Toras Menachem·Vol. 34 (5722·Part 3)·Sicha of Shabbos Parshas Nitzavim-Vayeilech·23 Elul 5722תורת מנחם·לד - שנת תשכ"ב - חלק שלישי·בס"ד. שיחת ש"פ נצבים-וילך·כ"ג אלול·ה'תשכ"ב

אבלתי מוגה

בא. על הפסוק¹³²⁹ "אתם נצבים היום כולכם גו'", מבאר אדמו"ר הזקן בלקוטי-תורה1: "הנה פרשה זו קורין לעולם קודם ר"ה, ומרומז במלת היום דקאי על ר"ה", שהוא "יומא דדינא רבא"¹³³⁰. וזהו "אתם נצבים", קיימים ועומדים¹³³¹, והיינו שזוכים בדין¹³³².

גוצריך להבין: מהי השייכות ד"אתם נצבים היום", דקאי על ר"ה – ליום השבת שלפני ר"ה?

דובפרט שבמנחת שבת מתחילין לקרות בפרשה שלאח"ז [אם בפרשת האזינו – כפי הקביעות בשנה זו, או בפרשת וילך – כפי הקביעות בשנים שבהם פרשיות נצבים וילך הן נפרדות (כהסימן בטור¹³³³: "ב"ג המלך פת וילך")], וכן בשיעורי החומש עם פרש"י, הרי סדר השיעורים הוא שביום ראשון מתחילים ללמוד את הפרשה שלאח"ז – שעפ"ז נמצא שהקריאה דיום השבת שייכת לימים שלפניו, ולא לימים שלאחריו. וא"כ, מדוע בשבת שלפני ר"ה קורין "אתם נצבים היום", ששייך לר"ה שלאחריו?!

הב. והענין בזה – שביום השבת ישנם שני ענינים:

וא) "ויכולו השמים והארץ גו'"¹³³⁴ – שזוהי השייכות דיום השבת עם הימים שלפניו, כיון שביום השבת נגמרת ("ויכולו") עבודת ששת ימות החול (ולכן באמירת הקידוש מזכירים גם תיבות "יום הששי"¹³³⁵ לפני "ויכולו השמים גו'"). וכמארז"ל¹³³⁶ "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", שהכוונה במ"ש "ערב שבת" כאן היא לכל ששת ימי החול.

זב) "מיני' מתברכין כולהו יומין"¹³³⁷ – שהכוונה בזה היא לימים שלאחרי השבת, ולא רק ששת ימי החול, אלא גם יום השבת שלאחריו.

ח295
[וכמו בכל ענין, יש ראי' לדבר בנגלה דתורה – ממ"ש¹³³⁸ "והי' ביום הששי והכינו גו'", היינו שיום הששי מכין ליום השבת, ומאחר שיום הששי (המכין לשבת) נכלל ב"כולהו יומין" שמתברכים מיום השבת שלפניהם, נמצא שגם יום השבת מתברך מיום השבת שלפניו].

טושני ענינים אלו הם בהתאם לשני האופנים שמצינו בנוגע לענינו של יום השבת בספירות: לפעמים מבואר שששת ימי החול הם כנגד ששת המדות, ויום השבת הוא כנגד ספירת המלכות, "דלית לה מגרמה כלום"¹³³⁹, ומקבלת מששה מדות דז"א (כענין הא', שיום השבת מקבל מהימים שלפניו); ולפעמים מבואר שיום השבת הוא בחי' בינה, שהיא המקור המשפיע להמדות (כענין הב', שיום השבת משפיע בימים שלאחריו).

יומובן, שבין שני ענינים אלו שביום השבת, הרי עיקר מעלת ועילוי השבת היא – לא בענין הא', שמקבל מהימים שלפניו, כך, שאין לו משלו, אלא בענין הב' – שמשפיע לימים שלאחריו.

יאונמצא, שאף שישנו ענין בשבת שמצד זה שייך הוא לימים שלפניו, שהם ימי ההכנה לשבת, ומצד זה מתחילים ביום ראשון ללמוד פרשת השבוע שלאח"ז, ואפילו במנחת שבת מתחילין לקרוא בפרשה זו, כי במנחת שבת נותנים כבר "מקדמה" ("אַן אַדרויף") מלמעלה עבור ההכנה לשבת בששת ימי החול – מ"מ, אין זה עיקר ענין השבת, אלא עיקר מעלת יום השבת, כפי שהוא בבחי' משפיע (ולא בבחי' מקבל), הרי זה הענין ד"מיני' מתברכין כולהו יומין" – בחי' הבינה שהיא המקור המשפיע להמדות, ומצד זה, שייכת הקריאה דשבת לימים שלאחריו שמתברכים ממנו.

יבועפ"ז מובן בנוגע לשבת שקודם ר"ה, שלהיותה המקור שבו כלול גם הענין דר"ה, לכן קוראים אז "אתם נצבים היום כולכם לפני הוי' אלקיכם", שב"יומא דדינא" כל ישראל הם בבחי' "נצבים", קיימים ועומדים, והיינו שזוכים בדין.

יגג. ויש להוסיף ולבאר דיוק לשון הכתוב "(אתם) נצבים" דוקא, ולא "קיימים ועומדים":

יד"נצבים" – מלשון "נצב מלך"¹³⁴⁰ – מורה על ענין המלוכה, והו"ע המשכת המלכות לכל ישראל בר"ה, שכל ישראל נעשים בבחי' מלכים.

טו296
בכל השנה – "כל ישראל בני מלכים הם"¹³⁴¹, אבל בר"ה – "כל ישראל מלכים הם" (כלשון התקוני זוהר בהקדמה¹³⁴²).

טזוהענין בזה:

יזידוע¹³⁴³ שבערב ר"ה עם חשיכה חוזרים כל הדברים לקדמותם, שהו"ע עליית המלכות לשרשה ומקורה הראשון, ומשם ממשיכים בנ"י את ענין המלוכה.

יחוטעם הדבר – כמ"ש¹³⁴⁴ "יבחר לנו את נחלתנו", "יבחר" דייקא, בחירה חפשית (ולא משום שיש שם איזה תפיסת מקום כו'), והיינו לפי שנש"י מגיעים גם למקום שלמעלה מכל ענין של רצון להתהוות,

יטוכידוע בענין "במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים"¹³⁴⁵, שמי שנמלכים בו הוא למעלה מהנמלך, שהרי בו תלוי כללות הרצון,

כוהיינו, שנש"י מושרשים בפשיטות העצמות, למעלה גם מבחי' "המלך המרומם לבדו מאז"¹³⁴⁶, שיש לה כבר איזו שייכות להשתלשלות, שהרי "מאז" מורה על השייכות לענין הזמן, ואילו נש"י הם למעלה מזה.

כאולכן גם כשחוזרים כל הדברים לקדמותם יש בכחם של נש"י להמשיך את בחי' המלוכה.

כבוזהו "אתם נצבים היום כולכם לפני הוי' גו'" – שב"יומא דדינא רבא" כל ישראל הם בבחי' "לפני הוי'" (למעלה משם הוי')¹³⁴⁷, והם בבחי' "נצבים", מלשון "נצב מלך", והרי "אמר מלכא עקר טורא"¹³⁴⁸ – שיש בכחם לעקור את הענין ד"צדיקים נדמה להם כהר"¹³⁴⁹, לעקור את כל הענינים המפסיקים ומונעים את מילוי שליחותם.

כגוכל זה נמשך בנקודה התיכונה – כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה¹³⁵⁰.

כד* * *

כהד. הימים הבאים לאחרי השבת – שמתברכים מיום השבת – הם הימים האחרונים של חודש אלול.

כו297
בענין¹³⁵¹ חודש אלול, כותב רבינו הזקן¹³⁵² וז"ל: "באלול הוא זמן התגלות י"ג מדות הרחמים¹³⁵³, ולהבין זה כי למה הם ימות החול ואינם יו"ט .. אך הנה יובן ע"פ משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה, ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם, ובלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו. ואח"כ בבואו להיכל מלכותו אין נכנסים כ"א ברשות, ואף גם זאת המובחרים שבעם ויחידי סגולה. וכך הענין עד"מ בחודש אלול יוצאים להקביל אור פניו ית' בשדה".

כזביאור התירוץ (על זה שימי חודש אלול הם ימות החול), הוא (בדרך אפשר):

כחענין היו"ט הוא שנמשך בהם תוספות אור וגילוי שאינו בהתלבשות כל כך, שלכן אסורים הם בעשיית מלאכה¹³⁵⁴, ויש סתירה לקבלת אור זה – עשיית מלאכה, עובדין דחול (דוגמת המלך בהיכל מלכותו, שאין נכנסים כי אם כו').

כטמשא"כ הענין דחודש אלול הוא גילוי י"ג מדות הרחמים לכאו"א מישראל, גם מי שחטא כו', בהמצב בו נמצא – שדה, והארת יגמה"ר היא הכנה שיהיו יכולים לעשות תשובה¹³⁵⁵. וכן גם בנוגע להעבודה דאהוי"ר שבאלול (שאז האהוי"ר הם נעלים יותר¹³⁵⁶) – צריכים לעוררם ע"י אתעדל"ת דוקא¹³⁵⁷, כי יגמה"ר הם רק נתינת כח לעבודה¹³⁵⁸.

לאלא שמ"מ, הארת יגמה"ר היא בשדה ולא במדבר, כי מדבר הוא בחי' "ארץ לא זרועה¹³⁵⁹, שהם המעשים והדיבורים והמחשבות אשר לא להוי' המה"¹³⁶⁰; ולקבל את הארת יגמה"ר צריכים לעורר את הקבלת עול

לא298
מלכות שמים עכ"פ, היציאה (ממדבר) לשדה עכ"פ ולקבל את פני המלך¹³⁶¹ (אלא שעבודה זו היא בחי' "שדה" (דקדושה)¹³⁶², חרישה וזריעה¹³⁶³, לא כביו"ט).

לבה. כל הענינים שבתורה, גם המשלים, מדוייקים הם בכל פרטיהם¹³⁶⁴. ולכאורה אינו מובן לשון רבינו הזקן שם "יוצאין אנשי העיר .. בשדה", שלשון זה מורה שמקומם הוא בעיר, אלא שעכשיו יצאו לשדה¹³⁶⁵, והרי לכאורה (בהנמשל) הוא להיפך: מקומם הוא בשדה, והחידוש דאלול הוא הארת יגמה"ר גם במקומם הם, בשדה?

לגוהביאור בזה:

לדהטעם מה שבכאו"א מישראל נרגשת הארה זו דיגמה"ר¹³⁶⁶ הוא מצד שורש נשמתו. וזה מרמז רבינו הזקן באמרו "יוצאין אנשי העיר ..

לה299
בשדה", שהטעם מה שישראל מרגישים את יגמה"ר הוא לפי שהם "אנשי העיר"¹³⁶⁷, אלא שלפי שעה נמצאים הם בשדה, בגלות הגוף ונה"ב¹³⁶⁸.

לוואף שהם בגלות, הרי "אינו¹³⁶⁹ דומה מעלת השר עם היותו בשבי' למעלת הדיוט", ולהיותם "אנשי העיר", לכן גם בהיותם בשדה, מקבלים הארת אור פניו ית'¹³⁷⁰ – הארת יגמה"ר¹³⁷¹.

לזו. עוד ענין בלתי מובן, לכאורה, בלשון רבינו הזקן בהמשל שם: מלשון המשל משמע שבתחלה מקום המלך הוא בשדה (שהרי אינו כותב "שהמלך יוצא לשדה"), ואילו בנמשל, הרי מקום המלך הוא בהיכל מלכותו, אלא שיוצא במיוחד לשדה, בכדי שיוכלו כולם להקביל פניו?

לחוהביאור בזה:

לטאף שבנוגע להגילויים, כשהמלך נמצא בשדה ירידה היא לגבי כמו שהוא בהיכל מלכותו, דבהיותו בהיכל מלכותו הוא בכתר מלכות ולבושי מלכות וכו', משא"כ בהיותו בשדה – הרי באמת, זה עצמו שהמלך מוותר על גילוי כתר מלכותו ולבושי מלכותו, ויוצא לשדה בכדי שיוכלו כולם להקביל פניו, מוכיח, שהתשובה של אלו הנמצאים בשדה, יקר ונוגע בעצמותו¹³⁷² יותר מאשר כתר ולבושי מלכותו (וכדוגמת עבודת בעלי

מ300
תשובה שמגעת למעלה יותר מעבודת הצדיקים). כי לבושי וכתר מלכותו – הם תוארים; ועצמותו ית' הוא בשדה דוקא¹³⁷³, וכידוע שבתחתונים דוקא הוא דירה לעצמותו ית'.

מאוהנה במשל הנ"ל, כותב רבינו הזקן "ובלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו, ואח"כ בבואו להיכל מלכותו כו'". ולכאורה, מכיון שעצמותו ית' הוא בשדה דוקא כו' כנ"ל, לאיזה צורך ומהו העילוי בההליכה לעיר?

מבוהענין: ב"דירה" ב' ענינים¹³⁷⁴ – א) בדירה נמצא כל העצם (וכמו בדירת האדם שעצמותו דר בהדירה) – וזה נעשה ע"י קיום המצוות במעשה דוקא. ב) בדירה נמצא הדר בגילוי, ולכן צריכים גם לגילויים.

מגואף שעבודה זו היא בחודש תשרי, מ"מ כותב רבינו הזקן ענין זה בהמשל המבאר העבודה דחודש אלול; וי"ל שמרמז בזה, אשר גם תחילת העבודה דקב"ע, היציאה להקביל פניו ית' בשדה, צריכה להיות על מנת ובאופן ללכת אחריו אח"כ לעיר ולהיכל מלכותו, שאז באים מהעבודה דאלול להעבודה דר"ה עשי"ת וכו', עד להגילוי דשמע"צ¹³⁷⁵ – "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך"¹³⁷⁶.

מד* * *

מהז. מאמר ד"ה אתם נצבים גו'.

מו* * *

מזח. במשל הנ"ל כותב רבנו הזקן ב' ענינים: (א) "והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות", (ב) "ומראה פנים שוחקות לכולם".

מחוע"ד ב' הלשונות שמצינו במסכת אבות: (א) "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות"¹³⁷⁷, (ב) "הוי מקבל את כל האדם בשמחה"¹³⁷⁸.

מטוהחילוק בין שני לשונות אלו – מובן בפשטות:

נ"הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות", פירושו, שעומד

נא301
בקירוב הדעת אליו (ובפרט לפי המבואר במחזור ויטרי¹³⁷⁹ ש"סבר (פנים יפות)" הוא מלשון סברא ודעת), ומראה לו שהוא חשוב בעיניו ודעתו נוחה מזה שרואה אותו.

נבאמנם, כל זה הוא רק בנוגע להיחס למצבו של הזולת, ואילו המעמד ומצב שלו – אינו מתבטא כלל בהענין ד"סבר פנים יפות".

נגוזהו החידוש ד"הוי מקבל את כל האדם בשמחה" – שהוא בעצמו נמצא במעמד ומצב של שמחה.

נדוזהו שמוסיף רבנו הזקן "ומראה פנים שוחקות לכולם" – שלא זו בלבד ש"מקבל את כולם בסבר פנים יפות", היינו, שמלך מלכי המלכים הקב"ה, "דלא אתרמיז לא בשום אות וקוצא כלל"¹³⁸⁰, עומד בקירוב הדעת כביכול לכאו"א מישראל, אלא עוד זאת, שגם הוא עצמו נמצא בתנועה של שמחה ושחוק ("פנים שוחקות"), ויתירה מזה, ש"מראה פנים שוחקות לכולם", שכאו"א מישראל יוכל לראות שהוא נמצא בתנועה זו.

נהט. והענין בזה:

נוידוע המבואר¹³⁸¹ עה"פ¹³⁸² "צחוק עשה לי אלקים", ש"אלקים" בגימטריא "הטבע"¹³⁸³, וכאשר מהפכים את הטבע לאלקות, שהו"ע עבודת הבירורים וביטול היש, אזי נעשה עי"ז ענין הצחוק למעלה.

נזוזהו הטעם למארז"ל¹³⁸⁴ "אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר¹³⁸⁵ אז ימלא שחוק פינו" – שרק לעתיד לבוא יהי' ענין השחוק בגילוי, כיון שאז יהי' שלימות הבירורים, משא"כ עתה שעומדים עדיין באמצע הבירור, ועדיין לא נשלמו הבירורים – "אסור לאדם שימלא פיו שחוק" (מלבד בשעת העבודה וקיום המצוות, כמארז"ל¹³⁸⁶ "סמך גאולה לתפלה ולא פסיק חוכא מפומי' כולי' יומא", כיון שסמיכת גאולה לתפלה היא כללות ענין עבודת הבירורים, כידוע).

נחוזהו גם שהענין ד"מראה פנים שוחקות לכולם" הוא דוקא בחודש אלול, כאשר המלך נמצא "בשדה" (ולא כשנמצא בעיר) – כי ענין

נט302
השדה הוא עבודת הבירורים וביטול היש ("מלך לשדה נעבד"¹³⁸⁷), שעבודה זו היא המביאה לידי "פנים שוחקות".

ס*

סאי. נזכר לעיל (ס"ה) שאפילו המשלים שבתורה מדוייקים הם לכל פרטיהם. וכן הוא בנוגע לכל הענינים שבתורה שבעל-פה, אפילו ענינים שבאים רק בדרך אגב, שהם מדוייקים בתכלית ואפשר ללמוד מהם כמה וכמה ענינים.

סבועד"ז בנוגע לדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בלקוטי-דיבורים¹³⁸⁸ בתיאור כו"כ פרטים אודות חודש אלול בליובאוויטש,

סג– ולהעיר שזוהי שיחה שנאמרה בחג הפסח, ובביאור שייכותה לחודש אלול, יש לומר¹³⁸⁹, שבכללות הרי הם אותו ענין, אלא שבחודש ניסן הרי זה בקו ד"דודי לי ואני לו", ובחודש אלול הרי זה בקו ד"אני לדודי ודודי לי"¹³⁹⁰ –

סדשכל הפרטים המתוארים בשיחה הנ"ל אינם סיפור בעלמא, "מאי דהוה הוה"¹³⁹¹, אלא הכוונה היא כדי ללמוד מפרטים אלו, והיינו שגם עתה תהי' ההנהגה בחודש אלול באופן של התעוררות כו', כמו שהיתה ההנהגה בליובאוויטש.

סהיא. בשיחה הנ"ל ישנם תיבות אחדות שאפשר ללמוד מהם ענין שלם, ובהקדמה:

סוישנו מנהג שהובא בספר "כסא מלך"¹³⁹² [ספר שהובא כמה פעמים במאמרי רבנו הזקן, והצ"צ מרבה להביאו באור התורה, וביותר – במאמרי הצ"צ שלא נדפסו עדיין, כך, שהוא בודאי בר סמכא וכו'], שבמשך הארבעים יום שמר"ח אלול עד יוהכ"פ לומדים בכל יום תיקוני זוהר. ובכמה מדפוסי התקו"ז נדפס הסדר שצריכים ללמוד בכל יום.

סזחיפשתי במקומות שונים אם התקבל מנהג זה בקרב חסידי חב"ד, ולא מצאתי ראי' לאחד משני הצדדים, עד שמצאתי שבשיחה הנ"ל (שבה מתאר כ"ק מו"ח אדמו"ר את חודש אלול בליובאוויטש) נאמר בזה"ל:

סח303
"אחדים אומרים תהלים, אחרים לומדים חסידות, אחרים אומרים תיקוני הזוהר, ואחרים עומדים או יושבים ומתפללים".

סטולכאורה, מדוע נקט תיקוני זוהר דוקא? – חודש אלול הוא הזמן המתאים ללמוד שער התשובה, דרך חיים וכדומה¹³⁹³, וגם אם לומדים זוהר – מדוע דוקא תיקוני זוהר, ולא את ספר הזוהר עצמו? – ומזה מוכח, שהמנהג הנ"ל שבספר כסא מלך (לימוד תיקוני זוהר בחודש אלול) התקבל גם בליובאוויטש.

ע– אין פירוש הדבר שחייבים ללמוד (או עכ"פ לומר) תיקוני זוהר, אבל בכל אופן, הרי זה מנהג מקובל בקרב חסידי חב"ד.

עאואם אפילו מתיבות אחדות שנאמרו בדרך אגביכולים ללמוד ענין שלם – כמה שימת לב צריכה להיות כלפי תיבות שנאמרו בדרך עצה טובה, ומכ"ש בדרך הוראה, ומכ"ש בדרך ציווי!

עב*

עגיב. דובר בשיחת ח"י אלול¹³⁹⁴ בנוגע לשני ענינים שבהם יש לעסוק בימים שבין ח"י אלול לכ"ד טבת הבע"ל: (א) לימוד התניא ושו"ע אדמו"ר הזקן, (ב) נתינת הצדקה.

עדוהנה, בנוגע לענין הצדקה – אין צורך בביאור נוסף;

עהאבל בנוגע לענין לימוד התורה – הרי לכאורה ידוע שבימי חודש אלול ועשי"ת עיקר העבודה היא עבודת התפלה, וכדאיתא בספרים¹³⁹⁵ שאפילו תלמידי חכמים ממעטים בימים אלו מלימוד התורה ועוסקים יותר בתפלה ובתשובה?

עואמנם, לאמיתו של דבר, הרי גם בחודש אלול צריך להיות (גם) לימוד התורה.

עזיג. ויש להוסיף, שגם בתיקוני זוהר השייך ליום זה (ע"פ המנהג הנ"ל סי"א) מדובר בנוגע ללימוד התורה:

עחבתיקון הראשון השייך ליום זה¹³⁹⁶ איתא: "בראשית ברא אלקים"¹³⁹⁷ – כידוע שכל התיקונים מתחילים בפסוק "בראשית גו'"¹³⁹⁸ – "אלקים

עט304
א"ל הי"ם, ימא דאורייתא, ועלי' איתמר¹³⁹⁹ ישרצו המים שרץ נפש חי' ועוף יעופף על הארץ, הכא פקודא למלעי באורייתא".

פומבאר שם, שבכתוב זה נרמזו ב' מדריגות בדבר: (א) "נפש חי'" – שהכוונה בזה כאן היא לבחי' רוח, ובלשון החסידות: ז"א דאצילות, (ב) "ועוף" – קאי על מט"ט שבבריאה, "דשמי' כשם רבי'". וב' מדריגות אלו – אצילות ומט"ט שבבריאה – כוללים את כל המדריגות שבתורה, כמבואר בחסידות (בשם כתבי האריז"ל)¹⁴⁰⁰ בפירוש "ועל תורתך שלמדתנו"¹⁴⁰¹: "ועל תורתך – באצילות, שלמדתנו – בבריאה".

פאוממשיך בתיקון השני דיום זה¹⁴⁰²: "בראשית – ברא שית, ואינון שית גדפין דחי' דאיתמר בה ועוף יעופף גו'", וחוזר ומבאר ב' מדריגות הנ"ל: "אית מאן דירית רוחא דקודשא באורח אצילות מהאי עוף, ואית מאן דירית רוחא מההוא עוף דאיהו נער שמי' כשם רבי'", שבב' מדריגות הללו נכללים כל הסוגים שבתורה (כנ"ל).

פביד. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

פגסוכ"ס צריכים כולם להיות "לומדים", והרי "לא יגעת ומצאת אל תאמין"¹⁴⁰³. ולאידך גיסא, הרי הובטחנו שאם רק יקיים "יגעת" – יקויים בו "ומצאת", בחי' מציאה שבאה בהיסח הדעת¹⁴⁰⁴, והיינו שיצליח בידיעת התורה [כולל גם "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"¹⁴⁰⁵, הן בגליא דתורה – שע"י הלימוד יוכל לקיים את האמור בשולחן ערוך, והן בנוגע לפנימיות התורה – שהלימוד יביא לידי עבודה] בהצלחה מופלגה ביותר, שלא לפי ערך יגיעתו כלל.

פד*

פהטו. על הפסוק¹⁴⁰⁶ "מרשית השנה ועד אחרית שנה", אמרו רז"ל¹⁴⁰⁷: "כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה". והיינו, שכאשר היא "רשה בתחלתה", הנה עי"ז גופא הרי היא "מתעשרת בסופה".

פווכפירוש הבעש"ט – שרבינו נשיאנו חזר עליו כמה פעמים¹⁴⁰⁸ –

פז305
עה"פ¹⁴⁰⁹ "והי' ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד", שה"מצער" גופא מביא לידי "ישגה מאד".

פחותוכן הענין ד"מצער" בעבודה הו"ע הביטול, והיינו עי"ז שמתבונן במעמדו ומצבו כו', וכהמשל שמביא אדמו"ר האמצעי¹⁴¹⁰ מעני ש"כשנזכר .. על רוב דחקו .. יבכה במר נפשו תיכף", ואינו צריך לשום התבוננות כלל, ואם כן הוא בעני בגשמיות – עאכו"כ בנוגע לעני ברוחניות.

פט(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) ובנוגע לבנ"י הנמצאים במדינות ההם, שנמצאים במעמדם ומצבם של "מצער", מצד המניעות והעיכובים על עניני תומ"צ וכו' – יתן השי"ת שבקרוב ממש יקויים בהם "ואחריתך ישגה מאד",

צו"מן המיצר"¹⁴¹¹ – יקויים בהם "ענני במרחב"83,

צאוכיון שה"מיצר" הי' אצלם במדה גדולה יותר, הרי גם ה"מרחב" שלהם צריך להיות גדול יותר (עד כמה ששייך לומר "גדול יותר" בבחי' מרחב),

צבוהיינו, שמהם תתחיל הגאולה, ולאח"ז – גם לבנ"י שבאו משם ל"כפר חב"ד", ומשם תומשך לכל בנ"י, הן אלו הנמצאים באה"ק תובב"א, והן אלו הנמצאים בחו"ל,

צגוכל זה – למטה מעשרה טפחים, ובעגלא דידן.

צד______  ______