Toras Menachem·Vol. 13 (5715·Part 1)·Shabbos Parshas Vayakhel-Pekudei Sicha 5715תורת מנחם·– יג – שנת תשט"ו – חלק ראשון·בס"ד. שיחת ש"פ ויקהל-פקודי·פ' החודש·מבה"ח ניסן·ה'תשט"ו.

אבס"ד. שיחת ש"פ ויקהל-פקודי, פ' החודש, מבה"ח ניסן, ה'תשט"ו.
בלתי מוגה

בא. כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה החודש הזה לכם.

ג***

דב. עה"פ¹ "ויאמר אלקים יהי מאורות גו'" (השייך להמבואר לעיל בהמאמר²) – איתא בזהר³: "ר' פנחס פתח בהאי קרא⁴ צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו . . ביום חתונתו . . מהו חתונתו, ביומא דכשרן למעבד פיקודי אורייתא דהוא חדוותא דצדיקיא, ואימתי כשרן, א"ר יצחק מתליסר שנין ולעילא, דההוא יומא חובתא על צדיקיא למיעבד חדוותא דלבא כיומא דסליק לחופה". והיינו, שביום הבר-מצוה⁵ צ"ל שמחה ("חדוותא") כמו ביום החתונה.

ה– אינני יודע מדוע לא הובא ענין זה בשו"ע. וגם בשער הכולל⁶, שבו מובא ענין מהזהר בנוגע לבר-מצוה – מובא מ"ש בזהר כמה דפים לפנ"ז⁷, שרשב"י עשה שמחה גדולה ביום שנעשה בנו בר-מצוה; אבל מלבד זה ישנו הזהר הנ"ל (כמה דפים לאח"ז) – שבו מדובר (לא רק על בנו של רשב"י, אלא) על כאו"א מישראל, שביום הבר-מצוה צ"ל אצלם שמחה כמו ביום החופה, כנ"ל. –

ווכשם שבשמחת חתונה חייבים כולם לשמח את החתן ולהיות בשמחה – כן הוא בשמחת בר-מצוה. חתן הבר-מצוה עצמו טרוד הוא מסתמא בהכנות לאמירת ה"דרשה"... אבל הציבור כולו – צריך להיות בשמחה.

זוטעם השמחה – כיון שמצטרף לעולם יהודי נוסף שעתיד לקיים תומ"צ. והרי ענין זה מוסיף שמחה גם מצד חשבון בגשמיות – דכיון "שכל ישראל ערבים זה בזה"⁸, הרי כאשר מצטרף עובד נוסף, נעשיתהמלאכה של כל השאר קלה יותר, ולכן צריכים הם להיות בשמחה – על הצטרפותו של עובד נוסף שיסייע בעבודתם⁹.

ח***

טג. כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם¹⁰, שגם קושיא בתורה יש לה מקום בקדושה, אפילו אם ישנו תירוץ על הקושיא.

י– כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר זאת בשייכות להקושיא בחסידות¹¹ מדוע נקבעה שמחת-תורה ביום שמח"ת ולא בחג השבועות – שמכיון שקושיא זו הובאה בחסידות, צ"ל ענין השמחה גם בחג השבועות.

יאובנוגע לעניננו:

יבאודות חג הפסח – איתא במכילתא¹²: "יכול מראש חודש וכו'". ואף שהפירוש הפשוט ד"יכול כו'" הוא בתמי' – הרי (ע"פ דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר הנ"ל) מכיון שתמי' זו היא תמי' בתורה, יש מקום לענין זה, היינו שענין הפסח מתחיל כבר מראש חודש¹³.

יגד. בחג הפסח כל הענינים הם במספר ארבעה – ארבעת הבנים שעמהם עורכים את ה"סדר", וד' הכוסות שהם "כנגד ד' לשונות של גאולה" (וכפי שמפרט בירושלמי¹⁴ ארבעה ענינים שהם במספר ד', שכנגדם הם הד' כוסות).

ידוהנה, נוסף לד' כוסות אלו – ישנו "כוסו של אליהו"¹⁵, הקשור עם אליהו הנביא, שמגיע לה"סדר".

טו– ישנם "פשט'לאַך" בנוגע ל"כוסו של אליהו", שכיון שישנו ספק אם יש צורך ב"כוס חמישי", נקרא כוס זה בשם "כוסו של אליהו", כיון שבביאת אליהו ייפתרו כל הספיקות¹⁶.

טזאבל, מדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר¹⁷ הי' משמע שכוס זה מצד עצמו קשור עם אליהו הנביא, ושבשעת מזיגת הכוס ופתיחת הדלת אכן מגיע אליהו הנביא¹⁸.ועד כדי כך, שמצינו בדרושי חסידות¹⁹ שמקשרים את ביאת אליהו בחג הפסח לביאתו לברית-מילה (שענין זה הוא בפשיטות, כדלקמן), ואותם הקושיות והתירוצים הקשורים לביאתו לברית-מילה – מוזכרים גם בנוגע לביאתו בליל פסח.

יזה. השייכות דאליהו הנביא לליל פסח בפשטות היא – מכיון שפסח הוא ענין של גאולה, ולכן הרי זה קשור לאליהו הנביא – מבשר הגאולה.

יחאבל ביאור זה אינו מספיק, דא"כ אינו מובן מדוע השייכות היא דוקא לאליהו הנביא, ולא למשיח.

יטולכן ישנו טעם נוסף לשייכות זו²⁰:

כבנוגע ליציאת מצרים מצינו²¹, ש"הגיע שבועתו שנשבע הקב"ה לאברהם שיגאל את בניו ולא הי' בידם מצות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו, שנאמר²² שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום וערי' וגו', ערום מכל מצות, נתן להם הקב"ה שתי מצות דם פסח ודם מילה שיתעסקו בם כדי שיגאלו, שנאמר²³ ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וגו'". וכסיום הכתוב "ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי" – ב' דמים, דם פסח (שנתנו בנ"י על המזוזות ועל המשקוף) ודם מילה²⁴.

כאולכן נאמר בקרבן פסח "וכל ערל לא יאכל בו"²⁵ – כיון שהענין דקרבן פסח שייך לענין המילה. וכמסופר במדרש²⁶, ש"כיון שעשה משה את הפסח . . והי' ריחו הולך מהלך מ' יום, נתכנסו כל ישראל אצל משה, אמרו לו בבקשה ממך האכילנו מפסחך . . הי' אומר הקב"ה אם אין אתם נימולין אין אתם אוכלין . . מיד נתנו עצמן ומלו, ונתערב דם הפסח בדם המילה . . שנאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וגו', חיי בדם פסח, חיי בדם מילה".

כבועפ"ז יובן השייכות דאליהו הנביא לענין הפסח:

כגבנוגע לברית-מילה מצינו²⁷, ש"נגלה לו (לאליהו) הקב"ה, אמר לומה לך פה אליהו, קנא קנאתי²⁸, אמר לו . . חייך שאין עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך". והיינו, שאליהו הנביא מגיע לכל ברית-מילה (ולכן מכינים "כסא של אליהו"²⁹) כדי להעיד על כך שבנ"י שומרים את הברית (היפך מה שאמר להקב"ה "כי עזבו בריתך בני ישראל"). וזהו ג"כ מ"ש³⁰ בנוגע לפינחס ("פינחס זה אליהו"³¹) "הנני נותן לו את בריתי שלום".

כדולכן, בחג הפסח (שהענין דפסח נעשה ע"י ענין הברית, כנ"ל) – מזמינים לה"סדר" את אליהו הנביא (שהוא העד על כך שבנ"י שומרים את הברית), ומקשרים זאת עם כוס יין ("כוסו של אליהו") – כשם שבשעת ברית-מילה מקשרים את הברית עם כוס יין.

כהו. וע"פ האמור לעיל (ס"ג), שהענין דפסח מתחיל כבר מראש חודש (ובדרך ממילא כבר משבת מברכים) – הרי כיון שביאת אליהו הנביא בליל הסדר קשורה בכלל עם הכוס הרביעי שהוא כנגד הגאולה דלעתיד³², הנה יהי רצון, שכבר עתה יתחיל הסדר ד"על ההרים רגלי מבשר"³³, אליהו הנביא מבשר הגאולה,

כו– ההתחלה בזה היא מהענין ד"והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם"³⁴, ואח"כ באה בשורת הגאולה,

כזו"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"³⁵, היינו, שגאולת מצרים היא באופן ד"כימי" בלבד, בכ"ף הדמיון³⁶, לגבי הגאולה דלעתיד, שתהי' באופן נעלה ביותר – גאולה שלימה, במהרה בימינו, ע"י משיח צדקנו.

כח***

כטז. איתא³⁷ בירושלמי³⁸: "ר' לוי בשם ר' חמא בר חנינה, אין מפסיקין בין פרה להחודש. א"ר לוי, סימניהון דאילין פרשתא, בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה, בין השלישי לרביעי לא ישתה".

לוהיינו, שבין ג' הפרשיות הראשונות (שקלים, זכור ופרה) יש לפעמיםשבתות של הפסקה, משא"כ בין פרשיות פרה והחודש (שקורין בר"ח ניסן או בשבת מבה"ח ניסן) – אין מפסיקין לעולם.

לאהטעם לזה – לא נתבאר בירושלמי שם. ויש לבאר הטעם³⁹:

לבבירושלמי שם (בהמשך למאמר הנ"ל) איתא: "רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינה, בדין הוא שתקדים החודש לפרה, שבאחד בניסן (שבו נאמר הציווי "החודש הזה לכם"⁴⁰) הוקם המשכן ובשני נשרפה הפרה, ולמה פרה קודמת שהיא טהרתן של כל ישראל".

לגותוכן הענין – שפרשת פרה קודמת לפרשת החודש, כיון שענין הטהרה (פרה) הוא הכנה לענין הגאולה (החודש).

לדומכיון שענין הטהרה (תשובה) הוא הכנה לענין הגאולה – אין מקום להפסק בין שני ענינים אלו, אלא מיד לאחרי ענין הטהרה ישנו ענין הגאולה, כמאמר הגמרא⁴¹ "ישראל שעושין תשובה נגאלין", ומוסיף אדמו"ר הזקן⁴² תיבת "מיד" – "נגאלין מיד".

להולכן אין מפסיקין בין קריאת פרשת פרה לקריאת פרשת החודש, כיון שמיד כשיהודי קורא (וממשיך) את הענין דפרה אדומה – שהו"ע הטהרה מ"אבי אבות כו'"⁴³, "נחש הקדמוני" – פועל הוא את הענין דפרשת החודש, ענין הגאולה⁴⁴.

לוח. והנה, כשם שישנו ענין הגאולה בכלל – כך ישנו אצל כאו"א מישראל בפרט ענין הגאולה הפרטית וביאת המשיח הפרטי.

לזוכמבואר⁴⁵ בענין הב' מילות – "ומלתם את ערלת לבבכם"⁴⁶ ו"ומל הוי' אלקיך את לבבך"⁴⁷ – שהם כנגד חיצוניות הלב ופנימיות הלב, והמילה דפנימיות הלב הו"ע ביאת המשיח הפרטי.

לחומזה מובן, שגם הענין האמור – הסמיכות דענין הטהרה (פרה) לענין הגאולה (החודש) – ישנו גם בעבודת כאו"א מישראל, שמיד כשהוא קורא בתורה (שקריאה בתורה הו"ע נתינת כח) את הענין דפרה, ופועל בעצמו את ענין הטהרה – נעשה אצלו מיד גילוי פנימיות הלב, שהו"ע הגאולה הפרטית.ומכיון שאין אתנו יודע עד מה ("מען ווייס דאָך ניט וואָס עס טוט זיך"), וכדאיתא בגמרא⁴⁸ "לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו (יראה אדם עצמו כאילו שקול, כל העולם שקול כמחצה צדיקים וחסידים ומחצה רשעים, וכאילו מעשיו שקולים כמחצה על מחצה), עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות כו'" – הרי יתכן שאותו מעשה יחיד שכל העולם ממתין עבורו הוא – שאדם זה יפעל בעצמו את ענין הטהרה, ובכך יפעל את הגאולה הפרטית שלו, ובדרך ממילא – את הגאולה הכללית.

לט***

מט. בנוגע לחדשי שנת העיבור, ישנו הכלל ד"מסמך גאולה לגאולה"⁴⁹, שלכן נקבע פורים באדר הסמוך לניסן – כדי לסמוך את הגאולה דפורים להגאולה דפסח.

מאוהענין בזה:

מבהגאולה דפורים – היתה באופן ד"אכתי עבדי אחשורוש אנן"⁵⁰, והנס הי' באופן שנראה כענין של טבע, עי"ז ש"אחות יש לנו בבית המלך"⁵¹.

מגומזה באים ("מיסמך") להגאולה דפסח, שהיתה באופן של הנהגה נסית בגלוי, ללא שום מקום בטבע – שלכן הי' צ"ל העשר מכות כו', כדי שהכל יודו שזהו נס (דאף שבתחילה טענו שגם הם יכולים לעשות זאת ע"י החרטומים, הרי אח"כ הודו גם הם ש"אצבע אלקים היא"⁵²), ובאופן ד"לא נשאר בהם עד אחד"⁵³ – שכולם ממש הוכרחו להודות שזהו נס שלמעלה מהטבע.

מדי. ומכיון שפורים שייך לפסח (כנ"ל) – הרי אלו שהגביהו ידיהם בההתוועדות דפורים בקשר לענין הידוע⁵⁴, יאמרו עתה "לחיים".

מה[לאחר שהנ"ל אמרו "לחיים" וניגנו "והריקותי לכם ברכה" – המשיך כ"ק אדמו"ר שליט"א:]

מוכשם שביציאת מצרים הי' הענין דביזת הים, ועוד קודם לזה נאמר⁵⁵ "וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות",– והרי נוסף על כל הענינים שבזה ברוחניות, הי' זה גם בגשמיות כפשוטו, "שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים"⁵⁶, ועוד יותר מזה בביזת הים⁵⁷ –

מזכן הוא גם עתה, בסמיכות להגאולה ד"כימי צאתך מארץ מצרים", שצ"ל השפעה בריבוי, בפרנסה בהרחבה למעלה מהטבע.

מחובפרטיות יותר:

מטתחילה תהי' ההשפעה בריבוי ע"פ טבע בה"כלים" שכבר ישנם, והיינו, שאלו שהם בעלי כלים רחבים – יומשך בהכלים שלהם השפעה בהרחבה,

נואלו שהם בעלי כלים מועטים,

נא– שזהו מפני שיש אצלם צמצום הדעת ("קליינע קעפּלאַך")... דאף ש"לא לחכמים לחם"⁵⁸, מ"מ, אלו שהם בעלי "כלים קטנים", הרי הסיבה לכך היא מפני שכל עניניהם הם באופן של צמצום, וכיון שחכמה היא ראשית הספירות, ועד"ז למטה בנפש ההתחלה היא בחכמה, הרי גם ה"צמצום" שלהם מתחיל היא בצמצום הדעת –

נביתן השי"ת שיהי' אצלם הרחבת הדעת, ובדרך ממילא גם כלים רחבים, שיומשך בהם פרנסה בהרחבה;

נגולאח"ז – תהי' גם השפעה למעלה מהטבע, בדרך של הנהגה נסית.

נדוהיינו, שיומשך לכאו"א מישראל "מידו המלאה כו' הקדושה והרחבה"⁵⁹, ומכיון שההשפעה היא "מידו" – תנוצל ההשפעה לעניני בריאות ושמחה ("געזונטע זאַכן און פרייליכע זאַכן").

נהיא. והדרך לזה היא – הליכה בהרחבה, כמ"ש⁶⁰ "הרחב פיך ואמלאהו".

נובאופן כזה צריך כל אחד להעמיד את עצמו ("אַוועקשטעלן זיך") – כפתגם כ"ק אדמו"ר הצ"צ (בנוגע לשבת בראשית)⁶¹: "ווי מען שטעלט זיך, אַזוי גייט דאָס אַוועק" (כפי שהאדם מעמיד את עצמו, כך נמשך לאח"ז), וכפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר⁶² בשם אדמו"ר מהר"ש: "די וועלטזאָגט אַז ווען מ'קען ניט אַרונטער דאַרף מען אַריבער, און איך זאָג אַז מ'דאַרף לכתחילה אַריבער" (העולם סבור שכאשר אי אפשר לילך מלמטה יש לדלג מלמעלה, ואני סבור שצריכים לכתחילה לדלג מלמעלה).

נזוכאשר ההנהגה היא באופן ד"הרחב פיך" – אזי יהי' "ואמלאהו", שתומשך פרנסה בהרחבה, וכמאמר אדמו"ר הזקן⁶³ שהקב"ה נותן לבנ"י גשמיות, ובנ"י עושים מזה – רוחניות.

נח**