסיבה, ששמירת יו"ט שני מצד הזהירות במנהג אבותיהם שבידיהם היא בתורת ודאי, בה בשעה שמנהג אבותיהם עצמו לא הי' אלא בתורת ספק - כי55:
פהמצינו דוגמתו בתקנת חכמים, שאף שתחילתה בגלל טעם מסויים,מ"מ, נעשה בה תוקף עצמי שאינו תלוי בהטעם שבגללו באה תקנה זו, כמו בנסרים שרחבן ד' טפחים אסור לסכך בהם משום גזירת תקרה, ואפילו אם הפכן והשכיבן על צידן שהוא פחות מד' טפחים (שאין בו גזירת תקרה) אסור לסכך בהם, דכיון שיש שם פסול עליהן נעשו כשפודין של מתכת הפסולין לסכך בכל ענין שהופכן56 - דאף שטעם האיסור הוא משום גזירת תקרה ששייך רק בצד שרחב ד' טפחים, ה"ז נעשה איסור עצמי שאינו תלוי בהטעם דגזירת תקרה, גם בצד שהוא פחות מד' טפחים (כפי שמאריך בזה הרוגצ'ובי57).
פוועד"ז בנדו"ד: אף שהטעם לקביעת יו"ט שני של גלויות הוא בגלל הספק שהי' אצל אבותינו בזמן שהיו מקדשים ע"פ הראי', ה"ז נעשה יו"ט עצמי (מתקנת חכמים) שאינו תלוי בהטעם דספיקא דיומא, אלא בתורת ודאי.
פזכ. ענין זה (קביעת יו"ט שני של גלויות בתורת ודאי) מודגש ביותר בהיו"ט שני דחג השבועות:
פחהקביעות דחג השבועות תלוי' ביום החמישים לספה"ע, ולא בימי חודש סיון ("פעמים חמשה פעמים ששה פעמים שבעה")58, ובמילא, גם בזמן שהיו מקדשין החדשים ע"פ הראי' לא הי' שייך ספק בהקביעות דחג השבועות, כיון שעד אז בודאי נתברר ונודע בכל מקום הקביעות דר"ח ניסן שבו תלוי' ספירת העומר עד ליום החמישים.
פט[ולא יתכן לומר שהיו מקומות שלא נודע אצלם הקביעות דר"ח גם לאחרי חודש שלם, דא"כ, יצטרכו לחשוש לספיקא דיומא על ג' ימים, כמו בחג הפסח, שיש להסתפק לא רק על ר"ח ניסן, אלא גם על ר"ח אדר, אם שניהם מלאים או שניהם חסרים, או אחד מלא ואחד חסר].
צואעפ"כ, גם בחג השבועות עושים בני חו"ל שני ימים יו"ט "כדי שלא לחלוק במועדות"59, כלומר, שמפני הספק בשאר הימים טובים, תקנו חכמים יו"ט שני של גלויות בחג השבועות (לא בתורת ספק, שלא שייך בחג השבועות, אלא) בתורת ודאי60.
צאועד"ז י"ל בנוגע לכללות הענין דיו"ט שני של גלויות מצד ספיקאדיומא - שמפני הספק בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראי' תקנו חכמים יו"ט שני של גלויות גם בזמן שקביעות החדשים היא ע"פ החשבון (שאין מקום לספק) בתורת ודאי.
צבכא. ויש לומר ההסברה בזה:
צגכללות החילוק שבין שבת ליו"ט, הוא, שקדושת שבת היא מצ"ע, "מיקדשא וקיימא"61, וקדושת יו"ט היא ע"י ישראל, "ישראל אינהו דקדשינהו לזמני"62, עי"ז שישראל מקדשים ראשי חדשים שבהם תלוי' קביעות המועדים.
צד[וחילוק זה הוא גם בנוגע להוספה מחול על הקודש - שבשבת גם ההוספה היא מצד עצם השבת (חפצא) שטורף מלפניו ומלאחריו63, משא"כ ביו"ט ההוספה היא דין וחיוב על ישראל (גברא), שמלבד זה שמקדשים המועדים, צריכים עוד להוסיף מחול על הקודש64].
צהוקביעות החדשים והמועדים תלוי' בב"ד - כפי שדרשו חז"ל65 על הפסוק66 "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם", "אתם (חסר) כתיב", "אתם אתם אתם ג' פעמים, אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין", היינו, שגם כשב"ד קידשו ר"ח וקבעו יו"ט בשוגג או אפילו במזיד, ה"ז יו"ט גמור מן התורה.
צווכיון שכללות הענין דקביעות המועדים נמסרה לב"ד, מובן, שיש בכחם גם להוסיף בקביעת יום מסויים (שמצד עצמו הוא יום חול) ליום טוב, ובכח זה קבעו יו"ט שני של גלויות (לא רק בתורת ספק, אלא גם) בתורת ודאי.
צזכב. עפ"ז יש לבאר גם החילוק שבין יו"ט שני ליו"ט ראשון:
צחכיון שיו"ט שני של גלויות הוא (לא בתורת ספק, אלא) בתורת ודאי - אין בו חסרון (הן בקביעות היו"ט עצמו והן בשמירת היו"ט) לגבי יו"ט ראשון.
צטויתירה מזה: כיון שקביעת יו"ט שני של גלויות היא מצד הכח דחכמים, יש בו מעלה לגבי יום ראשון שהוא מן התורה - כמארז"ל67חמורין וחביבין וערבין דברי סופרים יותר מדברי תורה, היינו, שביו"ט שני של גלויות ישנו "א טיפערער געשמאק".
ק[בהמשך השיחה נתבאר הטעם שעילוי זה הוא בזמן הגלות (ולא בזמן הבית, וגם לא מיד לאחר החורבן, כשעדיין האירו במקצת הגילויים דזמן הבית68) ובחוץ לארץ דוקא, אע"פ שממ"ש בלקו"ת69 ש"אותה ההארה המאיר בחו"ל בשני ימים מאיר בא"י ביום אחד לקורבתו אל מקורו" משמע שהעילוי הוא בארץ ישראל - חסר בהרשימה70].
קא*
קבכג. כ"ק מו"ח אדמו"ר הי' נוהג באחרון של פסח לדבר אודות הבעש"ט. ולכן ינגנו עתה הניגון של הבעש"ט.
קג[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון שלש תנועות - דהבעש"ט המגיד ואדמו"ר הזקן].
קד*
קהכד. בהמשך להמדובר לעיל אודות העילוי דיו"ט שני של גלויות בחוץ לארץ דוקא - יש לבאר גם דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בשיחה דחג הפסח71 בפירוש מ"ש בהגדה "השתא הכא כו'":
קותוכן הדברים, שממ"ש "השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל, השתא עבדין לשנה הבאה בני חורין", משמע, שגם בארץ ישראל יכולים להיות במעמד ומצב של "עבדין", ויתירה מזה, שהגלות בא"י בידי (רשעי) ישראל הוא גרוע יותר מהגלות בחו"ל בידי רשעי אומות העולם.
קזוע"פ פתגם אדמו"ר הצ"צ72 שאמירה בדיבור היא לרבים, בכתב לכל הדור, ובדפוס לדורות, הרי, דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בשיחה הנ"ל שנדפסה בחייו73, מהווים הוראה לדורות, כולל ובמיוחד בנוגע להחילוק בין המצב בארץ ישראל להמצב בחוץ לארץ בדורנו זה, כדלקמן.
קחכה. ובהקדמה:
קטמיד בתחילה, כשהתחילו לחשוב אודות האפשרות של יציאת בנ"ימהגלות בידי רשעי אוה"ע למצב שהשליטה היא בידי ישראל74 - לא היתה דעת כ"ק מו"ח אדמו"ר נוחה מזה ("ער האט ניט געהאלטן פון דעם"), כיון שפירשו זאת בשייכות לה"גאולה"... - היפך האמת.
קיאלא שאעפ"כ לא יצא כ"ק מו"ח אדמו"ר נגד ענין זה בגלוי.
קיאובטעם הדבר נראה לומר שזהו ע"ד מ"ש הרמב"ם75 בנוגע לאמונות דאוה"ע שהם היפך האמת ש"אינן אלא לישר דרך למלך המשיח ולתקן העולם כולו לעבוד את ה' ביחד", כיון שבינתיים מדברים אודות אחדות הבורא וכיו"ב (ובלשון הרמב"ם: "נתמלא העולם כולו מדברי המשיח"), אע"פ שמדברים באופן בלתי אמיתי. ועד"ז בנדו"ד, שענין זה הוא "לישר דרך למלך המשיח", כיון שבינתיים מדברים אודות ענין הגאולה, אף שבודאי אין זו הגאולה האמיתית.
קיבהקב"ה הראה נסים גדולים, והי' בזה משום הצלה פורתא, אבל, ניצלו זאת באופן בלתי-רצוי, היפך האמת. ובלשון הכתוב76 "שמים חושך לאור"77: על חושך הגלות - אומרים שזהו אור הגאולה, ועי"ז משכחים ח"ו את האמונה והתקוה לגאולה האמיתית.
קיגכו. ובענין זה יש מעלה בחוץ לארץ לגבי ארץ ישראל:
קידבני ארץ ישראל - גם אלו שיודעים האמת, מ"מ, כיון שנמצאים בארץ ישראל, אינם יכולים לידע ולהכיר את המצב לאשורו ולאמיתתו, כי "אין חבוש מתיר עצמו"78, וזקוקים לבני חוץ לארץ כדי לידע ולהכיר המצב לאשורו ולאמיתתו - שנמצאים עדיין בחשכת הגלות, וצריכים להוסיף בחיזוק האמונה והתקוה להגאולה.
קיהוזוהי גם הסיבה האמיתית (הפנימית) לכך שיש יהודים שנוסעים מארץ ישראל לאמריקא:
קיואותם יהודים חושבים שסיבת נסיעתם היא בגלל הענינים הגשמיים שישיגו כאן, אבל, הסיבה האמיתית לכך היא מפני הצורך הרוחני דנפש האלקית לקבל בחוץ לארץ הענינים שאינם יכולים לקבל בארץ ישראל בגלל ש"אין חבוש מתיר עצמו".וע"ד מ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר בא' ממכתביו79 שהסיבה לכך שהאדם רעב למאכל גשמי היא בגלל הרעב של נפש האלקית לברר הניצוץ אלקי שבמאכל הגשמי, שכתוצאה מזה נעשה הגוף רעב להגשמיות דהמאכל. ועד"ז בנדו"ד, שההשתוקקות להענינים הגשמיים שבחוץ לארץ היא כתוצאה מההשתוקקות של הנפש האלקית להענינים הרוחניים שיכולים להשיג בחוץ לארץ בלבד.
קיזויש להוסיף, שהמעלה דחוץ לארץ לגבי ארץ ישראל מצינו גם (נוסף על האמור לעיל בנוגע ליו"ט שני של גלויות) בנוגע לתורה - המעלה דתלמוד בבלי80, ובעיקר בנוגע לתורת החסידות - שנתגלתה ע"י רבותינו נשיאינו בחוץ לארץ דוקא81.
קיחכז. [בשיחה זו סיפר כ"ק אדמו"ר שליט"א:
קיטרבינו הזקן דרש מנכדו הרה"צ ר' נחום, בנו של רבינו האמצעי, לעשות קרע וטלאי ע"ג ה"קאטינקע" (בגד עליון) שתפרו לו לרגל חתונתו, באמרו: אם תעשה הדבר הזה אבטיח לך להיות אתי עמי במחיצתי82.
קכ- הסיבה לכך שרבינו הזקן השתדל בזה עד כדי כך שהבטיח עבור זה "עמי במחיצתי", היא, משום שבתקופה ההיא התחילה התגברות הקליפה בענין הלבושים, וכדי לשבור קליפה זו, רצה רבינו הזקן לפעול ענין זה אצל א' מבני משפחתו83.
קכאועד"ז גם בזמנינו... (חסר המשך הדברים).
קכבכח. (בהמשך הענין84 דיבר כ"ק אדמו"ר שליט"א אודות ענין התענית, ואמר:)
קכגידוע שאצל רבותינו נשיאינו לא הי' מקובל ענין התעניות -בנוגע לחסידים, אף שהם עצמם היו מתענים. אצל כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע היו זמנים שהי' מתענה שני וחמישי (והמאכלים שהגישו לפניו הי' נותנם למענדל המשרת85), ואעפ"כ, בנוגע לבנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר, אירע שגם כאשר לא אכל כמעט כל היום, הי' מצוה עליו לאכול קודם שיפנה היום, כדי שלא יתענה86.
קכדאלא שאצל רבותינו נשיאינו הי' אופן מיוחד בתענית - לא בתור עינוי, אלא ענין של תענוג.
קכהובהקדמה - שהסדר הרגיל הוא שע"י אכילה ושתי' נעשה דם בכבד, והכבד שולח ללב, והלב למוח87, שכן, אף שכללות חיות הגוף הוא מהראש, מ"מ, המשכת החיות נעשית גם באמצעות הלב והכבד ("תלת שליטין אינון מוחא ולבא וכבדא"88), שעל ידם מתגשם החיות ויורד ממדרגתו בהיותו במוח שבראש; משא"כ ביום התענית - המוח בעצמו משפיע חיות לכל האברים89 (שלא באמצעות הלב והכבד).
קכווזהו"ע התענית ביוהכ"פ - שכיון שביום זה נמצאים כל בנ"י במצב של עלי', יכולים הם לקבל חיות הגוף כפי שנמשך ישירות מהמוח שבראש, ללא אמצעות הלב והכבד, שאז החיות הוא נעלה יותר.
קכזוזהו גם ענין התענית אצל רבותינו נשיאינו - שבכחם לקבל החיות מהמוח שבראש, ללא אמצעות הלב והכבד, כך שאין זה ענין של עינוי, אלא ענין של עלי' ותענוג].
קכח***
קכטכט. (כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן בידו הק' חתיכת מצה לכאו"א מהנאספים שיחיו, ואמר:)
קלאדמו"ר מהר"ש מבאר90 הענין שמצה נקראת "מיכלא דמהימנותא"91 - ש"יש בבחי' המצה .. מהות האלקות", היינו, שע"י אכילת המצה אוכלים אלקות.
קלאכלומר: אף שהמצה היא דבר גשמי, מ"מ, ה"ז מהות אלקות, אלאשמהות אלקות נתלבש בגשמיות. וע"ד המבואר בתניא92 ש"אף שהתורה נתלבשה בדברים תחתונים גשמיים, הרי זה כמחבק את המלך ד"מ, שאין הפרש במעלת התקרבותו ודביקותו במלך בין מחבקו כשהוא לבוש לבוש אחד בין שהוא לבוש כמה לבושים, מאחר שגוף המלך בתוכם".
קלבומבאר שענין זה הוא לא רק בלילה הראשון, אלא בכל ימי הפסח - ש"בזה נשתנה יו"ט דפסח מכל שארי היו"ט, שבפסח שישראל נזונים מאכילת מצה א"כ גם חיותם הגשמי הוא מהאוכל שיש בו מהות האלקות"93.
קלג*
קלדל. ע"פ האמור לעיל (ס"ג) מ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר בפירוש הכתוב "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" שיצי"מ היא ההתחלה והכח להגאולה העתידה, היינו, שהגאולה העתידה מתחילה כבר ביצי"מ, מובן, שגם עתה, בזמן הגלות, ישנו ענין הגאולה.
קלהומפורש הדבר במדרשי חז"ל - שכשגעתה פרתו אמרו שנחרב ביהמ"ק, וכשגעתה פעם שני' אמרו שנולד מושיען של ישראל94, היינו, שבשעת החורבן נולד כבר מושיען של ישראל.
קלוועפ"ז יש לבאר דברי הגמרא95 בנוגע לשמו של משיח, "דבי רבי שילה אמרי שילה שמו .. דבי רבי ינאי אמרי ינון שמו .. דבי רבי חנינה אמרי חנינה שמו .. ויש אומרים מנחם בן חזקי' שמו", היינו, שכל אחד השתדל וחיפש להכניס שמו (של רבו) ב"משיח", ר"ת מנחם שילה ינון חנינה96 - כיון שגם בזמן הגלות ישנו משיח.
קלזלא. כ"ק מו"ח אדמו"ר הנהיג לרקוד באחרון של פסח ריקוד של משיח ("משיח'ס טאנץ")97.
קלחמאמר זה - "משיח'ס טאנץ" - אפשר לפרש בשתי אופנים: (א) ריקוד ששייך ומהוה הכנה למשיח, (ב) ריקוד שמשיח עצמו משתתף בו.
קלטוכיון שהדבר תלוי בנו איך לפרש, נפרש כפי שכדאי לנו ("ווי עסלוינט אונדז") - כפירוש הב' - שמשיח נמצא כבר ומשתתף ורוקד יחד עמנו הריקוד שלו...
קמולכן, ינגנו עתה ניגון שמח - "ניע זשוריצי כלאפצי", ותחילה ינגנו הניגון של אדמו"ר הזקן ולאחריו "ניע זשוריצי כלאפצי" [כידוע שאצל כ"ק מו"ח אדמו"ר היו לפעמים מנגנים תחילה ניגון אדמו"ר הזקן ולאחריו "ניע זשוריצי כלאפצי", ולפעמים "ניע זשוריצי כלאפצי" תחילה ולאחריו ניגון אדמו"ר הזקן], וירקדו עם ניגון זה - "ניע זשוריצי כלאפצי" - "משיח'ס טאנץ".
קמא[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "א הארציגן ניגון" בתור הקדמה לניגון אדמו"ר הזקן, ואח"כ ניגון אדמו"ר הזקן, ולכפול בבא הרביעית ח' פעמים. ואח"כ אמר:]
קמבעתה ינגנו "ניע זשוריצי כלאפצי", בשמחה רבה, ומתוך ריקוד - "משיח'ס טאנץ".
קמגובהתאם לב' הפירושים הנ"ל - יצייר כאו"א לעצמו, שמשיח - שנאמר בו "ירום ונשא וגבה מאד"98, למעלה גם מאדה"ר (ואפילו כפי שהי' קודם החטא)99 - רוקד יחד עמנו, וגם, שריקוד זה הוא הקדמה ויש לו שייכות למשיח.
קמד[ניגנו "ניע זשוריצי כלאפצי", וכ"ק אדמו"ר שליט"א רמז בידו הק' שכאו"א ירקוד במקומו, וגם כ"ק אדמו"ר שליט"א רקד על מקומו בשמחה עצומה].
קמהכ"ק אדמו"ר שליט"א ברך ברכת המזון על הכוס. לאחרי תפלת ערבית אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א שימשיכו השמחה על כל השנה כולה.
קמולב. [בצאת כ"ק אדמו"ר שליט"א ניגנו "כי בשמחה תצאו", וגם לאחרי שנכנס לחדרו המשיכו לנגן ולרקוד סמוך לחדרו שעה ארוכה, ולפתע יצא כ"ק אדמו"ר שליט"א מחדרו, ואמר:]
קמזאמרו חז"ל100 "חוצפא אפילו כלפי שמיא מהני". ועאכו"כ שכן הוא בעניני טוב קדושה (שהרי "מדה טובה מרובה ממדת כו'"101) - שכאשר מתעקשים, פועלים אצל הקב"ה ("ווען מ'שפארט זיך איין, פירט מען אויס").ובנדו"ד: בשלמא בנוגע לעניני תורה ועבודה... אבל בנוגע לריקוד - הנה כאשר הריקוד הוא באופן של יציאה מההגבלות, שלא מתחשבים בכך שהשעה מאוחרת, ולא מביטים בכלל על השעון, אלא ממשיכים לרקוד ("מ'האלט אין איין טאנצן") - אזי פועלים אצל הקב"ה להשפיע ללא הגבלות,
קמחובלשון הכתוב102 "והריקותי לכם ברכה עד בלי די", הן בגשמיות והן ברוחניות, כולל גם שהשפעת הגשמיות גופא היא ביחד עם השפעה רוחנית, היינו, שנוסף לכך שהשפעת הגשמיות היא מידו הרחבה, הרי ההשפעה היא באופן שיהיו רואים בהגשמיות שזהו אלקות.
קמט- בגילוי במוחש לעיני בשר, יהי' זה לעתיד לבוא, אבל, גילוי משיח הפרטי בכאו"א מישראל103 שייך גם לפנ"ז!
קנ[ניגנו "והריקותי לכם ברכה עד בלי די", ואמר כ"ק אדמו"ר שליט"א שיש סברא שניגון זה הוא ניגון של רבינו הזקן].
קנאלג. [במהלך הריקוד, פנה כ"ק אדמו"ר שליט"א לא' השו"ב'ים, ואמר:]
קנבפעולת השחיטה104 - אינה רק הריגת הבהמה... אלא עבודה רוחנית יש בה - כמאמר105 "אין ושחט אלא ומשך", שע"י השחיטה פועלים בה ה"קנין" (שהרי "משיכה" היא מדרכי הקנינים) לקדושה, שנעשית כשרה למאכל האדם, וע"י שיאכלנה לשם שמים, מתעלה החיות שבה לקדושה, ע"ד ובדוגמת ההעלאה שע"י קרבנות (אבל כאשר השחיטה אינה באופן כזה - טוענת הבהמה להשוחט: מי נתן לך בעלות ליטול ממני החיות?!...).
קנגובהתאם לכך יש חילוק בין שחיטת בהמה לשחיטת עוף, שבהמה הכשרה בשני סימנים ועוף הכשרו בסימן אחד, לפי שבהמה נבראת מן היבשה ועוף נברא מן הרקק106, היינו, שעוף אינו חומרי כ"כ כמו בהמה, ולכן נקל יותר להעלותו לקדושה107.
קנדומזה מובן, שכדי לפעול פעולת השחיטה (הקנין לקדושה)בבהמה, צריכה להיות פעולת השחיטה בהאדם (השוחט), ביחס ל"בהמה" (נפש הבהמית) שבו - כמשנ"ת בארוכה בד"ה באתי לגני108 שענין השחיטה הוא "שלוקחים בהמה חי' ושלמה ושוחטין אותה, היינו שמוציאין ממנה החיות .. הבשר וכו' נשאר בשלימות אלא שמוציא ממנו החיות, שמוציא החיות (שזהו"ע הדם, החיות והקאך) מענינים גשמיים, והיינו שגוף הדברים הגשמיים נשאר, אבל משתמש בהם רק בכדי שיהי' לו תוספת כח בעבודת הוי'".
קנהומשום זה נוגע ענין היראת-שמים של השוחט (שהשוחט צריך להיות ירא-שמים) עוד יותר מאשר היראת-שמים של הרב, כידוע109.
קנווהיסוד לכל זה הו"ע הקבלת-עול דוקא:
קנזמצינו שכאשר שאול רצה להקריב קרבנות - שזהו"ע השחיטה - מ"מיטב הצאן והבקר"110, מיטב בגשמיות, להיותו "מיטב" ברוחניות - אמר לו שמואל: "הנה שמוע מזבח טוב"111, שצ"ל קבלת-עול דוקא.
קנחוזהו שוחט אמיתי!
קנטלד. [במהלך הריקוד אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א לכמה מאנ"ש:]
קסאצל כ"ק מו"ח אדמו"ר היו יהודים שקיבלו על עצמם ליתן לידיו חלק נכבד מהכנסותיהם הקבועות - לחצאין, וכיו"ב, והיו נותנים ממונם על דעתו של הרבי, מבלי להתערב וכו'.
קסא(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) אולי ימצאו גם עתה יהודים כאלה...
קסב[לאחדים מאנ"ש שאמרו שמוכנים לכך, בתנאי שכ"ק אדמו"ר שליט"א יבטיח להם עשירות - אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:]
קסגהנהגה כזו לא היתה מקובלת אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר, שכן, לאחרי שפלוני יתעשר, אי אפשר לדעת כיצד תהי' הנהגתו בפועל!...
קסדלה. [אח"כ המשיך לדבר אודות הענין ד"עד בלי די"112:]כשמבקשים מהקב"ה שישפיע ברכה עד בלי די, צריכים גם להתנהג באופן ד"עד בלי די", למעלה מהגבלות.
קסהולא כמו אלה שעושים "חשבונות": ענין זה אינו מתאים וכו', "דאס פאסט ניט פאר דעם און דאס פאסט ניט פאר יענעם". ענין זה לא מתאים כלפי בעלת-הבית, וענין זה אינו מתאים כלפי נפשו הבהמית, וכיו"ב. וכללות הנהגתם היא באופן של הגבלה.
קסווגם בנוגע להריקוד - מחליטים שצריך לרקוד משך זמן, ותו לא, כי זהו כבר יותר מדי... מספיק לרקוד עשר או חמש עשרה דקות, ולכל היותר עשרים דקות, ואם רוקד עשרים ושתים113 דקות - ה"ז לפנים משורת הדין, והוא כבר "צדיק גמור"...
קסזצריכים לצאת מההגבלות, "עד בלי די", ואז ישפיע גם הקב"ה "עד בלי די".
קסח(ואמר שימשיכו לרקוד מבלי להביט על השעון, וסיים:) "א גוטן יו"ט", ויה"ר שהענינים שנאמרו בהתוועדות יומשכו ויוקלטו בפנימיות.
קסט------- * -------
קעאדמו"ר שליט"א התאמץ יתר על המדה, וצריך לשמור על בריאותו (המו"ל).