Chabad Library · The Rebbe
Toras Menachem·
אבס"ד. שיחת ליל א' דחג הפסח[ftn_615_*] ה'תשי"ב.
בלתי מוגה
בלתי מוגה
ב[לאחרי שכ"ק אדמו"ר שליט"א סיים עריכת הסדר ונכנס לחדרו הק' המשיכו הבחורים לנגן ולרקוד, ולפתע פתח כ"ק אדמו"ר שליט"א דלת חדרו הק' והורה שינגנו וירקדו ביתר שאת ומחא כפיו כו', ולאחרי משך זמן יצא מחדרו ונכנס לבית-המדרש עם "הגדה של פסח", ישב במקומו, וצוה לנגן. ואח"כ התחיל לדבר בעניני ההגדה, כדלקמן].
גא. "שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין הלילה הזה כולנו מסובין":
דכ"ק מו"ח אדמו"ר מבאר בהשיחה1 ש"מסובין" קאי על עולם האצילות2, והפירוש ד"הלילה הזה כולנו מסובין", הוא, שבליל הסדר (בארץ ישראל בלילה הראשון, ובחוץ לארץ גם בלילה השני) כל בנ"י ("כולנו") הם במדרגת עולם האצילות ("מסובין").
הויש לבאר ענין זה בעבודת האדם - ככל עניני התורה ותורת החסידות בפרט שצריכים לבוא בעבודה בפועל, במחשבה דיבור ומעשה:
ובביאורו של רבינו הזקן באגה"ק3 במעלת עולם האצילות לגבי עולמות בי"ע, שבאצילות "איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד"4, משא"כ בעולמות בי"ע - מבאר גם בנוגע לנשמות: "וכן נשמת האדם שיצאו מזיווג דזו"נ דאצי' קודם שירדו לבי"ע אינן בכלל יש ודבר נפרד בפ"ע, אלא הן מעין בחי' אלקות .. וכעין הכלים די"ס דאצי'", ומוסיף, ש"אף גם לאחר שירדו הנר"נ דאצי' לעולם הזה לצדיקים הראשונים אפשר שלא נשתנה מהותן להיות דבר נפרד מאלקות, ולכן היו מסתלקות כשרצולחטוא בטרם יחטאו" - שמזה מובן שמדרגת עולם האצילות בעבודת האדם היא שלילת השייכות לחטא.
זוזהו הפירוש ד"בכל הלילות .. בין יושבין (בי"ע) ובין מסובין הלילה הזה כולנו מסובין" (אצילות) - שבכל השנה כולה (בכל הלילות) יש חילוקי דרגות בין בנ"י באופן שייכותם לחטא ("בין יושבין ובין מסובין") לפי-ערך מעמדם ומצבם בהבחירה בחיים (כמ"ש5 "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע גו' ובחרת בחיים"), כפי שידע איניש בנפשי' מעמדו ומצבו, משא"כ בליל הפסח ("הלילה הזה") נמצאים כל בנ"י ("כולנו") בדרגא נעלית שאינם שייכים כלל לחטא, שזוהי דרגת עולם האצילות ("מסובין").
חב. וטעם הדבר - מצד גודל העילוי ד"הלילה הזה":
טכתיב6 "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה גו' אני ה'", "אני ולא מלאך כו' אני ולא שרף כו' אני ולא השליח אני הוא ולא אחר", ומבואר בדרושי חסידות7 שד' הדרגות מלאך שרף שליח ואחר הם כנגד ד' עולמות אבי"ע (מלמטה למעלה, מעשי' עד אצילות), היינו, ש"אני הוא ולא אחר" שולל גם מדרגת עולם האצילות, כי, הגילוי ש"בלילה הזה" הוא מעצמות ומהות א"ס ב"ה שלמעלה גם מעולם האצילות.
יוהטעם שהוצרך להיות גילוי מהותו ועצמותו ית' דוקא - כי, במצרים היו בנ"י שקועים במ"ט שערי טומאה8, שזוהי הירידה הכי גדולה שיכולה להיות אצל בנ"י (כי הירידה לשער הנו"ן דטומאה אינה שייכת אצל בנ"י9), וכדי להוציאם משם לא מספיק הגילוי דד' עולמות אבי"ע, מלאך שרף שליח ואחר, ויתירה מזה ואדרבה: אם הי' יורד מלאך כו' הי' ח"ו נשקע תוך הקליפה10 ("פון זיי אליין וואלט געווארן א תל"), אלא בהכרח שיהי' הגילוי דמהותו ועצמותו ית' ("אני הוא ולא אחר") שלמעלה גם מעולם האצילות, שעל ידו דוקא יצאו ונתעלו מהירידה הכי גדולה דטומאת מצרים.
יאובכח זה נעשה גם בכל שנה ושנה המעמד ומצב ד"הלילה הזהכולנו מסובין" - שמצד גילוי העצמות שבלילה הזה מתעלים כל בנ"י לדרגת עולם האצילות, שבה אין שייכות לענין של חטא (מבלי הבט על מעמדם ומצבם "בכל הלילות", במכ"ש וק"ו ממעמדם ומצבם של בנ"י בתכלית הירידה בארץ מצרים).
יבג. ויש להוסיף, שהעילוי ד"הלילה הזה כולנו מסובין" בא לאחרי ההקדמה ד"הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים":
יג"לחמא עניא" מורה על העבודה דקבלת עול, שאין בה הטעם והתענוג דהבנה והשגה. וזהו"ע "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים", שעבודת בנ"י בהיותם במצרים (שלא היו שייכים להבנה והשגה) היתה באופן של קבלת עול. ועי"ז דוקא זכו להגילוי הכי נעלה "בלילה הזה", כי המשכת וגילוי העצמות הוא ע"י קבלת עול דוקא11.
ידובהמשך לזה בא גם סיום הפיסקא "לשנה הבאה בני חורין" - שרומז על גילוי העצמות (שע"י העבודה דקבלת עול) לעתיד לבוא.
טווזהו תוכן הקדמת "הא לחמא עניא" ל"הלילה הזה כולנו מסובין" - שהמעמד ומצב ד"כולנו מסובין" בגלל גילוי העצמות "בלילה הזה" נעשה ע"י העבודה דקבלת עול, ועי"ז זוכים גם לגילוי העצמות דלעתיד לבוא.
טז*
יזד. "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו"12:
יחצריך להבין הטעם שמספרים בגנות ("מתחיל בגנות"13, "מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו") - היפך הכלל14 שאפילו "בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב"?
יטויש לומר שהסיפור בגנות ("מתחילה עובדי ע"ז כו'") נוגע לעבודת האדם "בלילה הזה":
כרבינו הזקן מבאר בתניא15 ש"האדם העובר על רצונו ית'", "אפילו בעבירה קלה", "הוא גרוע ופחות הרבה מאד מהס"א וקליפה הנקראתע"ז ואלהים אחרים והוא בתכלית הפירוד מיחודו ואחדותו של הקב"ה יותר ממנה וכאילו כופר באחדותו יותר ממנה ח"ו".
כאוכיון שידע איניש בנפשי' מעמדו ומצבו, שלא מיבעי שנכשל בעניני מותרות, אלא לפעמים יכול להכשל גם בדברים אסורים (בשוגג או אפילו במזיד), שזהו ענין של ע"ז, כנ"ל - עלול ליפול ברוחו כו'.
כבועל זה אומרים לו: "מתחילה עובדי ע"ז כו' ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו" - שגם אם ברגע שלפנ"ז ("מתחילה") הי' במעמד ומצב ד"עובדי ע"ז" בדקות, הרי, בשעתא חדא וברגעא חדא יכול להתהפך מן הקצה אל הקצה (מרשע גמור לצדיק גמור)16, "עכשיו (ברגע זה) קרבנו המקום לעבודתו".
כגומודגש ביותר "בלילה הזה":
כדתכלית הירידה דבנ"י בהיותם בארץ מצרים היתה עד למעמד ומצב ד"עובדי ע"ז", כמארז"ל17 "הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז", ואעפ"כ, "בלילה הזה" הי' אצלם גילוי העצמות (כנ"ל ס"ב-ג), תכלית השלימות ד"קרבנו המקום כו'".
כהומעין זה בכל שנה ושנה - שגם אם לפנ"ז ("מתחילה") הי' אצלו מעמד ומצב של ע"ז ("מתחילה עובדי ע"ז") בדקות עכ"פ, הרי, בבוא "הלילה הזה", מובטח לו [בטחון שהוא יותר מתקוה, כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בהשיחה18 המעלה דבטחון על תקוה, שלא זו בלבד שמקוה שיהי' כן, אלא עוד זאת שבטוח שבודאי יהי' כן] ש"עכשיו קרבנו המקום לעבודתו", שמצד גילוי העצמות "בלילה הזה" יכול להשתנות בשעתא חדא ("מיט איין קער"19) ממהות למהות.
כו*
כזה. "אילו הוציאנו ממצרים כו' דיינו":
כחכ"ק מו"ח אדמו"ר אמר20 שאין מפסיקים באמירת ה(י"ד)ט"ו21דיינו. ומזה מובן שכל פרטי הענינים האמורים ב"דיינו" שייכים זל"ז, ועד שהם ענין אחד.
כטויש לומר הביאור בזה בעבודת האדם:
לובהקדמה - שכל פרטי הענינים שב"דיינו" ישנם גם בעבודתו הפרטית של כאו"א מישראל (נוסף על פשטות הענינים בכללות ישראל) - מהענין הראשון, "הוציאנו ממצרים", ועד להענין האחרון, "בנה לנו את בית הבחירה", ושאר הענינים שבינתיים.
לא"אילו הוציאנו ממצרים" קאי על הדרגא הכי תחתונה בעבודת האדם - שנמצא ב"מצרים", שכולל (נוסף על מצרים דקדושה22) גם מצרים דלעו"ז, וצריכים להוציאו משם.
לבו"בנה .. בית הבחירה" קאי על הדרגא הכי עליונה בעבודת האדם - בנין ביהמ"ק הפרטי שבו, כמ"ש23 "ושכנתי בתוכם", "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד"24, ועד להגילוי ד"עיקר שכינה"25 שבמקדש (כמבואר בד"ה באתי לגני26), שקאי על עצמות ומהות א"ס ב"ה27.
לגוביניהם ישנו "סדר השתלשלות" דכו"כ מדרגות - שהם כל פרטי הענינים ד"דיינו" שבין "הוציאנו ממצרים" ל"בנה .. בית הבחירה".
לדולמרות ריחוק הערך וההפרש של כו"כ מדרגות מיציאת מצרים עד בנין בית הבחירה, שייכים הם זל"ז ועד שהם ענין אחד, שלכן אין מפסיקים ביניהם - שביציאת מצרים שייכים כבר לבנין בית הבחירה.
להו. וההסברה בזה:
לוגם כשיהודי שקוע במ"ט שערי טומאה רח"ל, ה"ז רק בגלוי ובחיצוניות, בפועל ממש, במעשה דיבור ומחשבה, מדות ושכל, ועד לרצון - חיצוניות הרצון בלבד, אבל פנימיות רצונו, חפץ שלמעלה מרצון (כידוע28 שרצון הוא חיצוניות הרצון, וחפץ הוא פנימיות הרצון), הוא בקדושה.
לזוכפי שמצינו גם בנגלה דתורה - "כופין אותו עד שיאמר רוצהאני"29, וטעם הדבר מבאר הרמב"ם30 ש"הוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני", ה"ז "לרצונו"31, היינו, שע"י הכפי' מתגלה רצונו האמיתי (חפץ)32.
לחומזה מובן שגם כשיהודי נמצא במצרים, הרי, מצד פנימיות רצונו (חפצו) שייך הוא להדרגא הכי נעלית דבנין בית הבחירה, והחסרון אינו אלא בההתגלות החפץ גם בחיצוניות ובפועל.
לטולכן, כשמתחילה התגלות פנימיות הרצון שרוצה לצאת ממצרים (באמרו "אילו הוציאנו ממצרים .. דיינו"), מתגלה גם שייכותו (שמצד פנימיות רצונו) לבנין בית הבחירה (אע"פ שצריך לעבור כו"כ מדרגות עד לבנין בית הבחירה בעבודה בפועל).
מ*
מאז. "לשנה הבאה בירושלים":
מבובהקדמה - שרבותינו נשיאינו היו מבארים (בעיקר) רק החלק הראשון של ההגדה (עד ברכת המזון), ולא (כ"כ) החלק השני של ההגדה33.
מגוטעם הדבר - כידוע34 שהחלק הראשון של ההגדה שייך לגאולת מצרים, והחלק השני של ההגדה שייך (בעיקר) לגאולה העתידה, ולכן, ביארו את החלק הראשון בעניני גאולת מצרים שכבר היתה בפועל, משא"כ עניני הגאולה העתידה (בחלק השני) שעדיין לא באו בהתגלות לא ביארו אותם.
מדאבל, ע"פ הידוע שהגילויים דלעתיד לבוא תלויים במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות35, מובן, שעניני הגאולה העתידה שנוגעים לעבודתינו עתה, צריכים לבאר ולהסביר.
מהועד"ז בנוגע להפיסקא "לשנה הבאה בירושלים" שבסיום וחותם הסדר, שנוסף על פשטות הענין בנוגע להגאולה העתידה, יש בזה גם ענין שנוגע לעבודתנו עתה המביאה ופועלת את הגאולה, כדלקמן.ח. הפירוש ד"לשנה הבאה בירושלים" - בפשטות - שמתפללים ומתברכים שלשנה הבאה תהי' כבר הגאולה העתידה, ובמילא כבר יהיו אז בירושלים.
מואבל, עפ"ז אינו מובן הדיוק "(לשנה הבאה) בירושלים" דוקא, ולא "בארץ ישראל" (שהרי בביאת משיח צדקנו לא יהיו כל בנ"י בירושלים דוקא, אלא גם בכל הערים שבארץ ישראל), כמו שאומרים בהתחלת ההגדה "השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל" (ולא "בירושלים")?
מזבפשטות יש לומר שהדיוק "בירושלים" הוא מפני שבפסח יהיו כל בנ"י בירושלים בגלל החיוב דעלי' לרגל. אבל, תירוץ זה אינו מספיק, כי (נוסף לכך שעפ"ז נשאלת השאלה על הפיסקא שבהתחלת ההגדה, "לשנה הבאה בארעא דישראל", ולא בירושלים), גם בסיום וחותם יוהכ"פ אומרים "לשנה הבאה בירושלים", אף שיוהכ"פ אינו משלש רגלים שבהם ישנו החיוב דעלי' לרגל.
מחויש לומר, שסיום וחותם ליל הסדר בפיסקא "לשנה הבאה בירושלים" הוא לא רק תפלה וברכה על הגאולה העתידה, אלא גם הסך-הכל ד"הלילה הזה", שנוגע גם לעבודה בזמן הזה שמביאה את הגאולה העתידה - עבודה הקשורה עם המעמד ומצב ד"ירושלים" דוקא.
מטט. אודות "ירושלים" מצינו (בשייכות לנדו"ד) ב' ענינים: (א) "אין מלינין בה את המת"36, (ב) "לא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים"37.
נוענינם בעבודת האדם:
נאמיתה, היפך החיות, מורה על מעמד ומצב דהיפך הקדושה, כי קדושה היא חיות38. ולכן "אין מלינין בה את המת", כי, בירושלים39 לא יתכן ענין של היפך הקדושה (מת) באופן של קביעות (מלינין).
נבונוסף על שלילת היפך הקדושה, מודגש בירושלים גם שלימות הקדושה באופן שלמעלה ממדידה והגבלה - "לא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים", כיון שירושלים היא למעלה מהגבלת המקום40.ועפ"ז מובן שסיום וחותם הסדר בהענין דירושלים הוא הסך-הכל דכללות עבודת "הלילה הזה" - שלילה בתכלית דכל הענינים הבלתי-רצויים דחטא41 ומיתה ("אין מלינין בה את המת"), שעי"ז יוצאים מהגלות ובאים להגאולה העתידה באופן שלמעלה מהגבלות דזמן ומקום ("לא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים").
נגי. ויש להוסיף בביאור הלשון "לשנה הבאה בירושלים":
נדתיבת "הבאה" יש לפרשה בב' אופנים42: (א) "הבאה" בהדגשת האות ב' - שבאה עכשיו (בהוה), או שכבר באה (בעבר), (ב) "הבאה" בהדגשת האות א' - שתבוא בעתיד.
נהולהעיר מפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר שיהודים בתפלתם אינם מקפידים על כללי הדקדוק מלעיל ומלרע וכיו"ב, ועבודת המלאכים היא לסדר את צירופי האותיות בדיוק כו'43.
נוועפ"ז יש לומר הפירוש ד"לשנה הבאה בירושלים" - בשתי האופנים גם יחד: "לשנה הבאה בירושלים" (בהוה ובעבר) - שבלילה הזה נמצאים כבר במעמד ומצב ד"ירושלים", למעלה משייכות לענין של חטא כו'. וזוהי הנתינת-כח שתבוא הגאולה העתידה - "לשנה הבאה בירושלים".
נז(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
נח"לשנה הבאה בירושלים" - ע"י משיח צדקנו.
נט------- * -------