Toras Menachem·Vol. 32 (5722·Part 1)·Simchas Torah Day Sicha 5722תורת מנחם·לב - שנת תשכ"ב - חלק ראשון·בס"ד. שיחת יום שמחת תורה·ה'תשכ"ב

אבלתי מוגה

בכ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.

גא. ידוע⁴²⁴ שכל הענינים דראש השנה שהם באופן ד"בכסה"⁴²⁵ באים בגילוי בשמע"צ ושמח"ת.

דומזה מובן שכשם שבנוגע לענין התקיעות שבראש השנה איתא בגמרא⁴²⁶ "כמה דפשיט .. טפי מעלי" – כן הוא גם בנוגע לענין השמחה דשמח"ת, שצריכה להיות וישנה הסברה פשוטה ביותר שעל ידה יכול האדם לפעול על עצמו רגש השמחה:

הידוע⁴²⁷ שכל עניני חודש תשרי הם ענינים כלליים על כל השנה, החל מראש השנה, שממנו נמשך קבלת עול על כל השנה, ועד לשמח"ת, שממנו נמשכת שמחה על כל השנה. ובפשטות – שעי"ז ששמחים ביום זה בשמחת התורה, ממשיכים שמחה על כל השנה, וככל שתגדל השמחה בשמח"ת, תגדל גם המשכת השמחה על כל השנה.

ווכיון שטבע בני אדם שעושים כל מיני ענינים וכל מיני השתדלויות כדי להיות בשמחה – הרי כדי להיות בשמחה במשך כל השנה, ישנה העצה לשמוח בשמח"ת, על יסוד הבטחת התורה שהשמחה דשמח"ת נמשכת על כל השנה כולה.

זוידיעה זו כשלעצמה צריכה לפעול להרבות בשמחה דשמח"ת, שעי"ז תהי' ריבוי שמחה בכל השנה.

חב. ובפרטיות יותר:

טהשמחה דשמח"ת היא שמחה ששייכת לכל אחד, וכמדובר לעיל⁴²⁸ שפעולת השמחה ע"י הריקוד היא (לא ע"י הראש והלב, הבנה ורגש, אלא) ע"י הרגל דוקא, והרי רגל – יש לכל אחד. וכפי שנתבאר בשם

י122
כ"ק מו"ח אדמו"ר⁴²⁹ שהריקוד דשמח"ת ענינו שיהודי נעשה ה"רגלים" של הספר תורה, והיינו, שיהודי מחליט מתוך קבלת עול – ענין הרגל – ומתוך שמחה רבה – ענין הריקוד – שבמשך כל השנה יעסוק בתורה.

יאוכשם שהעסק בתורה במשך כל השנה (שיהודי מקבל על עצמו בשעת הריקוד בשמח"ת) כולל גם את הפעולה על הזולת,

יב– כפי שמדייק כ"ק מו"ח אדמו"ר⁴³⁰ בפירוש הלשון "לעסוק בתורה", דלכאורה, בנוגע לתורה שענינה חכמה ושכל, מתאים יותר הלשון "לימוד", ולא "עסק" – שלימוד התורה צריך להיות כמו בעל-עסק, שהנהגתו היא באופן שאינו ממתין עם סחורתו עד שיבוא אליו קונה שמבין בטיבה וערכה של הסחורה, ויבקש ממנו שימכור לו מעט סחורה, ואז יעשה לו "טובה" וימכור לו – לא זהו סדר ההנהגה של בעל-עסק; בעל-עסק מוציא את סחורתו על פתח החנות הסמוך לרחוב, באופן שכל העוברים ושבים יראו את הסחורה, ואינו מסתפק בכך, אלא מפרסם ומכריז לכל העוברים ושבים אודות טיבה וערכה של הסחורה, ולא עוד אלא שמחזר עם סחורתו בבתיהם של תושבי העיר, והולך גם לערים אחרות, כדי לפרסם טיב סחורתו ולשדל אנשים לקנותה.

יגודוגמתו בהנמשל בנוגע לעסק התורה – שאין לישב בד' אמותיו ולהמתין עד שיבוא אליו מישהו שיודע אודות יוקר התורה, ומעריך את גודל למדנותו, ולכן מבקש ממנו שילמד עמו תורה, ואז יעשה לו טובה וילמד עמו; הסדר צריך להיות להיפך – שעליו לחפש ולהשתדל בכל מיני השתדלויות לפרסם בכל מקום שנמצאים יהודים אודות הסחורה היקרה – "כי טוב סחרה מכל סחורה"⁴³¹, ולהציע ולבקש מכל יהודי לקנות סחורה זו –

ידכמו כן בשמח"ת גופא, שאז העבודה היא בהשמחה וריקוד עם התורה, צריך להיות גם הענין ד"עסק" – שלא להסתפק בכך שהוא בעצמו שמח בשמחת התורה, אלא ליתן מהשמחה שלו ליהודים נוספים, שגם הם ישמחו וירקדו עם התורה.

טווענין זה הוא מהתכונות והגדרים דענין השמחה גופא – כפי שרואים במוחש שכאשר האדם הוא בשמחה אזי מטבע הדברים רצונו

טז123
שגם אנשים אחרים ישתתפו בהשמחה, ועי"ז תגדל שמחתו עוד יותר, שהרי שמחתו של איש יחיד אינה דומה לשמחה שרבים משתתפים בה, וככל שתגדל השתתפות הרבים, תגדל השמחה עוד יותר.

יזוע"פ האמור שככל שתגדל השמחה בשמח"ת תגדל גם המשכת השמחה על כל השנה – יש להשתדל להרבות את השמחה דשמח"ת באופן שישתתפו בה עוד רבים מישראל, שעי"ז תגדל השמחה דשמח"ת, ובמילא תגדל גם המשכת השמחה על כל השנה.

יחג. ועוד ענין בזה:

יטדובר לעיל5 שבהשמחה וריקודים דשמח"ת יש ב' קצוות: מחד גיסא – מתבטאת השמחה בריקוד ברגלים, שמורה על ענין הקבלת עול, ומאידך גיסא – השמחה והריקודים הם באופן שמקיפים ומסבבים עם הס"ת את שולחן הקריאה, ולא עוד אלא שלפני הריקודים דהקפות אומרים פסוקי התורה, שזהו"ע הקשור עם לימוד והשגה דוקא.

כוב' קצוות אלו הם גם בנוגע לעניננו – שהפעולה שהאדם פועל על עצמו להיות בשמחה היא בדרך קבלת עול, שזהו"ע הריקוד ברגלים דוקא, היינו, שאע"פ שאינו מרגיש את סיבת השמחה, רוקד הוא ברגליו בדרך קבלת עול; אמנם, עי"ז גופא שרוקד בדרך קבלת עול, הרי הוא מתקשר עם הקצה השני – שמתחיל גם להרגיש את סיבת ותוכן השמחה.

כאובאופן כזה נעשית המשכת השמחה על כל השנה – שלא זו בלבד שנמשכת שמחה כשלעצמה ("מ'איז סתם אויפגעלייגט"), אלא שנמשכת גם סיבת ותוכן השמחה, היינו, שהשמחה חדורה ומלאה בהתוכן של תומ"צ, ונמשך גם בריבוי השפעה בגשמיות, כך שמרגישים שיש ממה להיות בשמחה.

כב* * *

כגד. כל הנ"ל אודות גודל השמחה דשמח"ת, אינו בסתירה להקצה השני שצריך להיות בשמח"ת, ובפרט בשעות האחרונות דשמח"ת, בסמיכות למוצאי שמח"ת – תנועת הצמאון⁴³²:

כדובהקדמה – שיהודי צריך להיות תמיד בתנועה של צמאון, כמאמר דוד המלך, בשם כאו"א מישראל, "כאיל תערוג על אפיקי מים

כה124
כן נפשי תערוג אליך אלקים צמאה נפשי גו'"⁴³³, "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ צי' ועיף בלי מים"⁴³⁴,

כווהיינו, שכאשר יהודי מתבונן בכללות הענין דירידת הנשמה בגוף, אשר, בהיות הנשמה למעלה היתה עמידתה באהבה ויראה, כמ"ש⁴³⁵ "חי ה' גו' אשר עמדתי לפניו גו'", משא"כ בירידתה למטה כו', ובפרט בזמן הגלות אשר "אותותינו לא ראינו גו'"⁴³⁶ – הרי זה מעורר תשוקה גדולה וצמאון גדול להקב"ה.

כזונוסף על כללות ענין הצמאון שצריך להיות וישנו תמיד, הנה בפרטיות יותר ישנם זמנים מיוחדים שבהם נרגש ביותר ענין הצמאון – כמו במוצאי יו"ט, כאשר יוצאים מהקדושה דיו"ט ועוברים למעמד ומצב שצריכים לעסוק בעובדין דחול כו'.

כחה. ודוגמתו בעבודה דכל יום ויום – לאחרי התפלה:

כטבשעת התפלה, ובפרט בתפלת שמו"ע – עומד יהודי בתכלית הביטול והדביקות לאלקות. ולכן, לאחרי התפלה, שאז צריך לצאת ולעסוק בעניני העולם, הנה אף שהתעסקותו בעניני העולם היא מפני שזהו רצון העליון, הרי זה בכל זאת ירידה, ומצד זה מתעורר ברגש של תשוקה וגעגועים כו'.

לוענין זה הוא גם בצדיקים הגדולים ביותר, שגם לאחרי התפלה הרי הם במעמד ומצב נעלה כו'⁴³⁷, מ"מ, לפי ערך גודל מעלת הדביקות שלהם בשעת התפלה, הרי המעמד ומצב שלהם לאחרי התפלה הו"ע של ירידה גדולה.

לאוכידוע דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר⁴³⁸ שרבינו הזקן מסר נפשו לנתק את עצמו ("אָפּרייסן זיך") מהדביקות ד"מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ"⁴³⁹, כדי לעשות טובה ליהודי בגשמיות. ומזה מובן, שאפילו אצל אדמו"ר הזקן – שגדלה מעלתו ביותר, להיותו נשמה דאצילות⁴⁴⁰ (היינו, שבהיותו למטה היתה עמידתו בגלוי כמו למעלה בעולם האצילות), ויתירה מזה, נשמה חדשה⁴⁴¹ – הי' חילוק בין מעמדו ומצבו בשעת

לב125
דביקותו בתפלה, לגבי מעמדו ומצבו בשעה שהוצרך להתעסק בענינים גשמיים. ואדרבה: ככל שתגדל מעלת הדביקות בשעת התפלה, שאז נרגש יותר גילוי אור כו' – תגדל יותר הירידה שלאחרי התפלה באין-ערוך, עד כדי כך, שיש צורך בענין של "מסירת נפש", מצד גודל הירידה באופן שבאין-ערוך.

לגואע"פ שצדיקים הגדולים גם בשעה שעוסקים בענינים גשמיים הרי הם בבחי' מרכבה לאלקות⁴⁴², מ"מ, אין זה דומה למעמדם ומצבם בשעת הדביקות בתפלה. וכמובן גם מהחידוש דמתן-תורה לגבי עבודת האבות ש"הן הן המרכבה"⁴⁴³, שמזה מוכח שבקדושה גופא ישנם כו"כ מדריגות בעילוי אחר עילוי, וגם בחי' המרכבה אינה תכלית העילוי. ובמילא, אע"פ שגם בעת ההתעסקות בענינים הגשמיים עומדים במעמד ומצב נעלה ביותר, בבחי' מרכבה, מ"מ, אין זה מגיע למעלת הדביקות שבשעת התפלה, באופן שבאין-ערוך. ומובן, שבמדריגות עליונות, האין-ערוך שבין מדריגה אחת למדריגה שלמעלה ממנה, הוא גדול יותר מהאין-ערוך שבין מדריגה אחת למדריגה שלמעלה ממנה, במדריגות תחתונות.

לדוכל זה – אפילו כאשר מדובר אודות עשיית טובה ליהודי, שאין זו סתם התעסקות בענינים גשמיים שאצל צדיקים הגדולים ה"ז באופן של מרכבה, אלא זהו ענין של מצוה – "ואהבת לרעך כמוך"⁴⁴⁴, שהיא כללות כל התורה כולה⁴⁴⁵, אשר, עי"ז נתמלא ונשלם הרצון העליון יותר מאשר ע"י הדביקות ד"מי לי בשמים גו'". ואעפ"כ, הרי זה בכל זאת ענין של ירידה, כי, הן אמת שזהו קיום רצון העליון, אבל בשביל זה צריך לירד ממדריגתו היותר נעלית, ולעסוק בדבר גשמי, אשר, התעסקות זו צריכה להיות מתוך שימת-לב הראוי' ("צוטראָגן זיך") – לבחון ולהעריך את מצבו של הזולת ולמלא את מחסורו.

להועד"ז אצל כאו"א מישראל, שיציאתו לאחרי התפלה לעסוק בעניני העולם, עם היותה רצון העליון, הרי זו ירידה גדולה לגבי מעמדו ומצבו בשעת התפלה, שכן, אע"פ שבשעת התפלה אינו מגיע כלל וכלל לדרגתו של אדמו"ר הזקן אפילו לאחרי שניתק את עצמו מדביקותו כו', הרי המדובר הוא אודות כאו"א לפי ערכו ולפי ענינו, וכל יהודי בשעה שמתפלל, אם הוא רק מתבונן בתוכן פירוש המלות שבתפלה, עכ"פ

לו126
בפשטות הענינים, הרי בשעת מעשה נמצא הוא במעמד ומצב אחר לגמרי, ובמילא, היציאה לעסוק בעניני העולם לאחרי התפלה, מעוררת אצלו תנועה של צמאון.

לזו. ואם הדברים אמורים בכל יום ויום לאחרי התפלה – עאכו"כ שכן הוא בזמנים מיוחדים בשנה שבהם יוצאים מיו"ט לימות החול,

לחובפרט כשבאים מתקופת הימים טובים של חודש תשרי, שהם ענינים כלליים על כל השנה, ועומדים בשמח"ת, שהוא סיום כל המועדים, ומתקרבים למוצאי שמח"ת, שאז צריך להתחיל הענין ד"ויעקב הלך לדרכו"⁴⁴⁶,

לטהרי מובן שמעבר זה מעורר רגש של תשוקה וגעגועים, ותנועה של צמאון.

מז. אמנם, תנועת הצמאון בסיומו של שמח"ת, אינה בסתירה לגודל השמחה:

מאהן אמת שהיציאה מתקופת המועדים דחודש תשרי בסיומו של שמח"ת היא ענין של ירידה, אבל אעפ"כ, כיון שיודעים שזוהי הכוונה העליונה, היינו, שהתכלית של כל הגילויים שבתקופת המועדים היא שעי"ז יתוסף חיות בעבודה ד"ויעקב הלך לדרכו" – אזי יוצאים לעבודה זו מתוך שמחה גדולה.

מב– בודאי ישנה תנועת הצמאון, להיותו צמא להגילויים כו', אבל, ביחד עם זה הרי הוא בשמחה גדולה, בידעו שהולך למלא ולהשלים את רצון העליון.

מגולא זו בלבד שב' התנועות (הצמאון והשמחה) אינן בסתירה זו לזו, אלא אדרבה, שבאות יחדיו ומסייעות זו לזו, שכן, ככל שתגדל תנועת הצמאון, שזהו מצד הרגש היוקר דאלקות – הרי מצד זה גופא תגדל יותר השמחה מצד מילוי רצון העליון⁴⁴⁷.

מד[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון החדש – "אנעים זמירות"].

מה* * *

מו127
ח. דובר כמ"פ⁴⁴⁸ שכל הענינים דפנימיות התורה משתקפים גם בנגלה, ועד שיש ענינים בנגלה שהם מוקשים לגמרי, ובהכרח לבארם ע"פ חסידות. – ונבאר עתה ענין א', שיש לו שייכות גם לשמח"ת.

מזובהקדם השיחה הידועה דכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע⁴⁴⁹, שלכאורה קשה מה שמשה מרומם את שבט גד באמרו "וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון"⁴⁵⁰ (ראה ליטול לו חלק בארץ סיחון ועוג שהיא ראשית כיבוש הארץ, כי ידע אשר שם בנחלתו חלקת שדה קבורת מחוקק והוא משה⁴⁵¹), דלכאורה, אין זה מדרך הענוה? – אלא, שענין זה הי' בשמח"ת, ומשה רבינו לקח אז קצת משקה (וכמובא במק"א⁴⁵² הלשון "שמח"ת שאַדט ניט").

מחולכאורה אינו מובן: הרי ענין זה אמרו משה ביום הסתלקותו, בשבעה באדר, ולא בשמח"ת? והביאור בזה⁴⁵³ – שהשמחה דשמח"ת היא מצד "גמרה של תורה"⁴⁵⁴, ואם עתה בכל שנה שמחים בגמרה של תורה, עאכו"כ כשסיימו את התורה בפעם הראשונה, בשבעה באדר, שאז "ויכל משה לדבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל ויאמר אליהם שימו לבבכם לכל הדברים וגו'"⁴⁵⁵ [והיינו, שלאחר שנשלמו ארבעים שנה שבהם לימד משה תורה לישראל, הי' יכול לדרוש מהם "שימו לבבכם" – כמובן מדרשת חז"ל⁴⁵⁶ בביאור הכתובים "ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה"⁴⁵⁷, "ולא נתן ה' לכם לב וגו'"⁴⁵⁸, "ש"מ לא קאי איניש אדעתי' דרבי' עד ארבעין שנין"], ונמצא, שהי' אז אותו ענין של שמח"ת.

מטוע"פ הקדמה זו בביאור השייכות לשמח"ת בדברי כ"ק אדנ"ע הנ"ל, נמצא, שגם הענין דלקמן שייך לשמח"ת.

נט. בהמשך להפסוק "שימו לבבכם לכל הדברים וגו'" – נאמר⁴⁵⁹ "כי לא דבר ריק הוא מכם גו' ובדבר הזה תאריכו ימים גו'".

נאוצריך להבין: כיון שבתחלה נאמר "שימו לבבכם לכל הדברים", לשון רבים – איך מתאים המשך הכתוב "כי לא דבר ריק הוא מכם גו' ובדבר הזה תאריכו ימים", "דבר", לשון יחיד?

נב128
והביאור בזה – ע"פ דרשת חז"ל⁴⁶⁰ שדרשו על הפסוק "כי לא דבר ריק הוא מכם", "ואם הוא ריק, מכם הוא, למה, שאין אתם יגיעים בתורה", ולכן נאמר "דבר" בלשון יחיד, להורות שלא רק בכללות התורה, אלא אפילו בדבר אחד, "אם הוא ריק, מכם הוא", היינו, שהחסרון הוא בהאדם הלומד שאינו מתייגע כדבעי.

נגועד"ז בנוגע להמשך הפסוק "ובדבר הזה תאריכו ימים גו'" – כדאיתא בגמרא⁴⁶¹ "הי' מהלך במבואות המטונפות לא יקרא ק"ש, ולא עוד אלא שאם הי' קורא ובא, פוסק .. ואם פסק מה שכרו .. עליו הכתוב אומר ובדבר הזה תאריכו ימים". והיינו, ש"בדבר הזה", לשון יחיד, קאי על המהלך במבואות המטונפות ופוסק מק"ש.

נדי. וענין זה תמוה לגמרי ואינו מובן כלל:

נהא) היכן מרומז בפסוק זה ההפסק מק"ש בעת ההליכה במבואות המטונפות?!

נווהקושיא היא בשתים: (א) מהמשך הפסוקים משמע שמדובר אודות לימוד התורה – "שימו לבבכם לכל הדברים .. כל דברי התורה הזאת" – ולא אודות קריאת שמע. (ב) ועיקר: לא אודות שלילה והפסק מלימוד התורה (או ק"ש), אלא אודות החיוב דלימוד התורה?!

נזב) מהו גודל הענין דהפוסק מק"ש בלכתו במבואות המטונפות, עד כדי כך, ש"שכרו" ש"עליו הכתוב אומר ובדבר הזה תאריכו ימים", שאריכות ימים היינו שמוסיפים יותר ממה שנקצב לו⁴⁶², וכל זה למה – בגלל שהפסיק מק"ש בלכתו במבואות המטונפות?!

נחובכן, ענין זה הוא מהענינים בנגלה דתורה שיכולים לבארם רק ע"פ פנימיות התורה, כדלקמן.

נטיא. וביאור הענין:

סהפסוק "כי לא דבר ריק הוא גו' ובדבר הזה תאריכו ימים" בא בהמשך לפסוק "שימו לבבכם לכל הדברים .. כל דברי התורה הזאת", שקאי – בפשטות – על לימוד התורה, שחיובה בכל מקום ובכל זמן, כמ"ש⁴⁶³ "ודברת בם (בדברי תורה⁴⁶⁴) בשבתך בביתך ובלכתך בדרך וגו'", "והגית בו יומם ולילה"⁴⁶⁵.

סא129
וענין זה הוא מצד הבלי-גבול דתורה, כמדובר לעיל5 שתורה היא בחי' שעשועים עצמיים של הקב"ה, ועד כדי כך, שאפילו עשרה המאמרות שבהם נברא העולם⁴⁶⁶ נחשבים "מילי דהדיוטא"⁴⁶⁷ לגבי התורה, ומצד גודל מעלת התורה שהיא בלי גבול, לא שייך בה הגבלות, ולכן חיובה הוא בכל זמן ובכל מקום.

סבאמנם, ישנו כלל בתורה ש"כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותי'"⁴⁶⁸, שזהו מצד ענין ההתכללות שבתורה, כמ"ש⁴⁶⁹ "מימינו אש דת למו", שהו"ע התכללות חסד וגבורה יחדיו⁴⁷⁰, אשר, גם ענין זה הוא מצד הבלי גבול שבתורה, היינו, שמצד העדר ההגבלה יכולה להיות התכללות שני הפכים.

סגומזה מובן, שביחד עם זה שהחיוב דלימוד התורה ("ודברת בם") הוא בכל זמן ומכל מקום, הנה מצד העדר ההגבלה שבתורה שמצד זה נעשה התכללות הפכים, יש גם מציאות כזו ששם צ"ל השלילה ד"ודברת בם" – מבואות המטונפות, ששם אסור לדבר דברי תורה (ויתירה מזה, גם הרהור אסור)⁴⁷¹. ואין זה הגבלה ח"ו בתורה, אלא אדרבה, מצד הבלי גבול שבתורה ישנו התכללות ב' הפכים, שהחיוב דלימוד התורה הוא בכל זמן ובכל מקום, וביחד עם זה, יש ציווי בתורה גופא שאסור ללמוד תורה במקומות המטונפים.

סדיב. וענין זה מרומז בתיבת "ובדבר (הזה)", לשון יחיד:

סהדיבור – ענינו הסברה והתחלקות לפרטי פרטים, שזהו"ע של ריבוי. ומזה מובן ש"דבר", לשון יחיד, מורה על שלילת הדיבור, אבל, לא שלילת הדיבור מכל וכל (שאז אין זה ענין הדיבור כלל, ואילו "דבר" ענינו דיבור, אלא שבדיבור גופא הרי זה לשון יחיד), כי אם, שלילה כזו שבהיותו באמצע הדיבור הרי הוא מפסיק מדיבורו.

סוהיכן מצינו שמותר וצריך להפסיק באמצע הדיבור בתורה? – הרי זה רק במי שלומד תורה בלכתו בדרך ובא למבואות המטונפות, שאז צריך להפסיק מהדיבור בתורה.

סזוכיון שבפסוק נאמר "ובדבר הזה – שקאי על ההפסק באמצע הדיבור בתורה במבואות המטונפות – תאריכו ימים", נמצינו למדים

סח130
ש"אם הי' קורא ובא (במבואות המטונפות), פוסק .. ואם פסק מה שכרו .. עליו הכתוב אומר ובדבר הזה תאריכו ימים".

סטיג. וביאור השייכות לקריאת שמע, אף שפשטות הכתוב קאי על לימוד התורה:

עק"ש ות"ת – שייכים זל"ז, כמובן מפירוש הפסוק "ודברת בם", שבפשטות קאי על ק"ש, ואעפ"כ דרשו חז"ל שקאי בדברי תורה, וכשם שכל ה"שבעים פנים בתורה"⁴⁷² שייכים זל"ז⁴⁷³, כמו כן שייכים ב' הפירושים ב"ודברת בם" – כיון שק"ש ותורה שייכים זל"ז.

עאוככל הענינים, מרומז גם ענין זה בנגלה דתורה – כדאיתא בירושלמי⁴⁷⁴ "כגון אנו (רשב"י וחבריו) שעוסקים בתלמוד תורה (באופן ש"תורתם אומנתם"⁴⁷⁵) אפילו לק"ש אין אנו מפסיקין", ופריך, "ולא מודה רשב"י שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב", ומשני, "טעמי' דרשב"י זה שינון וזה שינון (מצות ק"ש שינון ודיבור הוא), ואין מבטל שינון מפני שינון". וא"כ, מפורש להדיא שק"ש ות"ת ענינם אחד.

עבאמנם, ענין זה שייך רק אצל מי שהנהגתו היא באופן שתורתו אומנתו, כדאיתא בגמרא⁴⁷⁶ "ר"ש בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וכו', תורה מה תהא עלי', אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים, שנאמר⁴⁷⁷ ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'" – הנהגה כזו שבה רואים במוחש שכל העולם מיוחד עם אלקות, שזהו התוכן דק"ש, "דאמליכתי' למעלה ולמטה ולד' רוחות"⁴⁷⁸, ביטול העולמות לאלקות, והיינו, שהענין דאחדות הוי' מאיר לא רק בשעת ק"ש, אלא גם בעבודתם במשך כל היום בלימוד התורה מאיר הענין דאחדות הוי' כמו בשעת ק"ש. וזהו שק"ש ות"ת ענינם אחד.

עגמשא"כ שאר בנ"י שאינם שייכים לאופן ההנהגה ד"תורתו אומנתו", כדברי הגמרא53 "הרבה עשו .. כרשב"י ולא עלתה בידן" – אצלם מאיר הענין דאחדות הוי' רק בשעת ק"ש, משא"כ במשך כל היום, שלכן צריך להיות אצלם הסדר ד"הנהג בהן מנהג דרך ארץ"53.

עדיד. והנה, הפסוק "שימו לבבכם גו' ובדבר הזה תאריכו ימים",

עה131
אמרו משה רבינו קודם הסתלקותו, בסוף ארבעים שנה, שאז הי' כבר הענין ד"קאי אדעתי' דרבי'", והיינו, שגם אצלם נעשה המעמד ומצב ד"תורתם אומנתם" כמו אצל משה רבינו:

עומשה רבינו – היתה "תורתו אומנתו", שהרי כל ענינו הוא ש"קיבל תורה מסיני ומסרה"⁴⁷⁹ לכל בנ"י, ולכן היו כל דיבוריו ואמירותיו ענין של תורה, שלכן, גם כאשר אמר "מאין לי בשר"⁴⁸⁰, הרי זה נעשה פסוק בתורה, כיון שכל ענינו הו"ע התורה, וכן כל ההשפעות שהשפיע לכל בנ"י גם בענינים גשמיים היו ע"י התורה – ע"ד הענין ד"מלאכתן נעשית ע"י אחרים", שזהו פירוש מארז"ל⁴⁸¹ שלאחרי שנסתלקו הבאר וענני הכבוד במיתת מרים ואהרן, "חזרו שניהם בזכות משה", היינו, שלא הוצרך לעשות פעולה מיוחדת כדי להמשיך את הבאר וענני הכבוד, אלא המשכתם היתה בדרך ממילא, ע"י התורה.

עזוענין זה פעל משה אצל בנ"י שבדורו לאחרי ארבעים שנה שאז נעשה אצלם הענין ד"קאי אדעתי' דרבי'" – שגם הם יהיו במעמד ומצב ש"תורתם אומנתם".

עחאמנם, ענין זה נפעל רק בדורו של משה, דור דעה⁴⁸², עליהם אמרו חז"ל⁴⁸³ "לא ניתנה תורה כו' אלא לאוכלי המן" – דכיון שמשה רבינו השפיע להם מן ע"י התורה (כשם שכל השפעותיו של משה היו ע"י התורה), לכן הי' יכול להיות הענין ד"קאי אדעתי' דרבי'", שיהיו במעמד ומצב ד"תורתם אומנתם"; משא"כ בדור שלאח"ז, לאחרי הסתלקות משה – לא הי' יכול להיות הענין ד"תורתו אומנתו" אלא אצל יחידי סגולה בלבד, וכאמור, "הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן".

עטונמצא, שמה שהי' עד עתה הענין דתורה – נעשה בדור שלאח"ז הענין דק"ש, כאמור, שמי שאין תורתו אומנתו מאיר אצלו הענין דאחדות הוי' בשעת ק"ש בלבד.

פטו. ועל זה בא הלימוד ממ"ש "ובדבר הזה גו'", שלפעמים צריך להיות הפסק באמצע הדיבור – דיבור דתלמוד תורה במי שתורתו אומנתו, או דיבור דקריאת שמע אצל רוב בנ"י שאין תורתם אומנתם:

פאמי שתורתו אומנתו, כרשב"י וחבריו – צריך להפסיק "לעשות

פב132
סוכה ולעשות לולב", והיינו, שאע"פ שלומד תורה באופן דתורתו אומנתו, ומאיר אצלו אלקות בגילוי, מ"מ, צריך להפסיק בשביל קיום המצוות בדברים גשמיים, שענינם לברר הניצוצות שבדברים הגשמיים שבהם מקיימים את המצוות – ע"ד האמור לעיל (ס"ה) שאדמו"ר הזקן מסר נפשו לנתק את עצמו מהדביקות ד"מי לי בשמים גו'" כדי לעשות טובה ליהודי בגשמיות.

פגאמנם, ענין זה שעשיית המצוות בדברים גשמיים נחשבת ל"הפסק" – אינו אלא אצל אלה שהם בדרגת רשב"י וחבריו, שמצד מעלת דביקותם באלקות, נחשב אצלם קיום המצוות בדברים גשמיים לענין של הפסק,

פדמשא"כ בדרגות שלמטה מזה – עשיית המצוות בדברים גשמיים אינה נחשבת לענין של הפסק, שהרי זהו ענין של מצוה, ואף שהמצוה קשורה עם דבר גשמי, מ"מ, לפי ערך הדביקות שלהם בשעת ק"ש (שאינה בדרגא נעלית כ"כ), אין זה נחשב הפסק;

פהומה נחשב אצלם הפסק? – "מבואות המטונפות":

פוידוע שעיקר מציאותו של כל נברא היא החיות שבו, ולכן, כאשר מסתלקת החיות ונשאר גוף הנברא לבדו, אזי נעשה דבר סרוח ומטונף כו'⁴⁸⁴.

פזוזהו ענין "מבואות המטונפות" – שהחיות האלקי שבהם הוא בהעלם לגמרי, ובבחי' גלות כו'.

פחובמקום כזה – "אם הי' קורא ובא, פוסק .. עליו הכתוב אומר ובדבר הזה תאריכו ימים".

פטטז. וההסברה בזה – דלכאורה אינו מובן מהו הטעם שבמבואות המטונפות צריך להפסיק מק"ש, הרי הענין דק"ש הוא אחדות הוי', "ה' אחד"⁴⁸⁵, ש"אין עוד מלבדו"⁴⁸⁶, והרי גם במבואות המטונפות "אין עוד מלבדו", כיון ששום דבר אינו מעלים לגבי מהותו ועצמותו ית', וכמדובר לעיל⁴⁸⁷ שהצמצום אינו כפשוטו כו', וא"כ, כשמדובר אודות הענין ד"הוי' אחד" (ק"ש) – מה נוגע אם המקום הוא באופן כזה או באופן אחר?

צבשלמא כאשר מדובר אודות כל המצוות שהם מוגבלים בזמן

צא133
ומקום, כמו מצות הקרבנות14; אבל בנוגע לק"ש שכל ענינה הוא אחדות הוי' – איך שייך לומר שאין כבודו של מלך במבואות המטונפות, הרי "אין עוד מלבדו"?!

צבאמנם, כן הוא ציווי הקב"ה, שבמבואות המטונפות צריך להפסיק מק"ש. – ישנו אמנם הציווי לייחדו, שציווי זה הוא מהשש מצוות שחיובם תמידי (כדאיתא בהקדמת החינוך), אבל ביחד עם זה, כשבאים במבואות המטונפות צריך להפסיק (לא רק מתורה, אלא גם) מק"ש. וכאמור, אין זה הגבלה ח"ו בענין האחדות, אלא זהו ענין התכללות הפכים שמצד אמיתית ענין הבלי גבול⁴⁸⁸.

צגוזהו הטעם ש"שכרו .. עליו הכתוב אומר ובדבר הזה תאריכו ימים" – כי, דוקא עי"ז שמפסיקים מק"ש נעשית ההתקשרות עם אמיתית הבלי גבול, ובמילא נעשה גם הענין דאריכות ימים, שמוסיפים חיים על חייו, יותר ממה שנקצב לו מצד סדר השתלשלות כו'.

צדיז. וענין זה – "ובדבר הזה תאריכו ימים" – שייך במיוחד לשמח"ת:

צההיציאה משמח"ת (סיום כל המועדים דחודש תשרי) לסדר העבודה ד"ויעקב הלך לדרכו"23 – היא ע"ד הענין שמפסיקים מק"ש.

צוואע"פ שזהו"ע של הפסק מק"ש, וישנו הצמאון והגעגועים להגילויים דהימים טובים, "כאיל תערוג גו'", מ"מ, צריכים להיות בשמחה, כיון שיודעים שדוקא עי"ז נשלם רצון העליון.

צזועי"ז "תאריכו ימים" – שלא זו בלבד שנותנים ריבוי ימים, אלא עוד זאת, שכל יום הוא ארוך⁴⁸⁹, היינו, שביום זה גופא יוכל לפעול בריבוי גדול – פעולה שדורשת כמה ימים – בכל הקשור לעבודה ד"ויעקב הלך לדרכו".

צח* * *

צטיח. עפ"ז יש לבאר גם בנוגע לקריאת היום דשמח"ת, שנוסף לכך שקורין כל פרשת ברכה, קורין גם התחלת פרשת בראשית, ובזה גופא – לא רק הפרשה דיום ראשון, אלא גם הפרשיות דכל ששת ימי בראשית, וגם פרשת "ויכולו".

ק134
ולכאורה אינו מובן:

קאמצד הטעם שאומרים ב"רשות לחתן בראשית", "מתכיפין התחלה להשלמה", מספיקה קריאת הפרשה דיום ראשון, ולמה קורין גם המשך הפרשה עד "ויכולו"?

קבזאת ועוד: בשלמא בפרשה דיום ראשון מדובר אודות בריאת שמים וארץ וכל צבאם ("את השמים לרבות תולדותיהם ואת הארץ לרבות תולדותי'"⁴⁹⁰) כפי שהיתה ב"יום אחד"⁴⁹¹, "שהי' הקב"ה יחיד בעולמו"⁴⁹²; אבל למה קורין גם הפרשה דיום שני, שבו נברא הרקיע המבדיל בין מים עליונים למים תחתונים, שזהו"ע של העלם והסתר שנותן מקום לטעות שענין הטוב הוא רק למעלה, ואילו למטה יכול להיות גם רע; ולא עוד אלא שבו ביום נברא גם הגיהנם⁴⁹³, שזהו העונש על עשיית הרע – דלכאורה מה שייך ענין זה להקריאה דשמח"ת?!

קגונקודת הענין – שכאשר נמצאים עדיין בשמח"ת, צריכים כבר להבהיר ולהבטיח את המעמד ומצב שלאחרי שמח"ת, כאשר יוצאים לעולם, שלכן קורין בתורה אודות כל פרטי הענינים שנבראו בששת ימי בראשית.

קדיט. והענין בזה:

קההקריאה דשמח"ת היא – "וזאת הברכה אשר ברך משה גו' את בני ישראל" עד "לעיני כל ישראל":

קומשה – הוא המנהיג הראשון של בנ"י, ש"עומד בין ה' וביניכם"⁴⁹⁴, לקשר את בנ"י עם הקב"ה, ועליו נאמר⁴⁹⁵ "טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל", היינו, שנותן לו ענינים כאלו שמצד עצמו אינו יכול להגיע אליהם, ונתינה זו אינה באופן שצריכים לחפש ולהתייגע על זה, אלא באופן גלוי – "לעיני כל ישראל".

קזובזה נכללת גם מעלתו של משה שנתבארה בשבח האחרון שנאמר עליו בתורה: "לכל האותות והמופתים וגו'", שזהו הכח לשנות את סדר העולם, באופן שמתבטלת מציאות העולם, "ס'איז ניטאָ קיין וועלט", וגילוי אלקות מלא את כל הארץ – הנה גם כח זה ניתן בגלוי לכל בנ"י, "לעיני כל ישראל".

קח135
ובהמשך לזה באה הקריאה דבראשית – שמשה רבינו מספר לבנ"י אודות סדר בריאת העולם:

קטלכל לראש – "ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור"⁴⁹⁶, היינו, שהעולם הוא כולו אור, שהרי הקב"ה הוא עצם הטוב⁴⁹⁷, ו"מפי עליון לא תצא הרעות"⁴⁹⁸, כיון שזהו היפך הענין ד"אין עוד מלבדו"63.

קיוכאשר רואים בעולם ענין של העלם והסתר, כמו ההעלם וההסתר של הרקיע המבדיל בין מים עליונים למים תחתונים (כנ"ל סי"ח) – צריך לידע שאין זה פנימיות ואמיתית העולם, אלא רק ענין חיצוני, והכוונה בזה אינה אלא כדי שיהודי יעבוד עבודתו לגלות את האור והטוב גם במים תחתונים, כך, שיהי' ניכר בגלוי שהבריאה כולה היא באופן ד"טוב מאד"⁴⁹⁹, שבזה מרומז גם הפיכת היצה"ר⁵⁰⁰, וסוכ"ס באים למעמד ומצב ד"ויכולו השמים והארץ גו'"⁵⁰¹, שהבריאה כולה נמצאת במעמד ומצב של כליון ותשוקה לאלקות.

קיאומובן, שלאחרי שיהודי שומע קריאת היום דשמח"ת, שאז יודע מלכתחילה שבודאי יצליח למלא ולהשלים עבודתו לגלות אלקות בעולם – אזי יציאתו לעבודה בעולם לאחרי שמח"ת, "ויעקב הלך לדרכו", היא מתוך זריזות, שמחה וטוב לבב.

קיבכ. וזוהי ההוראה מקריאת היום דשמח"ת:

קיגיש להמשיך ולחבר את "הברכה אשר ברך משה גו' לעיני כל ישראל" עם "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", שגם בעניני העולם יהי' ניכר ונרגש כחו של יהודי לשנות את העולם שיהי' חדור ומלא באלקות.

קידוענין זה מתחיל בעבודתו הפרטית של כל אחד מישראל, שצריך לחבר את הרוחניות עם הגשמיות ולעשות מגשמיות רוחניות, היינו, שלא מספיקה העבודה הרוחנית שבשעת התפלה ולימוד התורה, אלא גם כאשר עוסק בעניני העולם, במסחר וכיו"ב, צריך להיות ניכר שזהו "סוחר" שהתפלל ולמד שיעור בתורה.

קיהוכל זה צריך להיות באופן של "וזאת הברכה", "לעיני כל ישראל",

קיו136
היינו, שאין להסתפק בעבודתו בד' אמות שלו, מבלי שיהודים נוספים ידעו מזה, אלא צריך להראות זאת "לעיני כל ישראל" ולפעול עליהם שגם אצלם יהי' כן, וזכות הרבים מסייעתו, שעי"ז יתוסף אצלו כמה פעמים ככה, וכמארז"ל⁵⁰² "עשר בשביל שתתעשר", וע"ד מאמר אדמו"ר הזקן⁵⁰³ בפירוש הכתוב⁵⁰⁴ "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו", שע"י ההשפעה ל"שש מאות אלף רגלי העם", ניתוסף אצל משה רבינו בהשגת אלקות כו'.

קיזוכאמור לעיל, שכללות ההוראה מקריאת היום היא – שצריכה להיות ה"הנחה" שהעולם מצד עצמו הוא מלא אור, ואם יש העלם והסתר כו', הרי זה רק כדי שיהודי יבטל את ההעלם והסתר ויגלה את האור, ועי"ז יפעל חיים מוארים ("אַ ליכטיקער לעבן") הן עבורו והן עבור הזולת, ובלשון הכתוב⁵⁰⁵: "בית יעקב לכו ונלכה באור ה'", ועד ש"הלכו גוים לאורך"⁵⁰⁶, במהרה בימינו, בעגלא דידן.

קיח* * *

קיטכא. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה ביום השמיני עצרת תהי' לכם.

קכ* * *

קכאכב. [כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון אדמו"ר מהר"ש ("לכתחילה אַריבער"), ואח"כ אמר:]

קכבידוע⁵⁰⁷ שהנהגתו של אדמו"ר מהר"ש היתה "אַ בעל-שם'סקע הנהגה" (הנהגה שלמעלה מהטבע), ולא רק לאחרי שקיבל את הנשיאות, אלא גם לפני קבלת הנשיאות, כאשר הי' נוסע בשליחותו של אביו הצמח-צדק, היתה אצלו "אַ בעל-שם'סקע הנהגה", ועאכו"כ לאחרי קבלת הנשיאות.

קכגוהנהגה זו נמשכת גם לאחרי הסתלקותו, שהרי קדושה לא זזה ממקומה⁵⁰⁸, ואדרבה, לאחרי ההסתלקות ניתוסף עוד יותר בהנהגה זו, כמובן מהמבואר בתניא⁵⁰⁹ בפירוש מאמר הזהר⁵¹⁰ "צדיקא דאתפטר

קכד137
אשתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי", "שגם בזה העולם המעשה .. אשתכח יתיר", כיון שנשמתו אינה מוגבלת בהגבלות הגוף.

קכהאמנם, ביחד עם זה שהנהגתו של אדמו"ר מהר"ש היתה "אַ בעל-שם'סקע הנהגה", יש גם חילוק עיקרי בין הנהגתו של הבעש"ט להנהגתו של אדמו"ר מהר"ש:

קכואורח חייו של הבעש"ט הי' באופן של דחקות ועניות (ועד"ז בנוגע להרב המגיד ותלמידיו אחריו כו'), ואילו הנהגתו של אדמו"ר מהר"ש היתה בקו הפכי – באופן של רחבות ועשירות ביותר, כסף וזהב כו', כמו נשיא ומלך⁵¹¹.

קכזוהנהגה זו היתה אצלו עוד לפני הנשיאות – כידוע הסיפור⁵¹² אודות א' שהתעסק והצליח מאד בסלילת דרכים ברחבי רוסיא (לאחרי שזכה ב"מכרז" מטעם המלוכה), והי' לו קשר ושייכות עם הצמח-צדק (אם כתוצאה מזה שהצ"צ נתן לו עצה וברכה, או באופן אחר), ופעם הביא להצ"צ עגלת חורף ("שליטען") מפוארת ומהודרת בכל מיני הידור, כדרך העשירים המופלגים, ואמר לו הצ"צ: אני – אין לי צורך בכך (כי הנהגתו של הצ"צ היתה באופן שהי' מופשט מעניני העולם), אבל אם רצונך, תנה לבני ר' שמואל (אדמו"ר מהר"ש)...

קכחומובן, שהנהגתו של אדמו"ר מהר"ש באופן של רחבות ועשירות – לא זו בלבד שהיתה ע"פ שו"ע,

קכט– דכשם שישנו הענין ד"עושר שמור לבעליו גו'"⁵¹³ באופן בלתי-רצוי, כמו כן ישנו ענין העושר באופן הרצוי, וכמ"ש⁵¹⁴ "יברכך גו'", בממון⁵¹⁵, והיינו, שמנצלים את העושר לקדושה, כמו ה"זהב וכסף ונחושת גו' אבני שוהם גו'"⁵¹⁶, כל הי"ג (ט"ו)⁵¹⁷ דברים שהביאו בנ"י לצורך עשיית המשכן, שעי"ז נעשה הענין ד"ושכנתי בתוכם"⁵¹⁸ –

קלאלא עוד זאת, שהיתה חלק מכללות הנהגה שלו באופן של "בעל-שם'סקע הנהגה".

קלא(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א⁵¹⁹:)

קלב138
ובכן: על יסוד הנהגתו של אדמו"ר מהר"ש שהיתה "בעל-שם'סקע הנהגה", שעל ידה פעל כל מה שרצה לפעול, גם בענינים השייכים להנהגת המלוכה, אם בדרכי נועם, או (כאשר לא היתה ברירה) גם בדברים קשים כו',

קלג– אע"פ שישנו גם הפתגם שאמר פעם כ"ק מו"ח אדמו"ר⁵²⁰: "אין בעה"ב'שקייט מישט מען זיך ניט" –

קלדצריך לפעול ענין הברכה ("ווינטשן זיך") אשר "לכל בני ישראל יהי' אור במושבותם"⁵²¹, בכל מקומות מושבותיהם בכל המדינות שבעולם, ובמיוחד בנוגע לבנ"י שנמצאים מאחורי מסך הברזל, שיהי' להם לא רק די מחסורם אשר יחסר להם, אלא גם באופן של הרחבה.

קלהובפרט לאחרי שכבר היתה ההתחלה בתורה – ככל הענינים שהתחלתם מתורה – שישנו מאמר חסידות של אדמו"ר הזקן שזה-עתה יצא לחירות משם, וכבר חזרוהו ברבים⁵²², במעמד עשרה מישראל, ש"אכל בי עשרה שכינתא שריא"⁵²³ – הרי מובן שכאשר נפעל ענין של חירות בתורה, נפעל ענין של חירות גם אצל לומדי התורה וכל בנ"י הנמצאים שם, כך, שבמשך העתיד הכי קרוב יהי' אור במושבותם, בקרוב – לפי המושגים שלנו – ממש.

קלו* * *

קלזכג. ישנו מאמר של אדמו"ר האמצעי ד"ה להבין ענין לקיחת אנשי חיל כו'⁵²⁴, שנאמר בתקופה שבה לקחו ילדי ישראל לצבא, שנקראו בשם "קאַנטאָניסטן", ותוכנו ונקודתו, שאע"פ שמצד שינוי המצב נעשה גרעון בקיום התומ"צ, שהרי אינם יכולים לקיים תומ"צ כדבעי, מ"מ, מעט תומ"צ שמקיימים חביב וגורם נח"ר למעלה יותר מקיום התומ"צ כפי שהי' לפני שנלקחו לחיל⁵²⁵.

קלחוהנה, על יסוד מארז"ל "כל דאסר לן רחמנא שרי לן כוותי'" (כנ"ל סי"א), מובן, שכשם שישנו נח"ר באופן הנ"ל, כך יכול להיות וישנו גם

קלט139
נח"ר מעבודתם של בנ"י במעמד ומצב של הרחבה, ולא רק הרחבה ברוחניות, אלא גם הרחבה בגשמיות.

קמולהעיר שכן הוא גם בענין השכל, שסברא אחת יכולה להביא מסקנות הפוכות⁵²⁶, כפי שמצינו בנוגע להמבול, שמצד הסברא שבגללה הביא הקב"ה את המבול ("כל יצר מחשבות לבו רק רע"⁵²⁷), הנה מצד סברא זו גופא ("כי יצר לב האדם רע מנעוריו"⁵²⁸) נשבע הקב"ה שלא יביא מבול לעולם⁵²⁹ – שבועה דייקא, כמבואר בחסידות⁵³⁰ שזהו"ע שלמעלה מהשכל, ונמשך ופועל גם על השכל.

קמאוכיון שהנח"ר מעבודתם של אלה שנלקחו לאנשי חיל למשך עשרות שנים היתה כבר – הרי בודאי הגיע הזמן שתהי' הנח"ר מעבודתם של בנ"י גם במדינה ההיא באופן של הרחבה.

קמבובפשטות – שיוכלו לקיים תומ"צ בריש גלי, ובאופן שיהי' אור במושבותם, אור רוחני ואור גשמי, ו"בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"⁵³¹, באופן דמטתו שלימה⁵³², לא רק בשעת ההולדה, אלא גם לאחרי שיגדלו ויהיו סמוכים על שולחן עצמם, כיון שחינכו אותם לתורה לחופה ולמעשים טובים, כרצונו של הקב"ה, בטוב הנראה והנגלה.

קמג* * *

קמדכד. דובר לעיל (בהמאמר⁵³³) בענין "וישמחו בך כל ישראל כו'", "בך" דייקא, שפירושו בתוך עצמותך ומהותך, שענין זה שייך לישראל דוקא, מצד גודל מעלתם שקשורים בעצמותו ומהותו ית'.

קמהויש לקשר זה עם המבואר בהמאמר של אדמו"ר הזקן⁵³⁴ בביאור הפסוק⁵³⁵ "יצרנהו כאישון עינו", ש"אישון עינו" קאי על בנ"י, שנקראו בבת עינו של הקב"ה, כמאמר רז"ל⁵³⁶ "כל הנוגע בהם כאילו נוגע בבת עינו של הקב"ה"102.

קמוובהמשך לזה מבואר שם מ"ש⁵³⁷ "השקיפה ממעון קדשך מן השמים גו'", ש"השקפה זאת .. באה ע"י ישראל דוקא שנק' אישון עינו".

קמז140
ובנוגע לעניננו:

קמחכיון שנמצאים כאן עשרה מישראל, וכו"כ עשיריות מישראל – בכחם לפעול ובודאי פועלים הענין ד"השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך ישראל",

קמט– שבזה מודגש גם הפיכת הענינים הבלתי-רצויים לטובה, כמארז"ל⁵³⁸ "כל השקפה שבמקרא לרעה חוץ מהשקיפה ממעון קדשך .. שהופך כו'" (כמדובר לעיל⁵³⁹) –

קנכולל ובמיוחד בנוגע לאחינו בנ"י הנתונים במיצר ובשבי', מאחורי מסך הברזל – שיתהפכו כל הענינים הבלתי-רצויים,

קנאולכל לראש – שבעגלא דידן יצאו מהמיצר והשבי' למעמד ומצב של בני חורין כפשוטו, ועד למרחב העצמי, ובאופן שיומשך ממרחב העצמי בכל עניניהם הגשמיים למטה מעשרה טפחים, להתברך בכל פרטי הענינים שנתפרשו בדברי חז"ל⁵⁴⁰ על הפסוק: בבנים ובנות וכו' וכו'.

קנבוכאמור, למרות הפתגם שאין מתערבים בבעלותו של הקב"ה ("מ'מישט זיך ניט אין בעה"ב'שקייט") – צריכים לפעול שיהי' אצלם ענין החירות בגשמיות וברוחניות באופן גלוי לעיני בשר ממש, ועד להגאולה דכלל ישראל, גאולה האמיתית והשלימה.

קנג* * *

קנדכה. מובא בחסידות⁵⁴¹ פירוש הבעש"ט על הפסוק⁵⁴² "צמאה לך נפשי וגו' כן בקודש חזיתיך גו'" (שאמר דוד המלך בשם כאו"א מישראל) – "הלואי בקודש חזיתיך", הלואי שיהי' גודל הצמאון והתשוקה כו' כאשר נמצאים בקודש.

קנהועד"ז בנדו"ד – שיהי' אצלנו גודל הצמאון והתשוקה כמו שיש אצלם בכל עת ובכל שעה...

קנו[כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן בעצמו הניגון "צמאה לך נפשי", וכל הקהל ניגנו אחריו, בבא אחר בבא.

קנזאח"כ צוה כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "הושיעה את עמך".

קנח141
לאחרי הניגונים עמד כ"ק אדמו"ר שליט"א מלוא קומתו, ואמר בהתרגשות רבה96:]

קנטכו. כאשר מסרו לכ"ק מו"ח אדמו"ר "פדיון", אמר⁵⁴³, שכיון שישנו "מנין", יש לזה תוקף של פס"ד ב"ד של מטה, שלהם מסר הקב"ה את כל הענינים⁵⁴⁴, כמ"ש⁵⁴⁵ "אשר תקראו אתם", "אתם אפילו שוגגין, אתם אפילו מזידין, אתם אפילו מוטעין"⁵⁴⁶, וע"פ הפס"ד שלהם נקבעת ומשתנית המציאות בעולם, כמארז"ל⁵⁴⁷ על הפסוק⁵⁴⁸ "לא-ל גומר עלי", וגם ב"ד של מעלה צריך להסכים על זה, וכיון שכן, צריכים להתקיים כל הענינים שביקשו אודותם בהפ"נ.

קס(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

קסאוכיון שגם עתה ישנו כאן "מנין", ולא רק מנין אחד, אלא ריבוי מנינים – צריכים לפסוק שיקויים מ"ש "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך ישראל", שבזה נכלל גם ש"אפילו דברים של קללה נהפכין להם לברכה"⁵⁴⁹,

קסבוהיינו, שאע"פ שגם ענין של היפך הטוב, כיון ש"מפי עליון לא תצא הרעות", עכצ"ל שאין זה רע אמיתי, אלא יש בו טוב פנימי – הרי בחיצוניות ובגלוי הוא היפך הטוב, ולכן צריכים להפכו לטוב הנראה והנגלה, כולל גם הפיכת כל הסברות והטעמים והנימוקים כו' והנח"ר מהטוב פנימי שיש במיצר הגלות,

קסגוכאשר בנ"י פוסקים שצריך להיות "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך ישראל" – צריך הקב"ה כביכול לציית לפס"ד זה, כפי שפסק בתורה שהבעלות על כל הענינים נמסרה לב"ד של מטה דוקא.

קסדולכל לראש – לא לשכוח על היהודים שנמצאים במיצר ובשבי' מאחורי מסך הברזל, שתיכף ומיד, עוד קודם ביאת משיח ("ניט וואַרטנדיק אויף משיח'ן"), יצאו מן המיצר אל המרחב, מחשכה לאורה, ויוכלו לקיים תומ"צ בתוקף ובגלוי, והיינו, שתהי' אצלם גאולה פרטית, ועל ידה – תבוא גם הגאולה הכללית.

קסה* * *

קסו142
כז. עד כאן דובר אודות אחינו בנ"י שנמצאים מאחורי מסך הברזל, שיקויים אצלם הענין ד"השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך ישראל", שיתהפך הענין דהיפך הברכה גם בחיצוניות, ויוכלו לקיים תומ"צ כו'.

קסזוע"י ביטול הענין דהיפך הברכה והפיכתו לברכה במדינת רוסיא, יתפשט הדבר גם במדינות הסמוכות אלי' ונגררות עמה, שהרי הדין הוא שכאשר בטל העיקר, אזי בטל גם הטפל.

קסחולא עוד אלא שעי"ז יתוסף הרחבה וריבוי בכללות העבודה דקיום התומ"צ גם אצל כל בנ"י שנמצאים בשאר המקומות שבהם אין העלמות והסתרים על עניני תומ"צ, ועד להתגלות המרחב העצמי בגאולה הכללית דכלל ישראל.

קסטוענין זה (שע"י ביטול ההעלם וההסתר מאחורי מסך הברזל יתוסף הרחבה וריבוי כו' ועד למרחב העצמי דהגאולה) הוא בדוגמת מה שמצינו בכללות ענין התורה (שהרי כל עניני בנ"י נמשכים מהתורה), שמצות מילה היתה הכנה למתן-תורה.

קעכח. ובהקדמה:

קעאגם קודם מ"ת הי' הענין דלימוד התורה, כמארז"ל⁵⁵⁰ אברהם זקן ויושב בישיבה הי', וכן יצחק ויעקב, ולא רק בארץ ישראל, אלא גם בירידתם למצרים נאמר⁵⁵¹ "ואת יהודה שלח גו' להורות לפניו", "לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה"⁵⁵².

קעבועד שמצינו במדרש⁵⁵³ בנוגע לאברהם אבינו ש"זימן לו הקב"ה שתי כליותיו כמין שני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה", ומזה מובן, שלימוד התורה הי' בודאי לאשורו ולבוריו ולעמקו כו'.

קעגאמנם, מצד אמיתית הענין דלימוד התורה, נדרש, שתהי' הפעולה גם בהאדם הלומד, שגופו הגשמי ועניניו הגשמיים יהיו כלים לאלקות, היינו, שהרוחניות תהי' ניכרת בהגשמיות, ועד שיתגלה בהגשמיות ש"אין עוד מלבדו".

קעדאבל קודם מ"ת – הרי אע"פ ש"האבות הן הן המרכבה"20, הנה מצד גסות וחומריות העולם, לא חדרה בעולם המשכת האלקות שנמשכה ע"י עבודת האבות, ולא עוד אלא שאפילו הענינים הגשמיים של האבות

קעה143
לא היו באופן שהאור האלקי חדר והאיר בהם, כי גילוי האור האלקי הי' בדרך מעביר בלבד, ולא חדר בהגשם, שנשאר כמקודם (אף שבודאי פעל בו במקצת⁵⁵⁴, כי, קשה לומר שלא פעל בו מאומה, שהרי סוכ"ס נמשך בו גילוי אלקות, בדרך מעביר עכ"פ).

קעווזהו החידוש דמ"ת – שע"י קיום המצוות בדברים גשמיים ייעשו הדברים הגשמיים תשמישי קדושה ומצוה⁵⁵⁵, וכמודגש בעשיית המשכן, עליו נאמר95 "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", שהכסף והזהב וכל שאר י"ג (ט"ו) הדברים שמהם נעשה המשכן, נעשו כלי להשראת אלקות.

קעזוההכנה למ"ת היתה ע"י מצות מילה – שהיתה בדוגמת המצוות שלאחרי מ"ת, שלכן אמר אברהם לאליעזר "שים נא ידך תחת ירכי"⁵⁵⁶, כדי שתהי' השבועה בנקיטת חפץ⁵⁵⁷ – שענינה הוא "בריתי בבשרכם"⁵⁵⁸, שעל ידה נמשכה קדושה בבשר הגוף הגשמי, ודוקא למטה מטבורו, וזו היתה התחלת העבודה לעשות מגשמיות רוחניות לאחרי מ"ת.

קעחכט. ובזה גופא, הנה מצות מילה היא ההכנה לעיקר החידוש בהמשכת אלקות למטה דוקא שנעשה במ"ת דלוחות אחרונות, ביוהכ"פ:

קעטמ"ת דלוחות ראשונות הי' מלמעלה, כמ"ש⁵⁵⁹ "וירד הוי' על הר סיני", מבלי שיהי' לבנ"י חלק בדבר; ואילו מ"ת דלוחות אחרונות הי' לאחרי וע"י הקדמת עבודת המטה – כדברי משה בשם כל בנ"י: "ועתה יגדל נא כח אד'"⁵⁶⁰ – שזהו כללות ענין עבודת התשובה של בנ"י, שעי"ז פעלו הענין ד"סלחתי כדברך"⁵⁶¹, והיינו, שהענין ד"סלחתי" הוא "כדברך", שנעשה ע"י "דברך" – בקשת הסליחה של בנ"י, שזהו כללות הענין דאתעדל"ע שבא ע"י אתעדל"ת דוקא.

קפוזהו גם כללות החילוק שבין ניסן לתשרי – עבודת הצדיקים ועבודת בעלי תשובה⁵⁶²:

קפאעבודת הצדיקים היא מבלי העלמות והסתרים – שאינם תופסים מקום אצלם, והיינו, שנרגש אצל האדם שכל עניני העולם "לא נבראו

קפב144
אלא לשמשני, ואני לא נבראתי אלא לשמש את קוני"⁵⁶³, וכיון שכן, הרי לא יתכן שיהי' דבר בעולם שימנע אותו מלשמש את קונו.

קפגואילו עבודת בעלי תשובה – הרי היא לאחרי שהי' מעמד ומצב שמצד ה"רוח שטות"⁵⁶⁴ נעשה אצלם תפיסת-מקום לעולם (והיינו, שגם כאשר מתפלל ולומד כו', הנה בצאתו לעולם לעסוק במנהג דרך ארץ, יש לעולם תפיסת-מקום אצלו), והתפיסת-מקום היא עד כדי כך שיתכן שסוכ"ס תכריע מציאות העולם גם בניגוד לרצון הבורא ח"ו,

קפד[ההתחלה היא אמנם מסטי' מדרך הישר כחוט השערה בלבד, אבל כתוצאה מזה, הנה במשך הזמן יכול האדם למצוא את עצמו בעומק היער, כידוע המשל בזה⁵⁶⁵. ויסוד הדברים הוא – מאמר רז"ל⁵⁶⁶ "יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא ולבסוף דומה כעבותות העגלה, שנאמר⁵⁶⁷ הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה"],

קפהולאחרי שחטא ופגם ועבר את הדרך – צריך להתייגע ולהשתדל בכח עצמו לשוב בתשובה, בחרטה על העבר וקבלה על להבא.

קפוומשום זה הנה דוקא עבודת בעלי תשובה מגעת למעלה יותר, כמארז"ל⁵⁶⁸ "מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו".

קפזוזהו גם העילוי דחודש תשרי (עבודת הבע"ת) לגבי חודש ניסן (עבודת הצדיקים). ויש לומר, שכיון שבחודש תשרי מאיר גילוי נעלה יותר – שאז ישנו הענין ד"דרשו הוי' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב"⁵⁶⁹, לכן הרי זה נמשך למטה מטה ביותר, לפעול גם על אלו שנמצאים בדרגא נמוכה (ועד שירדו מדרגת אדם לדרגת בהמה⁵⁷⁰), שישובו בתשובה כו'.

קפחל. ובזה ניתוסף עוד יותר ע"י ביטול ההעלם וההסתר כו' (לא רק מצד נפש הבהמית והגוף וכללות העולם, אלא גם ובעיקר) מצד גזירת המלכות, שאין מניחים לבנ"י למול את בניהם, לשמור שבת, וכיו"ב

קפט145
בנוגע לשאר עניני התומ"צ, שזהו כללות המעמד ומצב אצל אחינו בנ"י שנמצאים במיצר ובשבי' מאחורי מסך הברזל.

קצוענין זה נעשה ע"י עבודת בנ"י הנמצאים שם – על יסוד פסק התורה ש"אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים"⁵⁷¹, שלכן, גם בהיותם שם במיצר ובשבי' משתדלים הם לקיים תומ"צ מתוך מסירת-נפש⁵⁷², ו"מן המיצר" צועקים להקב"ה בקול גדול...

קצאוכמבואר בקונטרס ומעין⁵⁷³ גודל העילוי של צעקה בקול גדול דוקא, שמעוררת את העצמות כו'.

קצבוכיון ש"רוח אמשיך רוח ואייתי רוח"⁵⁷⁴ – הנה עי"ז ממשיכים את הברכה בקול גדול, כלשון ההפטרה דשמע"צ: "ויעמוד ויברך את כל קהל ישראל קול גדול"⁵⁷⁵,

קצגולכל לראש – שיתבטל אצלם המעמד ומצב דמיצר ושבי', ויוכלו לקיים תומ"צ מתוך הרחבה.

קצדוענין זה מהוה הכנה להמשכת וגילוי המרחב העצמי – ששם "לא יגורך רע"⁵⁷⁶ – לכל בנ"י, גם לאלו שנמצאים מלכתחילה במעמד ומצב של מרחב, שגם אצלם יתוסף הרחבה בכללות עבודתם בקיום התומ"צ "כמאן דבעי למיעבד"⁵⁷⁷, בתמימות ובשלימות, ומתוך שמחה וטוב לבב – "וישמחו בך כל ישראל", כפי שנמשך משמח"ת על כל השנה כולה, שתהי' שנה תמימה ושלימה, ועד לשלימות השמחה בגאולה האמיתית והשלימה בביהמ"ק השלישי, למטה מעשרה טפחים.

קצה* * *

קצו146
לא. דובר לעיל ע"ד ביטול ההעלם וההסתר במדינת רוסיא, שענין זה פועל בכל שאר המדינות שבעולם, בדוגמת הפעולה דמצות מילה שהיתה הכנה להמשכת הקדושה בעולם ע"י מ"ת.

קצזוהנה, מצות מילה ע"י אברהם אבינו, היהודי הראשון, קשורה גם עם הכריתת ברית על ירושת הארץ⁵⁷⁸,

קצח– כמ"ש "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען"⁵⁷⁹, "לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת"⁵⁸⁰, לא רק ארץ שבעה עממין, אלא גם ארץ קיני קניזי וקדמוני ש"עתידים להיות ירושה לעתיד"⁵⁸¹, ובאופן ש"אמירתו של הקב"ה כאילו היא עשוי'"158, וכיון שמלך מלכי המלכים הקב"ה, בורא העולם ומנהיגו, נותן זאת לבנ"י, הרי בודאי שאוה"ע אינם יכולים לעכב כו' –

קצטכי, תוכנה של מצוה מילה הוא לעשות מגשמיות רוחניות, שהאבר הגשמי נעשה חפצא דקדושה (כנ"ל סכ"ח), וזהו גם תוכן ענינה של ארץ ישראל, שהארץ הלזו הגשמית נעשית "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"⁵⁸², שלכן צריכים בנ"י להתנהג בה באופן של קדושה, כפי רצון הקב"ה, לא רק בר"ה ועשי"ת, אלא גם בכל השנה כולה, וכמודגש גם בכך שנקראת בשם "ארץ הקודש", וגם בפי אומות-העולם נקראת "האָלי-לאַנד", שלא מצינו דוגמתו בכל שאר הארצות, כמו ארצות-הברית וברית-המועצות.

רוכן הוא גם בנוגע לביטול ההעלם וההסתר במדינת רוסיא, שבהמשך לזה באים לארץ ישראל, כפי שנמצא כאן יהודי⁵⁸³ שזכה לצאת ממדינת רוסיא, מאחורי מסך הברזל, ועלה לארץ ישראל, והתיישב בכפר חב"ד.

ראויה"ר שיהי' זה באופן של פתיחת וסלילת דרך עבור כל אחינו בנ"י שנמצאים במדינת רוסיא – שיזכו גם הם לצאת מן המיצר אל המרחב, ולילך בדרך סלולה העולה בית א-ל, לעלות ולהתיישב ב"ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה".

רבובענין זה יש תפקיד מיוחד לכפר חב"ד – שגם תושביו באו ממדינת רוסיא – להראות לכל אלו שיבואו מן המיצר, כיצד צריך להיות סדר ודרך החיים ע"פ התורה בפועל ממש, בשמחה ובטוב לבב,

רג147
ולעזור ולסייע להם מתוך קירוב הלבבות, הן בנוגע לענינים רוחניים והן בנוגע לענינים גשמיים.

רדלב. ובהמשך לזה יש לעורר גם בנוגע לכפר חב"ד עצמו – שהרי אין לשכוח על עצמו, "מבשרך לא תתעלם"⁵⁸⁴ – שיש להוסיף בקירוב הלבבות בין איש לרעהו,

רהוכיון שענין השלום הוא "כלי מחזיק ברכה לישראל"⁵⁸⁵, הרי ע"י ההוספה בקירוב הלבבות, יתוסף בברכותיו של הקב"ה בכל המצטרך,

רוהן בענינים רוחניים, כולל ובמיוחד בנוגע להפצת המעיינות חוצה, והן בנוגע לענינים גשמיים, פרנסה גשמית בהרחבה, ובאופן שינצלו את ההרחבה בפרנסה גשמית כדי להוסיף בכל עניני תורה ומצוותי'.

רזוכמו"כ יש לעורר בנוגע להמוסדות שבכפר חב"ד – להבטיח בדרכי נועם ובדרכי שלום, אבל בתוקף המתאים, שיתנהגו ע"פ רצון וכוונת המייסד, רבינו נשיאנו, ובאופן שיוכל להביע "יישר-כח" כאשר יאמרו לו "ראו גידולים שגידלנו".

רחוכל האמור לעיל תלוי בכל אחד מתושבי כפר חב"ד, חברי וועד כפר חב"ד, וראש הוועד, שכל אחד יעשה כל התלוי בו שתהי' ההנהגה באופן שתשביע את רצון רבינו נשיאנו, ועי"ז יתברכו כל תושבי כפר חב"ד, אנשים ונשים, הקטנים עם הגדולים, בכל המצטרך להם בגשמיות וברוחניות.

רטומכפר חב"ד יומשך ויתפשט באופן ד"ופרצת" בכל ארץ ישראל שעתידה שתתפשט בכל הארצות⁵⁸⁶ – לכבוש את כל ארץ ישראל, ולפעול שיראו בגילוי שהיא "ארץ הקודש", ע"י ההנהגה המתאימה ע"פ רצונו של הקב"ה, כולל גם הענין דקירוב הלבבות בין איש לרעהו, שעי"ז פועלים קיום היעוד "והשבתי חי' רעה מן הארץ"⁵⁸⁷, וכל הברכות האמורות בפרשה, באופן של הרחבה, "נחלה בלי מצרים"⁵⁸⁸.

רי* * *

ריאלג. נהוג בשמח"ת לומר ענין בנגלה דתורה, בתור השתתפות ב"כינוס תורה". ולכן, ידובר עתה אודות ענין הכתרת הקב"ה למלך בראש השנה, כדלקמן.

ריב148
ולהעיר, שזהו גם מענינא דיומא דשמחת תורה – כי, ע"י התורה נעשה בישראל ענין המלכות, ע"ד ובדוגמת מלכותו של הקב"ה [נוסף לכך שכיון ש"בנים אתם לה' אלקיכם"⁵⁸⁹, הרי "כל ישראל בני מלכים הם"⁵⁹⁰, בבחינת "מלך בן מלך"], כמארז"ל⁵⁹¹ "מאן מלכי רבנן", ועי"ז נעשה אצלם הכח ד"אמר מלכא עקר טורא"⁵⁹², בכל הקשור לעבודתם בעולם לאחרי שמח"ת, בבוא הזמן ד"יעקב הלך לדרכו"23.

ריגלד. ענינו של ראש השנה הוא שבו מכתירים את הקב"ה למלך – שהרי "מצות היום בשופר"⁵⁹³, וענינו של השופר הוא כמארז"ל⁵⁹⁴ "אמר הקב"ה .. אמרו לפני בראש השנה מלכיות .. כדי שתמליכוני עליכם .. ובמה בשופר", וכמ"ש בנוסח התפלה: "מלוך על העולם כולו בכבודך", וחותמים: "מלך על כל הארץ", והיינו, שזהו דין בנגלה דתורה שבר"ה צריך להכתיר את הקב"ה למלך.

רידוצריך להבין⁵⁹⁵:

ריהסדר ההנהגה במלכותו של הקב"ה צריך להיות בהתאם לציווי התורה בנוגע לסדר ההנהגה דמלך בשר ודם, שהרי "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל"⁵⁹⁶, ודרשו חז"ל⁵⁹⁷ "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות".

ריווהנה, בנוגע לענין המלוכה פוסק הרמב"ם⁵⁹⁸ ש"מאחר שמושחין המלך הרי זה זוכה לו ולבניו עד עולם, שהמלכות ירושה .. הניח בן קטן משמרין לו המלוכה עד שיגדיל .. והוא שיהי' הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה .. ואין מושחין מלך בן מלך", והיינו, שלאחרי שנמשח והוכתר למלך, אזי בדרך ממילא נמשך ענין המלוכה על כל הזמן שלאח"ז, ללא צורך בפעולה נוספת.

ריזועפ"ז צריך להבין מהו הענין שבכל ראש השנה צריכים לחזור ולתקוע בשופר כדי להכתיר את הקב"ה ל"מלך על כל הארץ" – הרי גם בלאה"כ צריכה להיות נמשכת מלכותו של הקב"ה בדרך ממילא מצד ההכתרה הקודמת, בשנים ובדורות שלפנ"ז [ועד"ז בנוגע לכל איש פרטי

ריח149
מישראל, שכאשר נעשה בר-מצוה אזי מקבל עליו מלכותו של הקב"ה], ושוב אין צורך בפעולה נוספת, ובמכ"ש וק"ו מהא שאין מושחין מלך בן מלך, ועאכו"כ בנוגע למלך זה עצמו שאין מושחין אותו שני פעמים?

ריטואין לתרץ שענין ההכתרה בכל ר"ה הוא ע"ד הדין ש"אם היתה שם מחלוקת או מלחמה מושחין אותו כדי לסלק המחלוקת"⁵⁹⁹, ועד"ז בנדו"ד, שישנו ענין של מחלוקת ומלחמה מצד ה"מלך זקן וכסיל"⁶⁰⁰, זה היצה"ר⁶⁰¹, שמנגד לקבלת מלכותו של הקב"ה – כי, דין המשיחה כדי לסלק המחלוקת הוא רק כאשר ממנין לראשונה את בן המלך, שאף שמצד עצמו אינו צריך משיחה, הנה במקום שיש מחלוקת מושחין אותו כדי לסלק המחלוקת, אבל בנוגע למלך עצמו (שנמשח מכבר), לא מצינו בשום מקום ולא אישתמיט תנא לומר שכאשר מתעוררת מחלוקת צריך לחזור ולמשוח אותו, וכמו אצל שלמה המלך, שאף שהיתה המחלוקת של ירבעם בן נבט⁶⁰², לא מצינו שחזרו ומשחו את שלמה המלך.

רכלה. ויובן בהקדם החקירה בנוגע לענין משיחת מלך – שזהו ענין שנוגע גם אלינו, שהרי בכל רגע שבכל יום יכולה להיות הגאולה האמיתית והשלימה ע"י המלך המשיח – אם המשיחה היא פעולה חד-פעמית שנעשית ברגע הראשון של הכתרת המלך, ופוטרת את כל משך זמן מלכותו ומלכות בניו, או שהמשיחה היא פעולה נמשכת, שנמשכת ומתחדשת בכל רגע ורגע במשך כל ימי מלכותו ומלכות בניו.

רכאוע"ד שמצינו חקירה זו בכמה ענינים שאיש ישראל עושה פעולה שמספיקה גם על משך הזמן שלאח"ז. ולדוגמא: במצות נטילת ד' מינים בחג הסוכות (דמיני' אזלינן) – כפי שמבאר הגאון הרגצ'ובי⁶⁰³ פלוגתת הגמרא⁶⁰⁴ אם "למצותה אתקצאי" (שלכן, "הפריש שבעה אתרוגין לשבעה ימים .. כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה לאלתר") או "לכולי יומא אתקצאי" (שלכן "אוכלה למחר"), שהפלוגתא היא אם מצות "ולקחתם לכם ביום הראשון גו'"⁶⁰⁵ היא באופן שנטילת ד' המינים ברגע א' ביום פוטרת את כל היום, או שנמשכת על כל משך היום, וחשיב שמקיים את המצוה בכל רגע ורגע.

רכב150
ויש לפשוט חקירה הנ"ל בנוגע למשיחה – מדברי הגמרא במסכת כריתות⁶⁰⁶:

רכג"תניא .. הסך בשמן המשחה .. למלכים ולכהנים (לאחר שנמשחו), ר"מ מחייב ור' יהודה פוטר .. במאי פליגי .. ר"מ סבר ואשר יתן ממנו על זר כתיב⁶⁰⁷, ומלך וכהן השתא זרים נינהו, ורבי יהודה סבר בעינן עד דאיכא זר מתחלתו ועד סופו, ומלך וכהן מעיקרא לאו זרים הוו".

רכדוכיון שהכל מודים ש"השתא" (לאחר המשיחה) נקרא המלך "זר" ביחס לשמן המשחה, עכצ"ל, שאין זה באופן שהמשיחה היא פעולה נמשכת בכל רגע ורגע (שאז לא הי' נקרא בשם "זר"), אלא זוהי פעולה חד-פעמית שפוטרת את כל משך זמן מלכותו ומלכות בניו, והיינו, שאפילו בן המלך נפטר ע"י משיחת אביו, ועאכו"כ בנוגע למלך זה עצמו, שכל זמן משך מלכותו נפטר ע"י פעולת המשיחה בזמן ההכתרה⁶⁰⁸.

רכהלו. אמנם, כל זה הוא בנוגע למלך בשר ודם, אבל בנוגע למלך מלכי המלכים הקב"ה, יש להוכיח ע"פ נגלה דתורה שאין זה באופן הנ"ל:

רכובריש הל' יסודי התורה כותב הרמב"ם: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו", ומוסיף בהלכה ב': "ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצאות".

רכזוצריך להבין:

רכחכיון שכבר אמר ש"הוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים .. לא נמצאו אלא מאמתת המצאו", הרי מעצמו מובן ש"אם .. הוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצאות", ומהו הצורך באריכות וכפל הלשון?

רכטוהביאור בזה⁶⁰⁹ – שנוסף לכך ש"הוא ממציא כל נמצא .. מאמתת המצאו" בהתחלת ההתהוות, הרי "אם .. הוא אינו מצוי" במציאותו של

רל151
כל נמצא להיות "מקיימו בשפע ששופע עליו תמיד"⁶¹⁰, אזי "אין דבר אחר יכול להמצאות", היינו, שלא יוכל להיות המשך קיום מציאות כל נמצא, אלא יתבטל ממציאותו.

רלאוכתורת הבעש"ט⁶¹¹ על הפסוק⁶¹² "לעולם הוי' דברך נצב בשמים", "דברך שאמרת יהי רקיע בתוך המים וגו', תיבות ואותיות אלו הן נצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים", ועד"ז בנוגע לכל האותיות דעשרה מאמרות שבהם נבראו כל הברואים, "כי אילו היו האותיות מסתלקות כרגע ח"ו", היו כל הברואים חוזרים "לאין ואפס ממש כמו לפני ששת ימי בראשית ממש".

רלבוכיון שישנו פס"ד של הקב"ה בספר "יד החזקה", ש"הוא ממציא כל נמצא", והוא גם "מקיימו בשפע ששופע עליו תמיד" – הרי מזה מובן גם בנוגע לענין המלכות של הקב"ה:

רלגמלכותו של הקב"ה על כל העולם הו"ע שבו תלוי מציאות וקיום העולם באופן תמידי, שהרי אם יהי' הפסק ח"ו בענין מלכותו של הקב"ה על העולם, אזי יתבטל העולם ממציאותו.

רלדומזה מובן גם בנוגע להכתרת הקב"ה למלך על כל העולם – שאין זה כמו הכתרת מלך בשר ודם שהיא פעולה חד-פעמית, שעל ידה נעשה ענין המלכות על כל משך הזמן שלאח"ז, אלא היא באופן של פעולה נמשכת בכל הזמנים, היינו, שענין המלוכה חוזר ומתחדש ע"י פעולת ההכתרה שחוזרים ומבקשים "מלוך על העולם כולו בכבודך".

רלהלז. אך עפ"ז נשאלת השאלה לאידך גיסא: כיון שמלכותו של הקב"ה על כל העולם מוכרחת להיות בכל רגע ורגע, שהרי בלאה"כ אי אפשר להיות קיום מציאות העולם – א"כ היתה צריכה להיות הבקשה "מלוך על העולם כולו בכבודך" בכל רגע ורגע, ומדוע מבקשים זאת רק בראש השנה?!

רלוויובן ע"פ המבואר בדרושי חסידות במש"נ על ר"ה "זה היום תחלת מעשיך"⁶¹³,

רלז– דלכאורה, הרי בכל רגע ורגע ישנו חידוש הבריאה מאין ואפס ממש (כנ"ל בפירוש מ"ש "לעולם הוי' דברך נצב בשמים"), ומהו הענין המיוחד בהחידוש דר"ה –

רלח152
שבכל השנה נעשה רק חידוש הישנות, ואילו בר"ה נעשה ענין של התחדשות ממש⁶¹⁴, וכפי שמבאר רבינו הזקן בתניא באגה"ק⁶¹⁵ ש"בכל שנה ושנה יורד ומאיר .. אור חדש ומחודש .. עליון יותר שלא הי' מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה",

רלטוהחילוק שביניהם – שחידוש הישנות שבכל השנה נמשך מבחי' חיצוניות המלכות בלבד, ואילו ענין ההתחדשות ממש שבר"ה נמשך מבחי' פנימיות המלכות, כפי שהיא בשרשה ומקורה בבחי' מלכות דא"ס, וכידוע⁶¹⁶ שבר"ה חוזרין כל הדברים לקדמותן, וההמשכה היא מעצמות ומהות כו'.

רמועפ"ז יש לבאר מה שענין הכתרת הקב"ה למלך הוא בר"ה דוקא:

רמאובהקדם דברי המשנה במסכת הוריות⁶¹⁷: "איזהו נשיא זה מלך .. שאין על גביו אלא ה' אלקיו", ובגמרא שם⁶¹⁸: "בעא מיני' רבי מרבי חייא, כגון אנא מהו בשעיר (כלומר, נשיאות דידי מי הוי נשיאות מעליא, דאילו הוינא בזמן שביהמ"ק קיים מייתינא שעיר, או לא), אמר לי', הרי צרתך בבבל (ראש גולה שבבבל דהוי על גבך, ואנן בעינן שאין עליו אלא ה' אלקיו). איתבי', מלכי ישראל ומלכי בית דוד, אלו מביאים לעצמם ואלו מביאים לעצמם, אמר לי', התם לא כייפי אהדדי, הכא אנן כייפינן להו לדידהו", והיינו, שנשיאותו של רבי אינה נשיאות מעליא, כיון שהוא כפוף לראש גולה שבבבל.

רמבועד"ז י"ל בנוגע למלכותו של הקב"ה:

רמגמדת המלכות אינה אלא כמו "שם" – "מלך שמו נקרא"⁶¹⁹ – שזהו"ע של גילוי בלבד לגבי מקורו. ובמדת המלכות גופא יש חילוק וריחוק הערך בין חיצוניות המלכות לפנימיות המלכות.

רמדומזה מובן, שענין חידוש הישנות שבכל השנה שנמשך מבחי' חיצוניות המלכות, אינו אמיתית ענין המלוכה באופן ש"אין עליו אלא הוי' אלקיו" – שהרי בחי' חיצוניות המלכות כפופה (כביכול) לבחי' פנימיות המלכות, ובחי' פנימיות המלכות כפופה (כביכול) לשרשה ומקורה בבחי' רדל"א, ועד לעצמות ומהות; ורק ענין ההתחדשות ממש שבר"ה, שנמשך

רמה153
מבחי' פנימיות המלכות כפי שהיא בשרשה בבחי' העצמות – הרי זה אמיתית ענין המלוכה, באופן ש"אין עליו אלא הוי' אלקיו".

רמולח. וזהו שבראש השנה מכתירים בני ישראל את הקב"ה למלך, "שתמליכוני עליכם .. ובמה בשופר", ומבקשים "מלוך על העולם כולו בכבודך", וחותמים "מלך על כל הארץ" – שעי"ז מעוררים וממשיכים בחי' פנימיות המלכות עד לשרשה ומקורה באופן ש"אין עליו אלא הוי' אלקיו",

רמזומשם נמשך "אור חדש .. עליון יותר שלא הי' מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה",

רמחואור חדש זה נמשך לכל לראש בנוגע ללימוד התורה – שלימוד התורה יהי' באופן ש"תלמיד ותיק עתיד לחדש"⁶²⁰, שזהו"ע גילוי תורת רבותינו נשיאינו,

רמטומזה נמשך גם בעניני העולם – "וברך את עמך את ישראל"114, בכל הענינים הגשמיים והרוחניים.

רנ* * *

רנאלט. דובר לעיל (סכ"ב) שהנהגת אדמו"ר מהר"ש היתה מתוך הרחבה והתפשטות גדולה, גם בענינים הגשמיים.

רנבהנהגה זו התבטאה גם בנוגע לזוגתו הרבנית – שהי' קונה לה מתנות, תכשיטים כו', בהרחבה גדולה.

רנגהרבנית היתה עוסקת בכמה עניני צדקה, כמו הכנסת-כלה וכיו"ב, וכאשר היתה זקוקה לכספים עבור ענינים אלו, היתה לוקחת הלואה וממשכנת את התכשיטים. וכפי המסופר במשפחת בית הרב, הנה ע"פ הרוב הי' הסדר, שכאשר אדמו"ר מהר"ש הי' חוזר מנסיעותיו לחוץ- לארץ, הי' חוקר ודורש היכן מישכנה הרבנית את התכשיטים, והי' פודה אותם⁶²¹.

רנדנוסף לכך: כאשר אדמו"ר מהר"ש הי' מציע לזוגתו הרבנית להצטרף אליו בנסיעותיו השונות, שהיו לעתים קרובות, הנה ע"פ רוב היתה הרבנית משיבה, שיתן לה את סכום הכסף של הוצאות הנסיעה, והיתה משתמשת בזה עבור עניני צדקה הנ"ל.

רנה154
– הרבנית, בהיותה בעצמה נכדה של אדמו"ר האמצעי, ומה גם שגדלה והתחנכה אצל הצ"צ, בודאי ידעה להעריך את החשיבות של מתנה של אדמו"ר מהר"ש. ואעפ"כ, מצאה דבר חשוב ונעלה יותר: הכנסת-כלה וכיו"ב, ובשביל זה מישכנה את המתנות שקיבלה מבעלה, אדמו"ר מהר"ש.

רנומ. וע"פ המדובר כמ"פ⁶²² שכל הסיפורים שמספרים לנו הם הוראה עבורנו, הנה גם סיפור הנ"ל אודות הרבנית של אדמו"ר מהר"ש, צריך להיות הוראה עבור כל אשה בישראל, שהיא עקרת-הבית⁶²³ – "עקרת" גם מלשון עיקר, העיקר והיסוד של הבית, וכדברי הגמרא⁶²⁴ "מימי לא קריתי לאשתי אשתי כו' אלא לאשתי ביתי" – כיצד צריך להיות היחס בנוגע לתכשיטים.

רנזישנם נשים שמאיצות את בעליהן שיוסיפו לעבוד ולהשקיע את עצמם בעניני פרנסה, בכדי שהנהגת הבית תוכל להיות בהרחבה גדולה, עם תכשיטים וכו',

רנחועד כפי שנעשה הסדר באמריקא – מדינה בעלת המצאות משונות – שנוסף על הצורך שכל רהיטי הבית יהיו באופן של הידור,

רנט– באמרם, שגם זה נוגע לשלימות האדם, שהרי "כל מי שאין לו בית אינו אדם"⁶²⁵, ובמילא מתפתים ("מ'רעדט זיך איין") לומר שאם יחסר ח"ו איזה הידור ברהיטי הבית, אזי יחסר בכל שלימות האדם –

רסהנה אפילו רצפת הבית, אסור שיהי' נראה ח"ו ה"עץ" שממנה נעשית, אלא בהכרח שהרצפה תהי' מכוסה ב"שטיח" ("קאַרפּעט", "קאַוויאָר"), ולא זו בלבד, אלא השטיח צריך להיות גדול כל כך שיגיע מקיר אל קיר; לא משני חלקים ח"ו, אלא בהכרח שיהי' "מעור אחד" דוקא, אף ששטיח גדול מחירו הרבה יותר.

רסאמדובר בסך-הכל אודות רצפת הבית שעלי' דורכים הרגלים; אין זה ענין שנוגע לחב"ד שבראש או למדות שבלב, אלא רק לרגלים בלבד, ובנוגע לרגלים גופא אין זה דבר שיש בו תועלת שימושית עבור הרגלים, שהרי אף אחד לא נהנה מזה, לא האשה ולא הבעל; אין זה אלא ענין של גאוה וישות – שהאשה תוכל להתפאר בפני שכנתה וחברתה שיש בביתה שטיח מ"עור אחד"!...

רסב155
ובשביל גאוה זו, מבזבזים כסף, שהיו יכולים לתת לצדקה, ומאיצות את הבעל להתייגע בעבודתו ולבזבז כו"כ שעות נוספות, שהי' יכול להקדישם ללימוד התורה, "כדת הניתנה לכל אחד ואחד בהלכות תלמוד תורה"⁶²⁶.

רסגובעוונותינו הרבים, התגנבה "מחלה" זו גם בבתי אנ"ש, להאיץ את הבעל להשקיע את כל כחותיו בעניני הפרנסה – לא בשביל "לחם לאכול ובגד ללבוש"⁶²⁷, אלא בכדי שיוכלו להתפאר בפני השכנים, ובשביל זה לא מאפשרים לו ללמוד תורה.

רסדוכל זה – למרות שמדובר אודות נשים חסידיות, שבכל עניני תומ"צ הנהגתן כדבעי, וגם ע"פ חסידות, לפנים משורת הדין, ואעפ"כ, כשמגיע ענין חיצוני, מה תגיד השכנה והחברה – מאבדים לגמרי את המציאות העצמית ("מ'פאַרלירט זיך אינגאַנצן").

רסהכאשר יודעים שתכלית הבריאה היא עבודת ה', "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני"140 – הרי זה צריך לעורר את ה"הרגש" שלא נוגע אם יש עוד שטיח או פחות שטיח וכיו"ב, אלא העיקר הוא שהבעל יוכל ללמוד תורה; אבל כשהדבר בא לפועל, ונזכרים אודות השכנה והחברה – "פאַרלירט מען זיך אינגאַנצן".

רסומא. ומובן שכל הנ"ל הוא ביותר אצל בעלים כאלו שאין להם דעה עצמית, אלא מקודם לכן היו תלויים בחכמת אמם, ואח"כ בחכמת נשותיהם (כמ"ש הרמב"ם⁶²⁸) – הנה אצלם בודאי פועלת דעת האשה, "נשים דעתן קלה"⁶²⁹, למעט בלימוד התורה, בכדי לרכוש שטיח מעור אחד, ועד"ז "האָליוואוּד קיטשען" (מטבח מודרני).

רסז(כ"ק אדמו"ר שליט"א חייך ואמר:) נמצאים כאן כאלו שאינם יודעים מה זה "האָליוואוּד קיטשען". – יעזור להם השי"ת שלא ידעו מזה... עד מאה ועשרים שנה!

רסחוכל זה – למרות שביניהם נמצאים כאלו שהיו ברוסיא, ובהיותם שם הי' מונח אצלם בפשיטות שצריכים למסור-נפשם עבור יהדות, מבלי להתחשב כלל בכך שהם רק מיעוט, ומבלי להתפעל כלל מהרוב, אפילו הרוב היהודי; ואילו בבואם לכאן – הושפעו מדעת נשותיהם, והונח

רסט156
אצלם בפשיטות שמוכרחים לרכוש "האָליוואוּד קיטשען", וגם "טלוויזיא", שבה יכולים לראות דברים כאלו שלהבדיל ב"קיצור שלחן ערוך" ובכל הספרים היהודיים אי אפשר לראותם.

רעולא די בכך, אלא שכאשר יש בבית קומת-מרתף ("בייסמענט"), מונח אצלו בפשיטות שמוכרחת להיות טלוויזיא נוספת גם ב"בייסמענט", כדי שבכל מקום בבית שבו מסתובבים הילדים, יוכלו להתקלקל ע"י ההסתכלות בטלוויזיא.

רעא– מצינו בחסידות⁶³⁰ שבמרתף האויר הוא מעופש, ולכן יש צורך באבוקה גדולה דוקא. והם מוסיפים ומכניסים למרתף גם טלוויזיא, כדי שהאויר יהי' מגושם עוד יותר.

רעבונוסף על גוף הענין – הנה בשביל זה מבזבזים כסף וזמן שהיו יכולים לנצל עבור תומ"צ.

רעגמב. שאלתי אצל אברך שנכנס אלי: מה עם קביעת עתים לתורה? והשיב לי – בפשיטות ובאדישות ("קאַלט-בלוטיק") – שאין לו זמן ללמוד, כיון שהוא עסוק בעניני פרנסה, להסדיר את הבית בהרחבה.

רעדמדובר אודות אברך עטור זקן שלם, שלמד בתומכי תמימים, והי' ברוסיא במעמד ומצב של מס"נ, ואעפ"כ, כאשר נכנס ל"יחידות" (כפי שהוא בעצמו קורא לזה), שענינה הוא שיחידה בנפש של אחד שואלת אצל יחידה שבנפש של השני199, הנה בשעת מעשה אומר בפשיטות ובתמימות, שאין לו פנאי ללמוד, כיון שהוא טרוד וייגע ("פאַריאָגט") בפרנסתו עבור עניני מותרות.

רעהואברך זה – כאשר מחלקים בשמח"ת משקה עבור הוספה בלימוד החסידות, הרי הוא נדחף בראש!

רעוזהו סיפור אודות אברך שיש לו עבור כל עניני מותרות הנ"ל.

רעזוכמו"כ הי' אצלי עוד אברך שאין לו עבור כל הענינים הנ"ל, וגם הוא אומר שאין לו זמן ללמוד, כיון שהוא עסוק בדין ודברים ("ער דאַרף זיך אויס'טענה'ן") עם אשתו, מדוע אין לו כסף לרכוש עבורה "האָליוואוּד קיטשען"...

רעחאלו הם ב' דוגמאות, א' מעשיר וא' מעני, ששניהם מושפעים מדעת נשותיהם שדעתם קלה, ולכן אינם קובעים עתים לתורה.

רעט157
מג. אינני רוצה להאריך בענין זה, שהרי אין צועקין על העבר,

רפומכאן ולהבא – יתן השי"ת לכל אחד פרנסה בהרחבה, ויעשו את הגשמיות להיות כלי לאלקות,

רפאוהתוקף שיש לנשים להאיץ את בעליהן – הנה מכאן ולהבא ינצלו זאת בקצה ההפכי:

רפבתמורת זה שעד עתה האיצו את בעליהן להיות מושקעים בפרנסה מעל לראש – הנה מכאן ולהבא יאיצו את בעליהן ללמוד תורה, ולא רק לצאת י"ח בלימוד שיעורי חת"ת, אלא ללמוד בריבוי, כפי המבואר בהלכות תלמוד תורה לרבינו הזקן.

רפגמד. וזוהי ההוראה מהסיפור האמור אודות הרבנית של אדמו"ר מהר"ש – שאף שהיתה צדקנית ומורמת מעם, אעפ"כ, צריכים ללמוד ממנה – שאפילו כאשר דובר אודות תכשיטים שקיבלה במתנה מאדמו"ר מהר"ש, שמובן ופשוט שלא מיעטו ח"ו בלימוד התורה, מ"מ, וויתרה עליהם עבור עניני תומ"צ, עאכו"כ כאשר התכשיטים מהווים מניעה ללימוד התורה, בודאי צריך לוותר עליהם כדי שהבעל יהי' פנוי ללמוד תורה.

רפדוהמורם מכל האמור – שהרי כל דבר צריכים לומר בפירוש – שחובת נשי ובנות חב"ד היא להאיץ את הבעלים, האבות והאחים, ללמוד תורה בריבוי. הנשים צריכות להשתדל שבעליהן יפחיתו מהשעות (אפילו מהשעות הקבועות) שבהם עוסקים בעניני פרנסה, ויוסיפו בלימוד התורה, ולומר: הנני מוותרת על כו"כ עניני מותרות, ובלבד שתוכל ללמוד תורה כפי החיוב המבואר בהלכות תלמוד תורה.

רפהוזה גופא יהי' כלי לפרנסה בהרחבה, ולא רק "די מחסורו"⁶³¹, אלא גם עשירות כפשוטה, ובאופן שלא תהי' מניעה והעלם והסתר על תומ"צ, אלא אדרבה, העשירות עצמה תהי' כלי לאלקות.

רפו* * *

רפזמה. נהוג בשמח"ת להזכיר אודות הנתינה לצדקה עבור "קרן השנה"⁶³²:

רפח158
בכל יום קודם התפלה יש ליתן צדקה, כדי שתהי' התפלה כדבעי, כמ"ש⁶³³ "אני בצדק אחזה פניך".

רפטובשביל זה נתייסדה קופה כללית, קופת רבינו, שממנה נותנים צדקה בכל יום ויום, ונותנים גם "על העתיד לגבות"⁶³⁴, ונחשב להם כאילו נתנו לצדקה החל מר"ה⁶³⁵.

רצ[לאחרי ברכת המזון, תפלת ערבית והבדלה, נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א לכל אחד מ"כוס של ברכה"].

רצא______  ______