Toras Menachem·Vol. 5 (5712·Part 2)·Sicha of Shabbos Parshas Vayakhel-Pekudei·Parshas Hachodesh·Shabbos Mevarchim Nisan 5712תורת מנחם·– ה – שנת תשי"ב – חלק שני·בס"ד. שיחת ש"פ ויק"פ·פ' החודש·מבה"ח ניסן ה'תשי"ב.

אבס"ד. שיחת ש"פ ויק"פ, פ' החודש, מבה"ח ניסן ה'תשי"ב.
בלתי מוגה

בא. כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה ויקהל משה גו'.

ג***

דב. בפרשת¹ החודש² - נאמרה גם מצות אכילת מצה: "שבעת ימים מצות תאכלו"³.

הובהקדמה - שמצוה זו מיוחדת בכך שגם בזמן הזה היא מדאורייתא:

ובאופן כללי⁴ - ישנם שלשה ענינים עיקריים בחג הפסח: פסח, מצה, ומרור⁵. ובזמן הזה - קיום מצות פסח אינו אלא ע"י "ונשלמה פרים שפתינו"⁶. מצות אכילת מרור - היא רק מדרבנן, ואילו מצות אכילת מצה היא מדאורייתא⁷.

זג. החילוק בין חמץ למצה - הוא בשני ענינים:

ח(א) בחמץ - מתנשאת העיסה, ואילו במצה - נשארת העיסה כמות שהיא. ומשמעות הדבר ברוחניות: חמץ - ישות והתנשאות. מצה - ביטול⁸.

טומטעם זה עיקר המצה הוא "לחם עוני" דוקא [שלכן, אע"פ שבחג הפסח מותר לאכול גם "מצה עשירה", מ"מ אי אפשר לצאת י"ח מצות אכילת מצה אלא ב"לחם עוני"]⁹ - לפי שענינה של מצה הוא ביטול (כנ"ל), ודבר זה מתבטא יותר ב"לחם עוני"¹⁰.ויש להוסיף, שגם המצה שאכלו בני ישראל במצרים - היתה "לחם עוני"¹¹.

י(ב) התיבות "מצה" ו"חמץ" מורכבות מאותיות זהות, אלא, שהתיבה "מצה" היא באות ה"א והתיבה "חמץ" היא באות חי"ת¹².

יאוהענין בזה:

יבאות ה"א דומה לאות חי"ת: שתיהן מורכבות משלשה קוין ופתוחות מלמטה. ההבדל ביניהן הוא בכך, שהאות חי"ת סתומה בכל שלשת הצדדים לגמרי, ואילו האות ה"א יש לה פתח מלמעלה.

יגהפתח מלמטה (שבשתי האותיות) - משמעותו: "לפתח חטאת רובץ"¹³. הסתימות מכל הצדדים - באות חי"ת - משמעותה, שלא קיימת מקום ליציאה מ"לפתח חטאת רובץ". הפתח מלמעלה - באות ה"א - משמעותו, שהאדם נמצא אמנם במצב של "לפתח חטאת רובץ", אבל אעפ"כ, יש לו פתח למעלה - שעל ידו יכול לצאת ממצבו ולעשות תשובה¹⁴.

ידואע"פ שהפתח למעלה (באות ה"א) הוא פתח קטן ביותר - הרי אמרו רז"ל¹⁵ "פתחו לי כחודו של מחט", ועי"ז - "ואני אפתח לכם כפתחו של אולם", שכן, ע"י הרהור תשובה אחד יכול האדם להשתנות - ברגע אחד - מרשע גמור לצדיק גמור¹⁶.

טוד. שני חילוקים האמורים בין חמץ למצה - תלויים זה בזה:כאשר האדם הוא בבחינת ביטול (שזהו"ע המצה), הרי, אפילו אם חטא, ח"ו - ה"ה חושב אודות עשיית תשובה (שזהו"ע דאות ה"א); אבל כאשר האדם הוא בבחינת ישות והתנשאות (שזהו"ע החמץ) - אינו חושב אודות עשיית תשובה (בהתאם לתוכנה של אות חי"ת).

טזוטעם הדבר - לפי שכאשר האדם הוא בטל, אינו משתדל להצדיק את עצמו ("ער זוכט ניט צו מאכן זיך גערעכט"), ובמילא ה"ה עושה חשבון צדק מכל מעשיו, וכאשר נוכח לדעת שהנהגתו אינה באופן הראוי - עושה תשובה;

יזלעומת זאת, כתוצאה מהרגש הגאוה וההתנשאות - מוצא האדם חשבונות להצדיק את כל הנהגותיו¹⁷.

יחה. יתר על כן:

יטלא זו בלבד שלאחרי שעשה דבר בלתי רצוי מוצא הוא תירוץ לכך (כיון שרוצה להשאר צודק בעיני עצמו), אלא יתירה מזה, שגם לכתחילה, כשמגיע לידי קיום מצוה שבשבילה צריך הוא לכפות את עצמו ("ער דארף זיך א בויג טאן"), הנה בגלל הרגש גאותו והתנשאותו, מוצא הוא חשבונות וטעמים שלא יצטרך לקיימה.

כדוגמא לדבר - במצות הצדקה, וכיון שצדקה היא כללות המצות¹⁸ יובן ממנה גם ביחס לכל המצוות:

כאבשעה שרואה עני - ה"ה טוען את הטענה ש"שאל טרונוסרופוס הרשע את ר' עקיבא: אם אלקיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסם"¹⁹?

כבושני פרטים בטענה זו - ביחס לעצמו וביחס לזולתו:

כגבגלל גאותו והתנשאותו - ה"ה עושה חשבון בנפשו, שכל הרכוש הנמצא ברשותו בא אליו משום שזה מגיע לו, ואדרבה, מגיע לו יותר מכך; וכיון שכן - ה"ה טוען - כיצד אפשר ליתן מזה לאחרים?!

כדוכיון שישות עצמו אינה סובלת ("דערלאזט ניט") את מציאותו של הזולת - מתקבל יפה על דעתו ("לייגט זיך אפ ביי אים גאר געשמאק"), שזולתו אינו דומה אליו, ומובן אצלו שהסיבה לכך שהזולת הוא עני היא בגלל שלא מגיעה לו פרנסה; ובמילא ה"ה חושב: מכיון שהקב"ה רוצה- כפי שהצדק אכן דורש... - שהלה יהי' עני, יעשה הוא בניגוד לכך, ליתן לו כסף?!...

כהמשא"כ כאשר הוא בטל - אזי:

כו(א) עושה חשבון בנפשו ודן את עצמו אם אמנם טוב הוא יותר מזולתו, וחשבון זה מביא אותו ליתן צדקה, וכמ"ש²⁰ "משפט וצדקה ביעקב אתה עשית", שה"משפט" שהאדם עושה על עצמו מביאו ל"צדקה".

כז(ב) ומבין, שאפילו אם חסרון הפרנסה אצל זולתו נעשה מחמת עונש, רח"ל, הרי, העובדא שיש לו פרנסה - מבלי הבט על מעמדו ומצבו הבלתי רצוי - מכריחה אותו לומר, שבנ"י הם כמו בנים לגבי הקב"ה, וכאשר המלך מעניש את בנו, ואוהבו של המלך גומל לו טובה - הרי המלך עצמו מרוצה מאד מכך, כתשובת ר' עקיבא (על טענת טרונוסרופוס הנ"ל)¹⁹.

כחוכשם שהוא במצות הצדקה - כמו"כ הוא בכל המצוות.

כטו. נוסף לכך שבגלל הרגש גאותו והתנשאותו ה"ה מחפש לגבי כל דבר, חשבון שיוכיח שהנהגתו כדבעי, הרי יתירה מזה, אפילו בשעה שאינו מסוגל בשום אופן למצוא תירוץ על מעשיו ונאלץ איפוא להודות שאינו מתנהג כפי הדרוש - מוצא הוא, בכל זאת, סיבות שונות שהביאוהו לידי כך, ובמילא ה"ה נשאר צודק בעיני עצמו ("בלייבט ער אלץ גערעכט ביי זיך")!...

להוא טוען טענות שונות:

לאלגבי דבר אחד ה"ה טוען - שזהו מצד היצה"ר, ש"יצרו בוער כאש"²¹. הגמרא עצמה אומרת²² - טוען הוא - שהקב"ה מתחרט על כך שברא את היצה"ר; לא יתכן, איפוא, לתבוע ממנו, מדוע לא ניצח הוא את היצה"ר!... לגבי דבר שני ה"ה טוען - ש"מקומו גרם לו לחטוא"²¹ וכן הלאה.

לבכל החשבונות הנזכרים בתניא²¹ שעל ידם צריך ללמד זכות על הזולת - משתמש בהם לגבי עצמו... ולא עוד, אלא שחושב בדעתו, שלאור הנסיבות בהן הוא מצוי - "איז נאך גאנץ שיין אז ער איז אזוי". מישהו אחר במקומו "וואלט געווען ווער ווייס וואס"!...יתר על כן:

לגאפילו כאשר הוא יודע שהנהגתו אינה טובה, ולא עוד, אלא שגם אין לו סיבות לזקוף אותה בהן - בכל זאת, "על כל פשעים תכסה אהבה"²³:

לדדיוק הלשון "פשעים" הוא - כמאמר חז"ל²⁴: "פשעים אלו המרדים". כלומר, אפילו כאשר אין לו כל תירוץ להצדיק את מעשיו, שכן, הוא עצמו יודע שהוא מורד (רח"ל) - מ"מ, "על כל פשעים תכסה אהבה". לבטל את הפשעים, אפילו בטענות של שקר - אינו יכול בשום אופן, ובמילא מכסה אותם באהבת עצמו ("זיין ליבשאפט צו זיך אליין")!...

להז. וזהו החילוק בין חמץ למצה:

לוחמץ - מורה על התנשאות עצמית, וכתוצאה מכך - "חמץ" מורכבת מאות חי"ת שפתוחה מלמטה, "לפתח חטאת רובץ", ולאידך, סתומה היא מכל צד, שאין לו פתח לעשות תשובה. כי, מצד התנשאות: (א) ה"ה מצדיק את הנהגתו - שאדרבה היא הנהגה טובה. (ב) הוא מוצא סיבות ותירוצים על הנהגתו. (ג) "על כל פשעים תכסה אהבה". הצד השווה שבהם - שאינו עושה תשובה.

לזמצה - מורה על ביטול, וכתוצאה מכך - "מצה" היא באות ה"א שפתוחה למעלה, כי, מצד הביטול: (א) אינו מצדיק את הנהגתו. (ב) אינו מוצא סיבות ותירוצים על הנהגתו. (ג) וכאשר רואה את המצב הלא-טוב שבו הוא נמצא - נעשה שבור מכך.

לחוכשנמצא במצב של שברון-לב ("צעבראכנקייט") - ה"ז כפי שאמר אדמו"ר מהר"ש²⁵: "א אידישער קרעכץ איז תשובה עילאה", ובמילא, בשעה אחת, "שעה" מלשון הפנה, "מיט איין קער"²⁶ - נעשה צדיק גמור.

לטח. עפ"ז יש לבאר מה שמצינו בירושלמי²⁷: "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת מנין .. זה הדבר אין כתיב כאן אלא אלה הדברים²⁸ .. אל"ף חד, למ"ד תלתין, ח' תמניא, לא מתמנעין רבנן דרשין ביןה"א לחי"ת" ("דאותיות אחה"ע מתחלפין, נמצא שהן ל"ט"²⁹) - דלכאורה קשה: הן אמת שאותיות ממוצא משותף מתחלפות זו בזו, אבל, כיצד אפשר לדרוש אות ה"א (של "אלה") בתור אות חי"ת בענין של מספר?

מוע"פ הנ"ל יש לומר הביאור בזה:

מאל"ט המלאכות של העולם - הרי מצד עצם בריאתן והתהוותן הן ענין של חי"ת, כנ"ל. אלא, שע"י העבודה ד"אלה הדברים (שזהו"ע דל"ט ("אלה") מלאכות המשכן) .. ששת ימים &

מב176;fעשPה (בדרך ממילא³⁰) מלאכה גו'" - עושים מל"ט מלאכות העולם אות ה"א.

מגולפיכך, בהפסוק שבו מדובר אודות העבודה ד"אלה הדברים" - ל"ט המלאכות כפי שהיו במשכן (שעל ידו מהפכים את החי"ת לה"א) - נאמר "אלה" באות ה"א³¹.

מד***

מהט. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר³² אודות הנהגתו של אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע - שיום ההילולא שלו (ב' ניסן) חל בשבוע זה - באמירת ברכות השחר.

מו- הרבי אמר, שמעולם לא שמע כיצד אומר אביו "מודה אני", אבל, הי' רגיל לשמוע כיצד הוא אומר ברכות השחר³³.

מזוסיפר שבעת אמירת ברכות השחר: (א) לא הי' הרבי נ"ע חוגר אבנט. (ב) הי' נוהג להסתכל בחלון.

מחי. וביאור הענין בעבודת האדם:

מטחגירת אבנט ענינה - "הכון לקראת אלקיך ישראל"³⁴, שלכן "צריך לאזור חלציו כשמתפלל"³⁵, כיון שקודם התפלה ("לקראת אלקיך ישראל") צ"ל הכנה ("הכון") של האדם.אבל אמירת ברכות השחר, להיותה תיכף בקומו משינתו³⁶, קודם העבודה, במעמד ומצב ד"נשמה באפו"³⁷ בלבד - ה"ה גם ללא ההכנה דחגירת אבנט, ואעפ"כ גם במעמד ומצב זה - ללא הכנה כלל - ביכלתו לומר ברכות השחר!

נוע"ד תוכן הענין דאמירת "מודה אני כו'" תיכף ומיד כשניעור משנתו³⁸, ללא שום הכנות מוקדמות. אלא, שאמירת "מודה אני כו'" יכולה להיות גם לפני נט"י³⁸, כיון שרוח הטומאה אינו שולט על ה"מודה אני" של יהודי³⁹, משא"כ אמירת ברכות השחר צ"ל לאחרי נט"י דוקא⁴⁰; אבל לאחרי נט"י, אפשר לאמרן ללא הכנות נוספות.

נאובענין זה באה לידי ביטוי מעלתו המיוחדת של יהודי - אשר מבלי הבט על כך שעדיין לא הכין את עצמו כלל לעבודת השם, שהרי זה-עתה ניעור משינתו ("ער איז ערשט אויפגעשטאנען פון שלאף")... ואין לו אלא "נשמה באפו" בלבד (כאמור), מ"מ, לאחרי שנטל את ידיו וכבר אין לו שייכות לטומאה - יש בכחו ובאפשריותו לברך תיכף ומיד ברכות השחר!

נבועוד ענין בזה:

נגע"י חגירת אבנט ניתוסף שלימות גם בהענין ד"להפסיק⁴¹ בין (ראשו⁴² ו)לבו לערוה". כפי שהוא בעבודת האדם, היינו, שנעשה ההפסק והפירוד בין המוח והלב ובין ענינים גשמיים וחומריים (שבבחינת ערוה), כמדובר לעיל⁴³ שהתעסקות האדם בעניני עוה"ז צריכה להיות באופן ד"יגיע כפיך"⁴⁴ בלבד, ואילו מוחו ולבו צ"ל שקועים בענינים נעלים ורוחניים.

נדונמצא, שגם במעמד ומצב שחסרה אצלו שלימות ההפסק שבין לבו לערוה, שמוחו ולבו שקועים בענינים גשמיים וחומריים, בבחינת "יגיעראשך" (ולא "יגיע כפיך" בלבד) - הנה גם אז יש בכחו לברך ברכות השחר!

נהיא. וחידוש גדול עוד יותר - המודגש במנהגו של הרבי נ"ע להסתכל בחלון בעת אמירת ברכות השחר:

נונוסף לכך שבכחו של כאו"א מישראל לברך את ברכות השחר ללא כל הכנות מצדו (כנ"ל ס"י), הרי יתירה מזה, שיש ביכלתו ובאפשריותו אפילו לפתוח חלון ולהסתכל בו - כמבואר בכ"מ⁴⁵ תוכן הענין דהסתכלות, בחינת "עיניך יונים"⁴⁶ וכו'⁴⁷.

נזועפ"ז יש לבאר הטעם שהרבי נ"ע מסר מנהגים הנ"ל אל בנו יחידו כ"ק מו"ח אדמו"ר - כיון שבמנהגים אלה ישנו לימוד והוראה כללית לכאו"א מישראל, אשר בכל מעמד ומצב שיהי', אפילו כאשר אין לו אלא "נשמה באפו" בלבד, ולא עוד, אלא שנמצא בבחינת "יגיע ראשך" - יש בכחו ובאפשריותו לשבור את הכותל ("דורכשפארן די וואנט"), לפתוח חלון ("עפענען א פענצטער"), ולהתקשר עם הקב"ה.

נח------- * -------