Chabad Library · The Rebbe
Toras Menachem·
אבס"ד. שיחת יום ב' דחג השבועות, ה'תשי"ד.
בלתי מוגה
בלתי מוגה
בא. [כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון שמחה, ואח"כ אמר:]
גבמתן תורה נאמר1 "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק", דהיינו שבנ"י עמדו בתנועה של יראה. ולכן אמר להם משה רבינו "אל תיראו"2, דהיינו שלא יעמדו בתנועה של יראה.
דאבל בנוגע לדורות – איתא בגמרא3 "מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע, אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע", דהיינו, שהענין דמתן-תורה שישנו באופן תמידי – כפי שאנו אומרים "נותן התורה", לשון הוה4, כיון שמתן-תורה ישנו בכל יום ויום, ובפרט בחג השבועות, "זמן מתן תורתנו" על כל השנה – צריך להיות מתוך יראה דוקא.
הוהנה, אע"פ שבגמרא נאמר שצ"ל ענין היראה, הרי בזהר5 (בחלק שאומרים ב"תיקון ליל שבועות") איתא להיפך – "התם (במתן-תורה) יאות הוה למהוי דחיל, אנן בחביבותא תליא מילתא", דהיינו שצ"ל התנועה דאהבה, היפך היראה.
וב. ויש לבאר תיווך הדברים – בהקדים שספר הזהר הוא חיבורו של רשב"י, שענינו הוא החיבור דנגלה דתורה ופנימיות התורה.
זוכידוע6 שהיו תנאים שעיקר עסקם הי' בנגלה דתורה, וכמו כן היו גם "מארי קבלה"; ואילו ענינו של רשב"י הי' בשני הענינים – בנגלה ובפנימיות התורה, כיון שרשב"י חיבר נגלה דתורה ופנימיות התורה יחד, דהיינו שגם בנגלה דתורה גילה את הפנימיות שבה.
חוכן הוא גם בנדו"ד, שמאמר הזהר "אנן בחביבותא תליא מילתא" אינו סותר לדברי הגמרא "אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע", אלא שבזהר מגלה את פנימיות הפירוש בגמרא – שהיראה הרצוי' היא באופןש"בחביבותא תליא מילתא", היינו, שגם היראה צריכה להיות מצד אהבה, כמבואר בתניא7 שישנו "דחילו הנכלל ברחימו".
טג. וביאור הענין:
יכדי לבוא לידי יראה – ישנם שני אופנים: אפשר לבוא לידי יראה ע"י התבוננות השייכת ליראה, ואפשר לבוא לידי יראה ע"י אהבה, שזהו"ע "דחילו הנכלל ברחימו". וזהו מ"ש בזהר "אנן בחביבותא תליא מילתא" – שהיראה דמתן-תורה צריכה להיות יראה שמצד אהבה.
יאכאשר נגשים למתן-תורה מתוך תנועה של יראה – הרי זה פועל שנבהלים ונעמדים מרחוק ("מען שרעקט זיך אָפּ און מען שטייט פון ווייטן"), וכפי שהי' בשעת מתן-תורה – "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק" (ועל זה איתא בזהר8 דקאי על "העם" דייקא, דהיינו הערב רב, ולא על בנ"י האמיתיים);
יבואילו הגישה הטובה ונעימה יותר ("געשמאַקער און בעסער") היא – היראה הבאה מצד אהבה.
יגוענין זה נוגע גם לקיום המצוות – שמצד גודל אהבתו להקב"ה הרי הוא ירא להיות נפרד ממנו, ומצד זה נזהר בשמירת מצוות לא תעשה.
ידוכאשר היראה היא מצד אהבה, אזי גם ההמשכה מלמעלה היא באופן אחר: בכלל, ישנו חילוק בין מ"ע ומל"ת – ששמירת מל"ת פועלת רק הדחה וצחצוח הכלי, אבל לא המשכת אור, ואילו קיום מ"ע פועל המשכת אור. אבל כאשר היראה היא מצד אהבה – אזי נפעל גם ע"י שמירת מל"ת (לא רק הדחה וצחצוח הכלי, אלא גם) המשכה.
טוד. הענין האמור – שהיראה צריכה להיות מצד אהבה – מתאים גם ע"פ נגלה דתורה:
טזיראה – היא מצות עשה, והרי השורש לכל מצוות עשה הוא אהבה (כידוע9 שיראה היא שורש למל"ת, ואילו השורש למ"ע הוא אהבה דוקא). וכיון שהשורש ליראה (כמו לכל שאר מ"ע) הוא אהבה – צריכה גם היראה עצמה להיות מצד אהבה.
יזועפ"ז יש לבאר מ"ש אדה"ז ב"חינוך קטן"10 בענין "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה"11, ומקדים לבאר ש"שרשי עבודתה' ויסודותי' הן דחילו ורחימו, היראה שרש ויסוד לסור מרע והאהבה לועשה טוב", ולאחר שמבאר בארוכה כמה מדריגות באהבה, מסיים "אך כי יפול לא יוטל כתיב12 . . כי נשאר בה בחי' רשימו ממדריגתו הראשונה, אך עיקרה מאהבה שנתחנך והורגל בה מנעוריו" – דלכאורה אינו מובן: כיון ש"שרשי עבודת ה' ויסודותי' הן דחילו ורחימו" (כמ"ש לפנ"ז), היינו, שצ"ל אהבה וגם יראה – מהי הפעולה בכך שלא יסור "מאהבה שנתחנך והורגל בה", בשעה שצריך להיות גם יראה? – אך הביאור הוא ע"פ הנ"ל, שהיראה באה מצד האהבה.
יחוזהו מ"ש בזהר "אנן בחביבותא תליא מילתא" – שהדרך ללימוד התורה וקיום המצוות, הן קיום מ"ע והן קיום מל"ת, הוא באהבה ("בחביבותא"), דאף שהשורש דמל"ת הוא יראה – הרי היראה גופא צ"ל מצד אהבה, כנ"ל.
יטה. והנה, דובר לעיל13 שההכנה למתן-תורה צריכה להיות ע"י אהבת ישראל, שכל בנ"י יהיו יחד "כאיש אחד", כמ"ש במתן-תורה "ויחן", לשון יחיד, "כאיש אחד בלב אחד"14.
כוכשם שנתבאר לעיל שאהבה היא הדרך (לא רק למ"ע, אלא) גם למל"ת, כן הוא גם באהבת ישראל – שהאהבה צריכה להיות לכל בנ"י בשוה, מבלי הבט על פשעי הזולת, שהרי האהבה להזולת צריכה להיות כמו האהבה לעצמו, כמ"ש15 "ואהבת לרעך כמוך", והרי בנוגע לאהבת עצמו נאמר16 "על כל פשעים תכסה אהבה".
כאוכאשר ישנה אצלו האהבה לזולת באופן זה (מבלי הבט על מעמדו ומצבו כו') – אזי מעורר גם את האהבה מלמעלה אליו באופן זה, כמ"ש17 "אהבתי אתכם אמר הוי'", מבלי הבט על מעמדו ומצבו הלא טוב.
כבועי"ז – ביכלתו לילך למתן-תורה ולקבל את התורה, ובדרך ממילא – לקבל גם את "טבעת הקידושין" שנתן הקב"ה במתן-תורה, שזהו מ"ש18 "ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה גו'"19.[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "צמאה לך נפשי", "הודיעני ה' קצי"20, וניגון הבעש"ט, ואמר, שהיום הוא ה"יאָרצייט" של דוד המלך והבעש"ט21].
כג***
כדו. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה וידבר אלקים גו'.
כה***
כוז. לפני עשר שנים, בחג השבועות תש"ד, סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר22, שאצל רבותינו נשיאינו הי' הסדר ביום ב' דחג השבועות, לומר מאמר דא"ח, וכן לחזור "תורה" או לספר סיפור מהבעש"ט.
כזוסיפר אז כ"ק מו"ח אדמו"ר:
כחמנהגו של הבעש"ט הי' לנסוע מעיר לעיר ומכפר לכפר, לקבץ מסביבו אנשים נשים וטף, לדבר עמם ולספר להם סיפורים ולקרבם כו'. פעם הגיע הבעש"ט לעיר אחת, קיבץ סביבו יהודים, אנשים נשים וטף, ואמר בפניהם:
כטכתיב23 "אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך". בבנ"י יש מדריגות: אלו שבבחי' "חצריך", ואלו שבבחי' "קדוש היכלך". אמנם, ע"י הענין ד"אשרי" – ר"ת "אמן יהא שמי' רבא" – שלזה שייכים גם אנשים פשוטים, נעשה "תבחר ותקרב", שכולם הם בשוה.
לוע"י "תורה" זו – סיים כ"ק מו"ח אדמו"ר – עורר הבעש"ט אצל יהודים חביבות באמירת "אמן יהא שמי' רבא".
לאח. באותה התוועדות – דחג השבועות תש"ד24 – דיבר כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות הענין שפעל מתן-תורה במשה רבינו:
לבאצל כל בני ישראל – פעל מתן-תורה שיהיו יכולים לעלות למעלה משרשם וליקח את העצמות ("נעמען עצמות"), כמדובר לעיל בהמאמר25. אבל משה רבינו, שהי' במדריגת חכמה דאצילות, שעלי' כותב אדמו"רהזקן בתניא26 "שהוא לבדו הוא ואין זולתו וזו היא מדרגת החכמה" – מה פעל בו מתן-תורה?
לגוביאר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שהחידוש דמתן-תורה אצל משה רבינו הוא – שהכיר והרגיש ("ער האָט דערהערט") את המעלה של אנשים פשוטים.
לדט. ויש לבאר את מאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר הנ"ל – בפשטות, ע"פ נגלה:
להאיתא במדרש27 שבשעת מתן-תורה היו מוכרחים להיות ששים ריבוא בנ"י (שזהו חשבון המספר של הנשמות כלליות דבנ"י28), ואילו היו ששים ריבוא פחות אחד – מבלי הבט על מהותו של אותו "אחד" ("ווער דער אחד זאָל ניט זיין"), אפילו פשוט שבפשוטים ופחות שבפחותים – לא הי' הקב"ה נותן את התורה אפילו למשה וכת דילי'.
לו[וכן הוא בנוגע להענין ד"אכל בי עשרה שכינתא שריא"29 – שאפשר לעשות "מנין" מעשרה יהודים פשוטים, אבל מתשעה אנשים במדריגת משה רבינו ("ניין משה רבינו'ס") – אי אפשר לעשות "מנין"]30.
לזומזה למד משה רבינו את מעלתם של היהודים הפשוטים.
לחי. ויש להוסיף בזה בעומק יותר:
לטנתבאר בהמאמר החידוש דמתן-תורה על מעשה האבות, שעי"ז שבמתן-תורה ניתנו המצוות בגשמיות דוקא, תופסים את העצמות – כמ"ש בזהר31 עה"פ32 "ויקחו לי תרומה", "והול"ל ותרומה, אלא משום דכולא חד", וכמארז"ל33 ש"אנכי" ר"ת "אנא נפשי כתבית יהבית", דהיינו שבמתן-תורה ניתן העצמות, שענין זה נעשה עי"ז שבמתן-תורה ניתנו התורה ומצוות בגשמיות דוקא.
מ[ומטעם זה – הרי כאשר מקיימים את המצוה בפועל, אלא שחסר בענין הכוונות, יש עצה להשלים זאת; משא"כ אם יכוונו את כל הכוונות, אבל לא יקיימו את המצוה בפועל – חסר העיקר, כיון שהעיקר הוא קיום התומ"צ בפשטות34].ועפ"ז יש לבאר דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר הנ"ל, שבשעת מתן-תורה הכיר והרגיש משה רבינו את מעלתם של אנשים פשוטים – שהכוונה בזה היא להמעלה שבענין הפשטות, דהיינו מעלת ה"איש פשוט" שבמשה גופא:
מאאמרו חז"ל35 ש"האבות הן הן המרכבה", "שכל אבריהם כולם היו קדושים כו'"36. ופשיטא – ובמכ"ש – שאצל משה רבינו לא הי' חסר הענין שהי' אצל האבות. ואעפ"כ, כל הענינים לא היו אלא "ריחות" בלבד37.
מבוזהו שבשעת מתן תורה הכיר והרגיש משה רבינו מעלת ה"איש פשוט" שבו – דהיינו מעלת קיום התומ"צ בגשמיות דוקא, שהיא למעלה מכל המדריגות שלו.
מגיא. ההוראה מהאמור בעבודה:
מד"אל תהי בז כו' לכל דבר"38. ישנם החושבים, שמכיון שהם שייכים לענינים נעלים – לימוד התורה, לימוד נגלה ולימוד חסידות – אינם צריכים להתעסק בענינים פשוטים, לעשות טובה ליהודי בגשמיות או ברוחניות. בענינים אלה – טוענים הם – יתעסקו אנשים פשוטים, אך הם – צריכים לשבת וללמוד!
מהולכן עליהם לדעת, שככל שיהיו במדריגה נעלית – אינם גדולים ממשה רבינו, והרי אפילו משה רבינו הכיר והרגיש בשעת מתן-תורה את מעלת ה"איש פשוט" שבו דוקא, היינו, לא את המעלה שבה"גדלות" שלו, אלא המעלה שביכלתו לקיים מצוה בפועל ממש, כמו כל יהודי פשוט.
מוועאכו"כ בנוגע אליהם, שבוודאי עליהם לדעת שעיקר המעלה שבהם היא – יכלתם לבצע ענין בפועל, כמו כל היהודים הפשוטים.
מזיב. את מעלתם של "אנשים פשוטים" דוקא – ראו במוחש:
מחבאותה התוועדות – שבועות תש"ד39 – בחר כ"ק מו"ח אדמו"ר ג' אנשים, ואמר שממנה אותם לשלוחים, כדי לקרב בחורים מ"עולם'שע ישיבות" לתורת החסידות.
מטוביאר אז כ"ק מו"ח אדמו"ר:"אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך גו'"40. "רעך" – קאי על הקב"ה41, ו"ערבת לרעך" פירושו – לגרום ערבות ונעימות להקב"ה ("מאַכן זיס דעם אויבערשטן"). וזהו "אם ערבת לרעך" – אם ברצונך לגרום ערבות ונעימות להקב"ה – "תקעת לזר כפיך", הושט ידך ("שטעק אַרויס דיין האַנט") ל"זר", כדי לקרבו.
נ– "זר" אין פירושו דוקא שהוא "זר" בכל הענינים; אלא כשם שכאו"א מישראל, אפילו ת"ח גדול, הוא "זר" לעניני כהונה42 – כך יתכן שיהיו אנשים שהם גדולים בנגלה, אבל מכיון שלא למדו חסידות – נקראים הם "זרים" לענין זה. –
נאוהנה, אותם ג' אברכים שבחר כ"ק מו"ח אדמו"ר – היו שייכים לג' סוגים שונים: א' מהם – למדן גדול, א' – בינוני, וא' – איש פשוט. ועד"ז היתה התחלקות ביניהם בנוגע לתורת החסידות: א' – הי' משכיל גדול בחסידות, א' – בינוני, וא' – קטן מהם.
נבובפועל – הרי ב' הלמדנים והמשכילים, הגדול והאמצעי, התחילו אח"כ לעסוק בעניניהם הפרטיים; בעניני גשמיות עוה"ז, או אפילו בעניני עוה"ב, ולא פעלו בענין שליחותם. ודוקא הפשוט מביניהם – אמנם אין הוא למדן או משכיל גדול כמותם, וגם פרנסה אין לו... ואעפ"כ עוסק הוא עד היום הזה – ובוודאי ימשיך לעסוק – בשליחות שהטיל עליו כ"ק מו"ח אדמו"ר.
נגמאותה התוועדות עברו כבר עשר שנים – שנחשבות לספירה אחת, שהרי "ימי שנותינו בהם שבעים שנה"43, כנגד ז' המדות44, דהיינו שבכל עשר שנים צריך לברר מדה אחת, ונמצא שכל עשר שנים הן כנגד ספירה אחת. ולאחרי שעברו עשר שנים (ספירה שלימה) מהתוועדות הנ"ל – רואים כבר עתה את הפירות שפעל אותו יהודי.
נדובעשר שנים אלו גופא – הרי זה כבר ארבע שנים לאחרי הסתלקות כ"ק מו"ח אדמו"ר,
נה– האמת היא, כפי שמבואר באגה"ק45 שלאחר ההסתלקות "אשתכח יתיר"46, כיון שגם בחיים חיותו בעלמא דין חייו הם "חיים רוחניים שהםאמונה יראה ואהבה", אלא ש"בהיות הצדיק חי על פני האדמה היו שלשה מדות אלו בתוך כלי ולבוש שלהם בבחי' מקום גשמי שהיא בחי' נפש הקשורה בגופו", משא"כ לאחר ההסתלקות. אלא שזהו אליבא דאמת, אבל לעינינו הרי זה ענין של הסתלקות –
נוואעפ"כ, גם ארבע שנים לאחר ההסתלקות, מוסיף הוא לעסוק בשליחותו של הרבי, וכיון ש"שלוחו של אדם כמותו"47, הרי בכל מקום שאליו הוא הולך, הולך עמו הרבי.
נזונמצא, שבענין זה נתגלתה במוחש מעלתם של אנשים פשוטים.
נחוכיון ש"אין הקב"ה מקפח שכר כל ברי'"48, ו"צדיקים דומים לבוראם"49 – הרי בוודאי ישלם לו הרבי על כך שהוא מבצע את שליחותו. הרבי הוא "השקעה בטוחה" ("דער רבי איז אַ בטוח")... ובודאי ימלא את כל הצריך לו.
נטוהיינו, שע"י התעסקותו בהענין ד"תקעת לזר כפיך" – ימשיך שלום בפמליא של מעלה, ובדרך ממילא (ובעיקר) גם בפמליא של מטה50, בנוגע לפרנסה בהרחבה, וכל הדרוש לו.
ס***
סאיג. דובר אודות החילוק בין העומר שמתיר את החדש במדינה לשתי הלחם שמתירים את החדש במקדש, פרטי הביאורים בזה ע"פ נגלה דתורה, ותוכן ענינם בעבודת ה' – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס51 בלקו"ש חל"ב ע' 134 ואילך.
סב***
סגיד. ידוע52 שנגלה דתורה הוא "גופא דאורייתא", ופנימיות התורה היא "נשמתא דאורייתא". והרי משמות אלו (גוף ונשמה) גופא מוכח שבכל החלקים שבנגלה דתורה ישנה הפנימיות ("דער אינעווייניק") שבהם, דהיינו הנשמה שבהם.
סדכשם שבגוף ונשמה שבאדם, הרי הנשמה והחיות ("דער לעבן") נמצאים (לא רק במוח לב וכבד, שהם "תלת שליטין"53, אלא גם) בכלחלקי הגוף, דהיינו שהגוף כולו הוא גוף חי ("אַ לעבעדיקער") – כך הוא גם בנגלה דתורה ("גופא דאורייתא"), שהיא בבחינת "גוף חי", כיון שבכל חלק ובכל דין שבה ישנה פנימיות ונשמה54.
סהאלא, שכשם שבגוף האדם, אף שהחיות היא בכל חלקי הגוף, הרי ישנם חלקים שבהם ניכרת החיות, וישנם חלקים שבהם אין החיות ניכרת (וכמו העקביים, שבהם אין ניכרת חיות, כדאיתא באדר"נ55 "הקב"ה . . יצר באדם כל מה שברא בעולמו . . מלאך המות באדם זה עקיביו של אדם") – כן הוא גם בנגלה דתורה, שאף שבכל חלק שבה ישנה הפנימיות שבו, אעפ"כ ישנם חלקים בנגלה דתורה שבהם ניכר שישנה פנימיות, וישנם חלקים שבהם אין הדבר ניכר.
סווהחילוק שבין ב' סוגים אלו – הוא בדוגמת החילוק שבין חלקי הגוף שבהם ניכרת החיות, לחלקי הגוף שבהם אין החיות ניכרת, והיינו, שאע"פ שגם עקביים (שאין החיות ניכרת בהם) הם "מת שבחי", שלמעלה מ"מת" סתם, כמעלת דומם שבאדם על דומם סתם, מ"מ ה"ז "מת שבחי", ואינם בדומה לשאר חלקי הגוף.
סזטו. דוגמא לענין בנגלה דתורה שניכר בו הפנימיות56:
סחשנינו57: "אין מדליקין בשמן שריפה (שמן של תרומה טמאה) ביו"ט", ובגמרא שם: "מאי טעמא, לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט", כיון שאין זה צורך אוכל נפש.
סטוהקשו בתוס'58: "וא"ת היכי ילפינן תרומה מקדשים, דקדשים דין הוא שאין שריפתן דוחה יו"ט לפי שאין יכול ליהנות בשעת שריפה . . אלא שריפת תרומה טמאה שמותר ליהנות בשעת שריפה למה יאסר, מאי שנא משמן חולין שמותר לשורפו ולהדליקו להנאתו, דאטו תרומה לפי שיש מצוה בשריפתה מיגרע גרע"?
עותירצו: "ואומר ריב"א דודאי גרע, דכיון שאסרה תורה כל הנאות רק הנאת שריפה, אם כן הבערה זו אינה לצורך הנאתו אלא לשם מצות שריפה, אלא שהתורה לא הקפידה שיהנה ממנה בשעת ביעורה, ולהכי לא דחיא יו"ט".והנה, ע"פ נגלה – עדיין אינו מובן:
עאמה בכך ("וועמען אַרט דאָס") שיש בזה גם מצוה? – הרי בינתיים יש בזה גם צורך אוכל נפש (שמסיקה תחת תבשילו), ומה גורעת בזה המצוה ("וואָס מאַכט קאַליע די מצוה")?
עבוע"ד שכללות האכילה ביו"ט היא מצוה, ואעפ"כ מותר לעשות מלאכה ביו"ט לצורך אוכל נפש, ואין אומרים שהמצוה שבזה מבטלת את ההיתר ד"אוכל נפש"! וא"כ, מדוע אסור להסיק תרומה תחת תבשילו ביו"ט?
עג– יתכן אמנם שאפשר לנסות ("טרייען די בעסט", כפי שאומרים ב"אמריקא"...) להסביר את דברי התוס' ע"פ נגלה, אבל, גם אז אינני יודע אם אצליח בכך. ולכן, יש צורך לבאר ענין זה ע"פ חסידות, כיון שדברי תוס' אלו הם מהחלקים בנגלה דתורה שניכר שיש בהם פנימיות.
עדטז. וביאור הענין:
עהכל העולם נברא אך ורק בשביל קיום התומ"צ. ולכן, בכל מציאות שבעולם, הרי כל מציאותו אינה אלא דבר טפל לגבי העיקר שבו – קיום המצוה שבו, שזהו תכלית ועיקר מציאותו.
עווכאשר מנצלים את תכליתו של הדבר, ע"י שמקיימים בו מצוה – עי"ז מתבטלת כל מציאותו של הדבר, ונשאר רק תכלית הדבר – המצוה שמקיימים בו.
עזוזהו הטעם לאיסור להסיק תרומה תחת תבשילו ביו"ט:
עחכיון ששריפת תרומה היא מצוה, הרי אף שפעולת השריפה היא גם לצורך אוכל נפש, הרי ענין זה (צורך אוכל נפש שבשריפת התרומה) אינו מציאות כלל, כיון שכל המציאות דשריפת התרומה אינה אלא המצוה שבזה.
עטולכן אסור לעשות זאת ביו"ט, כיון שלא הותרה הבערה ביו"ט אלא לצורך אוכל נפש, ולא לצורך מצוה.
פיז. ההוראה מהאמור בעבודה:
פאכאשר יהודי הולך לעשות מצוה – אין לו להתחשב עם שום דבר, לא עם מציאותו שלו ולא עם מציאותם של דברים אחרים כלשהם, כיון שכאשר מדובר ע"ד מצוה – מתבטלים כל הענינים האחרים, וכל המציאות אינה אלא קיום המצוות שמקיים.
פבוכאשר אינו מתחשב בשום דבר, והולך לעשות מצוה מתוך ביטול מציאותו – אזי מתעלה הוא, יחד עם הדברים הגשמיים שעוסק בהם, למדריגה נעלית יותר.
פגואז יש לו גם כל צרכיו בגשמיות, כמ"ש59 "אם בחוקותי תלכו" – "אין אם אלא לשון תחנונים"60, שהקב"ה מתחנן לבנ"י שלא יביטו על שום ענין, אלא "בחוקותי תלכו" – אזי "ונתתי גשמיכם (לשון גשמיות61) בעתם".
פדיח. ענין נוסף בנגלה דתורה שניכר בו הפנימיות:
פהבנוגע לשתי הלחם שצריכים להיות "ממושבותיכם"62, מארץ ישראל דוקא – "בעי ר' זירא, חיטין שירדו בעבים מהו . . ממושבותיכם אמר רחמנא לאפוקי דחוצה לארץ דלא, אבל דעבים שפיר דמי, או דלמא ממושבותיכם דווקא ואפילו דעבים נמי לא"63.
פוובפרש"י שם64: "שירדו בעבים – עם המטר, כששתו העבים באוקיינוס בלעו ספינה מליאה חטין".
פז[כלומר: כיון שהעבים הם סמיכים ("דיקע"), ביכלתם לבלוע חטים, ואח"כ כשיתפזרו העבים ע"י הרוח, יפלו מהם החטים עם המטר. ואין זה ענין של גוזמא, כי כבר אירע בפועל שהעבים בלעו מעל גבי הרים גבוהים כו', ולכן יתכן מעשה כזה גם בארץ ישראל].
פחאמנם, בתוס' שם65 הקשו על פרש"י – דממה-נפשך: "אי מחוצה לארץ, וכי הותרו לשתי הלחם בשביל שהיו בעבים, מ"מ ממושבותיכם בעינן וליכא. ואי מארץ ישראל, וכי נאסרין הן על ידי כך. אלא נראה לי דעל ידי נס ירדו בעבים".
פטוהנה, ע"פ נגלה – אינו מובן האיבעיא בגמרא בנוגע לחטים שירדו בעבים ע"י נס:
צידוע הכלל66 ש"לא עביד קוב"ה ניסא למגנא". ומה גם שבנדו"ד אפילו אם יהי' נס שירדו חטים בעבים, לא יוכלו להקריבם לשתי הלחם, כיון שיש בזה בעיא דלא איפשיטא, כפסק הרמב"ם67 "חטים שירדו בעבים– שלפירוש התוס' היינו ע"י נס – יש בהם ספק . . לפיכך לא יביא". וא"כ, מה מקום שהגמרא תסתפק בזה, ועד שהרמב"ם יפסוק הלכה?
צאוכיון שע"פ נגלה הדבר אינו מובן – בהכרח לבאר את פנימיות האיבעיא.
צביט. והביאור בזה:
צג"שתי הלחם" נעשים מחטים, שהם מאכל אדם (כנ"ל68), ועד שנעשים ראויים להקרבה ע"ג המזבח. אלא שבשביל זה יש צורך ביגיעה – "תנא סידורא דפת נקט"69, "הזורע והחורש כו'"70, מכיון שאין רצונו של הקב"ה ב"נהמא דכסופא"71.
צדוהנה, נתבאר לעיל68 ש"שתי הלחם" מורה על ההבנה שבתורה, והקרבתם ע"ג המזבח הוא הביטול ושעבוד השכל כו'.
צהוענין זה נעשה ע"י עבודה ויגיעה דוקא – במכ"ש מענין ההבנה שבתורה שצ"ל ע"י יגיעה דוקא, כמארז"ל72 "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין", דהיינו שאין לצאת ידי חובה בבקשה מהקב"ה "ותן73 בלבנו בינה להבין ולהשכיל"... אלא מחוייבים להתייגע, ואז – "יגעתי ומצאתי תאמין"72.
צווכל זה הוא הסדר כפי שראוי להיות. אמנם, כאשר הקב"ה רואה שהאדם עצמו אינו מתייגע – אזי נותן לו "חטים שירדו בעבים", דהיינו שמכניס בו ("ער וואַרפט אים אריין") הרהור תשובה מלמעלה.
צזאלא שמכיון שיהודי הוא "מרה שחורה'ניק"... מתחיל הוא להסתפק ולחקור ("הויבט ער אָן צו קלערן"): הואיל והוא לא התייגע על ענין זה – הרי אין זה "שלו", דהיינו שאין זה בפנימיות, ובמילא אינו יודע מה יהי' כו'.
צחועל זה אומרים לו, שחטים שירדו בעבים "לא יביא ואם הביא כשר":
צטמצד סדר העבודה הראוי להיות לכתחילה – אין מקום ל"חטים שירדו בעבים", אלא חייבים להתייגע; אבל בדיעבד – "אם הביא כשר", דהיינו שכאשר יש לו הרהור תשובה, עליו לנצלו.והטעם לזה – כי לבד זאת שבינתיים (גם כאשר אין זה בפנימיות) יינצל מלהיות שקוע בעניני רע כו', הרי סוכ"ס יגיע גם למעמד ומצב שיהי' בו הענין גם בפנימיות.
ק***
קאכ. [כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "עסן עסט זיך", ואח"כ אמר:]
קבכ"ק מו"ח אדמו"ר אמר74 בשם הבעש"ט: "במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא בעצמו". והוסיף בזה אדמו"ר הזקן, שענין זה (שנמצא באותו מקום) נמשך גם לאחרי כן.
קגוביאור הענין:
קדרצון – ענינו מקיף. ולכן, פעולת התעוררות הרצון היא רק באותה שעה שבה עומד אדם בתנועה של התעוררות, כמאמר הבעש"ט ש"שם הוא נמצא בעצמו"; ועל זה הוסיף אדמו"ר הזקן, שענין זה נמשך אצלו גם בפנימיות, ולכן נמשך הענין גם לאחרי כן.
קהועפ"ז יובן מארז"ל75 ש"על כל דבור ודבור ("אנכי ה' אלקיך"76 ושאר הדברות) פרחה נשמתן" – דלכאורה אינו מובן: הרי הכוונה דמתן-תורה היא לנשמות בגופים דוקא, וכיון ש"פרחה נשמתן", מה היתה פעולת עשרת הדברות על בנ"י? – אך הענין בזה, ע"פ מאמר אדה"ז הנ"ל, שגם לאחר ש"החזירה הקב"ה להן בטל שעתיד להחיות בו את המתים"77, נשאר עדיין ההרגש שהי' בשעת שמיעת עשה"ד.
קווענין זה הוא גם בנוגע להתנועה דתשובה – שתנועה זו צריכה להימשך גם לאחרי משך זמן. והיינו, שאין זה באופן שבשעת ההתוועדות מנגנים "עסן עסט זיך שלאָפן שלאָפט זיך", ולאחר ההתוועדות חוזרים לאכול ולישון כמקודם... אלא הרגש שבשעת ההתוועדות צריך להימשך גם לאחרי כן, שהאכילה והשינה יהיו כדבעי, בהתאם להניגון78.
קזכא. בכלל יש חילוק בין ניסן לתשרי79 – שתשרי ענינו עבודתהתשובה, וניסן ענינו עבודת הצדיקים. אבל אעפ"כ, צריכה תמיד להיות התנועה דתשובה, "אסורה מכאן להתקרב לשם"80.
קחוביאור הענין:
קטגם כאשר האדם הוא במדריגת צדיק – הרי אם הוא עומד על מקומו, אין זה כדבעי ("טויג דאָך ניט"), שהרי אמרו רז"ל81 "צדיקים אין להם מנוחה . . שנאמר82 ילכו מחיל אל חיל", וא"כ, עליו לשוב תשובה על זה גופא שלא קיים מאמר חז"ל זה!
קייש לעמוד תמיד בתנועה ד"אסורה מכאן להתקרב לשם". וגם אם אין מרגישים את ה"שם" – הרי ע"י עצם ההתעוררות "להתקרב לשם", שע"ז אומר הבעש"ט ש"במקום שרצונו של אדם שם הוא בעצמו", ואדה"ז מוסיף שענין זה נמשך גם לאחרי כן, אזי סוף-כל סוף מגיעים ל"שם".
קיא***
קיבכב. בענין83 מתן תורה וההכנה לקבלת התורה, כתיב84 "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל", ואמרו רז"ל85 "בית יעקב אלו הנשים", כלומר, שתחילה יודיע משה רבינו ענין זה לנשים ואח"כ לאנשים.
קיגוהיינו לפי שבנשי ישראל תלוי קיום התורה: ענין החינוך תלוי בנשי ישראל ונמצא בידיהן. בשנים הראשונות, כשהילד עדיין קטן ביותר – נמצא הוא במשך כל היום בבית, וגם אח"כ, כשהילד גדל והולך ל"חדר" – גם אז נמצא הוא במשך רוב הזמן בבית, עם אמו.
קידוגם כל מעמדו ("דער גאַנצער שטעל") של הבית, ובמילא, במדה רבה, מראהו והנהגתו של הבעל – נמצא בידי' של האשה, עקרת הבית.
קיהועל זה אומרים לנשי ישראל: "תאמר לבית יעקב" – "תאמר – בלשון רכה"86. אבל אין זה אלא לשון – צורת ביטוי ("אויסדרוק") – רכה, ולא שצריכים לומר להן תוכן אחר. צריכים לומר להן את אותו התוכן שאומרים לאנשים, אבל בלשון רכה. וכפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר: אין צורך לדבר בצד הלא טוב (אם לא ילכו בדרך התורה ח"ו), אלא בצד הטוב87.יש להסביר להן, שאם רצונן שילדיהן יהיו בריאים בגשמיות – והרי בריאות בגשמיות ודאי שהכל רוצים – ומאושרים בגשמיות וברוחניות, הרי זה יכול לבוא רק ע"י בריאות הנשמה, שאז נעשה גם הגוף בריא.
קיואפילו חכמי אומות העולם, להבדיל, אומרים שבריאות הגוף יכולה לבוא רק ע"י בריאות הנשמה, כי כאשר הנשמה בריאה, אזי ה"עצבים" בריאים, וממילא הגוף בריא. ואצל בנ"י אפשרי הדבר רק ע"י חינוך וחיים על-פי תורה.
קיזיכולה לבוא אמא ולשאול קושיא: מהי השייכות של התורה לבריאות הגוף? זהו דבר שתלוי באכילה ושינה והדומה; אבל מהי השייכות לכשרות, קריאת שמע, ברכות, ציצית, גידול פיאות, לימוד אלף-בי"ת, וכדומה?
קיחיש לדעת, שכיון שהקב"ה ברא את העולם, הרי הוא "בעל-הבית" על העולם, הן על הנשמה והן על הגוף, וכפי שהוא קבע, כך מוכרחים לעשות.
קיטאנו רואים, שמי שתיכנן תוכניות של מפעל ("אַ פעקטאָרי", "פאַבריק") – יודע הוא דוקא כיצד לנהל את המפעל. מה שנראה בעיני אדם אחר כדבר קטן ערך ("אַ קלייניקייט") שאינו נוגע – יודע הוא שפרט זה נוגע לכל המפעל88. אנו רואים שעקרת-בית בביתה אינה סומכת על איש, ורצונה שהכל יתנהל כפי הנראה בעיני', מכיון שהיא היודעת בדיוק צרכיו של הבעל, צרכיהם של הילדים, וצרכי הבית89.
קכואם כן הוא בנוגע לבעלות בענין פרטי – מכל-שכן ובודאי שכאשר מדובר אודות ילד, ונוגע לא רק לילד עצמו אלא גם לבניו ולבני-בניו, לדורי דורות, הרי בודאי שאיש אינו יכול להתערב בעניני בעלות ("מישן זיך אין בעל-הבית'שקייט"), ובדרך שקבע הקב"ה, ה"בעל-הבית" של העולם – כך חייבים להתנהג, וזה נוגע לילד עצמו וגם לדורי דורות.
קכאיש לדעת, שהקב"ה, שהוא "בעל-הבית" על השמים – הוא "בעל-הבית" בדיוק באותה מידה גם ב"ארצות-הברית", או בכל מדינה אחרת. ואם רוצים שהילד יהי' בריא במאת אחוזים – הרי גם חינוכו צריך להיות בכל מאת האחוזים, מאה אחוז על-פי תורה.
קכבהורים לא יסכימו על ילד במצב של "חצי חצי" ("פיפטי-פיפטי") חס-ושלום – חצי יום בריא, וחצי יום, חס-ושלום, באופן אחר. הוריםמוסרים את נפשם כדי שילדיהם יהיו בריאים בגופם בשלימות, ללא שום פשרות. אלא שענין זה קשור – כפי שקבע הקב"ה – בכך שחינוך הילדים יהי' שלם, ללא פשרות, לא "חצי חצי" ("פיפטי-פיפטי"), חצי להקב"ה וחצי לאנשים ("צו לייטן"), אלא כל מאת האחוזים להקב"ה.
קכגנוסף לזה יש לוודא באופן מוחלט, שיהיו דברי תורה חקוקים במוחו וחרותים בזכרונו, בהתאם לגילו: "שמע ישראל", "מודה אני", ברכות, תפלות, פסוקי חומש, משניות אחדות. וענין זה נוגע גם עבור הזמן שבו אינו לומד, ואינו חוזר על לימודו – גם אז משפיע הדבר, כמבואר בחסידות90, ובשנים האחרונות הודו בכך גם הרופאים.
קכדכג. הסך-הכל מכל האמור, בקיצור:
קכהמצינו בתורה, והדבר מובן גם בשכל הבריא, שההנהגה בהתאם להוראותיו של "בעל-הבית" של העולם, היא הדרך היחידה להצליח בעולם. ואם חפצים בהצלחה בלי פשרות – צריכה להיות ההנהגה ללא פשרות.
קכוובפרט בנוגע לילדים:
קכזילדים צריכים להיות בריאים בכל מאת האחוזים, ולכן יש לחנכם ולמוסרם להקב"ה בכל מאת האחוזים. ואז נותן הקב"ה לילדים – וגם להורים – הן רוחניות והן גשמיות במאה אחוזים, כמ"ש<59> "אם בחוקותי תלכו . . ונתנה הארץ יבולה . . והרביתי אתכם, והקימותי את בריתי אתכם".
קכח[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "ממצרים גאלתנו"].
קכט***
קלכד. עומדים עתה בשבוע דפרשת בהעלותך [כידוע91 שישנו הסדר דימי השבוע והסדר דימי השנה, והסדר דימי השנה – שבכלל זה הם המועדים – אינו סותר להסדר דימי עולם (ימי השבוע)], שבה מדובר אודות המנורה.
קלאוהנה, בנוגע להטבת המנורה (דהיינו ניקוי המנורה) והדלקת המנורה, מצינו שהדלקת המנורה כשרה בזר92, ואילו הטבת המנורה, אף שאינה אלא הכנה לההדלקה, צריכה להיות בכהן דוקא93. וטעמא בעי94.ועוד דבר פלא שמצינו בענין זה: לדעת הרמב"ם95 היו צריכים להדליק את המנורה ב"פ בכל יום, הן בלילה והן ביום. ולכאורה אינו מובן: בשלמא הדלקת המנורה בלילה – הרי אף ש"לא לאורה הוא צריך"96, מ"מ, כיון שסדר העולם הוא שמדליקים נרות בלילה, הי' גם בביהמ"ק ענין זה; אבל ביום, שאין סדר העולם להדליק נרות – מדוע הוצרכו להדליק נרות בביהמ"ק?
קלבכה. וביאור הענין:
קלגנתבאר לעיל (סי"ט) שאין רצונו של הקב"ה שיהי' "נהמא דכסופא", אלא כאו"א צריך להתייגע בעצמו.
קלדובנדו"ד: רק כאשר האדם בעצמו "מיטיב את המנורה", מנקה ומסלק את כל הדברים הלא-טובים, ואח"כ מדליק אור – נעשה אצלו אור; אבל מה שהזולת מתייגע ומאיר אור – עי"ז לא נעשה אור אצלו, אלא עליו להתייגע בעצמו.
קלהולכן הטבת הנרות צריכה להיות בכהן דוקא, אף שהדלקתם כשרה בזר – כיון שעיקר העבודה אינה ההדלקה, אלא דוקא ההטבה, שהו"ע היגיעה.
קלוולכן היתה הדלקת הנרות גם ביום – להורות שגם כאשר השמש מאירה והעולם כולו מואר, אין די בכך כדי שיהי' אור אצלו; כדי שיהי' אור אצלו – עליו בעצמו להתייגע ולהדליק את האור שיהי' מאיר.
קלזכו. הוראה נוספת מהאמור:
קלחדובר לעיל (סכ"ב) שבריאותם של ילדי ישראל תלוי' בכך שהחינוך הוא ע"פ תורה בכל מאת האחוזים, כיון שבריאות הגוף תלוי' בבריאות הנשמה.
קלטולכאורה נשאלת השאלה: הרי אצל גויים, להבדיל, אין חינוך ע"פ תורה, ואעפ"כ הגשמיות אצלם כדבעי?
קמוהמענה לזה: לכל לראש – אף פעם אי אפשר לדעת מה חסר בגשמיות אצל הזולת ("וואָס יענעם קוועטשט"); ונוסף לזה – אין להביא ראי' מגויים על בנ"י, שהרי "אתה בחרתנו מכל העמים"97, ולכן, גם אם בכל העולם יתכן שתהי' גשמיות בלי רוחניות – הרי אצל בנ"י קשורה הגשמיות עם רוחניות.וזוהי ההוראה מהדלקת המנורה בביהמ"ק גם ביום, אף שבלאה"כ ישנו אור – שגם כאשר השמש זורחת, והעולם כולו מואר, אין זו ראי' שגם בביהמ"ק (דהיינו אצל בנ"י) ישנו אור; כדי שיהי' אור בביהמ"ק – יש צורך להדליק את המנורה כפי שצוה הקב"ה דוקא.
קמא***
קמבכז. כתיב98 "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה". כלומר: אם רק נושאים את העינים למעלה, אזי רואים "מי ברא אלה". כאשר מביטים בעינים פקוחות – רואים השגחה פרטית.
קמגוזהו גם אחד מהחילוקים בין אדם לבהמה, שהבהמה הולכת על ארבע, והאדם על שתים – שנוסף לכך שאצל הבהמה הראש והרגל והזנב הם בהשואה, ואילו אצל האדם הראש הוא למעלה מהרגל, ישנו גם החילוק (שהוא הנוגע לעניננו) שהבהמה לא ראתה מעולם את השמים, ואילו האדם יכול להביט השמימה99. והיינו, שאם רק ירצה להביט בעינים פקוחות, אזי יראה השגחה פרטית.
קמדכח. ובנוגע לעניננו:
קמהישנם ריבוי "כתבים" ישנים בדא"ח, שהי' בדעתי שלא להדפיסם, מצד גודל האחריות שבדבר כו'. ולכן, הי' בדעתי להדפיס רק את הכתבים שכ"ק מו"ח אדמו"ר אמר בפירוש שרצונו שידפיסום.
קמווהנה, בהשגחה פרטית אירע מעשה100:
קמזבא אלי יהודי אחד – מסופקני אם הוא מניח תפילין – ומדבר עמי אודות השגת כסף להדפסת כתבי אדמו"ר הזקן, כל מה שנמצא. מעולם לא דברתי עמו על כך, הוא שמע ממישהו אחר שישנם כתבים אלו, ומדבר עמי ע"ד הדפסתם!
קמחהוא פנה למקום מסויים למטרה זו, ובתחילה אמרו לו שלא יתנו לו כסף על זה. ולאחר זמן מתקשר הוא אלי, ומודיע שהם מוכנים לתת, עד שבסופו של דבר נתנו פי שנים ומחצה ממה ששיערו בתחילה!
קמטובכן: האם אין זו השגחה פרטית?!...
קנ(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) יתן השי"ת, שכשם שנתבטלו המניעותהחיצוניות להדפסת ספרי חסידות – כן יתבטלו המניעות הפנימיות, ויתקיים הענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה"101.
קנא[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "כאָטש מי כודי", "קול דודי", ניגון רבינו הזקן (בבא הרביעית – ה"פ), "ניע זשוריצי כלאָפּצי"].
קנב***
קנגכט. בהתוועדות הנ"ל (ס"ז ואילך) – חג השבועות תש"ד102 – אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שכשם שבכל ר"ה צריך כל אחד לקבל על עצמו ענין חדש, כך בכל שנה בחג השבועות, זמן מתן תורתנו, יש להוסיף שיעור לימוד בכל יום.
קנדוברצוני להוסיף בזה מדילי – אף שענין זה לא נאמר אז ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר:
קנהכיון שמתן-תורה הי' לא רק על נגלה דתורה, אלא גם על פנימיות התורה103,
קנו– כדמוכח מזה שמתן תורה לא יהי' עוד הפעם104, ועכצ"ל שעתה (בשעת מתן-תורה) ניתנה גם פנימיות התורה, אלא שענין זה יתגלה לעתיד –
קנזוגם נגלה דתורה לקחו באופן שלמעלה מטעם ודעת, וע"י פנימיות התורה –
קנחלכן, גם ההוספה שמקבלים בחג השבועות – צריכה להיות בב' הענינים: הן בנגלה דתורה והן בפנימיות התורה, בכל יום ויום.
קנט[אחרי תפלת ערבית והבדלה – נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א לכל אחד מהנאספים שיחיו מ"כוס של ברכה". וטרם צאתו אמר:]
קסקיץ בריא וקיץ שמח, ונתראה בהתוועדויות חסידיות.
קסא**