Chabad Library · The Rebbe
Toras Menachem·
אבס"ד. שיחת ש"פ נצבים-וילך, כ"ה אלול, ה'תשי"ז.
בלתי מוגה
בלתי מוגה
בא. כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם1 בענין הקושיא שנשאלת בדרושי חסידות2 למה קבעו שמחת-תורה בשמיני-עצרת, ולא בחג השבועות – שכיון שיש קושיא כזו, יש מקום לענין של שמחת-תורה בחג השבועות.
גוכן הוא גם בנוגע לקושיא שנשאלת בדרושי חסידות3 למה קבעו ראש-השנה ביום ששי למעשה בראשית, יום ברוא אדם הראשון, ולא בכ"ה באלול שבו נברא העולם4 – שיש מקום לענין של ר"ה בכ"ה באלול.
דבדרושי חסידות מבואר אמנם התירוץ על קביעת ר"ה ביום ברוא אדה"ר – שענין זה הוא מצד מעלת עבודת האדם, שעז"נ5 "למעשה ידיך תכסוף", שזהו ענין נעלה יותר מהגילוי בדרך אתערותא דלעילא מצד "כי חפץ חסד"6 שהי' ביום הראשון לבריאת העולם; אבל אעפ"כ, כיון שנשאלת הקושיא למה לא קבעו ר"ה ביום הראשון לבריאת העולם, יש מקום לענין זה.
הב. ביאור מעלת יום הראשון לבריאת העולם7:
ואע"פ שחידוש הבריאה הו"ע תמידי, כמאמר8 "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" – הרי אין זה מאיר בגילוי.
זאמנם, ביום הראשון האירו בגילוי כל הענינים הקשורים עם בריאת העולם – "בעשרה דברים נברא העולם כו'"9, כמ"ש10 "בראשית ברא", היינו, שהאיר בחי' "ראשית", "בחוכמתא"11, ולמעלה יותר – "בקדמין"12, בחי' הכתר.
חועיקר המעלה – שביום הראשון האיר גילוי האור שהי' אדה"רמביט בו מסוף העולם עד סופו<8> (דאף שיש דעות13 שאור זה שימש בכל ששת ימי בראשית, מ"מ, בעיקר הי' זה ביום הראשון), וכבר נתבאר לעיל14 מעלת אור זה – שהוא אור הבלי גבול, שלגביו, עומק תחת ועומק רום הם בשוה.
טואף ששלימות הבריאה נעשית ביום הששי דוקא, שבו נאמר15 "ויכולו גו'" – הרי זה מצד מעלת עבודת האדם, ד"למעשה ידיך תכסוף" (כנ"ל), אבל מצד ענין הגילויים – גדלה מעלת יום הראשון, כ"ה באלול, שבו האיר אור הבלי גבול.
יג. והנה, עתה, לאחרי בריאת האדם, שכל הענינים באים ע"י עבודה דוקא, שלכן נקבע גם ר"ה ביום ברוא אדה"ר דוקא – הנה גם האור שנברא ביום ראשון מאיר ע"י עבודה דוקא, ונמצא, שישנם ב' המעלות: מעלת העבודה ומעלת האור16.
יאוכמשנת"ל14 שהבעש"ט והמגיד המשיכו אור זה גם בעוה"ז – שהרי מצד גילוי זה היו רואים מסוף העולם ועד סופו גם בעוה"ז, ולא רק ענינים רוחניים (בהתאם לכך שאור זה "גנזו בתורה"17), אלא גם דברים גשמיים.
יבוכידוע הסיפור18 אודות הבעש"ט, שפתח את ספר הזהר, הביט בו ואמר היכן נמצאים השוורים. והיינו, שספר הזהר הוא האור הגנוז בתורה, וע"י אור זה ראה בעיניו הגשמיים את השוורים הגשמיים ממש.
יגוענין זה (המשכת האור בגשמיות) אינו ירידה ח"ו בהאור, אלא הפירוש הוא – שמעלת אור זה גדלה כל כך עד שרוחניות וגשמיות הם בשוה ממש.
ידוכפי שיהי' לעתיד לבוא – שיאיר גילוי אלקות בגשמיות ממש, ואצלם הי' גם עתה הגילוי דלעתיד לבוא.
טווכמו"כ נת"ל14 שרבינו הזקן פעל שיומשך האור גם בהתיישבות בכלים, והיינו, ע"י תורת חסידות חב"ד, באופן שיוכלו להסביר לנפש הבהמית שגם בשכלו הגשמי יבין אלקות.
טז*ד. ב' הענינים ד"חפץ חסד" ו"למעשה ידיך תכסוף" – מצינו גם במעשה המצוות, שכללותם היא מצות הצדקה19:
יזבמצות הצדקה יש ב' אופנים: (א) צדקה, (ב) גמילות חסדים. ואמרו חז"ל20 "גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה כו' צדקה לעניים, גמילות חסדים בין לעניים בין לעשירים".
יחוהענין בזה:
יטלכאורה גדלה מעלת הצדקה על גמילות חסדים, כיון שנתינת הצדקה היא מתנת חנם, שאינו דורש מהמקבל להחזיר לו; משא"כ בגמילות חסדים שהמקבל צריך להחזיר לו, ו"פריעת בעל חוב מצוה"21, מדאורייתא או מדרבנן22.
כאבל באמת, הנה בענין הצדקה הרי הוא המשפיע והזולת אינו אלא מקבל, שזהו ענין החסד, ח"ס דל"ת, דלית לי' מגרמי' כלום23, והיינו, שהזולת אינו מציאות כלל; משא"כ בגמ"ח, כיון שנותן על מנת להחזיר, הרי גם הזולת הוא מציאות כו', ואין זה נהמא דכיסופא24.
כאוע"ד שמצינו בענין כיבוד אב, "יש מאכיל לאביו פסיוני ויורש גיהנם, ויש מטחינו בריחים ויורש גן עדן"25.
כבוההסברה בזה – לפי שישראל דומין לבוראם26, ולכן, כשם שהקב"ה הוא בבחינת משפיע [דאף שיש באלקות גם הענין דבחי' מקבל, שזהו"ע ד"למעשה ידיך תכסוף", ועבודה צורך גבוה27, מ"מ, בכללות הרי אלקות הוא בבחי' משפיע], כמו"כ גם האדם, ש"אדמה לעליון"28, מצד טבעו הוא בבחי' משפיע, וזהו חיותו ומציאותו, ולכן כאשר ההנהגה היא באופן שעושה אותו למקבל, הרי הוא יורש גיהנם.
כגומזה מובן המעלה דגמילות חסדים על הצדקה.
כדועד"ז ישנם ב' ענינים אלו גם למעלה: (א) צדקה – שזהו מה שהקב"ה מצווה את המצוות (שכללות המצוות נקראים בשם צדקה)מלמעלה למטה, שענין זה הוא בבחי' נהמא דכיסופא, ואין זה תכלית הטוב, (ב) גמילות חסדים – שזהו"ע עבודה צורך גבוה, שענין זה הוא תכלית הטוב, כיון שאין זה בבחי' נהמא דכיסופא, שהרי ישראל הם לא רק מקבלים אלא גם משפיעים29.
כהוזוהי גם מעלת יום הששי למעשה בראשית, יום ברוא אדה"ר – שאז נעשה הענין ד"ויכולו", שהאדם "נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית"30, ויתירה מזה, שנקרא "תמתי"31, לא רק מלשון תמימות ושלימות, אלא כדאיתא במדרש32 שהוא גם מלשון "תאומתי כביכול לא אני גדולה ממנה ולא היא גדולה ממני" – שכל זה הוא מצד מעלת העבודה, וזהו מה שנפעל ביום ששי למע"ב, יום ברוא אדה"ר.
כו***
כזה. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה לך אמר לבי גו'.
כח***
כטו. נתבאר לעיל (בהמאמר33) שבכללות ענין התשובה יש ב' מדריגות: תשובה תתאה ותשובה עילאה. תשובה תתאה ענינה – להוציא החיות מהקליפות (שזהו"ע דתשוב ה"א תתאה34, והרי ה"א תתאה היא מקור חיות הנבראים35, וצריך להשיבו מן החיצונים כו'). ותשובה עילאה ענינה – המשכת הרצון כו'.
לובפרטיות יותר, הנה גם בכל א' מהם בפרט יש ב' ענינים אלו: חרטה על העבר – שהו"ע עקירת הרצון, שעי"ז מוציאים את החיות מהקליפות, וקבלה על להבא – שעל ידה ממשיכים רצון חדש, והיינו, לפי שהקבלה על להבא היא באופן של "נעשה ונשמע"36, הרי זה נוגע בהעצמות, וממשיך רצון חדש.
לאוהענין בזה:
לבידוע שאף שעיקר התשובה היא בלב37, מ"מ, צריכה התשובה לבוא גם בענין המעשה, כדאיתא בגמרא38 לענין קבלת עדות: "משישברו אתפספסיהן". אמנם, ענין זה הוא רק בנוגע לב"ד של מטה, שהרי "האדם יראה לעינים"39, משא"כ בנוגע לב"ד של מעלה מספיקה התשובה בלב, כיון ש"ה' יראה ללבב"39.
לגובענין זה יש חילוק בין החרטה על העבר והקבלה על העתיד:
לדהחרטה על העבר – כיון שפעולתה היא להוציא את החיות מהקליפות, צריך להיות בזה ענין של מעשה, דכיון שיניקת החיות באה ע"י עבירה במעשה בפועל, הנה גם הפעולה דהוצאת החיות מהחיצונים צריכה להיות באופן של מעשה. וזהו גם ענין הוידוי דברים40, אשמנו בגדנו כו', בכל כ"ב האותיות – כדי להוציא מהקליפות כל כ"ב האותיות כו'.
להאבל הקבלה על להבא, שענינה הוא המשכת רצון חדש – הרי זה נעשה גם ע"י מחשבה והחלטה וקבלה בלב, כיון שהקבלה שמקבל בלבו הענין ד"נעשה ונשמע", נוגעת בהעצמות, ולכן הרי זה פועל המשכת רצון חדש.
לווכפי שמצינו בנוגע לקידושין, שהמקדש את האשה ע"מ שאני צדיק גמור, הרי היא מקודשת מספק, שמא הרהר תשובה בלבו41. ולכאורה, אם נאמר שצריך להיות ענין של מעשה דוקא, אזי אין מקום אפילו לספק קידושין, שהרי רואים שבפועל לא עשה מאומה? – ומזה ראי' מוכחת, שע"י קבלה בלב בלבד, ללא וידוי דברים, וללא ענין של מעשה, נעשה צדיק גמור, וממשיך רצון חדש.
לזז. ישנם כמה ענינים שצריכים להיות בתמידות, כמו לימוד התורה, שנאמר42 "והגית בו יומם ולילה", אמנם, כיון שאצל בעלי-עסקים אי אפשר שיהי' זה בתמידות, אזי מספיק גם הלימוד ד"פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית"43, לקיים מש"נ44 "ובשכבך ובקומך", שעי"ז מחברים יומם ולילה, דהיינו, תחלת וסוף הלילה ותחלת וסוף היום.
לחוכמו"כ הוא גם בנוגע לכללות השנה – שכאשר מתנהגים כדבעי בסוף השנה ובתחלת השנה, הרי זה בבחינת "חותם" על ההנהגה דכל השנה, ובכל הקשור להוצאת החיות מהקליפה, והמשכת רצון חדש.
לט*ח. דובר אודות ענין הקבלה בלב – שישנם כאלה שחושבים: מה הפעולה של הקבלה בלב, בה בשעה שגם בשנה שעברה היתה הקבלה בלב, ואעפ"כ, כשבא אח"כ בנוגע לפועל, נכשל וכו' (חסר הענין).
מבענין זה נזכר גם שמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, ואילו מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה45.
מא***
מבט. בהתחלת פרשת האזינו – שמתחילים לקרוא בתפלת מנחה – נאמר46 "יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי".
מגההפרש בין טל למטר הוא – שהטל יורד מלמעלה למטה, באופן של אתערותא דלעילא, משא"כ המטר הוא באופן של אתערותא דלתתא, כמ"ש47 "ואד יעלה מן הארץ והשקה גו'", שעולה ואח"כ יורד. ולכן מטר מיעצר וטל לא מיעצר48.
מדוזהו "יערוף כמטר גו' כטל גו'", שזהו"ע דאתערותא דלעילא (טל) שלאחרי אתערותא דלתתא (מטר), דהיינו, ההמשכה מלמעלה שבאה לאחרי הענין ד"למעשה ידיך תכסוף", שאז ישנם ב' המעלות.
מהובהקדמה לזה נאמר "האזינו השמים גו' ותשמע הארץ":
מו"שמים" ו"ארץ" – הם יושבי אוהל ובעלי עסקים. ואצל שניהם צריכים להיות ב' הבחינות ד"מטר" ו"טל".
מזיושבי אוהל – אף שמתייגעים בתורה, מ"מ, צריכים לדעת שלא די באתערותא דלתתא ויגיעה בכח עצמו, אלא זקוקים גם ל"טל"; ובעלי עסקים צריכים לידע שגם הם בכחם לפעול ע"י עבודתם, "למעשה ידיך תכסוף" – ענין ה"מטר".
מח*
מטי. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר פעם49, שאצל רבותינו נשיאינו הי' סדר, שבערב ר"ה היו נכנסים אל זוגתם הרבנית לומר דבר-מה. וביאר, שסדר זה הי' קשור עם הענין דבנין המלכות.
נוההוראה לכאו"א בעבודה הרוחנית:אצל כל אחד מישראל יש הענין דמשפיע – שהרי לכל אחד יש מעלות בענין ההשגה, מדות טובות וכו', וכמו"כ יש אצלו הענין דמקבל, שזהו"ע דקבלת עול.
נאועל זה אומרים, שצריך אמנם להיות ענין המשפיע, להשפיע על הזולת וגם על עצמו, אבל אין לשכוח שצריך להיות גם מקבל – קבלת עול.
נבוכמו"כ בפשטות יותר – שצריכים להתמסר לנשי ובנות ישראל.
נגובהתאם לכך, מן הראוי שנשי ובנות חב"ד יתכנסו לפני ר"ה, כדי לקבל החלטות טובות לקראת השנה הבאה.
נדהקב"ה וכנס"י הם בבחינת חתן וכלה, וגם אצלם ישנו ענין הנ"ל.
נה*
נויא. עדיין אי אפשר לומר "תכלה שנה כו'"50, שהרי נשארו עוד כמה ימים; אבל אפשר כבר לומר "תחל שנה וברכותי'"51, היינו, שענין הברכה יתחיל כבר בימים האחרונים שנשארו בשנה זו, ויומשך גם על שנה הבאה, כך, שעוברים מתוך ברכה משנת תשטו"ב לשנת תשח"י הבאה עלינו לטובה.
נז**