Toras Menachem·Vol. 38 (5724·Part 1)·Sicha on Simchas Torah 5724תורת מנחם·לח - שנת תשכ"ד - חלק ראשון·בס"ד. שיחת יום שמחת תורה·ה'תשכ"ד

אבלתי מוגה

בכ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.

גא. (ניגנו את הניגון "הוא אלקינו" בלי התיבות, ואח"כ אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

דניגון זה ניגן ר' יחיאל החזן ב"כתר" בפני כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע ובפני כ"ק מו"ח אדמו"ר.

הוהעיקר בזה – לא הניגון, אלא התיבות. ולכן יש להתאים את הניגון אל התיבות, ולהדגיש את התיבות "שנית בקרוב", "הן גאלתי אתכם אחרית כבראשית"⁵⁴³.

וב. (ניגנו את הניגון "כי אנו עמך", ואח"כ אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

זכמדובר לעיל⁵⁴⁴ הרי זה ניגון של בעלי-תשובה, שלכן, תנועת הניגון היא מתוך עקשנות: הוא מתעקש – מבלי להתחשב מה אומרים למטה, ומה אומרים למעלה, עד למעלה מעלה – שמוכרח להיות "אנו עמך ואתה אלקינו, אנו בניך ואתה אבינו וכו'", בידעו שאחרת אי אפשר. ומה שהי' עד עתה – לא נוגע, ואדרבה, שנעשה "אהוב ונחמד .. כאילו לא חטא מעולם, ולא עוד אלא ששכרו הרבה כו'" (כמ"ש הרמב"ם⁵⁴⁵). – באמת לא נוגע כאן פרטי התוארים ד"אהוב ונחמד", כי אם כמשל הבורח מן הרע כו', שלא נוגע פרטי הדברים, כי אם עצם הבריחה מן הרע⁵⁴⁶. ועד"ז בנדו"ד: הוא יודע דבר אחד – שצריך להיות "אנו עמך ואתה אלקינו", "ישראל ומלכא בלחודוהי"⁵⁴⁷.

ח* * *

טג. בשמחת-תורה תש"ד⁵⁴⁸ סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר:

י124
רבינו הזקן, בא' מהליכותיו ממעזריטש, בשנת תקכ"ט, עבר בדרכו בעיר שקלאָוו, ונכנס לבית-המדרש באמצע הלילה, וכיון שבחוץ שרר כפור, נגש סמוך לתנור כדי להתחמם, בהחזיקו את ידיו לצדדין, שכן, ע"פ קבלה, אין להחזיק את הידים מלאחוריו⁵⁴⁹.

יאבאותה שעה הי' נוכח בבית המדרש הגאון ר' יוסף כלבו⁵⁵⁰ [שהי' מבוגר מרבינו הזקן בט"ו שנה, והי' חבר ותלמיד מובהק של הגר"א מווילנא, והי' נקרא בשם "כל בו", ע"ש בקיאותו בכל מקצוע וענין בתורה, כך שהי' מרגיש כמו בביתו], ואמר שיעור במסכת ערכין לפני הלומדים של שקלאָוו, ורבינו הזקן הראה תנועה של העדר שביעת רצון ("אַ קנייטש געטאָן מיט די פּלייצעס").

יבהגאון ר"י כלבו הבחין בכך, ונגש אח"כ אל רבינו הזקן ושאל אותו: מניין בא אברך? והשיב לו רבינו הזקן: זוהי השאלה (במשנה⁵⁵¹) "מאין באת ולאן אתה הולך". ואמר הגר"י כלבו: לאו אורחאי לאשתעי במילין דהדיוטא (ע"ד לשון הזהר⁵⁵², אלא ששם נאמר "לאו אורחא דמלכא כו'", ואילו הגר"י כלבו אמר זאת על עצמו). וענה לו רבינו הזקן: מט"ט שר הפנים נקרא בשם הדיוט⁵⁵³, לית דין אתר הדיוט⁵⁵⁴. ושאל הגר"י כלבו: הא מניין לך? והשיב רבינו הזקן: איתא בגמרא⁵⁵⁵ "משה רבינו לא הוה ידע (פלגא דליליא אימת), דכתיב⁵⁵⁶ כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים .. ודוד הוה ידע", באמרו "חצות לילה גו'"⁵⁵⁷, אלא, שע"פ תורה אסור לומר על הזולת דבר ברור, ולכן לא רצה משה רבינו לומר דבר ברור אפילו על הקב"ה, אבל דוד דיבר על עצמו – "חצות לילה אקום להודות גו'", לומר שירות ותשבחות, ולכן הי' יכול לומר דבר ברור – "חצות". דוד ענינו ספירת המלכות, ומלכות יודעת הכל.

יגוסיים רבינו הזקן: תכלית הידיעה אשר לא נדע⁵⁵⁸. אם חושבים שיודעים פשט בערכין – אזי לא יודעים. ואז ביאר רבינו הזקן את הסוגיא בערכין לאמיתתה.

ידד. והנה, כבר דובר כמ"פ⁵⁵⁹, שסיפורי רבותינו נשיאינו, אפילו

טו125
סיפורים אודות צדיקים ונשיאי ישראל – שהעיסוק בהם הוא בכלל הציווי "ולדבקה בו"⁵⁶⁰, "להדבק בחכמים ותלמידיהם"⁵⁶¹ – אינם סיפורים יפים בעלמא, אלא הם הוראה בעבודתנו.

טזובפרט בנדו"ד, שמדובר אודות סיפור שסיפרו כ"ק מו"ח אדמו"ר בשמח"ת, שאז כל רגע יקר ביותר, כפי שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר בשמח"ת הנ"ל⁵⁶², שצריכים לייקר כל רגע ורגע מהארבעים ושמונה שעות של שמע"צ ושמח"ת, כיון שבכל רגע יכולים לשאוב אוצרות בדליים וחביות,

יז– ולהעיר שזהו ענין שאינו מובן בשכל: כיצד יתכן שברגע אחד, שהוא זמן קצר ביותר, רגע כמימרא, יוכלו לשאוב דליים וחביות?! –

יחואעפ"כ הקדיש כ"ק מו"ח אדמו"ר כמה רגעים לספר סיפור הנ"ל – הרי בודאי שאין זה סיפור יפה בעלמא, וכהלשון בהסיפור: "מילין דהדיוטא", אלא זהו ענין הדורש לימוד, ויש ללמוד ממנו הוראה בעבודה.

יטה. ונוסף על לימוד ההוראה, צריך להבין כמה ענינים בפרטי הסיפור עצמו:

כא) מה השיב רבינו הזקן – על שאלת הגר"י כלבו מניין בא אברך – שזוהי שאלת המשנה: "מאין באת ולאן אתה הולך"; היכן הוא המענה על שאלת הגר"י כלבו?

כאוביותר אינו מובן:

כבבשאלה זו (מניין בא אברך) הביע הגר"י כלבו את התפעלותו מגדלותו של רבינו הזקן, שלמרות העובדה שהגיע מהדרך, ונכנס באמצע השיעור, הנה לא זו בלבד שתפס את כל השיעור, אלא היתה לו גם השגה ופירכא על השיעור – שיעור בענין שהגר"י כלבו התייגע עליו רבות.

כגוא"כ, כאשר הגר"י כלבו מביע את התפעלותו מגאונותו של רבינו הזקן – צריך רבינו הזקן להראות לו שהוא יודע מאמר המשנה?!

כדב) משמעותו של המענה של הגר"י כלבו לרבינו הזקן "לאו אורחאי לאשתעי במילין דהדיוטא", הוא, שלא נתקבל אצלו המענה של רבינו הזקן (על שאלתו מניין בא אברך) שזוהי שאלת המשנה "מאין באת ולאן אתה הולך". וא"כ, מה השיב לו רבינו הזקן ש"מט"ט שר הפנים נקרא בשם הדיוט, לית דין אתר הדיוט" – מהו תוכן מענה זה על דברי הגר"י כלבו?

כהופלא גדול יותר – שמשאלת הגר"י כלבו "הא מניין לך", מוכח,

כו126
שלא זו בלבד שהגר"י כלבו קיבל את המענה של רבינו הזקן (שמט"ט נקרא הדיוט כו'), אלא עוד זאת, שהחשיבו למענה מופלא, עד כדי כך, ששאל "הא מניין לך"!

כזג) בביאורו של רבינו הזקן שמשה לא ידע ודוד ידע כו', יש לכאורה סתירה מרישא לסיפא:

כחבתחילה מבאר שידיעת דוד היא מפני שדיבר בנוגע לעצמו, ובנוגע לעצמו יכולים לומר דבר ברור. ונמצא, שאין זה מצד מעלתו המיוחדת של דוד, אלא רק מפני שדיבר בנוגע לעצמו, וגם משה, אילו הי' מדבר על עצמו, הי' יכול לומר בבירור.

כטואילו אח"כ מבאר, שענינו של דוד הוא ספירת המלכות, ומלכות יודעת הכל, שמזה מוכח, שידיעת דוד היא (לא מפני שדיבר על עצמו, אלא) מצד ספירת המלכות, שיודעת הכל, "הכל" דייקא, היינו, לא רק מה שנוגע לעצמו, אלא הכל.

לו. ויש להקדים תחילה המוזכר לעיל, שבשאלה "מניין בא אברך", הביע הגר"י כלבו את התפעלותו מגאונותו של רבינו הזקן.

לאדלכאורה אינו מובן: מדוע שאל הגר"י את רבינו הזקן מניין בא? – לכאורה הי' צריך לשאול אותו מיד איזה סברות לא מצאו חן בעיניו בהשיעור שלו, ומדוע לא מצאו חן בעיניו, ולמאי נפק"מ מהיכן הוא בא?

לבומכללות הסיפור מובן, שהשאלה "מניין בא אברך" לא היתה סתם כדי ליכנס עמו בדברים, אלא היתה כוונה מיוחדת בשאלה זו (כדלקמן). ועפ"ז יובן גם המענה של רבינו הזקן שזוהי שאלת המשנה "מאין באת ולאן אתה הולך", וכל המשך חילופי הדברים שביניהם, שבודאי לא הי' זה באופן של צחות בלבד, וע"ד דברי הגמרא במסכת עירובין⁵⁶³ אודות חילופי דברים בין תלמידי חכמים בלשון חכמה, שלא יבינו האחרים.

לגז. והענין בזה⁵⁶⁴:

לדבנוגע לסדר קדשים – הנה אפילו בדורות הראשונים עסקו בו רק מעט, ולכן מצינו בסדר זה ריבוי חילופי גירסאות, ולא נתבררו הגירסאות הנכונות כמו בשאר הסדרים, מצד מיעוט הלומדים בו. ובסדר קדשים גופא – הנה במסכת ערכין בפרט יש ריבוי גירסאות שונות וסוגיות חמורות כו'.

לה127
ולכן, כאשר הגר"י כלבו ראה אברך שזה עתה בא מטלטול הדרך, שממעטת את השם כו' (כדברי רש"י על הפסוק⁵⁶⁵ "לך לך גו'"), וממעטת גם את הלימוד כו', ונכנס באמצע השיעור, ובשמעו בעל-פה, מבלי לעיין בפנים הגמרא, הנה לא זו בלבד שתפס היטב את כל השיעור, אלא עוד זאת, שהי' יכול להביע העדר שביעות רצון כו' – התפעל ביותר מהעובדה שאברך צעיר יכול להיות בעל תפיסה גדולה כ"כ, שכן, גם אברך שהוא מתמיד גדול, הרי לא הי' לו ריבוי זמן להספיק מה שיכול להספיק מתמיד שמבוגר ממנו בשנים, וסו"ס חסר אצלו הענין ד"ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה"⁵⁶⁶.

לוולכן הי' סבור הגר"י כלבו, שיתכן שאין זה מצד כשרונותיו של האברך עצמו, אלא מפני שלמד אצל א' מגאוני הדור הזקנים, שעסק בתורה רבות בשנים, ומסר לאברך זה שקיבל ממנו.

לזוזו היתה שאלת הגר"י כלבו: "מניין בא אברך" – אצל מי למד וממי קיבל את גאונותו הגדולה.

לחח. ועל זה השיב לו רבינו הזקן במאמר המשנה "דע מאין באת ולאן אתה הולך":

לטובהקדמה – שבמענה של רבינו הזקן בלשון המשנה, היתה כוונתו לרמז, שכיון שזהו "דבר משנה", הרי זה ענין שצריך להיות ידוע לכל, שלכן "טעה בדבר משנה חוזר"⁵⁶⁷, שאין זה בגדר טעות כלל, כיון שכולי עלמא ידעי כו'.

מותוכן המענה:

מאהפירוש "מאין באת" הוא⁵⁶⁸ – שמקור הנשמה הוא מבחי' אין, שבחי' זו היא למעלה מהחכמה, והיא מקור החכמה, כמ"ש⁵⁶⁹ "והחכמה מאין תמצא". וזהו גם שרש ומקור התורה כפי שהיא למעלה מהחכמה, ומשם נסעה וירדה כו'⁵⁷⁰; "ולאן אתה הולך" – שמבחי' "אין" צריך להמשיך לבחי' "אן" (כפי שכבר נתבאר⁵⁷¹ בג' הבבות שבמשנה שהם כנגד ג' הסוגים דצדיקים בינונים וכו').

מבוכאשר סדר הלימוד הוא באופן ד"מאין באת", שזהו"ע הביטול, שגם בהיות הנשמה למטה, נרגש בה שרשה ומקורה בבחי' ה"אין", שזהו

מג128
גם שורש ומקור התורה – אזי אין נפק"מ אם הלומד הוא אברך צעיר או זקן, כיון שע"י הביטול מאירים כחות הנשמה כו'.

מדוכיון שסיפור זה אירע לאחרי שרבינו הזקן הי' כבר במעזריטש – שהרי תחילת הליכתו למעזריטש היתה בשנת תקכ"ד⁵⁷² [וכידוע הסיפור ע"ד התקרבות רבינו הזקן אל הרב המגיד לאחרי ששמע ממנו פלפול ארוך בנגלה דתורה⁵⁷³], וסיפור זה אירע בשנת תקכ"ט – הי' אצלו כבר סדר הלימוד באופן הנ"ל; משא"כ הגר"י כלבו, שעדיין לא הי' אצלו סדר הלימוד באופן הנ"ל, עד שבא אל רבינו הזקן.

מהט. ועל זה השיב הגר"י כלבו "לאו אורחאי לאשתעי במילין דהדיוטא":

מולכאורה אינו מובן: הרי רבינו הזקן אמר לו "דבר משנה", וא"כ, מה השיב לו הגר"י כלבו ע"ד שלילת "מילין דהדיוטא"?!

מזוהביאור בזה:

מחכאשר הגר"י כלבו שמע את המענה של רבינו הזקן ע"ד השאלה "מאין באת", נתעורר אצלו ספק: האם לימודו של רבינו הזקן הוא בדרך העמקה כו', ובמענה ע"ד דברי המשנה "מאין באת" אכן נתכוין לכל הנ"ל; או שמא רק השתמש בלשון המשנה, וכל לימודו הוא רק ע"ד הפלפול.

מטוזהו שאמר "לאו אורחאי לאשתעי במילין דהדיוטא" – שבודאי לא היתה כוונתו לשלילת דברים בטלים ח"ו, כי אם, ע"ד לשון חז"ל⁵⁷⁴ בנוגע להתרת נדרים שמספיק "שלשה הדיוטות", דהיינו, "הדיוטות" כאלו שיכולים להיות לומדים מופלגים, אלא שחסר אצלם ענין הסמיכה⁵⁷⁵ – שאינם סמוכים איש מפי איש עד משה רבינו; וכמו "כהן הדיוט", שאין משמעותו "הדיוט" כפשוטו ("אַ פּראָסטאַק"), אלא שלגבי "כהן גדול" נקרא בשם "הדיוט"; וכמו שעשרה מאמרות שבתורה נקראים "מילין דהדיוטא" לגבי עשרת הדברות⁵⁷⁶. ועד"ז בנדו"ד – שדרך הפלפול שבתורה היא בבחי' "מילין דהדיוטא" לגבי דרך העמקות שבתורה.

ני. ועל זה השיב לו רבינו הזקן שמט"ט שר הפנים נקרא בשם הדיוט וכו', שתוכן המענה הוא – בדרך ההנהגה ד"ואתהלכה ברחבה"⁵⁷⁷

נא129
– שלימודו בתורה הוא בעילוי אחר לגמרי, שלגבי עילוי זה הנה גם העמקות שבתורה היא בבחי' הדיוט:

נבובהקדם הדיוק "מט"ט שר הפנים", ולא מט"ט סתם, או "מט"ט שרו של עולם"⁵⁷⁸ – ששר הפנים הוא למעלה משרו של עולם, וכדאיתא בפרקי היכלות בנוגע לרבי ישמעאל כהן גדול ששאל לשר הפנים כו', והיינו, שכאן מדובר אודות מדריגת מט"ט כפי שנקרא "שר הפנים", שזהו מצד ענין התורה שבו⁵⁷⁹, וכידוע⁵⁸⁰ שכמה ענינים בתורה נתגלו ע"י מט"ט.

נגואעפ"כ, הנה גם מט"ט שר הפנים (שזוהי דרגתו מצד ענין התורה) נקרא בשם הדיוט, ואילו לימודו של רבינו הזקן הוא באופן ש"לית דין אתר הדיוט" – כי:

נדמט"ט הוא רק בחי' נברא, ובנבראים אין תכלית הביטול, כידוע בענין "אפקוהו למט"ט כו'"⁵⁸¹, שזהו לפי שאינו בבחי' ביטול במציאות. וזהו גם מה שנקרא בשם "הדיוט" – בדוגמת "שלשה הדיוטות" שאינם סמוכים איש מפי איש עד משה רבינו, היינו, שחסר אצלם הביטול עצמי דמשה, בחי' "ונחנו מה"⁵⁸².

נהאבל כאשר לימוד התורה הוא באופן הביטול ד"מאין באת", שזהו הביטול דעולם האצילות – אזי "לית דין אתר הדיוט", כיון שבאצילות ישנו הביטול בתכלית, שהרי איהו וחיוהי וגרמוהי חד⁵⁸³. ועי"ז מגיעים לדרגת התורה כפי שהיא באופן ד"ואהי' אצלו גו' שעשועים גו' לפניו"⁵⁸⁴, שעשועים העצמיים (כמבואר בדרושי חסידות⁵⁸⁵ בענין דוד זמירות קרית להו⁵⁸⁶).

נויא. וכאשר הגר"י כלבו שמע מרבינו הזקן שלימודו בתורה הוא בבחי' האין דאצילות – שאל אצלו: "הא מניין לך"⁵⁸⁷.

נז130
ועל זה השיב רבינו הזקן, משה רבינו לא ידע ודוד ידע וכו', דוד ענינו ספירת המלכות, ומלכות יודעת הכל, וסיים שתכלית הידיעה אשר לא נדע וכו', כדלקמן.

נחיב. ויש לבאר תחילה תיווך הסתירה הנ"ל (ס"ה), אם ידיעת דוד היא מפני שדיבר בנוגע לעצמו, או שידיעת דוד היא (לא מפני שדיבר על עצמו, אלא) מצד ספירת המלכות, שיודעת הכל:

נטלכאורה אינו מובן: מהי ההסברה שמשה רבינו לא הי' יכול לומר דבר ברור ("בחצות", במקום "כחצות") בגלל שע"פ תורה אין לומר דבר ברור על הזולת – הרי דיבורו הי' בנוגע להקב"ה, שאצלו לא שייך ענין של שינוי, כמ"ש⁵⁸⁸ "לא ישקר ולא ינחם"?

סאך הענין הוא – שאף שמצד למעלה הרי זה דבר ברור ("בחצות"), מ"מ, בנוגע להמשכה למטה, ובפרט בארץ מצרים, "ערות הארץ"⁵⁸⁹, אפשר שיהי' שינוי – ע"ד שמצינו ביעקב שנתיירא "שמא יגרום החטא"⁵⁹⁰, ובנדו"ד (שלא שייך שמא יגרום החטא של בנ"י, כי בלאה"כ היו עובדי ע"ז כו') – שמצד מעשה טוב של מצרים יאריך הזמן עד שתתמלא סאתם*, ולכן לא הי' יכול לומר "בחצות", אלא "כחצות"**.

סא*) ומה שמצד התשובה דמצרים יכול להשתנות כל הענין (לא רק הזמן ד"חצות") – הרי אפשרות זו היא רק בשילוח בנ"י מארצם, וענין זה (שאם ישלחו מצרים את בנ"י מארצם תתבטל המכה כו') אין צורך לפרש בקרא.

סב) ההסברה שבפנים היא לפירוש רבינו הזקן בהטעם שמשה רבינו לא הי' יכול לומר דבר ברור, ואילו ההתאמה עם פירוש התוס'13 ד"ה ואתא – הדורשת ביאור בלאה"כ, ואינה שייכת כלל** להסברה שבשיחה זו – לא דובר עד"ז, ואכ"מ.

סגואילו דוד שדיבר בנוגע לעצמו אמר דבר ברור – דכיון שהדבר תלוי בעבודת עצמו, הרי זה בבעלותו, וכמארז"ל⁵⁹¹ "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", ולא עוד אלא שע"י עבודתו פועל גם למעלה כו'.

סדוזהו גם מה שספירת המלכות (ענינו של דוד) יודעת הכל, כי, ענינה של ספירת המלכות הו"ע הביטול, שזהו כללות ענין העבודה.

סהיג. ובפרטיות יותר:

סוענינה המיוחד של ספירת המלכות הוא ענין הביטול – "לית לה

סז131
מגרמה כלום"⁵⁹², ומצד זה הרי היא כונסת ומקבלת את כל ההמשכות והגילויים מהספירות שלמעלה הימנה, שעש"ז נקראת בשם "כנסת ישראל"⁵⁹³, ויתירה מזה, שבספירת המלכות יש גם ענין ההתנשאות – לא רק לגבי הענינים שלמטה ממנה, אלא גם לגבי הענינים שלמעלה הימנה, וכידוע שהשרש של ספירת המלכות הוא למעלה מכל הספירות – בבחי' רדל"א⁵⁹⁴.

סחוכל זה הוא מצד ענין הביטול, וכפי שמצינו ברב ותלמיד, שהקבלה מן הרב שהוא בעילוי שבאין-ערוך היא דוקא ע"י הביטול של התלמיד – "שפתותיו נוטפות מר"⁵⁹⁵.

סטכלומר: אע"פ שהתלמיד מקבל מן הרב השפעה שכלית, וא"כ, בהיותו בתנועה של התפשטות השכל (היפך ענין הביטול) יוכל לכאורה לקבל יותר, וכמו שבלימוד התלמידים בינם לבין עצמם באופן ש"מחדדין זה את זה"⁵⁹⁶ אין צורך בענין של ביטול, אעפ"כ, כדי לקבל מן הרב, צריך להיות ענין הביטול דוקא, ולא עוד אלא שגם מה שהתלמיד מחכים את רבו ע"י הקושיות כו'⁵⁹⁷, הרי זה דוקא כאשר בעת הקבלה מן הרב "שפתותיו נוטפות מר".

עוכן הוא בספירת המלכות – שדוקא ע"י הביטול ד"לית לה מגרמה כלום", מגעת היא למעלה מכל הספירות כו'.

עאוע"ד משנ"ת בהמאמר⁵⁹⁸ במעלת האופנים על השרפים – שהביטול שלהם הוא באופן של הודאה בלבד, שזהו ביטול יותר גבוה, ביטול עצמותו ממש, כמשל התלמיד שמתבטל לרבו (לא בגלל שמשיג איכות עומק השכלתו, אלא) בגלל שרואה שהשכלת רבו היא באין ערוך לגמרי מהשגתו, שאינה מבינה כלל, שאז מתבטל בכל עצמותו, שאינו כלום לגבי הרב.

עבוזהו גם מה שמסיים שתכלית הידיעה אשר לא נדע – שדוקא ע"י הביטול דלא נדע, באים לאמיתית הידיעה.

עג[וע"ד הסיפור שרבינו הזקן אמר לר' הלל מפּאַריטש: כאשר יש לאברך קושיא במסכת ערכין, צריך תחילה להעריך את עצמו⁵⁹⁹].

עד132
יד. וזהו כללות החילוק שבין משה – גואל ראשון – לדוד – גואל אחרון:

עהאע"פ שגואל ראשון הוא גואל אחרון⁶⁰⁰, הרי הגאולה שע"י משה היתה גאולה שיש אחרי' גלות, ודוקא הגאולה שע"י דוד תהי' גאולה נצחית שאין אחרי' גלות⁶⁰¹, כיון שיקויים היעוד⁶⁰² "לילה כיום יאיר".

עווטעם הדבר – כי, הגאולה שע"י משה היתה קודם ענין העבודה (שהרי ענין העבודה נתחדש במ"ת, לאחרי יצי"מ), ואילו הגאולה שתהי' ע"י דוד היא לאחרי כללות ענין העבודה, ובפרט מעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות⁶⁰³, שהנקודה העקרית בזה הו"ע הביטול.

עזוע"י הקדמת הביטול שבעבודה דזמן הגלות, זוכים לאמיתית הידיעה דלעת"ל, כמ"ש⁶⁰⁴ "כי כולם ידעו אותי".

עח*

עטטו. דובר לעיל⁶⁰⁵ בנוגע לקביעות שנה זו, שכיון שיום השבת הוא בסמיכות לראש השנה, הרי זה המשך לר"ה. ועד"ז בנוגע לשמע"צ ושמח"ת, שמיד לאחריהם ובהמשך להם בא שבת בראשית, כך, שישנו המשך של ג' ימים – "בתלת זימני הוי חזקה"⁶⁰⁶ – להמשכת ענין התענוג וההרחבה⁶⁰⁷.

פוהענין בזה:

פאידוע פתגם הרב המגיד⁶⁰⁸ בנוגע לשמיני-עצרת, ש"שמיני" הוא מלשון שמנונית, שהו"ע בחי' התענוג, והרי תענוג פועל הרחבה בכל האברים, ואפילו בעצמות, כמ"ש⁶⁰⁹ "שמועה טובה תדשן עצם", וכמסופר בגמרא⁶¹⁰ בנוגע לגוי, שכאשר נתבשר בבשורה של תענוג, הרי זה פעל שמנונית בעצם שברגל, והיינו, שאף שעצמות מצד עצמם לא שייך בהם גידול מצד אכילה ושתי', כמו באברים, כי גידול העצמות הוא רק עד גיל העמידה, שאז גדלים כל אברי הגוף בטבעם, מ"מ, פעל התענוג הרחבה בעצמותיו של גוי שהי' לאחרי גיל העמידה, והי' לו בן מבוגר, כמסופר בדברי הימים.

פב133
ובשמחת-תורה – נמשך התענוג דשמיני-עצרת בגילוי.

פגוגם שבת בראשית הו"ע התענוג, כי, ב"בראשית"⁶¹¹ יש כמה ענינים: "בחוכמתא"⁶¹² – בחי' החכמה; "מן אוולא"⁶¹³ – בחי' הרצון שלמעלה מהחכמה; ונוסף לזה ישנו גם הענין ד"בשביל" (כמארז"ל⁶¹⁴ "בראשית, בשביל כו'") – הכוונה הפנימית שברצון – שזהו ענין התענוג.

פדוכיון שישנם ג' ימים רצופים, "בתלת זימני הוי חזקה", להמשכת בחי' התענוג שפועל הרחבה בכל הענינים (אפילו בעצמות) – יה"ר שתהי' שנת הרחבה בכל הענינים בגשמיות וברוחניות.

פה* * *

פוטז. מאמר ד"ה להבין ענין משיב הרוח ומוריד הגשם.

פז* * *

פחיז. בהמשך להאמור לעיל (במאמר⁶¹⁵) שענין ירידת גשמים הוא כקיבוץ גלויות,

פטהנה ע"פ מ"ש רבינו הזקן באגרת התשובה⁶¹⁶ בנוגע לברכת "סלח לנו", ש"אנו מברכין .. ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח, והרי ספק ברכות להקל משום חשש ברכה לבטלה", עכצ"ל, ש"אין כאן שום ספק (וס"ס בעולם) כלל",

צהרי מובן שכן הוא גם בנוגע לברכת "משיב הרוח ומוריד הגשם" – שכיון שמברכים "מוריד הגשם", הרי בודאי שתהי' זו שנה של ירידת גשמים וקיבוץ גליות, ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

צא* * *

צביח. (קודם סיום ההתוועדות אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

צגבאמת היו צריכים להכריז זאת (ההכרזה דלקמן) אתמול, אבל עכ"פ עכשיו הרי זה בודאי זמן השִׂיא ("די העכסטע צייט") לענין זה:

צדאם ישנם כאלו שעדיין לא קראו ח"ו פרשת ברכה שנים מקרא ואחד תרגום – למרות שצריכים לעשות זאת בערב שמחת תורה⁶¹⁷ – עליהם

צה134
לדעת שעכשיו הוא זמן השיא להשלים זאת, וכן לסיימה עם פירוש רש"י⁶¹⁸.

צווכמו כן צריכים לקרוא פרשת בראשית שנים מקרא ואחד תרגום, וללמדה עם פירוש רש"י⁶¹⁹.

צזוע"י השלימות וההרחבה בתורה – תומשך שלימות והרחבה בכל הענינים.

צח[כ"ק אדמו"ר שליט"א ברך ברכת המזון על הכוס.

צטחלוקת "כוס של ברכה" התקיימה לאחרי ההתוועדות הא' דיום הש"ק פ' בראשית].

ק______  ______