Chabad Library · The Rebbe
Toras Menachem·
אבס"ד. אור ליום ג' כ"ג אדר, ה'תש"כ.
– בעת ניחום אבלים אצל משפחת בוטמאַן שיחיו* –
– בעת ניחום אבלים אצל משפחת בוטמאַן שיחיו* –
בבלתי מוגה
גא. [הרש"ז שי' שאל אצל כ"ק אדמו"ר שליט"א אודות מנהגנו לומר ט"ז קדישים בכל יום1, דלכאורה, מספר הקדישים (עם הקדיש שלאחר אמירת תהלים) הוא י"ז? – ואולי נרשם המנהג דאמירת ט"ז קדישים לפני התקנה דאמירת תהלים, שאז הי' החשבון ט"ז קדישים2.
דואמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:]
הבנוגע למספר הקדישים – אין הקפדה שלא להוסיף על ט"ז קדישים, כי אם, שלא להפחית מט"ז קדישים.
וויש לומר טעם הדבר – ע"פ המבואר בזהר3 שפעולת הקדיש, להציל מגיהנם כו', היא לשעה ומחצה ("רווחין לון שעתא ופלגות שעתא"), ולפי חשבון זה יש צורך במספר ט"ז קדישים כדי להציל במשך כל כ"ד שעות של המעל"ע (כי בכ"ד שעות ישנם ט"ז פעמים שעה ומחצה)4.
זוכל זה – בימות החול, משא"כ בשבתות וימים טובים, כי, אמירת קדיש בשבת ויו"ט אינה בשביל להציל מגיהנם (שאין זה שייך בשבת ויו"ט), אלא בשביל עליית הנשמה כו'5, ובמילא, אין צורך במספר ט"ז קדישים דוקא.
ח*
טב. מהטעמים לכך שסדר לימוד משניות לאבל6 הוא בסדר טהרותובמסכת מקוואות7 – הוא לפי שבזמן האבלות צריכים לפעול ענין הטהרה, והטהרה היא ע"י מקוה מים.
יויש לומר, שהכוונה בזה היא (לא רק בנוגע להאבלים שנטמאו בטומאת מת, אלא גם) בנוגע להנפטר עצמו – שפעולת הטהרה ע"י מקוה מים (תוכן הלימוד) היא לבטל ולהפוך ענין המיתה (שרש ומקור הטומאה), באופן דאתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא8 – ע"י תחיית המתים9.
יאג. ויש לבאר השייכות דפעולת ביטול המיתה (תחיית המתים) ל(מקוה) מים דוקא – ובהקדמה:
יבבבריאת האדם כתיב10 "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה", ועל שם זה נקרא "אדם", כמארז"ל11 שבשעה שקרא אדם שמות לבהמה וחי', א"ל הקב"ה לאדם "ואתה מה שמך, א"ל אני נאה להקרא אדם, שנבראתי מן האדמה"12.
יגוהטעם שנקרא על שם ה"אדמה" דוקא, ולא על שם ה"עפר" ("עפר מן האדמה"), או על שם שאר השמות שנקראו לארץ – משום שהחידוש בבריאת האדם לגבי שאר הנבראים הוא (לא ביצירתו מן העפר עצמו, כשאר הנבראים, כמאמר13 "הכל הי' מן העפר", אלא) ביצירתו "עפר מן האדמה":
ידהחילוק שבין "אדמה" ל"עפר", הוא, ש"אדמה" היא עפר בתוספת מים, כדמוכח ממארז"ל14 "ד' שמות נקראו לארץ כנגד ד' תקופותי', ארץ תבל אדמה ארקא, ארץ כנגד תקופת ניסן . . אדמה כנגד תקופת תשרי שהארץ עשוי' בולין בולין של אדמה", "חתיכות של אדמה, כי אז עת האסיף והמטר יורד על תלמי השדה ומחבר אותם חמרים"15, "המים מחברים את העפר"16, היינו, שעפר המעורב עם מים נקרא "אדמה" (ובלא מים נקרא "עפר").
טווזהו הדיוק "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה" – לאחרימ"ש בפסוק שלפניו17 "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה", "לענין ברייתו של אדם העלה התהום והשקה עננים לשרות העפר ונברא האדם, כגבל זה שנותן מים ואח"כ לש את העיסה, אף כאן והשקה ואח"כ וייצר"18 – שבריאת האדם היתה (לא מן העפר לבדו, אלא) "עפר מן האדמה", לאחרי עירוב המים בעפר.
טזוטעם הדבר – לפי שאדה"ר "חלה19 טהורה לעולם הי' . . כיון שהאשה מקשקשת עיסתה במים היא מגבהת חלתה"20.
יזד. ומיצירת האדם מובן גם בנוגע למיתתו:
יחכשם שיצירת האדם היא ע"י עירוב המים בעפר, כך גם מיתת האדם (רח"ל) היא עי"ז שנפרד ונסתלק יסוד המים מן העפר, ונשאר העפר לבדו, כמ"ש21 "כי עפר אתה ואל עפר תשוב".
יטועפ"ז מובן שביטול המיתה (חידוש יצירתו) קשור עם ענין המים דוקא, כיון שע"י עירוב המים בעפר נעשית יצירת האדם (כולל גם חידוש יצירתו לאחרי המיתה).
כוענין זה מרומז בלימוד המשניות דסדר טהרות ומסכת מקוואות – טהרה ע"י (מקוה) מים, כולל גם דברים שנעשה מהם מים, כמו השלג והברד כו', ועד שהמים אינם נפסלים בשינוי מראה22.
כאה. וביאור הענין בעבודת האדם:
כבתכונת המים – שפועלים חיבור ואחדות, כפי שרואים בעירוב המים בעפר, שהעפר כשלעצמו הוא באופן של פירוד, כל גרגיר וגרגיר בפ"ע, ונקרא (בלשון הגמרא23) "עפר תיחוח", וע"י עירוב המים בעפר מתחברים ומתאחדים חלקי העפר.
כגוענינו ברוחניות – שיסוד העפר כשלעצמו מורה על מציאות העולם ("הכל הי' מן העפר") כפי שהוא באופן של פירוד (היפך הקדושה שהיא באופן של אחדות)24, שזהו"ע "רשות הרבים", "טורי דפרודא"25; ולזה היתה בריאת האדם (חלתו של עולם) "עפר מן האדמה" דוקא, ע"יעירוב המים בעפר – כדי שיפעל בעולם החיבור והאחדות עם אלקות, ועד לתכלית השלימות – לעשותו "רשות היחיד", "ליחידו של עולם"<25>.
כדו. ענין זה מרומז גם בהטבילה במי המקוה:
כהבסוף הלכות מקוואות כותב הרמב"ם: "הטבילה . . מכלל החוקים הוא . . גזירת הכתוב . . ואעפ"כ רמז יש בדבר . . הביא נפשו במי הדעת ("דעה את ה'"26) טהור", ובזה צריכה להיות הטבילה – אותיות הביטל27 – שכל מציאותו נעשית בטלה ("ער ווערט אויס מציאות") ומכוסה ב"מי הדעת" ("דעה את ה'") שמקיפים ומכסים כל מציאותו.
כוועד שבאים לתכלית השלימות שנעשית ע"י עבודת האדם ופעולתו בכל העולם – ש"לא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד . . שנאמר26 כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"28.
כזז. עפ"ז יש לבאר גם מ"ש הרמב"ם29 בנוגע לענין האבילות – "יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה":
כחובהקדמה – שענין זה לא נזכר בש"ס30, ויש לומר, שיסוד דברי הרמב"ם הוא פירוש התרגום על הפסוק31 "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה גו' והחי יתן אל לבו", "יתן ללבי' מילי דמותא ואין אית בידי' מדעם ביש ישבקיני' ויתוב בתיובתא".
כטוהענין בזה:
לתוכן ההתבוננות ד"בית האבל" ("החי יתן אל לבו" "מילי דמותא") – שהענין דהיפך החיים רח"ל מורה על העדר ההתקשרות וההתאחדות עם הקב"ה שהוא מקור החיים32, וכתוצאה מהתבוננות זו מתבטל הענין דהיפך החיים, ואדרבה, ניתוסף יותר בההתקשרות וההתאחדות עם הקב"ה מקור החיים.
לאוזהו גם תוכן ענין התשובה – כמבואר בלקו"ת33 ש"עיקר התשובה הוא כמ"ש34 והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", היינו, לשוב ולהתקשר ולהתאחד עם הקב"ה, מקור החיים.ונמצא, שע"י התשובה, שענינה ההתקשרות וההתאחדות עם הקב"ה, מקור החיים, נמשך תוספת חיים גם כפשוטו, וזוהי גם ההכנה להמשכת וחידוש החיות אצל הנפטר, בתחיית המתים.
לב**