Toras Menachem·Vol. 37 (5723·Part 3)·Sicha of Shabbos Parshas Balak·14 Tammuz·5723תורת מנחם·לז - שנת תשכ"ג - חלק שלישי·בס"ד. שיחת ש"פ בלק·י"ד תמוז·ה'תשכ"ג

אבלתי מוגה

בא. דובר אודות מ"ש בהפטרה⁸⁹⁶ בנוגע לזמן התחלת הגאולה וגמר ההכנות לגאולה השלימה (בדוגמת המדובר בפרשה אודות הזמן שבנ"י עמדו קודם הכניסה לארץ⁸⁹⁷), "והי'⁸⁹⁸ שארית יעקב גו' אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם"⁸⁹⁹, שעד"ז צ"ל גם בסוף זמן הגלות, שההתעסקות בעניני העולם, "בכל אשר תעשה"⁹⁰⁰, היא באופן שטבע העולם אינו תופס מקום אצלו כלל, ואינו אלא אמצעי לקיום רצון הבורא (ולדוגמא: "מאמין⁹⁰¹ בחי העולמים וזורע"⁹⁰²), ואז, מלבד ענין הבטחון, עניני העולם אינם בסתירה לעניני התומ"צ, אלא כל ענינם הוא עבודת ה', "כל מעשיך יהיו לשם שמים"⁹⁰³ ו"בכל דרכיך דעהו"⁹⁰⁴ – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ח ע' 293 ואילך.

ג* * *

דב. בסיום פרשת בלק מסופר אודות המסירת-נפש של פינחס, ובהמשך לזה נאמר בר"פ פינחס⁹⁰⁵: "הנני נותן לו את בריתי שלום .. ברית כהונת עולם תחת אשר קנא לאלקיו ויכפר על בני ישראל".

הוהנה, על⁹⁰⁶ הפסוק "ויכפר על בני ישראל", אמרו רז"ל⁹⁰⁷: "שעד

ו166
עכשיו לא זז אלא עומד ומכפר עד שיחיו המתים". ואינו מובן, מה נשתנה עון פעור מהעשרה נסיונות שניסו אבותינו את הקב"ה במדבר⁹⁰⁸, שלא מצינו בהם⁹⁰⁹ שיצטרכו תמיד לכפרה כהעון דפעור?

זג. והביאור:

ח"פעור (הוא) על שם שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי וזו היא עבודתו"⁹¹⁰, היינו שעושים הפסולת – לחשיבות ועיקר⁹¹¹.

טחטא זה בגשמיות, משתלשל הוא (ככל הענינים הגשמיים) מענינו בדקות, ברוחניות:

יכמו שהפסולת של מאכל הגשמי ענינו הוא – שהמאכל מתברר ע"י הקרבים, והמובחר שבו נעשה דם בלב ומחי' את הגוף והפסולת נדחה לחוץ, כן ההשפעה שמלמעלה מתבררת ע"י המלאכים הנקראים קרבים, והמובחר שבו הוא התענוג המובחר (שנמשך בג"ע), ומהפסולת שבו – נשתלשלו התענוגים דעולם שלמטה הימנו; וכן מעולם לעולם⁹¹², ועד לעוה"ז, ועד להתענוגים הגשמיים, כסף וזהב כו'⁹¹³. וכשהאדם (שמצד מעלת מהותו, צריך להיות התענוג שלו בענינים רוחניים⁹¹⁴) מחשיב ומתענג ועד שעושה עיקר את התענוגים הגשמיים (שהם פסולת) – הרי זהו"ע פעור בדקות, שממנו נשתלשל עון פעור כפשוטו.

יא[ובפרטיות⁹¹⁵ יותר:

יבכאשר האדם מחשיב את התענוגים הגשמיים (שהם הפסולת דלמעלה) לעיקר, הרי זה כמו עון פעור, שנפנה ומשתחוה, היינו, שמשתחווה ומרכין את ראשו – שלמעלה מכל אברי הגוף – לדבר

יג167
כזה שאפילו החלק היותר תחתון שבגוף אינו יכול לסובלו, שלכן דוחהו לחוץ!

ידוהרי זה היפך לגמרי מהאמור לעיל (ס"א) שההתעסקות בענינים הגשמיים צריכה להיות באופן ד"לא יקוה לאיש גו'", היינו, שאינו מחשיב כלל את לבושי הטבע (אלא עושה זאת רק מצד ציווי הקב"ה), ובודאי שאינו מושקע בהם כו'.

טואילו הי' מונח בעניני שכל – כראוי לאדם בר-שכל, שהתענוג שלו הוא בענינים רוחניים: שכל, מדות טובות וכיו"ב – הרי השכל עצמו מחייב שלא יהי' מושקע בגשמיות, וכמארז"ל⁹¹⁶ "הסתכל בשלשה דברים וכו'"; אבל בפועל, התענוג שלו הוא כמו של תינוק, שאין לו תענוג בעניני שכל ומדות טובות כו', ואפילו לא בקול ערב; התענוג שלו – לשחק עם בוץ!...

טזהוא סבור אמנם שאינו תינוק, אלא גדול, בר-שכל נעלה כו', אבל, את השכל עצמו הוא מנצל עבור עניני פסולת, בחשבו, שלהיותו בר-שכל, עליו להשקיע את שכלו בעניני מסחר וכיו"ב.

יזובפרט שנוסף על מעלת השכל בכלל, הרי כיון שמדובר אודות יהודי, שיש לו נפש אלקית, בודאי שהתענוג שלו צריך להיות מונח בעניני אלקות, תורה ומצוות, שזהו תענוג בלתי מוגבל, ואילו כל תענוגי העולם, אפילו התענוגים היותר עליונים, אינם בערך כלל לגבי התענוג באלקות, שהרי גבול ובלי גבול הם באין ערוך כלל, כידוע. וא"כ, כאשר משתמש בתענוג שלו עבור ענינים גשמיים, אזי מודגשת יותר הפחיתות שבדבר והשייכות לעון פעור].

יחוז"ש⁹¹⁷ בעון פעור "אשר לא הטהרנו ממנו עד היום הזה", כי, כנראה במוחש, גם אחרי הקדמת התפלה וכו', כשבא למלאות צרכי הגוף – לפעמים רבות נכשל "בעון פעור" – מתענג ועד שנעשה מושקע – בענינים הגשמיים.

יטד. עפ"ז יובן מה שעון פעור הי' דוקא בסמוך לכניסתם לארץ, אחרי שתמו כל אנשי דור המדבר, כי:

כהסיבה שנשקע בענינים הגשמיים היא – מפני שמדמה אשר ההצלחה בפרנסה וכדומה, תלוי' בעיקר בכחו ועוצם ידו ובתהלוכות

כא168
סדרי הטבע, ושוכח אשר הוא יתברך הנותן לו כח לעשות חיל⁹¹⁸, וכל עניני הטבע אינם אלא כלים ולבושים לברכתו של הקב"ה (אלא שכך עלה ברצונו יתברך⁹¹⁹, אשר הברכה ד"וברכך הוי' אלקיך" תהי' "בכל אשר תעשה")⁹²⁰.

כבולכן, בהיותם במדבר, שהמזון שלהם הי' – מן, "לחם מן השמים"⁹²¹, וראו במוחש אשר "לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר"⁹²², לא הי' נתינת מקום לטעות להחשיב את הדברים הגשמיים כו'⁹²³, ורק כשהתחילה ההכנה וכניסה לארץ, שהותחלה⁹²⁴ העבודה ד"ארץ נושבת"⁹²⁵, הנהגה טבעית, הי' אז מקום לטעות דפעור.

כגה. כפרת (קינוח והעברת⁹²⁶) החטא דפעור הוא ע"י "בקנאו את קנאתי"⁹²⁷ – מס"נ דפינחס⁹²⁸.

כדמצד השגת השכל אפשר לטעות, כי מאחר שרצה"ע הוא אשר הברכה שמלמעלה תהי' "בכל אשר תעשה" דוקא, בלבושי הטבע, אפשר לטעות אשר העלם והסתר הטבע הוא הסתר אמיתי ח"ו (מאחר אשר הוא יתברך עצמו עשה את ההעלם), ולכן זקוק להעבודה דמס"נ וקב"ע, אשר אז מכירים את האמת, אשר הטבע עצמה היא אלקות.

כה[וההוראה20 מזה – שההכנה לגאולה השלימה היא ע"י הטהרה מעון פעור, שהטבע לא יעלים כו', כנ"ל בארוכה].

כו* * *

כזו. פרק⁹²⁹ ששי דאבות נקרא בשם "קנין תורה"⁹³⁰.

כחמשמעותה של תיבת "קנין" הוא – העברת הדבר מרשות המוכר

כט169
לרשות הלוקח, אבל, למרות שהדבר עובר לרשות אחרת, הרי הוא נשאר כמו שהוא, ללא שינוי, כמו שהי' קודם ברשות המוכר⁹³¹.

לוזוהי גם המשמעות של "קנין תורה": גם ברשות אחרת, שלעת-עתה היא זרה מהתורה, צריכים להעביר גם לשם את כל התורה, כמו שהיא.

לאועבודה זו התחילה בעיקר באלף (פרק) הששי:

לבבדורות הקודמים, לפני אלף הששי, לא גילו את כל התורה כמו שהיא; גילו רק גליא דתורה, ולא פנימיות התורה; הגילוי של פנימיות התורה הי' רק ליחידי סגולה, לבעלי נשמות גבוהות, אבל לא לאנשים פשוטים. פנימיות התורה עדיין לא נמשכה אז עד לשכל אנושי – היא לא ירדה עדיין ל"רשות זרה".

לגורק באלף הששי – ובאלף הששי גופא, בדורות המאוחרים – "מצוה לגלות זאת החכמה"⁹³², ועד שפנימיות התורה נתלבשה גם בשכל, ובשכל אנושי, ועד ש"יפוצו מעינותיך חוצה"⁹³³, שגם בחוצה היותר תחתון מפיצים את המעינות כמו שהם – "קנין תורה".

לדז. התוכן האמור של פרק הששי שבאבות, מרומז גם במשנת "אמר ר' יהושע בן לוי"⁹³⁴, שבה דורש שצריכים להיות "עוסק בתורה", כי, ענין העסק בתורה הוא כדי להמשיך תורה בעולם. וענין זה שייך ביחוד לר' יהושע בן לוי, כיון שעבודתו היתה לזכך את גופו וחלקו בעולם, שלכן: "נכנס חי לגן עדן"⁹³⁵ – מצד זיכוך גופו, ו"לא נראתה הקשת בימיו"40 – כיון שזיכך את העולם כל כך עד שלא היו זקוקים לאות הקשת⁹³⁶.

להולכאורה יכולים לשאול: מהי הראי' שהעובדה ש"לא נראתה הקשת בימיו" היתה בגלל שזיכך את העולם – יתכן שעבודתו היתה לעצמו בלבד, אלא שגודל זכותו הגין גם על דורו?

לו170
אבל באמת אי אפשר לומר כן, כי, צדיקים גדולים ישנם בכל דור, ואעפ"כ נראית הקשת בכו"כ דורות. ומפשטות לשון רז"ל נראה שברוב הדורות ככולם נראתה הקשת. ועכצ"ל, שהחידוש של ר' יהושע בן לוי לגבי שאר צדיקים מתבטא בכך שזיכך את העולם, כדלקמן.

לזח. יש ריבוי מדריגות בצדיקים, כפי שנימנו בגמרא⁹³⁷: שמונה עשר אלף צדיקים שרואים את השכינה ע"י "אספקלריא שאינה מאירה"; צדיקים בני עלי' שרואים את השכינה ע"י "אספקלריא המאירה" – ש"הן מועטין", והגמרא מסיימת אודות מעלת "בני עלי'" שהם למעלה יותר מל"ו הצדיקים שגם הם רואים את השכינה "באספקלריא המאירה", כיון של"ו הצדיקים "עיילי בבר" (שנכסים רק ברשות), ואילו בני עלי' – "עיילי בלא בר" (ללא רשות).

לחב"בני עלי'" גופא יש מדריגות שונות: א) מדריגת "בני עלי'" שעם היותם "מועטין" מ"מ אינם פחותים משנים (ואולי הרבה יותר), כפי שהגמרא מפרטת: "אם אלף הן כו' אם מאה הם כו' אם שנים הן אני ובני הן" (אבל לא נאמר "ואם אחד הוא"), ב) מדריגת "בני עלי'" שעלי' נאמר⁹³⁸ "אפילו בשביל צדיק אחד העולם מתקיים, שנאמר⁹³⁹ וצדיק יסוד עולם", היינו, שקיום העולם יכול להיות אפילו בשביל צדיק אחד בלבד; במדריגת "צדיק יסוד עולם" יכול להיות שיהי' רק אחד בדור⁹⁴⁰. ובדורו

לט171
של רשב"י הי' זה רשב"י לבדו, אפילו לא בנו ר' אלעזר, אף שהוא בכל המדריגות של בני עלי', כהלשון: "אני ובני הן".

מוכמסופר בזהר⁹⁴¹, שרשב"י אמר לר' אלעזר בנו: בוא ונראה מה רוצה הקב"ה לעשות בעולם. הלכו ופגשו מלאך כו', ואמר לו ר' שמעון: מה רצונך לעשות? והשיב לו: רצוני להחריב את העולם, כיון שאין שלושים צדיקים בדור כו'. אמר לו ר"ש: הנני מבקש ממך, לך לפני הקב"ה ואמור לו, שבר יוחאי נמצא בעולם. הלך המלאך לפני הקב"ה ואמר לו: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך מה שאמר בר יוחאי. אמר לו הקב"ה: לך והחרב העולם, ואל תשים לב לבר יוחאי. וכאשר בא המלאך, ראה אותו רשב"י ואמר לו: אם לא תלך (עוד הפעם לפני הקב"ה), אגזור עליך שלא תעלה השמימה, ותהי' במקום של עזא ועזאל. וכשתעלה לפני הקב"ה אמור לו: אם אין שלושים צדיקים בעולם, יספיקו עשרים וכו', ועד שיספיקו שנים, אני ובני (ר' אלעזר) וכו', ואם אין אפילו שנים – ישנו אחד, אני, דכתיב "וצדיק יסוד עולם".

מאונמצא, שבדורו של ר' שמעון בר יוחאי הי' רק צדיק אחד בדרגת "צדיק יסוד עולם" – רשב"י.

מבט. במה התבטאה מעלתו של רשב"י על ר' אלעזר? – מספרת הגמרא⁹⁴²: "כל היכא דהוה מחי ר"א הוי מסי ר"ש" (בכל מקום שר"א העניש – ריפא ר"ש).

מגר' אלעזר – אף שהי' צדיק, ומבני עלי', הי' (בחיי רשב"י⁹⁴³) מובדל מהעולם⁹⁴⁴; עבודתו היתה לעצמו בלבד, ועד שלא הי' יכול לסבול את ההעלם וההסתר של העולם, ולכן – "הוי מחי ר' אלעזר";

מדאבל ר' שמעון, ה"צדיק יסוד עולם" – התעסק עם העולם⁹⁴⁵, וריפא אפילו מה שר' אלעזר (בחי' בני עלי') "הוה מחי".

מה172
גם הזכות של בני עלי', ובפרט של ר' אלעזר, הגינה על העולם⁹⁴⁶, וכנ"ל מדברי הזהר ("להוו עשרין כו' להוו תרין דאינון אנא וברי") – אבל זהו רק באופן שבזכותם נעשה העולם מוגן, אבל לא באופן שפועל בעולם לזככו,

מו[ובהגנה זו ישנם כמה דרגות, וככל שתהי' המדריגה נעלית יותר, יהי' המספר קטן יותר, כמובן: המדריגה הראשונה בסוג זה היא – שלושים⁹⁴⁷, ובמדריגה נעלית יותר – רק עשרים וכו', ובמדריגה היותר נעלית – רק שנים; כאשר העולם הוא יותר מזוכך – מספיקה הזכות של המדריגה שבה יש "תלתין", וכו', וכאשר העולם הוא מגושם ביותר – לא מספיקה אפילו הזכות של המדריגה שבה יש רק "תרין". וזהו פירוש דברי הזהר "ואי לית תרין"⁹⁴⁸, שהעולם הוא במצב שלא מספיקה אפילו הזכות של המדריגה שבה יש רק "תרין"],

מזמשא"כ רשב"י טיהר את העולם ותיקן אותו; הוא מתעסק עם העולם⁹⁴⁹, ועי"ז מזכך אותו.

מחונמצא, שבאמיתת שם התואר והמעלה של צדיקים יש בכללות חמשה סוגים:

מטא) צדיקים שרואים "באספקלריא שאינה מאירה", שעליהם אומר רבינו הזקן⁹⁵⁰ שהם צדיקים שאינם גמורים, שמספרם הוא "תמניסר אלפי צדיקי".

נ173
ב) צדיקים שרואים "באספקלריא המאירה", אבל "עיילי בבר", והם ל"ו צדיקים⁹⁵¹.

נאג) צדיקים שנוסף על המעלה שרואים "באספקלריא המאירה"⁹⁵² – "עיילי בלא בר", שהם צדיקים גמורים55, ואלו הם "בני עלי'" שעליהם נאמר "והן מועטין" (אבל לא פחות משנים).

נבד) צדיק שהוא "יסוד עולם": הוא מקיים את העולם. וצדיק כזה – יכול להיות דור שיש בו רק אחד⁹⁵³. אבל אחד – חייב להיות, שהרי העולם זקוק ליסוד.

נגה) צדיק גמור שמזכך את העולם עד שאין צורך באות הקשת⁹⁵⁴, וצדיק כזה – ישנו רק בדורות ספורים.

נדי. אודות סיפור הגמרא40 שבימי ר' יהושע בן לוי לא נראתה הקשת, אומר רש"י, "שהקשת אינו אלא אות ברית שלא יחרב העולם, ואם יש צדיק גמור בדור, אין צריך אות".

נהולכאורה: מה מוסיף רש"י בתיבת "בדור" – הרי מובן שכדי שבדור מסויים לא יצטרך העולם לאות הקשת, הרי זה דוקא ע"י צדיק שנמצא בדור זה?

נואלא בזה מתרץ רש"י למה לא די בכך שיש צדיקים בכל דור ודור – כיון שמוכרח להיות "צדיק גמור בדור": "צדיק גמור" – צדיק שהוא בסוג של "בני עלי'" דוקא (שהם במדריגת צדיק גמור, כנ"ל), ו"בדור" – מוכרח להיות צדיק גמור שהוא בדור⁹⁵⁵, שמלובש בדור, ומתקנו מטהרו ומזככו.

נז174
העובדה שלא נראתה הקשת בימי ריב"ל היא – לא בגלל שזכותו הגינה, אלא בגלל שהתמסר לזכך את העולם, דוגמת רשב"י בדורו, שבימיו לא נראתה הקשת⁹⁵⁶.

נחיא. לאמיתו של דבר, מרומז ומיוסד כל זה בדברי הגמרא:

נטבהמשך למעשה ריב"ל – מספרת הגמרא שגם ר' חנינא בר פפא רצה להיכנס חי לגן עדן כמו ריב"ל, אבל, מבלי הבט על גודל מעלתו של ר' חנינא בר פפא, שאמר "אייתי ספר תורה וחזי מי איכא מידי דכתיב בי' דלא קיימתי'", ו"כי נח נפשי' אפסיק לי' עמודא דנורא בין דידי' לעלמא", מ"מ, לא הניחו לו ("מ'האָט אים ניט נאָכגעגעבן") להיכנס חי לג"ע. וטעם הדבר – "מי איכרכת בבעלי ראתן ואיעסקת בתורה" (האם כרכת את עצמך ועסקת בתורה עם "בעלי ראתן" – בעלי מחלה מידבקת בגלל שרץ שנמצא במוחם). ורק ריב"ל שעשה כן, כדברי הגמרא שם, רק הוא נכנס חי לג"ע ולא נראתה הקשת בימיו.

סאודות "בעלי ראתן" מספרת הגמרא שם שכמה אמוראים התרחקו מהם. ומזה מובן, שבהתדבקות עמהם יש חשש סכנה ע"פ תורה. ואעפ"כ, לא זו בלבד שריב"ל לא התרחק מהם, אלא אדרבה – "מיכרך בהו ועסיק בתורה": הוא השתדל להפיץ תורה בכל מקום, אפילו בין "בעלי ראתן", ובגלל זה – נכנס חי לג"ע ולא נראתה הקשת בימיו.

סאיב. וזוהי גם הוראת ריב"ל בפרק ששי דאבות, פרק "קנין תורה":

סבצריך להיות "עוסק בתורה"; לא רק ללמוד תורה לעצמו, אלא להפיץ את התורה, ועד ל"חוצה" היותר תחתון – "בעלי ראתן", ולא רק גליא דתורה, אלא גם פנימיות התורה – "קנין תורה".

סגוע"י העבודה ד"יפוצו מעינותיך חוצה" פועלים זיכוך הגוף הגשמי וזיכוך העולם (כפי שהי' אצל ריב"ל),

סדשעי"ז תקויים ההבטחה של מלכא משיחא ש"לכשיפוצו מעינותיך חוצה" אזי "אתי מר"38, ואז – "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר"⁹⁵⁷.

סה______  ______