Toras Menachem·Vol. 39 (5724·Part 2)·Sicha for Shabbos Parshas Vayakhel Pekudei Parshas Parah 5724תורת מנחם·לט - שנת תשכ"ד - חלק שני·בס"ד. שיחת ש"פ ויקהל-פקודי·פ' פרה·מבה"ח ניסן·ה'תשכ"ד

אבלתי מוגה

בא. כאשר התורה מספרת שמשה רבינו אסף וקיבץ את בנ"י, נאמר הלשון "ויקהל", ולא "ויאסוף", שזהו לשון הרגיל (שלכן משתמש רש"י בלשון אסיפה, ולא בלשון הקהלה, כיון שהלשון הרגיל הוא אסיפה). וצריך להבין: מדוע נאמר "ויקהל", ולא "ויאסוף"?

גויש להוסיף בזה – בהקדם החילוק שבין הלשון "ויאסוף" ללשון "ויקהל":

ד"ויאסוף" פירושו – שאוספים ריבוי אנשים למקום אחד, אבל גם לאחרי האסיפה הרי הם נשארים נפרדים זמ"ז, ואין זה אלא שנתאספו כולם למקום אחד בשביל ענין אחד; ואילו "ויקהל" פירושו – שכל המתאספים נעשים קהל אחד, מציאות אחת.

החילוק זה (בין אסיפה, השתתפות אנשים שונים שנשארים נפרדים זמ"ז, להקהלה, שנעשים מציאות אחת) מצינו גם בנגלה:

ואיתא בגמרא⁹¹⁰ ש"קהל גרים לא איקרי קהל". ומזה מובן, ש"קהל" אינו רק אסיפה וקיבוץ של ריבוי אנשים, שהרי ענין זה יכול להיות גם אצל גרים, שיתקבצו ריבוי גרים למקום אחד בשביל ענין אחד, ועכצ"ל, ש"קהל" פירושו שכל המתאספים נעשים מציאות אחת, וענין זה אינו שייך אצל גרים, אלא אצל בני אברהם יצחק ויעקב.

זוכן מצינו בענין פר העלם דבר, שזהו קרבן של קהל, והיינו, שאין זה קרבן של ריבוי יחידים (שיש להם קרבן משותף), אלא זהו קרבן של קהל – שלא נשארה בו מציאותו של היחיד, כיון שכל היחידים נתבטלו ממציאותם ונכללו במציאות אחת של "קהל".

חוב"קהל" גופא יש כמה מדריגות: ישנו קהל קטן, כמו "שבט אחד איקרי קהל"⁹¹¹, ועד שישנו הקהל דכלל ישראל, היינו, שכל היחידים וכל הקהילות נכללים במציאות של "קהל עדת ישראל".

טוזהו מש"נ⁹¹² "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" – שמשה רבינו הקהיל את כל בנ"י ועשה מהם מציאות אחת של כלל ישראל.

י201
וצריך להבין: מדוע הוצרך משה להקהיל את בנ"י, ולא הי' מספיק לאסוף אותם ולמסור להם ציווי ה'?

יאולכאורה – אדרבה: בנוגע לציווי על נדבת המשכן – שבשביל זה הקהיל משה את בנ"י (לאחרי ש"הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן לומר שאינו דוחה את השבת"⁹¹³) – נוגע כל אחד מישראל בתור יחיד, ולא כלל ישראל:

יבכשם שלאחר עשיית המשכן נוגע ענין הציבור דוקא, הן בנוגע לקרבנות ציבור והן בנוגע לבדק הבית, שלכן צריכה להיות נתינת מחצית השקל באופן ש"ימסרם לציבור יפה יפה"⁹¹⁴, כדי שיתבטל מתורת ממון יחיד להיות ממון הציבור – הנה קודם עשיית המשכן, בעת נדבת המשכן, צריך כל יחיד ליתן נדבה משלו, ובאופן ד"כל נדיב לבו"⁹¹⁵, כל אחד כפי נדבת לבו.

יגוכל כך נוגע שנדבת המשכן תהי' משל היחיד דוקא, עד שהנשיאים, שכל אחד מהם הי' הראש (הכולל) של השבט, הוצרכו ליתן מממונם דוקא, ולא מממון השבט [כפי שמצינו בנוגע לקרבנות הנשיאים, שכל נשיא "משלו הביא", ולא באופן "שגבה משבטו והביא"⁹¹⁶, ומזה מובן גם בנוגע לנדבת המשכן], ולכן, כאשר נדבת המשכן היתה באופן "שהשלימו ציבור את הכל", היתה מבוכה אצל הנשיאים, באמרם, "מה עלינו לעשות" (כמבואר במדרשי רז"ל על הפסוק⁹¹⁷ "והנשיאים הביאו"), כיון שהיו צריכים להביא מממונם הפרטי דוקא.

ידועפ"ז אינו מובן: מדוע הוצרך משה רבינו להקהיל את בנ"י – לא רק לאסוף אותם – בכדי למסור להם ציווי ה' בנוגע לנדבת המשכן?

טוב. והביאור בזה:

טזתכלית עשיית המשכן היא – "ושכנתי בתוכם"⁹¹⁸, היינו, שתהי' המשכת אלקות למטה, ועד להמשכת עצמותו ית', שלכן מצינו שהמשכן הי' דירה לו ית'⁹¹⁹, שענין הדירה הוא המשכת העצמות, כמשל דירת מלך בשר ודם, שיש בה לא רק התפשטות המלך, אלא בה דר המלך בכל עצמותו⁹²⁰.

יזוכיון שבמשכן היתה המשכת העצמות, אחדות הפשוטה, הנה גם

יח202
ההקדמה לזה היתה צריכה להיות מעין ההמשכה – קהל, ובאופן הכי נעלה שיש בקהל – "ויקהל .. כל עדת בני ישראל".

יטולהעיר:

כגם בעבודה שלאחרי עשיית המשכן, ועד לעבודת הקרבנות שהיא מעיקרי עבודות המשכן [ועז"נ⁹²¹ "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני", נח"ר שלמעלה מרצון סתם, ובפרט "נח"ר לפני", לפנימיותי], הוצרכה להיות התחלקות של כהנים לוים וישראלים (שכל אחד הוצרך לעשות את חלקו, ובמכ"ש מ"משורר ששיער כו'"⁹²²), וכן ההתחלקות דשבעים נפש, ועד להתחלקות של כל אחד בפני עצמו – מפני שלכל אחד מישראל יש מעלה ושלימות שאין בזולתו, ודוקא מצד המעלה שבכל אחד בפני עצמו הי' יכול להיות הענין ד"ושכנתי בתוכם".

כאוהיינו, שההמשכה ד"ושכנתי בתוכם" לא היתה בגלל הגדול והמעולה שבישראל, אלא בגלל המעלה שבכל אחד מישראל. וכמו במתן-תורה, שאילו הי' ישראל ששים ריבוא חסר א', לא היתה ניתנת התורה ח"ו⁹²³, והיינו, שדוקא השלימות שישנה בכל אחד מישראל הביאה את הענין דמ"ת.

כבאבל אעפ"כ, הוצרך להיות ענין זה באופן שכל הפרטים יהיו "קהל" אחד.

כגוכמו בנוגע לדברים הגשמיים שמהם נעשה המשכן – שהוצרך להיות מספר מסויים של ענינים פרטיים דוקא, י"ג או ט"ו דברים (כמבואר גם בקבלה⁹²⁴), ומענינים פרטיים אלו נעשה משכן אחד שבו נמשכה אחדות הפשוטה; וכמו"כ בנוגע לבנ"י – אלו שבנו את המשכן – הוצרכה להיות השלימות של כל פרט, "כל נדיב לבו", אבל כולם הוצרכו להיות קהל אחד⁹²⁵.

כדג. ואעפ"כ, משתמש רש"י3 בלשון אסיפה, ולא בלשון הקהלה, כי:

כהענינה של תושבע"פ הוא לבאר הענין. ולכן, רש"י בפירושו (תושבע"פ) מבאר כיצד באים לענין ד"ויקהל".

כובתושב"כ נאמרה הנקודה העיקרית והתכלית – "ויקהל", ואילו תושבע"פ מבארת כיצד באים ל"ויקהל" – שתחילה צריכה להיות

כז203
אסיפה, לאסוף את כל הפרטים הנפרדים למקום אחד ובשביל מטרה אחת, ומזה באים לדרגא נעלית יותר – "מעלין בקודש"⁹²⁶ – "ויקהל", שנעשים קהל אחד.

כחוכל זה נעשה ע"י משה – "ויקהל (ולפי פירוש רש"י: ויאסוף) משה" – משה שבכל אחד מישראל⁹²⁷, שזהו"ע הביטול, "ונחנו מה"⁹²⁸, שעי"ז נעשה ענין האסיפה, ואח"כ – "ויקהל", כי, כאשר נמצאים בתנועה של ישות, אזי אין האחד סובל את זולתו, ואינו נותן לו מקום כלל [וכהסיפור הידוע⁹²⁹ אודות א' שהתאונן לפני הצ"צ, שדורכים עליו בבית-המדרש, ואמר לו הצ"צ: מדוע הנך מתפשט בכל בית-המדרש, כך, שבכל מקום שדורכים, דורכים עליך!]. אבל כאשר ישנו ענין הביטול, שנותן מקום לזולתו, אזי יכול להתאסף עמו, ואח"כ – "מעלין בקודש" – "ויקהל", שנעשים מציאות אחת.

כטד. ועוד ענין בזה:

ל"ויקהל משה" בא בהקדמה (לא רק לציווי על נדבת המשכן, שענינו "ושכנתי בתוכם", אלא) גם לציווי דשבת, שישנו "בכל מושבותיכם"⁹³⁰, אפילו בחוץ לארץ ואפילו בטומאה.

לאשבת – ענינו אחדות. ובזה גופא יש כמה מדריגות (כשם שיש כמה מדריגות ב"קהל", קהל דשבט ועד ל"כל עדת בני ישראל"): כגוונא דאחד, רזא דאחד, אחד וכו'⁹³¹, ועד לאמיתית ענין אחדות הפשוטה שמאיר במנחת שבת, שאז אומרים "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ" – שאינם מדריגות שונות, אלא באופן שהאחדות ד"אתה אחד" נמשכת ב"שמך אחד", ועד "בארץ" למטה.

לבוההכנה לשבת היא – "ויקהל משה", שענין זה נעשה כבר לפני שבת, וכידוע⁹³² שבערב שבת מתבטל כבר הפירוד כו'.

לגה. ויתירה מזה⁹³³ – ש"ויקהל משה" הוא הכנה (לא רק ליום השבת, אלא) גם ל"ששת ימים תעשה מלאכה"⁹³⁴:

לדלכאורה אינו מובן: למה נזכר כאן הענין ד"ששת ימים תעשה

לה204
מלאכה" – הרי כל ענין הזכרת השבת כאן הוא כדי לומר שמלאכת המשכן אינה דוחה את השבת, וא"כ, מה נוגע כאן הענין ד"ששת ימים תעשה מלאכה"?

לואך הענין הוא – שכוונת הכתוב להדגיש שענין האחדות ("ויקהל") צריך להיות לא רק ביום השבת, אלא גם ב"ששת ימים (שבהם) תעשה מלאכה":

לזיהודי יכול לחשוב, שכאשר מדובר אודות שבת, ענינים רוחניים, אזי יש ביכלתו להתאחד עם חבירו; אבל כשמדובר אודות ששת ימי החול – אזי מתיירא שחבירו יסיג את גבולו וכיו"ב.

לחועז"נ שהענין ד"ויקהל", האחדות עם יהודים נוספים, צריך להיות גם בששת ימי החול: "ששת ימים תעשה מלאכה" – מלאכת ההתעסקות באהבת ישראל, כפירוש הרה"צ ר' לוי"צ מבאַרדיטשוב⁹³⁵ במאמר רז"ל⁹³⁶ "כל תורה שאין עמה מלאכה כו'", ש"מלאכה" היינו ההתעסקות באהבת ישראל.

לטוע"י האחדות של בנ"י בששת ימי החול – באים לאחדות דיום השבת, שהיא אחדות נעלית יותר (וכנ"ל ששבת ענינה אחדות), ועד שבאים לאחדות של המשכן – "ושכנתי בתוכם".

מו. ולאידך גיסא – לא מספיק הציווי ד"ויקהל" בנוגע לששת ימי החול, אלא יש צורך בציווי ד"ויקהל" גם בנוגע ליום השבת:

מאיכול להיות שכאשר מדובר אודות ימי החול, גשמיות, או רוחניות שבגשמיות, לא איכפת לו להתאחד עם יהודי נוסף, אבל כשמדובר אודות יום השבת, שבו לומד חסידות ומאריך בתפלה, כך, שישנו רק "הוא" ו"בורא העולם" – איזה עסק יש לו עם הזולת?!...

מבולכן יש צורך להבהיר שגם בשבת צריך להיות הענין ד"ויקהל".

מגז. וב' הענינים – "ויקהל" שבימי החול ו"ויקהל" שבשבת – באים ע"י בחי' משה ("ויקהל משה"), כי:

מדמצד ענין הביטול, "ונחנו מה", נעשה מעמד ומצב (המבואר בתניא פל"ב) שעניני הגוף (ימי החול) אינם תופסים מקום אצלו; ואילו בנוגע לעניני הנשמה (שבת) – הרי "מי יודע גדולתן ומעלתן כו'", כך, שיתכן שחבירו נמצא במדריגה נעלית יותר ממנו.

מה205
וכאשר ישנו הענין ד"ויקהל" הן בימי החול והן ביום השבת, הן בנוגע לעניני הגוף והן בנוגע לעניני הנשמה – הרי זו הכנה ל"ויקהל" שבנוגע למשכן, ועי"ז נעשית המשכת אחדות הפשוטה – "ושכנתי בתוכם".

מו* * *

מזח. נתבאר מ"ש בס"פ פקודי⁹³⁷ "ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם" – דלכאורה הרי זה שייך לענין המסעות שבפ' בהעלותך⁹³⁸, ולמה נכתב בפרשתנו (ובאופן שמפסיק המשך הענין דפ' פקודי ופ' ויקרא⁹³⁹) בשייכות להשראת השכינה במשכן – ש"בכל מסעיהם"⁹⁴⁰, כאשר המסע קשור עם ענן ה', הנה גם כאשר יש מצב שבחיצוניות נראה שזוהי ירידה, סילוק השכינה, הנה בפנימיות⁹⁴¹, דוקא עי"ז מגיעים למעלה

מח206
מענן המשכן (אף שגם גילוי הענן הוא למעלה מהיכולת של משה⁹⁴²) – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חט"ז ע' 475 ואילך⁹⁴³.

מט* * *

נט. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה וידבר גו' זאת חוקת התורה גו'.

נא* * *

נבי. דובר במאמר⁹⁴⁴ בביאור השקו"ט במדרש⁹⁴⁵ בנוגע לפרשת פרה ופרשת החודש (פסח), מי גדול ממי – שפ' פרה הו"ע עבודת בעלי תשובה, ופ' החודש הו"ע עבודת הצדיקים, ובזה היא השקו"ט מי נעלה יותר, כיון שיש מעלה בעבודת הצדיקים, ויש מעלה בעבודת בעלי תשובה: מעלת עבודת התשובה היא – כמאמר רז"ל⁹⁴⁶ "מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו"; ומעלת עבודת הצדיקים היא – שזוהי כוונת הבריאה מתחילתה, כמאמר רז"ל⁹⁴⁷ "במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים" (לא בעלי תשובה, אלא צדיקים דוקא).

נגולכאורה הי' אפשר לבאר שהמעלה בעבודת צדיקים על עבודת בעלי תשובה היא – לפי שבעל תשובה "סורו רע"⁹⁴⁸, ולכן צריך זהירות יתירה, וצריך לומר "אי אפשי כו'"⁹⁴⁹ (לא כמו צדיק, שצריך לומר "אפשי כו'", מבלי להתיירא, כיון שאין לו שייכות לרע)⁹⁵⁰.

נדאבל, עפ"ז נמצא שמעלת צדיקים על בעלי תשובה היא רק ביחס לתשובה על חטא, שבזה שייך לומר שסורו רע; משא"כ ביחס לתשובה שאינה על חטא, כי אם באופן ש"הרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה"⁹⁵¹ [שזהו גם מש"נ⁹⁵² שמשיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא, והרי התשובה של צדיקים אינה על חטא ועון, אלא באופן ש"הרוח תשוב גו'"] – אין מעלה בעבודת הצדיקים.

נה207
זאת ועוד: גם ביחס לתשובה על חטא – מעלת הצדיקים היא רק לגבי בחי' תשובה תתאה, שבזה שייך לומר שגם לאחרי התשובה, סורו רע; משא"כ לגבי תשובה עילאה, שלא נשאר רושם כלל מהענינים הבלתי-רצויים, ואדרבה, "זדונות נעשו לו כזכיות"⁹⁵³ – אין מעלה בעבודת הצדיקים.

נואמנם, מהשקו"ט שבמדרש בנוגע לפ' פרה ופ' החודש, מי גדול ממי, אם עבודת הצדיקים נעלית יותר או שעבודת התשובה נעלית יותר, כיון שיש מעלה בכל א' מהם, מובן, שמדובר אודות אותה מדריגה בתשובה, וכיון שבנוגע למעלת התשובה (ש"מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד בו") מבואר באגה"ת⁹⁵⁴ שהמדובר הוא בנוגע לתשובה עילאה, הרי מובן, שגם מעלת הצדיקים היא אפילו בנוגע לבחי' תשובה עילאה.

נזוהביאור בזה – שהמעלה שבעבודת התשובה היא רק לאחרי שישנה המציאות של חטא כו', משא"כ בהתחלת הבריאה, שאז לא היתה מציאות הרע בעולם, היתה המעלה בעבודת הצדיקים, שלכן "נמלך בנשמותיהם של צדיקים" דוקא. וכן יהי' גם לעתיד לבוא, כשיקויים היעוד⁹⁵⁵ "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ" (ורק בהתחלת ימות המשיח, שאז יהי' עדיין ענין המיתה, כמ"ש⁹⁵⁶ "הנער בן מאה שנה ימות", תהי' מעלה בעבודת התשובה).

נחולהעיר גם ממ"ש אדמו"ר מהר"ש בשולי הגליון לד"ה זאת חוקת תרכ"ט⁹⁵⁷: "לע"ל כשיהי' ואת רוח הטומאה .. לא יצטרכו למי חטאת לטהר הטמאים, כי את רוח הטומאה יעביר כו', אבל עכשיו אוכלי פסח צריכים לפרה בכדי לטהר את הטמאים שיוכלו לעשות הפסח".

נטועפ"ז מובן, שאע"פ שבמדרש מסיק "ומי גדולה, הפרה, שאוכלי פסח צריכין לה", הנה בפסח מצרים לא הוצרכו לפרה, כי, ביצי"מ נעשו בנ"י מציאות חדשה, כיון ש"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי"⁹⁵⁸, ואז הי' כמו בתחלת הבריאה, שהעילוי הי' בעבודת הצדיקים דוקא.

סיא. ע"פ הנ"ל יש לבאר דברי התוספות, שע"פ נגלה, אינו מובן כלל – כאמור כמ"פ⁹⁵⁹ שכל הענינים שבפנימיות התורה ישנם גם בנגלה, ברמז עכ"פ:

סא208
בפירוש דברי הגמרא⁹⁶⁰ בנוגע לר"ח ניסן, "עשר עטרות נטל אותו היום" – איתא בתוס': "הא דלא חשיב ראשון להקמת המשכן, משום דאמרינן במדרש שכל ז' ימי המילואים הי' משה מעמיד את המשכן ומפרקו, אי נמי משום דעלי' דהקמת המשכן קאי, וה"ק אותו היום של הקמת המשכן נטל עשר עטרות אחרות".

סבולכאורה: ב' התירוצים שבדברי התוס' הם הפכיים מן הקצה אל הקצה⁹⁶¹.

סגויובן ע"פ האמור לעיל בנוגע לפ' פרה ופ' החודש שזהו"ע בעלי תשובה וצדיקים, ויש מעלה בכל א' מהם – שב' התירוצים הם בהתאם לב' האופנים הנ"ל:

סדיום השמיני למילואים שהוא ר"ח ניסן – ענינה של פ' החודש – הו"ע עבודת הצדיקים, ואילו יום ראשון למילואים (שבעה ימים לפנ"ז) שהוא כ"ג אדר – פ' פרה – הו"ע עבודת בעלי תשובה.

סהונמצא, שהתירוץ הראשון שמחשיב את הקמת המשכן בכ"ג אדר, הוא לפי הסברא שעיקר המעלה היא בעבודת בעלי תשובה, שזוהי מעלת הקמת המשכן בכ"ג אדר, באופן של עבודת התשובה,

סו[וכמו הקרבת הקרבנות בשבעת ימי המילואים החל מכ"ג אדר, שענין הקרבנות הוא העלאה מלמטה למעלה, כמו עבודת התשובה שהיא מלמטה למעלה; ואילו בר"ח ניסן הי' ענין ההמשכה מלמעלה למטה – "ותצא אש מלפני ה'"⁹⁶², שזהו"ע עבודת הצדיקים];

סזוהתירוץ השני שמחשיב רק את הקמת המשכן בר"ח ניסן, הוא לפי הסברא שעיקר המעלה היא בעבודת הצדיקים.

סחיב. וכאמור לעיל – הנה אפילו בהתחלת ימות המשיח תהי' המעלה בעבודת התשובה, ועאכו"כ בזמן הגלות, הרי בודאי שעיקר המעלה היא בעבודת התשובה, שהיא נעלית יותר מעבודת הצדיקים.

סט– בהתחלת הבריאה היתה עיקר המעלה בעבודת הצדיקים, כנ"ל בענין "במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים", שזה הי' בתחילת הבריאה, קודם שהיתה מציאות הרע, שנברא רק ביום השני⁹⁶³; אבל לאחרי כן, בבוא יום השבת, שבו הי' ענין התשובה על חטא עה"ד⁹⁶⁴, אזי הי' ענין

ע209
האור שהאיר במשך ל"ו שעות⁹⁶⁵, שהוא נעלה יותר מהאור שנברא ביום ראשון שהי'⁹⁶⁶ אדה"ר מביט בו מסוף העולם ועד סופו⁹⁶⁷.

עאובעבודה – הנה צדיקים ענינם אתהפכא, ובעלי תשובה ענינם אתכפיא. ומזה מובן, שעיקר המעלה עתה הוא בעבודה דאתכפיא – כפיית היצר, וכאשר מקיימים מצוה אחת מתוך כפיית היצר, הרי זה יקר למעלה יותר מקיום ריבוי מצוות ללא אתכפיא, כמבואר בארוכה במאמר של אדמו"ר האמצעי⁹⁶⁸.

עב* * *

עגיג. מיום השבת – מתברכין כולהו יומין⁹⁶⁹, והיינו, שהגילוי אור שביום השבת נותן כח לעבודת הבירורים בששת ימי החול שלאחרי השבת.

עדוענין זה מרומז גם בהמשך הפרשיות – פ' פקודי שקראו ביום הש"ק זה, ופ' ויקרא ששייכת לימי השבוע שלאחרי השבת⁹⁷⁰:

עהפ' פקודי מסתיימת בסיפור עשיית המשכן – הגילויים מלמעלה שהיו במשכן, עד ש"כבוד הוי' מלא את המשכן". ואילו בפ' ויקרא מדובר אודות עבודת הקרבנות, שבה מתעסקים עם עניני העולם – בקר, בהמה וצאן, שהו"ע העבודה מלמטה למעלה, אשר, עם היות שמכניסים אותם לביהמ"ק ומקריבים אותם ע"ג המזבח, אבל אעפ"כ, הרי זה ענין שנלקח "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן", מן החולין.

עוולכן, הנה גם הגילוי שבהתחלת פ' ויקרא – "ויקרא אל משה" – אינו מגיע למעלת הגילוי שבפ' פקודי: בסיום פ' פקודי נאמר "ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן גו'", היינו, שהי' גילוי נעלה כ"כ עד שאפילו משה רבינו לא הי' יכול לסובלו; ואילו הגילוי שבהתחלת פ' ויקרא – "ויקרא אל משה" הוא באל"ף זעירא, שמורה

עז210
על קטנות הגילוי, ועד שמצינו⁹⁷¹ שהאל"ף זעירא ד"ויקרא" היא בדוגמת "ויקר"⁹⁷² (ללא אל"ף) שנאמר בענין הנבואה של המנגד למשה רבינו.

עחומבלי הבט על גודל הירידה שבפ' ויקרא לגבי פ' פקודי, הנה סדר הפרשיות הוא שמפ' פקודי באים לפ' ויקרא – כי, תכלית הכוונה אינה בהגילוי אור שבמשכן, אלא בעבודה שמצד המטה, ועד שהגילוי מלמעלה שבפ' פקודי הוא רק הכנה ונתינת כח לעבודת המטה שבפ' ויקרא⁹⁷³.

עטוענין זה הוא בדוגמת העבודה דששת ימי החול שבאה מיד לאחרי הגילוי ונתינת כח דיום השבת. ודוגמתו בכל יום – העבודה שבמשך היום שבאה לאחרי הנתינת כח שע"י עבודת התפלה ולימוד התורה שבהתחלת היום.

פיד. מהענינים העיקריים של עבודת הבירורים, העבודה שמצד המטה בששת ימי החול – הו"ע עבודת הצדקה.

פאוכמבואר בתניא⁹⁷⁴ הטעם שצדקה מקרבת את הגאולה⁹⁷⁵, לפי שעיקר ענין הבירורים נעשה ע"י הצדקה: נוסף לכך שצדקה (כמו כל מצוות מעשיות) קשורה עם דברים גשמיים, בחי' הדומם שבעולם, ועם כח המעשה, בחי' הדומם שבנפש האדם – הנה ע"י מצות הצדקה מתבררים הכחות של נפש הבהמית והניצוצות שבחלקו בעולם יותר מאשר ע"י שאר המצוות.

פבוענין זה קשור גם עם ה"מלוה מלכה" שמתקיימת במוצש"ק זה, הקשורה עם נתינת הצדקה עבור "מעמד" (או "מעמד" באופן של צדקה), כנהוג מכמה שנים, שכמה פעמים בשנה עורכים "מלוה מלכה" מיוחדת עבור ענין ה"מעמד"⁹⁷⁶.

פגוע"פ האמור לעיל, נמצא, שענין הצדקה קשור הן עם הענין ד"מלוה מלכה", התחלת ששת ימי החול, הן עם פרשת ויקרא שמתחילים בשבוע הבא, והן עם פ' פרה ששייכת ליום הש"ק שמיני' אזלינן, כמשנת"ל שפ' פרה הו"ע התשובה, והרי גם צדקה קשורה עם תשובה, כיון שפועלת בניצוצות הקדושה שירדו למטה ונתלבשו בדברים גשמיים – להשיבם למקורם, שלכן פועלים שניהם – צדקה66 ותשובה⁹⁷⁷ – לקרב את הגאולה.

פד211
טו. אודות גודל מעלת הצדקה – מבואר בכמה מקומות, ובמיוחד באגה"ק של רבינו הזקן⁹⁷⁸, שנקבעה בתור חלק רביעי בספר תניא קדישא.

פהובנוגע ל"מעמד" – יש רק מעט בכתבי רבותינו נשיאינו, אבל יש אגה"ק של כ"ק מו"ח אדמו"ר⁹⁷⁹ שבה נתבאר ענין ה"מעמד", וגם באגה"ק שבתניא מדובר אודות נתינת "מעמד" עבור רבותינו שבאה"ק ת"ו⁹⁸⁰, ולאמיתו של דבר, הנה ענינו של "רבי", באיזה מקום שנמצא בחיצוניות, הרי בפנימיות נמצא באה"ק ת"ו. ובפרט רבינו נשיא דורנו, שהמשיך והוריד את ה"גבוה גבוה" בה"מטה מטה", ועי"ז המשיך גם הבחי' שלמעלה מהגדרים דגבוה ומטה, שגם היא תומשך למטה מטה, בעקבתא דעקבתא דמשיחא.

פווגם ענין זה קשור עם המלוה-מלכה – התחלת ששת ימי החול שבהם נעשית העבודה בדברים תחתונים, שדוקא עי"ז מתקשרים עם הבחי' דגבוה גבוה כו'.

פזטז. ונוסף על האמור לעיל (בענין יום הש"ק שמיני' מתברכין כולהו יומין) בנוגע למלוה-מלכה הקשורה עם ענין הצדקה – הרי זה קשור גם עם הצדקה שעשה הקב"ה בישראל שפיזרן כו'⁹⁸¹:

פחישנם כאלו שלאחרי השבת נוסעים למקום רחוק ברוחניות, או למקום רחוק בגשמיות, או למקום רחוק ברוחניות ובגשמיות, על מנת לפעול שם בעניני יהדות, ובפרט בנקודה הפנימית של הפצת מעיינות תורת החסידות.

פטוהרי זה גם ענין של צדקה – בירור הניצוצות שבהמטה כו', וגם ענין של תשובה – השבת הניצוצות למקורם, וכאמור, ששניהם (צדקה ותשובה) מקרבים את הגאולה.

צויה"ר שבקרוב ממש תהי' הגאולה השלימה ע"י משיח צדקנו, וכמארז"ל⁹⁸² "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל", ואין הכוונה שצריך להמתין עד ר"ח ניסן, אלא הגאולה תהי' עוד מקודם לכן, ובמילא, הנה בבוא חודש ניסן נהי' כבר במצב של גאולה⁹⁸³.

צא* * *

צביז. בנוגע לד' הפרשיות, שקלים זכור פרה והחודש, הנה בין פ'

צג212
שקלים לפ' זכור, וכן בין פ' זכור ופ' פרה, יכול להיות הפסק, אבל בין פ' פרה לפ' החודש אין הפסק, וכדאיתא בירושלמי⁹⁸⁴ סימן לדבר: "בין השלישי לרביעי לא ישתה".

צדוסמיכות הפרשיות פרה והחודש (שאין להפסיק ביניהם) מובנת גם ע"פ האמור לעיל שפ' פרה הו"ע עבודת בעלי תשובה (וכמובן גם בפשטות, שהרי פרה אדומה באה לטהר טומאת מיתה שבאה מצד חטא עה"ד), ולכן הרי זה בסמיכות לפ' החודש, ענין הגאולה, כי, כשישראל עושין תשובה, מיד הן נגאלין⁹⁸⁵.

צהוענין זה (הקשר של פ' פרה עם ר"ח ניסן, חודש הגאולה) מודגש יותר בקביעות שנה זו, שר"ח ניסן חל בשבת שלאחרי פ' פרה, כיון שההכנה לשבת מתחילה מהשבת שלפנ"ז (דאף ש"מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת"⁹⁸⁶, הרי הענין ד"טרח בערב שבת" מתחיל כבר מיום ראשון, וענין זה גופא הוא ע"י הנתינת-כח מיום השבת, שמיני' מתברכין כולהו יומין), ובפרט שזהו שבת מברכים, שבו מברכים ר"ח ניסן.

צוויה"ר שמיד עתה, ע"י ענין התשובה שבפ' פרה – אפילו תשובה של יהודי אחד, שמכרעת את העולם כולו לכף זכות⁹⁸⁷ – יתחיל הענין ד"בניסן עתידין להגאל", וכאמור, שאין צורך להמתין עד ר"ח ניסן, אלא הגאולה תהי' תיכף ומיד, ובמילא, בבוא ר"ח ניסן, נהי' כבר במצב של גאולה.

צז______  ______