Toras Menachem·Vol. 37 (5723·Part 3)·Sicha of Thursday Parshas Balak·12 Tammuz·5723תורת מנחם·לז - שנת תשכ"ג - חלק שלישי·בס"ד. שיחת יום ה' פ' בלק·י"ב תמוז·ה'תשכ"ג

אבלתי מוגה

ב[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "הושיעה את עמך"].

גא. בהתוועדות י"ב-י"ג תמוז תש"ג – לפני עשרים שנה⁵⁷¹ – פתח כ"ק מו"ח אדמו"ר באמרו⁵⁷²:

דמטבע האדם, שלפעמים רצונו להיות בסביבה שלו. בכלל, הרי זה זמן שצריכים לנצל אותו לטובת הרבים, אבל אעפ"כ, יש זמן שאדם רוצה להמצא בסביבה שלו ("אין די אייגענע סביבה"), כפי שהוא ביחידות.

הוממשיך לבאר, שיש לאדם כח ויכולת לשנות את האויר שמסביבו. בכלל, הטביע הקב"ה באדם את הכח לשנות ולתקן, ועד שביכלתו לשנות גם את הענין היותר נעלה – ענין האויר.

וענין האויר – מבואר בספרי קבלה, חקירה וחסידות⁵⁷³, שהוא: אור יו"ד. והיינו, שיאיר האור של נקודת הנשמה (שזהו היו"ד), כפי שמבאר רבינו הזקן⁵⁷⁴ בענין "איתן" שבנשמה, שיש ג' פירושים ב"איתן": ישן, קשה וחזק, והו"ע הקושי והחוזק הישן ("די אַלטע האַרטע שטאַרקייט") שיש בכל אחד מישראל על תומ"צ, באופן של מסירת נפש.

זוזהו ענין האויר – אור יו"ד – גילוי איתן שבנשמה.

חעד כאן הוא התוכן בקצרה של השיחה הראשונה.

טותוכן הדברים – שיש להמשיך את ה"אור יו"ד" באויר כפשוטו (שהרי נוסף לכך ש"אויר" הוא "אור יו"ד", ישנו גם ענין האויר כפשוטו) – האויר שבו נמצאים, והיינו, שלא זו בלבד שה"איתן" שבנשמה יהי' בשלימות, ויפעל על כל עניני הנשמה (שזהו"ע "אור יו"ד"), אלא עוד זאת, שבכחו של יהודי לפעול שענין זה יהפוך להיות ה"אויר" של הסביבה כולה, והיינו, שבכל מדינה ובכל מקום שמגיע אליו, צריך להשתדל ולעשות כל התלוי בו, ואז יפעל – שבכל הסביבה יהי' ה"אויר" שלו.

י122
ב. ויש להוסיף בביאור הדברים:

יאב' הענינים שבאויר, "אור יו"ד" ו"אויר" כפשוטו, קשורים זה בזה – כפי שמבאר רבינו הזקן בתורה אור⁵⁷⁵ ש"הארת אור הנר הוא ע"י שיש אויר סביב האור, משא"כ בלא אויר יכבה ולא יאיר כלל", וכן הוא בכל אור למטה, אור הנר, נר קטן או נר גדול, אבוקה או מדורה⁵⁷⁶, שקיום האור תלוי בהאויר שמסביבו, ולכן, כאשר שואבים את האויר, או כאשר האויר הוא מגושם ביותר, אזי אין קיום להאור; או שאינו דולק לכתחילה, או שנכבה מיד⁵⁷⁷.

יבוהסיבה לכך שכן הוא למטה – לפי ש"נשתלשלו מהן"⁵⁷⁸, שכל הענינים למטה בגשמיות, הם כמו בשרשם למעלה:

יגענין האור הוא – שרואים כל דבר כפי שהוא, ואין צורך למשש כו', להתבונן ולפלפל אם כן הוא אם לאו, כיון שיש אור מסביב, ולכן רואה את הענינים כפי שהם.

ידושני פרטים בזה: (א) זהו ענין פנימי, שיכול לראותו ולתפסו, (ב) וענין פנימי זה נמצא אצלו באופן שאינו זקוק להוכחות ממקום אחר, מתוך שקו"ט, קושיות ותירוצים, כיון שרואה אותו מיד כפי שהוא.

טוודוגמתו בכחות האדם למטה – הו"ע השכל:

טזכשם שספירת החכמה למעלה היא התחלת וראשית הספירות, אורות פנימיים, כך גם בכחות האדם, התחלתם וראשיתם הוא כח השכל, וכיון שהמוח שליט על הלב (כדאיתא בזהר⁵⁷⁹, ורבינו הזקן מוסיף⁵⁸⁰) בטבעו ותולדתו, נמצא, שכל מציאות האדם והנהגתו תלוי' במוח, כפי הוראת שכלו.

יזובשכל גופא – שיש בו כמה דרגות – הנה נקודת השכל (שרואה את אמיתית הענין ללא ספקות), נקראת בשם כח החכמה כמבואר בתניא8 (ובספרי חסידות שלאח"ז בארוכה).

יחוהנה, הכחות הפנימיים שבאדם (החל מכח החכמה), נמשכים מהכחות המקיפים – רצון ותענוג.

יט123
ולדוגמא⁵⁸¹: הכלל המובא בגמרא⁵⁸² "לעולם ילמוד אדם במקום שלבו חפץ", וכהפס"ד בשו"ע יו"ד⁵⁸³ בהלכות כבוד אב ואם, ש"תלמיד שרוצה ללכת למקום אחר שהוא בוטח שיראה סימן ברכה בתלמודו לפני הרב ששם, ואביו מוחה בו .. אינו צריך לשמוע לאביו בזה".

כולכאורה אינו מובן: מהי השייכות ד"לבו חפץ" לענין ההבנה וההשגה? – לכאורה, כאשר יתייגע בשכלו יבוא לידי הבנה והשגה, בין אם יש לו תענוג ובין אם לאו?!

כאאך הענין הוא – שהצלחת הכחות הפנימיים היא כאשר הם קשורים עם שרשם ומקורם, שהם הכחות המקיפים, רצון ותענוג.

כבומכמה טעמים המבוארים בקבלה וחסידות⁵⁸⁴ – הנה ספירת הכתר (רצון ותענוג) נקראת בשם "אויר", וממנה נשתלשל ענין האויר שישנו בעולם.

כגולכן, הנה כשם שבחכמה, הבנה והשגה שבאדם, יש צורך שיהי' "לבו חפץ" (רצון ותענוג), שאז יצליח בחכמה והבנה והשגה – כן הוא גם בענין האור למטה (שהוא בדוגמת ענין החכמה), שקיום האור תלוי באויר שמסביב לו.

כדג. והנה, גם ענין האויר תלוי במעשה האדם.

כהויש להביא ראי' והוכחה מנגלה דתורה – כמבואר כמ"פ⁵⁸⁵ שכל הענינים שבפנימיות התורה יש להם השתקפות בנגלה דתורה, שהיא החיצוניות של הפנימיות, וכיון ש"תורה" היא מלשון "הוראה"⁵⁸⁶, והמעשה הוא העיקר⁵⁸⁷, צריך כל דבר להתבטא בדין בנגלה דתורה – שגם באויר שייך טומאה וטהרה:

כולכאורה אינו מובן: בשלמא דבר שבידו של אדם לשנותו, יכול לפעול בו מצב של טהרה או הפכו; אבל אויר – אם אין לאדם שליטה עליו לטוב או למוטב, לא שייך שע"י האדם יהי' טהור או בהיפך הטהרה.

כזוהרי רואים שישנם מעשי ידי אדם שעל ידם יכול לפעול שהאויר שבמקומו יהי' טהור – אם עי"ז שאינו מכניס לשם דברים שיכולים

כח124
לטמא אותו, ויתירה מזה: אפילו אם האויר כבר נטמא רח"ל, יש לו ברירה לקיים את הציווי "ונתץ את הבית גו'"⁵⁸⁸, וליקח אבנים אחרות ולבנות את הבית מחדש, ואז מתבטל הענין דהיפך הטהרה.

כטוזוהי ההוכחה מהלכה שבתורה, שגם ענין האויר תלוי במעשה ידי אדם⁵⁸⁹.

לד. ויתירה מזה – שיש מעלה ועילוי בענין האויר לגבי שאר עניני האדם:

לאכיון שענין האויר הוא שרש ומקור כחות המקיפים שבאדם (רצון ותענוג), וכחות המקיפים הם קרובים יותר לעצם הנפש – אזי נקל יותר לפעול שם ענין הטהרה והסרת הטומאה, כיון שנמצאים בקירוב יותר לדרגת הנפש שעלי' נאמר "בבואה דבבואה לית להו"⁵⁹⁰, ואפילו בשעת החטא היתה באמנה אתו ית'⁵⁹¹.

לבומזה מסתעף גם הדין בנגלה דתורה – פס"ד הרמב"ם⁵⁹², שכל אחד מישראל, מבלי הבט על מעמדו ומצבו בגלוי, "רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות"; בפנימיות רצונו – בכחות המקיפים הקשורים עם פנימיות הנפש – רוצה לקיים את רצון הבורא, ולא רק באופן סתמי, אלא באופן שיומשך במעשה פרטי – לקיים את הציווי של ב"ד שפסקו שצריך לגרש את אשתו, ועד שגם "גט המעושה"⁵⁹³ ע"פ ב"ד של ישראל, שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, חשיב ש"גרש לרצונו".

לגה. וזהו גם מה שמצינו בספרים⁵⁹⁴ בנוגע למעלת האויר של ארץ ישראל:

לדובהקדמה – שארץ ישראל בכלל, לאחרי החורבן, הרי היא ארץ שממה;

להמבלי הבט על הנראה לעיני בשר, הנה כל זמן שלא נתתקן הענין ד"חטאינו", הרי "מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו" – כנוסח תפלת המוספים דר"ה ויוהכ"פ וימים-טובים, שנוסח זה נקבע גם עבור יהודי שדר בירושלים עיר הקודש, ואפילו בירושלים העתיקה, בד' אמות הסמוכים להר הבית (אם כי לא על הר הבית עצמו, שאסור

לו125
ליכנס שם⁵⁹⁵), ואעפ"כ, גם הוא צריך לומר "גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו", בתפלת העמידה, שבה צריכה להיות זהירות יתירה שלא לומר דבר שהוא היפך האמת!

לזומזה מוכח, שבזמן החורבן, חרב לא רק בית-המקדש, אלא חרבים גם כל הענינים הקשורים עם ארץ-ישראל.

לחאך ישנו ענין היוצא מן הכלל – אוירא דארץ ישראל:

לטאפילו בארץ ישראל דלמטה – הנה "אוירא דארץ ישראל מחכים"⁵⁹⁶, ולא רק בזמן שביהמ"ק קיים, אלא אפילו לאחרי החורבן, שלכן, גם עתה, הנה "חד מינייהו (מאנשי ארץ ישראל) עדיף כתרי מינן"⁵⁹⁷ (מאנשי בבל), שזהו לפי ש"אוירא דארץ ישראל מחכים"⁵⁹⁸.

מונמצא, שלמרות שבכל עניני ארץ-ישראל פגע החורבן, הנה ב"אוירא דארץ ישראל" לא הי' החורבן יכול לפגוע, והיינו, לפי שענין האויר הוא במדריגה כזו שגם בשעת החטא היתה באמנה אתו ית'.

מאו. והענין בזה בעבודת האדם:

מבאצל כל אחד מישראל בנפשו פנימה, ישנם ענינים של כחות פנימיים – עבודת ה' ע"י השכל וע"י הרגש הלב (מוח שליט על הלב), ועד למחשבה דיבור ומעשה. ואף שהמעשה הוא העיקר, הרי גם ענינים של דעות, וענינים של רצון ותענוג, יש להם חשיבות מיוחדת, ואדרבה – גדולה יותר.

מגובלשון הרמב"ם בספרו "יד החזקה"⁵⁹⁹: "אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה .. אלא כשם שצריך אדם לשוב מאלו, כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו .. מן הכל צריך לחזור בתשובה, ואלו העונות קשים מאותן שיש בהן מעשה".

מדועל זה ישנו סיוע מיוחד מהענין ד"אוירא דארץ ישראל מחכים", אפילו לאחרי החורבן.

מהועד"ז ישנו גם הענין דאויר גן עדן – כפי שמביא רבינו הזקן באגה"ק⁶⁰⁰ בשם ספר עשרה מאמרות⁶⁰¹, ש"אויר ג"ע מתפשט סביב כל

מו126
אדם ונרשמים באויר זה כל מחשבותיו ודיבוריו הטובים בתורה ועבודת ה' (וכן להיפך ח"ו נרשמים באויר המתפשט מגיהנם סביב כל אדם)".

מזז. וזהו גם תוכן דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בהשיחה הנ"ל ע"ד הכח והיכולת שיש לאדם לשנות את האויר שמסביבו,

מח– לאחרי ההקדמה שזהו זמן שצריכים לנצל אותו לטובת הרבים, ומסיים, שישנו הרצון להמצא בסביבה שלו, כפי שהוא ביחידות, שמזה גופא מוכח שגם ענין זה נוגע לרבים –

מטכי, כאשר יהודי בונה מסביבו אויר טהור – אויר שזוכר מירושת אביו, מסורת אבותינו, ומאויר זה נעשה אח"כ "אור יו"ד", היינו, שה"איתן" שבנשמה, הקושי והחוזק הישן ("די אַלטע האַרטע שטאַרקייט") שנלקחת מאבותינו, יפעל על כל חלקי הנשמה – הנה גם כאשר יוצא לפעול בסביבתו עם הזולת ועם רבים וציבור, אזי יביא גם שם את ה"איתן" שבנשמה, היינו, שגם פעולותיו עם הזולת יהיו מצד ה"איתן" שבנשמה.

נח. והוראה נוספת בענין זה – שבנוגע לאויר יש צורך בזהירות יתירה:

נאכאשר מדובר אודות עניני אכילה ושתי' ולבושים וכיו"ב – יכולים בנקל להזהר לאכול ולשתות מאכלים ומשקאות כשרים דוקא, ללבוש בגדים ללא שעטנז וכו' וכו'; אבל כאשר מדובר אודות אויר המדינה – הנה הוא בעצמו אינו מרגיש כלל ששואף לקרבו את אויר המדינה, אויר של חוץ-לארץ, שקשור עם גושה שהוא היפך הטהרה, וגם אוירה הוא היפך הטהרה⁶⁰².

נבואף שלכאורה לא נעשה האויר דם ובשר כבשרו, שהרי דם ובשר כבשרו נעשה ממאכל ומשקה, משא"כ האויר, לא ניכר שפועל בו – הרי האמת היא שגם באויר יש מציאות של אויר מחכים ואויר טהור, ועד לאויר שהוא באופן הפכי לגמרי.

נגוכיון שזהו ענין שאי אפשר למששו בידים ולהראות עליו באצבע – יש צורך בזהירות מיוחדת שהאויר שמסביבו יהי' קשור עם ה"איתן" שבנשמה.

נדט. והמעשה הוא העיקר (כנ"ל) – בנוגע למדינה זו:

נהכל ישראל בחזקת כשרות הם⁶⁰³, כך, שכאשר מדובר אודות אכילה

נו127
ושתי', לבושים ובתים – אוכלים מאכלים כשרים ושותים משקאות כשרים, לובשים בגדים ללא שעטנז, ודרים בבתים שקבועים בהם מזוזות, וכמו"כ בנוגע לכל הענינים שיכולים למשש בידים ולהראות עליהם באצבע, שבכולם ההנהגה היא ע"פ שו"ע.

נזאבל בהיותו בהתבודדות לחשוב ולהתבונן בעצמו – אזי תופס ("ער כאַפּט זיך") שכל מציאותו חדורה באויר המדינה:

נחהיכן מונח הרצון שלו – בענין הקשור עם תאוות הממון, או בענין של "מה יאמרו הבריות" – היפך ההנהגה ד"אל יבוש מפני המלעיגים"⁶⁰⁴, או בענין של מרוצה אחר דעת הרוב ("מאַדזשאַרעטי"), ללא נפק"מ מהי הדעה שלו, כיון ש"אחרי רבים להטות"⁶⁰⁵.

נטולכאורה: כיון שמאכלו לבושו ודירתו הם באופן של כשרות, למאי נפק"מ כל שאר הענינים?

סאך הענין הוא: כדי שאכילתו ושתייתו ולבושו והנהגתו יהיו ע"פ תורה, כפי שיהודי צריך להתנהג מצד בחי' "איתן" שבנשמה – בהכרח להבטיח את מצב האויר, שיהי' ב"אוירא דארץ ישראל": "ארץ" – כדברי המדרש⁶⁰⁶ "למה נקרא שמה ארץ, שרצתה לעשות רצון קונה", ו"ישראל" – ע"ש "שרית עם אלקים ועם אנשים"⁶⁰⁷,

סאכלומר: רצונו היחידי – ללא נפק"מ מה יאמר השכן, ומה אומרים הרבים – אינו אלא לעשות רצון קונו, והוא נמצא בתנועה של מרוצה ("רצתה" מלשון מרוצה) לקיים רצון הבורא;

סבואז – "שרית עם אלקים ועם אנשים", שיוכל להתגבר ולנצח את כל האנשים שמסביבו, וגם את כחות הטבע ("אלקים"), כחות המדינה ועד לשר ומלאך של המדינה, שעומדים כנגדו וטוענים שנמצאים בסביבה שבה צריך האדם לבנות לעצמו "קריירה", לבנות את העתיד שלו, ולהבטיח שחשבונו ב"בנק" יהי' בעל כו"כ ספרות, וכיו"ב, ובידו הברירה שכל זה יהי' ע"פ שו"ע!...

סגונקודת הדברים:

סדאם הנהגתו תהי' באופן ד"אחרי רבים להטות", להטות אחרי אותם "אנשים" שאין לו להתחשב בהם, ולהיות חדור באויר המדינה שיספוג

סה128
עם כל נשימה ונשימה – הנה קלקול האויר יפגע גם ב"אור תורה" ו"נר מצוה"⁶⁰⁸ (כנ"ל שקיום האור תלוי באויר);

סוההתחלה תהי' באופן שיהי' "נבל ברשות התורה" (כדברי הרמב"ן⁶⁰⁹), והיינו, שיש לו אמנם רשות ע"פ תורה, אבל זוהי הנהגה שהיא היפך החכמה – כפירוש התרגום⁶¹⁰ ש"נבל" הוא היפך החכם, היפך חכמתו (שהיא גם רצונו) של הקב"ה,

סזוסוכ"ס הרי זה פועל שנעשה במעמד ומצב הפכי מ"חכם עיניו בראשו"⁶¹¹ שהולך באור – עליו נאמר41 "בחושך הולך", כיון שהוא היפך החכם, ו"לב גו' לשמאלו"⁶¹².

סחי. וזוהי אחת ההוראות מהשיחה האמורה – אע"פ שבאותה שעה לא נתפרשו ונתבארו הדברים בארוכה – שכאשר באים למדינה שאינה חדורה עדיין ב"אור תורה" ו"נר מצוה", צריכים להבטיח לא רק את כשרות המאכלים הלבושים והבתים, אלא גם להמצא באויר שחדור ביראת ה' ואהבת ה', שאז יכול לקיים את דברי המדרש⁶¹³ "על כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס לבורא, מ"ט כל⁶¹⁴ הנשמה תהלל י-ה".

סטוזהו גם הקשר עם ימי הגאולה י"ב-י"ג תמוז:

עגם כאשר נמצאים במדינה כזו שיהודי אחד ויחיד נעמד נגד המדינה כולה, "דיקטטורה" של מאה ושמונים מליון בני-אדם – הנה כאשר נעמדים בתוקף אמיתי מצד בחי' "איתן" שבנשמה, אזי פועלים, שלא רק בהיותו בביתו או בלכתו בדרך, אלא אפילו כאשר הגוף נמצא אצלם בבית-האסורים רח"ל, הנה גם שם ניתוסף בענין התפלה וקיום המצוות מתוך מס"נ יותר מכמו שהי' בביתו, ועד כדי כך, שמה שלא הי' יכול לפעול בביתו על מי שבא לאסרו ש"יענה אמן בעל כרחו"⁶¹⁵, הנה בהיותו בבית-האסורים פעל שהלה קראו בשם "רבי", וביקש שיוותר ויציית להנהלת בית-האסורים (לא בדרך פקודה, אלא) בדרך בקשה, כפי שכבר נדפס הסיפור בארוכה⁶¹⁶.

עאומזה מובן במכ"ש וק"ו בנוגע לזמנינו זה – ובשתים:

עב129
לכל לראש – נמצאים אנו במעמד ומצב קל יותר שלא בערך כלל לגבי המצב שהי' שם בכללות המדינה, ועאכו"כ בבית-האסורים רח"ל, ואדרבה: ישנם כמה פרטים וענינים שלא זו בלבד שאינם קשורים עם קשיים, אלא עוד זאת, שמביעים על זה "יישר-כח".

עגועוד ועיקר: לאחרי שיהודי, נשיא בישראל, מסר נפשו, ופתח צינור ודרך (לא רק שביל, אלא דרך) רחבה שגם אחרים יוכלו לפעול זאת – אזי היכולת והאפשריות נתונה לכאו"א לילך בתוקף ה"איתן" שבנשמה, ולהבטיח שהאויר שנושמים בבית יהי' חדור ביראת ה', אהבת ה' ואהבת התורה וקיום מצוותי',

עדואז פועלים שמהאויר נעשה "אור יו"ד" – "לכל בני ישראל הי' אור"⁶¹⁷, שביתו של כל יהודי נעשה מואר, ובאור זה רואה ברור את הדרך אשר ילך בה, הן בעניני הנפש והן בעניני הגוף,

עהועי"ז זוכה לברכות ה' בכל המצטרך לו ולבני ביתו, בני חיי ומזוני רויחי, ובאופן של גאולה וחירות מכל ענינים המבלבלים,

עוואומר "ברוך שעשה לי נס" – שממשיך את הנס שהי' "בימים ההם", שיומשך לכל ההולכים בעקבותיו "בזמן הזה".

עז[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון ה"בינוני", והניגון "סטאַוו- יאַ-פּיטוּ"].

עח* * *

עטיא. עיקר השיחה שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר בהתוועדות הנ"ל⁶¹⁸ – אשר האמור לעיל הי' כנראה בתור הקדמה – היא:

פהקב"ה ברא את הזמן (וכידוע מ"ש אדמו"ר האמצעי בסידור⁶¹⁹ בשם המגיד, שהזמן הוא ג"כ נברא), ונתן בכל זמן ברכה מיוחדת, וכפי שמצינו גם להלכה – בנוגע ל"ברכת היום" ביחס ל"ברכת היין"⁶²⁰.

פאבברכת הזמן (ברכת היום) יש ב' פירושים: (א) זמן שהוא מבורך, (ב) זמן שהוא עצמו המברך. וכמו החילוק שבין ימי המועדים ליום השבת, שימי המועדים הם ימים מבורכים (והיינו, שצריך לקדש ולברך את הזמן – "ישראל אינהו דקדשינהו לזמני"⁶²¹), ואילו יום השבת (ש"מקדשא וקיימא"⁶²²) הוא יום שמברך – מיני' מתברכין כולהו יומין⁶²³.

פב130
והוסיף:

פגהענין של ברכת היום ישנו אצל כל אחד לפי מעלתו, מדריגת מהותו ועבודתו.

פדישנם חמשה דרגות בנשמה, כמארז"ל43 חמשה שמות נקראו לה: נפש רוח נשמה חי' יחידה, שהם כנגד ד' העולמות עשי' יצירה בריאה ואצילות, ואור א"ס שלמעלה מאצילות (עולם הא"ס).

פהוכשם שרבינו הזקן מבאר בתניא8 שעשר כחות הנפש הם כנגד עשר ספירות עליונות שנשתלשלו מהן, ורעותא דלבא (שלמעלה מעשר כחות הנפש) היא כנגד האוא"ס שלמעלה מאצילות⁶²⁴ – הרי מובן, שברכת היום ישנה בכל הדרגות של הנשמה, ובכל העולמות.

פווסיים: ובכח זה הנני נותן ברכה לכלל ישראל: ברוכים תהיו.

פזיב. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

פחדברי צדיקים קיימים לעד⁶²⁵, ועאכו"כ דבריו של נשיא שהוא נשיא הדור, ועאכו"כ דברים שאומר ברבים, ומפרש שהם אמורים לכלל ישראל.

פטולכן, חל על זה הדין "שאין מיתה בציבור"⁶²⁶, והיינו, שאע"פ שדברים אלו נאמרו לפני כו"כ שנים, הנה מציאות הציבור (שאליו נאמרו הדברים) קיימת עד היום הזה, ובמילא קיים ונמשך גם ה"ברוכים תהיו" לציבור זה.

צוכיון שבמשך הזמן ניתוספו אליו עוד יחידים ופרטים שנכללו בהציבור, באופן שנתבטלה מציאותם בתור פרט בפני עצמו, ונעשו מציאות אחת עם הציבור – הרי מובן, שגם הם מקבלים (לא רק חלק מהברכה, אלא) את כל הברכה שמקבל כל הציבור, כי, כשאתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו⁶²⁷, כך, שכל חלק מהציבור יש לו את מציאות הציבור כולו, ובמילא יש לו גם את כל הברכה של כל הציבור.

צאוכאמור לעיל, כיון שהיתה הבהרה שברכה זו ניתנת לכלל ישראל (ציבור), עומד מקבל הברכה כמו שהוא (אין מיתה בציבור), ועאכו"כ שהמברך הוא במעמד ומצב ש"מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש"⁶²⁸, ומעורר רחמים רבים על צאן מרעיתו.

צב131
וכיון שכן, הרי בודאי שישנו הענין ד"ברוכים תהיו" – שזהו לשון שמיוסד על הפסוק⁶²⁹ "ברוך אתה" (שהוא נוסח התחלת כל הברכות), אלא שנאמר ביתר ביאור וביתר פירוט, בלשון רבים, באופן שכולל כל הברכות, בכל המצטרך לו ולבני ביתו עד סוף כל הדורות, מנפש ועד בשר, וכאמור לעיל, באופן הניתן בימי הגאולה.

צג* * *

צדיג. פרשת השבוע – שהתחלתה בנוגע לזמן שבנ"י היו במדבר – מסתיימת בתיאור המעמד ומצב ד"אחרית הימים"⁶³⁰, בימים האחרונים של כללות העולמות וסדר ההשתלשלות, בשני אופנים:

צההן בקו ד"סור מרע" – "ואחריתו (של זה שהוא המקור לכל מיני רע) עדי אובד"⁶³¹,

צווהן בקו ד"עשה טוב" – "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל"⁶³², כדאיתא בתרגום⁶³³ ומדרשי חז"ל⁶³⁴ שקאי על מלכא משיחא, ועד "וישראל עושה חיל"⁶³⁵, כפי שנתבאר בזהר פ' בלק⁶³⁶ בנוגע לפרטי הענינים שיהיו בימות המשיח (ומסיים בזהר שם: "ברוך ה' לעולם אמן ואמן"⁶³⁷, והיינו, שזהו ענין של שבועה דלמעלה, "נשבע ה'"⁶³⁸, כמובן מדברי הגמרא במסכת שבועות⁶³⁹ ש"אמן אמן" (ב"פ אמן) הו"ע של שבועה).

צזיד. והנה, נוסף על הפירוש הנ"ל שהפסוק "דרך כוכב מיעקב גו'" קאי על מלכא משיחא – ישנו גם פירוש הרמב"ם⁶⁴⁰ ש"דרך כוכב מיעקב זה דוד, וקם שבט מישראל זה מלך המשיח".

צחוע"פ המדובר כמ"פ⁶⁴¹ ששתי דרשות שדרשו רז"ל בפסוק אחד הרי הם קשורים זב"ז (כדמוכח מהדין ד"שעטנז", שצריכים להיות כל ג' הענינים שנרמזו בתיבה זו: "שוע טווי ונוז"⁶⁴²) – הרי כן הוא גם בנוגע לב' פירושים בפסוק "דרך כוכב מיעקב", אם קאי על דוד או על מלך המשיח, שהם קשורים זב"ז, ובודאי שאין סתירה ביניהם.

צטוההסברה בזה:

ק132
מצינו בדברי רז"ל⁶⁴³, שאילו זכו היתה מלכתחילה גאולה שלימה שאין אחרי' גלות, ובית-המקדש הראשון הי' בקיום נצחי, והרי ביהמ"ק הראשון נקרא ע"ש דוד⁶⁴⁴.

קאועוד זאת – שאפילו על מלך המשיח נאמר⁶⁴⁵ "ועבדי דוד מלך עליהם", והיינו, שמלך המשיח יהי' עבדי דוד [אלא שאעפ"כ נקרא לפעמים ע"ש דוד ולפעמים ע"ש משיח, שזהו מצד החילוק איזה ענין הוא בגלוי ואיזה ענין הוא בהעלם (וכמו במדות דקדושה בעולם התיקון, שכלולים זמ"ז, שלפעמים גובר ענין פלוני להיות בגלוי)], כמבואר הענין בארוכה בספרי קבלה⁶⁴⁶, ומרומז בדברי הגמרא במסכת סנהדרין⁶⁴⁷: "כגון קיסר ופלגי קיסר", ואכ"מ.

קבוע"פ המבואר בתניא⁶⁴⁸ שכל הענינים של ימות המשיח תלויים במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות, שעכשיו צריכים להתייגע עליהם, ולעתיד לבוא יהי' ענין השכר, "שכר מצוה מצוה"⁶⁴⁹, "שמשכרה נדע מהותה"⁶⁵⁰ – הרי מובן, שב' הענינים, ענינו של מלך המשיח וענינו של דוד המלך, צריכים להיות גם עתה בעבודת האדם.

קגטו. בנוגע לדוד המלך ומלך המשיח מצינו חילוק מן הקצה אל הקצה:

קדבנוגע לדוד – נאמר⁶⁵¹ "דוד הוא הקטן"; וכל הענינים שפעל, באו ע"י יגיעה, ומתוך מלחמות גדולות ועצומות, וכמ"ש בתנ"ך⁶⁵²: "דם לרוב שפכת".

קהואילו בנוגע למשיח – הנה אף שבתחלת ביאתו, קודם שנתברר ש"הרי זה משיח בודאי" (כלשון הרמב"ם⁶⁵³), "ילחם מלחמות ה'", הרי כאשר יהי' "משיח ודאי", אזי לא יהי' אצלו ענין של מלחמה באופן ד"דם גו' שפכת" – ואדרבה: "וכתתו חרבותם לאתים"⁶⁵⁴, וכמ"ש⁶⁵⁵ "ונתתי שלום בארץ גו' וחרב (אפילו חרב של שלום) לא תעבור בארצכם" – אלא כמ"ש בהפטרת הגאולה ("ויצא חוטר מגזע ישי וגו'"⁶⁵⁶) ש"בשבט

קו133
פיו וברוח שפתיו ימית רשע"⁶⁵⁷, והיינו, שאין צורך בענין של מלחמה, אלא "בשבט פיו" בלבד יפעל לשנותו כו' (כמ"ש⁶⁵⁸ "יתמו חטאים", "ולא חוטאים"), ועד ש"לא ירעו ולא ישחיתו"⁶⁵⁹, שלכן, "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד"⁶⁶⁰.

קזוכמו"כ לא נאמר במשיח "הוא הקטן", כמו בדוד, אלא אדרבה – "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"⁶⁶¹, והיינו, שיעמוד בהתרוממות נפלאה, למעלה אפילו מהתנועה ד"ואתהלכה ברחבה"⁶⁶² שהיתה אצל אדה"ר, שהי' יחיד למטה ע"ד שהי' הקב"ה יחיד למעלה, כדאיתא בפרדר"א⁶⁶³ ש"ראו אותו הבריות .. ובאו כולם להשתחוות לו" (קודם החטא, שעדיין לא הי' מעמד ומצב של העלם והסתר), לפי שהי' יחיד למטה כמו שהי' הקב"ה יחיד למעלה כביכול; ואילו משיח, ש"ירום ונשא וגבה מאד", למעלה מאדה"ר⁶⁶⁴, יהי' במעמד ומצב ד"ואתהלכה ברחבה" עוד יותר.

קחוהענין בזה:

קטשהרוממות של משיח היא מפני שבאמיתיות ובפנימיות הרי הוא באופן ד"דוד הוא הקטן".

קיוע"ד שמצינו גבי כתר, ש"אע"ג דאיהו אור קדמון אור צח ואור מצוחצח, אוכם הוא קדם עילת העילות"⁶⁶⁵, וכמשנ"ת במאמרים הקודמים⁶⁶⁶, שדוקא בגלל היותו אור צח ומצוחצח וקדמון, הרי הוא בביטול נפלא – כפי שמבאר רבינו הזקן באגה"ק ד"ה קטנתי⁶⁶⁷ שכתב אחר ביאתו מפטרבורג, ש"כל הקרוב אל ה' .. כל שהוא קמי' יותר, הוא יותר כלא ואין ואפס".

קיאוכשם שהענין דאוכם הוא בכתר, כך גם בנשמות – שאין לך ענין הקטנות, אוכם, כמו שהוא בנשמת משיח, בחי' הכתר בנשמות.

קיבומצד זה נעשה בגלוי הענין ד"גבה מאד", "ואתהלכה ברחבה", אפילו יותר מאשר אצל אדה"ר.

קיגואילו אצל דוד, הי' להיפך – שבגלוי הי' "דוד הוא הקטן", "אם לא שויתי ודוממתי"⁶⁶⁸, אבל בפנימיות הי' אצלו כל התוקף, כפי שרואים

קיד134
בצוואתו לשלמה בנו⁶⁶⁹, ועד"ז בשאר הענינים, וכמודגש גם בכך שהי' "אדמוני עם יפה עינים"⁶⁷⁰ (כמבואר הענין בארוכה במק"א⁶⁷¹). וכמו התוקף דספירת המלכות, ש"לית לה מגרמה כלום"⁶⁷², ומצד זה מקבלת כל מה שיש למעלה⁶⁷³.

קיהטז. וב' ענינים אלו צריכים להיות בעבודתו של כל אחד מישראל⁶⁷⁴.

קיוובהקדם מאמר הבעש"ט⁶⁷⁵ שבנשמת משיח יש חלק מנשמת כל אחד מישראל, ובכל אחד מישראל יש חלק וניצוץ מנשמת משיח,

קיז– ועפ"ז מובן מה שבירושלמי⁶⁷⁶ מפרש "דרך כוכב מיעקב" (שקאי על משיח, כנ"ל) על יהודי פשוט שעבר איסור חמור, וכאמור לעיל (סי"ד) שפירושים על אותו פסוק צריכים להתאים זל"ז, להיותם "שבעים פנים"⁶⁷⁷ באותו ענין בתורה, והיינו ע"פ תורת הבעש"ט הנ"ל שכל אחד מישראל קשור עם משיח, כיון שיש בו ניצוץ מנשמת משיח, ובמשיח יש ניצוץ מנשמתו –

קיחשלכן צריך כל אחד מישראל לעשות את חלקו כדי לקרב את קץ הגאולה ולהביא את המשיח למטה מעשרה טפחים בגלוי.

קיטומזה מובן גם שבכל אחד מישראל צריכים להיות ב' ענינים הנ"ל:

קכמחד גיסא – "דוד הוא הקטן", "נפשי כעפר לכל תהי'"⁶⁷⁸, והיינו, שבכל הענינים הקשורים ללימוד התורה וקיום המצוות אינו מציאות לעצמו, אלא הוא בטל לגמרי למציאות האדון, מלך מלכי המלכים הקב"ה;

קכאולאידך גיסא – בנוגע למלעיגים כו', כל ההעלמות וההסתרים – צריך להיות התוקף דמשיח, והיינו, שלגביו אין שום מציאות, וכל הענינים נעשים כרצונו של משיח.

קכבוכיון שתובעים זאת מכל אחד מישראל, הרי זה סימן שניתן לו הכח על זה – שיוכל להיות "גבור כארי" (כמ"ש בהתחלת כל ד' חלקי השו"ע), שהוא מלך על כל החיות⁶⁷⁹, וביחד עם זה, "ונפשי כעפר לכל תהי'" (שזוהי ההתחלה להיות כלי קיבול לתומ"צ).

קכג135
ועי"ז פועלים שה"איתן" שבנשמה – בחי' הכתר שבנשמה, שזהו התוקף שבנשמת איש ישראל, שהיא "חלק אלקה ממעל ממש"⁶⁸⁰, שלא להתפעל משום דבר – יומשך ע"י המוח והלב ברמ"ח אברים ושס"ה גידים עד לעקב שברגל, לילך בכל מקום מתוך תוקף ד"גבור כארי", למלא את רצונו של הקב"ה, באופן שאין לו רצון משלו, "אם לא שויתי ודוממתי", כי אם "אם כה יאמר גו' הנני"⁶⁸¹.

קכדואז כובש גם את חלקו בעולם – תחילה ע"י מלחמות, ואח"כ כמו אצל "משיח ודאי", שפועל בחלקו בעולם הענין ד"אז אהפוך גו' לעבדו שכם אחד".

קכהוכאשר מצטרפים כל בנ"י יחדיו – אזי מכריעים את כל העולם כולו לכף זכות, וממשיכים את הגאולה האמיתית והשלימה למטה מעשרה טפחים.

קכו* * *

קכזיז. כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון אדמו"ר מהר"ש.

קכחאח"כ צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה מה טובו אהליך יעקב גו'.

קכטלאחרי המאמר צוה לנגן ניגון הצמח-צדק. אח"כ נערכו "שבע ברכות" של אחד התלמידים.

קל* * *

קלאיח. בשיחה הנ"ל⁶⁸² סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר בתוך הדברים אודות הרגש לבו בעת הנסיעה מאירופא לארצות-הברית, בהזכירו גם את הנסיעה מרוסיא, ותוכן הדברים, שלא הי' זה ענין שיש הנאה ממנו, אלא אדרבה – ענין של יסורים, מצד הריחוק במקום (אמנם אך ורק במקום, אבל אעפ"כ הרי זה ריחוק) מאחינו בנ"י שנשארו במדינתנו לפנים, שחלקם עדיין נמצאים עתה במדינה ההיא.

קלבובהקדמה:

קלגבכלל ישנם כמה גדרים בנוגע לדיבורו של כל אחד מישראל, כפי שמאריך הרמב"ם בפירוש המשניות למסכת אבות17 בנוגע לחלקי הדיבור, שיש דיבור שצריך להיות נזהר ממנו, יש דיבור המותר ויש דיבור המחוייב.

קלדועאכו"כ כאשר מדובר אודות נשיא, ועאכו"כ בנוגע לדיבוריו

קלה136
הנדברים ברבים, שמהם למדים כו"כ כיצד להתנהג כאשר יהי' אצלם ענין של שמחה מעין זה, בהתאם ובדוגמת הוראה זו, כך, שברור הדבר שאין זה סתם דיבור כדי לספר הרגש הלב, אלא דיבור שהשומעים אותו באותו מעמד, וכן אלו שיספרו להם דבריו של פלוני בנוגע לעניניו, יוכלו ללמוד ממנו ענין שנוגע להם, ומה שנוגע ליהודי – הרי זה כמאמר המשנה⁶⁸³: "אני נבראתי לשמש את קוני", ללמוד הוראה שנוגעת להם בעבודת הבורא, במילוי התפקיד "לשמש את קונו".

קלווזהו גם שבנוגע לכל אחד מישראל ישנה תורת הבעש"ט⁶⁸⁴, שכל דבר שרואה או שומע, אין זה בדרך מקרה ח"ו, אלא עליו ללמוד מזה הוראה בעבודתו לבוראו, ועאכו"כ בנוגע לענין שנאמר בהתוועדות ברבים, והאומר הוא היושב ראשונה – הנשיא של המתוועדים, נשיא הדור.

קלזויש לבאר לכל-הפחות הוראה אחת מהאמור לעיל, בנוגע לכאו"א מישראל.

קלחיט. ובהקדמה:

קלטהסדר עתה הוא שמחפשים דבר היותר קל.

קמולדוגמא – בנוגע ללימוד התורה: לשם מה עליו להתייגע בלימוד התורה באופן שיקרא ע"פ תורה "יגעת"⁶⁸⁵ – מספיק עבורו ללמוד מתוך מנוחה; לאחרי אכילה ושתי' וטיול ושינה וכו' וכו', אזי יקיים חובתו לקונו במצות תלמוד תורה.

קמאועד"ז בהלימוד עצמו: כאשר ישנם שתי ברירות, לימוד באופן של יגיעה או לימוד קל – מחפשים הסברה לצאת י"ח מצות תלמוד תורה בלימוד קל, והראי', שהרי ע"פ דין השו"ע אסור לומר אפילו פסוק אחד (שחרית או פסוק אחד ערבית) קודם ברכת התורה⁶⁸⁶, ומזה מוכח שגם זה נחשב ללימוד התורה.

קמבהסדר בלימוד התורה הוא: "ליגמר איניש והדר ליסבר"⁶⁸⁷, והיינו, שהתחלת הלימוד, מעיקרא, מוכרח להיות באופן ד"למיגרס", ורק לאחרי כן בא סדר הלימוד "למיסבר". ואעפ"כ, גם לאחרי שכבר למד באופן של בקיאות, למיגרס, הרי הוא מתיישב בדעתו וחושב: לשם מה עליו

קמג137
להתייגע בלימודו?! די בכך שיקיים הענין ד"לא פסיק פומי' מגירסא" בלימוד למיגרס בעלמא, ולאו דוקא למיסבר, ולהתייגע עד שהתורה תעיד עליו שלומד באופן של יגיעה – "למחכה לו"⁶⁸⁸, "אינון דדחקין למלה דחכמתא"⁶⁸⁹, ובאופן "שממית עצמו עלי'"⁶⁹⁰.

קמדכ. ועד"ז בנוגע לחלקי התורה – ובהקדמה:

קמהידוע מ"ש האריז"ל – בהסבירו הן ע"פ נגלה והן ע"פ סודות התורה, ע"פ קבלה – ש"בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה"⁶⁹¹, חכמת האמת, תורת הקבלה.

קמו[וכל זה – נוסף על גודל היגיעה בלימוד נגלה דתורה, וכידוע מה שמעיד עליו תלמידו ש"לא ימיש מתוך האוהל"⁶⁹², ר' חיים ויטאל, ש"מרוב חריפותו הי' מעיין ו' דרכים בהלכה", ו"כשהי' .. קורא הלכה .. הי' מקשה בכח עד שהי' נלאה מאד ומזיע זיעה גדולה כו'"⁶⁹³, וכפי שמצינו תשובות שכתב הוא וכתבו אליו בנגלה דתורה⁶⁹⁴, וע"פ סדר הלימוד המבואר בכתבי האריז"ל123, הרי מובן בפשיטות – גם לולי העדות הברורה של הרח"ו – שהאריז"ל קיים זאת בעצמו].

קמזאלא שבתחילה הי' אופן הגילוי רק עבור חוגים ואנשים מסויימים;

קמחולאחרי כן הגיע הזמן שאודותיו אמר משה רבינו – מקבל הראשון שקיבל תורה מסיני⁶⁹⁵ – רעיא מהימנא, בזהר⁶⁹⁶: "בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזהר .. יפקון בי' מן גלותא ברחמי", ובאופן ש"יתפרנסון מהאי חיבורא דילך כו'"⁶⁹⁷, כמבואר במפרשי הזהר⁶⁹⁸ ש"יתפרנסון" היינו לימוד (לא רק אמירת האותיות והתיבות בלבד, אלא) באופן של הבנה והשגה, בדוגמת ענין הפרנסה – אכילה ושתי' (וכל צרכי האדם, כדמוכח במסכת כתובות⁶⁹⁹ שהלשון פרנסה כולל אפילו לבושים), והיינו שלימוד חכמת האמת הוא באופן ד"תורתך בתוך מעי"⁷⁰⁰, שהלימוד חודר את כחות הנפש, כשם שהמזון חודר את הגוף (ועד"ז בנוגע ללבושי הנפש, כמו בנוגע ללבושים הגשמיים).

קמט138
וגם כאן ישנו הסדר האמור:

קניש מי שטוען, שיכול לצאת י"ח מצות תלמוד תורה, כולל גם היגיעה בתורה, בלימוד הענינים שכבר הורגל בהם מאז שהדריכוהו בהם בנערותו, כמ"ש⁷⁰¹ "חנוך לנער על פי דרכו גו'" – נגלה דתורה;

קנאולמה לו לטלטל ולדחוק את עצמו דוקא להתחלת לימוד חדש – פנימיות התורה – שקשור עם ענין של מיצר ודוחק, כמו בכל שכל חדש, שקודם שבא להבנת השכל, צ"ל "שפתותיו נוטפות מר"⁷⁰², היינו, שהוא בתנועה של מרירות, בגלל שיש לו קושיות וסתירות בשכל זה. ובפרט אם הוא במעמד ומצב ד"יוסיף דעת", שאז "יוסיף מכאוב"⁷⁰³ – שמתייסר ("עס קריינקט אים") מזה שאינו מבין את השכל לאשורו ולבוריו.

קנבוא"כ, לשם מה צריך להתייגע ולהצטער ולהיות שפתותיו נוטפות מר, על התחלת לימוד חדש – בה בשעה שיכול להמשיך בלימודים שכבר הורגל בהם, וללמוד מתוך מנוחה?!

קנגכא. אך הענין הוא:

קנדאיתא בגמרא120: "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עלי'".

קנהענין זה נאמר אפילו בנוגע ליהודי בן שמונים שנה, צדיק גמור, ש"לא פסיק פומי' מגירסא" – הנה אם רצונו שתהי' התורה מתקיימת אצלו גם בשנת השמונים ואחת, וכן הלאה ("כיון דאיפליג איפליג"⁷⁰⁴), מוכרח הוא ללמוד תורה באופן ש"ממית עצמו עלי'" (וע"ד "חכמה מפוארה בכלי מכוער"⁷⁰⁵).

קנוומזה מובן, שלימוד התורה באופן ש"ממית עצמו עלי'" אינו ענין שנוגע רק לשכר בעוה"ב, אם יזכה למספר מסויים של עולמות או יותר, אלא זהו ענין שנוגע לקיום התורה, שתהי' תורתו מתקיימת, כך, שאין זה ענין של "הידור" בלבד, אלא דבר הכי מוכרח:

קנזאיתא במשנה במסכת אבות⁷⁰⁶: "כל השוכח דבר אחד ממשנתו וכו'" (כפי שהמשנה מסיימת את העונש רח"ל על ענין זה).

קנח139
ומבאר רבינו הזקן בהל' תלמוד תורה⁷⁰⁷, שאין הדברים אמורים על השוכח "מחמת אנסו".

קנטאמנם, בידעו דברי הגמרא ש"אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עלי'", הרי יש לו עצה לענין השכחה – שילמד תורה באופן ש"ממית עצמו עלי'", שאז מבטיחה התורה שתהא תורתו מתקיימת אצלו, ולא ישכחנה; ואם אינו עושה כן – הרי עליו אומרת המשנה "כל השוכח דבר אחד ממשנתו וכו'"!

קסועד"ז איתא בגמרא במסכת עירובין⁷⁰⁸: "אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך משתמרת", וכפי שמבאר רבינו הזקן בארוכה בתניא⁷⁰⁹.

קסא– פעם שאל א' אצל רבינו נשיאנו⁷¹⁰: מדוע צריכים להתנענע בעת הלימוד⁷¹¹?!

קסבהוא אדם מלומד שהשתלם בלימוד מדעים בכמה בתי-ספר, ובלשון המדינה: "קאַלעדזש'ס" ו"יוניווערסיטע'ס" (אוניברסיטאות), ושם – לא מתנענעים, לא מזיעים, אלא יושבים במתינות ("סטאַטעטשנע"), ועוברים את כל ה"בחינות" בהצלחה, ומקבלים גם "תעודה" ("דיפּלאָמע");

קסגואילו כשנכנס כאן לישיבה – רואה נערים צעירים, שרק התחילו ללמוד גמרא, תוספות, מהרש"א או פוסקים, וכבר צועקים בקול גדול, ומתנענעים לכל ד' רוחות העולם ולמעלה ולמטה...

קסדהנהגה כזו – טוען הוא – אינה ע"פ מנהג המדינה, ואין זה דבר נכון ויפה; לא זו בלבד שאין זה קידוש השם, אלא זהו – בלשונו – היפך של קידוש השם!

קסהובכן: על זה אומרת הגמרא "אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך משתמרת"! – באיזה אופן שיהי' לימוד חכמות חיצוניות, הנה כאשר מדובר אודות תורתו (שהיא חכמתו ורצונו) של הקב"ה, בהכרח שהלימוד יהי' באופן ד"ערוכה ברמ"ח אברים שלך", ובאופן ש"ממית עצמו עלי'" דוקא, ופשיטא – באופן של "יגעת", ולא באופן שיחפש לימוד קל כדי שלא יבלבל למנוחת הנפש ושינה כו'.

קסוכב. ענין זה מודגש גם בהלכה בנגלה דתורה – כמדובר כמ"פ15 שגם ענינים שע"פ חסידות מתבטאים בנגלה דתורה:

קסז140
בנוגע לחשיבות של מקרא מגילה, שדוחה שאר ענינים, ישנו דין⁷¹² שמקרא מגילה דוחה תלמוד תורה.

קסחולכאורה אינו מובן: הרי גם מקרא מגילה הוא תלמוד תורה, שהרי המגילה היא חלק מהתורה, וקריאת המגילה היא כמו קריאה בתורה, וצריכים לברך תחילה וכו', ככל התנאים שבלימוד התורה?

קסטוהביאור בזה (כמשנ"ת בארוכה יותר בהתוועדות קודמת⁷¹³) – שמי שיכול ללמוד לעיונא, ובמקום ללמוד לעיונא יקרא את המגילה, הנה בנוגע לימי הפורים ישנו דין בשו"ע שמבטלין תלמוד תורה למקרא מגילה, אבל לולי זאת, הרי מקרא מגילה אינו נחשב אצלו ללימוד התורה, אע"פ שישנו מישהו שאוחז עתה בלימוד "ויהי בימי אחשורוש"⁷¹⁴, ובזה מתבטא לימוד התורה שלו.

קעכג. וכמו בלימוד התורה – כך גם בקיום המצוות:

קעאיש מי שטוען שמספיק לו לקיים מצוה באופן שיוצא ידי חובתו, ולשם מה צריך להדר במצוה?! – גם אם לא יהדר במצוות, טוען הוא, ביכלתו להיות יהודי שומר תומ"צ, ע"י קיום המצוות כפשוטן, ללא הידור. ועאכו"כ כאשר מדובר אודות "מהדרין מן המהדרין" – הרי זה בכלל "דבר פראי"... ("דאָס איז שוין גאָר עפּעס אַ ווילדע זאַך"...) ששייך רק עבור יחידי סגולה!

קעבוכאשר אומרים לו, שמלבד קיום המצוה כשלעצמה, צריך לידע שענין המצוה הוא צוותא (מצוה מלשון צוותא⁷¹⁵) וחיבור עם הקב"ה מצַוה המצוות, ובהתאם לכך צריך להקדים ברכת המצוות מתוך כוונה: לכוין באמירת השם, כמבואר בספרים המדברים במיוחד אודות כוונת השמות, ולכל-הפחות כוונת השמות שבשו"ע⁷¹⁶, וכן לכוין פירוש- המילות ("אשר קדשנו במצוותיו וצוונו") לכל הפחות כפשוטם, שאז בודאי יהי' קיום המצוה באופן אחר לגמרי – טוען הוא:

קעגברכות – לא מיבעי מן התורה, אלא אפילו מדרבנן – אינן מעכבות⁷¹⁷. ועאכו"כ בנדו"ד, שמברך ברכת המצוה, ורק אינו חושב

קעד141
פירוש-המילות של הברכה – שהרי רק בפסוק ראשון דק"ש ובברכת אבות צריך לחזור אם לא כיון⁷¹⁸, משא"כ בשאר ענינים.

קעהובכלל – טוען הוא – "המעשה הוא העיקר", "סוף דבר הכל נשמע .. את מצוותיו שמור"⁷¹⁹, והרי הוא מקיים את המצוות במעשה, גם אם הקיום הוא כ"מצות אנשים מלומדה"⁷²⁰.

קעואך הענין הוא⁷²¹:

קעזמעשי המצוות צריכים להיות לא רק "מעשים" סתם, אלא "מעשים טובים", וכיצד נעשים "מעשים טובים" – בהקדמת התשובה, כהלשון המורגל בדברי חז"ל⁷²²: "תשובה ומעשים טובים". וכיון ש"עיקר התשובה בלב והלב יש בו בחי' ומדרגות רבות כו'"⁷²³, הרי התשובה שהיתה מספיקה עבורו ביום ראשון, אינה מספיקה למחרת, כשצריך לקיים את הציווי "מעלין בקודש"⁷²⁴, וצריך להוסיף גם בענין התשובה, ודוקא אז יהיו אצלו "מעשים טובים".

קעחועד"ז במעמדו ומצבו ביום זה עצמו, צריך להיות קיום המצוות באופן ד"כל חלב לה'"⁷²⁵, כפס"ד הרמב"ם⁷²⁶ והשו"ע⁷²⁷ שצריך להיות מן הנאה והטוב והיפה, וכמארז"ל⁷²⁸ (בפירוש "ואנוהו"⁷²⁹) "התנאה לפניו במצוות", היינו, שכל ענין של מצוה צריך להיות באופן נאה דוקא, ונאה "לפניו", בידעו לפני מי אתה עומד, לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה⁷³⁰, והיינו, שהתורה מעידה שזהו באופן ד"אנוהו".

קעטובכל זה ישנו הכלל ש"עשיר שהביא קרבן עני לא יצא"⁷³¹, ובקרבן עשיר גופא ישנם כו"כ דרגות, כל אחד לפי מעמדו ומצבו.

קפכד. ובמיוחד ניתוסף הצורך בהבהרת ענין זה דוקא בדור זה האחרון:

קפאידוע מ"ש הבעש"ט באגה"ק שלו⁷³² שכאשר יפוצו מעינותיך חוצה אזי קא אתי מר דא מלכא משיחא.

קפב142
אבל ישנם הטוענים: מהו הצורך לדחוף את עצמו ("זיך שפּאַרן") ב"מעיין" דוקא? – מספיק עבורו "מים חיים" שבאים מן המעיין; ו"מים חיים" לאו דוקא, אלא מספיק מי מקוה; וגם מי מקוה לאו דוקא, אלא מספיק "מים שאובים"; ובזה גופא – מי יאמר שצריך דוקא ארבעים סאה, "שכל גופו עולה בהן"⁷³³, כהפירוש בזה⁷³⁴ שגופו מתבטל בהם – מספיק שיהי' רביעית על אצבעות ידיו בלבד, ואילו כל גופו ישאר בכל גשמיותו, ומהיכי תיתי – וכי מה איכפת לו – גם בכל חומריותו...

קפגכלומר: טענתו היא שמספיק עבורו "מי התורה" שהורגל בהם, כפי שחנכו אביו, והלואי יצא י"ח לימוד התורה בדברים שהורגל בהם – נגלה דתורה; ולמה לו לדחוף את עצמו דוקא ללימוד חדש בענינים חדשים של פנימיות התורה?!

קפדובפרט שזהו ענין שיפגע במנוחת נפשו – שזהו היפך הענין ד"ונשמרתם מאד לנפשותיכם"⁷³⁵ – ועד שעלול להיות "ממית עצמו עלי'" ח"ו... דכיון שזהו לימוד חדש שאינו מבין, אזי יפול לבו בקרבו כו', והדבר יחרה לו ולא יוכל למצוא לנפשו מנוח ("עס וועט אים האַרן, און ער וועט ווערן אויסער זיך") ובלשון הכתוב133: "יוסיף דעת יוסיף מכאוב", וא"כ, מוטב שלא יוסיף דעת, ואז יחסוך לעצמו את ה"יוסיף מכאוב".

קפהכה. ועל זה הוא הלימוד מדברי רבינו נשיאנו (הנ"ל סי"ח) ע"ד חוויותיו ורגשי לבבו – כאמור לעיל שאין זה סתם סיפור ענינים פרטיים שלו, אלא ענין שנוגע לרבים, שלכן סיפר זאת, כדי שכל השומע ילמד מזה הוראה בעבודתו לקונו:

קפובהיותו במדינה ההיא, לא הי' יכול לעבוד את השם מתוך מנוחה ושלוה, מנוחת הנפש ומנוחת הגוף – כיון שהיו בלבולים והעלמות והסתרים, ועד שבכל רגע ורגע היו צריכים לחשוש מענינים של סכנת נפשות ממש, ובל ימלט שמצב זה לא יבלבל מעבודת השם בשלימות, ובלשון הרמב"ם בהל' דעות⁷³⁶: "אי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב וחולה או אחד מאיבריו כואב וכו'".

קפזואח"כ אירע נס, שיצא מן המיצר אל המרחב, למעמד ומצב שיכול לעבוד את השם מתוך מנוחת הנפש, ללא בלבולים וללא העלמות והסתרים, ובאופן שיכול לקבל עזר וסיוע בעבודתו מכו"כ בנ"י – לא רק

קפח143
אלו שעומדים בתנועה של מס"נ, אלא גם אלו שאף שאינם שייכים למס"נ, מ"מ, במדינה כתיקונה, יסייעו גם הם להפצת היהדות, התורה ומצוותי', ולא יצטרך להתייגע בעצמו על כל דבר, הן על לימוד אל"ף-בי"ת, והן על בניית מקוה, ועד"ז על כל פרט ופרט, עד לדברים הפשוטים ביותר.

קפטוא"כ, לכאורה, היתה צריכה להיות אצלו שמחה גדולה ביותר.

קצאך על זה סיפר רבינו נשיאנו, שלא רצה להיפרד ולהתנתק מאותם יהודים שעובדים את השם מתוך מסירת-נפש – אע"פ שבגלל זה חסר במנוחת הנפש, ובמילא חסר בשימת-לב הראוי' להעמקה בלימוד התורה, ואי אפשר לקיים את כל ההידורים בקיום המצוות בגלל אונס.

קצאיהודי בעצמו צריך אמנם להשתדל ללמוד תורה בהעמקה ולקיים מצוות באופן של מהדרין מן המהדרין; אבל צריך לידע שהנועם והעריבות ("דער געשמאַק") נמצא דוקא בה"מיצר" שממנו באים אל המרחב.

קצבועד כדי כך – כפי שהוסיף רבינו נשיאנו112 דבר נפלא ("אַ געוואַלדיקער וואָרט") – שכאשר אירע לו סיבה פרטית, שנשברה ידו, ל"ע⁷³⁷, היתה לו קורת-רוח מזה שבמשך כמה שבועות לא היו צריכים לדבר אודות הנסיעה!

קצגולכאורה, ע"פ נגלה, אין הדבר מובן כלל:

קצדכתב הרמב"ם⁷³⁸ שנפש האדם היא "קנין הקב"ה", שלכן, "אין לאדם רשות על גופו כלל .. לצערו וכו'", כמ"ש רבינו הזקן בהלכות נזקי גוף ונפש ודיניהם⁷³⁹.

קצהואעפ"כ אומר רבינו נשיאנו, שכאשר אירע שנשברה ידו – נכסיו של הקב"ה – הנה לאחרי שאירע הדבר [מלמעלה, ע"ד מ"ש⁷⁴⁰ "ופקדתי" ח"ו, אבל אסור לעשות כן בעצמו, שהרי החובל בעצמו חייב בדיני שמים⁷⁴¹], בדיעבד, היתה לו קורת-רוח מזה שבמשך זמן נוסף הי' באויר של לימוד התורה וקיום המצוות במסירת נפש.

קצוכו. וההוראה מזה:

קצזכאשר יש ליהודי הזדמנות ללמוד תורה באופן "שממית עצמו עלי'", ויש לו הזדמנות לקיים מצוה מתוך מיצר ודוחק, ותמורת זה, רוצים לרמות אותו ("אַרייננאַרן") בכך שיוציאוהו מן המיצר אל המרחב,

קצח144
כך, שיוכל לישון שמונה שעות ביום כפשוטו, ולאכול מעדני מלכים (ואין סיבה שלא יעשה זאת, שהרי מברך ברכה לפני' ולאחרי'), ואח"כ יוכל גם ללמוד תורה – הנה על זה אומרים לו:

קצטמצינו בדברי חז"ל מעלת לימוד התורה מעוני דוקא – כדאיתא במשנה⁷⁴²: "כל המקיים את התורה מעוני וכו'" (ולא נאמר "כל המקיים את התורה מעושר וכו'"), "הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה"⁷⁴³.

רוכאמור, ש"אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עלי'", ולא במי שמחפש לישב בפלטרין של מלכים, ורק לאחרי אכילה ושתי' ומנוחת הגוף בכל פרטיו, ישב גם ללמוד תורה, ובלימוד גופא יבחר לעצמו ענין שבו יכול להראות את "גאונותו", ענין שכבר הורגל בו, ולא ענין חדש שיצטרך להתייגע עליו, ועד שבהיותו "בן ארבעים לבינה"⁷⁴⁴ יצטרך להתחיל לימוד אל"ף בי"ת של חלק חדש בתורה, ויצטרך לישב בספסל אחד עם מתחיל בלימוד זה – דבר שאינו לפי כבודו!

רא– בנוגע לרבי עקיבא מסופר בדברי חז"ל⁷⁴⁵ שבגיל ארבעים התחיל ללמוד אל"ף בי"ת יחד עם תינוקות של בית רבן.

רבולכאורה אינו מובן: הרי אפילו "בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב"⁷⁴⁶, ומדוע מספרת התורה על רבי עקיבא דבר כזה?!

רגומזה גופא מוכח שזהו ענין של שבח – כפי שאמר דוד המלך: "עם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה"⁷⁴⁷, והיינו, שכאשר מדובר אודות ענין של קיום מצוה, הנה דוד המלך, לאחרי שנתקבל למלך ישראל, הרי הוא בשוה עם אמהותיו!

רדועד"ז בנוגע לרבי עקיבא, שכאשר דובר אודות לימוד התורה, הנה בהיותו בן ארבעים שנה, הי' מתאים לו להתחיל ללמוד תורה עם תינוקות של בית רבן!

רהוסופו מוכיח – ש"כולהו אליבא דר"ע"⁷⁴⁸, וכאשר "הי' העולם שמם"⁷⁴⁹, הנה על ידו נעשה בנין העולם למטה, שבו תלויים כל העולמות עד למעלה מעלה, שהרי תורה "לא בשמים היא"⁷⁵⁰, אלא דוקא בארץ הגשמית הלזו התחתונה, תחתון שאין תחתון למטה הימנו.

רו145
כז. וזוהי ההוראה שלמדים דוקא מימי הגאולה:

רזצריכים לידע שהדרך לבוא למעמד ומצב של גאולה, היא – "מבית האסורים יצא למלוך"⁷⁵¹, כפי שנאמר בנוגע ליוסף הצדיק, ועד"ז בנוגע ליוסף שבדורנו, נשיא הדור, שדוקא לאחרי המאסר ניתוסף אצלו בכו"כ ענינים, כמובן לאלו שמדייקים ב"מילי דחוכמתא", בתורתו של הנשיא, באופן עבודתו בקיום המצוות ובהנהגותיו.

רחועד"ז בנוגע לכל אחד ואחד ההולך בעקבותיו והשייך להוראותיו, ולכל אשר בשם ישראל יכונה (כפי שכותב רבינו בעל השמחה במכתבו הידוע⁷⁵²), בעבודתו בעצמו, הן בלימוד התורה והן בקיום המצוות והן בעבודת התפלה,

רט– וכמ"ש רבינו הזקן בהדרושים דפרשתנו⁷⁵³ בענין התפלה, "שהיא בחי' כוונה ופנימית להמצוות, והיא עיקר המעמיד ומקיים את הרמ"ח מ"ע, והיא כמשל החוט השדרה שהוא המעמיד ומקיים את האברים, אע"פ שהוא בעצמו אינו ממנין רמ"ח אברים", שלכן גם התפלה "אינה ממנין המצוות דאורייתא" (כדעת הפוסקים⁷⁵⁴) –

רישצריך לחפש (וידע איניש בנפשי' שיכול למצוא) את הדרך לעשות זאת – לא באופן היותר קל ונוח, אלא באופן המתאים לרצונו של הקב"ה – שלימוד התורה יהי' באופן "שממית עצמו עלי'", וקיום המצוות צריך להיות באופן ד"כל חלב לה'", היינו, ששומן הגוף ינוצל לקיום המצוות, ועד"ז בעבודת התפלה, שיכולה להיות מן השפה ולחוץ, ויכולה להיות (כפסק הספרי⁷⁵⁵) "עד מיצוי הנפש" (בדוגמת "ממית עצמו עלי'" בלימוד התורה).

ריאואז הוא מצליח לצאת אל המרחב האמיתי, בנוגע לעצמו,

ריבוע"פ דברי הגמרא במסכת קידושין⁷⁵⁶ ופס"ד הרמב"ם⁷⁵⁷: "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי .. עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות" ("לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו", כמ"ש35 "אחרי רבים להטות") – הרי הוא מכריע ומביא את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו,

ריג146
– שיש בו הענין ד"עני ורוכב על חמור"⁷⁵⁸, ועי"ז באים למעמד ומצב ד"ארו עם ענני שמיא"⁷⁵⁹; מ"בעתה" ל"אחישנה" (כסדר הכתוב⁷⁶⁰) –

רידיבוא ויגאלנו בקרוב ממש.

ריה[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון אדמו"ר האמצעי].

ריו* * *

ריזכח. ישנו מנהג⁷⁶¹ שבהתוועדות די"ב-י"ג תמוז, ימי הגאולה של רבינו נשיאנו, עורכים גם "מגבית" עבור הבתי-ספר "אהלי יוסף יצחק ליובאוויטש", שנקראים על שמו.

ריחומובן גודל ענין הקריאה בשמו – ע"ד המבואר במאמר⁷⁶² בענין "הלך הקב"ה כו' לקנות לו שם"⁷⁶³, שהו"ע המשכת הארה שיש בה מבחי' הפנימיות, כמו בקריאת שם האדם כדי שיהי' פונה אליו (שזהו גם הענין ד"מקרא", כאדם הקורא לחבירו⁷⁶⁴), שעי"ז נפנה אליו (לא רק בענין חיצוני, אלא) בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו וכל המציאות שלו, ומזה מובן, שענין השם אינו רק הארה חיצונית, שאין לה שייכות ואחיזה עם הדבר הנקרא בשם זה, אלא זהו ע"ד "בית יד" שעל ידו לוקחים את הדבר כולו.

ריטוע"פ הפס"ד המבואר בארוכה באחרונים⁷⁶⁵ (מיוסד על דברי הגמרא⁷⁶⁶) בנוגע לנתינת צדקה עבור החזקת תורה, שנוסף על מצות הצדקה, ונוסף על השכר דזבולון על החזקת התורה דיששכר, יש לנותן חלק בלימוד התורה (בתור מצות תלמוד תורה) שילמד מכאן ולהבא – הרי כן הוא גם בנוגע למגבית זו, שבכספים אלו ישתמשו עבור לימוד התורה, כך, שיש בזה מעלת הצדקה, מעלת החזקת התורה, וגם חלק בלימוד התורה שילמדו תינוקות של בית רבן או תלמידים גדולים, לאחרי בר-מצוה, מכאן ולהבא, הודות לכספים שנאספו במגבית זו.

רכוע"ד הרגיל במגביות אלו – לא נוגע ענין הפירסום דוקא.

רכאוכיון שישנם כאלו הרוצים (ומסתמא רובם רוצים) שיזכירו אותם על הציון של בעל השם – יתן כל אחד כפי נדבת לבו הטהור, ועוד

רכב147
יותר, ויציין גם שמו בצירוף שם האם, למען להזכירו על הציון של בעל השמחה והגאולה.

רכגויה"ר שהשמחה והגאולה יומשכו מימים אלו על כל השנה כולה, ומבעל השמחה והגאולה לכל אשר בשם ישראל יכונה,

רכדויקויים האמור לעיל (סי"א-ב) אודות דברי בעל השמחה והגאולה בהתחלת התוועדות י"ב תמוז תש"ג, ע"ד הברכה לכלל ישראל "ברוכים תהיו", שכיון שאין מיתה בציבור, הרי הברכה, הכלי-קיבול להברכה ועד להברכה בפועל ממש למטה מעשרה טפחים, בתקפם עומדים, וצריכים רק להמציא את היד או את הכיס, ואז מקבלים אותה "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"⁷⁶⁷ כפי שנמשכה ונתגלתה ע"י עבדיו הנביאים⁷⁶⁸, ולאחרי זה – ע"י "מאן מלכי רבנן"⁷⁶⁹, הנשיאים שבכל דור ודור, אשר, כדברי רש"י⁷⁷⁰, הרי הם כל אנשי הדור.

רכה[כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה שיחלקו הפתקאות עבור המגבית, ואח"כ צוה לנגן (והתחיל לנגן בעצמו) הניגון "אדיר הוא בעליונים"].

רכו* * *

רכזכט. [כ"ק אדמו"ר שליט"א ניגן בעצמו הניגון "צמאה לך נפשי", בבא אחר בבא, ולאחרי בבא הג', הפסיק ואמר בהתרגשות רבה:)

רכחידועה תורת הבעש"ט – כפי שנמסרה ע"י רבינו הזקן, ואח"כ ע"י רבינו נשיאנו⁷⁷¹ – על הפסוק⁷⁷² "צמאה לך נפשי גו' כן בקודש חזיתיך", הלואי בקודש חזיתיך.

רכטדוד הי' במדבר יהודה, "בארץ צי' ועיף בלי מים"202, שלכן "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי", וכמ"ש בפסוק נוסף שהי' במעמד ומצב ש"גרשוני היום מהסתפח בנחלת הוי'"⁷⁷³.

רלואעפ"כ התברך "כן בקודש חזיתיך", הלואי בקודש חזיתיך – הלואי שכן יהי' גם בקודש (שהרי מובטח לו ש"מן המיצר" יבוא אל המרחב האמיתי), שגם אז יהי' הענין ד"חזיתיך" ע"ד שהי' מתוך עקא ודחקות, "בארץ צי' ועיף", במדבר יהודה.

רלא148
[והמשיך כ"ק אדמו"ר שליט"א – וכל הקהל אחריו – לנגן בהתעוררות גדולה. ואח"כ אמר:]

רלבל. דובר כמ"פ אודות המבואר בנוגע לענין הנבואה, שאע"פ ש"רוח ה' דיבר בי ומלתו על לשוני"⁷⁷⁴, מ"מ, אימתי היו בטוחים שתתקיים בפועל למטה ולא יגרמו העלמות והסתרים כו' – כאשר היתה התחלה הקשורה עם פעולה בגשם, שלכן מצינו בכמה נבואות שהקב"ה צוה לעשות ענין של מעשה בפועל⁷⁷⁵.

רלגויש לומר בדרך אפשר שזהו גם ביאור שהענין דביאת המשיח צריך להתחיל מיצי"מ, כידוע⁷⁷⁶ בפירוש הכתוב⁷⁷⁷ "כימי צאתך מארץ מצרים גו'", "ימי" לשון רבים (כקושיית הזהר⁷⁷⁸: "כיום מיבעי לי'"), שקאי על כל הימים החל מחמשה עשר בניסן הראשון עד לביאת גואל אחרון, משיח צדקנו – דלכאורה, מהו ההכרח שיהי' זה ענין אחד, שהתחלתו ביצי"מ, וסיומו כשיבוא משיח בגלוי למטה מעשרה טפחים?

רלדולהעיר שעד"ז מצינו (לא רק בזהר, אלא גם) במדרש⁷⁷⁹ הסיפור, כאשר געתה פרתו, אמר לו הערבי חרב בית מקדשך, ומיד כאשר געתה פרתו פעם שני', אמר שנולד מושיען של ישראל – דלכאורה, מהו ההכרח שמיד ברגע החורבן צריכה להיות לידת מושיען של ישראל?

רלהאך הענין הוא – ע"ד משנ"ת במאמר⁷⁸⁰, שכדי שהאור יוכל להיות נמשך בגילוי, וכדי שהצמצום יוכל לפעול פעולתו, יש צורך שבאור יהי' כלול ענין הצמצום, ובהצמצום יהי' כלול ענין האור. ועד"ז בנדו"ד – שכדי שתוכל להיות היציאה מן הגלות, הנה מיד בהתחלת הגלות צריך להיות כבר ענין של גאולה.

רלוובפרט ע"פ הביאור הקודם – שכדי שביאת המשיח תהי' דבר ברור ומובטח, מקשרים זאת עם פעולה גשמית: יציאה ממצרים, כך, שהגאולה ממצרים היא ראש לכל הגאולות שלאח"ז ("ראש" שאינו נפרד מהם, אלא מחובר עמהם), והיינו, שאז התחילו כבר הימים שסופם יהי' "באחרית הימים", בביאת משיח צדקנו.

רלזוכן הוא בכל הענינים; ענינים כלליים, וענינים הנוגעים לרבים,

רלח149
ואפילו ענינים הנוגעים ליחיד, ועד לענינים הנוגעים לפרט (שזהו פחות מיחיד).

רלטלא. ועד"ז בנוגע ליציאה מן המיצר אל המרחב של אחינו בנ"י הנמצאים במדינה האמורה:

רמיש כבר התחלה בזה הקשורה עם ענין של פעולה במעשה בפועל – שהוציאו מן המיצר אל המרחב את ה"ראש" וה"נשיא" שלהם, אשר, "מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש"58,

רמאואח"כ היתה התחלה ביציאה מן המיצר אל המרחב גם בנוגע ל"אברים" – שהוציאו משם את אלו שנמצאים עתה בכפר-חב"ד⁷⁸¹, ומתוועדים שם ג"כ בהתוועדות של ימי הגאולה – גאולתם וגאולתנו וגאולת כל אחינו הנתונים בשבי', וגאולת כל כלל ישראל, שלהם העניק רבינו נשיאנו את ברכתו: ברוכים תהיו.

רמבומזה מובן גם שכל חיזוק וכל תוספת ברכה אצל אלו שנמצאים כבר במרחב, הרי זה מחזק ומוסיף בברכה הנמשכת לחלק מה"קומה שלימה"⁷⁸² שנמצא לעת-עתה בגלוי במעמד ומצב שאינו באופן של מרחב עם כל הפירושים.

רמגויהי רצון שתהי' גאולה מכל הענינים המבלבלים ומכל ההעלמות וההסתרים, בכפר-חב"ד, ובסניפיו בכל מקום שהם, ועי"ז יתוסף אצל כל אלו השייכים לבעל השמחה והגאולה, ועד לכל אשר בשם ישראל יכונה.

רמדוכמבואר כמ"פ – צריכים אנו שתהי' הגאולה כפשוטה, ועד למטה מעשרה טפחים, גאולת הנפש וגאולת הגוף, שתומשך בגלוי לעיני בשר, ובעגלא דידן, ובחסד וברחמים, בטוב הנראה והנגלה.

רמה[כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן "ופרצת", ועמד ורקד על מקומו בשמחה רבה].

רמו* * *

רמזלב. ישנה תשובת הצמח-צדק⁷⁸³ בנוגע להלכות חנוכה בענין סדר הדלקת נרות חנוכה (שיש בזה כמה דעות באחרונים⁷⁸⁴), שבה נעמד על דברי הגמרא⁷⁸⁵ בנוגע לסדר הזאת דם הקרבנות ד' מתנות על ד' קרנות,

רמח150
והובא שם הכלל "שכל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין", ועל זה מבסס את דבריו עד לפס"ד להלכה.

רמט[ולהעיר, שכלל זה נוגע גם להסיבוב שבאמירת "בואי בשלום .. בואי כלה" בסיום "לכה דודי"⁷⁸⁶, אף שלא נזכר בתשובת הצ"צ הנ"ל].

רנועפ"ז אינו מובן סדר הכתוב⁷⁸⁷ "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" – ימה וקדמה, מערב ומזרח, ואח"כ צפונה ונגבה, שמאל וימין – שכן, באיזה אופן שיתפרש הכלל ד"כל פינות כו' דרך ימין" (כפי שמביא הצ"צ הדעות בזה), הרי הסדר שבכתוב זה הוא סדר אחר לגמרי?

רנאלג. ויש לומר הביאור בזה – שהסדר ד"ימה וקדמה וצפונה ונגבה" הוא כאשר מדובר אודות הנהגה באופן של "ופרצת", שזוהי הנהגה שונה לגמרי מההנהגה ד"כל פינות שאתה פונה כו'":

רנב"כל פינות שאתה פונה כו'" קאי על הליכה בסדר מסודר (ולא באופן שיוצא מהגדר ומדידה והגבלה שלו), שאז ישנה הוראה כללית שצריך לילך דרך ימין; לא בסיטרא דשמאלא ח"ו, אלא דרך ימין, "ימין מקרבת"⁷⁸⁸, שזהו סדר הקדושה, כדברי הגמרא⁷⁸⁹ "מן שמיא מיהב יהבי", ובהתאם לכך צריכה להיות גם הנהגת האדם – שצריך להידבק במדותיו, "מה הוא חנון ורחום אף אתה הי' חנון ורחום"158 – להתנהג באופן של "מיהב יהבי" (ולא להיפך ח"ו), כמו אברהם אבינו, "אברהם אוהבי"⁷⁹⁰, "איש החסד"⁷⁹¹, ולכן, "כל פינות שאתה פונה" – היכן שפונה וכל מה שעושה – הרי זה צריך להיות "דרך ימין".

רנגומזה נמשך גם בנוגע לפני' כפשוטה – וכאמור לעיל (ס"ב) שהענינים כפשוטם משתלשלים מהענינים שלמעלה מהם, כלשון רבינו הזקן: "שנשתלשלו מהן" – שצריכה להיות "דרך ימין". וזהו גם הדיוק ע"פ מנהג ישראל שיהיו הלבושים באופן של ימין על שמאל⁷⁹², ולא כמנהג המדינה להיפך.

רנדאבל יש בתורה גם חידוש בסדר העבודה:

רנהלא זו בלבד שאומרים ליהודי שצריך להיות "מעלין בקודש154,

רנו151
ולילך "מחיל אל חיל"⁷⁹³, מדרגא לדרגא, באופן ש"מי שיש לו מנה רוצה מאתיים"⁷⁹⁴, מחר כפליים מהיום, ומחרתיים כפליים מאתמול, אלא אומרים לו שצריך להיות סדר של "יציאת מצרים" – לצאת לגמרי מהגבולים שלו; לא רק להרחיב אותם, כמ"ש⁷⁹⁵ "הרחיבי מקום אהלך", כמה פעמים ככה – שכן, זהו סדר הרגיל, אבל מזמן לזמן צריכה להיות העבודה באופן של "ופרצת", לצאת לגמרי מהמדידה והגבלה שלו.

רנזאך נשאלת השאלה: כיצד יכולים לתבוע זאת אצל יהודי בהיות נשמתו מלובשת בגוף, והגוף נמצא ב"בירא עמיקתא"⁷⁹⁶, בעוה"ז הגשמי והחומרי, עולם כזה שאודותיו אומרים "הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן"⁷⁹⁷, והנהגת רוב העולם (אפילו מבנ"י) – "אחרי רבים להטות" – היא כדעת ר' ישמעאל באופן ד"הנהג בהן מנהג דרך ארץ"227, ומצד "מנהג דרך ארץ" נדרשת ההליכה מתוך חשבון וסדר – סדר שבו יש אפשרות לילך "דרך ימין", או ח"ו להיפך – עבודה שהיא בסדר השתלשלות, בערך למעמדו ומצבו הקודם, אלא שמתעלה קצת או אפילו הרבה, אבל באופן שבערך, ולא באופן של יציאה לגמרי ממדידה הגבלה?!

רנחוהמענה על זה – ע"פ מ"ש הרמב"ם בהלכות דעות בנוגע להליכה ב"דרך הישרה היא מדה בינונית .. שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו"⁷⁹⁸, שזהו רק אצל מי שהלך כל ימיו בדרך הישר, שאז "אני ערב לו"⁷⁹⁹ שיהי' הכל כשורה; אבל מי שחטא ופגם ועבר את הדרך והלך בקצה הבלתי-רצוי, אזי הרפואה והעצה לזה – ש"ירחיק עצמו לקצה השני כו'"⁸⁰⁰, היינו, לא בדרך הממוצעת, אלא לדלג אל הקצה העליון, מן הקצה אל הקצה שלא בערך, וכפי שמאריך הרמב"ם⁸⁰¹ במעלת הבעל-תשובה, ש"אמש הי' זה שנאוי לפני המקום וכו', והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד".

רנטוזהו הענין ד"ופרצת" – שאין זו עבודה מסודרת, אלא עבודה שלמעלה מכל הסדרים.

רסלד. וכאשר העבודה היא באופן ד"ופרצת" – הרי זה באופן ד"ימה וקדמה וצפונה ונגבה":

רסא152
ההתחלה היא מ"ימה" – מערב, שהוא מלשון ערב⁸⁰², כי, כאשר החמה שוקעת במערב אזי נעשה חשכת הערב. וכן הוא בענין הספירות – ש"מערב" קאי על ספירת המלכות⁸⁰³, שהיא הספירה היותר אחרונה, ועד כפי שהמלכות היא למטה מטה, ב"בירא עמיקתא". וזהו גם מ"ש בספרי קבלה⁸⁰⁴ ש"מערב" ר"ת "רחל⁸⁰⁵ מבכה על בני'"⁸⁰⁶, וכהמשך הכתוב: "כי איננו", וכהדיוק בזהר⁸⁰⁷ שלא נאמר "כי אינם", אלא "כי איננו", היינו, שלא ניכר אצלם האלקות שבנפשם.

רסבומן המיצר והדוחקא ד"ימה" – הרי הוא מדלג עד "קדמה" ("ימה – וקדמה"), בחי' קדמונו של עולם (כמארז"ל⁸⁰⁸ שמביא רש"י על הפסוק⁸⁰⁹ "ויסע גו' מקדם", "מקדמונו של עולם"), היינו, שמעמיד את עצמו למעלה מהעולם, למעלה מעלה מכל סדר השתלשלות.

רסגוהרי הדילוג מ"ימה" ל"קדמה" הוא ע"י תגבורת העבודה, שזהו אופן העבודה של בעל-תשובה, שעבודתו היא באופן של סייגים וגדרים וצמצומים כו', וכידוע מאמר המגיד⁸¹⁰ בנוגע למארז"ל⁸¹¹ "לא יאמר אדם אי אפשי כו' אלא אפשי ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי", שזהו סדר ההנהגה של צדיק, אבל בעל-תשובה צריך לומר "אי אפשי כו'", והיינו, שצריך לדון ולצמצם ולהגביל את עצמו כו' – שזהו "צפונה", שהו"ע הצמצום והגבורה והדין⁸¹².

רסדואז באים ל"נגבה" – כמ"ש באברהם ("האדם הגדול בענקים"⁸¹³) "הלוך ונסוע הנגבה"⁸¹⁴, כמבואר בספרי קבלה⁸¹⁵ שזהו ענין החסד, חסד עליון – "רב חסד"⁸¹⁶, ועד לבחי' חסד דעתיק יומין, ד"לית שמאלא בהאי עתיקא"⁸¹⁷.

רסהומשם נמשך למטה מטה באופן של חסדים גלויים, אלא שזהו באופן של תגבורת החסדים; ועי"ז נפעל למטה שגם הענינים הגשמיים

רסו153
יהיו באופן של "ופרצת" – "נחלה בלי מצרים"⁸¹⁸ – "ימה וקדמה וצפונה ונגבה"⁸¹⁹.

רסז* * *

רסחלה. אודות תקופת תמוז,

רסט– שבה היתה הגאולה של נשיא הדור, והרי כל ענין הוא בהשגחה פרטית, ועאכו"כ ענינים כלליים, ובפרט של איש כללי כמו נשיא הדור –

רעאיתא בגמרא⁸²⁰ שאז הוא תוקף החום יותר מכל זמני השנה, ולכן, כאשר רוצים להביא דוגמא על ענין הקרירות, אומרים: "חמרא אפי' בתקופת תמוז קרירא לי'".

רעאולכן רואים גם בפועל, בנוגע ללבושים:

רעבכאשר צריכים לפעול שהלבושים יהיו ארוכים, ויכסו לכל-הפחות את חלקי הגוף שע"פ שו"ע צריכים להיות מכוסים – הנה בשעה ששורר בחוץ כפור חזק, אין צורך כ"כ להתווכח על זה עם "יושבי קרנות";

רעגאבל כשבאים לתקופת תמוז – אזי מתחילה ה"בהלה": יש צורך – טוענים הנ"ל – שהגוף, שהוא נכסיו של הקב"ה, יהי' בגלוי, והלבושים יהיו בצמצום הכי גדול...

רעדועד שתולים זאת – כביכול – בעניני תורה, ומפלפלים ב"חסרון" שבענין הלבושים:

רעהלכל לראש – יכולים הלבושים להביא לענין של תאוות הכבוד, לרדוף אחר מלבושי כבוד כו', וכדאיתא בלקו"ת⁸²¹ שהקליפה שקשה ליפטר ממנה יותר מאשר מהקליפה הקשורה עם תאוות האכילה ושתי', היא, הקליפה הקשורה עם לבושים.

רעוועוד זאת – שענין הלבושים אינו אלא הכרח בלבד, שהרי רק לאחרי חטא עה"ד, שנתבטל הענין ד"לא יתבוששו"⁸²², אזי נעשה צורך בענין הלבושים, וא"כ, הרי זה בבחינת "מלאכה שאינה צריכה לגופה"

רעז154
(מלאכה שמוטב שלא הי' צורך בה), שאינה "מלאכת מחשבת" (שאסרה תורה)⁸²³, כך, שאין זה דבר חשוב.

רעחובכל אופן – עם הפלפולים או בלעדם – בנוגע לפועל, התחיל כבר הזמן שבו צריכים להזהיר בעיקר בנוגע לענין הצניעות (כמדובר גם בהתוועדות שלפנ"ז⁸²⁴), הן בנוגע לאורך הלבושים, והן בנוגע לסוג הלבושים, שלא יהיו מחומר שהוא בדוגמת נייר או זכוכית... אלא שיהי' זה "לבוש", שצריך להיות מכסה ומסתיר ומעלים.

רעטלו. ובהקדמה – שענין זה נוגע הן לאנשים והן לנשים, שהרי דיני צניעות, בגדים ארוכים וכו', נאמרו הן בנוגע לנשים והן בנוגע לאנשים. אבל אעפ"כ, בזה גופא יש חילוק, ודוקא מצד המעלה שבדבר:

רפכיון "שאין האשה אלא ליופי" (כדברי הגמרא⁸²⁵), וצריך להיות "כל כבודה בת מלך פנימה"⁸²⁶, דוקא בגלל שיש אצלה ענין היופי – כמבואר הטעם על זה בקבלה וחסידות⁸²⁷, והעיקר הוא "מעשה רב"⁸²⁸, שכן הוא בפועל – הרי מזה גופא מובן שענין הצניעות נוגע בעיקר לנשים.

רפאוזהו גם מה שמצינו בגמרא⁸²⁹ "שבעה בנים היו לה לקמחית וכולן שמשו בכהונה גדולה, אמרו לה חכמים, מה עשית שזכית לכך, אמרה להם, מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי", היינו, שהזכות שיהיו שבעה בנים ששימשו בכהונה גדולה באה (לא מצד הצניעות שהיתה אצל האב – אף שבודאי הי' גם הוא צנוע, אלא) מצד הצניעות של האשה דוקא, "כל כבודה בת מלך פנימה".

רפבוכיון ש"אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו"⁸³⁰, הרי מזה גופא שענין זה נדרש יותר מהאשה, "בת מלך", מובן, שניתנו לה כחות יתרים או כחות מיוחדים להתמודד ולנצח במלחמת היצה"ר – שנטפל במיוחד לענין שנוגע יותר לנשמה שהיא "חלק אלקה ממעל ממש"110 – ולהצליח ליישם את ההנהגה ד"כל כבודה בת מלך פנימה", ולקבוע סדר זה בכל הנהגות הבית, גם אצל הבעל והאח, הבנים והבנות, שגם הם יתנהגו בדרך האמורה.

רפגלז. ומובן עד כמה נוגע ענין זה – ממ"ש⁸³¹ "קדושים תהיו כי קדוש

רפד155
אני", והיינו, שע"י "קדושים תהיו", "הוו פרושין כו'"⁸³², שזהו ענין הצניעות, בכחו של יהודי להידמות ולהשתוות עם קדושת הקב"ה, "קדוש אני".

רפהולהעיר מהפירוש הפנימי הידוע במארז"ל⁸³³ "קדושים תהיו, יכול כמוני, ת"ל כי קדוש אני, קדושתי למעלה מקדושתכם"; אבל, גם להפירוש הפשוט שאי אפשר שקדושתכם תהי' כמו קדושתי, הרי, מהקס"ד "יכול כמוני" גופא, מוכח, שיש לזה שייכות כל-שהיא לקדושת הקב"ה, והראי', שהתורה נותנת טעם לציווי "קדושים תהיו" – "כי קדוש אני".

רפוומזה מובן, שע"י קיום הציווי "קדושים תהיו", שהו"ע הצניעות, מתקרבים ומתקשרים עם הענין ד"קדוש אני".

רפזלח. ולהעיר:

רפחאע"פ שקודם החטא לא הי' צורך בענין הלבושים, כיון ש"לא יתבוששו" (כנ"ל סל"ה), וכמו"כ כאשר יהי' תכלית השלימות בעולם, אזי "לא יכנף עוד מוריך" (לא יתכסה ממך בכנף בגדיו)⁸³⁴, מ"מ, במשך הזמן שבינתיים, הנה כדי לתקן את ענין החטא, וכדי לבוא לקיום היעוד "ולא יכנף עוד מוריך", הרי זה דוקא כאשר ישנו תחילה ענין הצניעות, עי"ז שיהיו הלבושים במילואם.

רפטומה גם שכל אחד מישראל הוא כהן, כפי שנצטוו בנ"י קודם מתן-תורה: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש"⁸³⁵, וכהן שעבד עבודתו בהיותו מחוסר בגדים, חייב כו'⁸³⁶ (היפך החיים), והרי הענין ד"מחוסר בגדים" אינו בלי בגדים כלל, אלא גם כאשר חסר בגד אחד, הרי זה כבר שלא בסדר לגמרי!

רצלט. ויש להוסיף בזה – שלאחרי החטא, הנה דוקא ע"י לבושים יכולים להגיע למקומות כאלו ולהשיג ענינים כאלו שאי אפשר להגיע אליהם ולהשיג אותם ע"י אורות פנימיים:

רצאבכחות האדם יש כחות פנימיים, ויש גם כחות שנקראים בשם כחות מקיפים – שהם בדוגמת לבוש, שנותן כח בכחות הפנימיים.

רצבועד"ז בלבושי האדם – ישנם לבושים שהם רק "למחסה ולמסתור מזרם וממטר"⁸³⁷, אבל יש לבושים שנקראים "מכבדותא" ("ר' יוחנן קרי

רצג156
למאני' מכבדותי"⁸³⁸), שעל ידם ניתוסף כבוד לאדם הלובשם, ועד – כמ"ש⁸³⁹ "ועשית בגדי קודש לאהרן .. לכבוד ולתפארת", וכפי שהרמב"ם מבאר בארוכה במורה נבוכים⁸⁴⁰ גודל ענין הקדושה הקשור ונמשך בפועל כאשר ישנם הלבושים המתאימים, ובמיוחד כאשר מעיינים ביסוד הדברים בזהר וקבלה⁸⁴¹ שעליהם בנויים דברי הרמב"ם במו"נ בביאור ענין זה.

רצדמ. וזהו גם מה שמצינו בנוגע לטומאת נגעים – ובהקדמה:

רצהטומאת נגעים היא אחת הטומאות הכי דקות והכי חמורות, שיש בה שני הפכים⁸⁴²:

רצומחד גיסא, יש בה ענין של דקות וזכות ("אַ איידלקייט"), שכל זמן שהכהן אינו אומר "טמא", הרי זה טהור⁸⁴³. – בנוגע לענינים של כשרות וטרפות הקשורים עם אכילה ושתי', אין נפק"מ אם פסקו את הדין אם לאו; הנפק"מ היא רק אם עבר בשוגג או במזיד. אבל בנוגע לטומאת נגעים, הנה כל זמן שהכהן אינו אומר בפועל "טמא", הרי זה טהור.

רצזולאידך גיסא, כאשר הכהן אומר "טמא" – הרי זו טומאה שיש בה כו"כ איסורים והרחקות: "טמא טמא יקרא"⁸⁴⁴, "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו"⁸⁴⁵ וכיו"ב – ענינים שלא מצינו כמותם אפילו אצל מי שנטמא במת שהוא "אבי אבות הטומאה"⁸⁴⁶.

רצחובכן: מהו הענין שמכפר על נגעים – דוקא בגדי כהונה⁸⁴⁷; לא ענין הקרבנות, שקשור עם ענינים פנימיים, אלא דוקא בגדי כהונה, שקשור עם ענינים מקיפים (ועד"ז בנוגע ללשון הרע277, שגם הוא ענין של מקיף, כמו נגעים כו').

רצטמא. והמעשה הוא העיקר17:

שבכניסתינו לתקופת תמוז, שבה שוררת החמימות הכי גדולה ממשך כל השנה – מוטל חוב וזכות, הן על אנשים והן על נשים, בנוגע לענין הצניעות, ביתר שאת וביתר עוז מאשר במשך כל ימי השנה.

שאועיקר הכחות לפעול זאת הן בנוגע לעצמו והן בנוגע לכל הנמצאים

שב157
בסביבתו – ניתנו לנשי ובנות ישראל, שהם ממלאים את רצון העליון "קדושים תהיו", שעי"ז יהי' במילא גם הענין ד"כי קדוש אני" (כנ"ל סל"ז), וכמ"ש בסיום הפסוק: "אני ה' אלקיכם", כחכם וחיותכם⁸⁴⁸.

שגואז – "ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך"⁸⁴⁹,

שדונעשה גם הענין ד"ושכנתי בתוכם"⁸⁵⁰, בתוך כל אחד ואחת⁸⁵¹,

שהוזה יקרב את בנין ביהמ"ק השלישי, שאז יקויים "ושכנתי בתוכם" כפשוטו, בבית המקדש דלעתיד לבוא, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

שו[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "עסן עסט זיך כו'"].

שז* * *

שחמב. אחד מאלה שנטלו חלק בגאולת י"ב-י"ג תמוז, בנוגע להשתדלות ופעולות בזה – הי' "פּיניע"⁸⁵².

שטומצד הקירוב שהי' לו מהרבי בעל השמחה והגאולה – מסתמא גם הוא מתוועד עתה⁸⁵³... בהתוועדות של י"ב-י"ג תמוז.

שיוכיון שישנו הניגון שלו: "והריקותי לכם ברכה"⁸⁵⁴, שהי' רגיל לנגנו, ומסתמא ישנם כאן כאלו שמכירים ניגון זה – ינגנו הניגון "והריקותי לכם ברכה", ומסתמא גם הוא שם יצטרף לניגון ("מסתמא וועט ער דאָרטן מיטזינגען")...

שיא* * *

שיבמג. אחד מעניניו של רבינו נשיאנו הי' – כמוזכר לעיל – לשלוח שלוחים שיסעו לכל קצוי תבל כדי להפיץ יהדות, התורה והמצוה, הנגלה וחסידות, החיצונית והפנימית, בכל מקום שידם מגעת, ועוד יותר מזה, כיון שהולכים ונוסעים בשליחות המשלח – אשר "גלה סודו אל עבדיו הנביאים"198, רצון העליון, כפי שנתגלה ע"י נשיאי הדור, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו.

שיג158
וכיון שנמצאים כאן כאלו שכבר עתה הם שלוחים במקומות קבועים – הן בערי השדה במדינה זו, והן בשאר מדינות, בחצי כדור זה או בחצי כדור העליון – לעסוק שם במוסדות חינוך, ובכללות הפצת היהדות; וגם אלו שהם עצמם נמצאים עתה בשליחות, ואינם נוכחים במסיבה זו – נמצאים כאן באי-כחם,

שידוכמו"כ אלו שנוסעים לשבועות אחדים במשך ימי הקיץ, תקופת תמוז ולאחרי', עד להכניסה בחודש הרחמים,

שיהיאמרו כולם יחד "לחיים", מתוך שמחה – "בשמחה תצאו"⁸⁵⁵,

שיוותוכנה של השמחה – לפי שגם כאשר "תצאו", לא נפרדים ("מ'פאָרט ניט אַוועק") מרבינו נשיאנו המשלח, כיון ש"שלוחו של אדם כמותו"⁸⁵⁶, וכתכלית העומק בענין השליחות, שהשליח נעשה באופן שכל ענינו אינו אלא מציאות המשלח⁸⁵⁷, כך, שאינו נמצא לבד, אלא המשלח נמצא שם יחד אתו,

שיזוהעיקר – על מנת למלא את השליחות דוקא מתוך שמחה וטוב לבב.

שיחויהי רצון שמהם יראו וכן יעשו – לנסוע מניו-יורק להפיץ יהדות, תורה וחסידות, בכל מקום שהוא, אע"פ שהדבר יפריע לשינה כאן בניו-יורק, על הגפן⁸⁵⁸, על המחי' או על הכלכלה...

שיט– ואבוי להם ("אָך און וויי") לגפן מחי' וכלכלה שמקבלים במצב של שינה... אבל עתה, שנמצאים בזמן של ימי הגאולה והשמחה, צריכים לדבר בצד הטוב –

שכהנה יה"ר שיתרבו כהנה וכהנה "שלוחי דרבנן", של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא הדור, שיסעו בכל קצוי תבל,

שכאוכלשון התנא דבי אליהו⁸⁵⁹: "לילך ולקשור חבלים של ברזל במתניהם ולהגבי' בגדיהם למעלה מארכובותיהן ויחזרו בכל עיירות ישראל .. וילמדו את ישראל" – שזהו ענין הסנהדרין של ישראל, עליהם נאמר שהם נמצאים "לפני ה'"⁸⁶⁰, ואודותם נצטווה משה "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל"⁸⁶¹, "לי" דייקא, כמארז"ל⁸⁶² "כל מקום שנאמר

שכב159
לי אינו זז לעולם", היינו, שעבודתם היא עבודה נצחית שיש לה קיום נצחי, כיון שנלקחת מבחי' "אני הוי' לא שניתי"⁸⁶³, כפי שנמשכת כאן למטה מעשרה טפחים, שאז הפעולה היא באופן ד"ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", כיון שענין הנצחיות מבטל כל המדידות וההגבלות.

שכג(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א בבת-שחוק:) ובזכותם, הנה גם אני – אע"פ שאינני נוסע לשום מקום – אומר יחד עמהם "לחיים".

שכד[כ"ק אדמו"ר שליט"א שאל: היכן הם השלוחים? ופנה לכו"כ מהם בשמם שיאמרו לחיים. ואח"כ אמר:]

שכהכיון שמדובר אודות "ופרצת" – הנה כוס משקה דאמירת לחיים זה אינו נכלל בחשבון; זהו למעלה מחשבון, ובמילא יכולים לחטוף ("אַריינכאַפּן") באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, ואף אחד לא יבוא בטענות... אבל רק כוס זה, ולא יגניבו-יבריחו ("מ'זאָל ניט אַריינשמוגלען") עוד על חשבון זה!...

שכו[כ"ק אדמו"ר שליט"א חזר ושאל היכן הם שלוחי ה"מרכז", באמרו: האם צריך להכריז כל אחד בפני עצמו?!].

שכזכ"ק אדמו"ר שליט"א ניגן את הניגון "כי בשמחה תצאו", ואח"כ צוה לנגן את הניגון "אבינו מלכנו".

שכחאח"כ המשיך כ"ק אדמו"ר שליט"א להורות לכו"כ שיאמרו לחיים בקשר לשליחות בהפצת היהדות והחסידות⁸⁶⁴.

שכטכ"ק אדמו"ר שליט"א ניגן את הניגון "צמאה לך נפשי, עך טי כו'", ואח"כ צוה לנגן "כי אנו עמך".

שלאח"כ צוה כ"ק אדמו"ר שליט"א שהמדריך-הרוחני של מחנה "אמונה" יאמר לחיים עבור ענין הצניעות.

שלא160
אח"כ שאל אם כל השלוחים והנוסעים אמרו כבר לחיים, באמרו, אולי ישנו עוד מישהו שצריכים להזכירו.

שלבואח"כ התחיל לנגן הניגון "קול דודי".

שלג* * *

שלדמד. ישנו ענין נוסף שנוגע לסדרה זו, אשר, עם היותו מדברי בלעם, הרי זה ענין שנקבע בתורה, ולכן מצינו שגם מעניני בלעם למדים כמה ענינים בתורה, לא רק באגדה, אלא גם בהלכה, ועד שהתחלת כל התפלה היא בפסוק שנאמר בנבואת בלעם: "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל"⁸⁶⁵.

שלהובהקדמה – שאע"פ שבנוגע לענין הנבואה נאמר⁸⁶⁶ "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה", כפי שביקש משה מהקב"ה שלא ישרה שכינתו על אומות העולם, מ"מ, כדי שאומות העולם לא יבואו בטענות, ניתנה נבואה לבלעם, וכדאיתא בספרי על הפסוק⁸⁶⁷ "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה", "אבל באומות קם, ואיזה זה, בלעם".

שלוובכל אופן – איך שיהי' הביאור בזה – ברור הדבר שהיתה אצל בלעם מדריגת הנבואה, אף שהי' הדבר לאחר מתן-תורה.

שלזובכן, מדברי בלעם בנוגע לנבואתו יכולים ללמוד גם בנוגע לנבואת בנ"י, כדלקמן.

שלחמה. בענין הנבואה, שיש בה כמה ציוויים וכמה גדרים, הן בנוגע לאופן אמירת הנבואה, והן בנוגע לשלילת הענין דכובש נבואתו – יש לומר בשני אופנים-סברות:

שלטא) ישנם מצוות מיוחדות שעליהם נצטווה הנביא – כמו המצוות המיוחדות דכהונה ולוי' שעליהם נצטווה כהן או לוי, והיינו, שזוהי מצוה מיוחדת שאינה שוה לכל, כי אם למי שבחרו הקב"ה להיות נביא, ועד"ז אלו שנבחרו להיות משרתים בקודש ע"י עבודת כהונה ולוי', וע"ד מי שבהשגחה פרטית נתמנה להיות דיין או שוחט וכיו"ב.

שמב) ענין הנבואה קשור עם עבודת ה' – דכשם שבעבודת ה' נכלל החיוב דבנין בית המקדש, וכן החיוב להאמין בה' שהוא אמיתית המציאות כו', כמו"כ נכלל בזה גם ענין הנבואה, וכמ"ש הרמב"ם⁸⁶⁸:

שמא161
"מיסודי הדת לידע שהא-ל מנבא את בני האדם", והיינו, שמלבד המכוון בענין הפרטי שאודותיו נאמרה הנבואה, ישנו בזה ענין של עבודת ה' – קידוש ה', "שהא-ל מנבא כו'", ששולח דברו ע"י נביאיו; ולאידך גיסא, כאשר הנביא כובש נבואתו, הרי זה (לא רק העדר קיום ציווי בענין פרטי זה, אלא) ענין שהוא היפך עבודת וקידוש השם – ענין של עבודה-זרה.

שמבמו. והפתרון בזה – מצינו בדברי בלעם ביחס לנבואתו:

שמגבדברי בלעם מצינו הלשון "כל אשר ידבר ה' אותו אעשה"⁸⁶⁹, "אותו אדבר"⁸⁷⁰ – שאין זה חידוש דבר, שכן, אע"פ שבלעם הוא מבני-נח שנצטוו על שבע מצוות בלבד (ובפרטיות יותר: שלושים מצוות⁸⁷¹, שהם סניפים וסעיפים של שבע המצוות)⁸⁷², ולא על שאר מצוות, הרי מובן, שכאשר נצטווה מהקב"ה לעשות דבר מסויים, חייב הוא לקיים ציווי זה.

שמדאבל מצינו גם הלשון "את אשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר"⁸⁷³, שמשמעותו, שנוסף לכך שצריך לקיים ציווי הבורא, הנה כיון שהקב"ה מנבא על ידו, לכן, "אשמור לדבר", כדי שלא יהי' כובש נבואתו.

שמהולכאורה: היכן מצינו שנצטווה בלעם שלא יהי' כובש נבואתו – הרי אינו נביא מישראל שנצטווה על זה במצוות הנבואה, שהם כמו מצוות כהונה ולוי', שכל זה אינו שייך אצל בלעם שנצטווה רק על שבע מצוות בני-נח?

שמוועכצ"ל, שהכובש נבואתו, לא זו בלבד שאינו מקיים מצוה מיוחדת לנביא (כמו מצות כהונה ולוי'), אלא זוהי מצוה שהיא סעיף וסניף של מצות עבודת ה', ובמילא, הפכה היא עבודה-זרה, שעלי' נצטוו בני-נח⁸⁷⁴.

שמזמז. ויש להוסיף ולבאר ההוראה הנוגעת אלינו – דאף ש"מיום שחרב ביהמ"ק ניטלה נבואה"⁸⁷⁵, ורק בזמן הגאולה תחזור הנבואה, הרי כיון שהתורה היא נצחית⁸⁷⁶ גם עתה, עכצ"ל, שההוראה מענין זה נוגעת גם עתה:

שמחובהקדם מ"ש הרמב"ם במורה נבוכים⁸⁷⁷ [שהובא בכ"מ בחסידות חב"ד, ובביאור שמוכיח שהדברים מיוסדים על תורת הקבלה⁸⁷⁸, סתרי

שמט162
תורה] בפירוש הלשון "מלאכי אלקים" וכיו"ב, שגם הם כחות וענינים שבטבע, אלא שלהיותם כחות מיוחדים במינם, או בתוקף מיוחד, או שמתרחשים באופן פתאומי וכיו"ב, לכן נקראים בשם "מלאכי אלקים", כיון שניכר שזהו שליח של הקב"ה.

שנובנוגע לעניננו:

שנאביטול הנבואה משחרב ביהמ"ק – הרי זה בנוגע לענין הנבואה כפי שהי' בזמן שביהמ"ק הי' קיים, כמבואר בתניא⁸⁷⁹ ש"הי' קול ודבור העליון מתלבש בקולם ודבורם ממש", כמו "חזון ישעיהו"⁸⁸⁰, ועד"ז שאר הנביאים, החל משמואל הנביא;

שנבאבל ישנו הענין ש"ניטלה נבואה .. וניתנה .. לתינוקות" (וכיו"ב)305, כולל גם ה"תינוק" שבכל אדם, שהרי אצל כל אחד מישראל יש ענינים שמגיע אליהם ע"י השכל, ע"י הבנה והשגה והתבוננות, ראיות ושקו"ט, ויש ענינים שמגיע אליהם בדרכו של תינוק – לא מצד הבנה והשגה, אלא באופן של מושכל ראשון, ללא הבנה והשגה מוקדמת לזה; וע"ד דברי הגמרא⁸⁸¹ "השכים ונפל לו פסוק לתוך פיו הרי זו נבואה קטנה" – שזהו ענין של נבואה ששייך גם עתה.

שנגוזהו גם המבואר בתורת הבעש"ט⁸⁸² בנוגע לה"בת-קול" שיוצאת בכל יום ואומרת כמה ענינים: "שובו בנים שובבים"⁸⁸³, "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה"⁸⁸⁴, וכו' וכו' – דלכאורה אינו מובן: מהי התועלת של ה"בת קול", מאחר שאף אחד אינו שומע זאת? – ש"מזלי' חזי"142, היינו, ש"מזל" הנשמה, שרש ומקור הנשמה, שומע זאת. אך עדיין אינו מובן: הרי העבודה צריכה להיות ע"י הנשמה שבגוף, ומהי התועלת בכך ש"מזלי' חזי"? – אלא, שממזל הנשמה נמשך לנשמה המלובשת בגוף, אלא שאין זה באופן של נבואה גלוי', כי אם, שנופלים במחשבתו הרהורי תשובה, אף שלא הכין את עצמו כלל, ואינו יודע מניין באים לו הרהורי תשובה אלו.

שנדמח. ובענין זה יכולים להיות ב' אופנים-ביאורים:

שנהא) האדם נמצא במעמד ומצב בלתי מתאים, כך, שהוא זקוק להתעוררות, ולכן מעוררים אותו לתשובה.

שנו163
ב) בעומק יותר – שזהו ע"ד "נבואה קטנה" ש"הא-ל מנבא את בני האדם", והיינו, שזהו ענין שנוגע ליסודי התורה, לעבודת ה'.

שנזומצד זה נעשה יחס אחר לגמרי לענין של הרהור תשובה, או הרהור לעשות איזה מעשה טוב בנוגע ללימוד התורה וקיום המצוות, "בכל דרכיך דעהו"⁸⁸⁵ ו"כל מעשיך יהיו לשם שמים"⁸⁸⁶:

שנחכאשר הקב"ה נותן לו הרהור תשובה – צריך להסתכל על זה שאין זה רק שמסייעין לו לתקנו כו', ובמילא, אם הוא מנצל זאת או לא הרי זה ענין פרטי שלו השייך אליו, ע"ד מצוה שאינה שוה בכל, אלא צריך לידע שיש בזה ענין עמוק יותר – "את אשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר": זהו ענין של נבואה ששלחו לו, בשביל עצמו, או בשביל לפעול על הזולת, וא"כ, כיצד יתכן שלא ינצל זאת, בדוגמת כובש נבואתו, שזהו ענין שנוגע בעבודת ה', ביסודי התורה, כנ"ל.

שנטמט. וכשם שהדברים אמורים בנוגע למזל הנשמה ביחס לנשמה המלובשת בגוף – כן הוא גם בנוגע ל"מזל", ראש ומוחין של כל נשמות הדור:

שסכאשר נשיא הדור מתייגע בעבודתו ומגיע לענין מסויים, ואומר, שעכשיו צריכה להיות העבודה באופן כזה, ומגלה זאת עד לכל אשר בשם ישראל יכונה – צריך לידע שזהו דבר ה' ש"גלה סודו אל עבדיו הנביאים", כך, שאין זה ענין של מצוה מיוחדת פרטית, אלא זהו ענין הקשור עם מצות עבודת ה'.

שסאויהי רצון, שבאופן כזה "יקבלו" את ה"קול קורא" "לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה" שהכריז הרבי בעל-פה, וצוה אח"כ להדפיסו⁸⁸⁷, ויעשו זאת מתוך שמחה וטוב לבב, ובאופן ד"ופרצת".

שסבומובטחין דברי צדיקים שיפעלו פעולתם, ויקויים היעוד⁸⁸⁸ "הקיצו ורננו שוכני עפר", והוא בתוכם, ויוליכנו קוממיות לארצנו, בקרוב ממש.

שסג[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "אתה בחרתנו", ניגון אדמו"ר הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – ג"פ), והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי"].

שסד* * *

שסהנ. נוסף על ימי המועדים בשנה, ישנו גם מספר ימי השבוע,

שסו164
ובנדו"ד, הרי זה ליל ששי, שבו נהגו בכו"כ מקומות להיות נעורים⁸⁸⁹ (כל הלילה, או במשך כמה שעות) – שזהו ענין התשובה, כמ"ש רבינו הזקן באגרת התשובה⁸⁹⁰ "שהשבת הוא בחי' תשובה עילאה, ושב"ת אותיות תש"ב", ולכן צריכה להיות ההכנה לזה "לפני יום השבת".

שסזוכיון שכן, צריך להיות עתה ענין התשובה, ותשובה מתוך שמחה – כמובן מדברי הרמב"ם בסוף הל' לולב אודות השמחה הגדולה שצריכה להיות בכל מצוה ומצוה, ועאכו"כ במצות התשובה, שכיון שהיא גדולה מכל המצוות, והראי', שיכולה לתקן פגם בכל המצוות, צריך להיות בה שמחה גדולה ביותר⁸⁹¹.

שסחוהכוונה בענין התשובה – לא רק לתשובה כפשוטה, שלא על זה מדברים עתה, כי אם לתשובה מתוך שמחה ורחבות, באופן ש"הרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה"⁸⁹², היינו, שבהיותו נשמה בגוף הרי הוא מתקשר עם העצמות ומרחב העצמי כפי שהוא למטה, כך, ש"ישראל אורייתא וקוב"ה" נעשים "כולא חד"⁸⁹³ כאן למטה,

שסטועי"ז ממשיכים הענין ד"ה' אחד ושמו אחד"⁸⁹⁴, כשם שאני נכתב כך אני נקרא⁸⁹⁵, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

שענא. (ואח"כ אמר:)

שעאמסתמא תערך התוועדות גם ביום השבת, בלי נדר.

שעבובכל אופן, סיומה של התוועדות זו צריך להיות "במה דפתח", וכיון שהפתיחה היתה בניגון "הושיעה את עמך", יהי' בזה גם סיום ההתוועדות,

שעגולהמשיך זאת על הימים שבינתיים ועל כל השנה כולה.

שעד[והתחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן "הושיעה את עמך"].

שעה______  ______