Toras Menachem·Vol. 36 (5723·Part 2)·Shabbos Parshas Vayakhel-Pekudei·Parshas Hachodesh·Shabbos Mevarchim Nissan·5723תורת מנחם·לו - שנת תשכ"ג - חלק שני·בס"ד. שיחת ש"פ ויקהל-פקודי·פרשת החודש·מבה"ח ניסן·ה'תשכ"ג

אבלתי מוגה

בא. על הפסוק¹²²³ "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל גו'", הקשו מפרשי התורה¹²²⁴: "למה היתה הקהלה זאת פה מביתר מצוות ה' אשר דיבר משה אל בני ישראל", שהתורה מלאה בהם, ואעפ"כ לא מצינו שמשה הקהיל את ישראל כדי למסור להם ציוויים אלו?

גותירצו¹²²⁵, שכוונת הכתוב לרמז למאמר המדרש¹²²⁶: "אמר הקב"ה, עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך (תלמידי-חכמים שב)דורות הבאים (שנקראים בשם משה, כמארז"ל¹²²⁷ "משה שפיר קאמרת") להקהיל קהלות בכל שבת ושבת ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה". וכיון שבפרשה זו נאמר הציווי על שמירת שבת, לכן נאמר כאן ציווי זה, לרמז ש"בשבתות .. נקהלים לשמוע הדרשה"¹²²⁸.

דומקשה הצ"צ¹²²⁹ על תירוץ זה: "אך עדיין יקשה, למה עשה כן במה שמצות שבת נאמרה באגב [שהרי בפרשה זו מדובר בעיקר אודות עשיית המשכן, וענין השבת נזכר כאן רק בדרך אגב, "לומר שאינו דוחה את השבת"¹²³⁰], ולא במקום שכל עיקר הפרשה עלי'"?

הוכיון ש"ויקהל משה" נאמר בפרשה זו דוקא, הרי מוכח, שזה נוגע (לא לענין השבת, אלא) לענין המשכן.

וב. ובהקדמה:

זהתכלית ד"ועשו לי מקדש" היא – "ושכנתי בתוכם"¹²³¹ (לשון רבים), "בתוך כל אחד ואחד מישראל"¹²³², שזהו ענין נעלה יותר מהענין

ח252
ד"ושכנתי" שבמשכן – ע"ד שמצינו¹²³³ שגדלה מעלת נרות חנוכה על נרות המקדש, לפי שנרות המקדש "כשאין ביהמ"ק קיים .. אף הנרות בטלות", משא"כ נרות חנוכה "לעולם אל פני המנורה יאירו .. אף לאחר חורבן בגלותנו", וזוהי גם מעלת "ושכנתי בתוכם" לגבי המשכן, שהמשכן והמקדש אינם קיימים עתה, ואילו המשכן ומקדש הרוחני שבכאו"א מישראל קיים לעולם.

טוהענין ד"ושכנתי בתוכם" נעשה ע"י "ועשו לי מקדש": עי"ז שבנ"י בנו את המשכן הגשמי – נמשך המשכן הרוחני שבכאו"א מישראל באופן נצחי.

יומזה מובן, שכל פרטי הענינים שהיו בבנין המקדש הגשמי – ישנם גם בסדר העבודה שבכאו"א מישראל, במשכן הרוחני שלו.

יאועד"ז בנוגע להקדמת ענין השבת למלאכת המשכן:

יבבנין המשכן הגשמי – הי' בחול דוקא, ולא בשבת.

יגאבל בנוגע למשכן הרוחני, הנעשה ע"י קיום המצוות – הרי אדרבה, ענין זה ישנו בשבת יותר מאשר בימות החול, שהרי בימות החול עסוק האדם ב"הנהג בהן מנהג דרך ארץ"¹²³⁴, כמ"ש¹²³⁵ "ששת ימים תעבוד", ואיתא במכילתא¹²³⁶ "זו מצות עשה", וכדי לקיים מצוות עליו להתנתק מעניני מלאכתו, וכדאיתא בתניא¹²³⁷ שזהו ענין של מס"נ כו'; משא"כ ביום השבת, שאין לו עסק עם עובדין דחול, אזי יכול לעסוק הרבה יותר בענין ד"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

ידונמצא, שהקדמת אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן בנוגע למשכן הרוחני, היא (לא באופן שלילי, שמלאכת המשכן אינה דוחה את השבת, אלא) חלק מסדר העבודה: לכל לראש צ"ל "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל גו'" כדי להורות על ענין השבת, ולאחרי הקדמה זו יכול להיות "קחו מאתכם תרומה גו'"¹²³⁸ – בנין המשכן, ועד שעי"ז יהי' "וכבוד הוי' מלא את המשכן"¹²³⁹.

טוג. בהמשך השיחה – שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א,

טז253
ונדפסה בלקו"ש חי"א ע' 109 ואילך – נתבאר החילוק שבין תרומת האדנים לתרומת המשכן:

יזתרומת האדנים – אף שהיתה בסכום שוה לכולם, מחצית השקל¹²⁴⁰ (שמורה על האחדות שמצד עצם הנשמה), מ"מ, נתחייבו בה רק אנשים בני עשרים ומעלה¹²⁴¹ (שלימות העבודה בכחות פנימיים); ואילו תרומת המשכן – אף שהיתה בכל אחד כפי נדבת לבו (מדריגות פרטיות¹²⁴²), השתתפו בה אנשים נשים וטף (כמו ענין שמצד העצם ששוה בכל). ודוגמתם בעבודת האדם: בק"ש ותפלה¹²⁴³ – החיוב הוא רק לאנשים,

יח254
אבל אצל כולם בנוסח שוה¹²⁴⁴; ואילו בלימוד התורה וקיום המצוות ועבודת כל היום – חייבים כולם, אבל יש חילוקים באופן ושיעור החיוב. ולכאורה אחליפו דוכתייהו?

יטוהביאור – שהעבודה דק"ש ותפלה (תרומת האדנים) היא מצד כחות פנימיים, שלכן מוטלת על אנשים דוקא, אלא שהיא חדורה¹²⁴⁵ בהודאה וביטול שמצד עצם הנשמה (שבאמירת מודה אני¹²⁴⁶), ולכן היא בנוסח שוה¹²⁴⁷; ואח"כ באה העבודה דלימוד התורה וקיום המצוות ועבודת כל היום בעשיית הדירה בתחתונים (תרומת המשכן) – שעל ידה נעשית המשכת העצמות, שלכן חייב בה כאו"א מבנ"י¹²⁴⁸, אלא שיש חילוקי מדריגות באופן העבודה.

כוכשם שהיסוד וההקדמה לעבודת כל היום היא הביטול וקב"ע שמצד

כא255
עצם הנשמה שבאמירת מודה אני – הנה גם בעבודת המשכן היתה ההקדמה ד"ויקהל משה¹²⁴⁹ את כל עדת בני ישראל" (שזהו בדוגמת אמירת מודה אני¹²⁵⁰), כדי לעורר את עצם הנשמה¹²⁵¹ שיש בכאו"א מבנ"י בשוה¹²⁵², ואח"כ בא הציווי על בנין המשכן: תרומת האדנים – עבודה פנימית¹²⁵³ שנרגש בה הביטול והקב"ע שמצד עצם הנשמה, ותרומת המשכן – דירה בתחתונים¹²⁵⁴.

כב* * *

כגד. מאמר ד"ה החודש הזה לכם¹²⁵⁵.

כד* * *

כה256
ה. על הפסוק "ויקהל משה", איתא בזהר¹²⁵⁶ "רבי אבא פתח הקהל¹²⁵⁷ את העם האנשים והנשים והטף, מה להלן כו' אוף הכא כו'", היינו, שגם כאן הקהיל משה אנשים נשים וטף. ומובן, שעיקר החידוש הוא בנוגע לטף, שהרי בנוגע לאנשים ונשים מפורש להדיא בקרא¹²⁵⁸ "ויבואו האנשים על הנשים".

כוובהתאם לכך, כיון שנמצאים כאן "טף", "תינוקות של בית רבן", שגדלה מעלתם כו', וכדברי הגמרא¹²⁵⁹ ש"הבל תינוקות של בית רבן" הוא "הבל שאין בו חטא" – יאמרו עתה "לחיים" וינגנו ניגון¹²⁶⁰.

כזוסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א בנוסח הברכה המקובל אצל אחינו בנ"י הספרדים: "יראה כהן בציון"¹²⁶¹, במהרה בימינו.

כח* * *

כטו. בהמשך להמדובר לעיל בענין נדבת בנ"י שעי"ז הוקם המשכן – יש להוסיף, שגם בתי-כנסיות ובתי-מדרשות הם דוגמת משכן ומקדש – "מקדש מעט"¹²⁶².

לוכשם שבמשכן, הנה אף שעמד במקום מסויים, מ"מ על ידו נמשכה ונתפשטה קדושה בכל המקומות, כן הוא גם בנוגע לבתי-כנסיות ובתי-מדרשות, שאף שהם עומדים במקום מסויים, מ"מ, צריכה קדושתם להשפיע על איש ישראל (לא רק בשעת התפלה והתורה, אלא) גם בהיותו בביתו, ועד שגם ברחוב צריך להיות ניכר שברחוב זה דר יהודי.

לאוהנה, אף שבנדבת המשכן השתתפו כל ישראל, אנשים נשים וטף, מבלי הבדל (כנ"ל ס"ג), מ"מ, כשהוצרכו לבנות את המשכן בפועל, השתתפו בבנייתו רק "כל חכם לב"¹²⁶³. ועד"ז בנוגע לעבודת הקרבנות לאחר שהוקם המשכן, שאף שקרבנות ציבור באו מתרומת כל ישראל, מ"מ, עבודת ההקרבה בפועל היתה ע"י הכהנים בלבד.

לבועד"ז בנוגע לבתי-כנסיות ובתי-מדרשות:

לגיש להשתדל ביותר שכאו"א מישראל יבוא להתפלל בבית-הכנסת (ובזמן התפלה לא יישאר אף אחד בביתו), והתפלה תהי' מתוך חיות והתלהבות כו' ("דאַווענען מיט אַ וואַרימקייט"), וכן שכאו"א מישראל תהי' לו קביעות בכל יום ללמוד תורה, לכל-הפחות "פרק אחד שחרית

לד257
ופרק אחד ערבית"¹²⁶⁴, וכן שכאו"א מישראל יתמוך בישיבות שבהם לומדים תורה כל היום, ועי"ז תהי' לו שייכות לתורה גם בשאר חלקי היום, בשעה שטרוד בעסקיו ואינו יכול ללמוד.

להאך כל זה הוא רק בנוגע להשתתפות בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות; אבל כשמדובר בנוגע להנהגת בתי-הכנסיות ובתי-המדרשות, הישיבות ותלמודי-התורה – הרי זה צריך להיות רק ע"י אלו הראויים לכך.

לוהגבאי בביהכנ"ס, ובפרט השמש¹²⁶⁵, שתפקידו להורות תמיד סדרי ההנהגה בביהכנ"ס, והחזן, שליח-הציבור, שצריך להעלות את תפלות כל הציבור (שבמקום קרבנות תקנום¹²⁶⁶) – צריכים להיות אנשים הראויים לכך.

לזובמה מתבטאת העובדה שהם ראויים לכך – לכל לראש בהענין ד"ויקהל משה גו'", הציווי על שמירת שבת:

לחלדאבוננו, הנה במדינתנו יש צורך להבהיר, שמי שמחלל שבת בפרהסיא, אינו יכול להיות שליח-ציבור.

לטאין לבזות ח"ו איש ישראל, ואדרבה, יש לקרבו ולהשפיע עליו לבוא לבית-הכנסת ובית-המדרש, מתוך תקוה שמחר יעשה תשובה; אבל אעפ"כ, כיון שלעת-עתה עדיין לא הגיע ה"מחר", הרי הוא במעמד ומצב שאינו ראוי עדיין להנ"ל.

מואין לביישו ח"ו, אבל אפשר להסביר לו, שאף ש"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"¹²⁶⁷, וכל אחד נכשל לפעמים כו', מ"מ, יש חילוק במה נכשלים!

מאועי"ז – לא זו בלבד שלא ידחו אותו כו', אלא אדרבה – עי"ז יבין בעצמו שהנהגתו אינו כדבעי, ויקדים יותר לעשות תשובה.

מבוגדולה מעלת שמירת שבת, כמארז"ל¹²⁶⁸ "אילו היו ישראל משמרין שבת אחת כתיקונה מיד הי' בן דוד בא"¹²⁶⁹.

מג*

מד258
ז. המאמר ד"ה החודש הזה לכם שנאמר לעיל הוא בעיקרו מאמר כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע, אשר, יום ההילולא שלו הוא ב' ניסן.

מהוהנה, "הילולא" הוא מלשון חתונה, שתכליתה הו"ע הזיווג שענינו הוא המשכת כח האין-סוף בענין הלידה (כמשנ"ת במאמר).

מוובכן, יה"ר שיהי' ענין של הולדה מיום ב' ניסן זה, והיינו, שההתעוררות שביום זה – החל מהימים שלפניו שבהם מזכירים אודות יום ב' ניסן, ומכ"ש ביום ב' ניסן עצמו – לא תהי' רק על יום זה בלבד, אלא תפעל על משך כל השנה, בנוגע לענין שעליו מסר בעל ההילולא את נפשו – הפצת לימוד החסידות.

מזוכפי שמבאר בעל ההילולא בארוכה בקונטרס עץ החיים¹²⁷⁰, שלימוד גליא דתורה אינו מספיק, אלא כאו"א מחוייב ללמוד גם פנימיות התורה, שהיא "עץ החיים" שעל ידו "ואכל וחי לעולם"¹²⁷¹.

מח*

מטח. יש ענין נוסף שנוגע לימים שלאחרי השבת:

נבמוצש"ק זה מתקיימת מסיבת "מלוה-מלכה" בנוגע לענין ה"מעמד"¹²⁷², וכמבואר בכמה מכתבים¹²⁷³ הפירוש ד"מעמד" (שמעמיד כפשוטו כו').

נאויה"ר שהתוועדות המלוה-מלכה תהי' כפי שצריכה להיות התוועדות חסידית – שעל ידה יתוסף בלימוד החסידות.

נבט. ועוד ענין בנוגע לימים שלאחרי השבת:

נגכבר נקבע מכמה שנים המנהג לחלק מצה שמורה¹²⁷⁴, ובודאי ינהגו כן גם בשנה זו, וביתר שאת וביתר עז – שהרי שנה זו היא שנת הק"ן להסתלקות-הילולא של רבנו הזקן, וידוע מ"ש רבנו הזקן¹²⁷⁵ ש"בכל שנה ושנה יורד .. אור חדש ומחודש שלא הי' מאיר עדיין מעולם", ובמילא מובן שבכל שנה צריכים להיות כל הענינים ביתר שאת, ועוד והוא העיקר – שבכל שנה מתקרבים יותר לביאת משיח צדקנו.

נדויהי רצון שהמצה – שהיא "מיכלא דמהימנותא" ו"מיכלא

נה259
דאסוותא"¹²⁷⁶ – תביא לידי חיזוק באמונה, ולא באופן של מקיף סתם, אלא באופן ד"ורעה אמונה"¹²⁷⁷, שהאמונה תאיר בפנימיות¹²⁷⁸.

נו[טרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן "כי בשמחה תצאו"].

נז______  ______