Toras Menachem·Vol. 39 (5724·Part 2)·Sicha for Shabbos Parshas Ki Tisa 16 Adar 5724תורת מנחם·לט - שנת תשכ"ד - חלק שני·בס"ד. שיחת ש"פ כי-תשא·ט"ז אדר·ה'תשכ"ד

אבלתי מוגה

בא. אע"פ ש"מגילה נקראת" רק עד ט"ו⁸¹⁷, וכדאיתא בגמרא⁸¹⁸ שהלימוד להרבות עוד שני ימים לקריאת המגילה (ועוד עניני פורים) – "זמניהם דומיא דזמנם", "ימים כימים" – הוא בנוגע לימים שלפני י"ד (י"א וי"ב), ולא בנוגע לימים שלאחרי י"ד (ט"ז וי"ז), מ"מ, כיון שיש קס"ד בגמרא: "ואימא שיתסר ושיבסר", הנה קס"ד בתורה הוא ג"כ תורה.

גוכידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר⁸¹⁹ בנוגע לקושיא שהובאה בדרושי חסידות⁸²⁰ מדוע לא קבעו שמחת-תורה בחג השבועות, "זמן מתן תורתנו" – הנה גם לאחרי שנתבאר טעם הדבר, כיון שיש קס"ד בתורה לערוך שמח"ת בחג השבועות, הרי זה ענין שיש לו מקום.

דוכל זה אפילו בנוגע לקס"ד שלאחרי המסקנא אין לו מקום, כמו "תיובתא"⁸²¹. ועאכו"כ בנדו"ד, שהגמרא אינה מבטלת את הסברא "ואימא שיתסר ושיבסר", אלא רק מביאה לימוד מפסוק⁸²² – "ולא יעבור כתיב", כך, שהסברא לקרוא את המגילה (ולעשות כמה עניני פורים) גם בשיתסר ושיבסר, יש לה מקום גם לפי המסקנא.

הזאת ועוד: גם לאחרי הלימוד "ולא יעבור כתיב", הרי, מזה גופא שהפסוק צריך לשלול קריאת המגילה בשיתסר ושיבסר, מוכח, שיש להם שייכות לפורים, שלכן יש צורך לשלול אותם.

ו[דוגמא לדבר:

זבמאמר דפורים⁸²³ (שמיוסד על מאמר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע⁸²⁴) נתבאר החילוק שבין האהבה ד"בכל לבבך ובכל נפשך", שהיא בהגבלה, לאהבה ד"בכל מאדך"⁸²⁵, שהיא בלתי מוגבלת – שהאהבה

ח186
ד"בכל לבבך ובכל נפשך" באה מצד ההתבוננות בבחי' האלקות שמתלבש בעולמות, ואילו האהבה ד"בכל מאדך" באה מצד ההתבוננות בבחי' האלקות שלמעלה מהשתלשלות והתלבשות בעולמות.

טומבואר במאמר, שבבחי' האלקות שלמעלה מעולמות גופא יש ב' מדריגות: בחי' האלקות שמופלא מעולמות, היינו, שיש לה שייכות להתלבשות בעולמות, אלא ששוללים זאת כו'. וכאשר ההתבוננות היא במדריגה זו, אין זה פועל אמיתית הענין ד"בכל מאדך", בלי גבול, כיון שעדיין יש לזה שייכות להתלבשות בעולמות, בדרך שלילה עכ"פ; ואילו אמיתית הענין ד"בכל מאדך" בלי גבול, הוא רק ע"י ההתבוננות וההכרה בבחי' האלקות שאינה שייכת כלל להתלבשות בעולמות, עד שאין צורך אפילו לשלול זאת, וע"ד מ"ש בתניא ח"ב⁸²⁶ שלא שייך לומר "על איזו חכמה רמה ועמוקה שאי אפשר למששה בידים מפני עומק המושג .. לפי שחוש המישוש אינו מתייחס ונופל אלא על עשי' גשמית הנתפסת בידים".

יונמצא, שכאשר שוללים ענין א' מחבירו, הרי זה גופא ראי' שיש שייכות ויחס בין ב' ענינים אלו, אלא שהיחס והשייכות מתבטאים בכך שא' שולל את חבירו].

יאוכל זה מודגש יותר בקביעות שנה זו – שט"ז אדר חל ביום השבת:

יבענינו של יום השבת – שבו עולים ונכללים כל ששת ימי השבוע שלפניו, וכמארז"ל⁸²⁷ "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", שהכוונה ב"ערב שבת" במארז"ל זה היא לכל ימי השבוע, החל מיום ראשון בשבוע, ועאכו"כ החל מ"קמי שבתא"⁸²⁸, יום רביעי, ויתירה מזה – מיום חמישי, שלכן מצינו שבכמה פרטים מתחילה ההכנה לשבת מיום חמישי⁸²⁹, ובודאי יום הששי.

יגוכיון שיום חמישי ויום ששי דשבוע זה הם י"ד וט"ו באדר – שגם בערי הפרזות אין אומרים תחנון ומרבים קצת בשמחה בט"ו באדר⁸³⁰ – הרי ודאי שיום השבת שייך עדיין לימי הפורים⁸³¹.

ידב. המשך השיחה, בנוגע להמדובר בהתוועדות דפורים (סכ"ט)

טו186א
אודות קביעת היו"ט דפורים ע"י מרדכי ואסתר, וקביעת קריאת המגילה וכתיבתה ע"י אסתר לבדה,

טז– שענין זה מרומז בכך שבפסוק⁸³² "לקיים את ימי הפורים האלה" נאמר "כאשר קיים עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה", ולאח"ז נאמר⁸³³ "ומאמר אסתר קיים .. ונכתב בספר"; החילוק ביניהם, שמצד מרדכי, ענין האור, די בזכרון הנס במחשבה ורוחניות, ודוקא מצד אסתר, מלשון "ואנכי הסתר אסתיר"⁸³⁴, שענינה ספירת המלכות כפי שיורדת לבי"ע, ששם נוגע ענין הכלים, צ"ל הזכרון בקריאה וכתיבה דוקא [וזהו גם החילוק בין הירושלמי⁸³⁵ (ש"מרדכי ואסתר .. שלחו לרבותינו") לבבלי⁸³⁶ (ש"שלחה להם אסתר לחכמים") – אור ובירור החושך בתורה גופא]; והטעם שבנוגע לקיום ימי הפורים נאמר "ואסתר המלכה", ובנוגע לכתיבת המגילה נאמר "ומאמר אסתר" סתם, בהתאם לחילוק בין אורות לכלים במלכות גופא, אם היא באצילות או בירידתה לבי"ע –

יזהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס⁸³⁷ בלקו"ש חט"ז ע' 352 ואילך.

יח(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

יטוהענין בזה – שאע"פ שקריאת וכתיבת המגילה הו"ע של ירידה לגבי ענין ימי הפורים, מ"מ, דוקא עי"ז נשלמת הכוונה. וההוראה מזה – ככל עניני התורה, מלשון הוראה⁸³⁸, שהיא נצחית, ובפרט בנוגע למגילת אסתר שבה מודגש יותר ענין הנצחיות, שהרי "כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר"⁸³⁹ – שלא די בעבודה שהיא מצד הנשמה בלבד, אפילו כפי שקשורה עם הקביעות דימי הפורים בענין הזמן, שנמשכת אח"כ גם בענין המקום, אלא יש צורך בעבודה הקשורה עם בירור הגוף ונפש הבהמית, כמבואר בתניא⁸⁴⁰ שהנשמה ירדה לעוה"ז להתלבש בגוף ונפש החיונית כדי לתקנם כו', ולכן לא מספיקה כוונת המצוות, אלא צ"ל הקיום במעשה בפועל – לא רק בדיבור שהוא מעשה זוטא, אלא מעשה רבה⁸⁴¹, כמו כתיבה בדיו על הקלף.

כ186ב
ג. והנה, האמור לעיל אודות השייכות דכתיבת המגילה לאסתר דוקא, מלשון הסתר, קשור גם עם אופן כתיבת המגילה:

כאאיתא בגמרא20 "שלחה להם אסתר לחכמים כתבוני לדורות, שלחו לה וכו', עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה⁸⁴², כתב זאת זכרון בספר, כתוב זאת, מה שכתוב כאן .. בספר, מה שכתוב במגילה". ועפ"ז, היתה צ"ל כתיבת המגילה כמו כתיבת ספר-תורה שיש בו אזכרות.

כבואעפ"כ נכתבה המגילה באופן שאין בה אזכרות, וכפי שמבאר רבינו הזקן בתורה אור⁸⁴³, שזהו מצד ענין ההסתר כו'.

כגד. ויש להוסיף בזה, שענין כתיבת המגילה ללא אזכרות הובא גם בשו"ע של רבינו הזקן, כדלקמן.

כדובהקדמה בנוגע לכללות לימוד שו"ע אדה"ז, שלדאבוננו מוזנח הדבר ביותר, ובפרט בענינים שלא זכינו שיגיע לידינו הלכות אלו בשו"ע שלו, כמו הלכות מגילה. אבל האמת היא – שלא כדעת הטועים שיכולים ללמוד בשו"ע אדה"ז רק את ההלכות שישנם שם, משא"כ ההלכות שלא נמצאו שם, כי מה שאין אין כו', אלא גם בנוגע להלכות שלא הגיעו לידינו ניתן למצוא את שיטתו של אדה"ז – מענינים שנתבארו במקום אחר, כיון שהשו"ע הוא בלול מכל הענינים⁸⁴⁴, ע"ד מארז"ל⁸⁴⁵ "מאי בבל .. בלולה במקרא בלולה במשנה בלולה בתלמוד".

כהובנדו"ד, מצינו ענין השייך לכתיבת המגילה – בשו"ע אדה"ז הלכות שבת⁸⁴⁶: "כל כתבי הקודש .. מצילין אותם מפני הדליקה בשבת, מפני האזכרות שבהם, חוץ ממגילת אסתר שאין בה אזכרות (ומוסיף טעם הדבר, אף שלכאורה אין זה נוגע לענין המבואר כאן בהלכות שבת) מפני שנשתלחה ליכתב בדתי פרס ומדי".

כו[ואף שרבינו הזקן בעצמו מבאר שזהו מצד ענין ההסתר כו' (כנ"ל ס"ג), הרי מובן שפירושים אלו אינם בסתירה זל"ז, שהרי זוהי "תורה אחת", אלא שזה ע"פ נגלה דתורה וזה ע"פ נסתר דתורה (וכדלקמן ס"ז)].

כזה. ולכאורה הפירוש בזה – שכיון שנשתלחה ליכתב בדתי פרס ומדי, יש לחשוש שבמקום האזכרות יכתבו הפרסיים שם ע"ז שלהם.

כחוע"ד מ"ש הראב"ע⁸⁴⁷,

כט– שדבריו הובאו כמ"פ בתורת החסידות, ועד שאדמו"ר האמצעי

ל186ג
כותב⁸⁴⁸ שהאבן עזרא מסר נפשו על קידוש השם (אף שלא מצינו זאת בכתבי דברי ימי חייו⁸⁴⁹) –

לאוז"ל: "אין במגילה הזאת זכר השם, והיא מספרי הקודש. ורבים השיבו כי (זכר השם במגילה) הוא (במ"ש⁸⁵⁰ "ריוח והצלה יעמוד ליהודים") ממקום אחר (שקאי על הקב"ה). וזה איננו נכון, כי לא נקרא השם מקום בכל ספרי הקודש, רק נקרא מעון (כמו "מעון אתה היית לנו"⁸⁵¹) .. וקדמונינו ז"ל קראוהו מקום⁸⁵², בעבור שכל מקום מלא כבודו. ועוד, מה טעם למלת אחר ("ממקום אחר"). והנכון בעיני .. (ש)העתיקוה הפרסיים ונכתבה בדברי הימים של מלכיהם, והם היו עובדי עבודה זרה, והיו כותבים תחת השם הנכבד והנורא שם תועבותם .. (ולכן) כבוד השם שלא יזכרנו מרדכי במגילה".

לבאבל כד דייקת שפיר בלשונו של אדה"ז (כידוע גודל הדיוק בלשונו הזהב בשו"ע⁸⁵³, בדוגמת הדיוק בתניא⁸⁵⁴) – "שנשתלחה ליכתב בדתי פרס ומדי" – הרי השינוי מדברי הראב"ע הוא בשתים: (א) "שנשתלחה ליכתב", ולא ש"העתיקוה" בעצמם, (ב) "בדתי פרס ומדי", ולא "בדברי הימים של מלכיהם".

לגוצריך ביאור בדיוק לשון אדה"ז "שנשתלחה ליכתב בדתי פרס ומדי" – שיכול להתפרש במובן של חוק (כמו "ויכתב בדתי פרס ומדי"⁸⁵⁵, שפירושו בספרי חוק ומנהג המלכות⁸⁵⁶) או במובן של עבודת אלקים, ולכאורה, שניהם אינם שייכים בנדו"ד, שמדובר רק אודות ענין של "דברי הימים"?

לדו. ויש לבאר זה ע"פ הלכה נוספת בשו"ע אדה"ז שם⁸⁵⁷: "המינים דהיינו האדוקים בעבודה זרה .. שכתבו להם כתבי הקודש, אע"פ שכתובים אשורית בלשון הקודש על הקלף ובדיו, אין מצילין אותם, ואף בחול שורפם עם האזכרות שבהם, מפני שכיון שהם אדוקים בעבודה זרה, בודאי כתבו אותן לשם עבודה זרה".

להועפ"ז י"ל, שהטעם שמגילת אסתר אין בה אזכרות הוא – לא כדי שלא יעתיקוה הפרסיים ויכתבו שם ע"ז במקום שם הקדוש,

לו186ד
– שהרי: (א) למה להם להעתיק את המגילה, בה בשעה שכבר היתה כתובה אצלם, כדברי הגמרא20: "שלחה להם אסתר לחכמים, קבעוני לדורות, שלחו לה, קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות, שלחה להם, כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס"⁸⁵⁸, (ב) איך יעלה על דעתם לשנות בהעתקת המגילה, בידעם שבודאי יש סופרים יהודים שכתבו המגילה ככתבם וכלשונם –

לזאלא "מפני שנשתלחה ליכתב בדתי פרס ומדי":

לח"כבר כתובה אני" – מגילת אסתר כפי שנכתבה ע"י חכמים ונשתלחה – "על דברי הימים למלכי מדי ופרס"; וכיון שהם אדוקים בע"ז, בודאי היו כותבים האזכרות לשם ע"ז, והיינו, שהיו כותבים באופן הקשור עם "דתי פרס ומדי", שזהו ענין של ע"ז.

לטוזהו גם הדיוק "מפני שנשתלחה ליכתב כו'" – דלכאורה: מה איכפת ליהודי שגוי כותב אזכרות לשם ע"ז, ובלשון הגמרא⁸⁵⁹: "הלעיטהו לרשע וימות" (יניחם ויאכלו דבר האסור), אך הענין הוא – דכיון ש"נשתלחה", נמצא, שכתיבת האזכרות לשם ע"ז היא באשמתו של יהודי (השולח) שגרם לכך, ויש בזה משום "שם אלהים אחרים גו' לא ישמע (מן הנכרי) על פיך" (שלא תעשה שותפות עם נכרי וישבע לך בע"ז שלו, נמצאת שאתה גורם שיזכר על ידך)⁸⁶⁰, מלבד האיסור ד"לפני עור"⁸⁶¹.

מז. אמנם, הא גופא טעמא בעי⁸⁶²: כיון שכללות הענין דפורים הי' באופן של נס, ועד ל"תוקפו של נס"⁸⁶³, כך, שנתבטלו כל ההעלמות וכו' – מדוע נתגלגלו הדברים באופן שכתיבת המגילה תצטרך להיות באופן שאין בה אזכרות?!

מאועל זה בא הביאור בתורה אור – ע"פ פנימיות הענינים – שהענין דפורים הוא באופן ד"אנכי הסתר אסתיר גו'" (כנ"ל ס"ג), כפי שספירת המלכות יורדת בעולמות בי"ע (כנ"ל ס"ב).

מבאבל לאידך גיסא, יש בזה כוונה עמוקה יותר מאשר בענין גילוי האור שמצד מרדכי – שאפילו מגילה שהיא במעמד ומצב ירוד כ"כ שאי אפשר שיהיו בה אזכרות, הרי היא נעשית חלק מספרי הקודש שבתורה.

מג187
וזוהי גם כללות המעלה שבזמן הגלות לגבי זמן הבית, שגם כש"גלו לבבל", "גלו לעילם" ו"גלו לאדום", אזי "שכינה עמהם"⁸⁶⁴, וגם אז ישנם נסים, ואדרבה: "לעושה נפלאות גדולות (אלא שהם באופן ד)לבדו"⁸⁶⁵;

מדוהעילוי הוא גם בעבודת האדם – שדוקא אז מאיר כח המס"נ, שהוא מצד כח הנשמה, שלמעלה גם מאור הנשמה (כמשנ"ת במאמר⁸⁶⁶), ולכן, דוקא על העבודה שבזמן הגלות שהיא באופן ד"צמאה לך נפשי"⁸⁶⁷ – אומרים "כן (הלואי) בקודש חזיתיך"⁸⁶⁸, כמודגש במיוחד אצל אחינו בנ"י הנתונים בצרה ובשבי' כו'⁸⁶⁹.

מה* * *

מוח. יש עוד ענין בפורים – בשייכות לדברי הגמרא⁸⁷⁰ ש"נמשלה אסתר לשחר .. סוף כל הלילה" – הקשור עם השו"ע של רבינו הזקן:

מזהביאור בתחלת שו"ע אדה"ז בחילוק שבין מהדו"ק למהדו"ת⁸⁷¹ בענין "אני מעורר השחר ואין השחר מעיר אותי",

מח– ע"פ דברי הט"ז⁸⁷² "שא"צ לסיוע התעוררות של מעלה", וכיון ש"מעלה זאת אינה אלא לדוד וכיו"ב", לכן לא הובא בשו"ע (ועד"ז בשו"ע אדה"ז במהדו"ק) – שכוונתו שאינו צריך להתעוררות מבחי' "שחר", כנס"י, מלכות שיורדת לבי"ע⁸⁷³, שמשם נמשך הסיוע שלא

מט188
להכשל בתאוות איסור⁸⁷⁴; ולכן הביאו אדה"ז במהדו"ת, בכתבו ש"זו מדה בינונית"⁸⁷⁵ – מדריגת הבינוני ע"פ תניא, שאינו צריך לסיוע מלמעלה מבחי' שחר, שלא להכשל בתאוות איסור⁸⁷⁶.

נוענין זה תובע אדה"ז מיד בהשכמת הבוקר⁸⁷⁷, גם במצב של חושך – כיון שהחושך הוא רק בחיצוניות, ובפנימיות הוא למעלה מההסתר⁸⁷⁸, ואדרבה: המצב דהסתר מעורר את פנימיות הנשמה ביתר שאת⁸⁷⁹, ובא לידי ביטוי בכח המס"נ. ומזה באים להאור וגילוי – שזוהי הקימה בחצות לילה שמורה על הגילוי⁸⁸⁰ –

נאהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש שם ע' 361 ואילך.

נב(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

נגו"מסמך גאולה לגאולה"⁸⁸¹ – שמהגאולה דפורים נבוא תיכף ומיד לגאולה ד"ויהי בחצי הלילה"⁸⁸², שאז הי' הגילוי דבחי' "אני ולא מלאך

נד189
.. אני ולא שרף .. אני ולא השליח .. אני הוא ולא אחר"⁸⁸³, כפירוש רבינו הזקן⁸⁸⁴ שבד' לשונות אלו שוללים את כל ד' העולמות, אפילו עולם האצילות, אלא זוהי המשכת העצמות שלמעלה לגמרי מהשתלשלות (ששם מגיעים ע"י בחי' כח של פנימיות הנשמה⁸⁸⁵) – שגם בחי' זו תאיר בגילוי.

נה* * *

נוט. מאמר (כעין שיחה) ד"ה כי תשא.

נז* * *

נחי. ע"פ המבואר במדרשי חז"ל⁸⁸⁶ שביטול גזירת המן היתה עי"ז שמרדכי עסק בלימוד התורה עם תינוקות של בית רבן שעמדו במס"נ כו', מובן, שימי הפורים הם הזמן המתאים לעורר בכל הקשור לחינוך הילדים.

נטובהקדמה – שבשנים כתיקונם הי' הסדר שהחינוך שניתן לילדים ב"חדר" הי' כבר אמצע החינוך, כיון שהתחלת החינוך של הילד ניתן כבר בבית, ע"י אביו ואמו, זקנו וזקנתו, וכן האח הגדול כו'; אבל עתה הסדר הוא שב"חדר" צריכים להתחיל מהיסוד והאל"ף-בי"ת של החינוך⁸⁸⁷.

סוכבר דובר כמ"פ⁸⁸⁸ שהיסוד של חינוך יהודי הוא לא בנוגע לדינים, אלא גם – ובמיוחד – בנוגע למנהגי ישראל.

סאוכמודגש בליל הסדר שבחג הפסח – זמן החינוך של כללות ישראל, שהרי ביצי"מ היתה לידת עם ישראל⁸⁸⁹ – שאע"פ שישנם פרטי הענינים ד"פסח מצה ומרור", שבהם יש גם חיובים מדאורייתא (כמו פסח בזמן שביהמ"ק הי' קיים) או מדרבנן, הרי למרות שישנו הכלל ש"כל המקודש מחבירו קודם את חבירו"⁸⁹⁰, הנה כשמדובר אודות חינוך הילדים – החיוב ד"והגדת לבנך"⁸⁹¹, שבשביל זה עושים כמה שינויים כדי להתמי' התינוקות שלא ישנו וישאלו "מה נשתנה"⁸⁹² – הנה ההתחלה היא מהטיבול דכרפס, אע"פ שאין זה אלא מנהג בלבד.

סב190
ועד"ז מצינו בגזירת המן – בגלל הטענה "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים גו' ודתיהם שונות מכל עם"⁸⁹³:

סגובהקדמה – ש"דתיהם" כולל ריבוי ענינים; מדאורייתא ומדרבנן, עד לדקדוק קל של דברי סופרים, וכן מנהגי ישראל. ואף שבפסוק לא נתפרש דבר, הרי זה כמו כל עניני התורה שבתושב"כ הם בקיצור, ונתבארו בפרטיות במדרשי חז"ל.

סדובנוגע לעניננו: בתרגום שני מפרט כו"כ ענינים ב"דתיהם שונות מכל עם", וכולל בחדא מחתא ענינים הכי חמורים עם ענינים שאינם אלא מנהג בלבד:

סהמחד גיסא – "בתשרי .. בעשרא בי' קריין יתי' צומא רבה וציימין אינון נשיהון ובניהון ובנתיהון .. ואמרין יומא הדין מתכפרין חובנא כו'" – שנוסף על היותו חיוב מדאורייתא, הרי זה דבר שמקובל אצל כל בנ"י, ועד שגם אלו שלעת-עתה אינם מקיימים כל עניני התומ"צ, הרי הם מקפידים על התענית דיוהכ"פ;

סוומאידך גיסא – "בירח סיון .. יומא דעצרתא, סלקין לאיגר בית אלקהון, ושדיין חזורי תפוחים ומלקטין יתהון, ואמרין, היך מה דמלקטין חזורי, היכדין יתלקטו בניהון מן ביננא" (עולים על גג בית הכנסת שלהם, ומפזרים שושנים ותפוחים, ומלקטים אותם, ואומרים, כשם שאנו מלקטים השושנים והתפוחים האלה, ככה יתלקטו בניהם מבינינו⁸⁹⁴ (שיתקבצו מן הגלות)) – שמזה שלא מצינו שנשאר רושם ממנהג זה, מובן, שלא זו בלבד שאין זה מדאורייתא, מדרבנן או דקדוק קל של דברי סופרים, אלא עוד זאת, שבמנהגי ישראל הי' זה רק באופן של הוראת שעה.

סזוכאשר המן מתאונן על כך ש"דתיהם שונות מכל עם" – כולל ב' ענינים אלו (התענית דיוהכ"פ וזריקת תפוחים מגג ביהכנ"ס בחג השבועות) בחדא מחתא!

סחוגם מזה רואים גודל ההקפדה על מנהגי ישראל, וטעם הדבר – כיון שמקיום המנהגים באים לקיום כל שאר הענינים.

סטיא. ובהמשך לזה – יש לעורר על מנהג ששייך גם לילדי ישראל שלומדים ב"חדר":

עבשנים שעברו הי' פשוט אצל התלמידים הלומדים ב"חדר",

עא191
שכאשר מפסיקים ללמוד ויוצאים מחדר לחדר כו', צריכים לסגור את הספר – סידור או חומש וכיו"ב⁸⁹⁵.

עבולהעיר, שמצד ההלכה יש אופנים שבהם אין איסור (מצד בזיון הספר), אלא רק ענין של "סכנה" (שמביא לשכחה)⁸⁹⁶, ואעפ"כ, הי' דבר פשוט לכל שנזהרים בזה בכל האופנים.

עגואילו עתה – יוצאים מחדר לחדר, ומשאירים את הספרים פתוחים, ואף א' לא שם לב לכך, ואין פוצה פה ומצפצף!

עדומזה נשתלשל גם אי-ההקפדה על בזיון כתבי-קודש, שכאשר מתגלגל על הרצפה דף מספר תהלים, או חומש וכיו"ב, יכולים לעבור במקום כו"כ, תלמידים וגם מחנכים, תלמידי חכמים כו', עד ל"עדה קדושה", וכל אחד פונה לדרכו ("דער דרייט זיך אַהער און דער דרייט זיך אַהין"), מבלי להגבי' דף-הספר מן הרצפה!

עה– זוהי אמנם רצפה של בית הכנסת שיש בה קדושה, אפילו בימות החול, ועאכו"כ ביום השבת, ש"מקדשא וקיימא"⁸⁹⁷ (ועד שמצינו לגבי אכילת שבת שלא שייך בה פרש – "פרש חגיכם"⁸⁹⁸, ולא פרש שבתכם⁸⁹⁹), אבל אעפ"כ, הרי זה בזיון שמתגלגל דף על הרצפה. –

עוומזה נשתלשל ענין חמור יותר (כידוע שההתחלה היא "בחבלי השוא", ומזה נעשה אח"כ "כעבות העגלה"⁹⁰⁰) – שכאשר שומעים ברכה בחזרת הש"ץ או קדיש, עומדים כמו "גולם"... ולא עונים "ברוך הוא וברוך שמו" ו"אמן". והרי ענין זה – אף שלא נתפרש בתושב"כ – יש בו כו"כ דינים שנתפרשו בשו"ע ובשו"ע אדה"ז, אימתי מותר וצריך להפסיק בתפלה כדי לענות ברוך-הוא וברוך-שמו, ואימתי אסור להפסיק לעניית ב"ה וב"ש, אבל מותר וצריך להפסיק לעניית אמן, וכמו השקו"ט בנוגע לעניית אמן על ברכת "גאל ישראל" שלפני שמו"ע, וברכת "הבוחר בעמו ישראל באהבה" ו"אוהב עמו ישראל" שלפני ק"ש, שמשנים את ההנהגה הרגילה כדי שלא יצטרכו להפסיק לענות אמן, לפי הדעה שחייבים לעשות כן, שמא אין ההלכה כמותה⁹⁰¹.

עז– באמת רציתי לדבר על זה בהתוועדות דפורים, אבל התאפקתי,

עח192
כיון שהעמידו מכונה שקולטת את כל מה שמדברים... והלואי שהדיבור עתה לא יהי' "קול קורא במדבר"!...

עטפעם לא היו צריכים לדבר ולעורר על ענינים כאלו. – ילדה קטנה שהיתה גדולה מאחי' הקטן בשנה אחת בלבד, היתה אומרת לו שצריכים לסגור ספר כשמפסיקים ללמוד; וכשהיו באים לעניית אמן – "האָט מען זיך געטרייסלט"!...

פ– ידוע ה"מעשה רב" שנדפס בהקדמת הלבוש אודות גודל הענין דעניית אמן, שפעם אחת נכשל בזה, "און ער האָט געהאַט צו זינגען און צו זאָגן"... אבל, ילדה קטנה, לא יודעת אודות הלבוש, ולא אודות מ"ש בהקדמת הלבוש, ואעפ"כ, גודל הענין דעניית אמן הי' אצלה דבר הפשוט.

פאואילו בימינו אלו – הנה הוא בעצמו, יהודי בעל זקן שיבה, פונה לקיר ועונה ב"ה וב"ש ואמן בקול רם, וטופח לעצמו ("פּאַטשט זיך צו"), באמרו "שישו בני מעי", אבל, הוא "מורם מעם", ולא מתאים לו לומר לילד קטן שצריך לענות ב"ה וב"ש ואמן, לסגור הספר בגמר הלימוד, או להרים ספר מהרצפה.

פבוכאשר שואלים אותו: מאי האי? – משיב, שישנם דברים חמורים יותר, ו"קם⁹⁰² לי' בדרבה מיני'"... אבל, האמת היא, שאין זה מענה כלל, שכן, נוסף לכך שהפטור ד"קם לי' בדרבה מיני'" הוא רק בדיני אדם, ועדיין ישנו החיוב בידי שמים⁹⁰³, הרי אדרבה: הקושיא היא כפולה – גם על ה"רבה מיני'"!...

פגמשל למה הדבר דומה – לבית שיש לו רק גג, ללא כתלים. הגג הוא אמנם למעלה מהכתלים, אבל אעפ"כ, לא די בגג בלבד, שמגן מפני המטר, אלא יש צורך גם בכתלים, להגן מפני הרוחות וכו'. הן אמת שמוטב שיהי' לכל-הפחות גג מאשר שלא יהי' אפילו גג, אבל ודאי שאין זה בית הראוי לשמו – "כתפארת אדם לשבת בית"⁹⁰⁴.

פדולאחרי ההתבוננות בדבר, עלה בדעתי שהסיבה לכך שפלוני אינו מעורר את הזולת על הענינים האמורים, היא מצד הטוב והקדושה: כיון שצריך להזהר בכבוד חבירו, לכן אינו רוצה להעיר לו מאומה, שהרי אינו יודע באיזה אופן יקבל חבירו את דבריו!... ומה גם שישנו ציווי "ואהבת

פה193
לרעך כמוך"⁹⁰⁵, שבזה נכלל גם שחבירו צריך לאהוב אותו... יש לחשוש שכאשר דבריו לא יתקבלו אצל חבירו ברוח טובה, וחבירו ישיב לו על דבריו, אזי יכשיל אותו בהנהגה שהיא היפך "ואהבת לרעך כמוך", וא"כ הרי הוא אנוס⁹⁰⁶, ואונס⁹⁰⁷ רחמנא פטרי'!

פויב. ולאחרי דיבורים הנ"ל ששייכים לענין ד"זכוכית אדומה"⁹⁰⁸ – נסיים ב"דבר מלכות":

פזראיתי פעם שכ"ק מו"ח אדמו"ר העיר – בדרכי נועם – למישהו שהשאיר ספר פתוח, שצריכים לסגור את הספר. ובידעי עד כמה הי' כ"ק מו"ח אדמו"ר נזהר שלא להטריח כו', ובפרט שהי' מדובר אודות איש חשוב, אמרתי לכ"ק מו"ח אדמו"ר שלכאורה הי' יכול להורות לי לסגור את הספר? והשיב כ"ק מו"ח אדמו"ר, שנוסף לכך שהספר צריך להיות סגור, יש ענין שהלומד עצמו יסגור את הספר (אף שפרט זה לא נזכר בפירוש).

פחומסיפור זה רואים שלמרות שכ"ק מו"ח אדמו"ר הי' מורם מעם, מ"מ, השתדל שלא זו בלבד שהספר ישאר סגור, אלא לומר להלומד עצמו שיסגור הספר, ולא חשש שמא יחשוב שהנהגתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר (להעיר לו שצריך לסגור הספר) לא היתה באופן של עדינות ("איידלקייט").

פטוזוהי הוראה למלמדים – שלא די בכך שהוא בעצמו ירא שמים, ומתנהג כמו צדיק עטוף במעיל פרוה ("אַ צדיק אין פּעלץ")⁹⁰⁹, אלא צריך להשפיע על התלמידים ולחנכם בכל פרטי הענינים דמנהגי ישראל, ובאופן שיהי' ניכר בהמחונך מי הוא המחנך.

צויה"ר שיחנכו את התלמידים באופן שהתלמיד ירצה לא רק להיות גאון בעל ראש טוב, אלא שיהיו לו גם רגלים בריאות, ע"י קיום מצוות מעשיות מתוך קבלת עול53.

צא______  ______