Toras Menachem·Vol. 35 (5723·Part 1)·Sicha of the Second Day of Sukkos 5723תורת מנחם·לה - שנת תשכ"ג - חלק ראשון·בס"ד. שיחת יום ב' דחג הסוכות·ה'תשכ"ג

אבלתי מוגה

בכ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.

גא. ידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר¹⁶⁶, שכשם שישנם שבעת האושפיזין המנויים בזוהר¹⁶⁷, כך ישנם האושפיזין החסידיים, ומנה את כל רבותינו נשיאינו, החל מהבעש"ט ועד כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע.

דועפ"ז מובן, שכשם שהאושפיזא דשמיני-עצרת הוא יוסף הצדיק, שהוא בחי' שמיני, ואודותיו נאמר¹⁶⁸ "ולא עמד איש אתו בהתוודע יוסף אל אחיו", שזהו תוכן הענין דשמע"צ, "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך"¹⁶⁹ (כמשנת"ל¹⁷⁰) – כן הוא גם בנוגע להאושפיזין החסידיים, שהאושפיזא דשמיני-עצרת הוא יוסף הצדיק, כ"ק מו"ח אדמו"ר¹⁷¹.

הב. כללות ענין האושפיזין החסידיים – אין זה ענין אחר ח"ו מהאושפיזין שבזוהר, שהרי גם ספר הזוהר הוא פנימיות התורה, ובפרט שענין האושפיזין דחג הסוכות שנזכר בזוהר, מבואר באריכות בכמה מקומות בחסידות (בסידור¹⁷² ועוד), אלא, האושפיזין שבזוהר והאושפיזין החסידיים ענינם אחד, והיינו, שענינם של האושפיזין שבזוהר נמשך ומתגלה גם באושפיזין החסידיים.

ווהענין בזה:

זכל אחד מהאושפיזין – יש לו ענין מיוחד בעבודתו.

חואע"פ שכל צדיק מקיים בודאי את כל תרי"ג המצוות – שכן הוא גם בצדיקים שקודם מתן-תורה, כמארז"ל¹⁷³ בנוגע לאברהם אבינו שקיים את כל התורה כולה עד שלא ניתנה – מ"מ, לכל צדיק וצדיק יש ענינים מיוחדים לו, וכמבואר באגה"ק¹⁷⁴ בענין "אבוך במאי הוה זהיר טפי"¹⁷⁵.

ט56
ובפרט ע"פ הפירוש (שמביא כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמר¹⁷⁶, מקובל מרבנו הזקן שקיבל מרבו ורבו מרבו) ש"זהיר" הוא מלשון זוהר ואור, דהיינו שבמצוה זו האיר אצלו האור האלקי יותר, ומצד זה הי' גם "זהיר טפי" כפשוטו – שמזה מובן, שמלבד זאת שלכל אחד יש ענין מיוחד שבו "זהיר טפי", הרי גם כל שאר עניניו חדורים הם באותו ענין, כיון שבענין זה מאיר אצלו האור יותר.

יובנדו"ד – הענינים המיוחדים שישנם אצל כל אושפיזא, ישנם גם אצל האושפיזא החסידי השייך לאותו יום: הענין המיוחד שהי' אצל אברהם – הי' גם אצל הבעש"ט, הענין המיוחד שהי' אצל יצחק – הי' גם אצל המגיד, וכן בנוגע לשאר האושפיזין.

יאותוכן חילוק העבודות בין האושפיזין שבזוהר (שמזה יובן גם בנוגע להאושפיזין החסידיים) – יובן ע"פ הפסוקים שאומר כל אחד מהאושפיזין, כדאיתא בזוהר¹⁷⁷ שכל אחד מהאושפיזין אומר פסוק מיוחד, שזהו שכר עבודתו, והרי "משכרה נדע מהותה", כמ"ש רבנו הזקן בתניא¹⁷⁸ בנוגע לענין שכר מצוה.

יבג. הפסוק שאומר אברהם אבינו (האושפיזא הראשון) הוא – "אז תתענג על הוי' גו'"¹⁷⁹:

יגכללות ענין התענוג באלקות – הרי זה דרגא נעלית ביותר.

ידובזה גופא – כיון שבכתוב נזכר שם הוי', הרי מובן שאין זה רק תענוג באלקות סתם, אלא תענוג בשם הוי', שהוא שם המפורש, שם המיוחד ושם העצם¹⁸⁰.

טווהענין בזה:

טזבנוגע לכללות ענין השמות – הרי ידוע מארז"ל¹⁸¹ "לפי מעשי אני נקרא", כלומר, שהשמות אינם מורים על הקב"ה כפי שהוא מצד עצמו, אלא על מעשיו, כפי שמצמצם את עצמו לפי אופן הנבראים, ולדוגמא: שם אלקים מורה על צמצום האור להנהיג במדת הדין, ועד"ז בנוגע

יז57
לשאר השמות. ולכן מצינו ששמות אלו משמשים גם לעניני חול¹⁸², ולא רק לאלקות;

יחאבל שם הוי' נקרא "שם המיוחד", להיותו מיוחד להקב"ה בלבד, ואין דוגמתו בנבראים, והיינו, לפי שהקריאה בשם זה אינה "לפי מעשיו", אלא קאי על עצם האור כמו שהוא מצד עצמו, ולכן נקרא "שם העצם".

יטויתירה מזה – "אז תתענג על הוי'":

כמבלי הבט על גודל מעלת שם הוי' – אין הכתוב מסתפק בתענוג במדריגת שם הוי' בלבד, אלא מוסיף ואומר "אז תתענג על הוי'", למעלה משם הוי', כי, סוכ"ס הרי גם שם הוי' אינו אלא שם בלבד, ואילו "על הוי'", למעלה מהוי', קאי על העצמות ממש, בחי' "אנכי" שלמעלה משמות.

כאד. והענין בזה:

כבהחידוש דשם הוי' על שם אלקים הוא – ששם אלקים בגימטריא "הטבע"¹⁸³, והרי הטבע הוא העלם והסתר על אלקות. והיינו, לפי שענינם של ז' השמות הוא בחי' האור כפי שנתצמצם לפי אופן הנהגת הנבראים ("לפי מעשי"), וכיון שיש תפיסת מקום לעולם, אזי יכול העולם להעלים ולהסתיר על אלקות, וכמארז"ל¹⁸⁴ "כתוב והרוצה לטעות כו'"; משא"כ שם הוי' ענינו "הי' הוה ויהי' כאחד"¹⁸⁵, למעלה מזמן ומקום, שבמדריגה זו אין העולם תופס מקום כלל, ובמילא אין ביכלתו להסתיר על אלקות, ואדרבה – עניני העולם מסייעים לעניני אלקות.

כגאמנם, תכלית הכוונה היא שתהי' דירה לו ית' בתחתונים¹⁸⁶, היינו, לא זו בלבד שהעולם לא יסתיר, ולא זו בלבד שהעולם יסייע לעניני אלקות (כלומר שהעולם הוא איזה מציאות, אלא שמציאות זו מסייעת לאלקות), אלא שהעולם יהי' "דירה לו יתברך", שענין הדירה הוא שבהדירה עצמה נמצא בגלוי "בעל הדירה", דהיינו שכל מציאותו של העולם עצמו יהי' אלקות.

כדוהענין ד"דירה בתחתונים" יכול להיות רק מצד בחי' "על הוי'":

כה58
הפעולה שמצד שם הוי' היא רק שהטבע אינו מעלים ומסתיר, או אפילו יתירה מזו – שהטבע עצמו יכול לסייע לאלקות, אבל הטבע הוא עדיין בבחי' מציאות, שהרי הוי' הוא מלשון "מהוה"¹⁸⁷, וא"כ ישנה מציאות ההתהוות כפי שהיא מצד שם הוי' עכ"פ.

כואבל מצד בחי' "על הוי'", בחי' "אנכי", "דלא אתפס בשם ולא אתרמיז לא בשום אות וקוצא כלל"¹⁸⁸ – הנה כל מציאות העולם היא אלקות, והיינו, שאין זה באופן שסוגרים את העינים ולא מסתכלים על העולם, וגם לא באופן ששורפים ומבטלים את העולם, אלא שהעולם כפי שהוא במציאותו, הנה כל מציאותו היא אלקות, וזוהי שלימות הכוונה ד"דירה בתחתונים".

כזה. וכיון ש"משכרה נדע מהותה", הרי מזה ששכרו של אברהם הוא "אז תתענג על הוי'", מובן, שבדוגמא כזו היתה גם עבודתו:

כחעבודתו של אברהם היתה – המשכת אלקות בעולם, והיינו, שבכל מקום בעולם, גם במקום התחתון ביותר, ראה וגילה אלקות.

כטולכן מצינו שהכנסת אורחים דאברהם היתה גם לגבי "ערביים", שהיו "משתחוים לאבק רגליהם"¹⁸⁹, וכפי שנתבאר פעם¹⁹⁰ הענין בזה, שאפילו את ראשם, שהוא הכח היותר עליון שבהם, השפילו להיות למטה וטפל לא רק לגבי הרגל, אלא אפילו לגבי האבק שעל-גבי רגליהם, היינו שהראש נעשה טפל לדבר הטפל לרגל! ומזה מובן שערביים אלו היו במדריגה תחתונה ביותר; ואעפ"כ, כאשר אברהם ראה את הערביים – ראה בהם מציאות שניתן לעשות ממנה דירה לו יתברך.

לוהגע עצמך:

לאאפילו בנוגע לבנ"י, ולאחרי מ"ת (שבו נכחו כל בנ"י) – הרי הענין דאהבת ישראל, ללמד זכות על איש ישראל, הו"ע שנאמר במשנה¹⁹¹, בגמרא¹⁹², בספרי מוסר ובספרי חסידות¹⁹³, ולאחרי כל זה – יש צורך בעבודה רבה כדי לפעול בעצמו ענין זה;

לבואילו כאן מדובר קודם מ"ת, ולא אודות בנ"י, אלא אודות אומות-

לג59
העולם, ואודות "ערביים", אומה שלא קיימו שבע מצוות בני נח (שהרי איסור עבודה זרה הוא א' משבע מצוות בני נח¹⁹⁴), ואעפ"כ, כאשר אברהם ראה אותם, הנה מיד נתעוררה אצלו מדת החסד, לנהוג בהם בדרך קירוב!

לדוזהו שמצינו¹⁹⁵ שמדת החסד דאצילות אומרת "אברם עומד ומשמש במקומי", ועד שנתבאר בכ"מ¹⁹⁶ שמדת החסד דאברהם אבינו היא למעלה יותר ממדת החסד דאצילות.

להומצד עבודתו במדת החסד, להמשיך אלקות לכל, ולגלות אלקות גם במקום היותר תחתון – הנה גם שכר עבודתו הוא בדוגמת עבודה זו, בחי' "אז תתענג על הוי'", שהו"ע דירה בתחתונים, כנ"ל.

לוו. ועד"ז מצינו בנוגע לעבודתו של הבעש"ט:

לזידוע שהענין שבו הי' הבעש"ט "זהיר טפי" הוא – אהבת ישראל, ויתרה מזה, שאהבתו היתה גם לאומות-העולם, כידוע הסיפור¹⁹⁷ שהבעש"ט נהג קירוב אפילו בגזלנים שבאוה"ע. ועד שאהבתו היתה אפילו לחי ולצומח, כידוע¹⁹⁸ שהבעש"ט אמר שהוא אוהב את הצומח והחי שביער.

לחוכשם שעבודתו היתה לקרב את כולם, הנה גם שכרו הי' הענין ד"אז תתענג על הוי'", שמצד בחי' "על הוי'" ישנו גילוי אלקות גם במקום התחתון ביותר (כנ"ל) – כידוע הסיפור¹⁹⁹ שבשעת תפלתו של הבעש"ט נעמדו העיזים על רגליהן האחוריות (גילוי בסוג החי), ויתרה מזו – ידוע²⁰⁰ שהציציות של הבעש"ט התנענעו מעצמם (גילוי בסוג הדומם).

לטוכל האמור מתאים גם לתורת הבעש"ט²⁰¹ עה"פ²⁰² "לעולם הוי' דברך נצב בשמים", שבכל דבר ישנו כח אלקי שמהווה אותו, מקיימו ומחי' אותו – שזהו בהתאם לענינו של הבעש"ט לגלות אלקות בכל דבר.

מז. וענין זה – ככל עניני התורה, כולל גם הסיפורים שבתורה – מהוה הוראה ולימוד בעבודתנו:

מאובהקדמה – שאף שמי הוא זה ואיזה הוא אשר ערב לבו לגשת כו'²⁰³

מב60
למדריגת אברהם, "האדם הגדול בענקים"²⁰⁴, ועד"ז בנוגע לבעש"ט, כידוע מ"ש הרמ"מ מהאָראָדאָק²⁰⁵ אודות הבעש"ט ש"אחד הי' ומהקדמונים לא קם כמוהו ואחריו כו'", הרי אמרו חז"ל²⁰⁶ ש"כל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב".

מגובפרט כאשר נמצאים בזמן מיוחד – חודש השביעי, שמשובע בכל²⁰⁷, וביום החמשה עשר בחודש, שבו קיימא סיהרא באשלמותא²⁰⁸ – אזי מעלת הזמן מוסיפה בנתינת-כח מהאושפיזין²⁰⁹ לכאו"א מישראל, שעבודתו תוכל להיות מעין ודוגמת זה²¹⁰, ועי"ז יהי' אצלו השכר ד"אז תתענג על הוי'"²¹¹.

מד[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "צמאה לך נפשי", וניגון הבעש"ט – שלש תנועות (עוד פעם)].

מה* * *

מוח. בנוגע למנהג שנקבע לאחרונה לנגן "אתה בחרתנו" בכל יו"ט בחזרת הש"ץ – יש להעיר:

מזא) כאשר הקהל מנגן "אתה בחרתנו" – צריך גם הש"ץ לומר (לנגן) עמהם, שהרי הוא צריך לחזור על כל התפלה (כולל גם "אתה בחרתנו") כדי להוציא י"ח את הציבור.

מחב) כאשר מנגנים "אתה בחרתנו" בחזרת הש"ץ – אין לנגן את הבבא שבה חוזרים וכופלים התיבות, שהרי בתפלה בכלל אינו מן הראוי לחזור ולכפול תיבות (כי גם מספר התיבות שקבעו בתפלה הוא בדיוק²¹²), אפילו במקום שמותר להפסיק, ועאכו"כ במקום שאסור להפסיק, כבנדו"ד, בתפלת העמידה, ולכן, יש לנגן רק את הבבא שבה אין כופלים התיבות.

מט61
ט. וכיון דאתינן להכי, יש להעיר על ענין נוסף שלא ידוע לרבים – בנוגע להנהגת הש"ץ באמירת "שמע ישראל" בקדושת כתר במוסף דשבת ויו"ט.

נובהקדמה – שיש בזה ב' דינים מנוגדים:

נאמחד גיסא – כאשר הקהל אומרים "שמע ישראל", צריך גם הש"ץ לומר "שמע ישראל" יחד עמהם, כדין כל יחיד, שכאשר שומע שהציבור אומר "שמע ישראל", צריך להפסיק במקום שעומד ולומר "שמע ישראל" עם הציבור²¹³.

נבולאידך גיסא – כיון שהש"ץ צריך להתפלל בקול רם כדי להוציא י"ח את הציבור²¹⁴, צריך לומר גם "שמע ישראל" בקול רם, כדי שלא יהי' מקום לחשש שמא יכנס מישהו לבית-הכנסת ויחשוד בהש"ץ (כיון שאינו מכירו) שלא אמר "שמע ישראל" (ובפרט שאי-אמירת הפסוק שמע ישראל חמורה יותר מאשר אי-אמירת הפסוק "קדוש קדוש גו'").

נגובכן, שאלתי אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר כיצד צריך להתנהג בזה, והשיב, שמנהג רבותינו נשיאינו הוא – שהש"ץ מתחיל לומר "שמע ישראל" יחד עם הציבור, וכאשר הקהל משתתק ומקשיב להש"ץ, אזי מסיים הש"ץ את הפסוק בקול רם²¹⁵.

נד[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "אתה בחרתנו"].

נה* * *

נוי. האושפיזא ביום השני דחג הסוכות – יום זה – הוא: יצחק²¹⁶.

נזובנוגע לפסוק המיוחד שאומר יצחק – שהוא בבחי' שכר עבודתו, וממנו יודעים תוכן עבודתו, כמו שכר מצוה, שמשכרה נדע מהותה (כנ"ל ס"ב) – מצינו בזהר12 שר"ש דוחה את הדעה שנזכרה לפנ"ז, ומסיק: "אבל יצחק קאמר גבור²¹⁷ בארץ יהי' זרעו וגו' הון ועושר בביתו וגו'".

נחוהענין בזה:

נטענינו של יצחק הוא בחי' גבורה, ולכן אומר הפסוק "גבור בארץ וגו'".

ס62
אמנם, גבורה זו היא בחי' חסד שבגבורה – כמבואר בסידור²¹⁸ שענין הגבורה הוא התחלקות השפע לחלקים רבים מאד, שעי"ז יומשך השפע ויתקבל אצל המקבל, והיינו, שכוונת ההתחלקות שמצד הגבורה היא בשביל החסד, כדי להטיב למקבלים, כיון שדוקא ע"י התחלקות השפע לחלקים רבים תוכל ההשפעה להתקבל אצלם.

סאוע"ד הענין ד"גבורות גשמים"²¹⁹, דאף שגשמים הם ענין של ברכה, ועד למקור כל הברכות, וכמ"ש²²⁰ "אם בחוקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם גו'", והיינו, שהתחלת כל הברכות הוא מענין הגשמים²²¹, מ"מ, נקראים בשם "גבורות גשמים", כי, כדי שתהי' השפעת הגשמים באופן של ברכה, מוכרח להיות ענין של גבורה, שהו"ע התחלקות השפע לטיפין טיפין, וכדאיתא בגמרא במסכת ב"ב²²²: "הרבה טיפין בראתי בעבים, וכל טיפה וטיפה בראתי לה דפוס בפני עצמה, כדי שלא יהיו שתי טיפין יוצאות מדפוס אחד, שאלמלי שתי טיפין יוצאות מדפוס אחד, מטשטשות את הארץ, ואינה מוציאה פירות".

סבוכללות הענין בזה – שאע"פ שמצד "תורת אמת" אין מקום לפשרות, מ"מ, סדר העבודה הוא באופן ש"מעט מעט אגרשנו"²²³, מן הקל אל הכבד, והיינו, שההשפעה צריכה להיות לפי ערך כלי המקבל (כמו יין ישן שצריך למזגו לפי ערך הקנקנים), ובאופן כזה דוקא מתקבלת ההשפעה אצל המקבל, ועד שיהי' מקבל הראוי לשמו, כפי הדרוש והמכוון – באופן ש"גבור בארץ יהי' זרעו", לכבוש חלקו בעולם.

סגוענין זה מודגש במיוחד אצל הרב המגיד – האושפיזא של תורת החסידות – כידוע²²⁴ שאצל המגיד הי' מספר התלמידים "פי שנים"²²⁵ מאשר אצל הבעש"ט, ולכל תלמיד מסר המגיד "יחודים" כדי שכל אחד יפעל בעבודת הבירורים במדינה שלו (מלבד מדינת אשכנז, שהיתה באופן של תכלית הרע)²²⁶ – שזהו תוכן הענין ד"גבור בארץ יהי' זרעו", כדי לסיים ולהשלים כיבוש העולם.

סד63
וההוראה מזה – בנוגע להתעסקות בענין החינוך, שזהו"ע ד"זרעו", כמארז"ל²²⁷ "ושננתם לבניך, אלו התלמידים", שהסדר בזה צריך להיות באופן של התחלקות ההשפעה לחלקים רבים לפי ערך כלי המקבל, כל אחד לפי ענינו, הן אלו שנדרש מהם לימוד התורה (כולל גם פנימיות התורה) בשופי, והן אלו שמתחילים ללמוד אל"ף-בי"ת, וכפי שמצינו במדרש²²⁸ בנוגע לדוד, שהי' יודע לרעות הצאן איש לפי כחו, ועז"נ²²⁹ "מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו".

סהיא. ויש להוסיף, שענין הגבורה ("גבור בארץ גו'") הוא לא רק בנוגע להזולת ("זרעו"), היינו, לצמצם את ההשפעה שתהי' לפי ערך כלי המקבל, אלא גם בנוגע לעצמו:

סוובהקדמה – שכיון ש"אדם קרוב אצל עצמו"²³⁰, "ועל כל פשעים תכסה אהבה"²³¹ – אהבת עצמו, עלול הוא להעריך את עצמו יתר מכפי המדה, ולטעון שלהיותו בעל כשרונות, מוחין גדולים וכו', אין זה לפי כבודו להשפיל את עצמו ולירד ממדריגתו ולהתעסק עם הזולת שצריכים ללמדו אל"ף-בי"ת כפשוטו, "קמץ א' אָ", או אל"ף-בי"ת של יהדות, החל מה"קמץ א' אָ" ד"אָנכי הוי' אלקיך"²³².

סזומוסיף לטעון, שכיון שמאמין בתורת הבעש"ט בענין דהשגחה פרטית²³³ (שהרי הוא חסיד...), הנה אם ילד יהודי זה אכן ראוי ("אים איז באַשערט") לקבל חינוך יהודי, בודאי יזמין לו זאת הקב"ה, ובמילא אינו צריך לדאוג לכך... ואם לאו – "בהדי²³⁴ כבשי דרחמנא למה לך"!... ובכל אופן, הוא מצדו – טוען הוא – אינו שייך לצמצם ולהשפיל את עצמו לירד ממדריגתו ולהתעסק עם ילד קטן.

סחוהמענה על זה:

סטגם אם אמת הדבר שהוא בעל כשרון, ובעל חשבון צדק וכו', צריך לצמצם את עצמו ("גבור") בשביל "זרעו" – כפי שלמדים מיצחק, שהי' "עולה תמימה"²³⁵, שלא יצא מארץ ישראל לחוץ לארץ (שזוהי מעלה מיוחדת שלא היתה אצל אברהם ויעקב), ואעפ"כ, למרות גודל מעלתו,

ע64
הי' "מתאים" לו ("אים איז אָנגעשטאַנען") להתעסק אפילו עם עשו, ועשה זאת (לא באופן של הכרח, אלא) ברצון (כראוי ל"עולה תמימה", שהרי בקרבן עולה כתיב²³⁶ "לרצונו"), ומתוך תענוג וחשק, כמ"ש²³⁷ "ויאהב יצחק את עשו" – בידעו שזהו "זרעו"!

עאולהעיר, שאע"פ שהפירוש הפשוט במ"ש "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו", הוא, "שהי' צד אותו ומרמהו בדבריו"²³⁸ – הרי ע"פ המבואר בכתבי האריז"ל²³⁹, ידע יצחק היטב מהותו האמיתית של עשו, ואעפ"כ, רצה לברר ולהוציא ממנו את ניצוצות הקדושה שהיו כלולים בו, שהם נשמות הגרים שיצאו ממנו, כמו ר' מאיר ור' עקיבא, והיינו, שרצה כבר לפעול בו הבירור כו' עוד קודם בוא הזמן שעליו נאמר²⁴⁰ "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו". אלא שטעה בזה שחשב שהוא בעצמו יברר את עשו שלא ע"י יעקב, ואילו האמת היא שהבירור דעשו הוצרך להיות ע"י יעקב דוקא²⁴¹.

עבובכל אופן, יש כאן לימוד והוראה עד כמה צריך להשתדל בנוגע ל"זרעו" – שצריך להתגבר ("גבור") ולצמצם את עצמו ולירד למטה מג' טפחים ש"כלבוד דמי"²⁴², ולהגיע גם לאלו שנמצאים "בארץ", במעמד ומצב ירוד, בבחי' "עבדא בהפקירא ניחא לי'"²⁴³, ועד ל"ישראל מומר" רח"ל (כדברי הגמרא²⁴⁴ שעשו הי' "ישראל מומר"), ולא לסמוך על כך שיבוא מישהו מ"קצה הארץ" (או מישהו שעדיין לא נולד..) ויצילנו, אלא הוא בעצמו צריך להשתדל בכך, ובלשון הכתוב²⁴⁵: "וירא כי אין איש", ולא לדחות למחר מה שיכול לפעול היום.

עגוכפי שרואים בהנהגת רבינו נשיאנו, שמבלי הבט על כך שסבבוהו ריבוי טרדות ברוחניות ובגשמיות, ועד ליסורי הגוף כו' – מצא זמן להתעסק לא רק עם יהודים שהם בדרגת "יעקב", אלא גם עם יהודים שהם בדרגת "עשו" ("ישראל מומר"), וגם בשבילם הניח ומסר את עצמו, ולא מתוך הכרח, אלא מתוך אהבה ותענוג פנימי, אשר, דוקא באופן כזה מצליחים לפעול עליהם.

עדואף שמי הוא זה ואיזהו הוא אשר ערב לבו לגשת כו', ולומר

עה65
שהנהגתו היא כמו הנהגת יצחק, וכהנהגת רבינו נשיאנו הנ"ל – הרי אמרו רז"ל ש"כל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי" (כנ"ל ס"ז), ולא עוד אלא שיכול לפעול שיהי' אצלו "פי שנים ברוחך", כפי שביקש ופעל אלישע60, ועד"ז אצל המגיד (כנ"ל ס"י), וזוהי גם הוראה לכאו"א מאתנו, שיעמוד סמוך לכותל ("שטעלן זיך ביים וואַנט") ויתפלל ויבקש ויתבע שיתנו לו "פי שנים ברוחך", ואכן יפעל זאת – אם רק ימלא את שליחותו באופן ד"גבור בארץ יהי' זרעו".

עויב. וממשיך בזהר, שיצחק אומר לא רק הפסוק "גבור בארץ יהי' זרעו וגו'", אלא גם פסוק נוסף (שלא מצינו זאת בשאר האושפיזין, שכל אחד מהם אומר רק פסוק אחד) – "הון ועושר בביתו וגו'":

עזכאשר אומרים ליהודי שעבודתו צריכה להיות באופן ש"גבור בארץ יהי' זרעו", להתגבר ולצמצם את עצמו ולירד כדי לפעול בארץ, ולהשפיע שם באופן של צמצום והתחלקות לפי ערך המקבלים – יכול לטעון:

עחומה יהי' עם כל הענינים הנעלים השייכים אליו לפי ערכו ומעלתו, וכיצד יוכל הוא לעבוד את העבודה שלו באופן של הילוך ועלי' בקודש²⁴⁶, ובאופן ד"ואתהלכה ברחבה"²⁴⁷ – בה בשעה שמתעסק עם ילדים קטנים?!

עטבעבודה באופן ד"גבור בארץ יהי' זרעו" – טוען הוא – מנצל רק אחוז אחד או שנים מכחותיו וכשרונותיו, ומה יהי' עם כל 99-98 האחוזים הנותרים, שישארו ח"ו לבטלה, היפך הסדר דבריאת העולם, כמארז"ל²⁴⁸ "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה"?!

פוא"כ, מוטב הי' – טוען הוא – שמלמעלה היו נותנים למישהו אחר את הכחות הדרושים לעסוק עם ילדים קטנים, ואילו הוא הי' יכול להתעסק עם ענינים נעלים!

פאועל זה נאמר הפסוק השני – "הון ועושר בביתו":

פבגם כאשר צריך לצמצם את עצמו ולהשפיע בצמצום והתחלקות לפי ערך כלי המקבל – יש אצלו כל ההון והעושר שניתן מלמעלה, שכן, הצמצום וההתחלקות בענין ההשפעה אינה ענין של עונש ח"ו עבורו, אלא אדרבה: הכוונה בזה היא – שעבודתו תהי' לא רק כפי

פג66
שנדרש מצד החשבון שלו, אלא כפי שנדרש מצד "חשבונו של עולם"²⁴⁹, למלא את החסרון שבעולם באופן ש"לא תחסר כל בה"²⁵⁰, והיינו עי"ז שמשפיע באופן של צמצום והתחלקות "בארץ"; ובודאי שעי"ז לא נחסר אצלו מאומה, אלא בדוגמת מעין, שכמה ששואבים ממנו לא נחסר בו מאומה, ואדרבה, הולך וניתוסף בנהר כו'.

פדוסוכ"ס זוכים שיהי' "הון ועושר" לא רק "בביתו", אלא גם בעבודת ההשפעה אל הזולת, ובלשון הכתוב²⁵¹: "הקטן יהי' לאלף והצעיר לגוי עצום", היינו, שלמרות שהתחלת העבודה עם הזולת היא בהיותו במעמד ומצב ד"קטן" ו"צעיר", הנה "הקטן יהי' לאלף והצעיר לגוי עצום", ועד שבאים לסיום הכתוב: "אני ה' בעתה אחישנה".

פה* * *

פויג. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה בסוכות תשבו גו' – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א.

פז* * *

פחיד. האושפיזא²⁵² ביום השלישי דחג הסוכות – יעקב, ובנוגע לנשיאי תורת החסידות – אדמו"ר הזקן²⁵³.

פטומבואר בזהר12 שהפסוק שאומר יעקב הוא: "אז יבקע כשחר אורך"²⁵⁴ – שזהו ענינו של יעקב, אותיות "יבקע"²⁵⁵.

צוהענין בזה – שלאחרי שישנו הענין ד"אז תתענג על הוי'" (ע"י אברהם והבעש"ט), וכפי שכבר נמשך בהתחלקות לפרטים (ע"י יצחק והמגיד), אזי נעשה הענין ד"יבקע", שזהו כמשל²⁵⁶ בקיעת החבית בגלל שנתמלאה ביותר עד שאינה יכולה להחזיק המשקה, שיוצא מסדקי החבית, שאף שהמשקה היוצא הוא מועט ביותר, טיפין טיפין, מ"מ, יש בו תוקף גדול ביותר.

צאודוגמתו בנמשל – ההמשכה בבי"ע (ע"י בקיעת הפרסא שבין

צב67
אצילות לבי"ע²⁵⁷), שזהו ענינו של יעקב, שעיקר עבודתו היתה בחוץ-לארץ, ששם העמיד את בית ישראל באופן ש"מטתו שלימה"²⁵⁸ (משא"כ אברהם שעיקר עבודתו היתה לאחרי שבא לארץ כנען²⁵⁹, ומאז לא יצא משם רק למשך ג' חדשים²⁶⁰).

צגוזהו גם ענינו של אדמו"ר הזקן – כידוע הפתגם²⁶¹ שהבעש"ט הראה כיצד צריכים לעבוד את ה', ואדמו"ר הזקן הראה כיצד יכולים לעשות זאת בפועל, שזה נעשה ע"י תורת חסידות חב"ד דוקא, שהיתרון שבה על תורת החסידות הכללית נתבאר ע"פ המשל מעיבוד הפשתן לעשות ממנו אריג לבגד²⁶², והיינו, שענינה של חסידות חב"ד הוא להאיר כל ענין בעבודת ה' ולהורות איך להביאו לפועל באופן השייך לכל אחד מישראל (וגם לכל אחת מישראל, כמובן מדברי אדה"ז בהל' ת"ת²⁶³ אודות החיוב דנשים בלימוד הלכות הצריכות להן, שבזה נכללים גם כל פרטי הענינים דאמונת ויחוד ה', אהבתו ויראתו כו').

צדוכפי שרואים בפועל את גודל ההצלחה בזה, וכידוע הפתגם²⁶⁴ שפיסת לחם חסידית – הן בגשמיות והן ברוחניות – אינה הולכת לאיבוד ("אַ חסיד'ישע שטיקל ברויט ווערט ניט פאַרפאַלן"), וכבר יכולים לצאת לקראת משיח צדקנו ולומר "ראו גידולים שגידלנו".

צה[כ"ק אדמו"ר שליט"א ברך על הכוס, ולאחרי תפלת ערבית והבדלה – נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א לכל המסובים מ"כוס של ברכה".

צוטרם צאתו התחיל לנגן ניגון הקפות לאביו הרלוי"צ ז"ל].

צז______  ______