Toras Menachem·Vol. 14 (5715·Part 2)·Acharon Shel Pesach Sicha 5715תורת מנחם·– יד – שנת תשט"ו – חלק שני·בס"ד. שיחת אחרון של פסח·ה'תשט"ו.

אבס"ד. שיחת אחרון של פסח, ה'תשט"ו.
בלתי מוגה

ב[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "ממצרים גאלתנו" ו"אני מאמין"].

גא. שאלו¹ את כ"ק אדמו"ר הצ"צ, בנוגע ליום-טוב שביעי ואחרון של פסח, שרואים בו שני ענינים הפכיים:

דמצד אחד – הרי זה היום-טוב היחידי שאין מברכין בו שהחיינו, ולאידך גיסא – השמחה בשביעי של פסח ואחרון של פסח גדולה יותר מבכל הפסח.

הוענה כ"ק אדמו"ר הצ"צ: הימים הראשונים דיום טוב פסח – חוגגים בני ישראל משום שהקב"ה גאל את בני ישראל ממצרים, והימים האחרונים דפסח – חוגגים בני ישראל מצד הגאולה העתידה לבוא, כיון שאחרון של פסח קשור עם הגאולה העתידה².

וובזה יובן ג"כ שהבעש"ט נהג לאכול באחרון של פסח סעודה שלישית, והי' קוראה בשם "סעודת משיח"³:

זאם מצד זה שבהפטרה מדובר ע"ד משיח – אין זה טעם לקבוע סעודה נוספת בשבילו, ובפרט שאמירת ההפטרה היא בבוקר, לפני סעודת יום-טוב. אלא בהכרח לומר, ששני ענינים אלו – הן ההפטורה ע"ד משיח, והן הסעודה המיוחדת – באים מסיבה וענין אחד.

חוהיינו, שבפנימיות הענין קשור אחרון של פסח עם משיח, ולכן, הבעש"ט, שגילה רזין דאורייתא ורזין דרזין, קבע באחרון של פסח את סעודת משיח⁴.ומצד זה שאחש"פ קשור עם המשיח – לכן רוב מאמרי החסידות שאמרו רבותינו נשיאינו באחש"פ מדברים ע"ד משיח⁵.

טב. וזהו מה שענה כ"ק אדמו"ר הצ"צ:

יבשביעי של פסח ואחש"פ ישנה שמחה גדולה, אלא שאין מברכים שהחיינו, כיון שברכת שהחיינו יכולים לברך רק על שמחה הנרגשת בבשר הלב, שיכולה להיות רק כאשר רואים את הענין בעיני בשר. ומכיון שהשמחה היא על הגאולה העתידה, שלעת-עתה אינה נראית – אי אפשר לברך שהחיינו.

יאאלא שאעפ"כ הרי זו שמחה גדולה ביותר – מצד גודל מעלת הגאולה דלעתיד, שהיא גאולה שלימה ואמיתית.

יב[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן עוה"פ "אני מאמין"].

יג***

ידג. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה ונגלה כבוד הוי'.

טו***

טזד. [כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה לאלו שהלכו לנאום בשש"פ בבתי-כנסיות לומר "לחיים", ונתן לכאו"א מהם חתיכת מצה בידו הק'. ואח"כ אמר:]

יזבנוגע ליציאת מצרים נאמר בכתוב⁶ שהיתה "בחפזון", וזהו ענין של מעלה. וכפי שמצינו בנוסח ההגדה שברמב"ם⁷: "מתחיל (מיד בהתחלתההגדה, עוד לפני "הא לחמא עניא") . . ואומר בבהילו יצאנו ממצרים", שענין זה הוא מצד גודל מעלת החפזון.

יחולכאורה: כיון שחפזון הוא מעלה גדולה – מדוע בנוגע לגאולה העתידה כתיב⁸ "לא בחפזון תצאו"?

יטומבואר בזה בתניא⁹, שביציאת מצרים הי' צורך בענין החפזון, משא"כ לעתיד לבוא:

כבזמן יציאת מצרים – כיון שהעולם עדיין לא נזדכך, ו"הרע שבנפשות ישראל עדיין הי' בתקפו בחלל השמאלי", הי' צורך לברוח מהרע, כדי שלא ידבק ממנו מאומה.

כאמשא"כ בגאולה העתידה, "כשיעביר ה' רוח הטומאה מן הארץ¹⁰ (ועד ש"וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר"¹¹, כמדובר לעיל בהמאמר¹²) כתיב⁸ ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' וגו'", ואדרבה, המעלה היא שהגאולה תהי' בהתיישבות, כמ"ש¹³ "בשובה ונחת תושעון"¹⁴.

כבה. והנה, החילוק בין גאולת מצרים להגאולה דלעתיד בעבודה – הוא החילוק בין עבודת הבינונים לעבודת הצדיקים:

כגעבודת הבינונים – כיון שיש בהם עדיין רע, צריכה עבודתם להיות בחפזון; משא"כ עבודת הצדיקים, כיון שאין בהם רע (כפי שמבאר אדמו"ר הזקן¹⁵, ש"צדיק" פירושו מי "שאין לו יצה"ר כי הרגו בתענית") – עבודתם היא בהתיישבות.

כדולאמיתו של דבר, גם בבינונים גופא ישנם ב' אופני העבודה דחפזון והתיישבות (והיינו, שגם אצלם ישנו אופן העבודה דהתיישבות) – קודם קיום המצוה ובשעת קיום המצוה:

כהבשעת קיום המצוה – ישנו גילוי אור, ובמילא, בהמקום שבו נמצאים עתה – אין שם רע, ולכן בעת ההיא העבודה היא בהתיישבות (בדוגמת עבודת הצדיקים).

כומשא"כ קודם קיום המצוה, בשעת ההכנה להמצוה – כיון שאיןעדיין גילוי אור, ובמילא עומד הוא במקום של רע, ולכן צריכה להיות העבודה בחפזון.

כזוזהו הענין ד"זריזין מקדימין למצוות"¹⁶, היינו, שההכנה למצוה ("מקדימין למצוות") צריך להיות בחפזון ("זריזין") דוקא, משא"כ קיום המצוה עצמו צריך להיות בהתיישבות, כנ"ל.

כחועפ"ז י"ל תירוץ נוסף בענין החילוק בין גאולת מצרים להגאולה העתידה – כיון שענינה של גאולת מצרים הוא הכנה להגאולה העתידה, שהיא העיקר, לכן היתה גאולת מצרים בחפזון, ככל ענין של הכנה שצ"ל בחפזון (כנ"ל), משא"כ הגאולה העתידה, שהיא בדוגמת המצוה עצמה – צ"ל בהתיישבות.

כטו. ההוראה בעבודה מכללות הענין:

לגם מי שקשור עם הרע, כיון שעדיין יש לו יצה"ר, ועליו להישמר מהרע – הנה בשעה שמאיר גילוי אור של מצוה, אזי גם הוא אינו צריך לעבוד עבודתו בחפזון, כיון שמצד הגילוי אור לא יזיק לו דבר ("וועט אים גאָרניט שאַטן").

לאובהנוגע לעבודה בפועל:

לבבשעה שהולכים בשליחות לדבר בבית-כנסת, למקום שאין יודעים בו ע"ד תורה, או שאין יודעים ע"ד חלק מסויים בתורה, או שידיעתם ע"ד התורה היא באופן מעוות ("אויף אַ פאַלשן אופן"), שמצב זה הוא גרוע עוד יותר – הנה אע"פ שגם השליח מצ"ע שייך לענינים שאינם כדבעי, וממילא יש מקום לחשש כו',

לגוכמו כן ישנו חשש שיבוא לידי ישות, כתוצאה מכך שדיבר היטב – והראי', שהשומעים ניגשים אליו, טופחים על שכמו ("מען גיט אים אַ פּאַטש אין פּלייצע"), ואומרים לו: הנך "בחור טוב", אמרת "בדיחה טובה" ("ביסט אַ גוטער באָי, האָסט געזאָגט אַ גוטן דזשאָק")...

לדולכאורה, מצד זה צריכה להיות העבודה בחפזון, דהיינו שעליו לדעת שמקומו שלו ועבודתו שלו הם באופן אחר ("זיין אָרט און זיין עבודה איז עפּעס אַנדערש").

להואעפ"כ, כיון שהולך הוא בשליחות – יש אצלו גילוי האור דהמשלח, וממילא בשעת העבודה עליו לעשות זאת בהתיישבות, והיינושעליו להיות שקוע בעבודתו ("טאַקע ליגן אין דעם"), ואין לו להתפעל משום דבר.

לוז. וזהו גם טעם המנהג שנקבע בשנים האחרונות, שבתקופת יו"ט שולחים בחורים לשמח יהודים באופן ד"גדולה לגימה שמקרבת"¹⁷, כדי שעי"ז יקרבום ("שמקרבת") לתורה כמשמעותה האמיתית.

לזוכאמור, שלוחים אלו אינם צריכים להתיירא משום דבר ומשום חששות שהם, כיון שישנו גילוי האור שמצד השליחות.

לח***

לטח. בנוגע לג' החיובים דפסח מצה ומרור¹⁸ – הרי בזמן הזה ישנם רק ב' החיובים דמצה ומרור. ואף שהחיוב דמרור בזמן הזה אינו אלא מדרבנן, כיון שמדאורייתא החיוב דמרור תלוי בקרבן פסח – הרי גם חיוב מדרבנן הוא ענין חשוב, ואדרבה, "חמורים דברי סופרים"¹⁹ ו"ערבים עלי דברי סופרים"²⁰.

מומהחילוקים בין מצה ומרור – ש"בלע מצה יצא, בלע מרור לא יצא"²¹, והיינו, שבאכילת מרור נוגע הרגשת טעם המרירות, ולכן "בלע מרור לא יצא", כיון שאינו מרגיש הטעם, ואילו באכילת מצה אין נוגע הרגשת הטעם, ודי בעצם האכילה כדי לצאת י"ח, ולכן "בלע מצה יצא".

מאאמנם, אין הכוונה שהמצה עצמה אין צורך שיהי' בה טעם, שהרי המצה עצמה צריך שיהי' בה טעם, כדאיתא בגמרא²² "יוצאין (י"ח מצה) . . לא במבושל . . דבעינן טעם מצה וליכא"; אלא שהאדם האוכל אינו מחוייב להרגיש את הטעם ("א"צ שיטעום טעם מצה בפיו", אבל "המצה עצמה צריך שיהי' בה טעם מצה"²³).

מבט. וביאור הענין בעבודה:

מגהחילוק בין חמץ למצה הוא, שחמץ הוא דבר המתנשא ("אַ זאַך וואָס עס הויבט זיך"): לוקחים מעט קמח ומעט מים, ונעשה בצק שתופחלהיות "מציאות שלימה" ("עס בלאָזט זיך און ווערט אַ גאַנצע מציאות")... משא"כ במצה – עושים כל מיני עצות כדי שהקמח המעורב במים לא יתפח ויתנשא: מתעסקים בו, מכים בו וסוטרים לו ("מען פּאָרקעט דאָס, מען קלאַפּט דאָס און מען פּאַטשט דאָס"), ובלבד שלא יתפח.

מדותוכן הענין בעבודה – שהרגש האדם מטבעו הוא שעשייתו דבר טוב נרגשת אצלו, וגורמת לו "לתפוח" ולהיות ליש ומציאות. ולכן יש צורך להשתמש בכל מיני עצות כדי "להכות" הרגשה זו, כדי שלא "יתפח" להיות יש ומציאות, אלא יישאר במצב של ביטול.

מהי. ע"פ שכל – לכאורה אין מקום כלל לענין של ישות, שהרי כל מה שיש לאדם, הן בגשמיות והן ברוחניות – אין זה משלו, אלא מה שנתן לו הקב"ה.

מובעניני גשמיות – רואה הוא זאת בעיניו, שהרי ישנם אנשים שהם חכמים כמוהו ויותר ממנו, בעלי אפשרויות וכחות כמוהו ויותר ממנו, ואעפ"כ לא הצליחו, שהרי "לא לחכמים לחם"²⁴. ונמצא, שכל מה שיש לו – אין זה אלא משום שהקב"ה נתן לו זאת.

מזועד"ז בעניני רוחניות – הרי הקב"ה מכין את כל הענינים הדרושים לקיום התומ"צ, כמ"ש²⁵ "מי הקדימני ואשלם", ואמרו חז"ל²⁶ "אלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו", ונמצא, שגם עניניו הרוחניים אינה בגלל כחותיו וחכמתו שלו, אלא ע"י עזר הקב"ה.

מחאמנם, לאידך גיסא, יכול הוא לערוך חשבון בנפשו, שכיון ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"²⁷, היינו שבעניני תומ"צ ועבודת ה' ישנה בחירה חפשית – נמצא שכל הענין שלו הוא, שהוא בחכמתו ידע לבחור "את החיים ואת הטוב"²⁸,

מטוכיון שכן, צריך הוא להתגאות בכך!... ובפרט שזוהי גמרא מפורשת²⁹ – שצ"ל "אחד משמונה בשמינית" גאוה!... ואם לא גאוה – לכל-הפחות ישות. ואם לא ישות – לכל-הפחות הכרת ערך עצמו, שמשער ומעריך את מעלותיו – שעי"ז שלומד תורה או מקיים מצוה, פועל הוא בכל העולמות, אפילו למעלה מאצילות, ועד שהקב"ה עצמו אומר³⁰ "נחת רוחלפני שאמרתי ונעשה רצוני", ולכן מכיר הוא בערך עצמו, ויודע ומעריך היטב את ערכו ומעלתו – שהוא גורם להקב"ה נחת רוח!...

נובכן: חשבון זה הוא אכן אמיתי, ולפעמים יש בו צורך – כאשר בא היצה"ר וטוען: למי נוגע אם הנך מקיים את המצוה או לא, הרי "אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו, אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח"³¹, וא"כ איזו תפיסת מקום יש להמצוות ולהעבירות שלך?! – הנה כדי להנצל מטענה זו של היצה"ר, עליו לערוך את ה"חשבון" הנ"ל, שאין זה כטענת היצה"ר, אלא כל עבירה שעובר וכל מצוה שמקיים אכן נוגע למעלה, כנ"ל; אבל, חשבון זה אינו אלא לגבי היצה"ר, אבל כאשר מדובר ע"ד החשבון שלו עצמו – אין מקום לענין של ישות כלל, אלא עליו להיות בביטול.

נאוכפי שמצינו במשה רבינו שעליו נאמר³² "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" – שעם היותו זה ש"קיבל תורה מסיני ומסרה"³³ לכל ישראל, לא הי' בו שום ענין של ישות, ועד שהי' קטן בעיניו "מכל האדם אשר על פני האדמה", בחשבו, שאילו ניתנו להם הכחות שניתנו לו, היו הם במדריגה נעלית יותר ממנו³⁴.

נבועד כדי כך, שאפילו לגבי הדור דעקבתא דמשיחא, דור שפל, שאין לו השגה באלקות – גם לגביהם הי' משה רבינו קטן בעיניו, בראותו את מעלתם בענין הקבלת עול ומסירות נפש³⁵, כיון שביטול וקבלת עול הם יסוד העבודה. ולכן תבעו רבותינו נשיאינו³⁶ שיסוד וראשית העבודה יהי' הענין דקבלת עול.

נגיא. ועל זה אמרו "בלע מצה יצא":

נדכשתובעים מיהודי שיהי' אצלו ענין הביטול (מצה) – טוען הוא שאין לו טעם בזה, כיון שהוא מכיר ערך עצמו ויודע את מעלותיו, ואינו מבין מדוע עליו להיות בטל.

נהעל כך עונים לו:

נוהאמת היא, שהמצה עצמה – יש בה טעם, דהיינו שיש טעם לכך שיהי' אצלו ענין הביטול, שהרי האמת היא בודאי שמצבו הוא שלא כדבעי,שהרי אמרו חז"ל³⁷ "כל מי שלא נבנה ביהמ"ק בימיו כאילו נחרב בימיו", וכדאיתא בת"ז³⁸ שאילו הי' צדיק אחד חוזר בתשובה שלימה בדורו הי' בא משיח (וזהו טעם פס"ד הרמב"ם³⁹ "כל העולם חציו זכאי וחציו חייב . . עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות"), וכיון שלא נבנה עדיין ביהמ"ק, הרי מוכח שמצבו הוא עדיין שלא כדבעי. ובמילא, אין הצדקה לכך שתהי' בו ישות, אלא עליו להיות בביטול.

נזאלא מאי – טענתו היא שהוא אינו מרגיש זאת! הוא מרגיש שכל כולו אינו אלא מעלות ("ער פילט דורכאויס מעלות!")... על כך אומרים לו, שכיון שהמצה עצמה יש בה טעם, שישנו טעם לענין הביטול – אין זה משנה אם הוא אינו מרגיש את הטעם, שהרי "בלע מצה יצא". ולכן, לעת-עתה עליו לכל-הפחות להכניס עצמו ("זיך אַריינשטעלן") בתנועה של ביטול, גם אם אינו מרגיש שום טעם בזה.

נחיב. ויש להוסיף בזה:

נטהמציאות של "בלע מצה" בגשמיות, היא, באדם שאין לו שינים בריאות, וקשה לו ללעוס את המצה, ולכן בולעה.

סוהענין בזה ברוחניות:

סאתפקידם של שינים הוא לחלק ולהפריד ("פאַנאַנדער-קלייבן") את המאכל. ומי ששיניו חולות – אינו יכול להפריד ולהבחין בין הדברים, מתי יש צורך להשתמש ב"אחד משמונה בשמינית", ומתי יש צורך בתנועה של ביטול, כיון שחסר אצלו חוש ההבחנה.

סבועל זה אומרים לו ש"בלע מצה יצא" – שאין זה משנה שלעת-עתה אין לו חוש ההבחנה ואינו מרגיש את "טעם המצה"; גם במצב כזה עליו "לבלוע את המצה", להכניס את ענין הביטול לתוכו ולעמוד בתנועה של ביטול, גם מבלי להרגיש טעם בכך.

סגוכיון שמצה היא "מיכלא דאסוותא"⁴⁰ – הרי ע"י אכילת המצה יתרפא ויהיו לו שינים בריאות, והיינו, שע"י עמידתו בתנועה של ביטול, יפעל בו הביטול עצמו זיכוך ("וועט דער ביטול אַליין אים אויסאיידלען"), וממילא יוכל גם להרגיש את הטעם שבהביטול.

סד*יג.** בקרבן פסח כתיב⁴¹ "וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם".

סהישנם מקומות – בעיקר בקרב הספרדים⁴² – שנוהגים לערוך את ה"סדר" באופן ד"מתניכם חגורים גו'". ואף שאצלנו אין נוהגים כן – הרי בוודאי שישנם הענינים ברוחניות, דמכיון שיצי"מ היא "בכל דור ודור ובכל יום ויום"⁴³, הרי תמיד צ"ל הסדר כפי שהי' ביצי"מ בפעם הראשונה.

סוויש לבאר התוכן דג' ענינים אלו ("מתניכם חגורים", "נעליכם ברגליכם", ו"מקלכם בידכם") ברוחניות⁴⁴.

סזיד. "מתניכם חגורים":

סח"מתנים" – "הם דבר המעמיד כל הגוף עם הראש הנצב ועומד עליהם . . וכמו שהוא בגשמיות הגוף כך הוא בבחי' רוחניות הנפש האלקית, האמונה האמיתית בה' אחד . . הנה אמונה זו נק' בשם בחי' מתנים, דבר המעמיד ומקיים את הראש הוא השכל המתבונן ומעמיק דעת בגדולת א"ס ב"ה . . להוליד מתבונה זו דו"ר . . והן בחי' הזרועות והגוף שבנפש"⁴⁵. וזהו גם שאמרו רז"ל⁴⁶ "בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר⁴⁷ וצדיק באמונתו יחי'", כיון שאמונה היא היסוד לכל הענינים.

סט"אך מי הוא הנותן כח ועוז לבחי' מתנים להעמיד ולקיים הראש והזרועות – הוא עסק ולימוד הלכות בתורה שבע"פ . . וזהו חגרה בעוז מתני'⁴⁸ אין עוז אלא תורה⁴⁹, שהיא נותנת כח ועוז לבחי' מתנים החגורים ומלובשים בה לחזק ולאמץ זרועותי' הן דו"ר"⁴⁵.

ע– במאמר מכ"ק אדמו"ר מהר"ש איתא⁵⁰, ש"הגם כי ע"פ השכל אינו מושג כלל איך עי"ז מתחזק האמונה, (דלכאורה, מהי השייכות דאמונה לתושבע"פ, שמשום זה הנתינת-כח לאמונה היא דוקא ע"י תושבע"פ), אבל באמת כן הוא", והיינו שהעדר ידיעתנו אינו משנה את הענין, וכן הוא הענין, שחיזוק האמונה הוא ע"י תושבע"פ. –

עאוזהו שיציאת מצרים היתה באופן ד"מתניכם חגורים" – דמכיוןשבזמן יצי"מ לא היתה בבני ישראל שום מעלה ("זיי האָבן דאָך גאָרניט געהאַט"), כמ"ש⁵¹ "ואת ערום וערי'", מלבד ענין האמונה, שעי"ז היתה הגאולה, כמארז"ל⁵² "בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים" – לכן הי' צורך בחיזוק האמונה (ע"י תושבע"פ), שעי"ז יוכלו בני ישראל לצאת ממצרים.

עבוכיון ש"בכל דור ודור (וכפי שמוסיף אדמו"ר הזקן) ובכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא (היום) ממצרים"<43> – הרי גם עתה חייב כאו"א ללמוד תורה שבעל-פה בכל יום, וללמוד כפי יכלתו באמת (היינו, לא באופן שעושה "חשבון" מהי יכלתו... אלא כפי יכלתו האמיתית), ועי"ז יוכל לצאת מהמצרים שלו.

עגטו. "נעליכם ברגליכם":

עד"נעל" – נעשית (לא מצמר או ממשי וכדומה, אלא) מעור של בהמה דוקא, שהוא דבר גס, שלכן, בכדי לעבדו עד שייעשה לבוש הראוי לאדם, אפילו רק לרגלים שבאדם, וברגלים גופא לעקב שברגל (שהוא האבר התחתון ביותר) – יש צורך בעבודה רבה, ע"י דבר חריף כו', ועי"ז פועלים ענין שהוא מן הקצה אל הקצה – לעשות מעור של בהמה לבוש לאדם.

עהותוכן ההדגשה "נעליכם ברגליכם" – דלכאורה, למאי נפק"מ בנוגע למהותן של הנעלים אם הן על הרגלים או על הידים? – כפי שמצינו לגבי טומאה וטהרה⁵³, שכאשר "סנדליו ברגליו" ("נעליכם ברגליכם"), אינם נחשבים למציאות בפ"ע, אלא הם לבוש שבטל לאדם הלובשם.

עווביאור הענין ברוחניות:

עזענינה של עבודת האדם – לברר את הנפש הבהמית שתהי' כלי לאלקות, וכמ"ש⁵⁴ "ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך", וארז"ל⁵⁵ "בכל לבבך – בשני יצריך".

עחאלא שמכיון שמדובר בנפש הבהמית, שהיא בדוגמת בהמה – הרי המלאכה לעשות ממנה לבוש לנפש האלקית (שהיא בבחי' אדם), אפילו לבוש תחתון ביותר (בדוגמת נעל שהיא לבוש לרגלים בלבד),היינו לפעול בה ענין של גילוי במדריגה תחתונה, במדריגה תחתונה של אהבה – גם היא מלאכה קשה ביותר ("קומט אויך אָן זייער שווער"), בדוגמת עשיית לבוש (נעל) לאדם מעור בהמה.

עטולכן נקראת מלאכה זו בשם "עבודה" – לשון "עורות עבודים"⁵⁶, כיון שעבודת האדם לברר את הנה"ב היא בדוגמת עיבוד עורות, כנ"ל.

פוכשם שבעיבוד עורות כפשוטו העיבוד נעשה ע"י דבר חריף דוקא – כן הוא בעבודת הוי', שאופן פעולת הבירור בנה"ב הוא (לא ע"י ענינים של קירוב, אלא) בדרך של קושי וחריפות דוקא, וכמארז"ל⁵⁷ "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצה"ר".

פא– עבודת הוי' עצמה, צריכה להיות בשמחה, ולא באופן ד"ירגיז"; אבל קודם העבודה והבירור, דהיינו כשעומדים לפני התפלה, שאז עדיין לא פעלו ביטול ובירור ב"עור הבהמה" (בדוגמת המצב דבני ישראל קודם יצי"מ, בזמן הציווי ד"נעליכם ברגליכם", שהיו עדיין במצרים, והי' עליהם להמלט משם), אזי צריכה להיות העבודה ד"נעליכם", דהיינו פעולת הבירור בנה"ב ע"י "דבר חריף" ("ירגיז") דוקא.

פבאמנם, כדי שלא להישאר במדריגה זו, אלא לבוא לאח"ז לעבודת הוי' בשמחה – הנה כבר בהתחלת העבודה צ"ל ההדגשה ד"נעליכם ברגליכם", היינו, שהעבודה ד"נעליכם" ("דבר חריף") אינה ענין בפני עצמו, אלא היא "ברגליכם" – ענין שאינו אלא הכנה להעבודה (בדוגמת נעלים שהם טפלים ובטלים להאדם הלובשם), שעי"ז באים לידי עבודת ה' בשמחה.

פגטז. "ומקלכם בידכם":

פדבנוגע להענין ד"מקל" – אמרו רז"ל⁵⁸ "כשם שדרכו של כלב ללקות במקל כו'".

פהובהקדים החילוק בין כלב לשאר בהמות – שיש בהמות טהורות שאפשר להקריבן ע"ג המזבח, היינו, שעם היותה "בהמה", אפשר להעלותה לקדושה. משא"כ כלב, שאפילו "מחיר כלב"⁵⁹ אסור למזבח. ולכן, העצה היחידה עבור "כלב" היא – לרדותו ולהכותו במקל.

פוועד"ז ברוחניות – בנוגע לנפש הבהמית:ישנו סוג של נפש הבהמית, שאפשר להסביר לו ענין בשכל. והיינו, שאף שנפש הבהמית עיקרו מדות, ואין לו שייכות לשכל (ולכן נקרא בשם "מלך זקן וכסיל"⁶⁰, כיון שאין לו שייכות לשכל אמיתי) – מ"מ, גם אותו אפשר "לתפוס" ("מען קאָן אים נעמען") ע"י שכל והסברה.

פזאמנם, ישנו סוג של נפש הבהמית שהוא בבחי' "כלב" – "כולו לב"⁶¹, דהיינו שהשקיע עצמו כ"כ בתאוות איסור, עד שנתבטל ממנו גדר בהמה טהורה ("ער איז שוין אויס בהמה טהורה"), ונעשה חצוף ככלב⁶², ואין לו עוד שייכות לשכל כלל.

פחולסוג זה של נפש הבהמית – אין תועלת בהסברה, והעצה היחידה היא – להכותו במקל.

פטוענין ה"הכאה" – מצינו גם ע"י דיבור, כמ"ש⁶³ "ויך את המצרי", "שהרגו בשם המפורש"⁶⁴, וענינו בעבודה – לצעוק עליו ולגעור בו ("אָנשרייען אויף אים"), וכמ"ש אדה"ז בתניא⁶⁵ "ירעים עלי' בקול רעש ורוגז . . לומר לו אתה רע ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול וכו' . . עד מתי תסתיר לפני . . האמת"!

צכלומר: האמת היא – שכל העולם אינו מציאות לעצמו כלל, אלא הקב"ה הוא המנהיג הכל, וכל העולם בטל לגביו. ולעתיד לבוא יהי' ענין זה בגילוי, והכל יראו זאת במוחש בעיני בשר, כמ"ש<11> "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר".

צאובפרטיות יותר: "פי הוי' דיבר" – קאי על דיבורו של הקב"ה "אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים גו'"⁶⁶, שפירושו, ששם הוי', "הי' הוה ויהי' כאחד"⁶⁷, שלמעלה מזמן ומקום ולמעלה מהגבלות העולם – נעשה "אלקיך", "כחך וחיותך"⁶⁸, ויתרה מזה, שבחי' "אנכי", "אנכי מי שאנכי" (שלמעלה משם הוי')⁶⁹, נעשה "כחך וחיותך". ומצד זה נעשה "הוצאתיך מארץ מצרים" – יהודי אינו כפוף כלל להמצרים והגבלות דהעולם.

צבוענין זה יראו לעתיד לבוא גם בעיני בשר, אבל האמת היא, שגםעתה כן הוא, שיהודי אינו נמצא בתוך המצרים והגבלות דהעולם, כיון שחיותו משם הוי' שלמעלה מהעולם.

צגולכן מרעים הוא בקולו על הנפש הבהמית – "עד מתי תסתיר לפני . . האמת", ותוסיף לרצות להכניסני בתוך המצרים וגבולים דהנחות העולם?!...

צדוזהו ג"כ תוכן הענין ד"ויך את המצרי", "שהרגו בשם המפורש" – שהרי "שם המפורש" הוא שם הוי'⁷⁰, והיינו שצ"ל ההתבוננות באלקות שלמעלה מהעולם (שם הוי'), וגילוי אור זה פועל הכאה בנה"ב.

צהוזהו שע"י העבודה ד"מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם" – נעשה הענין דיציאת מצרים שבכל יום ויום.

צו***

צזיז. בכלל⁷¹ ישנו "סדר השתלשלות", ובמילא יש ענינים שהם באופן תחתון, אבל הם משתלשלים מאותם ענינים כפי שהם באופן נעלה יותר.

צחישנם הטוענים: "רחמנא ליבא בעי"⁷², וכיון שיש לו לב יהודי, נקודת לבבו שלם, יוצא הוא בכך י"ח קיום המצוות. – זוהי כמובן טענה כוזבת.

צטמניין באה טענה זו – מזה שבאופן נעלה יותר יש גם סוג טענה כזו: טוענים שר"ה ויוהכ"פ הם זמן שבו צריכים להיות כדבעי, משא"כ במשך כל השנה כולה.

קוגם טענה זו באה מכך שבאופן נעלה יותר טוענים שבשבת ויו"ט צריכים אמנם להתמסר לתורה ועבודת ה', אבל במשך כל השבוע, כשעוסקים ב"עובדין דחול", אפשר להיות שקוע בהם בכל חושי נפשו, ולא לחשוב כלל אודות תורה ועבודה.

קאוענין זה בא מכך שבאופן נעלה יותר ישנה טענה, שהן אמת שאפילו בימות החול צריך להיות קביעות עתים לתורה ועבודה, אבל אעפ"כ, די בכך שהוא עוסק בתורה ועבודה בזמנים מסויימים ביום, אבל במשך כל היום, בשעה שעוסק בעסקיו, אינו יכול להיות קשור עם התורה והתפלה שעסק בהם.וענין זה בא מאופן נעלה יותר – שטוענים, שמספיק מה שעוסק בגליא דתורה, המתלבשת בהבנה והשגה בשכל אנושי, אבל ענינים של פנימיות התורה, שהם למעלה משכל – עליהם נאמר⁷³ "הנסתרות להוי' אלקינו", אבל להאדם אינם שייכים.

קבונמצא, שכאשר מתחילים להפריד גליא דתורה מפנימיות התורה, מתוך טענה שפנימיות התורה היא ענין נעלה שאינו קשור עם גליא דתורה – הרי זה התחלה על האופנים הנמוכים שלאח"ז: מפרידים את זמני התורה ותפלה מהזמנים דמשא ומתן, בטענה שזהו ענין נעלה שאינו שייך לכל היום; כמו כן מחלק הוא את הזמנים של שבת ויו"ט מהזמנים של ימי החול; את הזמנים של ימים נוראים מהזמנים של כל השנה, ועד שמחלקים את נקודת היהדות מחיי היום-יומיים, ורוצים לצאת י"ח בנקודת היהדות בלבד.

קגכל הטענות הנ"ל יש להם יסודות אמיתיים. "רחמנא ליבא בעי" – הוא מאמר בגמרא. הענין שר"ה ויוהכ"פ הם למעלה משאר ימי השנה – הוא פסוק: "דרשו ה' בהמצאו"⁷⁴, ואמרו רז"ל⁷⁵ דקאי על ימים נוראים שאז הקב"ה הוא "בהמצאו" ו"בהיותו קרוב"⁷⁶; הענין ששבת ויו"ט הם למעלה מימי החול – גם זה אמת, שאז היא השביתה דשם אלקים⁷⁷; וכמו כן דבר פשוט הוא שבשעה שיהודי עוסק בתורה ותפלה, הנה בזמן זה נמצא הוא במעמד ומצב נעלה יותר, להיותו אז מרכבה לאלקות, וכמ"ש בתניא⁷⁸ ש"היד המחלקת צדקה" נעשית בשעת מעשה מרכבה לאלקות; וכמו כן הענין שפנימיות התורה היא למעלה מנגלה דתורה, הרי גם זה אמת, כיון שפנימיות התורה לא נתלבשה כ"כ בשכל אנושי ובעניני עולם, ומכ"ש בטענות של שקר;

קדאכן ישנם באמת טענות הנ"ל, אבל המסקנות הם כוזבות, כי הכוונה אינה שהענין היותר נעלה צריך להיות לעצמו ולא לקשר זאת עם הענינים התחתונים. – עבודה פירושה לקשר את העליון עם התחתון: לקשר פנימיות התורה עם גליא שבתורה, תורה ותפלה עם העסקים שלו, שבת ויו"ט עם ימי החול, ימים נוראים עם כל ימי השנה, ונקודת היהדות עם חיים היום-יומיים.יח. ויתרה מזה:

קהכאשר העליון נשאר למעלה ואינו מתקשר עם התחתון – הרי לא זו בלבד שעי"ז נעשה חסרון בהתחתון [ולדוגמא: כאשר נקודת היהדות אינה קשורה לההנהגה בחיי היום-יום, אזי נחסר בחיי היום-יום, כיון שהענין ד"רחמנא ליבא בעי" אינו מאיר בחייו היום-יומיים, ועד"ז בשאר הדוגמאות דלעיל], אלא יתירה מזה – שעי"ז נחסר גם בהעליון.

קווהיינו, שכאשר העליון הוא לעצמו, ואינו נמשך בחייו היום-יומיים (תחתון) – אזי העליון אינו מציאות לעצמו כלל.

קזכאשר האדם מקשר את העליון עם ענינים של הנהגה בפועל (תחתון) – אזי גם הענינים שאינם משתקפים בגילוי הם בבחי' מציאות; אבל כאשר העליון נשאר לגמרי בהעלם – אינו "מציאות" כלל⁷⁹.

קח***

קטיט. אודות⁸⁰ חודש ניסן כתיב⁸¹ "החודש הזה לכם ראש חדשים", וכיון שהעיקר דניסן הוא חג הפסח, נמצא, שפסח הוא ראש השנה שממנו נמשך על כל השנה, גם על ראש השנה שבתשרי.

קיוזהו הטעם שביו"ט ראשון של פסח מברכים ברכת טל⁸²: הגם שהבקשה על טל שייכת להחורף, שאז אומרים "ותן טל ומטר לברכה" – אעפ"כ מברכים ברכת טל בפסח, כיון שפסח הוא ראש השנה גם על ראש השנה שבתשרי, ובמילא – על כל החורף.

קיאהנפקא-מינה בין ר"ה שבתשרי לר"ה שבניסן היא⁸³, שר"ה שבתשרי הוא המשכה כללית על כל השנה על ענינים של טבע, המשכה וגילוי אלקות השייכים להעולם, דהיינו שהם בהגבלה לפי אופן העולם, ובמילא ה"ז מתעורר ע"י אתערותא דלתתא; ואילו ר"ה שבניסן הוא המשכה כללית על כל השנה על ענינים של נסים, המשכת וגילוי אלקות שלמעלה מהעולם, ענינים של בלי גבול, ובמילא, אתערותא דלתתא אינה יכולה להכריח זאת, אלא זהו אתערותא דלעילא מצד עצמו.ועל פי זה יבואר הטעם שדוקא בפסח מברכים ברכת טל, כידוע⁸⁴ החילוק בין טל למטר, שמטר הוא ענין הנמשך על ידי עבודת הנבראים, משא"כ טל הוא באתערותא דלעילא מצד עצמו, ולכן "טל לא מיעצר"⁸⁵. ולכן בתשרי מברכים ברכת גשם, כיון שאז היא ההמשכה על ענינים השייכים להעולם, ובניסן מברכים ברכת טל, ש"טל לא מיעצר".

קיבכ. וכשם שישנם ב' האופנים דגשם וטל בההמשכות הגשמיות – כמו כן ישנם גם בעבודת הבורא ב' אופני עבודה: עבודה מלמטה למעלה, כפי ערך הנבראים (בחי' גשם) – דהיינו שיש להאדם עדיין שייכות להרע ועליו לבררו; ועבודה שמצד מלמעלה למטה (בחי' טל) – שאין לו שום שייכות להרע.

קיגוב' אופני עבודה אלו חלוקים לב' החדשים דניסן ותשרי: חודש ניסן – עבודת הצדיקים, וחודש תשרי – עבודת הבעלי-תשובה⁸⁶. חודש תשרי – בא לאחרי ההכנה דחודש אלול, שהיא עבודת התשובה וחשבון הנפש; ואילו בנוגע לחודש ניסן – כיון שיצי"מ היתה ענין של גירות⁸⁷, ד"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי"⁸⁸, הרי אין לו שייכות להרע, ועבודתו היא עבודת הצדיקים.

קידכא. והנה, החילוק בין ב' אופני עבודה אלו הוא החילוק בין תורה ותפלה⁸⁹: תפלה – ענינה העלאה מלמטה למעלה, עבודת הנבראים; ותורה – ענינה המשכה מלמעלה למטה, המשכת אלקות, והיינו, שעל ידי לימוד התורה ממשיכים אלקות למטה. ונמצא, שלימוד התורה הוא בדוגמת מקום המקדש, שבו הי' גילוי אלקות, ומשם נמשך בכל העולם.

קיהוכשם שבבית-המקדש היו ג' חלוקות⁹⁰: העזרה, ההיכל וקדשי הקדשים (שענינם בסדר השתלשלות הוא ענין ד"תלת עלמין אית לי' לקוב"ה"⁹¹) – כן הוא בתורה, שגם בה ישנם ג' מדריגות: גליא דתורה, רזין דאורייתא, ורזין דרזין.

קיווכשם שע"י התורה בכלל נמשך אלקות בכללות העולם, בדוגמת ביהמ"ק שממנו נמשך אלקות בכל העולם – כן הוא גם בפרטיותבתורה גופא, שיש להמשיך מ"רזין דאורייתא" בגליא דתורה, ומ"רזין דרזין" – ב"רזין". וכפי שהי' בבית-המקדש, שע"י הדלתות שהיו בו היו הולכים מקדשי הקדשים להיכל, ומההיכל לעזרה.

קיזכב. ומכיון שתורה בכלל ענינה הוא המשכה מלמעלה למטה, למעלה מהעולם, ובפרט פנימיות התורה, שהיא בוודאי אור עליון שלמעלה מהעולם, כאמור לעיל (סי"ז) שפנימיות התורה לא נתלבשה בטענות של שקר כו', ונקראת "אילנא דחיי"⁹² שלמעלה מעץ הדעת – הרי מובן, שהזמן המתאים להמשכת פנימיות התורה הוא חודש ניסן בכלל, ובפרט חג הפסח.

קיחוהיינו, שמחודש ניסן ומחג הפסח צריך כל אחד ליקח עמו כוחות כדי להפיץ פנימיות התורה במקום שההשגחה הפרטית עשאתו לשליח שם.

קיטוע"פ דברי הגמרא<17> "גדולה לגימה שמקרבת" – הונהג שהשלוחים נוטלים עמהם יין מההתוועדות דחה"פ, כדי לערוך במקומם התוועדות חסידית, ועי"ז לפעול את ענין הקירוב לתורת החסידות.

קכ[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן בידו הק' בקבוק יין לכאו"א מהשלוחים, ואח"כ אמר:]⁹³

קכאאלו הנוסעים מעבר לגבול, כיון שייתכן שיבדקו את חפציהם כו' – כדאי שיבשלו תחילה את היין, כיון שביין מבושל אין כל חשש⁹⁴.

קכב[ואח"כ הוסיף:] אפשר להוסיף עוד יין לתוך יין זה, אלא שיש למזוג את היין הנוסף לתוך יין זה, שאז "קמא קמא בטיל"⁹⁵.

קכג***

קכדכג. בחג הפסח ישנו חידוש לגבי שאר המועדים – שהענינים דחג הפסח קשורים עם ענינים גשמיים: פסח – שהרי גם בזמן הזה שאין מקריבין קרבן פסח, מקשרים זאת עם ענין גשמי – הזרוע והביצה, שהם זכר לפסח ולחגיגה; ובפרט מצה ומרור.

קכהוהנה, בנוגע לאכילת מצה מוסיף אדמו"ר מהר"ש נ"ע בא' ממאמריו⁹⁶– וכפי הנראה מקורו עוד לפנ"ז – שהענין ד"מיכלא דמהימנותא"<40> הוא לא רק בנוגע להכזית הראשון, אלא גם בכל ימי הפסח.

קכווהחידוש בזה הוא⁹⁷ – שמקשרים ענין של מצוה, "מיכלא דמהימנותא", עם אכילה גשמית, שנעשית "דם ובשר כבשרו"⁹⁸, והיינו שהגוף הגשמי ניזון מאלקות!

קכזוהחידוש בזה – כיון שכל הענינים נמשכים תחילה בהנשמה, נפש האלקית, ומהנפש האלקית נמשך הענין בנפש הבהמית, ומנפש הבהמית נמשך בגוף הגשמי; משא"כ באכילת מצה, "מיכלא דמהימנותא" – ההמשכה היא מיד בגוף הגשמי, ומהגוף הגשמי באה ההמשכה לנפש הבהמית ולנפש האלקית.

קכחוהיינו, שענין זה הוא ע"ד שמצינו לעתיד לבוא, שהגילוי יהי' בהגוף, והיינו, שהגוף עצמו יהי' ניזון מה"טל תחי'"⁹⁹, ולא יהי' זקוק להנשמה, ואדרבה – הנשמה תהי' ניזונת מן הגוף¹⁰⁰. וכמו כן הוא בחג הפסח.

קכט– כ"ק מו"ח אדמו"ר הי' מספר¹⁰¹ אודות "מאָטל פּאָלטאַווער" [הכוונה היא להרב ר' יעקב מרדכי, שהי' רב בפּאָלטאַווא, אלא שכ"ק מו"ח אדמו"ר נהג לכנותו "מאָטל פּאָלטאַווער"], שכאשר הי' מבאר ענין שהונח ("אָפּגעלייגט") אצלו בודאות ובבהירות, אלא שלא נחה דעתו בהבנת הענין לתכליתו, הי' נוהג לומר "אַזוי אַזוי איז דער ענין".

קלובנדו"ד: הענין המדובר לעיל¹⁰² – לא ראיתיו בפירוש בחסידות, אבל מהרצאת הענינים המדוברים בענין זה יש להסיק שכן הוא הענין ("אַזוי איז דער ענין").

קלאכד. חג הפסח¹⁰³ הוא הרי הכנה לחג השבועות, כמ"ש¹⁰⁴ "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", היינו, שיציאת מצרים היא הכנה למתן תורה. ולכן ישנם ענינים שבהם חג הפסח וחג השבועות הם בדומה זה לזה.אחד מענינים אלו הוא¹⁰⁵ – שהן בפסח¹⁰⁶ והן בשבועות מודגשת מעלתן של נשי ישראל: בנוגע לחג הפסח איתא¹⁰⁷ "בשכר נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים", ובנוגע למתן-תורה כתיב¹⁰⁸ "כה תאמר לבית יעקב" – "אלו הנשים", ורק אח"כ "ותגיד לבני ישראל".

קלב"תאמר" – פירושו "בלשון רכה", ו"תגיד" – פירושו "דברים הקשים כגידין"¹⁰⁹. מתי אפשר לדבר עם האנשים "דברים הקשים כגידין" – בשעה שמובטחים תחילה ("מען איז פריער באַוואָרנט") בנוגע לנשים. עי"ז שדיברו עמהן "בלשון רכה", וכבר נתקבל אצלן הענין – אזי אפשר לדבר עם האנשים "דברים הקשים כגידין".

קלגכה. אשה יהודי' צריכה לדעת שהיא עקרת הבית¹¹⁰, והנהגת הבית תלוי' בה. לא רק הנהגת הילדים, שהיא בוודאי תלוי' בה, שהרי חינוך הבית מונח בידי', אלא גם הנהגתו של הבעל, והנהגת הבית בכלל – תלוי' בה.

קלדובמילא, אם רצונה בתואר שהתורה נתנה לה, "עקרת הבית", ולא להיפך חס ושלום – עלי' לפעול בענין זה, שהבית יהי' בית יהודי. אין המדובר רק אודות ענינים של שבת, כשרות, טהרה והדומה – כמובן מאליו ("וועגן דעם איז אָפּגערעדט"); הכוונה היא שגם בימות החול, בחיי היום-יום, צריך הבית להיות בית יהודי ובית חסידי.

קלהכאשר נכנסים לבית – צריכים לחוש שנכנסו לבית חסידי, וכאשר אנשים יוצאים מהבית – עליהם לחוש שיצאו מבית חסידי. ודבר זה תלוי בנשי ובנות ישראל.

קלווכאשר האשה עושה זאת – אז היא "עקרת הבית" אמיתית, ומצד זה נמשכת ההשפעה בגשמיות, בבני חיי ומזוני רויחא.

קלז***

קלח[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון מכ"ק אדמו"ר הצ"צ, מכ"ק אדמו"ר מהר"ש ומכ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע. אח"כ צוה לנגן ניגון כ"ק אדמו"ר הזקן בן ד' הבבות (בבא הרביעית – ג"פ).אחרי תפלת ערבית והבדלה נתן בידו הק' לכאו"א מהנאספים מ"כוס של ברכה".

קלטטרם צאתו אמר:]

קמקיץ בריא, קיץ שמח וקיץ חסידי ("אַ געזונטער זומער, אַ פרייליכער זומער און אַ חסיד'ישער זומער"), ונתראה במסיבות חסידיות.

קמא**