Toras Menachem·Vol. 22 (5718·Part 2)·Sicha of Shabbos Parshas Vayakhel-Pekudei·Parshas Parah·Shabbos Mevarchim Nissan 5718תורת מנחם·– כב – שנת תשח"י – חלק שני·בס"ד. שיחת ש"פ ויקהל-פקודי·פ' פרה·מבה"ח ניסן·ה'תשח"י.

אבס"ד. שיחת ש"פ ויקהל-פקודי, פ' פרה, מבה"ח ניסן, ה'תשח"י.
בלתי מוגה

בא. בנוגע למארז"ל¹ "משנכנס אדר מרבין בשמחה" – הרי אף שבגמרא לומדים זאת מדברי המשנה² "משנכנס אב ממעטין בשמחה", "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה", מ"מ, מצד הכלל ד"מרובה מדה טובה כו'"³, הרי הענין ד"מרבין בשמחה" שבחודש אדר הוא הרבה יותר מהענין ד"ממעטין בשמחה" שבחודש אב⁴:

גהענין ד"משנכנס אב ממעטין בשמחה" – הוא רק עד תשעה באב, אבל מתשעה באב ואילך צריך להיות שוב ענין השמחה, שהרי בתשעה באב נולד מושיען של ישראל⁵. ובפרט בחמשה עשר באב, "דקיימא סיהרא באשלמותא"⁶, ועליו אמרו² "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום-הכפורים".

דואילו הענין ד"משנכנס אדר מרבין בשמחה"⁷ – הרי זה נמשך לא רק עד ימי הפורים, אלא הנקודה דפורים פועלת על כל החודש כולו, שנעשה חודש של שמחה. וכפי שמצינו בנוגע לענין "ונהפוך הוא"⁸ שבפורים – שכל הענינים הלא-טובים נהפכים לטוב – שענין זה ישנו בכל חודש אדר, כמ"ש⁹ "והחודש אשר נהפך גו'".

הולכן גם מ"ש בגמרא¹⁰ "בר ישראל דאית לי' דינא בהדי נכרי . . לימצי נפשי' באדר דבריא מזלי'" – אין הכוונה רק לימים שלפני פורים, אלא גם לימים שלאחר פורים.

וואף ש"מגילה נקראת כו'" עד חמשה עשר¹¹ ותו לא – הרי זה רק בנוגע לקריאת המגילה, אבל ענין השמחה והענין ד"ונהפוך הוא" שבפורים ישנם בכל החודש.ב. ובזה יובן לשון הגמרא¹² "מיסמך גאולה לגאולה", "פורים לפסח", דלכאורה – הרי גאולת פורים היא בי"ד אדר וגאולת פסח היא בט"ו ניסן, ונמצא שיש חודש שלם ביניהם, ואיך אפשר לומר הלשון "מיסמך"?

זוהביאור בזה – ע"פ האמור לעיל:

חגאולת פורים – נמשכת כל חודש אדר, עד הרגע האחרון בחודש אדר. ועד"ז מובן בנוגע לגאולת פסח – שהתחלתה היא בר"ח ניסן, שבו הוקם המשכן¹³, ובו נאמרה פרשת "החודש הזה לכם"¹⁴, "כזה ראה וקדש"¹⁵, דקאי על מולד הלבנה, שהוא רמז להתחלת גאולתם של ישראל שנמשלו ללבנה¹⁶.

טולכן אמרו חז"ל "מיסמך גאולה לגאולה" – סמיכות שהיא תיכף ומיד, בלי שום הפסק – כי, מגאולת פורים שנמשכת עד לרגע האחרון דחודש אדר, באים מיד לגאולת פסח שהתחלתה ברגע הראשון דחודש ניסן.

יוענין זה הוא הוראה בכל זמן ובכל מקום – שכאשר רק ישנם הכלים כדי לקבל את שמחת פורים, אזי אפשר לבוא מיד מהגאולה דפורים, שבה "אכתי עבדי אחשורוש אנן"¹⁷, להגאולה דפסח, שהיא גאולה שלימה.

יאובנוגע אלינו – הכוונה בזה היא לגאולה העתידה, שהיא למעלה גם מגאולת פסח, שהרי בגאולת פסח נשאר עדיין נתינת-מקום שיהי' אחרי' גלות, משא"כ הגאולה העתידה היא גאולה שלימה שאין אחרי' גלות¹⁸. ולכן נאמר¹⁹ "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", שלעתיד יהיו "נפלאות" אפילו לגבי גאולת פסח²⁰.

יבוכאמור לעיל, אף שעומדים אנו עדיין בהגאולה דפורים, הרי בכחו של כאו"א מישראל לפעול "מיסמך גאולה לגאולה" – שמהגאולה דפורים נבוא מיד להגאולה השלימה והאמיתית, שהיא הגאולה העתידה במהרה בימינו.ג. הפירוש "מרבין בשמחה" הוא<7> – שמיום ליום יש להרבות יותר בהשמחה. והיינו, שאף שכבר הרבו בשמחה בימים שלפני פורים, ועאכו"כ ביום הפורים עצמו, שבו היתה השמחה באופן ד"עד דלא ידע"²¹ – אין זה מספיק, ויש להרבות בשמחה עוד יותר.

יגובפרט ביום השבת, שנוסף לכך ש"מצוה לענגו"²², יש בו גם ענין השמחה, כדאיתא בספרי²³ "וביום שמחתכם – אלו השבתות". אלא שביום השבת ש"מקדשא וקיימא"²⁴, השמחה היא מלמעלה למטה, וע"י השמחה דחודש אדר, שבו "מרבין בשמחה" מלמטה למעלה, פועלים תוספת גם בענין השמחה שמלמעלה למטה.

יד[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "אַ פורים'דיקן ניגון"].

טו***

טזד. בפרשת השבוע מסופר אודות ציווי משה רבינו לבנ"י ע"ד בנין המשכן, וכן אודות בנייתו בפועל ע"י בנ"י.

יזהמשכן²⁵ שאודותיו צוה הקב"ה את משה, כפי שמפורט בפרשיות תרומה ותצוה, והמשכן שעשו בנ"י, כפי שמסופר בפרשיות ויקהל ופקודי – מרמזים על שני סוגי משכנות, ובלשון רז"ל²⁶: "משכן למטן משכן למעלן", ולכן נמנים כל הפרטים עוד הפעם.

יחובפרטיות: כלי המשכן ולבושי הכהונה, כפי שנאמרו בראשונה (תרומה-תצוה), הם: (א) מהקב"ה, (ב) למשה רבינו, שהמעלה שבדבר ובפרט בענין זה – היא בשלשה:

יטא) שומע ומקבל הדיבור, משה, הוא נשמה דאצילות, דהיינו, שבהיותו כאן למטה הי' כמו בעולם האצילות ממש²⁷, וכמארז"ל²⁸ "שכינה מדברת מתוך גרונו".

כואף שכל הנשמות נמשכות מאצילות, הרי זה רק ששרשם הוא באצילות²⁹, משא"כ "נשמות דאצילות" פירושו שגם בהיותם למטה עומדים הם במדריגת האצילות.הגם שיש חילוק בין הנשמות להכלים דאצילות, וכדאיתא באגרת הקודש³⁰: "שכבר יצאו ונפרדו מהכלים", דקאי על נשמות דאצילות – אעפ"כ הם עדיין במדריגת האצילות.

כאב) אופן קבלת דיבור ונבואה זו הוא – "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה"³¹. ובזה גופא ישנם ב' פרטים: (א) משה "עמד על עמדו"³² בשעת גילוי הנבואה, ולא כמו שאר הנביאים, (ב) נבואת משה היתה בבחינת "זה" ולא בבחינת "כה"³³. והיינו, שאצל כל הנביאים הי' הגוף הגשמי מבלבל אפילו להגילוי ד"כה", משא"כ משה רבינו הי' גופו הגשמי כלי³⁴ אפילו לבחינת "זה".

כבג) מקום הקבלה – בהר סיני³⁵, שאז הי' משה במדריגה נעלית יותר מכפי שהי' למטה, והראי': בהיותו שם – "לחם לא אכל ומים לא שתה"³⁶, אף שגם לאחר שמשה "ירד מן ההר" היו אכילתו ושתייתו באופן אחר מבשאר בני-אדם.

כגמכל הנ"ל מובן, שמשכן כזה – אינו נעשה מזהב וכסף וכו' גשמיים³⁷.

כדמשא"כ כלי המקדש ולבושי הכהונה כפי שנכתבו בויקהל-פקודי – נעשו: (א) ע"י בנ"י, שרוב הנשמות הן נשמות דבי"ע³⁸, (ב) כאן למטה, (ג) מזהב וכסף ונחושת כו' גשמיים.

כהה. ואעפ"כ, מבלי הבט על גודל החילוק בין ה"בכח" לה"בפועל" – מתי מתמלא תכלית הרצון של הקב"ה, ומתי התקיימה הבטחתו "ושכנתי³⁹ בתוכם"? – דוקא במשכן הגשמי דויקהל-פקודי, ולא במשכן הרוחני ד"הראת בהר"⁴⁰, כמ"ש במדרש שם.כי, נתאוה הקדוש ברוך הוא להיות לו ית' דירה בתחתונים⁴¹ דוקא, וכמבואר בתניא⁴², שקאי על עולם הזה "שאין תחתון למטה ממנו". ואף שהוא גשמי וחומרי, ונוסף לזה יש בו חושך כפול ומכופל, כפי שמונה בפרטיות בתניא – אעפ"כ, מצד ענין זה גופא, מתמלאת תכלית הכוונה בעוה"ז דוקא.

כו– עפ"ז מובנת יותר הקושיא ששואלים⁴³ בנוגע לאבנים הטובות ש"הנשיאים הביאו"⁴⁴: כיון שהי' זה מעשה ניסים⁴⁵, איך אפשר הי' לעשות מהם בגדי כהונה? וביאור הקושיא: כל תכלית המשכן והמקדש היא שיעשו אותם מדברים גשמיים דוקא, וא"כ, הרי זה צריך להיות לא מעשה ניסים, אלא ענינים המלובשים בטבע.

כזו. עפ"ז⁴⁶ יובן גם מ"ש בירושלמי⁴⁷: "בכל יום אדם מתפלל שמונה עשרה . . כנגד י"ח ציוויין שכתוב בפרשת משכן שני".

כח"משכן ראשון" – נקרא בירושלמי המשכן שבפרשת תרומה- תצוה, ו"משכן שני" נקרא שם המשכן שבפרשת ויקהל-פקודי. וכיון שב"משכן שני" נאמר י"ח פעמים "כאשר צוה", לכן מתפללים ח"י ברכות.

כטומבהיר הירושלמי על אתר: לכאורה, הרי ישנם י"ט פעמים "כאשר צוה", ומתרץ: "ובלבד מן ואתו אהליאב בן אחיסמך⁴⁸ עד סופי' דסיפרא", כלומר, מונים רק את הלשון "כאשר צוה" שנאמר גבי בצלאל ואהליאב יחד, אבל מה שנאמר "כאשר צוה" בבצלאל לבדו, אינו נכלל בחשבון.

לולכאורה אינו מובן: (א) מהי השייכות דח"י ברכות שבתפלה לח"י פעמים "כאשר צוה"? (ב) מהי השייכות דתפלה למשכן שני דוקא? (ג) מדוע מונים "כאשר צוה" כנגד ח"י הברכות רק במקומות שנזכר גם אהליאב?

לאויתרה מזו אינו מובן: ע"פ הידוע⁴⁹ ש"תפלה" היא מלשון חיבור (וכמו "התופל כלי חרס"⁵⁰, "נפתולי . . נפתלתי"⁵¹), דענין התפלה הואחיבור האדם המתפלל – לאלקות. א"כ, הי' צריך להיות ענין זה שייך לבצלאל לבדו, שהוא משבט יהודא, יותר מאשר לאהליאב, "למטה דן", כי: (א) שבט יהודא הוא המעולה שבשבטים (כדאיתא במדרש⁵² שמטעם זה נבחרו בצלאל ואהליאב דוקא, להיותם המעולה שבשבטים והירוד שבשבטים), (ב) יהודא הוא מלשון הודאה, ושייך בפרט לשמונה עשרה⁵³, כי ענין הדביקות שבתפלה יכול להיות רק ע"י הודאה וביטול. ומדוע שייך ענין זה להזכרת אהליאב דוקא?

לבז. על הפסוק⁵⁴ "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", איתא בזוהר⁵⁵: "סולם דא צלותא" – תפלה. ובמדרש⁵⁶ איתא: "סולם זה סיני" – תורה. ומבואר בחסידות⁵⁷ החילוק בין תורה ותפלה: תורה היא המשכה מלמעלה למטה, ותפלה היא העלאה מלמטה למעלה.

לגוזהו "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" (בענין התפלה): הסולם "מוצב ארצה" – לא סתם "בארץ" (בי"ת בשב"א), אלא "ארצה", בתוספת ה"א, דהיינו שהוא נמשך לארץ⁵⁸, לעניני ארציות, למדריגה תחתונה בארץ⁵⁹. והעבודה היא, לקחת את הדברים התחתונים, עד לאלו שמתחת לארץ, ולהעלותם – לא רק "בשמים", מקיפים, אלא למעלה הרבה יותר – "שמימה" בתוספת ה"א, מקיפים למקיפים, ולמעלה עוד יותר – "השמימה", עצמות⁶⁰. לשם יש להעלות את הדברים הגשמיים.

לדוכאמור לעיל – זוהי עבודה מלמטה למעלה. עבודה בדרך עבודת עבד. ואף שמצד זה גופא ישנו תענוג, אבל ענינה הוא עבודת עבד.

לההגם שנותנים על זה כח מלמעלה, שזהו ענין "וישכם לבן בבוקר"⁶¹, שבכל צפרא מאיר לובן העליון⁶² – הרי אין זה אלא נתינת כח בלבד, אבל העבודה עצמה היא מלמטה למעלה.

לוועפ"ז יובן שייכות התפלה ל"משכן שני" דוקא, כי שניהם ענין אחד – לקיחת דברים גשמיים ועשייתם למשכן ודירה לו ית'.ח. מצד זה שהתפלה היא העלאה מלמטה למעלה, וצריכים להעלות אפילו את הדברים התחתונים ביותר, וכהלשון הידוע שצריך לקחת אפילו את "נעלי-הבית" ("פּאַנטאָפל")⁶³ – הנה כשם שאצלו גופא צריך לקחת עמו את כל כחות הנפש, גם הכחות הנמוכים, ולהעלות אותם,

לזכמו"כ הוא גם בכללות ישראל, שקודם התפלה צריך לקבל על עצמו מצות "ואהבת לרעך כמוך"⁶⁴, כדאיתא בפרע"ח⁶⁵ ומביאו אדמו"ר הזקן בסידור⁶⁶, צריכים לכלול עצמו עם כולם יחד, ולכן אפילו אותם מישראל שהם בבחינת אהליאב – כדאיתא במדרש: הירוד שבשבטים – גם אותם צריכים להעלות.

לחוהרי זהו ענין "ואהבת לרעך כמוך", כמאמר הבעש"ט⁶⁷ שמצות אהבת ישראל היא גם ליהודי הנמצא בקצווי תבל, שמעולם לא ראהו ולא היתה לו שייכות עמו.

לטבשעה שיהודי עומד להתפלל, דהיינו, שכבר עשה את ההכנות שיש לעשות קודם התפלה והוא כבר מוכן לעמוד להתפלל,

מ– והרי בעצם ענין העמידה להתפלל, ובפרט לאחרי ההכנות שקודם התפלה, הרי הוא נתעלה בעילוי נעלה ביותר, שהרי הוא מנתק עצמו מכל עניני העולם ועומד לפני הקב"ה⁶⁸ –

מאעלול הוא לחשוב: איזו שייכות יש לו עתה עם יהודי שאינו שייך עדיין לתפלה, ואפילו לא בהכנות לתפלה, יהודי ירוד?

מבעל כך אומרים לו, שמצות אהבת ישראל פירושה אפילו ליהודי הנמצא בקצהו השני של העולם, בקצהו השני של העולם שלו ברוחניות.

מגיתירה מזו אומרים לו, שמצות אהבת ישראל היא אפילו למי שמעולם לא ראהו – דהיינו אפילו קודם שעמד להתכונן לתפלה – ומעולם לא היתה לו שייכות עמו, כיון שהלה הוא באין-ערוך אליו אפילו כפי שהוא קודם שעומד להתפלל, שנשמתו (היא אז רק) באפו⁶⁹.

מדוענין זה הוא לא רק מצוה של אהבת ישראל, שהיא יסוד כלהתורה, אלא ענין שנוגע גם לתפלה שלו ולעליות שלו. אהבת ישראל היא הכנה והקדמה לתפלה שלו.

מהוהטעם לזה – כי סדר העלי' הוא שצריכים להגבי' מהמדריגה התחתונה ביותר, כידוע⁷⁰ משל הגבהת הבנין ע"י "ליווער".

מוופשיטא, שגם בנפשו עליו לקחת עמו לא רק את "בצלאל" שבנפשו, אלא גם את "דן" וירוד שבנפשו. עליו להתפלל עם כל הכחות יחד, ומכולם לעשות משכן לו ית'.

מזט. וזהו ענין ח"י הברכות שבשמונה-עשרה, כנגד ח"י פעמים "כאשר צוה" שנאמרו ב"משכן שני", שבהם נזכר גם אהליאב – כי תכלית הכוונה היא לעשות גם מהענינים ד"אהליאב" משכן, וכן בענין התפלה יש צורך להעלות גם את "אהליאב"⁷¹.

מחי. כשם שבמשכן, הנה ע"י העלאה מלמטה למעלה (ובפרטיות יותר – בענין הקרבנות שהיו במשכן, שזוהי אחת העבודות העיקריות שבמשכן, הרי ע"י העלאה) נעשה לאח"ז ההמשכה מלמעלה למטה, "ושכנתי בתוכם" ("ריח ניחוח"⁷²), והם – ההעלאה וההמשכה – פעלו את הענין ד"כאשר צוה", "צוה" מלשון "צוותא", התקשרות והתחברות⁷³, התקשרות הדברים הגשמיים עם עצמות, חיבור נברא ובורא,

מט– וכיון שהכח על התקשרות זו הוא ממשה רבינו (ומשה רבינו שבכאו"א⁷⁴), לכן נאמר "כאשר צוה ה' את משה" –

נכן הוא גם בענין התפלה (דתפלות כנגד קרבנות תקנום⁷⁵):

נאבשעה שישנה ההעלאה השמימה, שהמתפלל יודע שאין לו לפנות לאף אחד אלא להשי"ת לבדו – עי"ז ממשיך הוא מלמעלה את כל ההמשכות הנצרכות אליו, רופא חולים ומברך השנים וכו',

נבוההעלאה וההמשכה פועלים את החיבור והיחוד דהאדם עם אלקות, עד להיחוד היותר עליון, שהוא סיום התפלה "בשלום", – יחוד היותר עליון, כידוע⁷⁶.

נג*יא**. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה וידבר גו' זאת חוקת התורה וגו'.

נד***

נהיב. על הפסוק⁷⁷ "ויקרא אל משה" (שעומדים לקרוא בתפלת מנחה) – מובא בלקו"ת⁷⁷ בשם המדרש⁷⁸ והזוהר⁷⁹ שהקריאה היתה "לא ע"י שליחא אחרא", אלא "אני הוא הקורא ואני הוא המדבר".

נוובהמשך לזה מבאר בלקו"ת⁸⁰ ענין השליחות, "דשלוחו של אדם כמותו, ולכן אין שליחות לחש"ו שאינן כמותו דהמשלח, אבל כשהוא בר שליחות הרי הוא כמותו דהמשלח ממש". – לשון המשנה⁸¹ הוא "שלוחו של אדם כמותו", ורבנו הזקן מוסיף תיבת "ממש".

נזוהענין בזה:

נחידוע⁸² שישנם ג' אופנים בענין השליחות: (א) השליח עושה את המעשה, אלא שהמעשה נעשה עבור המשלח; (ב) העשי' וכח המעשה עצמו הם של המשלח; (ג) השליח עצמו נעשה במקום המשלח.

נטוהפירוש שהשליח הוא "כמותו דהמשלח ממש" הוא – שהשליח עצמו נעשה במקום המשלח (כאופן הג').

סוזהו שמדייק רבינו הזקן בביאור מעלתם של ישראל, שעליהם נאמר "תקראו אתם"⁸³, "ישראל דקדשינהו לזמנים"⁸⁴, להיותם שלוחיו של הקב"ה – שהפירוש בזה הוא שלא רק הפעולה או כח המעשה שייכים להקב"ה, אלא שהאדם עצמו נעשה דבר אחד עם הבורא.

סאוכן בנוגע לקיום המצוות, שארז"ל⁸⁵ "היו מכבדין את המצוות שהן שלוחי" – שהכוונה בזה היא לא רק שפעולת מעשה המצוה היא מרכבה לאלקות, ולא רק שכח מעשה האדם המקיים את המצוה הוא מרכבה לאלקות, אלא שגם האדם עצמו נעשה מרכבה לאלקות.

סביג. והנה, ע"פ נגלה יש ראיות לכל אחד מהאופנים הנ"ל, ומ"מ פשיטא שההלכה היא כא' מאופנים אלו בלבד, והראיות שישנם לשארהאופנים – אפשר ליישבם; אבל ברוחניות הענינים – כל האופנים אמת הם⁸⁶.

סגוע"ד שמצינו גבי פלוגתת בית-שמאי ובית-הלל, שאף שההלכה ע"פ נגלה היא כבית-הלל⁸⁷, ואסור לנהוג כדעת בית-שמאי אפילו לחומרא⁸⁸ – הרי כל זה הוא רק בנוגע לההלכות בגשמיות בפועל ממש, אבל בעבודה הרוחנית יש מקום גם לדעת בית-שמאי.

סדובפרט ע"פ הידוע⁸⁹ שלעתיד לבוא תהי' הלכה כבית-שמאי גם בגשמיות, וא"כ, ע"פ דברי הרמב"ם⁹⁰ ש"זה שקראו אותו חכמים העולם הבא לא מפני שאינו מצוי עתה . . אלא הרי הוא מצוי ועומד", מובן, שגם עתה ישנו ענין העבודה כבית-שמאי ברוחניות (שזהו מעין ענין "עולמך תראה בחייך"⁹¹).

סהועד"ז בעניננו:

סוגם אם ההלכה ע"פ נגלה היא כאופן הב' בשליחות, ששייכותו של השליח להמשלח היא רק בכח המעשה, ויתרה מזו, גם אם ההלכה היא כאופן הא' בשליחות, ששייכותו של השליח להמשלח היא בהעשי' ופעולה בלבד,

סזהרי בנוגע לרוחניות העבודה, ביכלתו של כל יהודי [וכיון שהדבר הוא ביכלתו, הרי הוא מחוייב בזה, שכן, כל ענין הוא בהשגחה פרטית, ונמצא שכל אלו היודעים מהמבואר בלקו"ת בענין השליחות, הרי זו הוראה מלמעלה שיש להם שייכות לענין זה] לעבוד עבודתו באופן של ביטול במציאות, שהאדם עצמו נעשה דבר אחד עם הבורא (כאופן הג' בשליחות).

סחוע"ד הביטול דר' חייא, "דמנפשי' סליק"⁹², ללא סיוע המלאכים, להיותו בטל במציאות, וכן הביטול דרשב"י, שעליו אמרו⁹³ "מאן פני האדון הוי'⁹⁴ דא רשב"י".

סטואפילו מי שאינו יכול לאחוז בדרגא זו בפנימיות – הרי בנוגע לפועל עכ"פ צ"ל אצלו הביטול באופן הנ"ל⁹⁵.יד. ויתירה מזו יש לומר בביאור דיוק לשון רבנו הזקן "כמותו דהמשלח ממש" – שכוונתו לרמז שהביטול והיחוד הנ"ל צריך להיות לא רק מצד הנשמה, אלא גם מצד הגוף.

עובהקדמת ביאור כ"ק מו"ח אדמו"ר⁹⁶ בלשון רבנו הזקן בתניא⁹⁷ "חלק אלוקה ממעל ממש" (שלשון הכתוב⁹⁸ הוא "חלק אלקה ממעל", ורבנו הזקן מוסיף תיבת "ממש"), שבתיבת "ממש" ישנם שני ענינים הפכיים: (א) הוראת העילוי שבדבר – "אלוקה ממעל ממש", (ב) מלשון ממשיות, דהיינו כפי שהנשמה ירדה למטה, ששם קשורה היא עם ענין ה"ממש" – גשמיות וחומריות. כלומר: גם⁹⁹ כאשר הנשמה ירדה למטה, קשורה היא עם "אלוקה ממעל ממש".

עאועד"ז י"ל בפירוש "כמותו דהמשלח ממש", שתיבת "ממש" מורה על ב' ענינים אלו: (א) ממש כמו האדם העליון, דהיינו תכלית הביטול והיחוד, (ב) "ממש" של אדם התחתון, שהוא הגוף. והיינו, שגם ה"ממש" של האדם התחתון צריך להיות "כמותו ממש" של האדם העליון.

עבטו. והנה, כשם שנת"ל¹⁰⁰ בענין הקרבנות, שכל העלאה פועלת המשכה, ולפי אופן ההעלאה כן היא ההמשכה – כן הוא גם בענין התפלות (ש"כנגד תמידין תקנום"<75>), שכאשר ישנו הביטול האמיתי בתפלה, אזי אפשר לפעול את כל ההמשכות.

עגוזהו שמצינו<92> בר' חייא ש"אמר משיב הרוח ונשבה זיקא אמר מוריד הגשם ואתא מיטרא" – דכיון שענין הביטול שבתפלה הי' אצלו באופן של ביטול במציאות, ש"מנפשי' סליק", הרי לפי אופן ההעלאה היתה אצלו גם ההמשכה.

עדויש לבאר שענין זה הוא דוגמת המבואר במ"א¹⁰¹ בענין החילוק בין רבן יוחנן בן זכאי ובין רבי חנינא בן דוסא, דאף שבענין התורה הי' ריב"ז גדול יותר (שהרי "לא הניח . . דבר גדול ודבר קטן"¹⁰²), מ"מ, בענין התפלה הי' רחב"ד גדול יותר. וכן הוא גם בנוגע לר' חייא.

עהותוכן הענין:

עותורה ענינה המשכה מלמעלה למטה, ותפלה ענינה העלאה מלמטהלמעלה (כנ"ל ס"ז). וההמשכה הבאה לאחרי ההעלאה היא למעלה מההמשכה הבאה מצד עצמה, כי, עיקר הכוונה היא בבירור הגשמיות וביטול התחתון דוקא ("למעשה ידיך תכסוף"¹⁰³), ולכן מגעת ההעלאה למעלה יותר.

עזוזוהי מעלתם של רחב"ד ור' חייא – שמצד מעלת הביטול שלהם שמלמטה למעלה, הי' בכחם לפעול את כל ההמשכות.

עחוענין זה הוא הוראה לכאו"א – שכאשר יניח את עצמו לגמרי באופן של ביטול במציאות, דהיינו שיהי' בבחי' "שלוחו של אדם כמותו ממש", וכמבואר בלקו"ת שם שעבודת הנשמות אינה ענין של שליחות, אלא באופן ד"אני הוא הקורא ואני הוא המדבר" – אזי בכחו לפעול את כל ההמשכות וההשפעות.

עטוכפי שכבר דובר פעם, שכאשר בני ישראל יתעקשו ("איינשפּאַרן") באמת – אזי ימשיכו את הגאולה למטה מעשרה טפחים, במהרה בימינו.

פ**