Chabad Library · The Rebbe
Toras Menachem·
אבס"ד. שיחת יום ב' דראש השנה ה'תשט"ז.
בלתי מוגה
בלתי מוגה
בכ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.
גא. איתא1 במשנה2 בענין ראש השנה, ש"מצות היום בשופר".
דישנו משל ממורנו הבעל-שם-טוב3 על ענין השופר, שהוא ע"ד בן שצועק "אבא אבא הצילני".
הכ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר4 בשם רבותינו נשיאינו שלפניו, שפעם שלחו להודיע להציבור בבית-המדרש, שהעיקר אינו כ"כ הענין ד"אבא אבא הצילני", אלא הענין ד"צועק".
ווהפירוש הוא: יש בזה שני ענינים: א) הצעקה עצמה, ב) התוכן שמכניסים בהצעקה. והעיקר הוא לא התוכן שמכניסים בהצעקה, אלא הצעקה גופא5.
זבהתוכן שמכניסים בהצעקה – אין הכל שוים, אבל בנוגע להצעקה עצמה – הרי ענין זה שייך לכאו"א מישראל. כאו"א מישראל צועק, "בקלא פנימאה דאשתמע" או "בקלא פנימאה דלא אשתמע"6, אבל בנפשו פנימה – הרי הוא צועק.
חוזהו ענין התקיעות, והדבר מתקבל למעלה.
טוכפי שישנו המשל בזה מהרה"ק הר"ר לוי יצחק מבארדיטשוב7,בילד שרצה תפוח ואביו לא רצה ליתן לו, מיהר הילד ובירך ברכה, ואז הוכרח אביו לתת לו את התפוח.
יוכל זה הוא כאשר האב אינו רוצה לתת; ומכל-שכן כאשר האב רוצה לתת, וזה שאינו נותן אינו אלא כדי לנסות את חכמתו של הילד – הרי ודאי שכן הוא.
יאוהרי למעלה – הקב"ה רוצה לתת, כפי שמובא הלשון8: "יותר ממה שהעגל רוצה לינק כו'", וכן מצינו לשון זה בנוגע למעלה: "למעשה ידיך תכסוף"9, שהקב"ה רוצה שיעבדוהו10.
יבבשעה שבני ישראל מברכים ברכת "שומע קול תרועת עמו ישראל", ו"ברחמים", אשר על-פי דין "ספק ברכות להקל"11 – הרי אם אנשי כנסת הגדולה פסקו שיש לברך ברכה זו, בדרך ממילא פסקו, שהקב"ה מקבל "תרועת עמו ישראל" – צעקתם של בני ישראל, שזהו ענין התקיעות – ברחמים.
יגומצד זה שהקב"ה מקבל תרועת עמו ישראל ברחמים – נמשך לכל בני ישראל, לכל אחד ואחת, בכל הענינים שהם צריכים, הן ברוחניות12 והן בגשמיות, בבני חיי ומזוני.
ידוכיון שהקב"ה נותן זאת "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"13, במילא הרי ה"בני חיי ומזוני" שנמשכים – הם "רויחי".
טווכל זה נכלל בלשון14 "לשנה טובה ומתוקה"15, ונמשך בגשמיות למטה מעשרה טפחים, בטוב הנראה והנגלה.
טז*ב**. כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "אבינו מלכנו", "צמאה לך נפשי". ואח"כ צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה להבין ענין ראש השנה.
יז***
יחג. א' שאל אצלי במכתב, בענין יו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת – כיצד נעשה אז קיום העולמות16:
יטמבואר בחסידות17 שבר"ה נעשית עליית חיות העולמות כו', ובשעת הברכות והתקיעות נעשית המשכת החיות. והשאלה בזה18: כיצד נעשה קיום העולמות באותו זמן שחיות העולמות עולה למעלה? והתירוץ בזה18 – שהעלי' היא רק בפנימיות, וקיום העולמות הוא מחיצוניות החיות שנשאר למטה.
כועד"מ באדם למטה, שבשעה שעוסק בענין מסויים שאין לו תענוג בזה – הרי אף שאינו עושה זאת בחיות ובהידור ובהתפשטות כו', מ"מ עושה זאת במעשה בפועל ("טאָן – טוט ער דאָך"), מצד החיצוניות שבו. וכמשל אדם הישן, שאף שכחותיו הפנימיים (ראי' ושמיעה) מתעלמים, מ"מ, נשארת חיצוניות החיות.
כאועד"ז הוא גם בר"ה, שהעלי' היא רק בפנימיות החיות, ואילו קיום העולמות הוא מחיצוניות החיות, שבזה אין עלי'.
כבובענין זה יש חילוק בין ר"ה לשבת – שבר"ה העלי' היא בפנימיות החיות (כנ"ל), ואילו בשבת העלי' היא בחיצוניות החיות19. וזהו שמצינו20 ש"פרש חגיכם21 קאמר ולא פרש שבתכם", דכיון שבשבת העלי' היא בחיצוניות, לכן לא שייך בה ענין של "פרש".
כגועפ"ז מתעוררת השאלה בנוגע לר"ה שחל להיות בשבת – דכיון שאז העלי' היא הן בפנימיות (מצד ר"ה) והן בחיצוניות (מצד שבת), א"כ, כיצד נעשה אז קיום העולמות?
כדד. אמנם, לאמיתו של דבר אין זו קושיא כלל, כיון שב' עניניםאלו (עליית פנימיות החיות בר"ה ועליית חיצוניות החיות בשבת) הם ב' ענינים נפרדים שאינם שייכים זה לזה:
כהובהקדמה – שבענין ההמשכות מלמעלה בהתאם לחילוקי הזמנים, ישנם כמה סדרים22:
כוישנו הסדר דימי השבוע – שבכל יום בשבוע ישנה המשכה בהתאם לענינו של אותו היום (כמודגש ב"שיר של יום", שבכל יום אומרים שיר השייך לענינו של יום זה ולנבראים שנתהוו בו, כדאיתא בגמרא23), וביום השבת נעשית העלי' דכל ענינים אלו;
כזישנו הסדר דימי השנה – שבר"ה (באחד תשרי) נעשית ההמשכה על כל השנה, ועד"ז "באחד בניסן ראש השנה לרגלים"24;
כחונוסף לזה ישנו הסדר דחגים ומועדים, שזוהי המשכה בפני עצמה.
כטוכל ענינים אלו הם ענינים נפרדים, שא' מהם אינו מתערב עם חבירו ("איין ענין מישט זיך ניט מיטן צווייטן ענין").
לוראי' לזה – מזה שלאחרי יום השבת מתחיל עוה"פ יום ראשון, שני, שלישי וכו', ולא ממשיכים לספור את הימים הלאה, אף שבסדר ימי השנה נמשכת הספירה הלאה, והיינו לפי שהסדר דימי השנה אין לו שייכות כלל להסדר דימי השבוע, כיון שהם ב' המשכות נפרדות.
לא– יש אמנם לפעמים שמצטרפים יחד שני ענינים שפועלים אותם הפעולות, שאז ממלא אחד מהם את תפקידו של חבירו, וכמו ביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת שאין תוקעין בשופר, כיון שאותו ענין הנפעל ע"י השופר, נפעל ע"י יום השבת25. אבל, בכגון-דא הנה "היכא דאיתמר איתמר, היכא דלא איתמר לא איתמר"26, כיון שבכלל הרי הם שני ענינים שונים שאינם מתערבים זה בזה.
לבולכן אין מקום לקושיא הנ"ל (איך הוא קיום העולמות בר"ה שחל להיות בשבת) – כיון שב' הענינים (עליית פנימיות החיות בר"ה ועליית חיצוניות החיות בשבת) אינם מתערבים זה בזה.
לגה. אמנם, מצינו שיש גם שייכות בין שני הענינים (שבת ור"ה) – כפי שהענין הוא גם ע"פ נגלה:אודות יום השבת נאמר27 "והי' ביום הששי והכינו גו'", ואילו בשבת עצמו נעשית ההמשכה בדרך ממילא – אם מצד ההכנה בערב שבת, כמארז"ל28 "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", או מצד ההמשכה דשבת בראשית, אבל לב' האופנים הנה ביום השבת עצמו אין ענין של עבודה.
לדוענין זה ישנו גם ביו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת – להיותו ככל שבתות השנה שאסורים במלאכת אוכל נפש, וענינו ברוחניות שהוא למעלה מענין של עבודה.
להוענין העבודה שישנו ביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת הוא – לפעול תוספות אור, באופן נעלה ועמוק יותר מאשר ההמשכה כמו שהיא מצד עצמה.
לו– וע"ד הסיפור (שספרתי כבר כמ"פ)29 אודות כ"ק אדמו"ר הצ"צ, שרבינו הזקן רצה ליתן לו במתנה ידיעה בתורה, ולא רצה לקבל המתנה, באמרו, שרצונו להתייגע בתורה, ואח"כ הצטער על כך, דכיון שהתורה היא "אין סוף", הרי יכול הוא לקבל את המתנה, ואח"כ יוכל להתייגע כדי להשיג באופן נעלה ועמוק יותר.
לזוכן הוא גם ביו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת – שנוסף על הענינים שהקב"ה נותן במתנה מצד ענין השבת ש"מקדשא וקיימא"30, ממשיכים בנ"י ע"י עבודתם ענין של הוספה, באופן נעלה ועמוק יותר.
לחו. והענין בזה:
לטבהמשכה מלמעלה – יש המשכה השייכת לעולמות, שענינה למלאות את כל החסרונות, "די מחסורו"31, ויש המשכה שהיא למעלה מהעולמות, שענינה לא רק מילוי החסרון, אלא באופן ד"די והותר"32, שזהו"ע של עשירות, באופן של בלי גבול, הן בענינים רוחניים והן בענינים גשמיים.
מוזהו החידוש של העבודה ביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת לגבי ההמשכה מצד עצמה – שע"י העבודה נמשך תוספות אור, ענין של עשירות.
מאוענין זה נעשה ע"י העבודה דעשיית כלים רחבים – "הרחב פיך"33,היינו, לא רק "פתח פיך"34 (די מחסורו), אלא "הרחב פיך" (עשירות), ועי"ז ההמשכה היא באופן ד"ואמלאהו"<33> – בלי גבול, לא רק ברוחניות, אלא גם בגשמיות,
מבכולל ובמיוחד – בנוגע לבריאות הגוף, אשר, "היות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא"35, היינו, שב"דרכי ה'" – "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט"36 – נכלל גם "היות הגוף בריא ושלם".
מגומובן, שגם כאשר ישנו מצב שהרופאים מסלקים ידיהם כו', מתייאשים כו' ("זאָגן אָפּ") – אין זה נוגע.
מדוכידוע הסיפור37 אודות כ"ק אדמו"ר הצ"צ, שפעם בא אליו אחד שהרופאים התייאשו ממנו, ואמר לו הצ"צ: כתיב38 "ורפא ירפא", "מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות"39, והיינו, שהתורה נתנה לו רשות לרפאות, אבל כאשר אינו מרפא, ורק מסלק את ידיו, מתייאש, – אזי יורד מגדלותו ("ער ווערט אויס מאַכער"), ונעשה כאדם הפשוט, ובמילא, אין לו שום דעה בעניני רפואה.
מהוזהו החידוש של העבודה – להמשיך המשכה בלי גבול בכל הענינים, הן בגשמיות והן ברוחניות, לכאו"א כפי שרש נשמתו, ואם לא די בהמשכה שמצד שרש נשמתו, אזי יש עצה לחסידים – להתקשר עם נשיא הדור, עם הרבי, שאצלו ישנם כל הענינים בשלימות ובריבוי, באופן ש"אתה מחוייב לעשרו"40, וממנו נמשכים כל הענינים בריבוי ובשלימות.
מוז. ובענין זה יש מעלה מיוחדת בראש השנה:
מזובהקדם המדובר בהתוועדות שלפנ"ז41 שבענין הרפואה ישנם ב' אופנים: א) ריפוי האבר החולה. אמנם, באופן זה, הנה אע"פ שנתרפא האבר החולה, אין זה הוכחה שנתרפאת גם הסיבה שהחולי מסובב ממנה. ב) ריפוי הסיבה ושרש החולי, ובדרך ממילא מתתקנים כל הענינים.
מחובנוגע לעניננו:
מטמבואר בחסידות42 טעם השם "ראש השנה", ולא "תחלת השנה"– להיותו ה"ראש" של כל השנה, שממנו נמשך חיות על כל השנה, בדוגמת הראש שבגוף האדם שממנו נמשך חיות בכל האברים, וגם כפי שהאבר הוא מציאות בפני עצמו הרי מקבל חיות מהראש.
נומזה מובן שכאשר פועלים ומתקנים את הדבר ב"ראש השנה", הרי זה נוגע ופועל על כל השנה כולה.
נאוכיון שעדיין עומדים אנו בראש השנה, שהרי זה עדיין קודם מעריב והבדלה, ולכן צריכים לומר בברכת המזון "יעלה ויבוא", "ביום הזכרון הזה ביום טוב מקרא קודש הזה" – הרי כאשר יעשו עתה מה שצריכים לעשות בראש השנה, יפעלו עי"ז המשכה על כל השנה כולה.
נבואף שנשאר זמן מועט – הרי כיון שזהו "ראש" של "כלל", אזי לא נוגע ענין הכמות, כי אם ענין האיכות, ובמילא, כל מה שהיו צריכים לפעול במשך מ"ח השעות של ר"ה – אם לא פעלו זאת בשלימות ("אויב מ'האָט דאָס ניט דערטאָן"), יכולים להשלים זאת עתה, "בשעתא חדא וברגעא חדא"43, וכמבואר בחסידות44 ש"שעתא חדא" היינו פני' אחת ("איין קער"), וענין זה יכול להיות ברגע חדא.
נגכלומר: ברגע זה צריך כל אחד לפעול על עצמו לשעבד את רצונו להקב"ה, וע"י הענין ד"בטל רצונך מפני רצונו" אזי "יבטל (הקב"ה) רצון אחרים מפני רצונך"45, והרי "רצון אחרים" היינו מציאות והגבלות הטבע, כולל גם דברי הרופאים, שכאשר הרופאים מתייאשים כו', הנה על זה אין להם רשות, ובמילא חוזרת הרפואה להקב"ה, ש"ישלח דברו וירפאם"46, ואז הרפואה היא באופן של מהירות – "עד מהרה ירוץ דברו"47.
נד[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "ממצרים גאלתנו", הניגון הספרדי ("אין אדיר"), והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי"].
נה***
נוח. כ"ק מו"ח אדמו"ר אחז ("געהאַלטן") מאד מ"קיצורים"48.
נזעוד בחיי אביו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע ערך ריבוי קיצורים על מאמרים וספרי חסידות, כמו הקיצורים על הספר שערי אורה, ועד"זישנם עוד קיצורים שלא נדפסו. וגם לאחרי כן, רצה מאד שיערכו קיצורים על מאמריו.
נחוטעם הדבר – כיון שמצד אריכות הענין יכולים להחליף את העיקר על טפל ואת הטפל על העיקר, או בכלל לא לידע מהו העיקר ומהו הטפל; אבל כאשר ישנו "קיצור", בתיבות אחדות או בשורות אחדות, אזי רואים את עיקר הענין, ולא נוטים מן הדרך לימין כו'.
נטוכן הוא גם בנגלה דתורה – כפי שמבאר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בקונטרס עץ החיים49 בענין סדר לימוד הנגלה, שעיקר הלימוד הוא לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא50, והרי ה"הלכה" היא הקיצור והתמצית של כל אריכות הפלפול.
סוענין ה"קיצורים" שבתורה – נוגע גם להנהגתו של יהודי בעולם:
סאובהקדמה – ש"אסתכל באורייתא וברא עלמא"51, שהרי התורה היא בבחינת "דיפתראות ופינקסאות"52 שעל ידם ברא הקב"ה את העולם, והיינו, שכאשר הביט בתורה וראה שכתוב בה53 "יהי אור", אזי אמר התיבות "יהי אור", ועי"ז "ויהי אור".
סבועד"ז בנוגע להנהגתו של יהודי – שכל הענינים השייכים להנהגתו כתובים בתורה, ועליו לקחת זאת מהתורה, אך, כדי שלא יאבד את נקודת התמצית מצד אריכות הענין, ישנם קיצורים; משנה, גמרא כו', שלחן-ערוך, עד לקיצור-שלחן-ערוך וקיצור דקיצור, שעי"ז יוכל כאו"א לקחת מהתורה את דרך ההנהגה.
סג(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
סדהקיצור54 ונקודת התמצית של כל ארבעים ושמונה השעות של ראש-השנה הם – ב' נקודות: נקודה למטה ונקודה למעלה.
סההנקודה למטה היא – שיהודי משעבד עצמו להקב"ה בקבלת-עול מצד ענין המלכות; והנקודה למעלה היא – זה שהקב"ה משעבד עצמו, כביכול, לבני ישראל, ואומר55 "ונתתי גשמיכם בעתם גו'", וכל הענינים האמורים בפרשה.
סו*ט**. [כ"ק אדמו"ר שליט"א ברך ברכת המזון, ובסיומה אמר "הרחמן הוא יחדש עלינו את השנה הזאת לטובה ולברכה" בקול רם. ואח"כ אמר:]
סזכאשר הדפיסו את הסידור, שאלתי אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר האם להדפיס גם נוסח "הרחמן" דר"ה, כיון שבשער הכולל56 הובאו כמה ראיות שלא לאמרו. וענה כ"ק מו"ח אדמו"ר, שהיו אומרים זאת בלחש57.
סחלפועל – סידר זאת המדפיס באותיות של "קידוש לבנה"... אם מפני שלא היו לו אותיות אחרות, או מטעם אחר, אבל בכל אופן, נדפס זה באותיות גדולות.
סטומאז – אכן תהי' שנה טובה ומתוקה לטובה ולברכה.
ע[לאחרי הבדלה נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א בידו הק' לכל המסובים מ"כוס של ברכה"].
עאי. (טרם צאתו אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
עבהפרשה58 דשבוע זה פותחת בתיבות: "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי".
עגהטעם שמשה רבינו אמר זאת לשמים ולארץ הוא, לפי שהשמים והארץ משועבדים לבני ישראל. בשעה שבני ישראל עושים רצונו של הקב"ה – אזי עושים השמים והארץ רצונם של בני ישראל59.
עדיתן השי"ת, שעתה, בזמן הקבלה טובה על להבא, תספיק ההחלטה הטובה, וממילא יעשו השמים והארץ את כל מה שרוצים בני ישראל בנפשם האלקית, ושהשי"ת יתן לבני ישראל גשמיות, ואז יוכיחו בני ישראל את יכלתם ("וועלן דעמאָלט אידן ווייזן וואָס זיי קענען"),
עהדהיינו – שיעשו מגשמיות רוחניות60, והדבר יהי' מתוך מרחב ומתוך שמחה.
עו**