Toras Menachem·Vol. 37 (5723·Part 3)·Sicha of Shabbos Parshas Naso·9 Sivan·5723תורת מנחם·לז - שנת תשכ"ג - חלק שלישי·בס"ד. שיחת ש"פ נשא·ט' סיון·ה'תשכ"ג

אבלתי מוגה

בא. ענינו של יום השבת – שכולל את כל ימי השבוע שעבר (שהם הכנה ליום השבת, כמארז"ל²³⁴ "מי שטרח בערב שבת (דקאי על כל ימי השבוע) יאכל בשבת"), שגם הם מתקדשים בקדושת השבת, ובלשון החסידות²³⁵ – שמתבררים ומזדככים ועולים למעלה.

גונוסף לזה, יש מעלה יתירה ביום הש"ק שלאחרי חג השבועות – להיותו גם מימי התשלומין דחג השבועות:

דבכל השבתות – נעשית העבודה של כל יום מימי השבוע ביומו, כמאמר²³⁶ "כל יומא ויומא עביד עבידתי'", וביום השבת הרי זה רק נכלל ועולה למעלה; ואילו ביום השבת שלאחרי חג השבועות שהוא מימי התשלומין, הנה לא זו בלבד שהעבודה דחג השבועות עולה למעלה, אלא עוד זאת, שאז יכולה להיעשות גם העבודה דחג השבועות כשלעצמה.

הוענין זה הוא בכל שנה ושנה, באיזו קביעות שתהי', דכיון שהתשלומין הם "כל שבעה"²³⁷, הרי לעולם יש גם יום השבת ביניהם.

וב. והדברים אמורים בנוגע לכל פרטי הענינים שבחג השבועות:

זעיקר ענינו של חג השבועות הוא – מתן תורה.

חוכמו"כ ישנו גם הענין ד"חג השבועות" עצמו – שנזכר בנוסח התפלה עוד לפני "זמן מתן תורתנו" – שיש בו כמה פירושים, ו"אלו ואלו דברי אלקים חיים"²³⁸:

טהפירוש הפשוט – ע"ש "שבעה שבועות תספר לך"²³⁹, דהיינו, ז' השבועות שסופרים לאחרי הקרבת העומר שבא מן השעורים²⁴⁰, מאכל בהמה²⁴¹, שמורה²⁴² על בירור וזיכוך כל פרטי ז' המדות דנפש הבהמית, ועי"ז באים בחג השבועות להקרבת שתי הלחם מן החטים, מאכל אדם כו'.

יופירוש נוסף – מלשון שבועה, ושבועות לשון רבים – ב'

יא51
שבועות²⁴³: השבועה של בני ישראל – "משביעין אותו כו'"²⁴⁴, על קיום התומ"צ; והשבועה של הקב"ה – "בי נשבעתי"²⁴⁵, "שלא יחליפם באומה אחרת"²⁴⁶.

יב[ובזה גופא – ב' אופנים: מלמטה למעלה – שתחילה היא השבועה של בנ"י, ועי"ז הנה "רוח אמשיך רוח ואייתי רוח"²⁴⁷, שתהי' גם השבועה של הקב"ה; מלמעלה למטה – תחילה השבועה של הקב"ה, ואח"כ השבועה של בנ"י].

יגוכל ענינים אלו – לא רק שנכללים ומתעלים ביום הש"ק זה, אלא עוד זאת, שיכולים לפעול ענינים אלו עצמם ביום הש"ק זה, להיותו מימי התשלומין.

ידג. ולהעיר:

טובנוגע לענין התשלומין כפי שהוא בפשטות, בנגלה דתורה – הרי ביום השבת שבימי התשלומין אי אפשר להשלים את הקרבת קרבנות החג, כיון שאין מקריבים קרבנות יחיד בשבת²⁴⁸.

טזוע"פ הידוע שהענינים הרוחניים והענינים הגשמיים צריכים להיות מתאימים זל"ז – הרי כיון שבגשמיות לא היו יכולים להקריב קרבנות אלו ביום השבת, אינו מובן: איך שייך הענין דתשלומין ברוחניות ביום השבת?

יזאך הענין הוא – שזהו ע"ד שמצינו שקלקלתן זוהי תקנתן²⁴⁹, שלכן הנה דוקא משחרב ביהמ"ק יכול להיות ענין התשלומין – ברוחניות – (גם) ביום השבת. וכשם שדוקא משחרב ביהמ"ק יכול כל אחד מישראל לעשות את כללות העבודה הרוחנית דביהמ"ק (ובלשון הרמב"ם²⁵⁰: "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש וכו'"), אף שבזמן הבית היתה צריכה עבודה זו להיעשות ע"י כהנים ולוים דוקא.

יחד. וכמו כן בנוגע להענין ד"אתה בחרתנו"²⁵¹ ששייך לחג השבועות

יט52
– שיכולים לפעול זאת גם עתה, ובאופן של הוספה (עד כמה ששייך ענין של "הוספה" בהדרגא שבה ישנו ענין הבחירה).

כוכל זה צריך להיות מתוך שמחה, כפי שפוסק רבינו הזקן בשו"ע²⁵² בנוגע לחג השבועות (ע"פ דברי הגמרא²⁵³ "הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, מאי טעמא, יום שניתנה בו תורה הוא"), ש"צריך לאכול ולשמוח בו להראות שנוח ומקובל לישראל יום שניתנה בו התורה".

כא[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "אתה בחרתנו"].

כב* * *

כגה. דובר בהתוועדות דחג השבועות²⁵⁴ אודות ה"חתונה כפולה" שבזמן מתן תורה ("יום חתונתו זה מתן תורה"²⁵⁵), החתונה של כנסת ישראל עם הקב"ה, והחתונה של כנס"י עם התורה,

כד– כמו כל עניני חג השבועות שהם כפולים, ולדוגמא: "שבועות" לשון רבים, שבועת הקב"ה לישראל ושבועת ישראל להקב"ה (כנ"ל ס"ב), וכן הקרבת שני שעירים בחג השבועות²⁵⁶, וכן כללות התורה שניתנה בחג השבועות היא כפולה – תורה שבכתב ותורה שבעל-פה, כמרומז בשתי הלחם, דקאי על תורה שנקראת לחם, כמ"ש²⁵⁷ "לכו לחמו בלחמי". ולהעיר גם ש"דכו"ע בשבת ניתנה תורה"²⁵⁸, והרי "כל עיסקא דשבתא כפול"²⁵⁹ –

כהונתבאר, שע"י החתונה של בנ"י עם התורה (שהתורה היא הכלה ש"מאורסה"²⁶⁰ לישראל שהם החתן), נעשית החתונה של בנ"י (הכלה) עם הקב"ה (החתן), ונזכר גם מאמר הזהר²⁶¹ "תלת קשרין מתקשרן דא בדא, ישראל באורייתא ואורייתא בקוב"ה".

כוושאלו על זה: תוכן מאמר הזהר "תלת קשרין כו'" הוא שהתורה היא הממוצע בין ישראל לקוב"ה, שעל ידה מתקשרים ישראל עם קוב"ה, ועפ"ז נמצא, שהתורה היא המשפעת לישראל, והיינו, שהתורה היא

כז53
בבחי' חתן, וישראל הם בבחי' כלה – דלא כמשנת"ל שהתורה היא הכלה, ואילו החתן קאי על בנ"י שהם המשפיעים בתורה?

כחו. ובהקדמה:

כטכבר עמד רבינו הזקן בלקוטי תורה (בדרושי פ' ברכה²⁶² ובדרושי שיר השירים²⁶³) על ענין זה – שממאמר רז"ל שהתורה היא מאורסה לישראל משמע שישראל הם בחי' חתן והתורה היא בחי' כלה, ואילו מהמאמר תלת קשרין משמע שישראל מקבלים מהתורה, וא"כ התורה היא החתן המשפיע. ומבאר בארוכה איך ששניהם אמת כו'.

לויובן מכמו שהוא בלימוד התורה כפשוטו:

לאסדר הלימוד הוא "דליגמר איניש והדר ליסבר"²⁶⁴, "לעולם ילמד אדם תורה (למיגרס) ואחר כך יהגה (יעיין בתלמודו לדמות מילתא למילתא להקשות ולתרץ), שנאמר²⁶⁵ בתורת ה' והדר ובתורתו יהגה"²⁶⁶.

לבומובן, שבתחילת הלימוד, כאשר הלימוד הוא למיגרס בלבד, אזי הלומד מקבל מהתורה, ולאחרי כן, כשהלימוד הוא לעיונא, ועד שמחדש בתורה כו' – הרי הלומד משפיע ומוסיף בתורה. ועד שישנו ענין ההשפעה דישראל בתורה באופן היותר נעלה – כפי שמצינו בדוד שהי' מחבר תורה שלמעלה בהקב"ה²⁶⁷.

לגונמצא, שבחתונה של ישראל עם התורה ישנם ב' אופנים-מדריגות: בתחילה התורה היא החתן וישראל הם הכלה – שישראל מקבלים מהתורה, ואח"כ מתעלים ישראל ונעשים בבחי' חתן והתורה היא הכלה – שישראל משפיעים בתורה.

לדז. והנה, עי"ז שישראל משפיעים בתורה, אזי מקבלים מהקב"ה המשכה והשפעה נעלית יותר:

להכתיב²⁶⁸ "אם בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה"²⁶⁹ – שזהו הלימוד באופן של יגיעה, ועד שמחדשים בתורה, דהיינו, שישראל משפיעים בתורה.

לוואז – "ונתתי גשמיכם בעתם"²⁷⁰, וכל שאר הברכות האמורות

לז54
בפרשה, עד "ואולך אתכם קוממיות"²⁷¹, "מאתים אמה כשתי קומות של אדם הראשון"²⁷², וכמבואר במדרשי רז"ל²⁷³ שברכות אלו הם באופן שלמעלה מדרך הטבע (כפי שיתגלה בעיקר בימות המשיח) – שזוהי השפעה נעלית יותר שנמשכת מהקב"ה לישראל עי"ז שישראל משפיעים בתורה.

לחוזהו תוכן הענין האמור לעיל – שע"י החתונה של ישראל עם התורה, שהם משפיעים בתורה (לאחרי שתחילה מקבלים מהתורה), אזי נעשית החתונה של ישראל עם הקב"ה, שמקבלים מלמעלה השפעה נעלית יותר.

לטח. ובפרטיות יותר:

מבענין החתונה – הנה לכל לראש ישנה ה"חופה", שהו"ע המשכת המקיף על החתן וכלה יחדיו, שזוהי המשכה מלמעלה שנותנת כח שיוכל להיות היחוד של החתן והכלה²⁷⁴; וע"י היחוד של החתן והכלה (שהחתן משפיע לכלה) נמשך מלמעלה אור נעלה יותר, שזהו מ"ש²⁷⁵ "ויברך אותם גו'".

מאוהחילוק בין ההמשכה שלפני ולצורך היחוד להמשכה שלאחרי וע"י היחוד – ע"ד החילוק שבין האתערותא דלעילא שמעוררת את האתערותא דלתתא, לאתעדל"ע שבאה לאחרי וע"י האתעדל"ת²⁷⁶.

מבועד"ז בנדו"ד: לכל לראש ישנה ההשפעה שמקבלים ישראל מהתורה (בדוגמת החופה ואתעדל"ע הא'), שזוהי הנתינת כח שעי"ז יוכלו ישראל להיות בבחי' חתן להשפיע בתורה; ועי"ז שישראל משפיעים בתורה (שהו"ע יחוד חתן וכלה), אזי מקבלים ישראל השפעה נעלית יותר מהקב"ה (ע"ד "ויברך אותם גו'").

מגט. וגם ענין זה שישראל משפיעים בתורה (החתונה דישראל עם התורה ש"מאורסה" לישראל) ועי"ז מקבלים השפעה נעלית יותר מהקב"ה (החתונה דישראל עם הקב"ה) – מרומז במאמר דתלת קשרין:

מדובהקדם המובא בהמשך מאמרי ר"ה תרנ"ז מכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע²⁷⁷, ד"צ"ל מ"ש תלת קשרין מתקשרן דא בדא, והלא הם

מה55
רק ב' קשרין, קשר א' דישראל מתקשראין באורייתא, וקשר הב' דאורייתא מתקשראת בקוב"ה, וא"כ מהו שאמר תלת קשרין כו'".

מו[ולהעיר ממ"ש כ"ק אדנ"ע בהגהה בחצאי-עיגול²⁷⁸: "קושיא זו והתירוץ שיתבאר על זה הוא מכ"ק אדמו"ר האמצעי זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע²⁷⁹ .. וצ"ע דבזהר אחרי דע"ג ע"א לא נאמר הלשון תלת קשרין, כי אם תלת דרגין אינון דמתקשרין כו'. אמנם בודאי נמצא באיזה מקום בזהר או בתיקונים בלשון תלת קשרין. וכפי הנראה כ"ק רבינו אדמו"ר זצוקללה"ה אמר בכל פעם בלשון תלת קשרין כו', שכן נזכר הלשון בכל הדרושים"].

מזונקודת הביאור בזה²⁸⁰, שנוסף על ב' הקשרים שבין ג' הענינים דישראל אורייתא וקוב"ה (קשר א' דישראל מתקשראין באורייתא, וקשר הב' דאורייתא מתקשראת בקוב"ה), ישנו קשר שלישי ביניהם – כאשר ג' הענינים דישראל אורייתא וקוב"ה הם כמו טבעת (עיגול) – הקשר דישראל עם קוב"ה שלא ע"י אמצעות התורה (מצד שרשם של ישראל בהעצמות, למעלה מהשרש דתורה).

מחונמצא, שנוסף על הפירוש הפשוט במאמר דתלת קשרין, שבו מודגש שישראל מקבלים מהתורה, הנה מהדיוק ד"תלת קשרין", שרומז גם על הקשר דישראל עם קוב"ה שלא ע"י אמצעות התורה, מובן, שישנה גם ההשפעה דישראל בתורה, שעי"ז מקבלים השפעה נעלית יותר מהקב"ה.

מטוכיון שקשר שלישי הנ"ל שמצדו משפיעים ישראל בתורה הוא במדריגה נעלית ביותר, לכן לא נתפרש הדבר להדיא במאמר דתלת קשרין, אלא רק ברמז בלבד.

ני. ועפ"ז מובן שבזמן מ"ת שבחג השבועות בכל שנה יש עילוי לגבי מתן-תורה בפעם הראשונה:

נאובהקדם המבואר בדרושי חסידות²⁸¹ בנוגע לחג הפסח, שיש עילוי בחג הפסח בכל שנה (לאחרי מ"ת) לגבי חג הפסח בפעם הראשונה,

נב56
שהגילוי שנמשך בחג הפסח הראשון לאחרי חצות, נמשך עתה (לאחרי מ"ת) קודם חצות.

נגועד"ז י"ל בנוגע לחג השבועות, שהוא הגמר והתכלית דחג הפסח (לאחרי העבודה דספה"ע שבינתיים) – דכיון שלאחרי מ"ת ישנה (לא רק ההשפעה שבנ"י מקבלים מהתורה, אלא) גם ההשפעה שבנ"י משפיעים בתורה, שעי"ז מקבלים מהקב"ה השפעה נעלית יותר (כנ"ל), הרי זה באופן נעלה יותר מאשר בפעם הראשונה²⁸².

נדיא. ובכל אופן, הנה בבואנו מזמן מ"ת, "יום חתונתו", הנה יה"ר שיומשך על כל השנה כולה ענין החתונה באיזה אופן שיהי' ("די חתונה אָדער יענע חתונה"),

נה– ע"ד הפתגם²⁸³ בנוגע למחיית עמלק (שהי' עוד לפני והכנה למ"ת): "זֵכר" (בצירי) או "זֶכר" (בסגול), ובלבד שיהי' "תמחה" כדבעי ("אַבי גוט אָבמעקן")...

נווהיינו, שיומשך כללות ענין התורה על כל השנה כולה על מנת ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים כו', ובאופן שיהי' נראה ש"נוח ומקובל לישראל יום שניתנה בו התורה".

נז* * *

נחיב. מאמר (כעין שיחה) ד"ה נשא את ראש גו'.

נט* * *

סיג. דובר אודות הענין ד"יום טבוח", בהמשך להמדובר בהתוועדות דחג השבועות (הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חכ"ח ע' 24 ואילך).

סא[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "הושיעה את עמך"].

סב* * *

סגיד. ישנו ענין נוסף שהי' בדעתי להזכירו בחג השבועות:

סדבכל פעם שמתקבצים חסידים של רבינו נשיאנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר – מזכירים את אחינו בנ"י הנמצאים במדינה ההיא, כולל גם

סה57
את השלוחים שלהם, באי-כחם, שיצאו ראשונה מן המיצר אל המרחב, ונמצאים עתה בכפר חב"ד²⁸⁴.

סוובנוגע לאלו שנמצאים עדיין במיצר, הנה יה"ר שגם הם יצאו מן המיצר אל המרחב תיכף ומיד – אם לא ביום הש"ק עצמו שיש בו איסור תחומין²⁸⁵, יהי' זה עכ"פ תיכף ומיד לאחרי יום הש"ק, ויהי' זה בדרכי נועם ובדרכי שלום.

סזוכמו"כ בנוגע לכל אלו השייכים אליהם, הן בכפר חב"ד, והן בשאר הסניפים, וגם בחוץ לארץ – שיהי' אצל כולם ענין החירות בשלימות, ע"י לימוד התורה, כפי שדרשו רז"ל²⁸⁶ על הפסוק²⁸⁷ "חרות על הלוחות", "א"ת חרות אלא חירות", "שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה",

סחובפרטיות יותר – "חירות מיצה"ר"²⁸⁸, לא רק בנוגע למוח [כפי שנעשה כבר עתה ע"י לימוד תורת החסידות, כידוע פירוש רבינו הזקן²⁸⁹ בדיוק לשון הכתוב²⁹⁰ "והסירותי את לב האבן גו'", לב דייקא, ולא מוח], אלא גם בנוגע ללב, ועד לחירות כפשוטה²⁹¹.

סט[אמרו "לחיים" עבור יהודי רוסיא, ואח"כ אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א, שכל אלו שיש להם דוחק בפרנסה, יכולים להצטרף אליהם.

עוכאשר הרבה מהמסובים אמרו לחיים ונעשה רעש גדול – אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א בבת-שחוק: לפתע נעשית התעוררות אחרת לגמרי ("גאָר אַן אַנדערע התעוררות")... כמו ה"רעש" של האופנים...

עאא' הגבאים התחיל להכריז "שאַ", ואמר לו כ"ק אדמו"ר שליט"א: הניחו להם להרעיש...].

עב* * *

עגטו. כאן המקום להזכיר אודות אחד שבימים אלו עלה לגדולה²⁹²,

עד58
וכיון שהמינוי לגדולה הי' ע"י בנ"י, אשר, "אכל בי' עשרה שכינתא שריא"²⁹³, ובפרט שביניהם ישנם כמה עשיריות יראי השם, הרי בודאי חל על זה מאמר הגמרא²⁹⁴ "העולה לגדולה מוחלין לו כו'".

עה– ישנם כאלה ששואלים קושיות כו'. אבל, ידוע שכל קושיא היא מסטרא דהיפך הקדושה²⁹⁵. וע"פ הידוע מדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר²⁹⁶ שהבחינה על כל דבר היא התוצאה בנוגע לפועל, הרי רואים שתיכף ומיד ביום הראשון שעלה לגדולה, פעל בענין של עשיית שלום, להשיב איש לאשתו ובני ביתו, ולמרות שהדבר הי' כרוך במאבק קשה (כפי שכתבו לי), עסק ופעל בזה מתוך זריזות כו'. וכיון שכן, יש לשכוח על כל הענינים שהיו בעבר, וכאמור, ש"מוחלין לו כו'".

עוובנוגע להבא – הרי אף ש"כל הגדול מחבירו וכו'"²⁹⁷, יתן השי"ת שיתגבר על כל המניעות והנסיונות שיזדמנו לו, ובפרט שרובם אינם אלא דמיונות כו', וינצל את האפשרויות שיש בידו עתה, ויהיו לו בעתיד, עבור החזקת והפצת התורה והיהדות המסורתית (מבלי להתפעל מאלו שרוצים לעשות פשרות וכו'), וינצל את הכחות שניתנו לו – ובפרט שקיבל ברכות מרבינו נשיאנו – עבור הפצת התורה והיהדות בכל ארץ ישראל, שתהי' באופן המתאים לכך שארץ הקודש יקרא לה58.

עז[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "אני מאמין"].

עח* * *

עטטז. רבינו הזקן כותב בסידורו בנוגע לאמירת פרקי אבות, "פרק אחד בכל שבת שבין פסח לעצרת במנחה", ש"יש נוהגין כך כל שבתות הקיץ".

פואכן מצינו מאמרים מכ"ק מו"ח אדמו"ר מהשבתות שלאחרי חג השבועות, שמתחילים במארז"ל ממסכת אבות מהפרק שאומרים באותו שבת²⁹⁸.

פאולפי זה, הנה הפרק שאומרים ביום הש"ק זה הוא פרק ראשון.

פב59
יז. במשנה²⁹⁹ הראשונה בפרקי אבות נאמר: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. הם אמרו שלשה דברים כו'".

פגלכאורה, שתי הבבות שבמשנה זו – הבבא הראשונה, אודות סדר המסורה של התורה, שמשה קיבל תורה מסיני ומסרה לדורות שלאח"ז עד לאנשי כנסת הגדולה, והבבא השני', אודות ג' ההוראות שהורו אנשי כנסת הגדולה בנוגע לאופן ההנהגה – הם שני ענינים נפרדים לחלוטין, שאין שייכות ביניהם. וצריך ביאור, מדוע צירפם התנא במשנה אחת, ולא חילקם לשתי משניות נפרדות³⁰⁰?

פדועוד אינו מובן: לשם מה מפרט התנא שמשה מסר את התורה ליהושע, יהושע לזקנים, זקנים לנביאים, ונביאים לאנשי כנסת הגדולה – מה נוגע לדעת כל פרטים אלו שבסדר המסורה? הרי הי' יכול לומר בקיצור, שמשה קיבל תורה מסיני, ומסרה לדורות שלאח"ז, מדור לדור, עד אנשי כנסת הגדולה.

פהיתרה מזו: הרי בלאו הכי לא מודיע התנא את כל סדר המסורה ע"י כל הדורות שבין משה לאנשי כנסת הגדולה, שהרי בזקנים ובנביאים גופא היו כמה וכמה דורות, כפי שהרמב"ם מונה בפרטיות בהקדמתו ל"יד החזקה" ולפירוש המשניות; וכיון שאין כוונת התנא להאריך ולמנות את כל הדורות, אינו מובן מדוע מונה בנפרד דורות אלו – יהושע, זקנים ונביאים.

פוועוד אינו מובן: מסירת התורה מהזקנים לנביאים, וקבלת אנשי כנסת הגדולה מהנביאים, לא היתה מצד מעלת הנבואה שבהם, שהרי אין

פז60
הנביא רשאי לפסוק דין בתורה מצד נבואה, כיון ש"תורה לא³⁰¹ בשמים היא"³⁰²; מותר לו לפסוק דין ע"פ חכמתו, אבל לא בנבואה. וא"כ, מדוע מתאר התנא את אלו שקיבלו מהזקנים ו"מסרוה לאנשי כנסת הגדולה" בתואר ובמעלה של נביאות – בה בשעה שמעלה זו אין לה שייכות, לכאורה, למסורה של התורה.

פחיח. ובהכרח לומר, שהפרטים שהתנא מונה כאן, ומודיע על ידם את סדר המסורה של התורה (משה, יהושע, זקנים, נביאים ואנשי כנה"ג) – מהווים הוראה ונוגעים לכל אחד מישראל בפרט.

פטלימוד התורה של כל אחד מישראל צריך לעבור אצלו דרך סדר המסורה של כל הבחינות שבנפש: בחינת משה שבנפשו, יהושע שבנפשו, זקנים, נביאים ואנשי כנסת הגדולה שבנפשו.

צולכן מונה המשנה רק דורות אלו – יהושע, זקנים כו' (אף שהיו הרבה יותר דורות, כנ"ל) – כי רק הם הנוגעים בעניננו, בעבודת האדם³⁰³. ולכן נאמר כאן התואר "נביאים", כי בעבודת האדם, הנה בדרגא זו אכן נוגע דוקא ענין הנבואה שבהם, ולא החכמה שלהם.

צאובזה יובן ג"כ הטעם שבמשנה זו לא נקרא משה רבינו נביא (אף שהמשנה מקשרת את קבלת התורה עם הנביאים) – הגם שהי' נביא, ויתרה מזו: נבואתו היתה במדריגה נעלית הרבה יותר משאר הנביאים, כמ"ש³⁰⁴ "ולא קם נביא גו' כמשה" – כי בחינת משה שצ"ל בכל אחד מישראל בלימוד התורה שלו, אינה ה"נבואה" שבו, אלא דוקא הבחינה של משה, שהיא למעלה מנבואה.

צביט. חמש בחינות אלו ("משה וכו' אנשי כנסת הגדולה") שבהם צריך להתחלק לימוד התורה של כל אחד מישראל, צריכים להיות – כמו סדר לימוד בכלל, שהוא "מן הקל אל הכבד" – בסדר דמלמטה למעלה: תחילה צ"ל לימוד התורה ע"י ובבחינת משה שבנפשו, ולאחרי כן – בבחינת יהושע שבנפשו וכו', עד שבא לבחינת אנשי כנסת הגדולה שבנפשו³⁰⁵.

צג61
והביאור בזה:

צדאמרו רז"ל³⁰⁶, שהדבר הראשון שהאב מלמד את בנו מיד כשמתחיל לדבר הוא: "תורה צוה לנו משה"³⁰⁷. זוהי הכניסה הראשונה של ילד יהודי לתורה, עוד קודם שהוא שייך להבנה. כאשר הילד שייך כבר להבנה קצת – אזי מתחילים ללמדו חומש ויקרא³⁰⁸; אבל "משיודע לדבר", הנה הקשר הראשון שלו עם התורה, צריך להיות "תורה צוה לנו משה", שזהו ענין "משה קיבל תורה מסיני".

צהמשה הוא הביטול ד"ונחנו מה"³⁰⁹ – הביטול דחכמה. וזהו הצעד הראשון בקבלת התורה: לא ברגש שבלב, לא בשכל שבמוח, אלא בהתמסרות לתורה מתוך ביטול עצמי³¹⁰, שבחינת החכמה וביטול זה ישנם בכל אחד מישראל³¹¹, ובפרט מצד בחינת משה שיש בנפשו³¹².

צוכ. הביטול העצמי דבחינת משה מתבטא אח"כ בבחינת יהושע. בחינת יהושע היא –"לא ימיש מתוך האוהל"³¹³, הוא נמשך וקשור תמיד לתורת משה רבו. וכדאיתא במדרש³¹⁴, שמשה חשב שבניו ימלאו את מקומו, והשיב לו הקב"ה: "נוצר תאנה יאכל פרי'"³¹⁵, דהיינו, שיהושע צריך להיות ממלא מקומו של משה, מאחר שיהושע הוא יותר מבן³¹⁶ – "נוצר תאנה", הוא שמר את אוהל משה ולא מש ממנו.

צזבחינת יהושע בעבודת האדם: כאשר הילד מתבגר קצת – יש להרגילו³¹⁷ שלימוד התורה שלו יהי' באופן ד"לא ימיש מתוך האוהל",

צח62
שיהי' עסוק כל היום בלימוד התורה. וענין זה לא יכול לבוא אצל הילד בגלל שמבין ומרגיש את יוקר התורה – שהרי אינו שייך לזה עדיין – אלא מתוך קבלת עול, הבאה מהביטול דחכמה – יהושע, תלמידו של משה.

צטבחינת משה היא הביטול העצמי דחכמה, שאינו מלובש בשום ציור, כמו ב"תינוק משיודע לדבר", כנ"ל; ואילו בחינת יהושע, משרת משה, היא – כשביטול זה מתבטא ונמשך בציור של קבלת עול, "נער לא ימיש מתוך האוהל".

קועפ"ז יובן דיוק הלשון "ומסרה ליהושע": כדי לפעול אצל התלמיד הבחינה דיהושע, "לא ימיש", יש צורך במסירה ונתינה של הרב.

קאכא. לאחרי כן, כשמתבגר עוד יותר וכבר שייך להבנה – צריך לימוד התורה שלו להיות בהבנה והשגה; לא רק מתוך קבלת עול, אלא מתוך הבנה ועריבות. וזהו פירוש "ויהושע לזקנים" – "זקן" מורה על חכמה ושכל ("זקן זה שקנה חכמה"³¹⁸), והיינו, שלאחרי הקבלת עול דיהושע צריך להיות הלימוד באופן של "זקנים".

קבכב. "וזקנים לנביאים": התורה ניתנה אמנם להשגה אנושית דוקא, ו"לא בשמים היא"68; אבל אעפ"כ מצינו³¹⁹ שכאשר התנאים והאמוראים פסקו דין, ראו תחלה את הענין כפי שהוא למעלה, ואח"כ המשיכוהובשכלם. וכיון שלאח"ז הבינו בשכלם שכן צריכה להיות ההלכה – לא חל על זה הכלל ד"לא בשמים היא", כי ראיית הענין למעלה היתה רק הקדמה לפסק הדין בהשגת השכל³²⁰.

קג63
ובזה מתורצת ג"כ הקושיא המפורסמת³²¹ על זה ש"תשבי (אלי' הנביא) יתרץ קושיות ואבעיות", אף ש"לא בשמים היא" – כי הוא יתרץ ויפסוק בשכל ובהבנה, ואילו הנבואה אינה אלא הקדמה להפסק שבהבנה.

קדועד"ז גם בנוגע אלינו, לאחרי שפסקה נבואה: בכדי לפסוק הלכה לאמיתתה של תורה, צריכים להיות ירא-שמים³²²; חייבים להתיירא שלא להכשל ח"ו בפסק הדין, ואז מדייק בשכלו באופן אחר לגמרי, ומכוון בשכלו אל האמת.

קהוזהו גם הטעם שאין למדים מהלכות אא"כ נאמרו הלכה למעשה³²³, כי בשעה שההלכה נוגעת למעשה, מעיינים בה בעומק וביסודיות הרבה יותר, מצד המורא שלא להכשל בה ח"ו³²⁴.

קוובזה מבואר גם מאמר חז"ל³²⁵ "והוי' עמו³²⁶ – שהלכה כמותו": כדי שתהי' "הלכה כמותו", לכוון הלכה לאמיתתה – לא מספיק הבנת השכל לבדה³²⁷, אלא בהכרח להיות "והוי' עמו" – יראת שמים.

קזוזהו "וזקנים לנביאים" – שנוסף על מעלת החכמה, "זקנה" בתורה, מוכרחת להיות גם המעלה ע"ד נבואה – יראת שמים89, בכדי לכוון להלכה.

קחכג. "ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה" – לאחרי הדרגא ד"נביאים" בלימוד התורה, באה דרגא נעלית יותר, בחינת "אנשי כנסת הגדולה" בלימוד התורה:

קט64
איתא בגמרא³²⁸, שאנשי כנסת הגדולה "החזירו עטרה ליושנה"³²⁹. והיינו, שכשראו ש"עכו"ם מרקדין בהיכלו" פסקו מלומר "הנורא", מצד הטענה "אי' נוראותיו". ולאח"ז, כשראו ש"עכו"ם משתעבדים בבניו", פסקו מלומר "הגבור", מצד הטענה "אי' גבורותיו"³³⁰. ואילו אנשי כנסת הגדולה חזרו והנהיגו שיאמרו "הגבור והנורא", כי "זו היא גבורתו כו' ואילו הן נוראותיו": בזה גופא ש"עכו"ם מרקדין בהיכלו וכו'" מתבטאת גבורתו ונוראותיו.

קי"אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה"³³¹; לימוד התורה הוא "היכלו" של הקב"ה.

קיאאך יתכן לפעמים ש"עכו"ם מרקדין בהיכלו" – שהיצר הרע מתלבש בתורה ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה, ומנצל אותה כדי להטות רח"ל איש ישראל מדרך הישר. וע"ד פתגם אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע63, אשר היצר הרע, נפש הבהמית, "יכול להיות נפש הבהמית ירא שמים ("אַ פרומער נפש הבהמית"), (וגם) נפש הבהמית חסידי"³³². ואף שדבר זה גורם ליצר הרע עינויים קשים, אעפ"כ כדאי לו לסבול עינויים אלו לזמן קצר, שמא יעלה בידו עי"ז להטות איש ישראל מדרך הישר.

קיבובזה פעלו אנשי כנסת הגדולה, שאפילו כשמדובר אודות "עכו"ם מרקדין בהיכלו", שזהו העלם הכי גדול על אלקות³³³, שע"י התורה גופא (ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד"³³⁴) מנגדים רח"ל לאלקות – הנה לא זו בלבד שלא יתפעל מזה, ולא זו בלבד שלא יגרום אצלו העלם והסתר, אלא שיעורר אצלו את יתרון³³⁵ האור מתוך החושך כו'.

קיגולימוד התורה של "אנשי כנסת הגדולה" בא לאחר כל הדרגות

קיד65
הקודמות: הבחינות ד"משה" עד "נביאים" – הם דרגות בלימוד התורה עצמו; ולאחרי כן באה הדרגא ד"אנשי כנסת הגדולה" – להמשיך את התורה בעולם³³⁶, ובעולם גופא – עד ההעלם והסתר הכי תחתון, "עכו"ם מרקדין בהיכלו", להראות ש"זו היא גבורותיו וכו'", ולעשות מעולם זה דירה לו יתברך.

קיהכד. ובזה יובן גם הטעם שהתנא מצרף באותה משנה את שתי הבבות – "משה קיבל תורה כו'" "והעמידו כו'" – כי, "והעמידו תלמידים הרבה" הוא בהמשך להחידוש דאנשי כנסת הגדולה: נוטלים את עניני העולם, רשות הרבים, שהם "הרבה" – היפך מקדושה שהיא אחדות, ומ"הרבה" זה עושים "תלמידים" – "למודי הוי'"³³⁷, עד לאופן ד"והעמידו" – שיישארו עומדים בקיום נצחי.

קיו______  ______