Toras Menachem·Vol. 37 (5723·Part 3)·Sicha of the second day of Shavuos·5723תורת מנחם·לז - שנת תשכ"ג - חלק שלישי·בס"ד. שיחת יום ב' דחג השבועות·ה'תשכ"ג

אבלתי מוגה

בכ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.

גא. שני²³ פעמים כתוב בפ' ואתחנן "הוי' הוא האלקים אין עוד": בפסוק "אתה הראת גו'"²⁴, ובפסוק "וידעת גו'"²⁵.

דולכאורה, החילוק שביניהם הוא רק – שבפסוק "אתה הראת" הוא בדרך סיפור, ובפסוק "וידעת" – בדרך ציווי²⁶.

האבל באמת שונים הם גם בתוכן הענין²⁷, שלכן שונים הם גם בלשון – לא רק בנוגע עבודת האדם, שבפסוק "וידעת" מוסיף תיבת "היום" (כי ידיעת האדם צריכה להיות אחרי הקדמת העבודה של "היום", כדלהלן) והתיבות "והשבות אל לבבך", כי אם גם בהתיבות המבארות את תוכן היחוד:

וא) בפסוק "אתה הראת" – "כי הוי' הוא האלקים", ובפסוק "וידעת" (מוסיף) "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת". ב) בפסוק "אתה הראת" – "אין עוד מלבדו", ובפסוק "וידעת" – "אין עוד" (בלי תיבת "מלבדו").

זב. כללות החילוק שבין ב' הכתובים:

חהידיעה שב"אתה הראת" הוא – כפירוש הפשוט של "הראת" – גילוי בדרך מלמעלמ"ט²⁸; במ"ת נמשך לכל ישראל מלמעלה בחי' הראי'

ט23
במהות ועצמות דהוי' ואלקים. ומ"ש "וידעת היום" – הוא בבחי' מלמטלמ"ע, שהאדם תהי' בו הידיעה וההכרה בכח עצמו²⁹.

יוהנה, כאשר הגילוי הוא מלמעלה, נראה בכל דבר את שרשו שלמעלה, ולכן לא נזכר ב"אתה הראת" "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת", כי בשעת מ"ת לא נראה מלכתחילה השמים והארץ למציאות, וראו במוחש איך שכל מציאות השמים הוא שם הוי', וכל מציאות הארץ הוא שם אלקים³⁰. וכל החידוש שבהידיעה היתה רק אשר "הוי' הוא האלקים", דהוי' ואלקים כולא חד³¹.

יאמשא"כ בהידיעה שמלמטלמ"ע – גם כשישנה הכרת היחוד בבחי' השמות, "הוי' הוא האלקים", אינו מספיק, וצריך לייחדו ית' גם בהנבראים שלמטה – "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת"³².

יבוזהו גם הטעם מה שבפסוק "וידעת" לא נאמרה תיבת "מלבדו", השוללת בתכלית כל מציאות זולתו ית' – כי היחוד שבדרך מלמטלמ"ע אינו שולל את מציאות העולם³³, אלא דהגם שישנה מציאות דשמים וארץ³⁴, מ"מ מיוחדות הן בתכלית היחוד, "ואינן נקראות (לעצמן) בשם כלל, אפילו בשם עוד שהוא לשון טפל"³⁵.

יגג. מההפרש שבין הגילוי מלמעלמ"ט להעבודה מלמטלמ"ע:

ידבהעבודה שמלמטה – עלול ענין השינויים³⁶ יותר מבהגילוי

טו24
שמלמעלה. ולא עוד, אלא שבעבודת האדם צריך להיות שינוי (ועלי') מיום ליום, כיון שהאדם ע"י עבודתו צ"ל מהלך, ולא עוד אלא שאמיתית ענין ההילוך³⁷ הוא עליות ושינויים שלא בהדרגה³⁸.

טזואעפ"כ, תיבת "היום", שמורה על העדר השינוי – שתמיד, בכל מצב ומצב³⁹ הוא "היום" – נאמרה בפסוק וידעת דוקא, כי:

יזהיחוד הבא ע"י העבודה שמלמטה – עם היות שאינו שולל את מציאות הנבראים כנ"ל, בו דוקא מתבטא אמיתית ענין אחדותו יתברך⁴⁰, שגם כשישנו למציאות, מ"מ מיוחד הוא עמו ית' בתכלית היחוד. ויחוד זה הוא מצד העצמות דוקא, שהוא כל יכול ונושא הפכים.

יחולכן בפסוק זה דוקא נאמרה תיבת "היום" – כי בהיחוד שמלמטלמ"ע דוקא מתבטא ומתגלה מהותו ועצמותו ית', שלמעלה מכל ענין השינויים – אפילו בדקות דדקות שישנו גם בהיחוד הנמשך מלמעלמ"ט (כיון שלא בא ע"י עבודה)⁴¹.

יטהכח שיש בישראל ליחוד זה שבדרך מלמטלמ"ע הוא מצד עצם נשמתם הקשורה בעצמות. ולכן, ההתבוננות והידיעה וההשבה אל הלב אשר "הוי' הוא האלקים גו'", בהד' שליבות שבתפלה⁴², התחלתה וראשיתה

כ25
היא התעוררות עצם הנשמה שלמעלה משינויים – בחי' "היום"⁴³, המתבטאת באמירת "מודה אני", הודאה וביטול שמצד עצם הנשמה⁴⁴.

כא* * *

כבד. איתא בגמרא⁴⁵: "בשעה שעלה משה למרום .. לקבל תורה .. אמרו (מלאכי השרת לפני הקב"ה) .. תנה הודך על השמים⁴⁶, אמר לו הקב"ה למשה החזיר להן תשובה .. אמר להן, למצרים ירדתם .. יצר הרע יש ביניכם, מיד הודו לו וכו'".

כגוצריך להבין⁴⁷:

כדבקשת המלאכים שתינתן להם התורה – "תנה הודך על השמים" – היתה בנוגע לתורה כפי שהיא ברוחניות⁴⁸.

כהוכיון שגם ברוחניות ישנם הענינים ד"מצרים" ו"יצר הרע";

כו"מצרים" – מלשון מיצר וגבול – שהרי אפילו עולם האצילות נקרא בשם "עולם"⁴⁹, שמורה על ענין ההגבלה, וכל-שכן מלאכים שהם בעולמות בי"ע, הרי הם בודאי במיצר וגבול,

כזו"יצר הרע" – כפי שמצינו בגמרא⁵⁰ ש"אפקוהו למיטטרון ומחיוהו שיתין פולסי דנורא" בגלל שעשה דבר שלא כהוגן, ומזה מובן שגם בנוגע למלאכים ישנו ענין של "יצר הרע",

כחא"כ, מהי תשובת משה למלאכים "למצרים ירדתם .. יצר הרע יש ביניכם"?

כטה. והביאור בזה:

לידוע החידוש דמתן-תורה לגבי המצוות שקיימו האבות קודם מתן-תורה⁵¹ – ע"פ מאמר המדרש⁵² "כל המצוות שעשו לפניך האבות ריחות היו, אבל אנו שמן תורק שמך", "כאדם שמריק מכלי לכלי חבירו":

לא26
קיום המצוות קודם מ"ת – הי' רק ברוחניות, ולא פעל בגשמיות העולם שתקבע בו קדושה (בדוגמת הריח שהולך ומסתלק), ועל ידם נמשך רק הארת אלקות, ולא המשכת העצמות; והחידוש דמ"ת הוא – שקיום המצוות הוא בגשמיות דוקא, וענין זה הוא בכח העצמות דוקא, דכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר⁵³, ולכן נעשה עי"ז המשכת העצמות למטה ("כאדם שמריק מכלי לכלי חבירו").

לבוזהו שהתורה "לא בשמים היא"⁵⁴, אלא ניתנה למטה דוקא – כיון שהחידוש דמ"ת הוא המשכת העצמות שנעשה ע"י קיום התומ"צ למטה דוקא.

לגולכן לא ניתנה התורה למלאכי השרת, אף שגם אצלם ישנו הענין ד"מצרים" ו"יצר הרע" ברוחניות – כיון שהמשכת העצמות היא למטה דוקא, ובלשון רבינו הזקן⁵⁵ בענין דירה בתחתונים⁵⁶ – "תחתון במדרגה שאין תחתון למטה ממנו", ששם דוקא נמשך העצמות.

לדכלומר: המשכת העצמות – "אנכי"⁵⁷, "אנא נפשי כתבית יהבית"⁵⁸ – היא דוקא ע"י קיום התומ"צ בעוה"ז התחתון, ששם ישנו הענין ד"למצרים ירדתם .. יצר הרע יש ביניכם" בגשמיות כפשוטו.

להו. והנה, כשם שבכללות סדר ההשתלשלות נעשית המשכת העצמות בעוה"ז למטה דוקא – כמו"כ בעוה"ז גופא נעשית המשכת העצמות ע"י העבודה בענינים תחתונים דוקא.

לוולדוגמא: יש עבודה נעלית שנעשית ע"י הראש – הבנה והשגה כו', ויש עבודה תחתונה שנעשית ע"י הרגל – קבלת עול. וכיון שהמשכת העצמות היא למטה דוקא, הרי המשכה זו היא ע"י העבודה התחתונה שברגל דוקא.

לזובזה יובן מ"ש⁵⁹ "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו":

לחכיון שבנ"י הם "קומה שלימה"⁶⁰, כמו קומת האדם שיש בו ראש גוף ורגל – אינו מובן: למה קורא משה רבינו לכל בנ"י בשם "רגל"

לט27
דוקא? הן אמת שמשה רבינו הוא ה"ראש", אבל גם בחלק ה"גוף" שלמטה מן הראש ישנם עוד כו"כ אברים מלבד ה"רגל"?

מאך הענין הוא – שדוקא ע"י ה"רגל" ("רגלי העם") לוקחים את העצמות ("אנכי בקרבו")⁶¹.

מאוזהו גם תוכן פתגם הבעש"ט⁶² במעלת אנשים פשוטים, שפשיטות העצמות מתקשרת עם הפשיטות של איש פשוט – שהכוונה בזה אינה לאנשים פשוטים דוקא, אלא לה"פשטות" שבכל אחד, דהיינו, הרגל שבו, שזהו"ע הקבלת עול, שבזה דוקא הוא המשכת העצמות.

מבולכן צריכים לקשר כל דבר עם גשמיות דוקא, וכפי שמצינו אפילו בענין הנבואה שהנביאים הוצרכו לקשר את דברי נבואתם עם פעולה גשמית דוקא⁶³ – ולכאורה, אדרבה: מה ניתוסף ע"י הפעולה הגשמית, בה בשעה שכל הענינים הגשמיים נמשכים מהענינים הרוחניים? – אך הענין הוא, כאמור, שהמשכת העצמות הוא ע"י הגשמיות דוקא.

מגז. ומזה מובן גם גודל מעלת המצוות הקשורות עם הרגלים כפשוטם – "הוי רץ למצוה"⁶⁴.

מדועד"ז בנוגע להמצוה לשמוע דברי הרב, שא' הענינים בזה הוא – ההליכה ביו"ט לבתי-כנסיות לבקר ולשמח את בנ"י, שזהו ענין הקשור עם הרגלים הגשמיים, ועי"ז פועלים המשכת העצמות.

מה* * *

מוח. נתבאר לעיל (ס"ג) בפירוש "וידעת היום", שהו"ע ההתבוננות והידיעה וההשבה אל הלב בהענין ד"הוי' הוא האלקים", שנעשית בד' השליבות שבתפלה, שההתחלה בזה היא התעוררות עצם הנשמה שלמעלה משינויים – בחי' "היום" – המתבטאת באמירת "מודה אני", הודאה וביטול שמצד עצם הנשמה.

מזוהענין בזה:

מחגם בענין ההודאה והביטול יש חילוקי מדריגות – החל מהודאה וביטול שבאמירת "מודה אני" בתחלת היום, מיד כשניעור משנתו, אפילו קודם נטילת ידים⁶⁵, שזוהי התחלת העבודה; ועד להודאה וביטול

מט28
שבאמירת "מודים" בתפלת העמידה, שהיא השליבה הרביעית שבסולם התפלה, שזוהי שלימות העבודה.

נאבל אעפ"כ, למרות חילוקי המדריגות הנ"ל, הרי המהות שלהם חד הוא – הודאה וביטול. ואדרבה: דוקא באמירת מודה אני שבהתחלת העבודה מתבטאת ההודאה והביטול שמצד עצם הנשמה22.

נאט. וכן הוא גם בלימוד התורה:

נבהחיוב דלימוד התורה הוא בכל רגע ורגע במשך כל היום כולו. ולכאורה, כיון שלפני אמירת ברכת התורה אסור לעסוק בתורה⁶⁶, נמצא, שישנו איזה משך זמן שבו אינו חל החיוב דלימוד התורה?

נגאך הענין הוא – שגם קודם ברכת התורה ישנו ענין של לימוד התורה, דכיון שתיכף כשניעור משנתו אומר "מודה אני לפניך", הרי עוד קודם לזה עליו לזכור במחשבתו שיש דין בתורה שצריך לומר "מודה אני לפניך"43.

נדליתר ביאור:

נהאמירת "מודה אני" אינה בגלל שקודם השינה שינן לעצמו ("ער האָט זיך איינגע'חזר'ט") את הדין שתיכף כשניעור משנתו צריך לומר "מודה אני" – שהרי בינתיים ישנו ההפסק שע"י השינה, ומה גם שאז שורה עליו רוח דהיפך הטהרה כו'⁶⁷.

נווכמו"כ אין זה בגלל שהרגיל את עצמו לומר "מודה אני" מיד כשניעור משנתו, עד כדי כך, שהפעולה דאמירת "מודה אני" נעשית אצלו בדרך ממילא – כי:

נזמצינו אמנם שעבודתו של יהודי יכולה להיות באופן שפועל על גופו שיתנהג בדרך ממילא ע"פ התורה, וכמסופר אודות כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע⁶⁸, שעוד לפני בר-מצוה פעל על אברי גופו שמצד עצמם יתנהגו ע"פ התורה, אבל, זוהי דרגא נעלית בעבודה.

נחובכל אופן, ענין זה שייך להודאה ד"מודים" – כמארז"ל⁶⁹ "מחזיקנא טיבו לרישא דכי מטי למודים מנפשי' כרע" – בהיותו בסיום וגמר עבודת התפלה, בהשליבה הד' שבסולם התפלה שבו עולה

נט29
מ"ארצה" עד "השמימה"⁷⁰ ("השמימה" שלמעלה מ"שמים" סתם, כשם ש"ארצה" הוא למטה מ"ארץ" סתם⁷¹); אבל אין זה שייך להודאה ד"מודה אני" שבתחלת העבודה, קודם נט"י, כאשר רוח הטומאה שורה עדיין על אצבעותיו.

סאלא, כפי שרואים במוחש, שכאשר ניעור משנתו זוכר שהוא יהודי, וזוכר שישנו ציווי בתורה לומר "מודה אני". ונמצא, שישנו ענין של לימוד התורה עוד קודם ברכת התורה.

סאי. וההסברה בזה – דלכאורה, הרי קודם ברכת התורה אסור לעסוק בתורה:

סבמצינו בנוגע לבית המרחץ, שאף שאסור לעסוק בתורה בבית המרחץ, מ"מ, לאפרושי מאיסורא מותר (ובלבד שלא יאריך כו', אלא יאמר פסק ההלכה בלבד)⁷². ולהעיר גם מהדין ד"לאונסי' שאני"⁷³.

סגועד"ז י"ל בנדו"ד: כיון שצריכים "לאפרושי מאיסורא" – להסיר את רוח הטומאה ששרתה עליו בעת השינה, ובשביל זה צריך ליטול ידיו, ועוד לפנ"ז צריך לומר מודה אני – לכן מותר לו "לעסוק בתורה", היינו, לזכור במחשבתו שיש דין בתורה שצריך לומר מודה אני וליטול ידיו כו'.

סדיא. והנה, אף שנתבאר שמיד כשניעור משנתו ישנו כבר ענין של לימוד התורה – הרי מובן וגם פשוט שאין זה דומה כלל ללימוד התורה כפשוטו לאחרי ברכת התורה.

סהוגם לאחרי ברכת התורה גופא ישנם חילוקי דרגות בלימוד התורה:

סוישנו לימוד התורה כפי שהוא באמירת פסוקי "ברכת כהנים" ומשנת "אלו דברים שאין להם שיעור" בברכות השחר, וכן אמירת פרק "איזהו מקומן" לפני הודו,

סזוישנו לימוד התורה כפי שהוא לאחרי התפלה, כשהולך "מבית הכנסת לבית המדרש"⁷⁴ – שאז הוא עיקר לימוד התורה בהבנה והשגה ועיון הראוי, באופן של "ואתהלכה ברחבה"⁷⁵.

סחובפרט ע"פ המבואר⁷⁶ בדברי אבא בנימין "על תפלתי שתהא

סט30
סמוכה למטתי"⁷⁷ – ש"מעלת העסק בתורה שאחר התפלה הוא גבוה יותר מתורה שקודם התפלה".

עונמצא, שבלימוד התורה יש חילוקי דרגות מן הקצה אל הקצה – מאופן הלימוד כפי שהוא קודם אמירת "מודה אני", ועד לשלימות הלימוד בהרחבת ההבנה וההשגה (ע"ד חילוקי הדרגות בענין ההודאה והביטול שבין "מודה אני" שבתחלת העבודה ל"מודים" שבשלימות העבודה).

עאאמנם, למרות חילוקי הדרגות שבלימוד התורה, הרי המהות שלהם חד הוא – שע"י התורה "אותי אתם לוקחים"⁷⁸, כיון ש"אנא נפשי כתבית יהבית", ר"ת "אנכי", היינו, שהקב"ה הכניס את עצמותו בתורה (כשם שכל חילוקי הדרגות דהודאה וביטול מהותם חד הוא).

עביב. ויתירה מזה – שבאופן הלימוד כפי שהוא אפילו קודם ברכת התורה, מתבטאת השייכות העצמית של איש הישראלי עם עצמותו ית' שבתורה (כשם שבאמירת "מודה אני" מתבטאת ההודאה והביטול שמצד עצם הנשמה)⁷⁹:

עגידוע מ"ש רבינו יונה⁸⁰ בביאור מעלת הקדמת ברכת התורה, "נותן התורה", שבזה מודגשת חביבות וחשיבות התורה כו'. אבל אעפ"כ, באמירת נוסח ברכת התורה ישנו ענין של הגבלה וציור מסויים. וכמו"כ בלימוד התורה שלאחרי ברכת התורה – שאז הלימוד הוא בדיבור דוקא, שבא בהגבלה וציור של אותיות כו'.

עדולמעלה מזה היא ההתקשרות העצמית של איש הישראלי עם עצמותו ית' שבתורה כפי שהיא אפילו קודם אמירת ברכת התורה – שהיא למעלה מענין של ציור, בחי' "אנא נפשי" כפי שהוא עוד קודם ש"כתבית יהבית" (שאז באה התורה בציור של אותיות כו'), בחי' דלא אתרמיז בשום אות וקוצא כלל⁸¹, למעלה גם מהאל"ף ד"אנכי" שבתחלת עשה"ד שהם כללות התורה כולה⁸², שהיא בציור של אות.

עהובחינה נעלית זו שלמעלה מכל ציור, אות וקוץ כו' – נמשכת וחודרת למטה במציאותו של האדם כפי שהוא בדרגא היותר תחתונה (שאין תחתון למטה הימנה), ששורה על ידיו רוח של היפך הטהרה, שאז

עו31
אסור לו להוציא דברי תורה מפיו – שגם אז קשור הוא עם עצמותו ית' שבתורה, "אנא נפשי כתבית יהבית", וענין זה מתבטא בכך שזוכר שישנו דין בתורה שצריך לומר "מודה אני".

עזובעומק יותר – שגם בשעה שאין לו אפילו להרהר בדברי תורה⁸³, הנה "לאונסי' שאני", שמצב זה (שההרהור בתורה הוא "לאונסי'") מורה שהתקשרותו עם התורה קודמת למציאותו, שלכן, מיד כשישנה מציאותו (שניעור משנתו) מוכרח הוא להרהר בד"ת⁸⁴.

עחיג. וענין זה קשור גם עם תנועת ההודאה והביטול שבהתחלת היום שמתבטאת באמירת "מודה אני":

עטקודם הענין ד"וירד ה' על הר סיני"⁸⁵ במ"ת – הקדימו ישראל נעשה לנשמע (בחמשה בסיון)⁸⁶, וענין זה הי' הכנה והקדמה שעי"ז נעשו ישראל כלי מוכשר לקבלת התורה.

פועד"ז בעבודה שבכל יום – שההודאה והביטול היא הכנה והקדמה לכללות הענין דלימוד התורה.

פאוענין זה בא לידי גילוי בדיבור באמירת "מודה אני", אבל גם לפנ"ז ישנו בהעלם ענין ההודאה והביטול, וזוהי ההכנה לענין התורה – שזוכר שישנו דין בתורה שצריך לומר "מודה אני".

פביד. וההוראה מזה בהנוגע אל הפועל:

פגיהודי צריך לדעת שבמשך כל היום כולו קשור הוא עם עצמותו ית' שלא אתרמיז בשום אות וקוץ, "אנא נפשי", והתקשרות זו נמשכת בפועל ובגילוי עי"ז ש"כתבית יהבית", שלכן, צריך לעסוק בלימוד התורה בכל רגע פנוי שבמשך כל היום כולו.

פדכלומר: ישנם זמנים במשך היום שהתורה נותנת רשות לעסוק "בכל דרכיך" "וכל מעשיך"⁸⁷, אבל בשאר הזמנים שהתורה לא נותנת רשות לעסוק בענין אחר – הרי זה רגע פנוי שצריך למלא אותו בלימוד התורה.

פהוהמעשה הוא העיקר⁸⁸ – בפועל ממש ללא פּשט'לאַך – לנצל כל רגע פנוי ללימוד התורה, נגלה וחסידות, כל אחד ואחד לפי שורש

פו32
נשמתו⁸⁹, וללמוד בשופי ("פאַרפלייצונג") באופן של "ואתהלכה ברחבה", ומתוך תענוג אמיתי.

פזוע"י הנהגה באופן כזה – ישנו בכל יום הענין דמתן-תורה, יחד עם ה"אנא נפשי" דלא אתרמיז בשום אות וקוץ כו', ובאופן שנמשך וחודר גם בכל עניניו הגשמיים, כמ"ש⁹⁰ "אם בחוקותי תלכו גו' ונתתי גשמיכם בעתם וגו'".

פחטו. ואם הדברים אמורים בנוגע לכאו"א מישראל – עאכו"כ בנוגע לתלמידי הישיבות שאינם צריכים עדיין לעסוק בפרנסה, וכן אלו שכבר יצאו לגימלאות ("רעטאַייערד"), ועד"ז אצל אלו שעוסקים עדיין בפרנסה כאשר מזדמן להם יום פנוי מדאגות הפרנסה – צריך לידע שזמן זה אינו שלו, אלא צריך להיות מוקדש ללימוד התורה.

פטובמיוחד אמורים הדברים בנוגע לתלמידי הישיבה – שאין להם שום אמתלא, ואין להם להתעקש ("שפּאַרן זיך") ולחפש ענינים של עקמומיות ("קרומע זאַכן") – בה בשעה שיכולים ללמוד תורה בשופי;

צובבוא הזמן שיצטרכו ענינים גשמיים ("גשמיכם"), אם ע"י התעסקות בעבודת השדה או באופן אחר – הרי כיון ש"התורה היא נצחית"⁹¹, למעלה מהזמן,

צא– וכמבואר⁹² במעלת התורה על המצוות, שבמצוות יש מהם התלויים בזמן, אבל שלא בזמנן אינם מצוה כלל, משא"כ תלמוד תורה שהיא מצוה בכל זמן, והיינו, לפי שהמצוות הם בדוגמת האברים, ואילו התורה היא בחי' הדם שממשיך חיות בכל האברים –

צבאזי יומשך ב"גשמיכם" כל המצטרך לו בהרחבה כו' – עי"ז שבהיותו בישיבה עסק בלימוד התורה בשופי ובהרחבה.

צגוכל זה – כהדגשת רבותינו נשיאינו – מתוך שמחה וטוב לבב, שעי"ז פורצים את הגדרים וההגבלות⁹³, שתהי' ההתעסקות בלימוד התורה בשופי במשך כל השנה כולה.

צד* * *

צהטז. כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון ה"בינוני". ניגון כ"ק

צו33
אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע. ואח"כ צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה וידעת היום וגו'.

צז* * *

צחיז. על⁹⁴ הפסוק⁹⁵ "קול גדול ולא יסף" (שקול עשרת הדברות לא פסק), הובאו במדרש⁹⁶ ג' פירושים: (א) "קול אחד נחלק לז' קולות והם נחלקים לע' לשון" (הקול לא נשאר בלשון הקודש בלבד, אלא ירד ונמשך בז' קולות שנחלקו לכל שבעים לשון), (ב) "שממנו נתנבאו כל הנביאים שעמדו" (שהקול לא פג בעת מעשה, אלא נמשך תמיד, כלומר, שמהקול דמתן-תורה נמשכים כל הענינים שנתגלו לאח"ז ע"י הנביאים (והחכמים⁹⁷) שבכל דור ודור). (ג) "שלא הי' לו בת קול" (הד, כמו בכל הקולות, שחוזרים ומהדהדים).

צטוצריך להבין: במה מבטא הפירוש הג' (ש"לא הי' לו בת קול") את גודל המעלה והבלי גבול של הקול דעשרת הדברות?

קלפי שני הפירושים הראשונים – מובן הדבר: הקול לא הי' מוגבל ללשון הקודש בלבד או להזמן דמתן-תורה בלבד, אלא נמשך למטה ונתפשט בכל הלשונות, ונמשך בכל הדורות; אבל זה ש"לא הי' לו בת קול" – אינו מורה לכאורה על חוזק הקול. אדרבה – ככל שהקול חזק יותר אזי ההד שלו חזק יותר. וכיון שקול זה לא הי' לו הד, הרי זה מורה לכאורה על חולשתו.

קאגם צריך להבין: הרי אין הקב"ה עושה נס לחנם⁹⁸, ללא תועלת, וכיון שכל קול יש לו בטבע בת קול, וקול חזק יש לו הד חזק – לשם מה הוצרך להיות כאן שינוי הטבע, שה"קול גדול" דמ"ת לא יהי' לו הד?

קביש מפרשים שמבארים⁹⁹, שהי' צורך בנס זה בכדי שלא ליתן מקום לטעות ולדמות שההד הוא קול אחר. אבל פירוש זה אינו מובן, שהרי בבת קול ניכר שאינו אלא הד של הקול עצמו, שהרי שומעים בו אותו

קג34
הקול ואותן התיבות¹⁰⁰. ואם בנוגע לקול דמתן-תורה שבא מכל ד' רוחות העולם ומשמים וארץ¹⁰¹, מכל הרוחות באותו זמן, לא היתה טעות – הרי בודאי שאין שייך לחשוש לטעות בבת קול שבא זמן קצר לאחר הקול, וניכר בו (עי"ז שנשמע בו אותו הקול ואותן התיבות) שאינו אלא הד של הקול שנשמע זמן-מה קודם לכן.

קדועוד צריך להבין: הרי התורה אינה מספרת סתם סיפורים¹⁰², אלא כדי ללמוד מהם הוראה בעבודתינו – איזה הוראה בעבודה יש לנו מהסיפור שבמתן-תורה הי' "קול גדול ולא יסף"?

קהיח. ההתחלה, הכוללת את כל עשרת הדברות, היא – תיבת "אנכי"¹⁰³. ואיתא בגמרא36 ש"אנכי" ר"ת "אנא נפשי כתבית יהבית".

קווהיינו, שבמתן-תורה הנה עצמותו ית' ממש כתב ונתן את עצמו בעשרת הדברות שאמר באותה שעה, באמרו – לכל אחד מישראל בפני עצמו¹⁰⁴ – "אנכי הוי' אלקיך", לשון יחיד. ולא רק לבנ"י שבאותו דור, אלא כמארז"ל¹⁰⁵ שכל הנשמות, הן אלו שהיו קודם מתן-תורה¹⁰⁶ והן כל הדורות שלאח"ז, היו במעמד הר סיני, ולכל אחד מהם אמר הקב"ה "אנכי הוי' אלקיך" ו"אנא נפשי כתבית יהבית" – לכל אחד מישראל בפ"ע נתן את עצמו, כביכול, בכל עצמיותו.

קזאך יכולים לחשוב, שהענין ד"אנא נפשי כתבית יהבית" הי' רק בעשרת הדברות, אבל עניני התורה שנתגלו לאח"ז, ובפרט ע"י הנביאים והחכמים שבכל דור ודור, הנה אע"פ שגם ענינים אלו לא אמרו הנביאים והחכמים מעצמם ח"ו, אלא "רוח הוי' דבר בם ומלתו על לשונם"¹⁰⁷ –

קח35
אין בהם הכח דמתן-תורה; בהם לא נמצא ה"אנכי", עצמותו ומהותו, אלא הם בדוגמת הציוויים שניתנו להאבות קודם מתן-תורה¹⁰⁸, וגם – הם ציוויים לכלל כולו, ולא הוראות לכל אחד בפני עצמו (כל אחד מישראל מחוייב אמנם לקיימם, אבל רק מפני היותו חלק מן הכלל, ולא שזהו ציווי מיוחד לכל יחיד).

קטועל זה נאמר "קול גדול ולא יסף": כל הענינים שבתורה המתגלים בכל דור ודור, הרי זה אותו "קול גדול" של מתן-תורה, הקול ד"אנכי הוי' אלקיך" (לשון יחיד), שהעצמות מדבר עם כל יחיד מישראל בפני עצמו; ומה שלא נתגלה עד שאמרו נביא וחכם פלוני – הרי זה לפי ש"עד אותה שעה לא ניתנה לו רשות להתנבאות"74, כי "ועת לכל חפץ"¹⁰⁹, כל ענין בתורה יש לו זמנו המיוחד שבו צריך להתגלות מהקול של מתן-תורה.

קיוכן הוא גם בנוגע להפירוש ב"קול גדול גו'", שהקול דמתן-תורה נחלק לשבעים לשון:

קיאבני נח מחוייבים בשבע המצוות¹¹⁰, ואיש ישראל צריך לכוף (ובזמן שאין יד ישראל תקיפה – להשתדל) בנוגע לבני נח שיקיימו את שבע המצוות שלהם¹¹¹.

קיבובכדי שלא יחשבו ששבע המצוות שלהם הם ענין צדדי, שאין לו שייכות למתן-תורה – אומרת התורה: "קול גדול ולא יסף", הקול דמתן-תורה "נחלק לע' לשון", כלומר שגם המצוות שהם עבור ה"שבעים לשון", אומות-העולם – באים מה"קול גדול" דמתן-תורה.

קיגולכן גם קיום המצוות שלהם צריך להיות אצלם מצד הציווי במתן-תורה; לא זו בלבד שעליהם לקיים מצוות אלו מצד ציווי הוי' – ולא מפני שהשכל מחייבם – אלא יתירה מזו: עליהם לקיים זאת "מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו" שבני נח צריכים לקיים שבע מצוות אלו¹¹².

קידוידיעה זו נוגעת גם לישראל: כאו"א מישראל צריך לכוף

קיה36
(ולהשתדל) בנוגע לאומות העולם, שיקיימו את שבע המצוות שלהם "מפני שצוה בהן הקב"ה .. על ידי משה רבינו" ע"ה.

קיויט. ועוד הוראה עיקרית בענין "קול גדול גו'", ש"נחלק לע' לשון"¹¹³:

קיזידוע הפירוש על מארז"ל¹¹⁴ "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים", שהכוונה ב"גרים" כאן היא לניצוצות הקדושה הנמצאים בגלות אצל אומות העולם, ועי"ז שבנ"י נמצאים בגלות ועובדים שם בעבודת הבירורים, מיתוספים "גרים" – הניצוצות שהם מבררים ומעלים לקדושה.

קיחוהכוונה ב"גרים" היא גם לניצוצות הקדושה הנמצאים בשבעים לשון: עי"ז שבנ"י משתמשים בתיבות מהשבעים לשון¹¹⁵ בעסקיהם על-פי תורה לשם שמים, ועאכו"כ כשמשתמשים בתיבות אלו בלימוד התורה עצמו (כפי שמצינו שתנאים ואמוראים השתמשו במשנה ובגמרא בתיבות מלשון ארמי וכדומה) – מעלים את ניצוצות הקדושה שבשבעים לשון; ניתוסף "עליהם גרים"¹¹⁶.

קיטאך יכולים לחשוב, שהתורה שלומדים בשבעים לשון אין בה קדושת התורה כפי שהיא במתן-תורה. ולכן אומרים, שאותו "קול גדול" דמתן-תורה נחלק לע' לשון. הוא ירד ונתלבש בלבושים תחתונים, אבל פנימיות הקול היא בשוה כמו ה"קול גדול" ד"אנכי הוי' אלקיך" (ואדרבה – יש לה שורש נעלה עוד יותר¹¹⁷, "דכל הגבוה גבוה ביותר יורד למטה מטה יותר"31).

קככל האמור הוא ביאור על שני הפירושים הראשונים. אבל מהו הביאור על הפירוש הג' ד"קול גדול ולא יסף", "שלא הי' לו בת קול"?

קכאכ. בת קול¹¹⁸ היא בדוגמת "אור חוזר": כאשר אור נמשך ומגיע למקום שבו ישנו דבר שמסתיר ואינו מניח לאור ללכת הלאה, אזי האור

קכב37
"חוזר" – הוא נחבט ("קלאַפּט זיך אָפּ") וחוזר כלעומת שבא. וכן הדבר בבת קול: בשעה שהקול מתנגש בקיר, או בדבר אחר המעכב בעדו – חוזר ומהדהד הקול, וזהו הנקרא (במדרש כאן¹¹⁹) בת קול. וע"ד כדור שחוזר וקופץ מן הקיר. וכל זה בתנאי שהקיר או החפץ אינו "סופג" לתוכו את הכדור או את הקול והאור.

קכגוכאשר הקב"ה אמר "אנכי הוי' אלקיך" – הי' זה ב"קול גדול": שום דבר לא הי' יכול לעצור את הקול, והקול חדר את כל העולם כולו¹²⁰, גם את הדומם; כל דבר ספג לתוכו והי' חדור כולו בהקול ד"אנכי" (כי במתן-תורה הי' כמו בהגילוי דלעתיד¹²¹, כאשר יקויים "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר"¹²², שהגילוי ד"כבוד הוי'" יחדור ויוקלט אפילו בבשר הגשמי), ולכן ע"פ טבע לא היתה יכולה להיות בת קול. "לא הי' לו בת קול" – לא מפני חלישות הקול, אלא אדרבה: כיון שהי' "קול גדול", לכן "ולא יסף" – "לא הי' לו בת קול".

קכדלא הי' זה נס, אלא ענין טבעי: כאשר אין מניעה ועיכוב על קול, או כאשר הקול נקלט – אין לו בת קול¹²³.

קכהכא. האמת היא, שגם עתה כן הוא:

קכוכאשר איש ישראל לומד תורה – חודר קול התורה לא רק אותו¹²⁴,

קכז38
אלא אפילו את כתלי הבית שבו לומד, כמארז"ל¹²⁵ שלעתיד "קורות ביתו של אדם מעידים בו", כיון שעתה סופגים הם את דיבוריו ומעשיו; אלא שעתה ענין זה הוא בהעלם (העלם שיש לו מקום גם ע"פ תורה, תורת אמת, שמטעם זה ישנם חילוקים בהלכה – ולדוגמא בהנוגע לצניעות¹²⁶ – אם עושים דבר בחדרי חדרים או בגלוי), ולעתיד יזעקו הכתלים והקורות ("אַרויסשרייען") מה שספגו עתה – "אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה"¹²⁷.

קכחומגילוי זה דלעתיד ישנו מעין גם עתה אצל צדיקים – כמסופר בירושלמי¹²⁸ אודות "אחד מזקני הגליל": "מקלו של ר"מ היתה בידו והיא היתה מלמדתו דעת". ולכאורה, כיצד יכול מקל ללמד דעת, ועד לדעת כזו שלא השיגוה כמה תנאים שהיו אז¹²⁹? – אלא זהו לפי שתורתו של ר' מאיר חדרה גם את חפציו הגשמיים שהיו סביבו בשעת לימודו, כאמור לעיל, נספגה תורתו גם במקל זה, וכשקיבל אותו זקן את המקל – ניתוסף אצלו דעת בתורה, כיון שנתגלה לו מה שהי' בהעלם בהמקל¹³⁰.

קכט(וזהו ג"כ הטעם לכך שכמה¹³¹ ציוו שיעשו הארון עבורם מהשולחן או העמוד ("שטענדער") שעליו למדו (או נתנו מזון לעניים) – כי עץ השולחן או העמוד יעיד על לימוד התורה שלהם, כיון שנספגה בהם ע"י לימודם).

קל39
כב. ההוראה מהאמור בעבודתינו:

קלאכל הגילויים דלעתיד תלויים בעבודתנו עתה¹³². כאו"א צריך להשתדל שהתורה שלומד תחדור את כל מציאותו – עד לחלק הדומם שבאדם. כשם שכללות הבריאה נחלקת לארבעה סוגים, דומם צומח חי מדבר – כן באדם, עולם קטן¹³³, ישנם ארבעה סוגים אלו¹³⁴: מדבר – ראש (שכל) שבאדם כו', דומם – עקב (מעשה) שבו. התורה צריכה איפוא לחדור גם את העקב, כמ"ש¹³⁵ בנוגע לאברהם אבינו: "עקב אשר שמע אברהם בקולי" – שגם עקבו הרגיש אלקות¹³⁶.

קלבוע"ד שבמתן-תורה חדר הקול של עשרת הדברות גם את הגשמי, להיותו "קול גדול ולא יסף", קול שאין בו הגבלות – שהרי רוחניות וגשמיות הפכים הם: גשמיות אינה יכולה לספוג רוחניות ורוחניות אינה יכולה לחדור בגשמיות; ודוקא אותו "קול גדול", שהוא למעלה מהגבלות והשתלשלות, ולפניו גשמיות ורוחניות שוים, דוקא הוא יכול להיות נמשך גם בגשמיות¹³⁷ – עד"ז הוא גם בעבודת האדם: כח זה, שהתורה שאיש ישראל לומד תחדור גם את העקב – אינו מצד שכל התורה, שהרי שכל ודומם אין להם שום שייכות זה לזה כלל, אלא זהו מצד האלקות שבתורה, שלגבי אלקות אין הגבלות כלל¹³⁸.

קלגובשעה שלימוד התורה חודר את כל האדם עד לעקבו, "ערוכה בכל רמ"ח אברים" – אזי "משתמרת"¹³⁹, כיון שלימוד זה מגיע לבחינת "לפני כסא כבודך"¹⁴⁰, ששם "אין שכחה", אין שום הגבלה (שממנה בא הפסק ושכחה), "ולא יסף".

קלד40
בשעה שלימוד התורה הוא באופן שחודר גם את הדומם שבאדם – אזי "ולא יסף" גם בזמן (כנ"ל – שאין שוכח – וגם) שהתורה חודרת אותו לא רק בשעת הלימוד, אלא גם לאח"ז¹⁴¹, כשעוסק (בהיתר התורה) בדברי הרשות, ניכר בכל הנהגותיו שהוא יהודי הלומד תורה¹⁴², והתורה נרגשת בכל עניניו, גם בהגשמיים¹⁴³, ועד "בכל דרכיך – דעהו"65, ועושה מחלקו בעולם דירה לו יתברך¹⁴⁴.

קלה[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון אדמו"ר מהר"ש].

קלו* * *

קלזכג. ע"פ המנהג בשנים האחרונות¹⁴⁵ – עורכים "כינוס תורה", ובודאי ישתדלו כולם להשתתף וליטול חלק בזה, אם ע"י דיבור או ע"י שמיעה, או ע"י שניהם יחד. וכנהוג – ההתחלה בזה היא בהתוועדות שנערכת ביו"ט, "זמן מתן תורתנו", וממשיכים זאת בהכינוס באופן שיומשך על כל השנה כולה.

קלחויש לבאר המעלה שבהתחלת הכינוס-תורה בעת ההתוועדות דיו"ט:

קלטאע"פ שלימוד התורה זמנו בכל יום ובכל רגע, שלכן לא שייך הפסק לגבי ברכת התורה, כיון שבכל רגע מוטל עליו החיוב דלימוד התורה¹⁴⁶, מ"מ, ישנם כמה חילוקי מדריגות בלימוד התורה, כולל גם חילוקים שמצד תנאי המקום והזמן,

קמולדוגמא: החילוקים בין מעלת הלימוד ד"שערים המצויינים בהלכה" (כדרשת חז"ל¹⁴⁷ על הפסוק¹⁴⁸ "אוהב ה' שערי ציון גו'") ובין לימוד סתם, ועד להלימוד "בלכתך בדרך"¹⁴⁹, שאז אינו יכול ללמוד בעיון, כי אם למיגרס בלבד¹⁵⁰,

קמאועד"ז הלימוד למיגרס במעמד ומצב שאינו שייך ללמוד לעיון,

קמב41
ויתירה מזה, כמ"ש השל"ה¹⁵¹ שמי שאינו יכול ללמוד, יאמר את שמות החומשים והמסכתות, שמות התנאים והאמוראים כו', ויחשב לו כמו לימוד התורה.

קמגומזה מובן גם בנוגע למועדי השנה¹⁵², שכשם שראש-השנה הוא הזמן שממנו נמשך ענין הקבלת-עול על כל השנה כולה, ושמחת-תורה הוא הזמן שממנו נמשך ענין השמחה על כל השנה כולה, כמו כן חג השבועות, "זמן מתן תורתנו", הוא הזמן שממנו נמשך הענין דלימוד התורה על כל השנה כולה. ולכן, ביום זה צריך להיות לימוד התורה ביתר שאת וביתר עוז.

קמדולכן משתדלים גם בנוגע להכינוס-תורה, שהתחלתו תהי' כאשר נמצאים עדיין בזמן היו"ט, קודם ברכת המזון.

קמהוהתחלה זו צריכה להיות באופן שהוא מעין הכינוס-תורה – לבאר ענין בנגלה דתורה (כדלקמן סכ"ז).

קמוכד. ובהקדמה לזה – ע"פ מ"ש¹⁵³ "שמח זבולון בצאתך וישכר באהליך", הקדים זבולון לישכר, שתורתו של ישכר ע"י זבולון היתה¹⁵⁴:

קמזבעוד¹⁵⁵ ימים אחדים תתקיים בע"ה הנחת היסוד – אבן הפינה – עבור הבנין החדש של ישיבת תומכי-תמימים¹⁵⁶, ישיבה שנתייסדה¹⁵⁷ כדי ללמוד "תורה תמימה", נגלה וחסידות, וללמדם יחד. בעת לימוד הנגלה צריך להיות ניכר על התלמיד שהוא בחור חסידי, ובעת שלומד חסידות צריך להיות ניכר עליו שהוא למדן.

קמחבלימוד תורה שבעל-פה, שצריכה להיות בהבנה והשגה¹⁵⁸ – הרי "שמעתא בעא צילותא" (כדברי הגמרא¹⁵⁹), ולכן מובן שהלימוד אינו צריך להיות "במטללתא"¹⁶⁰, אלא בבית-המדרש. ובבית גופא – הרי "דירה נאה (וכלים נאים) מרחיבין דעתו של אדם"¹⁶¹.

קמט42
וענין זה נאמר אפילו בצדיקים גדולים, שגם אצלם פועלת "דירה נאה" הרחבת הדעת. וע"ד המובא¹⁶² במהרי"ל אודות רבינו תם, וכן מסופר גם אודות הצמח-צדק, שבמקרים ידועים היו מניחים לפניהם בעת הלימוד "תל של זהובים", ועי"ז נעשה אצלם הרחבת הדעת.

קנומזה מובן גודל הנחיצות של בנין נאה עבור הישיבה, שיסייע ויוסיף בלימוד התורה של התלמידים¹⁶³.

קנאכה. איתא בפרדס¹⁶⁴, והובא בחסידות¹⁶⁵, שברוחני היסוד הוא להיפך מבגשמי: בגשמי היסוד הוא למטה מהבנין; ברוחני היסוד הוא למעלה מהבנין.

קנבואעפ"כ, הרי גם כאן למטה, שהיסוד הוא למטה מהבנין, ואין לו שום חשיבות לגבי הבנין שעליו, ומכל-שכן לגבי חשיבות הענינים שבשבילם בנו את הבנין – נקרא הוא בשם "יסוד", ששם זה מורה על כך שלא זו בלבד שממנו התחלת הבנין (שהרי אי-אפשר להתחיל לבנות כל זמן שלא הונח היסוד), אלא גם שהוא מקיים את הבנין. וככל שהיסוד הוא חזק יותר – כך גם הבנין הוא חזק יותר.

קנגועאכו"כ כשמדובר אודות בנין עבור ישיבה, מקום¹⁶⁶ של תורה ותפלה¹⁶⁷ – הרי בודאי שהיסוד שלו הוא ע"ד היסוד ברוחני, שהיסוד הוא למעלה מהבנין, הוא השורש להבנין, ובאופן היסוד תלוי אופן הבנין.

קנדכו. בלימוד התורה, הנה אף ש"אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה" הוא ענין גדול¹⁶⁸, מ"מ אין זה מגיע למעלת תלמוד תורה דרבים.

קנה43
ובתלמוד תורה דרבים גופא – ככל שהרבים הם רבים יותר, המעלה היא מרובה יותר¹⁶⁹.

קנוועוד ענין עיקרי בלימוד התורה – שהלימוד צריך להיות בשמחה¹⁷⁰. ואף שגם כאשר חסר בענין השמחה יוצאים י"ח מצות תלמוד תורה, ומברכים ברכת התורה, מ"מ אין זה מגיע למעלת לימוד התורה כשהיא נלמדת בשמחה.

קנזעל-פי הנ"ל מובן, שגם בהנחת היסוד – אבן הפינה – צריכים להיות שני ענינים: ברוב עם ובשמחה.

קנחולכן כדאי להשתדל ולעשות את התלוי בו שבהנחת אבן הפינה ישתתפו רוב עם, אשר "ברוב עם הדרת מלך"¹⁷¹, מלכו של עולם¹⁷².

קנטויתן השי"ת שהנחת אבן הפינה תהי' בהרחבה, ולאח"ז יהי' גם הבנין בהרחבה, והעיקר – שלימוד התלמידים בהבנין יהי' בהרחבה, וזה יביא שהקב"ה יסיר את הגלות ואת הגבלות הגלות, ו"יעלה הפורץ לפנינו"¹⁷³ – דא מלכא משיחא¹⁷⁴ – בקרוב ממש.

קס[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון הצמח צדק וניגון אדמו"ר האמצעי].

קסא* * *

קסבכז. בתור השתתפות ב"כינוס-תורה" נתבארו דברי רבינו הזקן בשו"ע¹⁷⁵: "במוצאי חג השבועות אסור להתענות מעיקר הדין¹⁷⁶ לפי שהי' יום טבוח .. שבו ביום היו מקריבין עולות ראי' שלא היו יכולים להקריב ביו"ט עצמו לפי שאין בהם שום צורך אוכל נפש .. ואע"פ שזה הוא לדברי ב"ש, אבל לדברי ב"ה מותר להקריבן אף ביו"ט עצמו, מ"מ, כיון שבדבר זה עשו ב"ה¹⁷⁷ כדבריהם, והרבה מישראל נהגו כמותן

קסג44
להקריבן אחר יו"ט, ונעשה להם יום זה שהוא מוצאי יו"ט כמו יו"ט עצמו להאסר בו בהספד ותענית כו'" – שמקור הדברים הוא: במסכת ביצה¹⁷⁸, שגם לאחרי ש"גברה ידן של ב"ה וקבעו הלכה כמותן", הי' רק "מעשה בתלמיד אחד מתלמידי ב"ה שהביא עולתו כו'", ואילו רוב בנ"י, כולל תלמידי ב"ה, עשו כדברי ב"ש ("בדבר זה עשו ב"ה כדבריהם"); ובהתאם לדברי הגמרא במסכת חגיגה¹⁷⁹, "מעשה ומת אלכסא בלוד ונכנסו כל ישראל לסופדו ולא הניחם רבי טרפון¹⁸⁰ מפני .. שיום טבוח הי'"¹⁸¹ ("הרבה¹⁸² מישראל¹⁸³ נהגו כמותן") – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חכ"ח ע' 24 ואילך¹⁸⁴.

קסד45
בסיום השיחה דובר גם אודות הענין דהבאת עולת ראי' בעבודה בנפש האדם – "יראה גו' ולא יראה את פני ה' ריקם" (אלא הבא עולות ראי' כו')¹⁸⁵ – ע"פ המבואר באוה"ת¹⁸⁶ על הפסוק¹⁸⁷ "בהר ה' יראה" בפירוש דרשת רז"ל¹⁸⁸ "יראה יראה, כדרך שבא לראות כו'", יִראה (בחיריק) כתיב, דמשמע שהאדם רואה את השכינה, וקרינן יֵראה (בצירי), דמשמע שהאדון בא לראותך, הקיש הכתוב ראייתך לראייתו, כדרך שבא לראותך, כך הוא בא ליראות ממך, מה לראותך בשתי עיניו, ליראות מן האדם בשתי עיניו של אדם¹⁸⁹, שענין שתי עינים הוא ע"ד מ"ש¹⁹⁰ "עין בעין יראו", דהיינו, שראיית האדם מלמטה למעלה תהי' כמו הראי' שמלמעלה למטה¹⁹¹, וכמ"ש¹⁹² "ישר יחזו פנימו", ישר ממש, ממטה למעלה כמו מלמעלה למטה¹⁹³, שזהו הגילוי שהיו בנ"י מקבלים במצות ראי' ברגלים, ע"י הבאת קרבן – עולת ראי'¹⁹⁴ (וע"פ דברי אדה"ז הנ"ל, הרי זה נפעל גם לאחרי היו"ט, שאז מקריבים עולת ראי').

קסה[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן עוה"פ ניגון אדמו"ר האמצעי].

קסו* * *

קסזכח. איתא בגמרא במסכת קידושין¹⁹⁵: "ראה חיים עם אשה אשר אהבת¹⁹⁶, אם אשה ממש היא כו' אם תורה היא כו'", והיינו, שיכולים לפרש כפי שרוצים – אם קאי על אשה כפשוטו, או שקאי על תורה. ומזה מובן, שב' הפירושים שייכים זל"ז¹⁹⁷.

קסחוהענין בזה:

קסטכללות הענין דקידושי איש ואשה – שעל זה אמרו בתחלת מסכת קידושין: "האשה נקנית בשלשה דרכים כו'" – קאי על הקב"ה וכנס"י, וזהו ענין מתן-תורה – "ביום חתונתו, זה מתן תורה"¹⁹⁸, וכפי שמצינו שבמ"ת יצא הקב"ה לקראת בנ"י "כחתן היוצא להקביל פני כלה"¹⁹⁹.

קע46
ובפרטיות יותר – הרי זו חתונה כפולה²⁰⁰: (א) החתונה של כנס"י עם הקב"ה, שהקב"ה הוא החתן וכנס"י היא הכלה, (ב) החתונה של כנס"י עם התורה, שהתורה היא הכלה, כמארז"ל²⁰¹ על הפסוק²⁰² "תורה גו' מורשה קהלת יעקב", "אל תקרי מורשה אלא מאורסה", ובנ"י הם החתן.

קעאוב' ענינים אלו קשורים זב"ז – שע"י החתונה של בנ"י עם התורה (שהתורה "מאורסה" לישראל), נעשית החתונה של בנ"י (הכלה) עם הקב"ה (החתן), וכמובן גם ממאמר הזהר²⁰³ "תלת קשרין מתקשרן דא בדא, ישראל באורייתא ואורייתא בקוב"ה"²⁰⁴, ועד שנעשים "ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד"²⁰⁵.

קעבוענין זה קשור עם נישואי איש ואשה כפשוטם – שהרי אמרו חז"ל²⁰⁶ "איש ואשה זכו שכינה ביניהם", דאיש הוא אש י' ואשה היא אש ה', ובצירוף שניהם נעשה י"ה, שזהו עיקר שם הוי'.

קעגוהסדר בזה:

קעדלכל לראש – צריך להיות ענין הנישואין דאיש ואשה, שהרי אמרו רז"ל²⁰⁷ "כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה וכו'", ועז"נ "ראה חיים עם אשה" דוקא. ותכלית ענין הנישואין – כמבואר בהמשך שמח תשמח²⁰⁸ שע"י הנישואין נמשך ומתגלה כח האין-סוף ("שכינה ביניהם") בלידת זרעא חיא וקיימא, שמוליד בדומה לו²⁰⁹ – "זרע ברך הוי'"²¹⁰, "ועמך כולם צדיקים"²¹¹, ש"דומים לבוראם"²¹².

קעהועד"ז בנוגע לתורה – שעי"ז שיהודי לומד תורה אזי נעשית הוספה בתורה (ע"ד ההוספה שבענין הלידה), שלכן לא מספיק לימוד התורה למיגרס בלבד, אלא לימוד התורה צריך להיות באופן ד"לאפשא לה"²¹³.

קעוועוד ענין בזה – שהתכלית היא שיהי' לימוד המביא לידי מעשה,

קעז47
"מעשה גדול"²¹⁴ [והיינו, שאף שענין התורה הוא באופן של המשכה מלמעלה למטה, מ"מ, התכלית היא שתהי' ההעלאה מלמטה למעלה, ע"י ענין המעשה דוקא (שלכן התורה היא בקו האמצעי, ולא בקו הימין²¹⁵)] – שזהו"ע הלידה, "תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים"²¹⁶.

קעחכט. וכן הוא גם בענין הנישואין כפשוטו בחייו הפרטיים של כאו"א מישראל, שעז"נ "ראה חיים עם אשה" – "אשה ממש היא":

קעטובהקדם מארז"ל²¹⁷ "אדם מביא חטין חטין כוסס" (בתמי'), אלא הסדר הוא שהאשה היא "עזר כנגדו"²¹⁸, להכין את החטים שיהיו ראויים למאכל אדם.

קפולהעיר מהשייכות לחג השבועות – שלאחרי שבחג הפסח מקריבים את העומר שבא מן השעורים, מאכל בהמה, מקריבים בחג השבועות שתי הלחם שבאים מן החטים, מאכל אדם²¹⁹.

קפאוכן הוא ברוחניות הענינים – שהאשה צריכה להשתדל שכל הענינים שנכנסים לבית יהפכו ממעמד ומצב ד"כנגדו" להיות "עזר" לאדם, שיהיו ראויים למאכל אדם – אדם ע"ש "אדמה לעליון"²²⁰, אדם העליון שעל הכסא (כמש"נ בהפטרה דחג השבועות²²¹).

קפבובפרטיות יותר – הן בנוגע למעות שהבעל מכניס לבית עבור הוצאות הבית וגידול הילדים כו', שהאשה היא זו שבה תלוי כלכלת והנהגת הבית בפועל ממש שתהי' ע"פ התורה, כולל גם להפריש חלק מהמעות לצדקה; והן בנוגע להנהגת הבעל בקביעות עתים לתורה, שבמדה מסויימת תלוי הדבר באשה²²².

קפגוההקדמה לזה – "תורה היא":

קפדכדי שההנהגה ד"ראה חיים עם אשה", "אשה ממש", תהי' כדבעי למהוי – צריך להיות תחלה המעמד ומצב ד"תורה גו' מורשה", והיינו, שקודם הנישואין צריך להקדיש כו"כ שנים להעסק בלימוד התורה בהתמדה ושקידה, ללא "עול דרך ארץ" כלל, ועד"ז גם משך זמן אחר

קפה48
הנישואין – כמ"ש רבינו הזקן בהלכות תלמוד תורה²²³ ש"גם אחר הנישואין יוכל ללמוד ב' או ג' שנים בלי טרדה גדולה כ"כ כו'" (כמדובר כמ"פ²²⁴).

קפו– החיוב דלימוד התורה הוא חיוב תמידי, כמ"ש²²⁵ "לא ימוש גו' והגית בו יומם ולילה", במשך כל חיי האדם; אבל המדובר כאן הוא אודות תוספת התמדה ושקידה בלימוד התורה מתוך חיות ולהט ("שטורעם") כו', שענין זה אינו יכול להיות בשעה שעסוקים בטרדות הפרנסה, כי אם קודם הנישואין, וכאמור, גם ב' או ג' שנים אחר הנישואין.

קפז[ולהעיר, שאלו שלא עשו זאת בשלימות במשך ב' וג' השנים שלאחר הנישואין, ועאכו"כ שהיתה חסרה אצלם השלימות בלימוד התורה קודם הנישואין – יכולים וצריכים להשלים זאת, ובאופן ד"כפלים לתושי'"²²⁶, וכמבואר באגה"ת²²⁷ ש"אם הי' רגיל לקרות דף א' יקרא ב' דפים וכו'"].

קפחל. וממתן-תורה (ענינו של חג השבועות) באים מיד לבנין המשכן, שהרי לאחרי מ"ת נצטוו ישראל על עשיית המשכן [ובפרט לדעת הזהר²²⁸ שהציווי על עשיית המשכן הי' קודם חטא העגל] – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"²²⁹, שעי"ז נשלם הענין דעליונים ירדו למטה ותחתונים יעלו למעלה, שזהו כללות החידוש דמ"ת²³⁰.

קפטוגם בענין זה מודגשת מעלתן של נשי ישראל – שהראו חביבות מיוחדת לנדבת המשכן²³¹.

קצוזוהי זכותן וחובתן של נשי ישראל – שכל אחת מהן צריכה לפעול השראת השכינה בביתה הפרטי, שהקב"ה יאמר עליו "ושכנתי בתוכם", והיינו, עי"ז שמבטלים את החומריות, ומהגשמיות עושים כלי לאלקות, כך, שיהי' ניכר אצל כל בני הבית ש"אנכי הוי' אלקיך"35 – הציווי הראשון שבמ"ת שנאמר לכאו"א מישראל בלשון יחיד²³² – שהוי' הוא כחך וחיותך²³³.

קצא[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון הכנה. ניגון רבינו הזקן בן

קצב49
ד' הבבות (בבא הד' – פ"א). "ניע זשוריצי כלאָפּצי", ועמד מלא קומתו ורקד על מקומו.

קצגכ"ק אדמו"ר שליט"א ברך ברכת המזון על הכוס, ולאחרי תפלת ערבית והבדלה – חילק לכאו"א מהנאספים מ"כוס של ברכה".

קצדטרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן "כי בשמחה תצאו"].

קצה______  ______