Toras Menachem·Vol. 37 (5723·Part 3)·Sicha of Shabbos Parshas Chukas·7 Tammuz·5723תורת מנחם·לז - שנת תשכ"ג - חלק שלישי·בס"ד. שיחת ש"פ חוקת·ז' תמוז·ה'תשכ"ג

אבלתי מוגה

ב[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "אך לאלקים"⁵²⁰].

גא. ידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר⁵²¹ שכללות ההנהגה בקדושה היא ע"פ סדר, משא"כ בלעו"ז הרי "אין גו' חשבון גו' בשאול"⁵²².

דוכן הוא בנוגע לסדר ימי השבוע, שהתחלתם מיום ראשון, כידוע⁵²³ ש"כל יום א' הוא ממש יום ראשון כמו יום א' של ששת ימי בראשית", "שהרי אנו מונין (באמירת "השיר שהיו הלוים אומרים בבית המקדש"⁵²⁴, ע"פ מנהג ישראל⁵²⁵ ש"תורה הוא"⁵²⁶) היום יום ראשון בשבת יום שני כו' עד יום השבת הוא יום שביעי .. (אף ש)כבר עברו רבבות ימים משימ"ב עד עתה", כי, יום השבת, נוסף על היותו יום השביעי בשבוע, יש בו ענין שלמעלה מהזמן, ולאחרי השבת "נתחדש הזמן מלמעלה מהזמן", כמו ביום ראשון שבתחילת הבריאה.

הובנוגע לעניננו:

וביום ראשון ושני בשבוע זה הי' מאורע הקשור עם ענין האחדות: כו"כ מישראל ממקומות שונים, שיש ביניהם ים המפסיק, נתקבצו יחדיו – והרי "אכל בי עשרה שכינתא שריא"⁵²⁷ – בשביל ענין של התעוררות לתומ"צ, ובפרט בשייכות לענין של נישואין⁵²⁸, שהו"ע המשכת כח הא"ס בעולם⁵²⁹.

זוהרי כל ענין הוא בהשגחה פרטית, כמאמר הבעש"ט⁵³⁰ שהענין של

ח103
השגחה פרטית ישנו אפילו בדומם (כפשוטו, ועאכו"כ בבחי' הדומם שבאדם), ומכ"ש בבנ"י, ומכ"ש בענין הקשור עם תומ"צ, ובפרט בענין שמביא לידי אחדות.

טוע"פ פתגם אדמו"ר הזקן (שהשנה היא שנת המאה וחמשים להסתלקות-הילולא שלו) ש"צריכים לחיות עם הזמן"⁵³¹, היינו, עם פרשת השבוע שקורין ולומדים באותו זמן – יש לקשר מאורע הנ"ל עם הפרשה שלמדו בימים אלו: פרשת פרה אדומה.

יב. דובר אודות פרה אדומה, שעלי' אמרו רז"ל⁵³² "תבוא אם ותקנח צואת בנה", חטא העגל, אף שלכאורה היא רק מבטלת טומאת מיתה, אבל לא מבטלת את ענין המיתה (שלאחרי שבטל במ"ת, חזר ע"י החטא, עד שיבולע המות לנצח) – שענין המיתה הוא רק ביחיד, משא"כ ציבור (שמממונם באה הפרה⁵³³), הרי "אין הציבור מתים"⁵³⁴ – מציאות נצחית. וזהו גם ענין הנצחיות שבאפר הפרה שעשה משה, שקיים לעד (וגם ההשתמשות בה נתארכה⁵³⁵ ריבוי שנים – עד ימי עזרא, קרוב לאלף שנה⁵³⁶, בניגוד לשמונה פרות במשך ת"כ שנה דבית שני⁵³⁷). ובעבודה הו"ע המס"נ (תכלית הביטול⁵³⁸) בעבודת התפלה שנמשך ופועל פעולתו

יא104
במשך כל היום – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חל"ג ע' 127 ואילך.

יב* * *

יגג. ויש להוסיף, שהענין ש"אין הציבור מתים" נוגע לא רק בזמן שביהמ"ק הי' קיים, שמקריבים חטאת ציבור שמתו בעלי'⁵³⁹, ולא רק הלכתא למשיחא, אלא גם בזמן הזה⁵⁴⁰:

ידובהקדם השאלה בנוגע לחידוש הסנהדרין לימות המשיח⁵⁴¹ (כמ"ש הרמב"ם בפיה"מ⁵⁴², ובהל' סנהדרין⁵⁴³ כתב "שבטבריא עתידים לחזור תחלה כו'", שזהו המקום שבו ישבה סנהדרין האחרונה) – דלכאורה, הרי הסנהדרין צריכים להיות סמוכים איש מפי איש עד משה רבינו, וכיון שענין הסמיכה (הי' בזמן שביהמ"ק קיים, וגם משך זמן לאחר החורבן⁵⁴⁴ – אצל כל אלו שנקראו בשם "רבי", ואח"כ) בטל, איך אפשר שלימות המשיח⁵⁴⁵ יהיו סנהדרין סמוכים?

טוגם צריך להבין מ"ש בספרי בהעלותך על הפסוק⁵⁴⁶ "אספה לי שבעים איש גו'", "כל מקום שנאמר לי הרי זה קיים לעולם ולעולמי עולמים" – דלכאורה הרי בטלה סנהדרין?

טזאך הענין הוא – שכיון ש"אין הציבור מתים", הרי לאמיתתו של דבר⁵⁴⁷ ישנה תמיד המציאות של הסנהדרין. וכאשר כל חכמי ישראל יתכנסו

יז105
למקום שבו היתה סנהדרין האחרונה (שזהו ענין האחדות הן מצד בחי' נפש והן מצד בחי' עולם), אזי יחול עליהם שם סנהדרין גם בפועל ובגלוי⁵⁴⁸.

יחויש לומר, שענין הנצחיות של הסנהדרין (ש"קיים לעולם ולעולמי עולמים") מתבטא גם בפועל ובגלוי במציאות של "בית דין" שישנו גם בזמן הזה, ובזה גופא – לא רק בזמן שבאים לפניהם לדין תורה, אלא בתמידות, כפי שהדבר מתבטא בנוגע לקידוש החודש (שקשור עם כללות ענין הזמן), שהרי גם בזמן הזה שאין מקדשים ע"פ הראי', אלא ע"פ החשבון שסידר הלל⁵⁴⁹, הרי זה באופן ששליחותייהו (דסנהדרין) קא עבדינן⁵⁵⁰, והרי "שלוחו של אדם כמותו"⁵⁵¹, כמותו ממש⁵⁵².

יט* * *

כד. מאמר⁵⁵³.

כא* * *

כבה. התחלת⁵⁵⁴ הפרק שלומדים ביום הש"ק זה – "בעשרה מאמרות נברא העולם" – היא גם טעם וסיבה: הטעם והסיבה לכך שכל הענינים מהתחלת הבריאה ואילך הם במספר עשרה – לפי ש"בעשרה מאמרות נברא העולם": כיון שכל העולם נברא בעשרה מאמרות, שכל אחד מהם כלול מכולם⁵⁵⁵ – וגם לאחרי כן נצבים הם בעולם תמיד ובוראים אותו באופן תמידי, ואם היו מסתלקים ממנו לרגע אחד, הי' העולם חוזר לאין ואפס ממש כמו קודם הבריאה⁵⁵⁶ – לכן יש גם בכל ענין שבבריאה המספר עשרה⁵⁵⁷.

כגוכמבואר בקבלה⁵⁵⁸, שכיון שהכל נברא ע"י עשרה מאמרות, לכן

כד106
מתחלק כל דבר במספר עשרה. לדוגמא: בכל דבר ישנו האורך, הרוחב והעומק (או הגובה) שבו, וכל אחד משלשה אלו מורכב משלשה – ראש תוך סוף; וביחד עם החומר, הנושא תשעה פרטים אלו – מתקבל המספר עשרה.

כהוכשם שענין זה הוא בנוגע למקום, כן הוא גם בנוגע לזמן – שבכל תקופה ישנם ה"עשרה" שבה, כמפורט במשנה.

כואמנם, עפ"ז מוכרח לומר שהמספר עשרה ישנו בכל התקופות – גם לאחר זמן הבית, ועד זמנינו, וגם לעתיד לבוא, כמאמר רז"ל⁵⁵⁹: "כנור של עולם הבא עשר נימין"⁵⁶⁰. ואינו מובן: מדוע מפרט כאן התנא את המספר עשרה עד זמן בית המקדש – הרי "התורה היא נצחית"⁵⁶¹, וא"כ הי' לו להזכיר את הענינים שבמספר עשרה גם מהזמן שלאחרי בית המקדש?

כזועוד אינו מובן: מדוע קובע התנא את המשנה⁵⁶² "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות" לאחרי העשרה ניסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש, ולא מיד לאחרי העשרה מאמרות, ששם שייכים הם לפי סדר הדורות?

כחואף שכבר נתבאר⁵⁶³ שהזכרתם לבסוף היא מצד מעלתם – כי כל הענינים שבמספר עשרה, מעשרה מאמרות עד לעשרה ניסים שבבית המקדש, קשורים עם סדר ההשתלשלות, והעשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות הם למעלה מהשתלשלות – אעפ"כ, כיון שכל הענינים שבפרק דידן נקבעו לפי סדר הדורות, מסתבר בשכל לומר שגם משנה זו אינה יוצאת מן הסדר, ובעשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, מרמז התנא גם לענינים שבמספר עשרה שלאחר זמן הבית, ולכן מונה אותם לאחרי העשרה ניסים שבבית המקדש.

כטובזה מתורצת גם השאלה הקודמת, מדוע לא מזכיר התנא את המספר עשרה שלאחרי זמן הבית – כי מרומזים הם בעשרה דברים שבערב שבת בין השמשות.

לו. על-דרך שהבריאה נקבעה במספר עשרה בגלל העשרה מאמרות, כך נקבעה גם במספר ששה – בגלל ששת ימי בראשית, ש"כל

לא107
יומא ויומא עביד עבידתי'"⁵⁶⁴ (כל יום (ספירה) פועל פעולתו בבריאה). ולכן יש בכל דבר מספר ששה: הן במקום – לכל מציאות נברא ישנם ששה קצוות, והן בזמן – ששת ימי השבוע, שש שנים של שמיטה, ששת אלפים שנה של קיום העולם (אלא שלכל עניני המספר ששה יש מספר שביעי, שהוא למעלה מהם, ואליו הם מתעלים: שבת, שמיטה, אלף השביעי – בדוגמת שבת בראשית, שגם הוא שייך לבריאה, אבל באופן נעלה הרבה יותר – ה"מנוחה" שבבריאה)⁵⁶⁵.

לבומזה מובן, שסדר ההנהגה בשית אלפי שנין דומה לסדר ההנהגה בששת ימי בראשית⁵⁶⁶:

לגשלימות גמר הבריאה הי' ביום הששי, כמ"ש⁵⁶⁷ גבי יום הששי: "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". עד אז לא הי' עדיין "טוב מאד", כיון שהבריאה לא היתה עדיין בשלימות: לפני בריאת האדם ביום הששי חסרה שלימות גם בנבראים שנבראו קודם לכן, ורק ביום הששי, בבריאת האדם, ניתנה שלימות גם בנבראים הקודמים⁵⁶⁸.

לדוביום הששי גופא נשלמה הבריאה רק בין השמשות – שמזה מובן, שרק בין השמשות נעשתה שלימות הבריאה – שנשלמה רק ע"י העשרה דברים שנבראו "ערב שבת בין השמשות". ולכן "בין השמשות" של ערב שבת הוא תקופת המעבר וההכנה לשבת: לאחר שלימות המלאכה בבריאה – יכולה לבוא שלימות המנוחה בהבריאה.

להוכן הוא גם בנוגע לשית אלפי שנין, שתכליתם – העלי' ב"יום שכולו שבת", באלף השביעי – נפעלת באלף הששי בכלל, ובעיקר ב"בין השמשות", דור היותר אחרון, הדור דעקבתא דמשיחא.

לוואף שדור זה הוא היותר תחתון, עקבתא דעקבתא, מ"מ יש בו המעלה, שדוקא בדור זה נשלמת כוונת כל העבודה של כל הדורות

לז108
שלפנ"ז⁵⁶⁹, כי דוקא בדורנו, הדור דסוף הגלות – תושלם התכלית דדירה בתחתונים, בגאולה העתידה ובקרוב.

לחומזה מובן גודל החביבות, גודל הזכות וגודל האחריות של דורנו, שהרי בעבודתו תלוי' גם תכלית השלימות של עבודת כל הדורות הקודמים. אמנם נשאר לברר רק את ה"פכים קטנים", עבודה מועטת, אבל בעבודה זו תלוי' שלימות כל העבודה הקודמת.

לטז. ולכן קבע התנא את המשנה "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות" תיכף לאחרי המשנה "עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש", כי כך הוא גם לפי סדר הדורות:

ממיד ברגע חורבן בית המקדש "נולד מושיען של ישראל"⁵⁷⁰ – מאז התחיל סדר העבודה של הבאת המשיח, ה"ערב שבת בין השמשות" דשית אלפי שנין, אשר גם עבודה זו היא במספר עשרה ("עשרה דברים" של "בין השמשות"), כאמור לעיל,

מאשתביא גם למספר עשרה – "כינור של עשרה נימין" וכו', בגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש.

מב______  ______