Chabad Library · The Rebbe
Toras Menachem·
אבס"ד. שיחת ש"פ חיי שרה, מבה"ח כסלו, ה'תשט"ז.
בלתי מוגה
בלתי מוגה
בא. ענינו של שבת מברכים – ובנדו"ד, שבת מברכים החודש כסלו – שמברכים בו לא רק את היום דראש-חודש, אלא את כל החודש, דכיון שראש-חודש כולל את כל ימי החודש, נמצא שע"י שמברכים את היום דר"ח, מברכים בדרך ממילא את כל ימי החודש1.
גוממילא מובן, שבחודש שיש בו ענין עיקרי – הרי גם הענין העיקרי של החודש מתברך ומיתוסף בו כח משבת מברכים.
דב. כל2 הזמנים יש להם הענינים שלהם.
האיתא בזוהר3 אודות ששת ימי בראשית, ש"כל יומא ויומא עביד עבידתי'" – בכל יום נבראו הנבראים שיש להם שייכות ליום זה.
והרמב"ן4 כותב בנוגע ל"שית אלפי שנין דהוי עלמא"5, שהם מכוונים כנגד ששת ימי בראשית. אדמו"ר האמצעי6 מבאר את אופן השייכות ד"שית אלפי שנין" לששת ימי בראשית:
זהאלף הראשון – מכוון כנגד היום הראשון. כשם שביום הראשון נברא אור, שענינו חסד, כך באלף הראשון היו ניזונין בחסדו של הקב"ה7, מבלי להתחשב עם המצב של אותם דורות.
חהאלף השני – מכוון כנגד היום השני. כשם שביום השני נבראו ענינים שמצד מדת הגבורה, כידוע8, כך באלף השני הי' המבול וההתחלה של ענינים לא-טובים.
טהאלף השלישי – מכוון כנגד היום השלישי, ש"הוכפל בו כי טוב"9. באלף השלישי הי' מתן-תורה, שהתורה היא "טוב לשמים וטוב לבריות"10. התורה מחברת אלקות עם נבראים, שזהו תכלית הטוב.וכן בנוגע לשאר האלפים, שכל אחד מהם מכוון כנגד יום בששת ימי בראשית.
יג. בכדי שהענינים שבכל תקופה יהיו בזמניהם המתאימים – צריכים הם להתחיל מהתורה. כי, כל ענין שבעולם צריך שיהי' תחילה השורש שלו בתורה, ואזי יכול להיות נמשך לעולם, כמאמר11 "אסתכל באורייתא וברא עלמא".
יאענין זה יובן גם מזמן הגלות והחורבן:
יבבזמן בית ראשון הי' "קיימא סיהרא באשלמותא"12, תכלית הגילוי. לאח"ז, בזמן בית שני, נחסר ענין זה. לאח"ז נחרב גם בית שני – יבנה במהרה בימינו – ונעשה העלם והסתר גדול עוד יותר בעולם. כל ההעלמות והסתרים שבעולם קשורים עם ההעלמות שהיו בתורה.
יגד. בתחלה היתה התורה בגילוי, בלי העלמות והסתרים. לא היו ספיקות ומחלוקות. אמנם היו חילוקי דעות, אבל לא זזו משם והיו מכריעים לפי רוב דעות13. בין שמאי והלל היו רק שלוש מחלוקות14. עיקר המחלוקת התחילה מתלמידיהם – בית שמאי ובית הלל15.
ידלאח"ז נעשה העלם והסתר גדול יותר בתורה, שנתמעטו הלבבות16, ורבי כתב את המשניות, עד שהתחיל הסדר של גמרא, ו"במחשכים הושיבני17 זה תלמוד בבלי"18, שמצד העלם האור התחיל ריבוי הקושיות, וישנם פעמים רבות שנשארים בקושיא, "תיובתא" ו"תיקו".
טואעפ"כ, גם אז לא הי' חושך כפול ומכופל כ"כ כפי שהתחיל לאחר חתימת התלמוד, כידוע שעד רבינא ורב אשי היו סמוכים איש מפי איש עד משה רבינו, ובהם הסתיים הדבר16.
טזולפי אופן וסדר העלמות והסתרים בתורה, כך נמשך הדבר גם בכללות הנהגת העולם, כל ענין בזמנו, כנ"ל.
יזכל זה הוא סדר של ירידות.
יחה. כשהתחיל להתקרב זמן הגאולה – הרי כשם שהעלם הגלותהתחיל בהעלמות בתורה, כך התחיל גילוי אור הגאולה ע"י גילוי בתורה19, שנתגלה ע"י האריז"ל וקודם לו, שזהו הגילוי דחכמת הקבלה.
יטקודם לכן הי' הסדר ד"אין דורשין במעשה מרכבה כו'"20, ובזמן האריז"ל התחיל לגלות זאת החכמה21, ומזמן לזמן נעשה הגילוי יותר ויותר, עד שהבעש"ט התחיל לגלות תורת החסידות, ולאח"ז ייסד אדמו"ר הזקן את תורת חסידות חב"ד, והמשיך ענין זה בהבנה והשגה, שאפשר להבין זאת לא רק ע"י השכל דנפש האלקית, אלא אפילו ע"י השכל דנפש הבהמית.
כו. עיקר הגילוי התחיל מי"ט כסלו22, כידוע החילוק בין המאמרים שאמר אדמו"ר הזקן לפני מאסרו בפּעטערבורג, להמאמרים שהתחיל לגלות "אחרי פּעטערבורג"23.
כאהמאמרים הקודמים היו מלהיבים24 ("האָבן געברענט")25, והמאוחרים – היתה להם כבר יותר שייכות לעולם, הם נתלבשו יותר בשכל אנושי.
כבוע"י הגילוי דתורת החסידות, שנתגלה לכל, לא רק ליחידי סגולה אלא לכל בני ישראל, שזהו הפירוש ד"יפוצו מעינותיך חוצה"26, בלי שום הגבלות, הרי ע"י הגילוי דפנימיות התורה נמשך הגילוי בעולם, שזהו הגילוי דהגאולה שלימה – "קאתי מר"27.
כגולכן עתה עיקר העבודה הוא לעסוק ב"יפוצו מעינותיך" –מעינות החסידות – "חוצה", ועי"ז יקרבו את הגילוי בעולם, בגאולה השלימה והאמיתית, במהרה בימינו אמן.
כד***
כהז. כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "פדה בשלום נפשי", ואח"כ צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה פדה בשלום נפשי.
כו***
כזח. מכיון שענינה של שבת מברכים הוא הכרזה והודעה ("אָנזאָג") על החודש הבא – מובן, שבשבת מברכים היא גם ה"נעילה" של החודש הקודם ("מען שליסט שוין אָפּ דעם אַלטן חודש").
כחומכיון שעתה הוא שבת מבה"ח כסלו – הרי עתה היא ה"נעילה" דחודש חשון, החודש הראשון בהעבודה ד"ויעקב הלך לדרכו"28.
כטוהענין בזה:
לחודש תשרי – הוא חודש כללי, ומטעם זה נקרא בשם "חודש השביעי"29 – "המושבע בכל" (כדאיתא במדרש30), שהרי זה שחודש תשרי הוא "מושבע בכל" אינו בשביל עצמו בלבד, אלא בשביל השנה כולה, דהיינו שבמשך כל השנה יש לנצל את הכחות הניתנים בחודש תשרי. וכפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר31 שבמשך כל השנה יש "לפרוק את החבילה" ("פאַנאַנדערפּאַקן די פּעקל") של חודש תשרי.
לאוהתחלת עבודה זו ד"ויעקב הלך לדרכו", פריקת הענינים שניתנו בחודש תשרי – היא בחודש חשון.
לבובשבת זו, שבת מבה"ח כסלו – יש לערוך חשבון-נפש על העבודה שנעשתה בחודש הראשון (וע"ד שמצינו בנוגע לערב ראש-חודש, שנקרא בשם "יום כפור קטן"32, כיון שבו צ"ל החשבון דכל החודש).
לגט. ובפרטיות:
לדישנם אלו שאין רואים אותם כאן מלבד ב"שבת מברכים", ובמשך כל החודש – משבת מברכים אחת לחברתה – ה"ה "משתמטים"ומסתתרים... כיון שיראים שישאלום מה נעשה בנוגע לעבודה עם הזולת, שלאמיתו של דבר, הרי זה נוגע לא רק לזולת, אלא גם לעצמם.
לה– אין זה נוגע אם הכוונה היא לאנשים פרטיים או באופן כללי – כידוע המעשה בזה מהצ"צ33, שהמשיל על עצמו משל ל"כובען" ("אַ קירזשנער") העושה "כובעים", וכל קונה מודד את ה"כובע" לראות אם הוא מתאים עבורו, וכשרואה שה"כובע" מתאים – הרי מצד הענין דהשגחה פרטית מובן ש"כובע" זה הי' מיועד אליו מלכתחילה ("אים האָט מען לכתחילה געמיינט"), וסיים הצ"צ – בידעו מה תהי' התוצאה... – ואליו אכן כוונתי ("און אים מיין איך טאַקע")! –
לובמשך כל הזמן – אינו שקוע בדברים הנכונים ("מען ליגט ניט אין דעם וואָס מען דאַרף"). הוא שותה "חלב", ומברך אמנם לפנ"ז ולאח"ז... אבל אינו עוסק בעבודה עם הזולת!
לזוטענתו – שהוא משתוקק ל"התוועדות", ולכן אין ברצונו להתעסק בענינים אחרים, ובמילא, אינו עושה דבר, וממתין מ"התוועדות" אחת לחברתה...
לחיש לדעת שזהו הסדר דעולם התהו: בעולם התהו, בשעה שהאירה ספירה אחת (ודוגמתו בנדו"ד – ההשתוקקות להתוועדות) לא הי' מקום לענין אחר; והסדר דעולם התהו אינו הכוונה, שהרי "לא תהו בראה לשבת יצרה"34!
לטומה שמגיע להתוועדות, חוטף "שיריים", לוקח לעצמו ומחלק לאחרים – אין זו דרכה של חב"ד35!
מדרכה של חב"ד היא, כפי שתבעו רבותינו נשיאינו בפשטות – לקחת ילד יהודי או ילדה יהודי', לברך עמהם, ללמוד עמהם וכו'!
מאומה שטוען שמשתוקק להיות בהתוועדות – מהי פעולת ההתוועדות אם הדבר אינו בא לידי פועל?!...
מבמהי פעולת הדוחק, הצפיפות והזיעה ("די שטופּעניש מיט די קוועטשעניש מיט די שווייס") במשך כל חודש תשרי – אם לאחר חודש תשרי נשאר הוא בדיוק כמו קודם לכן, כמו שנה קודם לכן, שנתיים או שלוש קודם לכן?!...י. יתירה מזו – כאשר הדברים הנאמרים בהתוועדות אינם באים לידי פועל, הרי זהו ענין של "דברים בטלים"36:
מג"דברים בטלים" – אין פירושם דברים ריקים מתוכן ("פּוסטע רייד"), כדעת העולם; אלא פירושם הפשוט הוא – דברים שהם בטלים, דברים שאינם פועלים פעולתם, אפילו אם אינם ריקים מתוכן מצד עצמם.
מדובהקדמה:
מהמכיון ש"צדיקים דומים לבוראם"37 – הרי כשם שבנוגע להקב"ה מצינו ש"דיבורו של הקב"ה חשיב מעשה"38, כן הוא גם בנוגע לדיבורם של צדיקים, "מאן מלכי רבנן"39, שהוא באופן ד"דבר מלך שלטון"40, "אמר מלכא עקר טורא"41.
מוומצינו אפילו ש"כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין"42, ובפרט כשדברים אלו הם דברים היוצאים מן הלב43.
מזובמילא, בשעה שחוזרים מאמר או שיחה מרבותינו נשיאינו – בוודאי צריכים הדברים לפעול פעולתם, ואם אינם פועלים פעולתם, והשומע נשאר באותו אופן כמו קודם לכן (שהרי סו"ס תלוי הדבר גם בהמקבל) – הרי הם "דברים בטלים".
מחואם-כן – מהי טענתו שרצונו רק להיות בהתוועדות, ולהיות "על גבי המזבח"... בשעה שכל ההתוועדות אינה נוגעת לפועל אצלו?!
מטהפועל שצריך להיות מההתוועדות – הוא הפעולה עם הזולת, לקחת ילד או ילדה ולקרבם ליהדות, וכן הענין דהפצת תורת החסידות, שזהו כל הענין די"ט כסלו – "יפוצו מעינותיך חוצה".
נ[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "דעם ספרד'ישן ניגון", "צמאה לך נפשי", "דרכך אלקינו"].
נא*יא**. בפרשתנו44 נאמר, שאברהם אבינו אמר לאליעזר "שים נא ידך תחת ירכי"45.
נבהגמרא46 לומדת מכך, ששבועה צריכה להיות דוקא בנקיטת חפץ47. ומפרש רב פפא, שהכוונה בזה היא לספר תורה, דהיינו שחייבים להשביע בספר תורה דוקא, ודיין שהשביע ללא ספר תורה, "נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר".
נגאבל מסקנת הגמרא דלא כרב פפא, והדין נשאר, שאף שלכתחילה יש צורך בספר תורה, אבל בדיעבד גם תפילין כשרים. ותלמיד חכם, משום כבודו, אפשר להשביעו "לכתחילה בתפילין", ולאו דוקא בספר תורה.
נדהדין אודותיו מדובר בגמרא – הוא ע"ד שבועתו של מודה במקצת הטענה.
נהויש כאן שני דברים שאינם מובנים:
נוא) קושיית התוספות שם48: כיון שכל ענין זה למדים מאברהם אבינו, שאצלו לא הי' הענין דמודה במקצת – מדוע למדים כאן ענין זה על מודה במקצת דוקא, והרי הי' לנו ללמוד ענין זה גם לשבועת הביטוי ושבועת הפקדון? – והתוספות נשארים בקושיא.
נזב) אצל אברהם לא היו לא ספר תורה ולא תפילין, אלא מצוה אחרת – ומניין לנו לומר שיש צורך בספר תורה או תפילין דוקא?
נחיב. ענין השבועה מבואר במאמר אדמו"ר הזקן49, וביתר אריכות במאמר הצמח-צדק50, ש"שבועה" היא מלשון "שובע", דהיינו שנותנים כח מלמעלה. ולכן הדין הוא ש"נשבעין לקיים את המצוות"51, אף שגם בלאו הכי "מושבע ועומד מהר סיני הוא"51, כיון שע"י השבועה נותנים לו כח נעלה יותר. וזהו ג"כ הענין ד"משביעין אותו (את האדם קודם שנולד) תהי צדיק ואל תהי רשע"52.
נטבכדי שהכח שנותנים מלמעלה יתקשר עם האדם כאן למטה, שיקבל את הכח ויוכל לנצלו – צ"ל "ממוצע", שיקשר את האדם עם הכחמלמעלה. וקשר זה הוא ע"י מצוה, כיון שמצוות הם שלוחיו של הקב"ה, כדאיתא53 "כבדו את המצוות שהן שלוחי", ו"שלוחו של אדם כמותו"54, ולכן בכחה של מצוה להמשיך ולקשר את הכח מלמעלה עם האדם.
סוזהו הטעם ששבועה צ"ל דוקא בנקיטת חפץ, כי עי"ז שאוחז חפץ של מצוה בידו, מקשר אותו חפץ זה עם הכח שלמעלה.
סאיג. זהו הביאור בנוגע לנקיטת חפץ בכלל, אבל מדוע נוטלין דוקא ספר תורה או תפילין?
סבאיתא55: "לא ברא הקב"ה דבר אחד לבטלה". ולכן, בכל מקום שבו נמצא יהודי, עליו לעשות מכל דבר קדושה, וממילא עליו לנצל את השבועה – הכח שנותנים לו מלמעלה – בכל העולם.
סגקשר זה של הכח שמלמעלה – ע"י האדם – עם כל העולם, הוא ע"י התורה, כיון שהתורה היא הממוצע – הכח המחבר – בין הקב"ה והעולם, כמארז"ל דלעיל<11> "אסתכל באורייתא וברא עלמא".
סדעפ"ז יובן הטעם שנוטלין תפילין לשבועה, כיון שתפילין ענינם תורה, כמבואר במאמר חסידות56 ד"ה "איתא במדרש תהלים"57: "ר' אליעזר אומר: אמרו ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע רוצין אנו ליגע בתורה יומם ולילה אבל אין לנו פנאי, א"ל הקב"ה, קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאלו אתם יגיעים בתורה יומם ולילה". ומובן ממאמר רז"ל זה, שתפילין הם אותו ענין של ספר תורה.
סהוביאור הענין הוא – כיון שענין התורה הוא להמשיך מוחין במדות58, ואותו ענין נפעל גם ע"י תפילין. ע"י הנחת תפילין למטה פועלים הנחת תפילין למעלה, כפי שמצינו59 ש"הקב"ה מניח תפילין": הקב"ה – ז"א, מדות; ותפלין – הם ענין המוחין; ו"הקב"ה מניח תפילין" פירושו: המשכה ממוחין במדות.
סוולכן אפשר גם ע"י אחיזת תפילין בשעת השבועה – שענינם בעבודת השם הוא שעבוד המוח והלב60 – לפעול את קישור הכח שלמעלה עם העולם, כמו ע"י התורה.ואעפ"כ זהו ענין של "דיעבד" בלבד, וכפי שהוא גם בלשון המדרש הנ"ל, שבנ"י היו "רוצים ליגע בתורה יומם ולילה", אלא שמכיון ש"אין לנו פנאי", הרי בדיעבד די בענין התפילין – שעבוד המוח והלב לכל הפחות בתחלת היום – שעי"ז נשאר הענין גם במשך כל היום כדבעי.
סזיד. הטעם שבתלמיד חכם די אפילו לכתחילה באחיזת תפילין בידו בשעת השבועה:
סחאיתא בזהר61 שתלמיד חכם נקרא שבת. רמז לזה ישנו גם בגמרא62: הגמרא מספרת שהגיע אורח תלמיד חכם, ונתנו לפניו סעודה גדולה. שאל אותו תלמיד חכם: מנין לקחו סעודה זו, והרי לא התכוננו לבואו? וענו לו, שהכינו את הסעודה לשבת, וכשהגיע, נתנו לו את הסעודה של שבת63.
סטהשייכות דשבת לתלמיד חכם היא, כיון שבשבת האדם מובדל מעסקי החול, דהיינו מעניני העולם החומרי, וכן הוא גם תלמיד חכם: הוא מובדל מהעולם החומרי64.
עלכן, תלמיד חכם, גם לכתחילה אינו צריך לאחוז ספר תורה בשעת השבועה, כיון שענינו של ספר תורה הוא (כנ"ל) לקשר את הכח שלמעלה עם העולם, ומכיון שהוא מופרש מהעולם – אינו זקוק לזה.
עאאבל לתפילין – זקוק גם תלמיד חכם, כיון שתפילין ענינם לשעבד את המוח והלב, וזה פועל את קישור הכח שלמעלה עם האדם, דלא כספר תורה, שענינו הקישור דכח זה עם העולם.
עבטו. הטעם שבהשבועה דאברהם אבינו לא הי' ספר תורה ותפילין, אלא מצות מילה דוקא – יובן בהקדמת הקושיא הידועה65: כיון שאברהם אבינו קיים את כל התורה66, מדוע המתין במצות מילה עד שיצווהו הקב"ה?
עגוהתירוץ לזה – ע"פ הידוע בענין החידוש דמתן תורה על המצוות שהאבות קיימו קודם לכן. לפני מתן תורה היתה הגזירה ד"בני רומי לאירדו לסוריא ובני סוריא לא יעלו לרומי"67, כלומר, שלא יהי' קשר של רוחניות עם גשמיות, ובמתן תורה נתבטלה הגזירה, נעשתה אפשרות לקשר כזה. מתן תורה פעל, שאם יהודי מקיים מצוה בדבר גשמי, נעשה הדבר הגשמי – קדוש.
עדהמצוות שקיימו האבות, אף שקיימום בדברים גשמיים, אעפ"כ לא היתה לזה שייכות להגשמי עצמו. הגשמי נשאר בחומריותו כמו קודם לכן. אחרי מתן תורה נעשה – ע"י המצוה – הגשמי עצמו קדוש, ולכן נשארת עליו קדושה גם לאחר קיום המצוה.
עההטעם לזה הוא מכיון שקיום המצוות אצל האבות הי' בכחם הם, ולכן לא הי' ביכלתו לחדור בהגשמי, כפי שהוא לאחרי מתן תורה.
עווכיון ש"מעשה אבות סימן לבנים"68, וזהו גם נתינת כח לבנים – לכן ניתנה להאבות מצוה דומה להמצוות שלאחרי מתן תורה, והיא מצות מילה, שעל ידה עושים את הגשמי קדוש, והקדושה אינה רק בשעת קיום המצוה, אלא נשארת גם לאח"ז, כמו המצוות שלאחר מתן תורה (וראי' לזה – שבשעת השבועה אמר לו "שים נא ידך תחת ירכי", כיון שהקדושה נשארה גם לאח"ז, אפילו לאחר שכבר קיים את המצוה).
עזולכן היתה מצות מילה שונה משאר המצוות שקיימו האבות – כיון שהיתה ע"י ציווי הקב"ה. ולכן המתין אברהם אבינו במצוה זו עד שיצווהו הקב"ה, כיון שמצוה זו שונה לגמרי משאר המצוות שקיים אברהם, ולזה הי' צ"ל כח מלמעלה.
עחועפ"ז יובן הטעם ששבועת אברהם היתה במצות מילה, אף שעתה צריכים לזה ספר תורה: הענין דמצות מילה אז הי' לקשר ולהמשיך את הקדושה בעולם, עד להגשמי – אותו ענין שפעל מתן תורה ושהתורה פועלת עתה, כיון שאז היתה מצות מילה כללות ענין התורה69.
עטטז. עפ"ז יובן גם הטעם שלמדים ענין זה רק לשבועת מודה במקצת, ולא לשאר השבועות – כיון ששבועת מודה במקצת נוגעת לכללות עבודת ה', ובשעה שמקבלים כח מלמעלה בהענין דמודה במקצת, מתתקנים בדרך ממילא הענינים הפרטיים.
פביאור הענין דמודה במקצת בעבודה הרוחנית70:"נשמה שנתת בי"71 – הנשמה שהקב"ה נתן בי היא בכדי שהאדם ע"י עבודתו יבוא לידי עלי'. וכדאיתא במדרש72 בנוגע לכל פרט מהעבודה: "מי הקדימני ואשלם"73 – שהקב"ה נותן כח לאדם מישראל לכל מצוה בפרט. והכחות שהקב"ה נותן הם "בהקפה" ("אויף באָרג") – הוא תובע שיפרעום, דהיינו, שינצלום בעבודה.
פאוכמאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר74 בשם רבותינו נשיאינו שלפניו בפירוש לשון "הקפות": מכיון שחודש תשרי הוא חודש כללי – "חודש השביעי", מלשון "מושבע" מכל טוב, שבו משביעים אדם מישראל גם בכחות על השנה כולה, שנותנים לו "בהקפה", ותובעים שתהי' עבודה, (וכמ"ש באברהם) "וילך למסעיו"75, ש"בחזרתו פרע הקפותיו"76.
פבוהנה, אף שכחות אלו ניתנים מלמעלה, אעפ"כ, מצד היצר הרע ש"מתגנב" ("כאַפּט זיך אַריין") אצל היהודי, אפשר שיתחיל "לכפור במקצת" ולטעון ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"77.
פג"כופר הכל" – אומרת הגמרא78 שלא יתכן דבר כזה, כיון ש"חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו".
פדלכפור חס-ושלום בהקב"ה – אין ביכלתו של אדם מישראל, כיון שיש בו נשמה שאפילו בשעה שחוטא היא "באמנה אתו ית'"79. הנשמה רואה אלקות באופן תמידי, היא נמצאת "בפני בעל חובו", ו"חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו" – אפילו קל שבקלים אין בו ההעזה לכפור לגמרי בחוב, מתוך מחשבה שזהו "כחי ועוצם ידי".
פהאלא מאי? – הוא "מודה במקצת": בפרטים מסויימים סבור הוא שהם כחו ועוצם ידו. בפרטים מסויימים חושב שהוא בעל-הבית בעצמו, וביכלתו לעשות כל שברצונו. אמנם הוא לומד ומתפלל, אבל לאחר התפלה והלימוד – חושב הוא – כבר פרע להקב"ה את חובו, ומעתה הרי זה כחו ועוצם ידו – בשאר הוא כופר.
פוהוא עושה חשבון בעצמו – כהלשון בהמאמר80 – שלא עבר עבירה, ועוד קיים מצוה או עסק בתורה, וא"כ, כבר פרע להקב"ה את כל המגיע לו, והשאר הוא כחו הפרטי.על כך אומרים לו, שכל מה שיש ברשותו, וכל מציאותו – אינם כחו ועוצם ידו, אלא הוא חייב להודות שהכל שייך להקב"ה, וממילא מחוייב הוא לפרוע לו הכל.
פזועל זה היא השבועה – מלשון שובע – שנותנים לו כח מלמעלה, "הקב"ה עוזרו"81 שתהי' בו ההכרה ("איבערצייגונג") שאין שום דבר פרטי כלל ("קיין אייגענע איז אינגאַנצן ניטאָ"), וממילא חייבים לעשות מכל עניני העולם אלקות, כיון שכל העולם שייך להקב"ה.
פחומתי לוקחים כח זה וממשיכים אותו בעולם – לאחר שמברכים ברכה (ש"ברכה" היא מלשון "המבריך"82, המשכה למטה83), אזי נעשה "והארץ נתן לבני אדם"84: הוא מקבל מקצת, חלק שנעשה שלו.
פטיז. כשם שבשבועה גשמית צריכים לאחוז בספר תורה, או עכ"פ תפילין, כדי לקבל את הכח מלמעלה – כן הוא בעבודה רוחנית:
צלכתחילה צריך להיות הענין דספר תורה – להתייגע יומם ולילה בתורה, שהתורה נותנת את הכח לקשר את העולם עם אלקות, כנ"ל, שהחידוש דמתן תורה היתה לקשר גשמיות עם אלקות. והרי זהו גם הענין דתורה כפשוטו: תורה מלשון הוראה85 – התורה מורה כיצד לנצל כל ענין בעולם לפי רצון הקב"ה.
צאאלא שאם אינו יכול לפעול שיתייגע כל היום בתורה – צריך להיות עכ"פ בתחלת היום שעבוד המוח והלב ע"י מצות תפילין, וענין זה יהי' ההתחלה וההוראה על כל היום, שכל עיסוקיו במשך היום יהיו מיוסדים על שעבוד המוח והלב שבתחלת היום.
צבוענין זה, של אחיזה בספר תורה ובתפילין, במובן האמור – פועל עליו שיהי' "מודה בכולו", שהכל שייך להקב"ה, וממילא לא יצטרך לשבועת הביטוי ושאר שבועות.
צגעפ"ז יובן ג"כ הטעם שלמדים שבועה זו משבועת אברהם אבינו בנוגע לנישואי יצחק ורבקה, שהוא ענין יחוד מ"ה וב"ן, יחוד כללי86, כידוע בספרי הקבלה. וממילא למדים מזה גם בנוגע למודה במקצת, שגם הוא ענין כללי בעבודה.יח. ההוראה לפועל מכל הענין היא, שבשעה שיוצאים לעולם יש לדעת ענין כללי, שהיסוד של העבודה הוא – לקחת עמו ספר תורה, להתייגע בתורה ככל שיש לו – ע"פ שולחן ערוך – זמן, ובשאר הזמן תהי' עכ"פ ההנהגה בשעבוד המוח והלב. וזה יתן לו הכח לעשות את כל עניניו הגשמיים – כלים לאלקות.
צד***
צהיט. בפרשתנו מתחיל הדיבור אודות התחלת הגאולה. – בפרשה שלפנ"ז מדובר אודות גלות: "והכנעני אז בארץ"87, וכמארז"ל88 ש"הי' הולך וכובש כו'". אבל בפרשתנו מדובר כבר אודות הגאולה, שאברהם אבינו קנה שדה בארץ ישראל מעפרון, וענין זה הי' "לעיני בני חת"89, שהכל הודו שזה שייך לאברהם – התחלה של גאולה כללית דכל בנ"י.
צוואף שאברהם שילם על זה "ארבע מאות שקל כסף"90 – הרי מצינו שלא זו בלבד שעי"ז לא ניתוסף לעפרון שום מעלה, אלא אדרבה, נעשה אצלו חסרון91: עי"ז נחסרה משמו האות "ו".
צזוכמ"ש בספר "פענח רזא"92 – ספר מא' הראשונים – שע"י הארבע מאות שקל כסף ששילם אברהם אבינו, קיבל כל יהודי חלק בארץ ישראל, כפי שמחשב שם – לפי החשבון ד"זרע חומר שעורים בחמישים שקל כסף"93 – שעבור ארבע מאות שקל קיבל כל אחד מששים ריבוא בנ"י אמה על אמה בארץ ישראל.
צחהגאולה התחילה כבר אז. יש צורך רק להסיר את ההעלמות והסתרים, ולהמשיך את הגאולה למטה בגילוי ע"י משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.
צט[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "אני מאמין", "ניע זשוריצי כלאָפּצי"].
ק**