Toras Menachem·Vol. 24 (5719·Part 1)·Sicha for Night of Simchas Torah 5719תורת מנחם·– כד – שנת תשי"ט – חלק ראשון·בס"ד. שיחת ליל שמחת תורה (קודם הקפות)·ה'תשי"ט.

אבס"ד. שיחת ליל שמחת תורה (קודם הקפות), ה'תשי"ט.
בלתי מוגה

בא. בכלל הסדר הוא ש"פותחין בדבר מלכות", דהיינו, פתגם של הרבי¹. אבל, יש הקדמה לפתיחה זו, וההקדמה היא:

גבחודש תשרי צריך להיות ענין האחדות.

דמיד בהתחלת החודש, בראש השנה – הרי מנהג ישראל² (תורה היא³) שבליל א' דראש השנה מברכים איש את רעהו בברכת "לשנה טובה תכתב ותחתם"⁴.

הוכיון שכל עניני ר"ה ויוהכ"פ נמשכים בגילוי בחג הסוכות, כידוע⁵ בענין "בכסה ליום חגינו"⁶ – נמשך ומתגלה גם ענין האחדות במצות ד' מינים שבחג הסוכות, כדאיתא בגמרא⁷ ובארוכה במדרש⁸ שד' המינים רומזים על ד' הסוגים שבבנ"י, החל מ"אתרוג" שיש בו טעם (תורה) ויש בו ריח (מצוות), ועד ל"ערבה" שאין בה לא טעם ולא ריח, וכל הסוגים שבבנ"י מתאחדים יחדיו, כמ"ש⁹ "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם".

וועד שבאים לשמיני-עצרת, שאז האחדות היא בעומק יותר מאשר במצות ד' מינים שבחג הסוכות¹⁰:

זאע"פ שגם מצות ד' מינים אינה באופן של ד' ענינים נפרדים שמתאחדים זה עם זה, אלא באופן שנעשים כולם מצוה אחת, מ"מ, בעצם מהותם הרי הם ד' ענינים, והתאחדותם היא רק בשביל המצוה, בשביל "לעשות רצונך בלבב שלם";

חמשא"כ בשמע"צ ושמח"ת האחדות היא באופן שכל בנ"י נעשיםדבר אחד בעצם מהותם, כמרומז בענין הקרבן דשמע"צ: "פר אחד איל אחד"¹¹.

טואחדות זו מתבטאת בענין הריקודים שבשמע"צ ושמח"ת – שהריקוד הוא באופן שכולם רוקדים בשוה. והיינו, שאין זה כמו במצות ד' מינים, שניכר שזהו "אתרוג" וזוהי "ערבה", שהרי אופן קיום המצוה הוא ע"י נטילת ד' מינים דוקא, ונמצא, שגם בהאחדות נשארת ההתחלקות; משא"כ בענין הריקוד – הרי כולם רוקדים בשוה.

יוכידוע¹² שהשמחה דשמח"ת אינה בענין הלימוד – שיש בו התחלקות, שזה מבין יותר וזה מבין פחות; ואפילו לא בהקריאה בתורה – שגם בזה יכולה להיות התחלקות, שזה קורא בעצמו וזה אינו יודע לקרות בעצמו וצריך לשמוע הקריאה ממישהו אחר; אלא השמחה היא עם הספר-תורה כפי שהיא כרוכה במעיל, והיינו, שאפילו לא גוללים הס"ת לפותחה, אלא רוקדים עמה כפי שהיא מכוסה – שבענין זה הכל שוים.

יאגם הפשוט שבפשוטים רוקד עם התורה, שכן, אע"פ שאינו שייך להבנת והשגת התורה, וגם אינו שלם אפילו בקיום המצוות הכתובות בתורה, אעפ"כ, להיותו יהודי, יש לו בירושה מאבותיו את הטוב הגנוז שבתורה, ושמח בזה.

יבוגם הגדול שבגדולים מוכרח להניח את שכלו – שהרי אין כאן בגילוי איזה ענין שיוכל להשיגו, כך, שגם השמחה שלו היא בהטוב הגנוז וצפון בתורה, ובזה הרי הכל שוים.

יגובנוגע לפועל – הנה העבודה דשמח"ת היא לעורר האהבה והאחדות דבנ"י, להתאחד עם כל בנ"י באופן שכולם הם דבר אחד ממש.

ידב. ולאחרי הקדמה זו, באה הפתיחה בדבר מלכות – פתגם שחזר כ"ק מו"ח אדמו"ר בשמחת תורה לפני עשרים שנה (בשנת תרצ"ט)¹³, מדברי הצ"צ, ששמע מהחסיד ר' פינחס רייזעס, ששמע מרבינו הזקן, בשם הבעש"ט:

טוכתיב¹⁴ "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכי' מאושר".

טזמצד מבטא התי"ו שבתיבת "ותומכי'" (תי"ו רפה) אפשר לקראה"ושומחי'" (בשי"ן שמאלית), שהם אלו ששמחים בתורה ומשמחים את התורה.

יזוהיינו, שאלו שהם תמכין דאורייתא, ומשתדלים שתהי' להם קביעות עתים לתורה, ושמחים בתורה – עליהם נאמר "מאושר", מאושר בבנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות.

יחואמר אדמו"ר הצ"צ: זה יותר ממאה שנה שהבעש"ט אמר תורה זו בעלמא דין, ועכשיו אומר תורה זו בגן עדן ומתיבתא דרקיעא.

יטוהורה הצ"צ שילכו במחול, באמרו, שענין המחול הוא הקירוב שאחרי הריחוק, וכידוע במשל ה"שווינדל טרעפּ"¹⁵, וע"י שמחת התורה יהי' הענין ד"מאושר" בבנים ובני בנים עוסקים בתומ"צ.

כג. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

כאהחילוק הוא – שהצמח-צדק ידע לכוין את הזמן שהבעש"ט אומר תורה זו במתיבתא דרקיעא.

כבאבל, כיון שאמרו רז"ל¹⁶ "כל ת"ח שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות כו'", הרי מובן, שכאשר חוזרים תורה זו, אזי דובבים שפתותיהם של בעלי השמועה – הבעש"ט, רבינו הזקן, הצמח-צדק וכ"ק מו"ח אדמו"ר – שאומרים עתה תורה זו.

כגולכן, ילכו עתה בריקוד,

כדוכיון שמאפס המקום אי אפשר לילך במחול – ירקוד כל אחד על מקומו, אבל יהי' בזה ענין ה"מחול" – הקירוב שבא לאחרי הריחוק, דהיינו, שלאחרי שירדה הנשמה למטה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא¹⁷, צריך להיות ענין התשובה באופן ש"הרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה"¹⁸, שזוהי התשובה דשמח"ת שהיא בתנועה של שמחה וריקודים,

כהויומשכו הברכות של בעלי השמועה – שע"י שמחת התורה יהי' כל אחד "מאושר" בבנים ובני בנים עוסקים בתומ"צ.

כו***

כזד. בשמחת תורה הנ"ל סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר¹⁹ פתגם הצ"צאודות ג' הכתרים, כתר תורה כתר כהונה וכתר מלכות, וכתר שם טוב שעולה על גביהן²⁰:

כחבהקיצורים²¹ להמאמר ביום השמיני עצרת²², אומר הצ"צ: "מר"ה עד שמע"צ הוא ג' כתרים, היינו בר"ה אמרו לפני מלכיות²³ זהו המשכת כתר מלכות, וביוהכ"פ כתר כהונה שנכנס הכה"ג לפני ולפנים . . ואח"כ כתר תורה בשמע"צ (שמחת תורה) . . וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה²⁴, בחינת כתר שם טוב".

כטפעם ביאר כ"ק אדמו"ר הצ"צ ענינם של ג' הכתרים בעל-פה, אותו הביאור המבואר בלקו"ת, ולא סיים אז הביאור דכתר שם טוב. וכששאלוהו מהו ענינו של כתר שם טוב, ענה אז, שהו"ע הריקודים בשעת ההקפות.

לע"כ דברי הרב.

לאויש לתווך ב' הביאורים:

לבבחודש תשרי, להיותו חודש כללי – כלולה העבודה דכל השנה, גם הענין דקיום המצוות בפועל, אלא שבתשרי כ"ז הוא בכח עדיין²⁵. והריקודים (מעשה בפועל) בשעת ההקפות ענינם הוא – הקבלה בשמחה לקיום המצוות בפועל במשך כל השנה.

לגה. והענין²⁶ בזה:

לדידוע²⁷ בענין ההקפות, שהקב"ה נותן לבנ"י ב"הקפה" כח על העבודה, ונותן להם גם כל צרכיהם. וכאשר לוקחים ב"הקפה", צריכים לשלם, והתשלום הוא ע"י העבודה בכל השנה בקיום המצוות במעשה בפועל ("גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"), שהמעשה הוא העיקר²⁸.

להוהנה, הנתינה ב"הקפה" היא לאחרי העבודה דר"ה ויוהכ"פ ושמע"צ (שענינם הוא ג' הכתרים), שזוהי ההתחלה על כל השנה. והיינו,שהעבודה במעשה בפועל (שהו"ע כתר שם טוב) היא אמנם לאחרי כן, כאשר "יעקב הלך לדרכו"²⁹, אבל ההתחלה ישנה כבר בר"ה ויוהכ"פ ושמע"צ, ומצד התחלה זו נותנים את כל הענינים ב"הקפה".

לווכיון שבשעת הנתינה ב"הקפה" ישנה ההתחייבות על התשלום שע"י העבודה בפועל, נמצא, שהתחלת העבודה בפועל ממש היא בהריקודים דשמח"ת בשעת ההקפות, שענינם היא ההתמסרות והקבלה מתוך שמחה לעבודה בפועל במשך כל השנה.

לזוע"פ האמור שענין הריקוד בשמח"ת שייך לכולם בשוה, הרי מובן שגם אצל הפשוטים ביותר ישנו ענין ההתמסרות והקבלה בשמחה על כללות העבודה, שלכן נותנים להם כל צרכיהם.

לחונמצא, שב' הביאורים בענין "כתר שם טוב" מתאימים זל"ז, אלא שהביאור שנאמר בעל-פה הוא כפי שהענין נוגע לשמח"ת, ואילו הביאור בלקו"ת הוא כפי שהענין נמשך בגילוי בכל השנה.

לטו. ובהקדם קושיית המפרשים³⁰: למה לא נמנה "כתר שם טוב" יחד עם שאר ג' הכתרים, ולא נאמר "ארבעה כתרים הן"?

מגם צריך להבין, מהי גודל המעלה ד"כתר שם טוב", עד שהוא גדול יותר מכתר תורה כתר כהונה וכתר מלכות: תורה כהונה ומלכות הם מעלות פנימיות אמיתיות, משא"כ שם טוב שלכאורה הוא רק דבר חיצוני בלבד, ולפעמים יכול להיות שיש לאדם שם טוב שאינו לפי המעלות שבו, וא"כ, איך יתכן שכתר שם טוב יהי' גדול יותר מכתר תורה כהונה ומלכות?

מאגם צריך להבין הלשון "עולה על גביהן", דלכאורה הול"ל "למעלה מכולם", היינו, שכתר שם טוב גדול יותר משאר הכתרים, ומהי הכוונה "עולה על גביהן", על שאר הכתרים?

מבוהביאור בזה:

מגאימתי היא מעלת "כתר שם טוב" – בהיותו "על גביהן", היינו, בבואו לאחרי ג' הכתרים שלפנ"ז.

מדשם טוב כשלעצמו אינו מעלה גדולה כ"כ (וכאמור שזהו ענין חיצוני), ולכן לא נמנה בתור כתר רביעי, כיון שלעצמו אינו מעלה גדולה. אבל בשעה שישנם ג' הכתרים תורה כהונה ומלכות, ולאחריהם – "עלגביהן" – בא כתר שם טוב, אזי הוא "עולה", שהוא נעלה יותר מג' הכתרים עצמם.

מהז. מזה שכתר מלכות כהונה ותורה זמנם בחודש תשרי, ורק כתר שם טוב הו"ע מעשה המצוות, מובן, שכתר מלכות כהונה ותורה עיקר ענינם הוא עבודת האדם עם עצמו, שפועל בעצמו וקונה בנפשו ענינים פנימיים וקנינים טובים, שקנינים אלו יביאו אותו לקיום המצוות – דוגמת חודש השביעי (תשרי) שמושבע בכל³¹, שאז נעשה יהודי מושבע בכל ההמשכות והגילויים, וענין זה נותן לו כח על קיום המצוות במשך כל השנה.

מוועל זה אומרים, שקיום המצוות שבא לאחרי העבודה פנימית – הנה אף שהמצוות נתלבשו בדברים גשמיים, ועיקר ענינם אינו לפעול שלימות בנפשו, אלא אדרבה, לצאת מעצמו, מעניניו הרוחניים והנפשיים, ולהאיר את הגשמיות, העולם הגשמי³²,

מז– שלכן נקרא קיום המצוות "שם טוב", שענין השם אינו לעצמו, אלא כפי שנתגלה ובא בשייכות אל הזולת³³ –

מחמ"מ, הנה כתר זה "עולה על גביהן", הוא נעלה יותר מהקנינים נפשיים דמלכות כהונה ותורה³⁴, ואדרבה, הקנינים הנפשיים הם הכנה למעשה המצוות, וכלשון רז"ל (שמביא הצ"צ בלקו"ת שם): "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה".

מטבשעה שה"כתר שם טוב", מעשה המצוות, אינו "על גביהן", שאינו בא כתוצאה מעבודה פנימית, ובמילא אין לו חיות בהמצוות – הנה אע"פ שגם אז הוא נעלה יותר מקנינים נפשיים, שהרי "המעשה הוא העיקר", אזי מעלתו היא בנוגע קיום רצון העליון, כיון שרצון העליון הוא שתהי' דירה בתחתונים דוקא. אבל עדיין אין המעלה בנפש האדם (שגם זה הוא רצון העליון), ואין זה כתר עבור האדם³⁵. אבל בהיותו "על גביהן", אזי מעלתו היא לא רק בנוגע קיום רצון העליון, אלא גם שלימות נעלית יותר בנפש האדם, כדלהלן, כתר עבורו.ח. ענין כתר מלכות הוא – קבלת עול מלכות שמים. זוהי הפעולה הראשונה³⁶ שצריך יהודי לפעול בעצמו, שיהי' מוכן לעבוד את ה' בכל מיני עבודת עבד. וקבלת עול זו היא התקשרותו הראשונה עם אלקות³⁷.

נאבל קבלת עול לבדה אינה מספיקה. כי התכלית של יהודי היא – להיות מיוחד עם הקב"ה, ומצד קבלת עול לבדה הרי הוא עדיין מציאות בפני עצמו³⁸, ואדרבה, הוא מציאות כזו שציוויי האדון אינם מונחים אצלו, וקיום רצון האדון נעשה אצלו רק בדרך קבלת עול.

נאולכן באה לאחרי כן העבודה דכתר כהונה ביום הכיפורים, שאז נכנס הכהן גדול "לפני ולפנים"³⁹, בהמקום שבו נמצאים הלוחות, שעליהם היו חקוקים עשרת הדברות. עשה"ד לא היו כתובים על הלוחות, שבכתיבה הנה הדיו הוא דבר נוסף על הקלף, אלא הם היו חקוקים על הלוחות, "מיני' ובי'"⁴⁰. וענינו בעבודת האדם – שפועל בעצמו הקישור ויחוד עם אלקות, לא רק בדרך קבלת עול, אלא באופן שאלקות נעשית ה"צורה" שלו – עריבות ("געשמאַק"), רצון וכו'⁴¹.

נבוגם העבודה דכתר כהונה אינה מספיקה עדיין, אלא צריכה להיות גם העבודה דכתר תורה. כי, היחוד של יהודי עם הקב"ה צריך להיות לא רק מצד כחות מקיפים דרצון ותענוג, אלא צריך גם לחדור את כל הכחות הפנימיים, החל מכח השכל, שגם בהבנתו יונח אלקות, ורק אלקות. וזוהי העבודה דכתר תורה, כיון שהתורה היא – "חכמתכם ובינתכם"⁴², הבנה והשגה⁴³.

נג[והענין⁴⁴ בזה – שבנ"י ותורה הם ענין אחד. בנ"י ללא תורה אינם עם, כמ"ש⁴⁵ "היום הזה נהיית לעם", דקאי על מתן-תורה⁴⁶, שאז נעשובנ"י לעם. וכמו"כ התורה ללא בנ"י אינה תורה, שהרי כל ענין התורה הוא "דבר אל בני ישראל", "צו את בנ"י", כמארז"ל⁴⁷ שמחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, גם למחשבת התורה].

נדט. אמנם, גם לאחרי שקנה בנפשו כל ג' הכתרים, לא הגיע עדיין לתכלית המכוון. כי, לאחרי כל הנ"ל, הרי הוא עדיין מציאות, אלא מציאות דקדושה, המציאות שלו (כחותיו המקיפים וכחותיו הפנימיים) הם חדורים באלקות; התכלית היא, להניח ("אַוועקלייגן") את עצמו, לבטל את כל מציאותו לרצון העליון, לצאת ממציאותו.

נהוענין זה נעשה ע"י "כתר שם טוב", מעשה המצוות⁴⁸ – שמניח את עצמו כדי להאיר את העולם.

נווכאשר הכתר שם טוב הוא "על גביהן", שבא לאחרי העבודה דכתר מלכות, כתר כהונה וכתר תורה – הרי מלבד זאת שע"י קיום המצוות משלים את רצון העליון, נעשה עי"ז גם עילוי בנפשו, שנעשה עבורו כתר, שהוא מגיע לביטול במציאות האמיתי.

נז***

נחי. כל הענינים שבחודש תשרי באים בהמשך לראש השנה, שענינו – בנין המלכות.

נטהצורך בכללות ענין המלוכה הוא – לפי שנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים⁴⁹. הטעם למה נתאווה – אין אנו יודעים, וכמאמר רבינו הזקן: "אויף אַ תאוה איז קיין קשיא"⁵⁰, אבל זאת יודעים אנו, שתכלית הכל הוא – דירה בתחתונים.

סוכיצד יודעים אנו אופן עשיית הדירה לו ית' – הרי זה ע"י התורה, מלשון הוראה⁵¹, היינו, שהתורה נותנת הוראה בנוגע לכל עניני העולם, כיצד לעשות מהם דירה לו ית'.

סאיא. והנה אמרו רז"ל⁵² "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא":

סבבמלכותא דארעא רואים אנו שהמלך עצמו יושב בהיכלו, ואינומתהלך ברחבי המדינה, ורק לפרקים מתראה לעיני העם, ואילו הנהגת המדינה נעשית ע"י השרים כו', שהם מנהיגים את המדינה בפועל, אלא שכל פעולתם בהנהגת המדינה היא אך ורק בפקודתו ובכחו של המלך. – בחיצוניות הרי זו פעולתו של השר, אבל בפנימיות נמצא בזה המלך בעצמו.

סגוכך יובן במלכותא דרקיעא – שהקב"ה נתן התורה למשה רבינו, ומשה מסרה כו' עד לתלמידי חכמים שבכל הדורות, שהם אלו שמורים להעם כיצד להתנהג ע"פ התורה, אלא שכל זה הוא בפקודתו ובכחו של מלך מלכי המלכים הקב"ה.

סדומזה מובן פרט נוסף:

סהכשם שבמלכותא דארעא חייבים גם בכבודם של השרים כו', דכיון שיודעים שפעולת השרים אינה בכח שלהם, אלא בכחו של המלך, הרי כבודם של השרים הוא כבודו של המלך – כן הוא גם בנוגע להחיוב בכבודם של תלמידי חכמים.

סווכמו"כ מובן שכדי להיות "תלמיד חכם" צריכה להיות מסירה ונתינה להקב"ה – כמשל השרים, שכל מעלתם היא כאשר עומדים על משמרתם כפי שנתמנו ע"י המלך, ועובדים עבודתם באמונה מתוך מסירה ונתינה אל המלך, שעי"ז נעשית מציאותם – מציאות המלך, וחייבים בכבודם, לפי שזהו כבוד המלך.

סזיב. ועוד ענין בזה:

סחכשם שנתבאר בענין השרים, שהכח שלהם הוא כח המלך, כן הוא גם בכללות ענין מלכותא דארעא – שנלקחת ממלכותא דרקיעא, ולכן הרי היא בדוגמתה – שתפקידה הוא להנהיג בהמדינה את הענין דמלכותא דרקיעא.

סטובנוגע לפועל – שכל אלו שמתעסקים עם מלכותא דארעא, צריכים לידע שענינם הוא להנהיג בהמדינה ענינים שהם לטובת היהדות בכלל, ובפרט בענין החינוך, שהוא היסוד של כל הענינים.

ע*

עאיג. בנוגע ליוהכ"פ (שבהמשך לר"ה ויוהכ"פ בא שמח"ת, כנ"ל) – מצינו⁵³ שכאשר הכה"ג הי' יוצא מקדש הקדשים הי' מתפלל בהיכל תפלה קצרה, שתוכנה, שהקב"ה יתן לבנ"י השפעות בגשמיות.ולכאורה, ביוהכ"פ, הזמן המוקדש ביותר, שבו הי' הכה"ג, האיש המקודש ביותר, נכנס לפני ולפנים, המקום המקודש ביותר – לא היו לו ענינים אחרים מלבד תפלה קצרה זו?!

עבאך הענין הוא, שהקב"ה צריך ליתן לבנ"י גשמיות, ואז יתגלו כוחותיהם הרוחניים.

עגכלומר: אצל כל יהודי ישנו טוב, אלא שצריך להתגלות. וכפי שרואים גם אצל יהודי שהוא רחוק ביותר, שכאשר מביט בתמונה של זקנו ונזכר אודותיו, אזי מתעורר כו', והיינו לפי שיש בו טוב, אלא שלפעמים הוא מתעלם.

עדוהרי סיבת ההעלם – ע"פ רוב – היא מצד המיצר בגשמיות. ולכן, כשתתבטל מניעה זו, אזי יתגלה הטוב.

עה***

עויד. השמחה עתה (ליל שמחת תורה) – יש בה כמה ענינים:

עז(א) הוספה מחול על הקדושה דשמיני עצרת, כבכל שבת ויו"ט שישנה הוספה מחול על הקודש לפני' ולאחרי'. (ב) יו"ט שני של גלויות. (ג) מנהג ישראל – תורה הוא<3> – לשמוח בשמח"ת יותר מבכל הימים טובים, ובפרט בהקפות⁵⁴.

עחוכל א' מג' ענינים אלו – יש בו מעלה מיוחדת:

עטהמעלה דהוספה מחול על הקודש – שזהו ענין מדאורייתא⁵⁵, שמעלתו היא שבוקע ("שפּאַרט-דורך") את כל ההעלמות וההסתרים⁵⁶, וכפי שמצינו בענין פרי החג שפוחתים והולכים, "כי חג הסוכות הוא דאורייתא . . וא"כ בא ונמשך הגילוי מצד עצמו מלמעלה למטה, ולכן גם ההארה היותר גבוה יוכל לבוא ולימשך בתחלה", ולאחרי שבוקעת ופועלת בהמטה, "אין צריך עוד להארה גדולה כ"כ"⁵⁷.

פהמעלה דיו"ט שני של גלויות – שהוא מדרבנן, והרי "ערבים דברי סופרים כו'"⁵⁸, כמבואר בדרושי חסידות⁵⁹ שענין זה מורה על תוקף אהבת הקב"ה לנשמות ישראל, ש"מחמת גודל אהבתו ית' אלינו, מחמירומדקדק עלינו בדקדוקי סופרים . . בסייגים וגדרים לזכותינו לטוב לנו שנהי' נקיים לפניו ית'".

פאוהמעלה דמנהג ישראל (השמחה דהקפות) – שמורה על גודל ותוקף האהבה בעומק יותר⁶⁰,

פבכמובן ממשל אהבת האב לבנו, שמצד אהבה זו נותן האב לבנו את כל צרכיו המוכרחים (ע"ד הענינים שמדאורייתא), וכאשר האהבה היא בתוקף יותר אזי נותן לו גם עניני מותרות, צעצועים כו' (ע"ד הענינים שמדרבנן), ואילו כאשר מתגלה תוקף האהבה העצמית, אין זה יכול להתבטא בכל הענינים שיתן לו, כי אם עי"ז שמחבקו ומנשקו כו'. וכאשר האב מגלה תוקף האהבה העצמית לבנו, אזי מתעורר גם אצל הבן תוקף האהבה העצמית להאב,

פגוזהו ענין השמחה והריקודים בשעת ההקפות דשמח"ת – שאז מתגלה תוקף אהבת הקב"ה לנש"י, ועי"ז מתעורר גם אצל בנ"י תוקף האהבה להקב"ה, שבאה לידי ביטוי בכך שרוקדים עם התורה בשמחה גדולה ביותר, ללא הגבלות.

פדומובן, שכאשר מתקבצים כל ג' עניני השמחה הנ"ל, אזי צריכה להיות שמחה גדולה ביותר.

פהטו. ובאמת, הנה מלבד ג' ענינים הנ"ל, יש נקודה נוספת בהשמחה – מצד קבלת עיצומו של יום:

פוובהקדם מ"ש רבינו הזקן בקונטרס אחרון⁶¹, שקבלת עיצומו של יום, והוספה מחול על הקודש, הם ב' ענינים נפרדים, וכפי שמביא ראי' לזה מתשעה באב, "שאין בו תוס', אם קיבל עליו . . נאסר בכל חומרותיו".

פזהוספה מחול על הקודש – היא חיוב מן התורה להוסיף מלפניו ומלאחריו זמן מוגבל, והיינו, שמלבד הזמן דבין השמשות ש"הוא ספק לילה ואסור בו במלאכה . . בלא מצות תוספת", צריך "שיוסיף איזה זמן שהוא ודאי יום מחול על הקודש"⁶², והעושה מלאכה בזמן זה, עובר על כך שלא הוסיף מחול על הקודש.

פחואילו קבלת עיצומו של יום – אינה חיוב, כי אם רשות, שבכחו של כאו"א מישראל לקבל על עצמו עיצומו של יום, גם כאשר אינומחוייב בהוספה מחול על הקודש, והיינו, שבאמרו "מזמור שיר ליום השבת", ועד"ז במוצאי שבת ויו"ט, שאינו מתפלל ערבית ומבדיל, כיון שרצונו שתומשך קדושת השבת והיו"ט, אזי חל עליו עיצומו של יום בכל הפרטים – דלא כמו בהוספה מחול על הקודש, שאינה בכל הפרטים, ואפילו להשיטות⁶³ שגם ההוספה מחול על הקודש היא בכל הפרטים, הרי אין זה בגדר עיצומו של יום, שעובר על איסור עשיית מלאכה בשבת ויו"ט, אלא עובר רק על שלא הוסיף מחול על הקודש.

פטונמצא, שמלבד כל הענינים האמורים לעיל, ישנו גם הענין דקבלת עיצומו של יום שמע"צ, וכאמור, שבכל ענין יש מעלה מיוחדת, ועד"ז בענין עיצומו של יום, שמעלתו שיש בו קדושת היו"ט עצמו, לא רק ענין של הוספה מחול על הקודש בלבד.

צ***

צאטז. (כשחזרו התמימים שיחיו שהלכו לשמח בבתי-כנסיות – אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

צבדובר לעיל (ס"ב) מה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר לפני עשרים שנה (בשנת תרצ"ט), מדברי הצ"צ, ששמע מהחסיד ר' פינחס רייזעס, ששמע מרבינו הזקן, בשם הבעש"ט:

צגכתיב "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכי' מאושר". מצד מבטא התי"ו שבתיבת "ותומכי'" (תי"ו רפה) אפשר לקראה "ושומחי'" (בשי"ן שמאלית), שהם אלו ששמחים בתורה ומשמחים את התורה. והיינו, שאלו שהם תמכין דאורייתא, ומשתדלים שתהי' להם קביעות עתים לתורה, ושמחים בתורה – עליהם נאמר "מאושר", מאושר בבנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות.

צדוסיים אדמו"ר הצ"צ: זה יותר ממאה שנה שהבעש"ט אמר תורה זו בעלמא דין, ועכשיו אומר תורה זו בגן עדן ומתיבתא דרקיעא. והורה הצ"צ שילכו במחול, באמרו, שענין המחול הוא הקירוב שאחרי הריחוק, וכידוע במשל ה"שווינדל טרעפּ", וע"י שמחת התורה יהי' הענין ד"מאושר" בבנים ובני בנים עוסקים בתומ"צ.

צהונתבאר בזה, שהחילוק הוא שהצמח-צדק ידע לכוין את הזמן שהבעש"ט אומר תורה זו במתיבתא דרקיעא; אבל, כיון שאמרו רז"ל "כל ת"ח שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות כו'",הרי מובן, שכאשר חוזרים תורה זו, אזי דובבים שפתותיהם של בעלי השמועה – הבעש"ט, רבינו הזקן, הצמח-צדק וכ"ק מו"ח אדמו"ר – שאומרים עתה תורה זו.

צו(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

צזכל זה דובר לעיל; אבל, כיון שאלו שהלכו לבתי-כנסיות לא היו נוכחים – חוזרים עוה"פ על תורה זו, ושפתותיהם של בעלי השמועה דובבות כו'.

צחויה"ר שכיון שהלכו לשמח יהודים, יקויים אצלם הענין ד"מאושר", בבנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות, וכיון שהלכו לשמח יהודים, ושמחה פורץ גדר⁶⁴ – יתבטלו כל הגדרים וההגבלות, ויהי' הענין ד"מאושר" בבנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות.

צטיז. כמו"כ דובר לעיל (ס"ד ואילך) אודות ג' הכתרים וכתר שם טוב שעולה על גביהן, ונתבאר, שענין ה"שם" הוא הארה בלבד, שלכן אינו כתר בפני עצמו, ורק בהיותו "על גביהן", אזי הוא "עולה", היינו, שגדלה מעלתו על ג' הענינים הנ"ל, כולל גם כפי שהם בבחינת "כתרים".

קוהענין בזה:

קאבענין השם – אמרו רז"ל⁶⁵ "הלך הקב"ה מהלך ת"ק שנה לקנות לו שם". וכיון שבין עולם לעולם ישנו מהלך ת"ק שנה⁶⁶, הרי מובן גודל השיעור ד"מהלך ת"ק שנה" שהלך הקב"ה, וכל זה כדאי בשביל "לקנות לו שם"!

קבטעם הדבר – אין אנו יודעים, אבל זאת יודעים אנו שתכלית הכוונה היא – להיות לו ית' דירה בתחתונים (כנ"ל ס"י).

קגוכן הוא גם בנוגע לירידת הנשמה למטה – שגם היא צריכה לעבור את כל ה"מהלך ת"ק שנה" של כל העולמות, וכיון שהנשמה היא אלקות גם בירידתה בגוף, וכידוע⁶⁷ שענין בריאת הנשמות הוא שאלקות עצמו נעשה בבחי' נברא, נמצא, שירידת הנשמה למטה הוא אותו הענין ד"הלך הקב"ה מהלך ת"ק שנה", וכל זה הוא כדי לעשות לו ית' "שם", ולהשלים את הכוונה העליונה.וכמו"כ מובן שגם למטה צריכה להיות העבודה דהליכה "מהלך ת"ק שנה", היינו, לילך למקום רחוק, כדי לעשות לו ית' "שם", שכן, אף שענין השם הוא הארה בלבד, הרי זהו תכלית הכוונה.

קדוזהו שדורשים את הענין דהפצת המעיינות, שכן, אף שבשביל זה צריכים לילך "מהלך ת"ק שנה", הרי כיון שהנשמה היא בבחינת "ברא כרעא דאבוה"⁶⁸, עלי' לעשות זאת.

קהובענין זה נכללים גם אלו שהלכו מההתוועדות לבתי-כנסיות.

קוועל זה אומרים ש"כתר שם טוב עולה על גביהן" – למעלה מכל הכתרים.

קזיח. כמו"כ דובר לעיל (סי"ד) אודות השמחה עתה, שיש בה כו"כ ענינים, עד למנהג ישראל לשמוח בשמח"ת, ובפרט בהקפות, ללא הגבלות.

קחובפרטיות יותר:

קטבכל הימים טובים יש הגבלה בהשמחה – "חייבין בית דין להעמיד שוטרים כו' ולא ימשכו ביין"⁶⁹. ואילו בשמח"ת – הרי מנהג ישראל תורה היא שלא מתחשבים בהגבלות אלו⁷⁰, אלא השמחה היא בלי גבול.

קיויש לומר הטעם בפשטות – שבשמח"ת הנה שלוחי ב"ד עצמם הם שיכורים... שהרי גם הם נוהגים כמנהג כל ישראל, ובמילא, אין מי שיבטיח שתהי' השמחה בהגבלה.

קיאונוסף לכך שהשמחה דשמח"ת גדולה יותר משמחת שאר המועדים, הנה בפרט אחד גדלה מעלתה גם על שמחת פורים.

קיבובהקדמה – שאף שבפורים מדברים באופן אחר, הנה:

קיגידוע הפתגם המובא בספר תולדות יעקב יוסף⁷¹, בפירוש מאמר המשנה⁷² "דע מה למעלה ממך": אם רצונך לדעת הענינים שלמעלה – יכול אתה לדעת זאת ממך. ולדוגמא: כאשר מאיר למעלה מדת החסד, אזי נעשה אצל בנ"י התעוררות האהבה, וכאשר מאיר הקו השני, אזינעשה אצל בנ"י התעוררות היראה, וכיו"ב בשאר המדות. וכיון שכן, הרי מהתעוררות המדה בנפש האדם, ביכלתו לידע שגם למעלה מאירה מדה זו.

קידועד"ז בנוגע לעניננו: כאשר אצל בנ"י מאיר ענין השמחה דשמח"ת – הרי זה בגלל שלמעלה מאיר מעלת השמחה על כל המועדים, כולל גם פורים.

קיהוההסברה בזה:

קיואע"פ ששמחת פורים היא שמחה גדולה, "עד דלא ידע"⁷³ – הרי זה באופן של יציאה מעניני העולם, ואין זה נמשך וחודר בגשם העולם, שזהו הטעם שפורים מותר בעשיית מלאכה, היינו, שיום זה נשאר כשאר ימות החול, אלא שיש בו ענין של יציאה מהעולם.

קיזוזוהי המעלה בשמח"ת – שהוא ככל המועדים שבהם חודרת הקדושה בגשם העולם, שהגשם עצמו נעשה קדושה, שלכן הרי זה יום שאסור במלאכה.

קיחוענין זה הוא עילוי שבאין ערוך – כי, היציאה מהעולם הו"ע של נח"ר לנברא, ואילו הפעולה בעולם שיהי' כלי לאלקות היא מילוי הכוונה העליונה שעי"ז נעשה נח"ר לבורא, והרי נברא ובורא הם באין ערוך.

קיטואף שמעלה זו היא גם בכל שאר המועדים – הרי בשאר המועדים השמחה היא בהגבלה, כנ"ל.

קכונמצא, שבשמח"ת ישנם ב' המעלות: מעלת ההמשכה בפנימיות, שהיא מעלת הכלים (שזוהי מעלת המועדים לגבי פורים); וגם מעלת האור, שזהו אור הבלי גבול, כאמור, שהשמחה דשמח"ת היא ללא הגבלות.

קכאולאמיתו של דבר, הנה העילוי דשמח"ת לגבי פורים הוא לא רק מצד מעלת הכלים (שישנה גם בשאר המועדים), אלא גם מצד מעלת האור הבלי גבול, אור המקיף – כמבואר בלקו"ת⁷⁴ שבמקיפים גופא יש ב' מדריגות⁷⁵, והמקיף דשמח"ת הוא במדריגה נעלית יותר מהמקיף דפורים. והיינו, דכיון שנמשך בפנימיות בכלים, הרי זה נוגע בכוונה העצמית, ולכן גם המקיף הוא יותר נעלה.

קכבוזהו גם הטעם לכך שבפורים "מחייב איניש לבסומי . . עד דלאידע"<73>, שזהו חיוב ע"פ דין, ואילו בשמח"ת, הענין ד"לבסומי עד דלא ידע" הוא מנהג ישראל, והרי נתבאר לעיל (סי"ד) מעלת ה"מנהג", שבו מתגלית האהבה העצמית.

קכג***

קכדיט. [לאחרי ההקפות וסעודת יו"ט, לפנות בוקר, נכנס כ"ק אדמו"ר שליט"א וחילק משקה בידו הק' לכל אלו שמקבלים על עצמם הוספה בלימוד החסידות, וגם לימד ניגון חדש⁷⁶, באמרו:]

קכהניגון זה שמעתי מחסידים, יחד עם סיפור:

קכובתחלת התפשטות ממשלת רוסיא ע"י כיבוש שטחים נרחבים, הי' חפצם לכבוש גם את הרי הקווקזים, שבהם דרו אנשים שלא היו בני-תרבות כו', והי' להם קיסר משלהם, ששמו הי' "שׁאַמיל".

קכזלמרות שאנשי הממשלה היו מרובים יותר מהאנשים הנ"ל שדרו על ההרים, מ"מ, לא היו יכולים לכבשם, מפני הקושי להגיע אליהם, בישבם על ההרים הגבוהים.

קכחועד שרימו אותם – הבטיחו להם שיעשו עמהם שלום, ויתנו להם כמה הנחות וכו', ובסופו של דבר, תפסו את המושל, "שׁאַמיל", והגלוהו לעומק רוסיא, ובין אם הי' במאסר או לא, הי' בגלות.

קכטוכאשר הי' נזכר ומתבונן במעמדו ומצבו בהיותו על ההרים הגבוהים, בהיותו חפשי מהממשלה ומכבלי תרבות, ועכשיו הוא משועבד כו' – הי' מתעורר ברגשי געגועים, וניגן ניגון זה, שהתחלתו מבטאת את רגש הגעגועים, ועד לתנועה האחרונה של הניגון שמבטאת את התקוה שסוכ"ס יחזור למקומו.

קלכאשר יהודים שמעו ניגון זה – ניצלו זאת בעבודת ה' בנוגע להענין דירידת הנשמה למטה, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא<17>:

קלאבהיותה למעלה היתה הנשמה בת-חורין, שהרי היתה מאוחדת עם אלקות, כמ"ש⁷⁷ "חי הוי' אשר עמדתי לפניו". ואילו בהיותה למטה – הרי ידע איניש בנפשי' מעמדו ומצבו בהיותו בכבלי הגוף ונפש הבהמית, ובפרט אם חטא ופגם ועבר את הדרך, ואפילו לאחרי שתיקן זאת, הרי כללות עבודתו היא בדרך "מצות אנשים מלומדה"⁷⁸, וגם אם עבודתו היאמתוך חיות ורגש של אהבה ויראה, בשמחה ובטוב לבב, הנה אפילו אם יהי' צדיק גמור עובד הוי' באהבה בתענוגים, הרי הוא בבחינת "יש מי שאוהב"⁷⁹.

קלבוכאשר מתבונן בזה, אזי מתעורר ברגשי געגועים למעמדו ומצבו בהיותו על ההרים הגבוהים – שרש הנשמה כפי שהיא בבחינת "הרים" "אלו אבות"⁸⁰, שמהם נמשך בירושה לכל בני ישראל⁸¹, דהיינו, בחינת חג"ת דאצילות, וגם למעלה מאצילות, ועד להרים הגבוהים שלפני הצמצום⁸².

קלגועד"ז בנוגע לרגש התקוה בתנועה האחרונה של הניגון – שבטוח הוא ש"לא ידח ממנו נדח"⁸³, וסוכ"ס יגיע למחוז חפצו, היינו, למדריגה נעלית יותר מכמו שהי' קודם הירידה למטה, שזוהי תכלית הירידה שהיא צורך עלי'⁸⁴, והיינו, שמגיע למדריגה כזו שמתאחד עם עצמותו ית' ממש.

קלד**