Toras Menachem·Vol. 41 (5725·Part 1)·Sicha of the day of Simchas Torah 5725תורת מנחם·מא - שנת תשכ"ה - חלק ראשון·בס"ד. שיחת יום שמחת תורה·ה'תשכ"ה

אבלתי מוגה

בכ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.

גא. ישנה רשימה מההתוועדות דליל שמח"ת (קודם הקפות) דשנת תרצ"ט⁴²⁴, שבה סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות התורה שאמר הצמח-צדק בשמחת תורה שנת תר"ז, ששמעה מהחסיד ר' פינחס רייזעס, ששמע מרבינו הזקן בשם הבעש"ט:

דכתיב⁴²⁵ "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכי' מאושר" – ושומחי' מאושר,

ה– והיינו, שכיון שהאות ת' ד"תומכי'" היא ללא דגש (תי"ו רפה), יכולים לקרותה "שומחי'" (בשי"ן שמאלית).

ווע"ד שמצינו בגמרא פלוגתא⁴²⁶ בענין מסורת ומקרא: "יש אם למסורת" (כמה שכתב משה ומסר בספר תורה לישראל, היא האם והעיקר, ולא כמו שהוא נקרא), או "יש אם למקרא", וכמו בתיבת "סכת", שאף שע"פ המסורת היא בלשון יחיד, מ"מ, כיון שע"פ הקריאה היא בלשון רבים, הרי זה נחשב לשתים. –

זמי ששמח עם התורה ומשמח את התורה, הוא "מאושר", בבנים ובני בנים עוסקים בתורה.

חוסיים כ"ק מו"ח אדמו"ר, שהצ"צ אמר: זה מאה שנה שהבעש"ט אמר תורה זו, וגם עתה הוא אומר תורה זו בגן-עדן. והראה הצ"צ שילכו לרקוד, ואמר, שהבעש"ט אמר ש"מחול" הוא קירוב שנראה כריחוק, וכידוע במשל ה"שווינדעל טרעפּ" (ע"כ תוכן הרשימה).

טב. והענין בזה:

ימשל ה"שווינדעל טרעפּ" נתבאר במק"א⁴²⁷ – שהם מדריגות זו למעלה מזו בצורת עיגול מסביב לעמוד, עד למדריגה העליונה שמגעת

יא112
לראש העמוד, שבו נחקק ונצטייר איזה צורה כו'. והסדר בזה – שכאשר עולה ממדריגה למדריגה, צריך תחילה לסבב את העמוד מאחוריו, שאז אינו יכול לראות את הצורה שבראש העמוד, ונראה כאילו מתרחק ממנה, אבל באמת, ה"ה קרוב יותר, כיון שהמדריגה השני' היא למעלה מהמדריגה הראשונה, כמו בכל עלי' במדריגות ע"ד הרגיל.

יבוהנמשל מזה – בענין התשובה⁴²⁸, ולא רק תשובה עילאה, אלא גם – ואדרבה: בעיקר תשובה תתאה, שזוהי התשובה דחודש אלול כו'.

יגג. ובפרטיות יותר:

ידענין התשובה שייך גם אצל צדיק גמור, כמובן מהמבואר בתניא⁴²⁹ ש"נשמת האדם אפילו הוא צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה בתענוגים (שזוהי שלימות העבודה, ד"לית פולחנא כפולחנא דרחימותא"⁴³⁰), אעפ"כ, אינה בטלה במציאות לגמרי .. רק הוא דבר בפני עצמו, ירא ה' ואוהבו", "יש מי שאוהב"⁴³¹.

טוומובן, שמה שנקרא בשם "יש מי שאוהב", הו"ע של ריחוק, אבל אעפ"כ, נוסף לכך שכללות מעמדו ומצבו הוא באופן של קירוב, הרי זוהי הדרך שעל ידה באים לשלימות האמיתית כו'⁴³².

טזאמנם, ריחוק הנ"ל, להיותו במדריגת הקדושה עצמה, הרי אין זה ריחוק אמיתי; ואילו אמיתית ענין הריחוק הוא במדריגה שבה יש צורך בתשובה תתאה, ששם ישנו ענין של הפסק ממש.

יזאבל לאידך גיסא, כיון שזהו הפסק כו' – הרי זה ריחוק ממש, ולא קירוב שנראה כריחוק?

יחאך הענין בזה, שנוסף לכך שמצד נפש האלקית, הנה "גם בשעת החטא היתה באמנה אתו ית'"⁴³³, והיינו, שאינה מסכימה על החטא, ומוחה נגדו כו', הרי האמת היא שע"י החטא בא למדריגה נעלית יותר, כמבואר בתניא⁴³⁴ בענין "זדונות נעשו לו כזכיות"⁴³⁵, שזהו ע"י "תשובה מאהבה .. (ש)צמאה נפשו לה' כארץ עיפה וצי', להיות כי עד הנה היתה נפשו בארץ צי' וצלמות .. ולזאת צמאה נפשו ביתר עז מצמאון נפשות הצדיקים", ולכן "זדונות נעשו לו כזכיות", "הואיל ועל ידי זה בא לאהבה רבה זו".

יט113
ויש להוסיף, שמזה גופא שענין זה נאמר ע"י הצ"צ וכן ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר (ובהתאם לכך – גם עתה) ברבים, מוכח, שזהו ענין ששייך לא רק לצדיק גמור, או עכ"פ בינוני (שאף ש"מדת הבינוני היא מדת כל אדם"⁴³⁶, הרי ידוע הפתגם⁴³⁷ "הלואי אַ בינוני"), אלא לכל אחד מישראל, שעבודת התשובה אצלו היא תשובה תתאה.

כד. בהמשך השיחה דובר גם אודות הענין ד"תומכי' מאושר" כפשוטו (שהרי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו"⁴³⁸), שקאי על ענין הצדקה, והקשר והשייכות של שני הענינים-פירושים: "שומחי'" ו"תומכי'".

כא* * *

כבה. דובר לעיל (בהתוועדות דאתמול⁴³⁹) ע"ד המעלה המיוחדת דשמיני-עצרת ושמחת-תורה לגבי חג הסוכות, ולפנ"ז ר"ה ויוהכ"פ – בהמשך ובהוספה על כללות המעלה דימים טובים גם לגבי שבת.

כגובהקדמה – שבדרך כלל מבואר ששבת הוא למעלה מיו"ט, כדאיתא בספרי קבלה וחסידות⁴⁴⁰ ששבת הוא בחי' מוחין דאבא, ולכן הוא למעלה מיו"ט שהוא בחי' מוחין דאימא.

כדוכן הוא בפשטות ע"פ נגלה – ששבת אסור בכל המלאכות, משא"כ יו"ט, שאף שאסור במלאכה, הרי הוא מותר במלאכת אוכל נפש (שאסורה בשבת)⁴⁴¹. ומזה מוכח ששבת הוא מובדל לגמרי מעניני העולם, משא"כ יו"ט שמותר במלאכת אוכל נפש – יש לו איזה קשר ושייכות לעניני העולם.

כהוזהו גם מה שיום השבת נקרא "קדש"⁴⁴², משא"כ יו"ט אינו אלא "מקראי קדש"⁴⁴³, "זמינין דקדש"⁴⁴⁴, היינו, שמזמינים וממשיכים את הבחי' דקודש ביום כזה שמצד עצמו אינו קודש (וראי' לדבר – שמותר במלאכת אוכל נפש). ומובן שיש חילוק בדרגת הקדושה שבדבר שהוא קודש מצד עצמו, לדרגת הקדושה בדבר שרק מזמינים וממשיכים בו ענין הקדושה.

כו114
ועוד ענין בזה – שיום השבת ענינו תענוג, ואין בו ענין של יגיעה כלל, שכן, היגיעה והטירחא אינם אלא בערב שבת, כמארז"ל⁴⁴⁵ "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", אבל בבוא יום השבת עצמו – הנה מבלי הבט על מעמדו ומצבו כו', וגם בזמן הזה ובחוץ לארץ – מתעלה הוא למעמד ומצב ש"כל מלאכתך עשוי'"⁴⁴⁶; משא"כ ביו"ט – צ"ל ענין של יגיעה עכ"פ בנוגע למלאכת אוכל נפש, ובמילא, צ"ל גם ענין של מלחמה עם החומריות – ועכ"פ עם הגשמיות – שבעולם.

כזומכל זה מובן שהן ע"פ נגלה והן ע"פ פנימיות הענינים – שבת הוא למעלה מיו"ט.

כחאמנם, לאידך גיסא – ענין השמחה הוא ביו"ט דוקא, כמ"ש⁴⁴⁷ "ושמחת בחגך", ולא בשבת. ומ"ש בספרי⁴⁴⁸ "וביום שמחתכם אלו השבתות" – הרי ענין השמחה בשבת הוא בהעלם⁴⁴⁹, ואילו עיקר ענין השמחה – בגילוי – הוא ביו"ט דוקא.

כטוכן הוא להלכה – כמ"ש בשו"ע⁴⁵⁰ ש"בגדי יו"ט צריכים להיות יותר טובים מבגדי שבת", מצד חיוב השמחה ביו"ט דוקא, ו"לכך נהגו להרבות במיני מאכלים ביו"ט יותר מבשבת שלא נאמר בה שמחה".

לולהעיר, שחיוב השמחה ביו"ט הוא גם בזמן הגלות ובחוץ לארץ. ואף שיש דעות⁴⁵¹ שאין זה אלא מדרבנן, הרי כבר פסק אדמו"ר הזקן⁴⁵² – הפוסק דדורנו – שגם בזמן הגלות ובחוץ לארץ חיוב השמחה הוא מן התורה.

לאואם בכל יו"ט ישנו החיוב "ושמחת בחגך" – ביו"ט דחג הסוכות שנקרא "זמן שמחתנו", על אחת כמה וכמה. וכיון שהשמחה ד"זמן שמחתנו" גופא היא באופן שהולך וניתוסף בהשמחה בעילוי אחר עילוי, כהציווי "מעלין בקודש"⁴⁵³ – הרי מובן עד כמה גדולה השמחה בשמע"צ ושמח"ת.

לבו. ונמצא, שיש ביו"ט דבר והיפוכו – שבענין אחד הוא יותר בגילוי, ובענין אחד הוא יותר בהעלם:

לג115
ענין השמחה – הוא ביו"ט בגילוי, ועוד זאת, שהתגלות השמחה ביו"ט היא לא רק בנוגע לעצמו, אלא גם בנוגע להזולת,

לד[ולהעיר, ששמחה בכלל ענינה גילוי⁴⁵⁴, והרי עיקר ענין הגילוי הוא אל הזולת. וכמו שהוא בענין ההעלם והגילוי באדם עצמו, שמחשבה ענינה העלם ודיבור ענינו גילוי – לפי שמחשבה היא לעצמו, ודיבור הוא אל הזולת⁴⁵⁵],

להועד שזהו תנאי עיקרי בשמחת יו"ט, כפי שפוסק אדמו"ר הזקן בשו"ע⁴⁵⁶: "כשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים, שנאמר24 והלוי והגר והיתום וגו', אבל מי שנועל דלתי חצירו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצוה כו', ושמחה כזו קלון הוא להם, שנאמר⁴⁵⁷ וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם".

לומשא"כ בשבת – אף שצריך להיות הכנסת אורחים וצדקה (ע"י מאכל ומשקה), הרי גם לולי זאת אין זה באופן של "פרש" ח"ו כמו ביו"ט, שהרי "פרש חגיכם קאמר ולא פרש שבתכם"⁴⁵⁸. ונמצא, שלגבי הזולת – ענין השבת הוא באופן של העלם.

לזוהפכו בענין הקדושה – שבשבת הוא בגילוי, וביו"ט הוא בהעלם, כדמוכח מזה שיו"ט מותר במלאכת אוכל נפש (כנ"ל), וכיון שכן, הרי יש אפשרות שבמשך כל היום יעסוק אדם (לא בעניני קדושה, אלא) במלאכת אוכל נפש, ועד כדי כך, שיש דעה שיו"ט הוא "כולו לכם"⁴⁵⁹, והיינו, שאף שישנו ענין הקדושה ביו"ט, "מקראי קדש", הרי זה יכול להיות בהעלם; משא"כ בשבת – ענין הקדושה הוא בגילוי, "שבת לה'"⁴⁶⁰, ועד כדי כך, ש"בקושי התירו לדבר דברי תורה בשבת"⁴⁶¹, כיון שגילוי הקדושה דשבת היא מבחי' שלמעלה גם מהדיבור דתורה⁴⁶².

לחז. ועד"ז מצינו דבר והיפוכו בנוגע לענין האושפיזין בשייכות לשבת ויו"ט:

לט116
ובהקדמה – שיש שני סוגי אושפיזין: (א) נשמה יתירה שנקראת בזהר⁴⁶³ בשם אושפיזא, (ב) אורחים.

מוהנה, בנוגע לענין הא' דאושפיזין, נשמה יתירה – איתא בגמרא⁴⁶⁴ "נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר⁴⁶⁵ שבת וינפש, כיון ששבת ווי אבדה נפש".

מאוכיון שענין הנשמה ונפש הוא באופן שנרגש ופועל בהגוף, הרי מובן שגם הנשמה יתירה שניתנת לאדם בשבת נרגשת ופועלת בהגוף, וכמ"ש רש"י בפירוש "נשמה יתירה", "רוחב לב למנוחה ולשמחה ולהיות פתוח לרוחה ויאכל וישתה ("מרחיבים דעתו לאכילה ושתי'") ואין נפשו קצה עליו". וכן מוכח מתקנת חכמים להריח בבשמים במוצאי שבת, כדי להשיב את הנפש שדואבת על איבוד הנשמה יתירה במוצאי שבת⁴⁶⁶, היינו, שכדי להשיב הנפש יש צורך בריח של בשמים, שעם היותו ריח שהנשמה נהנית ממנו⁴⁶⁷, הרי זה בא ע"י האף הגשמי דוקא – משום שכללות הענין דנשמה יתירה הוא באופן שנרגש ופועל בהגוף הגשמי.

מבובפרט ע"פ המבואר בחסידות שביום השבת גם חיות הגוף⁴⁶⁸ הוא חיות אחר לגמרי מאשר החיות בימות החול, היינו, שניתוסף חיות נעלה יותר באין ערוך⁴⁶⁹, הוספה שמרובה על העיקר, כמרומז גם בהלשון "נשמה יתירה".

מגאמנם, בנוגע ליו"ט – כותב אדמו"ר הזקן בשו"ע⁴⁷⁰ ש"ביו"ט אין לאדם נשמה יתירה כלל", ומזה מובן שהענינים שנמשכים להנשמה ביו"ט, תוספת קדושה כו', ועד לה"שטורעם" דענין המקיפים שמאירים בחג הסוכות⁴⁷¹ – ה"ז באופן שאינו נרגש ופועל בהגוף, דלא כשבת שהנשמה יתירה נרגשת ופועלת בהגוף הוספה בענין של אכילה ושתי', משא"כ ביו"ט, שההוספה באכילה ושתי' אינה אלא מפני שיודע שיש חיוב לאכול בשר ולשתות יין⁴⁷², ולא מצד הרגש הגוף עצמו כבשבת.

מדוהפכו בנוגע לענין הב' דאושפיזין – שבנוגע לשבת איתא

מה117
בגמרא⁴⁷³ ש"שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בע"ש מבית הכנסת לביתו", מלאכים דייקא, שאי אפשר למששם בידים ואין רואים אותם בעיני בשר, והידיעה שיודעים אודותם אינה אלא מדברי הגמרא; משא"כ בנוגע ליו"ט – האושפיזין הם הגר היתום והאלמנה עם שאר העניים כו', שרואים אותם בעיני בשר ואפשר למששם בידים.

מו[ויש להוסיף, שגם ענין האושפיזין דחג הסוכות בנוגע לנשמות שבאות מעולם האמת⁴⁷⁴, קשור עם אורחים כפשוטו, נשמות בגופים⁴⁷⁵, שכן, בגופו של כל אורח מלובשת נשמה ששרשה בעולם האצילות כו'. ואף שבהתלבשותה בגוף ירדה ממדרגתה – הרי כן הוא אפילו בנוגע לנשמתו של אברהם אבינו, שאמר "ואנכי עפר ואפר"⁴⁷⁶, כיון שבירידת נשמתו למטה להתלבש בגופו, אין דמיון וערך מהות אור האהבה המאיר בו אל מהות אור אהבה וחסד עליון שבאצילות אלא כערך ודמיון מהות העפר שנעשה אפר אל מהותו ואיכותו כשהי' עץ נחמד למראה וטוב למאכל כו'⁴⁷⁷].

מזח. ומכל זה מובן שביו"ט נוגע ומודגש בעיקר ההמשכה והגילוי למטה בפועל ממש, גם כאשר הקדושה והרוחניות שבדבר אינו בא במורגש כ"כ, כי אם בדרך סגולה בלבד.

מחויש להביא מעין דוגמא לדבר – מהמבואר במאמר של אדמו"ר הזקן משנת תקס"ב⁴⁷⁸ החילוק שבין עבודת האבות קודם מ"ת לעבודתנו אנו לאחרי מ"ת, שהאבות השיגו בנשמתם האורות דמלכות דאצילות המלובש בבריאה, לפי שהיתה נשמתם מעולם הבריאה, ולכן השיגו בנשמתם ע"י עבודתם הרוחנית כו', משא"כ לאחרי מ"ת, הנה ע"י הנחת תפילין מתלבש בנפשנו בחי' חכמה דאצילות שנתלבש בה מעצמות המאציל כו', אלא שענין זה הוא בדרך סגולה, שהרי אין אנו משיגים בנפשינו כלל כו'.

מטומעין ודוגמת זה בנדו"ד – שבשבת באים הענינים הרוחניים במורגש בהגוף, כנ"ל שהנשמה יתירה פועלת הרחבת הדעת לאכילה ושתי' באופן ש"אין נפשו קצה עליו", משא"כ ביו"ט, שהענינים הרוחניים אינם באים במורגש בהגוף, כי אם בדרך סגולה בלבד.

נ118
ט. ובנוגע לעניננו – השמחה דשמע"צ ושמח"ת:

נאאף שמעלת השמחה דשמע"צ ושמח"ת היא בדרך סגולה, הרי למאי נפק"מ אם הענין בא בהבנה והשגה ובמורגש אם לאו, העיקר הוא שבפועל ממש יש לנו ענין גדול ונפלא – ענין השמחה – שפורץ כל הגדרים⁴⁷⁹, מדידות והגבלות!

נבוענין זה נמשך ופועל גם על כל השנה כולה – שכללות העבודה דכל השנה כולה, "ויעקב הלך לדרכו"⁴⁸⁰, תהי' באופן של "ופרצת"⁴⁸¹, "נחלה בלי מצרים"⁴⁸².

נג* * *

נדי. בהתוועדות הנ"ל⁴⁸³ דיבר כ"ק מו"ח אדמו"ר גם על זה שהתורה נקראת בכמה שמות⁴⁸⁴: בשר, יין, שמן ומים,

נהוביאר בקיצור, ש"בשר" קאי על ההשגה דתורה, "יין" קאי על הטוב טעם שבהשגה, "שמן" הו"ע החכמה שמפעפע למעלה ולמטה [ולהעיר, שברשימת השיחה (שנרשמה ע"י השומעים) לא ברור אם הכוונה היא באופן דמלמעלה למטה או מלמטה למעלה], ו"מים" – שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך.

נווממשיך לבאר, שכאשר ישנה סתימה בדרך מרוצת המים, אין המים נשארים על עמדם, אלא הם מתקבצים בחוזק מסביב להסתימה ("זיי גריבלען אונטער די סתימה") עד שפורצים אותה, ואז נעשית מרוצת המים במהירות גדולה ביותר⁴⁸⁵ – שענין זה הוא במים דוקא (ולא בשמן ויין).

נזעד כאן תוכן הדברים ברשימת השיחה הנ"ל.

נחיא. והנה, סדר הדברים בשיחה הנ"ל (שבודאי נוגע ושייך גם לתוכן הענין) – בשר יין שמן ומים, שמתחיל ב"בשר" ומסיים ב"מים" – לכאורה אינו מובן:

נטובהקדמה – שהתורה מצד עצמה היא "נעלמה מעיני כל חי"⁴⁸⁶,

ס119
וצריכה להתצמצם ולירד למטה, כמבואר בתניא⁴⁸⁷ ש"לכן נמשלה התורה למים, מה מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך, כך התורה ירדה ממקום כבודה שהיא רצונו וחכמתו יתברך ואורייתא וקב"ה כולא חד .. ומשם נסעה וירדה .. עד שנתלבשה בדברים גשמיים ועניני עוה"ז שהן רוב מצות התורה ככולם והלכותיהן ובצרופי אותיות גשמיות בדיו על הספר כו'", "בכדי שכל הנשמה או רוח ונפש שבגוף האדם תוכל להשיגן בדעתה כו'".

סאועד"ז בנוגע להאדם הלומד התורה – ש"דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה", כמשל המים ש"מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך", ו"אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים"⁴⁸⁸ (כלי חרס).

סבומזה מובן שבשביל לימוד התורה צריך להיות לכל לראש ענין ה"מים" שבתורה. ומהו הטעם שבשיחה הנ"ל נזכר ענין ה"מים" שבתורה – לא בתחילה אלא בסוף דוקא?

סגונקודת הביאור בזה – שמדובר במעמד ומצב שכבר היתה ירידת התורה למטה, וכבר היתה הכנת האדם הלומד ע"י שפלות דעתו – כבנדו"ד, בעמדנו בהתוועדות דשמחת-תורה, לאחרי הקדמת ההכנה ע"י כללות העבודה דר"ה ויוהכ"פ וכו', ועתה צריך להיות הענין ד"ויעקב הלך לדרכו" עם וע"י התורה, ואז, סדר ההילוך הוא באופן של בשר יין שמן ומים, כדלקמן.

סדיב. וביאור הענין:

סהלכל לראש צריך להיות ענין ההבנה והשגה שבתורה – בשר – שזהו ענין עיקרי בתושבע"פ, כפס"ד המג"א⁴⁸⁹ שאם אינו מבין מה שלומד אינו יוצא י"ח לימוד התורה,

סווהרי עיקר גילוי התורה הוא בתושבע"פ – כי, "רצון העליון ב"ה המלובש בתרי"ג מצות שבתושב"כ הוא מופלא ומכוסה טמיר ונעלם, ואינו מתגלה אלא בתושבע"פ, כמו מצות תפילין⁴⁹⁰ עד"מ שנאמר בתושב"כ⁴⁹¹ וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך, והוא מאמר סתום ונעלם, שלא פירש הכתוב איך ומה לקשור, ומהו טוטפות, והיכן הוא בין עיניך ועל ידך, עד שפירשה תושבע"פ כו'"⁴⁹².

סז120
יג. אמנם, כיון שהתורה אינה חכמה בלבד כמו שאר החכמות שבעולם, כמ"ש⁴⁹³ "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים גו'" (החל מה"גוי אשר בקרבך"⁴⁹⁴) – לא מספיק ענין ההבנה וההשגה בתורה בלבד [וכפי שדרשו חז"ל⁴⁹⁵ עה"פ⁴⁹⁶ "על מה אבדה הארץ גו' ויאמר ה' על עזבם את תורתי", "שלא ברכו בתורה תחילה", היינו, ש"ודאי עוסקין היו בתורה תמיד, ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים על מה אבדה הארץ, עד שפרשו הקב"ה בעצמו .. שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ כו'"⁴⁹⁷], אלא צריך להיות גם החביבות וטוב טעם שבתורה – יין.

סחועוד ענין ב"יין" שבתורה – שמורה על גילוי ההעלם⁴⁹⁸:

סטובהקדם מ"ש⁴⁹⁹ "נכנס יין יצא סוד" – כמו היין עצמו שהוא טמון בענביו, וצריכים השתדלות ויגיעה כדי להוציאו מההעלם אל הגילוי, וזהו גם ענין השמחה שביין, "המשמח אלקים ואנשים"⁵⁰⁰, כי היציאה מההעלם אל הגילוי פועלת שמחה גדולה.

עודוגמתו בכללות סדר הבריאה מאין ליש – שתחילה צריך להיות התעלמות ה"אין", ורק אז יכולה להיות התהוות ה"יש", וכמו שהוא בנוגע לעולמות אבי"ע הכלליים⁵⁰¹, שכשהי' אוא"ס ממלא את כל החלל לא הי' מקום לעמידת העולמות, ולכן הוצרך להיות צמצום הראשון כו'⁵⁰². וכמו כן בעולמות אבי"ע הפרטיים צריך להיות תחילה ענין הצמצום וההעלם, שמזה נשתלשלו גם כל הענינים דהעלמות והסתרים בלתי רצויים כו'⁵⁰³. וכל זה – מצד גודל המעלה שבהיציאה מן ההעלם אל הגילוי.

עאוענינו בעבודת האדם – ע"פ הידוע⁵⁰⁴ שאף שהנשמה שמתלבשת בגוף אינה אלא בחי' הרגל שבנשמה, ולא בחי' הראש שבנשמה, שאינו מתלבש בגוף, אלא נשאר בבחי' מקיף והעלם, מ"מ, גם בחי' הראש שבנשמה צריך לבוא מן ההעלם אל הגילוי, החל מהפעולה דמזל הנשמה על הנשמה המלובשת בגוף, שעל זה אמרו⁵⁰⁵ "אע"ג דאינהו לא חזו מזלייהו חזו", שלכן "חרדה גדולה נפלה עליהם"⁵⁰⁶.

עב121
ומזה מובן גם ענין ה"יין" שבתורה – שע"י היגיעה בתורה מגלים גם בחי' ההעלם שבתורה, פנימיות התורה.

עגיד. וגם כאשר האדם לומד התורה באופן של הבנה והשגה בתורה (בשר), כולל גם החביבות וטוב טעם שבתורה (יין) – אזי צריכה גם התורה ללמד אותו⁵⁰⁷,

עדוהיינו, שלא מספיק לימוד התורה בלבד, אלא התורה צריכה לחדור ולפעול בכל מציאותו, עד כדי כך, שגם בלכתו ברחוב רואים שכל מציאותו היא מציאות תורנית, "אַ תורה איד", וכפס"ד הרמב"ם⁵⁰⁸ "החכם .. צריך שיהי' ניכר במעשיו במאכלו ובמשקהו כו' ובמשאו ובמתנו",

עהוזהו ענין ה"שמן" שבתורה – דכשם שהשמן מפעפע בכל דבר⁵⁰⁹, כך חודרת התורה בכל מציאותו, מהרצון והתענוג עד להעקב שברגל, שכל מציאותו נעשית מציאות תורנית.

עוטו. והנה, גם לאחרי שישנם כל פרטי הענינים דבשר יין ושמן שבתורה, הרי אמרו חז"ל⁵¹⁰ "כל האומר אין לו אלא תורה אפילו תורה אין לו", אלא צריך להיות תורה וגמילות חסדים⁵¹¹, וא"כ, נמצא קיומה של כל התורה בסכנה ("תורה אין לו"), רחמנא ליצלן, וכדי להבטיח את קיומה של התורה (תורה יש לו) צריך להיות גם הענין דגמילות חסדים.

עזוזהו ענין ה"מים" שבתורה, שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך – שהאדם הלומד תורה ומציאותו היא מציאות תורנית, שלכן נמצא במקום גבוה, צריך לירד למקום נמוך, כדי לעסוק בגמילות חסדים, ובאופן של "חסד" דוקא – כמבואר באגה"ק⁵¹² שפירושו ח"ס דלי"ת, היינו, להשפיע לדל ואביון (ברוחניות) דלית לי' מגרמי' כלום, שזוהי הירידה דהמים למקום נמוך ביותר שאין למטה ממנו; ורק אז בטוח הוא בקיומה של התורה שלו.

עחאמנם, בענין זה יכול להיות מציאות של סתימה שמעכבת את ירידת המים למקום נמוך – אם זה מצד כללות הטענה של ביטול תורה, או מפני שאינו רוצה לירד למקום נמוך ביותר כו'.

עטולזה צריך להיות התגברות המים להסיר את הסתימה, והיינו, להתייגע ("גריבלען") ולפעול על עצמו לירד למטה כו', מצד הידיעה וההכרה

פ122
שכך צריך להיות ע"פ התורה. ואז – לאחרי הסרת הסתימה – נעשית מרוצת המים בהתגברות יותר כו', ע"ד היתרון שנעשה מצד הצמאון דארץ צי' ועיף בלי מים11.

פאטז. ויש להוסיף ולבאר בנוגע ל"בשר" ו"יין" שבתורה, דקאי על ההשגה והטוב טעם שבהשגה:

פבובהקדם הידוע⁵¹³ בענין המשלים שבתורה, שה"משל" וה"נמשל" מתאימים ומכוונים זה לזה (לא רק בפרט וענין אחד, אלא) בכל הפרטים (מלבד בהענינים שהם משל על הפשיטות דהקב"ה, כמו המשל מאור השמש על אור א"ס – שההגבלות וכו' שישנם באור השמש אינם משל על אור א"ס)⁵¹⁴.

פגוכיון שבנוגע לבשר ויין כפשוטם (ב"משל") מצינו שאף שבזמן שביהמ"ק הי' קיים אמרו חז"ל⁵¹⁵ "אין שמחה אלא בבשר", שלמי שמחה, ו"אין שמחה אלא ביין", מ"מ, בזמן הזה שאין לנו שלמי שמחה (בשר), אזי החיוב דשמחת יו"ט מן התורה הוא (לא בבשר, שאינו אלא מדרבנן, אלא) ביין בלבד (כפסק רבינו הזקן בשו"ע27) – צריך לומר, שגם בבשר ויין שבתורה יכול להיות מציאות של "יין" ללא "בשר".

פדאמנם, ע"פ המבואר בהשיחה ענין ה"בשר" ו"יין" שבתורה – בהכרח שה"יין" יבוא לאחרי ה"בשר", היינו, שלכל לראש צ"ל ההשגה בתורה, שנמשלה לבשר,

פה– כמאמר רב אדא בר אבא לרבנן "אדמגרמיתו גרמי בי אביי תו אכלו בישרא שמינא בי רבא" (עד שאתם הולכים אצל אביי לגרם עצמות, כלומר ללמוד שלא לשובע, בואו ולמדו הלכות צהובות מרווחות אצל רבא)⁵¹⁶, היינו, שלימוד התורה בהרחבת ההבנה וההשגה נמשל ל"בשרא שמינא" –

פוורק אח"כ יכול להיות הטוב טעם שבהשגה שנמשל ליין. ואילו מציאות של "יין" בלא "בשר" (כפי שמצינו בהמשל בזמן שאין ביהמ"ק קיים) – לא שייך לכאורה בהנמשל, ב"יין" ו"בשר" שבתורה?

פזיז. ויש לבאר זה ע"פ סיפור כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות הויכוח בין חסידי אדמו"ר הזקן לחסידים של ממלא-מקומו אדמו"ר האמצעי, ע"ד החילוק באופן אמירת מאמרי דא"ח, שאדמו"ר הזקן הי' אומר תורות

פח123
קצרות, ואדמו"ר האמצעי הי' אומר באריכות ובהרחבה – שבזמנו של אדמו"ר הזקן היו חסידים יכולים "לחיות" כו"כ שנים עם פיסקא אחת מהמאמר, ועד שהיו חסידים שבשבילם הי' מספיק "לחיות" עם הפסוק שעליו מיוסד המאמר; ואילו עכשיו, אומרים חסידות בשופי, "מ'גיסט חסידות", ואעפ"כ "דערנעמט עס ניט"...

פטונקודת הענין – שהטוב טעם שבתורה יכול להיות אפילו בתיבה או פסוק אחד דתושב"כ בלבד, ואין זה מצד ענין ההבנה והשגה שבתורה [שלכן אפשר שיהי' ענין זה גם כאשר מסיבה שאינה תלוי' בו חסרה אצלו ההבנה והשגה בתורה], כי אם מצד עצם ענין הקריאה בתורה, שהוא "כאדם הקורא לחבירו שיבוא אליו וכבן קטן הקורא לאביו לבוא אליו כו'"⁵¹⁷, "עצם" קורא ל"עצם", ובלשון הכתוב⁵¹⁸ "טוב טעם ודעת למדני כי במצוותיך האמנתי", שה"טוב טעם" קשור (לא עם הבנה והשגה, אלא) עם ענין האמונה דוקא (כמבואר במאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר⁵¹⁹).

צומזה מובן שיש אפשרות שענין היין (טוב טעם) שבתורה יהי' קודם לענין ההבנה וההשגה (בשר) שבתורה.

צאאמנם, סדר זה יכול להיות רק כשנמצאים בזמן ומעמד ומצב דגלות (כשם שבזמן הגלות ישנו חיוב השמחה ביין ללא בשר), כי:

צבבזמן שביהמ"ק שבלבו פנימה הוא בקיומו, אזי אומרים לו שצריך תחילה להתיישב ולהתייגע ("זעץ זיך אַוועק און האָרעווע") בלימוד התורה באופן של הבנה והשגה,

צג– וע"ד שמצינו בזמן שביהמ"ק כפשוטו הי' קיים, והי' גילוי אלקות, שגם כאשר יהודי "עם הארץ" הי' מגיע לירושלים ולביהמ"ק, הנה "לפי שהי' רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה, הי' מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה"⁵²⁰, היינו, שקיומו של ביהמ"ק הי' פועל עליו לעסוק בתורה, ולגלות את חלקו הפרטי שבתורה, כמ"ש "ותן חלקנו בתורתך"⁵²¹ –

צדורק כשנמצא במעמד ומצב שביהמ"ק שבו חרב, שאז העבודה היא באופן ד"חטוף ואכול חטוף ושתי"⁵²², וכדברי כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב)

צה124
נ"ע⁵²³ שלא יש עכשיו סדר בעבודת הבירורים, אזי יכול להיות ענין של דילוג – להתחיל מהטוב טעם (יין) שבתורה, ורק לאח"ז יהי' גם ההבנה והשגה (בשר) בתורה.

צואמנם, סדר הרגיל בלימוד התורה הוא באופן שלכל לראש צריך להיות הבנה והשגה בתורה, וגם בזמן הגלות ישנה נתינת-כח על זה, שהרי "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו"22, ואינו מבקש אלא לפי כחו של כאו"א⁵²⁴.

צזיח. ויה"ר אשר בעמדנו בשמחת תורה יומשך לכאו"א מישראל ברכה והצלחה בנוגע לכל פרטי הענינים דבשר יין שמן ומים שבתורה,

צחהן בנוגע להבנה והשגה (בשר) שבתורה, הן בנוגע להרגש הטוב טעם (יין) שבתורה, כולל גם שנפש הבהמית תרגיש את הטוב טעם וה"געשמאַק" שבתורה, הן בנוגע לכך שהתורה תחדור בכל מציאותו (שמן שמפעפע בכל דבר), באופן שכל מציאותו תהי' מציאות תורנית, והן בנוגע להבטחת קיום כל עניני התורה עי"ז שיורד ממקום גבוה למקום נמוך (מים) לעסוק גם בגמילות חסדים,

צטוע"י התורה תומשך ברכת ה' בכל המצטרך גם בעניני עוה"ז, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"⁵²⁵.

ק[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון ה"בינוני"].

קא* * *

קביט. דובר כמ"פ⁵²⁶ אודות מאמר רז"ל⁵²⁷ הידוע שהתורה כללות ופרטות נאמרה, שלכן, בכל עניני תורה ומצוותי' ישנם ענינים כלליים שאח"כ נמשכים ובאים בפרטיות ופרטי פרטיות.

קגולדוגמא בענין שהזמן גרמא – חודש תשרי – שהוא חודש כללי אשר המועדים שבו הם מועדים כלליים שמהם נמשך על כל השנה כולה⁵²⁸, החל מראש השנה, שענינו "תמליכוני עליכם"⁵²⁹, שממנו נמשך הענין דקבלת עול מלכות שמים בכל השנה, ועד"ז יוהכ"פ, שממנו נמשך

קד125
ענין התשובה בכל השנה, ועד לשמע"צ ושמח"ת, שמהם נמשך הענין דשמחה של מצוה בכל השנה.

קהומובן הצורך בהמשכה מהמועד הכללי דוקא, כמו בשמחה של מצוה, שנמשכת משמע"צ ושמח"ת – שהרי גם כאשר יודעים מ"ש הרמב"ם⁵³⁰ ש"השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה כו' עבודה גדולה היא", מ"מ, כדי שיוכל להיות ענין השמחה כדבעי באמצע יום חול ("אינמיטן אַ מיטוואָך"), יש צורך בהמשכה ונתינת-כח מיוחדת מהמועד הכללי שענינו הו"ע השמחה.

קוולאידך, ההמשכה מהמועד הכללי צריכה לבוא בפרטיות ובפרטי פרטיות בעבודה דכל יום פרטי במשך השנה, דהיינו, שאין להסתפק בהמשכה הכללית כפי שהיא במועד הכללי, אלא צריך להמשיך ענין זה בכל יום פרטי בשנה – אע"פ שביום פרטי בשנה אין זה באותו "שטורעם" כמו שהוא במועד הכללי, כפשוט.

קזוזהו שנוסף על כללות הענין ד"תמליכוני עליכם" בר"ה, צריך להיות הענין דקבלת עול מלכות שמים גם בכל יום פרטי, כמארז"ל⁵³¹ "למה קדמה פרשת שמע כו' כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים כו'" (ועד"ז בשאר הענינים הכלליים) – כיון שלא מספיקה ההמשכה הכללית בהמועד הכללי, אלא יש צורך גם בהמשכה בעבודה הפרטית דכל ימות השנה.

קחכ. והנה, הענין הכללי השייך במיוחד לזמן זה – בעמדנו בסמיכות למוצאי שמח"ת – הוא ההכנה להענין ד"ויעקב הלך לדרכו"57, כדברי רבותינו נשיאינו⁵³² דקאי על כללות המעבר ממעמד ומצב דיו"ט (בחודש המועדים) למעמד ומצב של חולין (בימות החול דכל השנה כולה), אשר, כדי להקל על מעבר זה ישנו הענין ד"אסרו-חג", ועוד לפנ"ז – ההכרזה "ויעקב הלך לדרכו" במוצאי שמח"ת⁵³³.

קטובזה גופא ישנו כללות ופרטות:

קיכללות הענין ד"ויעקב הלך לדרכו" שייך אצל כאו"א מישראל, הן יושבי אוהל והן בעלי עסק, שהרי גם אצל יושבי אוהל שגם במשך כל השנה כולה נמצאים הם בד' אמות של תורה וקדושה כו', אין להשוות את המעמד ומצב דכל השנה כולה למעמד ומצב דימי המועדים,

קיא126
ועאכו"כ בעלי עסק, שאצלם מודגש יותר הענין ד"ויעקב הלך לדרכו" בהיציאה מימי המועדים לעסוק בעניני עוה"ז כו'.

קיבובפרטיות יותר – מודגש הענין ד"ויעקב הלך לדרכו" אצל אלה שלאחרי היו"ט נוסעים הם למקום אחר כפשוטו, שאצלם ענין ההליכה הוא לא רק ביחס למעמד ומצב הנפש, אלא גם במקום גשמי כפשוטו, שאז ניתוסף עוד יותר בהשינוי גם מצד הסביבה [שהרי טבע בני אדם שהסביבה שבה נמצאים פועלת עליהם הן לטוב והן למוטב, שלכן צריך האדם להשתדל להיות בסביבה טובה, ולברוח מסביבה בלתי-רצוי' כו'⁵³⁴], ובמילא גדול יותר הקושי שבעבודה ד"ויעקב הלך לדרכו".

קיגובזה ניתוסף עוד יותר אצל אלה שנסיעתם למקום אחר היא – לא בשביל הנאתם (שהרי אינם נוסעים להמקום שגדלו שם, או להמקום שבו נמצאים בני ביתם, וכיו"ב), כי אם – כדי למלא את השליחות שהוטלה עליהם ע"פ דבר הוי', אשר "גלה סודו אל עבדיו הנביאים"⁵³⁵, ע"י רבותינו נשיאינו לדורותיהם, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו – להפיץ תורה ויהדות, לימוד התורה וקיום המצוות במעשה בפועל (שהרי "המעשה הוא העיקר"⁵³⁶) כל אחד ואחד בסביבתו.

קידומובן, שכיון שאצלם ישנו קושי גדול יותר בעבודה ד"ויעקב הלך לדרכו" – הרי לפי ערך העבודה המוטלת עליהם נותנים להם כחות גדולים ונעלים יותר; צריכים רק לפתוח את כלי המקבל, ועוד ועיקר – שבבואם למקומותיהם יפרקו את המטען, ובלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר⁵³⁷: "פאַנאַנדערפּאַקן די פּעקלאַך"...

קיהכא. ובנוגע לפועל – לכל לראש:

קיוכל השלוחים הנמצאים כאן, אשר, לאחרי היו"ט נוסעים הם ("ניט אום יו"ט גערעדט") להמשיך במילוי השליחות שהוטלה עליהם ע"י נשיא דורנו לעסוק במקומותיהם בחינוך על טהרת הקודש, ובכללות בחיזוק והרחבת היהדות המסורה ע"י קיום המצוות, הן בהמעשה אשר יעשון והן בהזהירות מאלה אשר לא תעשינה,

קיזתהי' ההתחלה בזה עתה – מתוך התוועדות של מצוה, עם ניגון של שמחה ואמירת "לחיים",

קיחוכל הקהל יאשרו זאת ("וועלן דאָס בּאַשטעטיקן") ע"י אמירת

קיט127
"אמן כן יהי רצון" – שיומשכו ויקויימו כל הברכות שנותנים להם רבותינו נשיאינו בכל המצטרך להם בעבודה ד"ויעקב הלך לדרכו", כל אחד בדרכו הוא.

קכותהי' זו ה"בשורה טובה" שתפעל שהענין ד"ויעקב הלך לדרכו" יהי' באופן ד"וישא יעקב רגליו"⁵³⁸, ש"נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת"⁵³⁹,

קכאובבואם למקומותיהם יקויים אצלם "ונאספו שמה כל העדרים"⁵⁴⁰ – שיצליחו להעמיד עדרים עדרים כו', ועד לבתים בישראל,

קכבוזו תהי' הכנה קרובה למ"ש⁵⁴¹ "ויעש להם בתים", בתי כהונה ובתי מלכות – בביאת דוד מלכא משיחא, שאז רואים גם את הכהנים בעבודתם.

קכג[כ"ק אדמו"ר שליט"א פנה לקהל ושאל היכן הם השלוחים, וצוה שיאמרו "לחיים", ולאחדים מהם צוה שיאמרו "לחיים" ב' פעמים].

קכד* * *

קכהכב. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה תורה צוה לנו משה מורשה גו'.

קכו* * *

קכזכג. המדובר לעיל (בהמאמר⁵⁴²) אודות ענין הירושה שבתורה, שעז"נ⁵⁴³ "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" – שייך במיוחד לכללות הענין ד"זמן שמחתנו", שכן נקרא היו"ט דשמח"ת בנוסח התפלה.

קכחובהקדם ביאור הלשון "זמן שמחתנו", לשון רבים, שמורה על שמחה כפולה ("אַ צווייענדיקע שמחה") – דקאי על השמחה של ישראל עם התורה, והשמחה של התורה עם ישראל⁵⁴⁴,

קכטולא עוד אלא ששתי השמחות מתאחדים יחד – שלכן נכללים בתיבה אחת שכוללת ב' השמחות ("שמחתנו") – כיון שהיהודי והתורה שלומד אינם שני דברים בפ"ע [היינו, שהיהודי הוא מציאות בפ"ע, ושייכותו עם התורה היא רק בכך שיש לו תענוג ("געשמאַק") בלימוד

קל128
התורה להיותה חכמה רחבה ועמוקה כו'], אלא שהתורה שלומד מתאחדת עמו והיו לאחדים,

קלא– שענין זה מתבטא בכך שכל עשיותיו נעשים בדרך ממילא ע"פ התורה, ע"ד מארז"ל⁵⁴⁵ "מחזיקנא טיבו לרישא דכי מטא למודים מנפשי' כרע", היינו, שאינו צריך לחשוב אם לכרוע, אלא הכריעה נעשית בדרך ממילא, כיון שהראש (ועד"ז שאר אברי הגוף) הורגל להתנהג מעצמו ע"פ תורה⁵⁴⁶, שבזה ניכר שאינו מציאות בפ"ע שלומד מסכת בגמרא או הלכה בשו"ע וכיו"ב, אלא הוא והמסכת או השו"ע נעשו מציאות אחת –

קלבובלשון אדמו"ר הזקן בתניא⁵⁴⁷: "יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו כו' להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופנה".

קלגוענין זה – הכח והאפשרות שיהודי יוכל להיות מאוחד עם התורה – הוא מפני שהתורה היא שלו, שזהו"ע ד"מורשה", מלשון ירושה.

קלדכד. וענין זה הוא בכאו"א מישראל, מבלי הבט על מעמדו ומצבו – שלכן נאמר בכתוב "תורה גו' מורשה קהלת יעקב", שם יעקב דוקא:

קלההחילוק שבין השם יעקב לשם ישראל הוא – ש"ישראל" הוא שם המעלה, על שם "שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל"⁵⁴⁸, היינו, שנעשה בעה"ב על מציאות העולם כו' עי"ז שנתקשר ונתאחד עם הקב"ה; משא"כ "יעקב" – הוא השם שבו נקרא יעקב אבינו מיד בלידתו, עוד לפני שהתחיל בעבודתו בעניני התומ"צ, ועאכו"כ לפני שהגיע להמעלה ד"שרית עם אלקים וגו'".

קלוועד"ז בנוגע לכל בנ"י בכל הדורות עד לדורנו זה – שכל יהודי, בשעה שנולד, עוד קודם התחלת עבודתו, נקרא בשם יעקב – שזהו מעמדו ומצבו עתה בגלוי; ונקרא גם בשם ישראל – ע"ש שיש בו כחות מזומנים שאם רק ירצה יוכל לבוא להדרגא ומעמד ומצב ד"שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל", שאז יקרא בגלוי (גם) בשם ישראל.

קלזוזהו "תורה גו' מורשה קהלת יעקב" – שגם מי שנמצא בהתחלת העבודה, ולא הגיע עדיין להדרגא ד"ישראל", שלכן נקרא בגלוי בשם "יעקב" בלבד – שייכת אליו התורה באופן של ירושה ("מורשה"), ירושה דייקא, הן מצד המוריש והן מצד היורש, שהמוריש אינו יכול

קלח129
לעשות תנאי לבטל את הירושה (שהרי "המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל"⁵⁴⁹), והיורש אינו צריך הכנה ויגיעה כלל כדי לזכות בהירושה.

קלטומצד ענין הירושה שיש לכאו"א מישראל, אמרו חז"ל⁵⁵⁰ "כל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב" – מבלי הבט על כך שבהבנתו וידיעתו אינו מגיע ואינו בערך כלל למדרגתם של אבות העולם, ומה גם שיכול להיות שנמצא בסביבה כזו שהנסיונות שבה הם גדולים וקשים יותר מהנסיונות שהיו ליעקב בבית לבן, וליצחק אצל אבימלך וכו' – כיון ש"מעשה אבות סימן לבנים"⁵⁵¹, סימן שהוא גם נתינת-כח⁵⁵², היינו, שהאבות פתחו וסללו את הדרך לכאו"א מבניהם אחריהם שיוכל לילך בדרך ה', ולקבל עי"ז את ברכותיו של הקב"ה בכל המצטרך לו.

קמכה. והנה, בנוגע לכללות ענין הירושה דתורה, יש ללמוד הוראה מענין הירושה כפי שהוא בעניני העולם – כפי שמצינו בכמה ענינים שבתורה שחז"ל מביאים עליהם ראיות מעניני העולם ("משל למה הדבר דומה כו'", וכיו"ב) – עם היות כללות העולם במעמד ומצב שבנ"י צריכים לתקנו ע"י התורה.

קמאוהענין בזה:

קמבבנוהג שבעולם שכאשר אדם מקבל ירושה – הרי הוא משתמש בה.

קמגכאשר אדם יורש ממון – אינו מסתפק בכך (שהממון הוא שלו ע"פ "דינא דמלכותא" עי"ז) שמפקידו ב"בנק" בלבד, ועד"ז כאשר יורש חפץ – אינו מסתפק בכך שהחפץ נמצא ברשותו, שמונח בביתו ע"ג אצטבא, ומזמן לזמן מנקה את האבק שהצטבר על גביו... – שכן, באופן כזה אין הוא "שוה" את הירושה...

קמדתכליתה של הירושה היא איפוא להשתמש בה ולנצלה במדה המקסימלית, ומה טוב – כשיש ביכלתו להגדיל את הירושה כמה פעמים ככה, עי"ז שמשקיע את הרכוש המקורי (הנקרא בשפת המדינה: "קאַפּיטאַל") באופן שירויח עוד יותר, ועד לריוח שלא בערך כו'.

קמהוככל הדברים האלה – בירושה דתורה:

קמויכול יהודי להסתפק בכך שנשמתו היתה נוכחת במעמד הר סיני⁵⁵³

קמז130
כשאמר הקב"ה עשרת הדברות, ולאח"ז קיבל הוא בירושה את התורה שבכתב והתורה שבעל פה כולה (שבה נתבארו עשרת הדברות), כמ"ש "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב"; אבל כאשר מסתפק בכך שהתורה ניתנה לו בירושה, ואומר שאינו צריך יותר מזה – ה"ז היפך תכלית ומטרת ירושת התורה, שכן, "תורה" היא מלשון הוראה⁵⁵⁴, שניתנה כדי להורות לאדם את הדרך אשר ילך בה ואת המעשה אשר יעשה.

קמחהתורה – היא האוצר הכי יקר של הקב"ה, היינו, שבין כל הדברים השייכים להקב"ה, כמ"ש⁵⁵⁵ "לי הכסף ולי הזהב וגו'", הרי התורה היא היקרה ביותר, כמ"ש⁵⁵⁶ "יקרה היא מפנינים";

קמטותורה זו – היקרה ביותר אצל הקב"ה – נתן הקב"ה לכאו"א מישראל, כנוסח ברכת התורה: "ונתן לנו את תורתו", "תורתו" דייקא, היינו, שאת התורה שלו (לא תורה אחרת) – "נתן לנו", לכאו"א מישראל, בכל מקום ובכל זמן, גם במקום זה ובשנה זו – תשכ"ה.

קנוהכוונה בזה – שתהי' אצל כאו"א מישראל באופן של "תורה" – כשמה – מלשון הוראה, ו"תורת חיים"⁵⁵⁷ – הוראה בחיים, היינו, שמורה לאדם כיצד לחיות, ועושה אותו לאדם חי:

קנאיכול אדם לחיות – ע"פ ה"לוח" – במשך שבעים-שמונים שנה, ועד מאה ועשרים שנה, אבל, כשמתחיל לחשוב מה נעשה עמו במשך כל הזמן, שזמנו מבוזבז על שינה, אכילה ושתי', או התעסקות בפרנסתו כדי להשתכר עבור אכילה ושתי'! – כל היום עוסק הוא בפרנסתו כדי... לאכול "דינער", וכשאוכל "דינער" חושב הוא ע"ד עסק הפרנסה מחר כדי שיוכל לאכול "דינער" גם מחר... וכך עוברים עליו ימים ושבועות חדשים ושנים – אזי תופס את עצמו ("כאַפּט ער זיך") שעדיין לא התחיל לחיות חיים הראויים לשמם!

קנבחיים שתכליתם הם אכילה ושתי' – אינם חיים הראויים לשמם!

קנגהן אמת שמתאווה ומתענג ונהנה מאד מאכילתו ושתייתו, שאוכל בשר שמן (הנקרא בשפת המדינה: "סטייק"...) ושותה יין מבושם וכו', אבל, התאוה התענוג וההנאה אינם אלא לפי שעה, בעת מעשה בלבד, ואילו לאחרי זה לא נשאר אצלו מאומה, ומרגיש ריקנות ("פּוסטקייט") והעדר שביעת רצון!

קנד131
[וכידוע מ"ש בספרי מוסר⁵⁵⁸ שא' הסימנים לידע ולהבחין בין דבר שהו"ע של מצוה וקדושה לדבר שאינו אלא מילוי תאווה בלבד, הוא, הרגשת האדם לאחרי המעשה: בדבר של מצוה וקדושה – הנה לאחרי העשי' ישנו רגש של סיפוק ושביעות רצון, משא"כ במילוי תאוה, שאין זה אלא לפי שעה, ולאחרי זה לא נשאר בידו מאומה].

קנהונמצא, שהמושג של "חיים" כפי שהוא ע"פ "לוח" של נייר ("אַ פּאַפּירענעם קאַלענדאַר"), וחיים הראויים לשמם – הם ב' דברים שונים, שלכן, גם לאחרי משך זמן רב של חיים ע"פ ה"לוח" יתכן שעדיין לא התחיל לחיות חיים הראויים לשמם.

קנווכדי לחיות חיים הראויים לשמם – ניתנה לאדם "תורת חיים" ע"י הקב"ה, אשר, להיותו בורא האדם, יודע הוא את הדרך הטובה ביותר שבה ועל ידה יחי' האדם חיים הראויים לשמם.

קנזוזוהי תכליתה של ירושת התורה – שהאדם ישתמש בה בתור "תורת חיים".

קנחומזה מובן שכאשר יהודי עולה לתורה בשמח"ת, ושומע שקורין "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" – עליו לדעת שזהו הרכוש המקורי ("קאַפּיטאַל") בלבד, ואין לו להסתפק בכך, אלא עליו להשתמש בזה, ובאופן שעי"ז ישתכר בריבוי גדול ביותר, עי"ז ש"הקב"ה עוזרו"⁵⁵⁹, וכמארז"ל⁵⁶⁰ "בא לטהר מסייעין אותו".

קנטכו. והנה, נוסף על ענין הירושה שבתורה – ישנו עוד ענין בתורה שעליו אמרו חז"ל⁵⁶¹ "התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך", והיינו, שהתכלית היא שהתורה תהי' לא רק באופן של ירושה שמקבל האדם מהקב"ה, אלא על האדם ללמוד תורה באופן של עבודה ויגיעה בכח עצמו, ובשביל זה צריך להתקין עצמו שיהי' ראוי לכך.

קסוהענין בזה:

קסאהתורה – אינה חכמה בעלמא, כמו שאר החכמות שבעולם, שהרי התורה היא חכמתו של הקב"ה, שמצד עצמה היא "נעלמה מעיני כל חי"63, אלא שעלה ברצונו של הקב"ה ליתן את התורה למטה באופן שיוכל האדם להבינה ולהשיגה בשכל אנושי;

קסב132
אבל כדי שהאדם יוכל ללמוד ולהבין את התורה כדבעי, היינו, שיהי' בטוח שלימודו אינו באופן ד"לא זכה נעשית לו כו'" (היפך סם חיים)⁵⁶², שאינו מפרש פירוש שאינו אמיתי, ואינו מוציא פס"ד מעוות ח"ו, אלא הוא מכוין לאמיתתה של תורה – צריך הוא להתקין את עצמו ("התקן עצמך"), היינו, שהוא עצמו יהי' דבר מתוקן.

קסגוענין זה נעשה ע"י ההכנה דברכת התורה – "ברכו בתורה תחילה"72:

קסדהתחלת ברכת התורה – עוד לפני שאומרים "ונתן לנו את תורתו" – היא: "אשר בחר בנו מכל העמים", אשר, ע"י בחירה זו נשתנו בנ"י מכל העמים, וזוהי ההקדמה שיוכל להיות "נתן לנו את תורתו", שתורתו של הקב"ה תהא רכוש שלנו, שהאפשרות לזה היא מפני שבנ"י נשתנו מכל העמים ע"י הבחירה שבחר בהם מכל העמים.

קסהוהבחירה דהקב"ה בבנ"י – "אתה בחרתנו" – קשורה ומתבטאת בכך ש"רוממתנו", היינו, שבנ"י הם למעלה ממציאות העולם, למעלה ממציאות הגוף וכו', ובמילא, הנהגתם היא באופן של קדושה והבדלה – "וקדשתנו כו'".

קסוולכן, כאשר מישהו טוען שצריך להתחשב בעניני הגוף – שהרי הנשמה אינה יכולה לפעול בעולם ללא הגוף – ובמילא צריך להתנהג כאדם מן הישוב ("ווי אַ לייטישער מענטש"), היינו, לכל לראש, לאכול ולשתות כדבעי, לישון 7-8 שעות ביום, לקרוא ה"עיתון" וכו', ולאחרי כל זה – בזמנו הפנוי – יעיין בספר, ב"קיצור שולחן ערוך", ואם הוא "למדן" – לא ישתמש בקיצור שו"ע המתורגם לשפת המדינה, אלא בקיצור שו"ע המקורי בלשון הקודש!... ואם הוא למדן גדול יותר – יעיין גם בשו"ע של אדה"ז, בשו"ע של הב"י, בטור, בגמרא וכו'; אבל כל זה – רק לאחרי שצרכי גופו הם בשלימות הרצוי' לו,

קסז– על זה אומרים לו שצריך לידע ש"אתה בחרתנו כו' ורוממתנו כו'", היינו, שיהודי הוא למעלה מהעולם והגבלותיו!

קסחהן אמת שרצונו של הקב"ה שתהי' הפעולה בעולם דוקא, אבל אעפ"כ, הפעולה בעולם צריכה להיות לא באופן שמודד ומגביל ומצמצם את עצמו לפי ערך העולם – שבאופן כזה הרי הוא עבד בעולם, וזהו היפך כוונת הבריאה – שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים⁵⁶³ – עי"ז

קסט133
שהאדם הוא במעמד ומצב שלמעלה מהעולם, ואז נעשה הוא מושל על העולם להנהיגו ע"פ רצונו של הקב"ה.

קעולכן, הן אמת שצריך לעסוק בעניני הפרנסה לפי ש"אין סומכין על הנס"⁵⁶⁴, אבל, במה דברים אמורים – לאחרי שהתפלל, ולאחרי שלמד שיעור קבוע בתורה, כמארז"ל⁵⁶⁵ "מבית הכנסת לבית המדרש", ורק לאח"ז צ"ל גם "הנהג בהן דרך ארץ"⁵⁶⁶, וזה גופא – לאחרי שבודק ומוודא שהעסק בעניני העולם הוא ע"פ שו"ע, שאין בו שום חשש מענין של גניבה וגזילה או השגת גבול כו', ורק אז מקיים הוא את ההוראה ש"אין סומכין על הנס", שלכן צריך לעסוק בעניני העולם בדרך הטבע.

קעאואז עבודתו היא באופן ד"בכל דרכיך דעהו"⁵⁶⁷, היינו, שעבודתו להקב"ה היא לא רק בעת התפלה ולימוד התורה, אלא גם בשעה שעוסק בעניני העולם – כיון שגם אז ניכר עליו שהוא יהודי-תורני ("אַ תורה-איד"), שהנהגתו היא ע"פ שו"ע, כך שגם בהנהגתו בעסקיו ובמשרתו בעניני העולם ("זייענדיק אויפן דזשאַבּ"), מקיים הוא את הוראת חז"ל⁵⁶⁸ "ואהבת .. שיהא שם שמים מתאהב על ידך", עי"ז שכל רואיו יכירו שזוהי ההנהגה הראוי' המביאה לידי צדק ויושר ושלום.

קעבועי"ז זוכה הוא לברכתו של הקב"ה – "וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה"⁵⁶⁹, היינו, ש"בכל אשר תעשה", מבלי הבט על כמות העשי', אם היא בריבוי או במיעוט, כיון שישנה אחיזה בעשי' בדרך הטבע, והעשי' היא ע"פ שו"ע – אזי שורה בה ברכתו של הקב"ה.

קעגוזהו הענין ד"התקן עצמך" – שיהודי מתקן את עצמו להיות במעמד ומצב שלמעלה מהעולם, מצד זה ש"אתה בחרתנו כו' ורוממתנו כו'",

קעדואז נעשה ראוי להענין השני שבתורה – שבא לאחרי ענין הירושה שבתורה: "ללמוד תורה שאינה ירושה לך",

קעהשענין זה אינו כירושה שהיא בכל ישראל בשוה, אלא בכל אחד ואחד לפי ערך עבודתו ויגיעתו בלימוד התורה, וכמ"ש⁵⁷⁰ "בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה"⁵⁷¹,

קעו134
ולכן, ככל שיתוסף יותר בהעמל שבתורה באורך ורוחב ועומק, יתוסף גם בההידור בקיום המצוות – כהמשך הכתוב: "ואת מצוותי תשמרו" – כיון שהתלמוד מביא לידי מעשה⁵⁷², ועי"ז יתוסף גם בברכותיו של הקב"ה – כהמשך הכתוב⁵⁷³: "ונתתי גשמיכם בעתם", וכל הברכות האמורות בפרשה – באורך ורוחב ועומק כו'.

קעזולאחרי זה בא גם הענין השלישי שבתורה – ענין המתנה, כפי שיתבאר להלן⁵⁷⁴.

קעחכז. וההתחלה בכל זה היא ביום שמח"ת, "זמן שמחתנו", שבו קורין "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", ובהמשך לזה באים גם להענין ד"התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך", שהו"ע לימוד התורה באופן של יגיעה דוקא.

קעטויש להוסיף, ש"זמן שמחתנו", לשון רבים, כולל לא רק את השמחה שבענין הירושה שבתורה, אלא גם את השמחה שבענין היגיעה שבתורה:

קפענין השמחה בתורה קשור עם ענין הירושה – כטבע האדם ששמח כשנופלת לו ירושה⁵⁷⁵, ועד שמברך על זה ברכת הטוב והמטיב⁵⁷⁶. אבל בנוגע לענין היגיעה שבתורה – הרי זה לכאורה היפך השמחה.

קפאאמנם, כאשר האדם יודע שע"י יגיעתו ירויח במדה מרובה שלא בערך – הרי לא זו בלבד שאינו חוסך יגיעה וטירחא כלל, אלא עוד זאת, שהוא שבע רצון ושמח בהיגיעה והטירחא, בידעו שעי"ז ירויח כמה פעמים ככה, ולא עוד אלא שהשמחה והתענוג מריוח שיגע וטרח בעצמו היא גדולה יותר מהשמחה על דבר שקיבל בירושה!

קפבומזה מובן שענין השמחה שבתורה הוא הן בענין הירושה שבתורה והן – ועוד יותר – בהענין ד"התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך".

קפגובנוגע לפועל, הרי אחת ההוראות העיקריות שלוקחים משמח"ת על כל השנה כולה בעבודה ד"ויעקב הלך לדרכו" – שיש לילך בלב שמח עם הירושה ד"תורה צוה לנו משה מורשה גו'", וכן עם ענין התורה שבה צריכה להיות יגיעת האדם, ובאופן דהולך ומוסיף, הן בנוגע

קפד135
להרכוש המקורי דירושה שהולך וגדל כמה פעמים ככה, והן בנוגע לענין היגיעה שבתורה שעי"ז מחדש ומוסיף בתורה, ע"ד מ"ש98 "ותן חלקנו בתורתך", "חלקנו" דייקא.

קפהוכאשר יוצאים לעולם עם התורה מתוך שמחה – אזי שמחה פורצת גדר56, שפורצת ומבטלת את כל הגדרים ההעלמות וההסתרים כו', שלא יהי' שום מניעה ועיכוב לפעולת התורה בעולם, לברר ולזכך ולהעלות את העולם ולעשותו דירה לו ית'.

קפווכיון שעי"ז נעשה האדם "שותף להקב"ה במעשה בראשית"50 – ה"ז פועל המשכת ברכתו של הקב"ה בכל המצטרך, הן בעניני תומ"צ, והן בעניני העולם, ובפשטות – שתהי' שנה טובה ומבורכת בכל המצטרך, בבני חיי ומזוני רויחי.

קפז* * *

קפחכח. מהענינים המיוחדים דשמחת תורה – שבו מסיימים קריאת התורה של השנה שעברה, ובו מתחילים קריאת התורה של השנה החדשה [דאף שעיקר קריאת התורה ברבים במשך כל השנה כולה היא ביום הש"ק, וגם ביום שני וחמישי, מ"מ, התחלת קריאת התורה על כל השנה כולה היא ביום שמח"ת, שבו מתחילים לקרוא פרשת בראשית], ונמצא, שביום שמח"ת יש תכונה מיוחדת שמקשרת סיום והתחלת התורה גם יחד, ובלשון ה"רשות לחתן בראשית": "מתכיפין התחלה להשלמה".

קפטובפרטיות יותר – בנוגע לחלק הפרשה השייך במיוחד ליום זה:

קצובהקדם תקנת כ"ק מו"ח אדמו"ר (על יסוד דברי רבינו הזקן)⁵⁷⁷ ללמוד בכל יום חלק אחד מפרשת השבוע [שהרי נוסף על שייכותה של כללות הפרשה לשבוע זה, נחלקת הפרשה לשבעה חלקים כנגד שבעת ימי השבוע], יום ראשון מהתחלת הפרשה עד שני, יום שני משני עד שלישי, וכן הלאה.

קצאובנוגע לפרשיות ברכה ובראשית – הנה פרשת ברכה (שמתחילים ללומדה החל ממוצאי ש"ק פרשת האזינו) לומדים במשך יותר משבעה ימים, ופרשת בראשית לומדים במשך פחות משבעה ימים, ובזה גופא יש שינויים בהתאם לקביעות השנה.

קצבוכמו בשנה זו ששמח"ת חל ביום השלישי בשבוע – לומדים בשמח"ת בפרשת ברכה מחלק הפרשה השייך ליום שלישי עד סיום

קצג136
הפרשה כולה, וחוזרים ומתחילים ללמוד מהתחלת פרשת בראשית עד אחר חלק הפרשה השייך ליום שלישי, דהיינו עד רביעי⁵⁷⁸.

קצד– וכאן המקום להזכיר ע"ד תקנה זו ופירסומה כו', הן בנוגע לכל ימי השנה, והן בנוגע לשמח"ת, וכפי שהי' כ"ק מו"ח אדמו"ר מעורר ומדגיש במיוחד⁵⁷⁹ שלא לשכוח ע"ד לימוד שיעור חומש דשמח"ת, ובפרט שזהו "שיעור גדול"!...

קצהובנוגע לעניננו – נוסף לכך ששמח"ת בכלל מחבר סיום התורה (פ' ברכה) והתחלת התורה (פ' בראשית), הנה בקביעות שנה זו ששמח"ת חל ביום השלישי בשבוע, ה"ה מחבר את השיעור דשלישי בפ' ברכה עם השיעור דשלישי בפ' בראשית, שכן, היום שלפני שמח"ת הוא יום שני דפ' ברכה, והיום שלאחרי שמח"ת הוא יום רביעי דפ' בראשית, ועכצ"ל ששמח"ת עצמו שייך הן לשלישי דפ' ברכה והן לשלישי דפ' בראשית, שמחברם יחד.

קצוועד כדי כך, שאי אפשר לחלק בין הזמן ששייך לסיום התורה להזמן השייך להתחלת התורה, בין הזמן השייך ליום שלישי דפ' ברכה להזמן השייך ליום שלישי דפ' בראשית, אלא, שבענינים השייכים לקריאה ודיבור (שזמנו מתחיל מעלות השחר) יש מדידה והגבלה שתחילה צריכים לקרוא וללמוד ענין זה ואח"כ ענין זה, אבל בנוגע להזמן גופא, הרי כללות הזמן דיום שלישי (משקיעת החמה) שייך לשלישי דפ' ברכה ודפ' בראשית גם יחד.

קצזכט. וע"פ המדובר כמ"פ שעניני התורה אינם באקראי אלא הם בתכלית הדיוק – הרי מזה גופא שביום אחד (שמח"ת) לומדים הן החלק דשלישי בפ' ברכה והן החלק דשלישי בפ' בראשית, מובן, שיש קשר ושייכות ביניהם.

קצחובהקדמה – שגם בעניני העולם אין דבר שהוא במקרה, שהרי כל הענינים הם בהשגחה פרטית, ובמילא יש בזה כוונה כו', וכידוע פתגם הבעש"ט⁵⁸⁰ שאפילו עלה הנתלש מן האילן ומתגלגל מצד לצד ע"י הרוח, הרי אופן גלגולו (שיכול להיות בכמה אופנים) הוא בהשגחה פרטית. ואם הדברים אמורים בעלה הנתלש מן האילן – במין האדם, ובפרט בבנ"י ש"אתה בחרתנו כו' ורוממתנו כו' וקדשתנו כו'", על אחת כמה וכמה.

קצט137
אלא, שבענין דהשגחה פרטית יכולה להיות הכוונה גם בענין צדדי בלבד, ולדוגמא, שיבוא מזה תועלת בענין של מצוה, או באופן ד"בכל דרכיך דעהו"144, וכיו"ב;

רואילו בנדו"ד – מלבד ההשגחה פרטית והכוונה שבדבר, הרי זה גם ענין בתורה.

ראוככל עניני התורה שענינה הוראה (כנ"ל סכ"ה) – צריך להיות גם בענין זה הוראה בחיים בנוגע לאופן ההנהגה דנשמה בגוף בעוה"ז.

רבולהעיר, שכיון שהתורה "ארוכה מארץ מדה גו'"⁵⁸¹, הרי "אין גו' אתנו יודע עד מה"⁵⁸² בנוגע לכל הפרטים שבכל ענין שבתורה עד תכליתם, כי אם אפס קצהו בלבד – בידעו שיש בתורה מ"ט פנים⁵⁸³, שבעים פנים⁵⁸⁴, ועד שבכל ענין שבתורה שנלמד בא' מד' האופנים דפשט רמז דרוש וסוד שבתורה, יש ששים ריבוא פירושים, כנגד ששים ריבוא בנ"י⁵⁸⁵,

רג– וזהו שאמרו חז"ל⁵⁸⁶ ש"משה שקול כנגד כל ישראל", כי, להיותו רועה נאמן של ששים ריבוא בנ"י, היו בידיעתו כל הששים ריבוא פירושים שבתורה,

רדולא עוד אלא שבכח זה הנהיג את צאן מרעיתו, שכן, הנהגת בנ"י היא ע"י התורה דוקא, כיון שעל ידה מתקשרים הם בהקב"ה, כמאמר⁵⁸⁷ "ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד",

רהובלשון נוסח התפלה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה לומר בהתחלת כל יום בתפלת ערבית: "כי הם חיינו", היינו, שהתורה היא הצינור להמשכת החיות של בנ"י, וכאשר יש ליהודי את כל חלקי התורה, אזי נמשכים לו כל צרכיו הן ברוחניות והן בגשמיות.

רואלא שענין זה הי' רק אצל משה רבינו, המקבל הראשון דתורה, שניתנו לו במתנה – כמ"ש⁵⁸⁸ "ויתן אל משה ככלתו", "שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן"⁵⁸⁹ – כל הענינים שבכל התורה כולה, כולל

רז138
גם מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש⁵⁹⁰ בסוף כל הדורות; ואילו בנוגע לכל אחד מישראל – ניתן לו הכח והיכולת לגלות את החלק שלו בתורה, כמ"ש98 "ותן חלקנו בתורתך", "חלקנו" דייקא, ובאופן שמזמן לזמן הולך ומוסיף עוד יותר בגילוי חלקו הפרטי שבתורה.

רחובכל אופן, בנוגע לעניננו – יש לבאר אפס קצהו עכ"פ בענין הקשר והשייכות של ב' פרשיות היום, שלישי דפ' ברכה ושלישי דפ' בראשית, שיש לומר בזה כו"כ ענינים, והבוחר יבחר, ומי שירצה להוסיף עוד פירושים בזה תבוא עליו ברכה.

רטל. החלק השלישי דפ' ברכה הוא ברכת משה ליוסף: "וליוסף אמר מבורכת ה' ארצו ממגד שמים מטל ומתהום רובצת תחת וגו'"⁵⁹¹.

ריומהענינים המיוחדים שבברכה זו – שיש בה ענינים נעלים שמרומזים ב"שמים"; וביחד עם זה, יש בה גם ענינים תחתונים שמרומזים ב"תהום" שהוא היותר תחתון.

ריאוברכה זו מתאימה לענינו של יוסף – ע"ד ברכות יעקב לבניו שהיו בהתאם לשרשו ומקורו של כל אחד מהם, כמ"ש⁵⁹² "איש אשר כברכתו ברך אותם" – כי:

ריביוסף – פירנס וכלכל את יעקב ובניו, הן בהיותם בארץ כנען, כמ"ש⁵⁹³ "וירא יעקב כי יש שבר במצרים גו' רדו שמה ושברו לנו משם ונחי' וגו'", והן בבואם לארץ מצרים, כמ"ש⁵⁹⁴ "ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו גו'" – שזהו"ע הכי נעלה – "ממגד שמים";

ריגוביחד עם זה – "יוסף גו' הוא המשביר לכל עם הארץ"⁵⁹⁵, "וישבור למצרים"⁵⁹⁶, והיינו, שעם היות ארץ מצרים בדרגא התחתונה דתוקף הטומאה כו', עד שנקראת "ערות הארץ"⁵⁹⁷, שזהו ההיפך בתכלית מענינו של יוסף שנקרא "יוסף הצדיק" ע"ש שלימות הענין דשמירת הברית⁵⁹⁸ – מ"מ פירנס יוסף גם את מצרים, וגם את הכהנים (הכומרים) של מצרים, ולא עוד אלא שנתן להם פרנסתם בדרך כבוד כו' (ש"לא

ריד139
מכרו את אדמתם")⁵⁹⁹, למרות היותם תוקף הקליפה דמצרים – שבזה מודגש ענין הירידה למטה – "תהום רובצת תחת".

ריהויש לקשר ענין זה עם המבואר בדרושי חסידות⁶⁰⁰ מעלתו המיוחדת של יוסף גם לגבי האבות – שהאבות ש"הן הן המרכבה"⁶⁰¹ היו במעמד ומצב של הבדלה והתבודדות מעניני העולם, שלכן בחרו לפרנסתם להיות רועי צאן כו', משא"כ יוסף שהי' השליט על כל ארץ מצרים172, ובלעדו "לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים"⁶⁰², ובאותה שעה הי' מעמדו ומצבו בשלימות הקדושה.

ריולא. אמנם, הא גופא צריך להבין – היכן הוא המקור בקדושה לדרכו המיוחדת של יוסף?!

ריזוהמענה על זה – ע"פ מארז"ל⁶⁰³ "צדיקים דומים לבוראם" – שרואים זאת בהנהגתו של הקב"ה, כמסופר בשיעור היום בפרשת בראשית שסיומו וחותמו⁶⁰⁴ "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם", שעל זה אמרו חז"ל⁶⁰⁵ "תורה תחילתה גמילות חסדים .. דכתיב ויעש גו' וילבישם", ולכן, "מה הוא מלביש ערומים .. אף אתה הלבש ערומים", כיון שההנהגה צריכה להיות באופן ד"הלך אחר מדותיו של הקב"ה", כדלקמן.

ריחלב. וביאור הדברים:

ריטבשיעור היום בפרשת בראשית – עד רביעי – מסופר אודות מעמדו ומצבו של אדה"ר בהיותו בגן עדן, הן לפני חטא עץ הדעת, והן לאחרי החטא, אבל לפני שנענש בגירושין (שעל זה מסופר בשיעור דיום רביעי – "ויגרש את האדם גו'"⁶⁰⁶).

רככלומר: לא זו בלבד שקודם חטא עץ הדעת הי' אדה"ר בגן עדן (כמסופר בשיעור דיום שני), אלא גם לאחר שעבר על רצון הבורא ואכל מעץ הדעת – כמסופר בשיעור דיום שלישי⁶⁰⁷ – נשאר עדיין בגן עדן; ורק לאח"ז – בשיעור דיום רביעי – מתחילה שקו"ט בענין זה: "ויאמר

רכא140
ה' אלקים הן האדם וגו' ועתה פן ישלח ידו וגו'"⁶⁰⁸, ורק לאח"ז באה המסקנא ד"וישלחהו ה' אלקים מגן עדן וגו'"⁶⁰⁹.

רכבומובן גודל החידוש שבדבר – כיון שלכאורה הי' צריך להיות העונש דגירושין כתוצאה ומסובב מחטא עץ הדעת תיכף ומיד לאחרי החטא שהיא סיבת העונש.

רכגלג. ובהקדם המבואר בשל"ה⁶¹⁰ בנוגע לכללות הענין דשכר ועונש – שיש בזה ב' שיטות: שיטה הא' – שזהו"ע סגולי, ולולי זאת, אין קשר ושייכות בין מעשה המצוה או העבירה להשכר או העונש. ושיטה הב' – שזהו"ע טבעי, כסיבה ומסובב (אף שלפעמים מתעכב הדבר, כיון שהקב"ה הוא ארך אפים, כמארז"ל⁶¹¹ שהקב"ה "מאריך רוחי' וגבי דידי'").

רכדוהדעה הרווחת – שעלי' מליץ השל"ה (והובאה גם בתורת החסידות⁶¹²) – ששכר ועונש הו"ע שנקבע בטבע העולם, טבע כפי שהוא מצד הבריאה באופן ד"עולם על מילואו נברא"⁶¹³ (קודם החטא) – שההנהגה ד"בחוקותי תלכו"147 כשלעצמה גורמת ומביאה את השכר ד"ונתתי גשמיכם בעתם וגו'"150.

רכהולדוגמא: כשם שטבע העולם הוא שכדי שיהי' גידול וצמיחה יש צורך בהקדמת פעולת החרישה – כן הוא גם הטבע בישראל, עליהם נאמר⁶¹⁴ "כי תהיו אתם ארץ חפץ", שע"י החרישה שבו ("אַ געאַקערטער איד"), שהו"ע הביטול, "לב נשבר ונדכה גו'"⁶¹⁵, נעשה ראוי לקבל ברכותיו של הקב"ה להיות ענין של גידול וצמיחה הן ברוחניות והן בגשמיות.

רכוועד"ז לאידך, שטבע העולם הוא שמעשה החטא גורם ומביא את העונש, וכמו העונש דגירושין מגן עדן בגלל חטא עץ הדעת, שהוא כמו סיבה ומסובב – כיון שהטבע דגן עדן הוא שאינו יכול לסבול ענין של חטא כו'⁶¹⁶.

רכז141
ועפ"ז, הרי מצד טבע העולם – ש"על מילואו נברא" – הי' צריך להיות ענין הגירושין מגן עדן תיכף ומיד לאחר החטא.

רכחלד. וזהו החידוש בהשיעור דיום שלישי – שלמרות הנהגת אדה"ר באופן שעבר על רצון הבורא, שעי"ז גרם ירידה בכללות העולם וכו', הרי כל זה אינו אלא מצד הנהגתו הוא; אבל מצד הנהגת הקב"ה – הנה גם לאחרי החטא ממתין הקב"ה ומשאיר את אדה"ר בגן עדן, במעמד ומצב שיש לו כל טוב שבעולם בתכלית השלימות [שהרי מה שאצלנו הו"ע של שכר – הי' מעמד ומצב דטבע העולם אצל אדה"ר⁶¹⁷], ונכנס עמו בדברים לומר לו "איכה"⁶¹⁸ – כדי שיתפוס את עצמו ("ער זאָל זיך כאַפּן") להתעורר בתשובה, ולא עוד אלא "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם" – שענין זה הוא התחלת תיקון החטא.

רכטוהגע עצמך:

רללמרות גודל חטאו של אדה"ר⁶¹⁹, ובפרט בהתחשב עם גודל מעלתו שהי' יציר כפיו של הקב"ה⁶²⁰, ומקומו בגן עדן, ומה גם שאילו הי' ממתין ג' שעות הי' יכול לאכול מעץ הדעת⁶²¹ – גומל הקב"ה חסדים להלביש כתנות עור לאדה"ר הלזה שפתח את הצינור לכללות ענין החטאים!...

רלא– (כ"ק אדמו"ר שליט"א הפסיק לרגע, והפטיר:) לא עכשיו הוא הזמן לדבר היפך שבחו של אדה"ר, שמצינו⁶²² אודותיו ב' דעות אם משיח יהי' גדול ממנו או שהוא גדול אפילו ממשיח!

רלבונקודת הדברים – שלמרות היות העונש תוצאה ומסובב מהחטא, ובמילא צריך העונש לבוא תיכף ומיד אחר החטא, מ"מ, ממתין הקב"ה ומורה דרך תשובה⁶²³, שהרי יתכן שיעשה תשובה מעלייתא, שלא זו בלבד שעוקרת את החטא מעיקרא⁶²⁴, אלא עוד זאת שזדונות נעשו לו כזכיות12, ואז, לא זו בלבד שלא יגורש מגן עדן, אלא אדרבה – הגן עדן שלו יהי' באופן נעלה עוד יותר!

רלגויש להוסיף, שעד"ז מצינו גם בנוגע לענין הירושה – כמדובר

רלד142
לעיל⁶²⁵ שאינה תלוי' במעמדו ומצבו של היורש כו' – ש"הכותב את נכסיו לאחרים והניח את בניו" ש"לא היו בניו נוהגים כשורה", "אין רוח חכמים נוחה הימנו", "דדלמא נפקא מיני' זרעא מעליא"⁶²⁶, והיינו, שאי אפשר לדעת מה יהי' לאחרי זמן – אם בנוגע לזרעו, או אפילו בנוגע לעצמו, ע"י התשובה כו'.

רלהלה. ומענין זה שלמדים בשיעור היום בפרשת בראשית, אשר מבלי הבט על המצב הבלתי-רצוי בהוה, יש להמתין ולקוות שיהי' ענין התשובה כו' – למד יוסף בנוגע להנהגתו בארץ מצרים:

רלוגם כאשר מדובר אודות הכהנים של פרעה מלך מצרים, תוקף הקליפה – הרי לעולם אי אפשר לדעת מה יהי' בסופם,

רלזוראי' לדבר – מ"יתרו", שהי' משרי פרעה⁶²⁷, ו"כהן מדין"⁶²⁸, ובסופו של דבר "יתר פרשה אחת בתורה"⁶²⁹, שזהו"ע של יתרון והוספה גם לגבי משה, ע"ד מעלת בעלי תשובה (יתרו) על צדיקים (משה);

רלח– אלא, שענין זה גופא צריך להיות ע"י משה דוקא, כמו שמצינו בנוגע לתורה ותשובה, שאף שגדלה מעלת התשובה על מעלת התורה, שלכן בכח התשובה לתקן את החסרון בתורה, מ"מ, הא גופא שגדלה מעלת התשובה יודעים מהתורה דוקא⁶³⁰.

רלטוזהו גם תוכן ברכתו של יוסף "מבורכת ה' ארצו ממגד שמים מטל ומתהום רובצת תחת גו'" – שענינו של יוסף הוא המשכת ברכה והשפעה עד למטה ביותר, ואפילו לכהנים שבארץ מצרים, כיון שיכול להיות מזה תועלת בקדושה כו'.

רמובענין זה מתבטאת גודל מעלתו של יוסף – שעליו נאמר⁶³¹ "טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל".

רמאלו. וכבכל עניני התורה – יש גם בענין זה הוראה נצחית, היינו, שזהו ענין שנוגע (לא רק ליוסף הצדיק בשעתו, אלא גם) לכאו"א מישראל, בכל מקום ובכל זמן, גם בשמח"ת תשכ"ה בברוקלין:

רמבובהקדמה – שישנם כאלה שאין להם סבלנות להתעסק עם הזולת, ומה גם – טוענים הם – שכבר עשו מה שיכולים לעשות,

רמג143
ואעפ"כ לא פעלו גדולות בשינוי מצב היהדות לטובה, וכיון שכן, הרי מוטב שיתעסקו עם עצמם.

רמדובלאה"כ – טוענים הם – הרי אמרו חז"ל⁶³² "חייך קודמים", ואם הדברים אמורים אפילו ביחס ל"אחיך" – הרי כשמדובר אודות כאלה שהם בבחינת "בריות בעלמא" [כפי שמדייק אדמו"ר הזקן בתניא פל"ב בביאור לשון חז"ל⁶³³ "אוהב את הבריות"], היינו, שמעלתם היחידה היא שנבראו ע"י הקב"ה – עאכו"כ ש"חייך קודמים".

רמהוהמענה לזה – שאפילו בנוגע ל"בריות" אמרו חז"ל210 "הוי מתלמידיו של אהרן כו' אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", היינו, שלא זו בלבד שהשתדל בקירובן לתורה, אלא עוד זאת, שעשה זאת מתוך אהבה.

רמווהגע עצמך:

רמזאהרן – הי' כהן גדול, ש"תפארתו וכבודו שיהי' יושב במקדש כל היום, ולא יצא אלא לביתו בלבד .. ויהי' ביתו בירושלים ואינו זז משם"⁶³⁴, היינו, שנוסף לכך שמקומו האמיתי של כאו"א מישראל הוא בארץ ישראל [ואין זה אלא ש"מפני חטאינו גלינו מארצנו", ועל זה אמרו "אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם"⁶³⁵], הנה בארץ ישראל גופא מקומו של הכה"ג הוא בירושלים ובביהמ"ק, ועד כדי כך, ש"עובד כשהוא אונן, שנאמר⁶³⁶ ומן המקדש לא יצא ולא יחלל, כלומר ישב ויעבוד עבודה שהי' עוסק בה ואינה מתחללת" (דלא ככהן הדיוט שאינו עובד כשהוא אונן, ואם עבד חילל עבודתו)⁶³⁷.

רמחומעלה יתירה באהרן הכהן לגבי שאר כהנים גדולים – ששאר כהנים גדולים מקומם בביהמ"ק אבל לא בקדש הקדשים, שאינם נכנסים לשם אלא מיום הכפורים ליום הכפורים⁶³⁸, "אחת בשנה"⁶³⁹, משא"כ בנוגע לאהרן (וכן משה) – מצינו במדרש⁶⁴⁰ שיכול לבוא אל הקודש בכל עת שירצה, אלא שאז צריך לעשות את כל הענינים האמורים בפרשה: "בזאת יבוא אהרן אל הקודש בפר בן בקר וגו'"⁶⁴¹.

רמטולעומת זאת – "בריות" – אסורים להכנס לביהמ"ק בכלל,

רנ144
שהרי אסור להכנס לביהמ"ק שלא לצורך עבודה⁶⁴², ובלשון חז"ל⁶⁴³ נקרא "ביאה ריקנית" – דיש לומר הרמז בזה, ש"ריקנית" מורה על מעמדו ומצבו של אדם שהוא "ריק" ("אַ פּוסטער מענטש"), ואדם ריק – אסור לו לבוא לביהמ"ק.

רנאוכיון שכן, הרי, כשמדובר אודות אהרן כה"ג – יש לו ברירה לעמוד בביהמ"ק אצל המזבח ולעבוד עבודתו.

רנבואעפ"כ, לא הסתפק אהרן בעבודתו בביהמ"ק, אלא התעסק גם עם "בריות" – לקרבן לתורה, ועוד זאת – שהתעסקותו עם הבריות לקרבן לתורה היתה מתוך אהבה.

רנגומזה מובן גם בנוגע לכאו"א מישראל, שנקראו "ממלכת כהנים"⁶⁴⁴, "כהנים גדולים"⁶⁴⁵ – שכאשר מישהו טוען שעבודתו היא בביהמ"ק להיותו בדוגמת הכה"ג,

רנד[ואף שיודע שכה"ג צריך להיות גדול מכל אחיו⁶⁴⁶, והוא מצד עצמו אינו גדול מכל אחיו, מ"מ טוען שיש אפשרות שיהי' גדול מכל אחיו – שהרי הדין223 הוא שאם אין לו משלו אזי אחיו מגדלין אותו...],

רנהאומרים לו, שאעפ"כ צריך לעסוק גם עם בריות לקרבן לתורה, ולעשות זאת (לא בדרך כפי' והכרח, אלא) מתוך אהבה – שזהו גם תוכן הענין ד"טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל", שנוסף על עצם הנתינה מלחמו [לא רק מענינים שהם מותרות בלבד, אלא גם "מלחמו"] לדל [כולל גם דל ואביון דלית לי' מגרמי' כלום, כנ"ל (סט"ו) מהמבואר באגה"ק89 בפירוש "חסד", ח"ס דלי"ת], צריכה להיות הנתינה באופן ד"טוב עין", בסבר פנים יפות כו',

רנוולא עוד אלא שה"טוב עין" חשוב עוד יותר מהנתינה עצמה – כפי שמצינו בנוגע לצדקה: "כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות"⁶⁴⁷, ועד"ז מצינו בנוגע לכיבוד אב ואם: "יש מאכיל לאביו פסיוני וטורדו מן העולם, ויש מטחינו בריחים ומביאו לחיי העולם הבא"⁶⁴⁸.

רנזוזוהי נקודת ההוראה והנתינת כח שלוקחים משיעור חומש היומי – החל מפרשת ברכה שבה מדובר אודות ברכתו של יוסף שהיא בהתאם

רנח145
לשרשו ומקורו ועבודתו המיוחדת באופן ד"טוב עין", והמשכו בפרשת בראשית שבה מדובר אודות הנהגתו של הקב"ה בהענין דגמילות חסדים – שכאשר פוגשים יהודי שצריך עזר וסיוע באיזה ענין, אזי צריך להניח את כל עניניו הצדה וליתן מלחמו לדל כו'.

רנטובכל זה ניתוסף נתינת כח יתירה מנשיא הדור – כ"ק מו"ח אדמו"ר, ששמו (הראשון) יוסף – "וליוסף אמר מבורכת ה' ארצו וגו'"⁶⁴⁹, שאמר והורה והראה וסלל את הדרך להנהגה באופן ד"טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל", שעי"ז יוכל כאו"א להתנהג כן, ומתוך שמחה וטוב לבב.

רס* * *

רסאלז. מהענינים המיוחדים דשמיני-עצרת (ששייך גם לשמח"ת שהוא יו"ט שני של גלויות דשמע"צ) – שבו מתחילים לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם"⁶⁵⁰, שהו"ע הברכה בנוגע לירידת גשמים כפשוטם.

רסבוהענין בזה:

רסגאודות מעלתה של ארץ ישראל – מקומם האמיתי של בנ"י (כנ"ל סל"ו) – מפורש בקרא⁶⁵¹: "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא גו' אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך גו' (אלא) למטר השמים תשתה מים".

רסדומהמעלות שבזה – שבארץ ישראל רואים בגלוי שכללות ענין הפרנסה (צמיחת התבואה והפירות) בא מן השמים, "למטר השמים תשתה מים", ולכן מתפללים להיושב בשמים ומבקשים ממנו על הגשמים כו'⁶⁵², דלא כבארץ מצרים, דכיון ש"השקית ברגלך", יכולים לטעות שעזב ה' את הארץ כו'.

רסהוע"ד שמצינו בנוגע לעלי' לרגל, שכאשר בנ"י היו באים לירושלים ולביהמ"ק ורואים שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה, הי' זה פועל עליהם הוספה ביראת שמים ולימוד התורה97. ודוגמתו גם בנוגע לארץ ישראל בכללותה – שכאשר רואים שענין הפרנסה אינו תלוי במעשה ידי בני אדם, אלא בהגשמים היורדים מן השמים, הרי זה פועל עליהם

רסו146
שיוסיפו בתומ"צ כו'. וע"ד מארז"ל⁶⁵³ על הפסוק⁶⁵⁴ "יערוף כמטר לקחי" – "שברו בריות את ערפן מיד מטר יורד".

רסזוכן הוא בנוגע להמשכת החיות ברוחניות – כידוע⁶⁵⁵ שבחוץ לארץ נמשכת ומתלבשת החיות באמצעות ממשלת הע' שרים כו', משא"כ בארץ ישראל נמשכת החיות שלא ע"י התלבשות בע' שרים הנ"ל (כי אם בדרך מעביר בלבד), ובלשון הכתוב⁶⁵⁶ (בהמשך למעלתה של ארץ ישראל ש"למטר השמים תשתה מים") "ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה".

רסחלח. וענין זה ישנו גם כאשר "מפני חטאינו גלינו מארצנו":

רסטובהקדמה – שהאפשרות שתהי' לגוים שליטה כו', אינה אלא בנוגע להגשמיות דארץ ישראל, אבל הרוחניות דארץ ישראל – שזהו הפנימיות והעיקר – היא בבעלותם הבלעדית של הקב"ה ובנ"י, באופן ד"יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך"⁶⁵⁷.

רעומזה מובן שכל הענינים האמורים בנוגע לארץ ישראל צריכים להיות וישנם גם בזמן הגלות ובחוץ לארץ – בנוגע לארץ ישראל הרוחנית.

רעאויש לבאר זה ע"פ דין התורה ש"ד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום"⁶⁵⁸, היינו, שכאשר חפץ מסויים נכנס בד' אמותיו הרי הוא נעשה שלו מבלי שיצטרך לעשות איזו פעולה, וא"כ, בכל מקום ומצב שבו נמצא איש הישראלי – ו"אע"פ כו' ישראל הוא"⁶⁵⁹ – הרי ד' אמותיו הם בבחי' "ארץ ישראל".

רעבומזה מובן, שיהודי יכול וצריך לפעול בד' אמותיו שיהי' נראה בהם הענין ד"עיני ה' אלקיך גו'", ובמילא, גם הענין ד"למטר השמים תשתה מים", היינו, שכל ההשפעות שלו – כולל גם אותן ההשפעות שמצד ההעלם וההסתר שבעולם ומצד החושך כפול ומכופל דזמן הגלות נראה ונדמה לו שהם ענינים טבעיים – נמשכות ובאות מלמעלה ("למטר השמים"), ואין זה אלא שענין זה בא באופן ד"אכן אתה א-ל מסתתר"⁶⁶⁰, כדי שיהי' נתינת מקום לענין הבחירה, "ובחרת בחיים"⁶⁶¹.

רעג147
והטעם שענין זה נאמר בנוגע לענין הגשמים ("למטר השמים") דוקא – לפי שבזמן שביהמ"ק הי' קיים ובנ"י היו יושבים על אדמתם, היתה עיקר פרנסתם מעבודת האדמה, כך שהיו זקוקים ביותר לירידת גשמים, כדי להיות "ארץ ממנה יצא לחם"⁶⁶² – "לחם" שכולל כל צרכי הסעודה (כמ"ש בפירוש רש"י⁶⁶³), שזהו"ע הפרנסה, שכולל מזון לבוש ובית⁶⁶⁴, שהם כללות צרכי האדם,

רעדוכן הוא גם בנוגע לכל שאר האופנים שעל ידם באה פרנסתם של ישראל בזמן הגלות ובחוץ לארץ – שכולם מן השמים, ובלשון הכתוב⁶⁶⁵ "כי כאשר ירד הגשם גו' מן השמים גו' הרוה את הארץ והולידה והצמיחה גו' כן יהי' דברי וגו'".

רעהוזוהי המעלה בפרנסתם של כל אחד ואחת מישראל, שלהיותם "חלק הוי' גו' חבל נחלתו"⁶⁶⁶, נמשכת ובאה פרנסתם ע"י הקב"ה ("הזן ומפרנס לכל") בכבודו ובעצמו, משא"כ אומות העולם, "יצב גבולות עמים"⁶⁶⁷, שפרנסתם באה ע"י התלבשות בע' שרים, כנ"ל.

רעולט. וע"פ האמור שענין הגשמים מורה על כללות ההשפעה מלמעלה – מובן תוכן הענין דברכת הגשמים בשמיני-עצרת:

רעזכאשר עומדים בתחלת השנה החדשה, לאחר העבודה דר"ה, עשי"ת, יוהכ"פ, חג הסוכות, עד לשמע"צ ושמח"ת – תקופת הימים טובים, שבהם נמצאים במעמד ומצב שלמעלה מעובדין דחול, ומתקופה זו עומדים לצאת לעבודה דכל ימות השנה בבירור וזיכוך עניני העולם,

רעח– שעל זה אומר הקב"ה לישראל "קשה עלי פרידתכם עכבו עוד יום אחד"⁶⁶⁸, "בבקשה מכם עשו לי סעודה קטנה"⁶⁶⁹, כמשל המלך שאומר לאוהבו "נגלגל אני ואתה במה שתמצא"⁶⁷⁰, "פר אחד איל אחד"⁶⁷¹, אשר, ענין זה מהוה גם נתינת כח למילוי השליחות בעולם –

רעטהרי זה הזמן שבו צריכים לפעול את הענין דברכת גשמים – לכל לראש בנוגע לירידת גשמים כפשוטו, וכולל גם בנוגע לכל צרכי האדם, שכולם תלויים בהמשכה והשפעה מלמעלה שנרמזת בענין הגשמים –

רפ148
שכל זה יהי' באופן של גשמי ברכה, היינו, המשכת ברכה והשפעה בבני חיי ומזוני רויחי, שעי"ז יוכל יהודי לעבוד עבודתו בעולם במשך כל השנה כולה.

רפאמ. ובענין זה יש לידע ולזכור את דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע לבקשת ברכה⁶⁷²:

רפבענין הברכה – אומר הרבי – הוא כמו גשמי ברכה, שהתועלת שבירידת הגשמים היא בשדה חרושה וזרועה דוקא, היינו, שתחילה צריכים לחרוש את השדה, ואח"כ צריכים לזרוע אותה – לכל הפחות גרעין אחד, ואז, כשיורדים גשמים, תוכל להיות הצמיחה מאה פעמים ככה, "מאה שערים"⁶⁷³, ויתירה מזה, שמאה פעמים ככה הוא בנוגע להמעשר (כדרשת חז"ל⁶⁷⁴ "אומד זה למעשרות הי'"), ועד לאופן שעליו נאמר⁶⁷⁵ "והריקותי לכם ברכה עד בלי די".

רפגומזה מובן גם בעבודת האדם – שלכל לראש צריך להיות ענין החרישה, "לרפויי ארעא"⁶⁷⁶, היינו, להחליש את החומריות וההגשמה שבמציאותו, ולפעול בו תנועת הביטול (כנ"ל סל"ג), והיינו, שנעשה כמו עפר רך, כולל גם בפשטות – שהוא רך ונוח לכל אדם (ע"ד מארז"ל⁶⁷⁷ "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז"), ולאח"ז צ"ל ענין הזריעה כו', ואז – ע"י הגשמי ברכה – תהי' הצמיחה כו' בריבוי גדול.

רפדמא. והנה, בנוגע להפעולה שעל ידה נעשה ירידת גשמים (שזהו כללות ענין ההשפעה מלמעלה) – ידוע סיפור הזהר⁶⁷⁸ "זימנא חדא הוה צריכא עלמא למטרא, אתו לקמי' דר"ש .. פתח ואמר שיר⁶⁷⁹ המעלות הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד כו'", והיינו, שפעל ירידת גשמים עי"ז שאמר דרוש בתורה על הפסוק "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד".

רפהומבואר בזה⁶⁸⁰ – שאצל רשב"י נעשו כל הענינים ע"י האומנות שלו, שזוהי התורה – "תורתו אומנתו"⁶⁸¹, ולכן, נעשה גם הענין דירידת

רפו149
גשמים (לא ע"י עבודת התפלה, או ע"י קיום מצוה כו', אלא) ע"י אמירת תורה דוקא.

רפזאמנם, נוסף על כללות הפעולה דירידת גשמים ע"י התורה מצד הענין ד"תורתו אומנתו", שזהו בכל עניני התורה בשוה – יש עוד ענין בזה – שבתורה גופא נפעל ענין זה ע"י אמירת תורה על הפסוק "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" דוקא.

רפחוכיון שבודאי גם פרט זה הי' בכוונה מכוונת, ולא במקרה [במכ"ש וק"ו מהא שגם בעניני העולם אין דבר שהוא במקרה, אלא הכל מכוון (כנ"ל סכ"ט), ועאכו"כ שכן הוא בתורה] – עכצ"ל, שבהאומנות דתורה גופא שייכת הפעולה דירידת גשמים להענין ד"שבת אחים גם יחד" דוקא.

רפטוהמשל לזה – מענין האומנות כפשוטה, שיש להאומן כלים מכלים שונים, ועשיית האומנות היא באופן שמשתמש בכל כלי בהתאם לתכלית ומטרה הדרושה, ודוגמתו בה"אומנות" דתורה – שיש בתורה ריבוי ענינים, וצריך לידע איזה ענין בתורה מכוון ומתאים לפעול פעולה מסויימת.

רצוע"ד המבואר בנוגע לדברי הגמרא99 "חש בראשו יעסוק בתורה .. חש בגרונו יעסוק בתורה .. לכל בשרו מרפא" – והרי אין ענין (ומארז"ל) יוצא מידי פשוטו, שהתורה היא רפואה (לא רק לנפש, אלא) גם לגוף כפשוטו – דלכאורה הרי רואים שהחש בראשו ועוסק בתורה לאו דוקא שמתרפא על אתר?! אך הענין הוא – שיש בתורה כמה חלקים וענינים, וביניהם גם ענינים השייכים לראש וענינים השייכים לגרון, וכאשר החש בראשו עוסק בתורה – אילו הי' יודע לכוין ולמצוא את החלק והענין בתורה השייך לראש, הי' מתרפא מיד⁶⁸².

רצאועד"ז בעניננו – שכדי לפעול ירידת גשמים ע"י אמירת תורה, הוצרך רשב"י למצוא ענין בתורה השייך לירידת גשמים, ודוקא ע"י ענין זה יוכל להמשיך שתהי' ירידת גשמים כפשוטו בעוה"ז הגשמי.

רצבמב. ובביאור שייכות הפסוק "שבת אחים גם יחד" להפעולה דירידת גשמים – יש לומר:

רצג"שבת אחים גם יחד" – קאי על כללות ההנהגה באופן של אהבת ישראל, "אוהב שלום כו' אוהב את הבריות כו'", "טוב עין הוא יבורך" (כנ"ל סל"ו), שזוהי גם ההדגשה ד"הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם

רצד150
יחד", שהענין ד"שבת אחים גם יחד" הוא באופן של טוב ונעימות, ע"ד האמור לעיל בנוגע לנתינת הצדקה בסבר פנים יפות דוקא, "המפייסו כו'".

רצהוענין זה אינו הוראה פרטית לאיש פרטי, אלא זהו ענין הכי עיקרי וכללי אצל כללות בנ"י, כמובן מדברי אדמו"ר הזקן⁶⁸³ ש"ואהבת לרעך כמוך"⁶⁸⁴ חד הוא עם "ואהבת את ה' אלקיך"⁶⁸⁵, וא"כ, כשם ש"ואהבת את ה' אלקיך" שנאמר בפרשה ראשונה דק"ש הוא ציווי שכאו"א מישראל מחוייב בו, כך גם "ואהבת לרעך כמוך" הוא ציווי שמחוייב בו כאו"א מישראל – מכהן גדול עד כו' (כמוזכר במשנה⁶⁸⁶) – אין נקי, וגם פשוט שבפשוטים יכול לפעול רבות ע"י אהבת ישראל.

רצווכמו שהוא בנוגע לענין הצדקה – כסיפור חז"ל⁶⁸⁷ אודות רבי עקיבא, שהי' במצב של עניות גדולה, ובא אליו אליהו הנביא – שנדמה לו כעני מרוד – וביקש ממנו שיתן לו קצת תבן כו'. וכן הוא בהלכה – ש"אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן צדקה לאחר", "לא ימנע עצמו משלישית השקל בשנה"⁶⁸⁸.

רצז– ולהעיר גם מהמנהג דנתינת צדקה בסכום המכוון למספר ימי השנה, "קרן השנה"⁶⁸⁹, שהחילוקים בזה אינם אלא בנוגע לכמות הנתינה, לפי חשבון של פרוטות, פרוטה אחת לכל יום, או בסכומים גדולים כו', אבל הנתינה עצמה צריכה להיות אצל כאו"א, שכן, ענין הצדקה הוא ה"כלי" שעל ידו נמשכת צדקתו של הקב"ה בכל המצטרך לו ולבני ביתו.

רצחוענין זה – אהבת ישראל, "שבת אחים גם יחד" – נוגע ושייך במיוחד לירידת גשמים, כי, הענין דירידת גשמים (כללות ענין הפרנסה) קשור עם ענין של דין, כמארז"ל⁶⁹⁰ "קשה יומא דמיטרא כיומא דדינא", ולכן, העצה לפעול ירידת גשמים למרות הדין שבדבר, היא – כח ומעלת הציבור, כמארז"ל⁶⁹¹ "אין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים, שנאמר⁶⁹² הן א-ל כביר ולא ימאס", שלכן, גם בתפלת יחיד צריך לכלול את עצמו עם הציבור⁶⁹³ (נוסף על העצה להתפלל על חבירו, כמארז"ל⁶⁹⁴ "כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה").

רצט151
וזהו תוכן סיפור הזהר שכאשר איצטריך עלמא למיטרא אמר רשב"י תורה על הפסוק "שבת אחים גם יחד" וירדו גשמים – כי:

שהסיבה לכך שלא ירדו גשמים בעולם (איצטריך עלמא למיטרא), היא – מצד ענין הדין כו'. והעצה לזה היא – אמירת תורה על הפסוק "שבת אחים גם יחד", שהו"ע צירוף והתכללות כו"כ מבנ"י יחדיו כמו "אחים", וכפי שמדייק ומוסיף אדמו"ר הזקן בתניא פרק לב "(נקראו כל ישראל) אחים ממש", שזהו לפי ש"כולן מתאימות ואב א' לכולנה", שמצד זה נעשים מציאות אחת⁶⁹⁵ – שאז אין מקום להתחשב עם מעמדו ומצבו של זה או של אחר כו', ובמילא, לא עביד קוב"ה דינא.

שאוזהו גם מ"ש "ברכנו אבינו כולנו כאחד"⁶⁹⁶ – שהכלי להמשכת ברכותיו של הקב"ה הו"ע האחדות, "כולנו כאחד", "שבת אחים גם יחד".

שבמג. וענין זה שייך במיוחד לשמע"צ – שבו ישנו הענין דברכת גשמים – ושמח"ת (יו"ט שני של גלויות דשמע"צ), שבהם מודגש השיוויון והאחדות דבנ"י:

שגבמשך השנה כולה – השיוויון והאחדות דבנ"י היא בנוגע לקיום המצוות בפועל ממש, שכן, אותם תפילין (ד' הפרשיות עם כל פרטי האותיות והתגין כו') שמניח משה רבינו, מניח גם יהודי פשוט שבפשוטים,

שד– ואף שבנוגע לכוונת המצוה יש חילוקי דרגות, הרי המעשה הוא העיקר113, ובמעשה המצוה שוים כולם. ולא עוד אלא שגם בנוגע לכוונת המצוה, הרי הכוונה העיקרית בכל המצוות היא שזהו ציווי הקב"ה באופן של חוקה חקקתי כו' אין לך רשות להרהר אחרי'⁶⁹⁷ (שבאופן כזה צריך להיות קיום כל המצוות⁶⁹⁸), ובענין זה שוים כל ישראל;

שהאבל בנוגע ללימוד התורה, שתכליתו לידע את התורה, היינו, שהלימוד יהי' באופן של הבנה והשגה עד שיומשך גם במוח הדעת – הרי כיון ש"אין דיעותיהם שוות"⁶⁹⁹, ישנם גם חילוקי דרגות בידיעת התורה מן הקצה אל הקצה⁷⁰⁰.

שואמנם, במה דברים אמורים – בנוגע לחלק ההבנה וההשגה שבלימוד התורה, אבל כשמדובר אודות שמחת תורה,

שז152
– שאז מתחילים בנ"י את התורה כולה (מ"בראשית", התחלת תושב"כ, שבה נכללת גם תושבע"פ כולה, כולל גם מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש) באופן מחודש, וכל אחד מישראל עולה לתורה ומברך בשם ומלכות "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", "נותן התורה", כיון שברור הדבר בוודאות, "בלי שום ספק וספק ספיקא בעולם"⁷⁰¹, שניתנה לו התורה (דלא כבנתינת הצדקה, שאחד הטעמים שאין מברכים עלי', הוא, שמא לא ירצה העני לקבל את הצדקה⁷⁰²); ולפני זה ישנה גם השמחה דהקפות, הן ביום שמח"ת והן בליל שמח"ת, וע"פ מנהג החסידים גם בליל שמע"צ –

שחהרי השמחה בעת ההקפות היא באופן שרוקדים עם הס"ת כפי שהיא חגורה במפה וכרוכה במעיל, כך שאי אפשר ללומדה באותה שעה, וא"כ, בהריקודים עם הס"ת בשמח"ת משתווים כל בנ"י מהגדול שבגדולים עד לקטן שבקטנים⁷⁰³.

שטוזהו גם מה שאומרים בהפיוט "שישו ושמחו בשמחת תורה": "אברהם שמח בשמחת תורה כו' משה שמח בשמחת תורה", היינו, שמחתו של משה רבינו ש"קיבל תורה מסיני"⁷⁰⁴, וכן שמחתו של אברהם אבינו ש"זקן ויושב בישיבה הי'" ו"קיים כו' כל התורה כולה"⁷⁰⁵ – ומשום זה צריך לשמוח ולרקוד יהודי פשוט בברוקלין בשנת תשכ"ה!... ולא רק באופן ששמח בשמחתם של אברהם אבינו ומשה רבינו, אלא באופן שזוהי השמחה שלו!

שיונמצא, שבהקפות דשמח"ת מודגשת אחדותם של כל ישראל – "שבת אחים גם יחד" – מאברהם אבינו ומשה רבינו, "ראשיכם שבטיכם", עד ליהודי פשוט בסוף כל הדורות, "חוטב עציך עד שואב מימיך"⁷⁰⁶.

שיאמד. ויש לקשר ענין זה עם האמור לעיל שבנוגע לקיום המצוות במעשה בפועל שוים כל בנ"י:

שיבובהקדם מ"ש הצ"צ⁷⁰⁷ ש"מר"ה עד שמע"צ הוא ג' כתרים, היינו בר"ה אמרו לפני מלכיות זהו המשכת כתר מלכות, וביוהכ"פ כתר כהונה

שיג153
שנכנס הכה"ג לפני ולפנים .. ואח"כ כתר תורה בשמע"צ", ומסיים: "וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה (הוא) בחינת כתר שם טוב" (ש"עולה על גביהן"⁷⁰⁸).

שידובזה מודגשת מעלת קיום המצוות במעשה בפועל דוקא, אף שענין המעשה הוא הדרגא התחתונה שבאדם – בדוגמת מעלת כתר שם טוב, שעם היות ה"שם" ענין חיצוני שאינו נוגע למהות האדם, ועל ידו אי אפשר לידע מהות האדם ותכונותיו, אם הוא חכם, טוב לב, וכיו"ב, מ"מ, פונה האדם בכל עצמותו ע"י הקריאה בשם דוקא⁷⁰⁹, ובפרט בשם ע"פ תורה (ולא שם הסכמי בלבד), שבו נמשכת החיות כו', כתורת הרב המגיד⁷¹⁰ על הפסוק⁷¹¹ "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חי' הוא שמו".

שיהובמק"א ביאר הצ"צ⁷¹² שכתר שם טוב הו"ע הריקודים בשעת ההקפות⁷¹³.

שיוובשני ענינים אלה הקשורים עם "כתר שם טוב" – קיום המצוות במעשה בפועל, וההקפות דשמח"ת – שוים כל בנ"י.

שיזמה. ויה"ר שבעמדנו ביום שמח"ת שבו מודגש ביותר הענין ד"מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" – יתוסף עוד יותר באחדותם של ישראל, שזהו הכלי להמשכת ברכותיו של הקב"ה, שכללותה הו"ע ברכת הגשמים⁷¹⁴.

שיחולכל לראש – המשכת הברכה בנוגע לענינים רוחניים, "למטר השמים", החל מלימוד התורה,

שיטשיהי' הלימוד באופן של תורתו אומנתו – לכל הפחות באותה שעה שקובע ללימוד התורה (שמתפשטת ופועלת על כל היום כולו), שאז הוא במעמד ומצב ש"תורתו אומנתו" – כשם שהפעולה דירידת גשמים ע"י אמירת תורה על הפסוק "הנה מה טוב גו' שבת אחים גם יחד" היתה מצד הענין ד"תורתו אומנתו" (כנ"ל סמ"א),

שככולל גם שהלימוד הוא באופן ד"שבת אחים גם יחד" – לא "בד בבד"⁷¹⁵, אלא באופן של "דיבוק חברים"⁷¹⁶, דאף שעי"ז באים ל"מלחמתה של תורה"⁷¹⁷, הרי סוכ"ס "נעשים אוהבים זה את זה"⁷¹⁸ כמו "אחים".

שכא154
ומהברכה בנוגע ללימוד התורה – נמשכת ברכה גם בנוגע לכל הענינים הגשמיים,

שכבהחל מהברכה בנוגע לירידת גשמים כפשוטם – כבתפלה קצרה שהי' הכהן גדול מתפלל בהיכל בצאתו מקודש הקדשים (ודוגמתו גם בהיציאה מקדושת מועדי חודש תשרי עד לסיומם וחותמם בשמח"ת): "יהי רצון כו' שתהא שנה זו הבאה עלינו ועל כל עמך בית ישראל בכל מקום שהם אם שחונה גשומה", "שנת טלולה גשומה", ובנוסח התפלה שאומרים בברכת גשמים: "לברכה כו' לחיים כו' לשובע כו'",

שכגובפשטות – שנה טובה ומבורכת בכל המצטרך לכל אחד ואחת מישראל מנפש ועד בשר, ושניהם גם יחד.

שכד* * *

שכהמו. בהמשך להמדובר לעיל (סכ"ח ואילך) אודות ג' פרשיות ראשונות דפרשת בראשית (שבשיעור היומי) שבהם נכלל גם הסיפור אודות הענין הבלתי-רצוי דחטא עץ הדעת – יש להוסיף עוד נקודה:

שכוכללות הענין דחטא עה"ד נגרם ובא ע"י חוה, כמסופר בפשטות הכתובים.

שכזולכן אמרו חז"ל⁷¹⁹ שתיקון החטא נעשה ע"י נשים דוקא, שלהן ניתנו ג' מצוות: מצות נדה – על ידי ששפכה דמו של אדה"ר לפיכך ניתן לה מצות נדה (כדי שיתכפר לה על דם האדם ששפכה), מצות חלה – על ידי שקלקלה את אדה"ר שהי' גמר חלתו של עולם לפיכך ניתן לה מצות חלה, ומצות הדלקת הנר – על ידי שכבתה נשמתו (נרו) של אדה"ר לפיכך תשמור הדלקת הנר. והיינו, שעי"ז שנשי ישראל מקיימות ג' המצוות הנ"ל – שר"ת שלהן "החן"⁷²⁰ – נעשה תיקון חטא עה"ד.

שכחאמנם, למרות הענין הבלתי-רצוי דחטא עה"ד שנגרם ע"י חוה – הנה בפנימיות התורה נתבאר ענינה של חוה למעליותא – כמו שהוא בתורה, כדלקמן.

שכטמז. ובהקדמה – שהתורה נקראת "אדם", כמ"ש⁷²¹ "זאת התורה אדם", דכשם שבאדם יש רמ"ח אברים ושס"ה גידים, כך יש בתורה רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה.

של155
ובפרטיות יותר – תושב"כ ותושבע"פ הם בדוגמת אדם וחוה⁷²²:

שלאהחילוק שבין תושב"כ לתושבע"פ – שהענינים שבתושב"כ הם בהעלם, ותושבע"פ מפרשת ומבארת ומגלה את הענינים שישנם בהעלם בתושב"כ,

שלב– כהלשון הרגיל⁷²³: "מנא הני מילי כו' דאמר קרא כו'" (ואפילו "מנא הא מילתא דאמרי אינשי כו'"⁷²⁴), כיון ש"ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא"⁷²⁵, אלא שזהו באופן של רמז בלבד, וצריך לגלותו כו' –

שלגהן בנוגע לפירוש וביאור תרי"ג מצוות התורה [שהרי מתושב"כ לבדה לא יודעים כיצד לקיים את המצוות, וכדי לידע את המעשה אשר יעשון ואלה אשר לא תעשינה, יש צורך בפירושם וביאורם בתושבע"פ] – בחלק ההלכה, והן בנוגע לפירושי המקראות – בחלק הדרוש וכו'.

שלדונמצא, שתושב"כ היא בחי' אדם, בדוגמת טפת הזכר שבה נמצא בכח ובהעלם כל מציאות הולד, ותושבע"פ היא בחי' חוה, בדוגמת האשה שבה ועל ידה באה מציאות הולד לידי גילוי⁷²⁶.

שלהועז"נ⁷²⁷ "לילה ללילה יחוה דעת" – שע"י תושבע"פ, שנקראת לילה, נעשה הענין ד"יחוה דעת", לגלות ולפרש ולבאר את הענינים הבלתי מובנים שבתושב"כ.

שלווזהו גם מ"ש בכתבי האריז"ל⁷²⁸ ש"חוה" בגימטריא י"ט הוא מספר המילוי של שם הוי' (במילוי אלפין), וכשמצרפים את המילוי (י"ט) לשם הוי' עצמו, שמספרו כ"ו, נעשה מ"ה, הגימטריא ד"אדם" – כי, ענין המילוי הוא גילוי ההעלם, שזהו ענינה של תושבע"פ שנקראת חוה, לגלות את ההעלם דתושב"כ. ודוקא עי"ז נעשית השלימות דתושב"כ – שנקראת "אדם".

שלזמח. ובתיווך ב' הענינים הנ"ל (שמחד גיסא קאי "חוה" על תושבע"פ שעל ידה נעשה גילוי ההעלם דתושב"כ, ולאידך גיסא נעשה על ידה כללות הענין דחטא עה"ד) – יש לומר:

שלחנתבאר לעיל (ס"א) מאמר הצ"צ אודות דברי הבעש"ט שמחול הוא קירוב וריחוק, כידוע במשל ה"שווינדעל-טרעפּ".

שלט156
ונקודת הדברים בנוגע לעניננו – שתכלית הריחוק הוא בשביל הקירוב שיהי' לאח"ז, ונמצא, שאע"פ שבגלוי ה"ז ענין של ירידה וריחוק, מ"מ, באמת ובפנימיות ה"ז ענין של קירוב, והריחוק אינו אלא למראית עין.

שמועד"ז בנוגע לכללות ענין החטאים (החל מחטא עה"ד) – שכיון שישנה ההבטחה ש"לא ידח ממנו נדח"⁷²⁹, הרי בודאי שסוכ"ס יהי' ענין התשובה, שעל ידה נעשה התיקון לא רק באופן שנעקר החטא מעיקרו, אלא עוד זאת, שניתוסף העילוי דהפיכת הזדונות לזכיות⁷³⁰.

שמאונמצא, שבכללות הסיפור דחטא עה"ד שנגרם ע"י חוה, מודגשת גם ובעיקר מעלתן של נשי ישראל (הענין ד"חוה" למעליותא) – שבכחן וביכלתן, ע"י קיום ג' המצוות הדלקת הנר חלה ונדה ("החן"), לפעול תיקון ושלימות גם "בגן עדן מקדם" (מקומם של אדה"ר וחוה), ואפילו בעולם האצילות (דכשם שע"י החטא נעשה ירידה לא רק בעולם העשי', אלא גם בעולם האצילות, הרי גם הפעולה דתיקון החטא מגעת בעולם האצילות).

שמבמט. וענין זה מהוה לימוד והוראה ונתינת-כח בעבודתן של נשי ישראל במשך כל השנה כולה:

שמגובהקדם מ"ש אדמו"ר הזקן בשו"ע⁷³¹ בהטעם שהנשים מוזהרות במצות הדלקת נר שבת יותר מהאנשים (נוסף לכך ש"מפני שהיא כבתה נרו של עולם לכך נתנו לה מצות הדלקת נר שבת שתתקן מה שקלקלה") – "מפני שמצויות בבית ועוסקות בצרכי הבית".

שמדוהענין בזה – שלהיותן מצויות בבית ועוסקות בצרכי הבית, אינן באות במגע כ"כ עם העולם שמבחוץ, ובמילא אינן מושפעות מהעולם שמבחוץ, ולכן מסוגלות הן יותר לתפקיד של "עקרת הבית"⁷³², להנהיג את הבית היהודי באופן המתאים, כולל גם להוסיף שלימות אצל הבעל (ע"ד האמור לעיל שע"י המילוי דשם הוי', בגימטריא חוה, נעשה השלימות דאדם, בגימטריא מ"ה).

שמהולכל לראש – ע"י תוספת זהירות והידור בג' מצוות הנ"ל: הדלקת הנר – שעי"ז נעשה הענין דשלום בית⁷³³, חלה – שענין זה

שמו157
פועל גם בכל צרכי האדם שנכללים ב"לחם" (כנ"ל סל"ח), ונדה – שקשור ופועל על כל המשך הדורות שלאח"ז, בנין עדי עד.

שמזועוד והוא העיקר – שע"י פעולתן של נשי ישראל בבנין בתים בישראל, בנין עדי עד, זוכים במהרה בימינו להבנין העיקרי – בית המקדש השלישי שיבנה ע"י משיח צדקנו (כפס"ד הרמב"ם⁷³⁴),

שמחויתירה מזה – שמקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא, וצריך רק להתגלות ולבוא מן השמים (כדאיתא בפרש"י ותוס' במסכת סוכה⁷³⁵),

שמטכן תהי' לנו – ע"י מעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות, ומתוך שמחה וטוב לבב.

שנ[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון מאדמו"ר מהר"ש, ואח"כ ניגון מאדמו"ר הצ"צ].

שנא* * *

שנבנ. נהוג בשנים האחרונות להזכיר בהתוועדות דשמח"ת ע"ד "קרן השנה", כפי שכבר נתבאר בארוכה בשנים שלפנ"ז⁷³⁶.

שנגותוכן הדברים:

שנדמצות הצדקה – צריכה להיות בכל ימות השנה, כולל גם בשבתות וימים טובים (באופן המותר, כמובן).

שנה[ואדרבה: ביו"ט מודגש ביותר החיוב דצדקה – כדי לשלול את הענין ד"פרש חגיכם" (כנ"ל ס"ו). וגם בנוגע לשבת – אף ש"פרש שבתכם לא קאמר", הרי זה רק בנוגע לשלילת הענין דפרש כו', אבל מ"מ ישנו החיוב דנתינת צדקה עוד יותר מאשר בימות החול, כי, החיוב דמצות הצדקה תלוי בהישג יד הנותן, וכיון שביום השבת יש בהישג ידו יותר מאשר בימות החול, הרי במילא גדל גם החיוב דצדקה יותר].

שנואמנם, מצד ריבוי הטרדות, או סיבות אחרות, עלולים לשכוח לפעמים ע"ד נתינת הצדקה.

שנזועל זה נתייסד "קרן השנה" – שממנה נותנים לצדקה מידי יום ביומו – שבה יכול להשתתף כל הרוצה ע"י נתינת סכום המכוון למספר ימי השנה, כפי נדבת לבו.

שנח158
ופשוט, שאף שהמכוון ב"קרן השנה" הוא שלא יעבור יום אחד ללא נתינת צדקה, שבשביל זה מספיק גם סכום סמלי (אפילו קטן ביותר) עבור כל יום, מ"מ, אין לצאת ידי חובה בנתינת סכום קטן בלבד, אלא אדרבה – כל המרבה הרי זה משובח, וכל המוסיף מוסיפין לו.

שנטוכל זה – נוסף על המעלה המיוחדת בנתינת הצדקה באופן ש"לא ידע למי נתן ולא ידע העני ממי לקח .. כגון לשכת חשאים שהיתה במקדש .. וקרוב לזה הנותן לתוך קופה של צדקה .. שהממונה נאמן וחכם ויודע להנהיג כשורה", כמ"ש הרמב"ם⁷³⁷ בענין ה"שמונה⁷³⁸ מעלות (ש)יש בצדקה"⁷³⁹.

שסנא. ויש להמתיק ולקשר זה עם ענין בתורה – בנוגע למחצית השקל (שמעין זה ישנו גם בזמן הזה – כמנהג ישראל ליתן מחצית השקל בערב פורים⁷⁴⁰):

שסא"מצות עשה מן התורה ליתן כל איש ישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה"⁷⁴¹, ו"לוקחין ממנה תמידין של כל יום והמוספין וכל קרבנות הצבור וכו'"⁷⁴², ועי"ז יש לכאו"א מישראל חלק בקרבנות הציבור שהיו מקריבים במשך כל השנה כולה, כולל גם אלו שנתנו שקליהם לאחרי זמן, שהרי במחצית השקל תורמים לא רק על הגבוי, אלא גם על העתיד לגבות (שלכן גם אם נאבד שקלו אחר שנתרמה התרומה, אינו צריך לחזור וליתן מחצית השקל)⁷⁴³.

שסבומעין ודוגמא לזה – בההשתתפות דכו"כ מישראל שנותנים לקופה כללית על משך כל השנה כולה (ובזה נכללים גם אלה שימסרו את סכום השתתפותם לאחרי זמן), שממנה נותנים לצדקה בכל יום ויום קודם התפלה – "תפלות במקום קרבנות תקנום"⁷⁴⁴ – כמארז"ל⁷⁴⁵ "יהיב פרוטה לעני והדר מצלי כו' כתיב⁷⁴⁶ אני בצדק אחזה פניך".

שסג– ולהעיר מהדיוק ד"אחזה פניך", "פניך" שלמעלה מ"פני", ע"ד המבואר לעיל (בהמאמר⁷⁴⁷) העילוי ד"פניך הולכים"⁷⁴⁸ לגבי "פני ילכו"⁷⁴⁹.

שסד159
ומזה מובן גודל מעלת הצדקה – שעל ידה נעשה הענין ד"אחזה פניך" בתפלה, שכוללת כל צרכי האדם, החל מ"אתה חונן לאדם דעת" (לא רק חכמה ובינה, אלא גם דעת, "יחוה דעת"), והרי עיקר הענין דחב"ד אצל יהודי הוא בנוגע לענינים רוחניים, ועד להצרכים הגשמיים, ונמצא, שענין הצדקה הוא בבחינת "תרעא לאעלא"⁷⁵⁰ בנוגע לכל הענינים הרוחניים והגשמיים.

שסהנב. והנה, בנוגע לנתינת מחצית השקל – פוסק הרמב"ם318: "ואינו נותנו בפעמים רבות היום מעט ולמחר מעט, אלא נותנו כולו כאחת בפעם אחת" (ומשטחיות לשון הרמב"ם משמע שזהו דין מן התורה).

שסוויש לעיין במקור הדברים – כפי שהעיר על זה במנחת חינוך⁷⁵¹: "הכסף משנה לא הראה מקורו".

שסזובפרט שמצינו הפכו בנתינת צדקה – כמ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה⁷⁵² "הכל לפי רוב המעשה", שיש מעלה במעשה הצדקה שנעשית בפעמים רבות, ולא בפעם אחת ובבת אחת, גם כי הסך הכולל אחד הוא.

שסחומבאר הרגצ'ובי⁷⁵³ ש"זה תליא בהך דחגיגה דף ח' ע"א ובירושלמי שם .. אם אדם חולק חובתו לשני דברים"⁷⁵⁴ – שלדעת ר' יוחנן "אין אדם חולק חובתו לשתי בהמות אלא צריך שתהא בידו שתי כסף ("הראי' שתי כסף"⁷⁵⁵) לכל א' וא'"⁷⁵⁶, ועד"ז בהחיוב דמחצית השקל – ד"שקלים יש עליהם שם כפרה ולכך .. צריך להביא מחצית השקל בבת אחת"⁷⁵⁷, והיינו, שהשיעור דמחצית השקל (עשר גרה) הוא "שיעור עצמי" ולא "שיעור מצטרף".

שסטומזה מובן, שאי אפשר ליתן פרוטות שיצטרפו למחצית השקל, אלא צריך ליתן מחצית השקל במטבע אחת דוקא. – והא דצריך להוסיף קלבון⁷⁵⁸, אינו ענין לעצם החיוב דמחצית השקל, אלא זהו דין בפ"ע שצריך ליתן לשולחני או לגזבר עבור החלפת השקל לב' חצאין.

שעולאידך גיסא, שנים שנתנו שקל שלם על שניהם – אין זה באופן שנחשבים לשותפים שלכל א' יש חלק בהשקל השלם, אלא חשיב שכל א' מהם נתן מטבע של מחצית השקל. וזהו גם הטעם שחייבים בקלבון

שעא160
– שחיוב זה הוא בשביל החלפת השקל לב' חצאין, שיהי' נחשב שכל א' נתן מטבע של מחצית השקל.

שעבנג. אמנם, בנוגע להנתינה ל"קרן השנה" – כיון שהמכוון הוא שעי"ז תהי' נתינת הצדקה מידי יום ביומו, ומה גם ש"יומי מיפסקי מהדדי"⁷⁵⁹, הרי מובן שאין צריך להיות נתינה בבת אחת דוקא, ואפשר ליתן גם בפרוטות, אלא, שכל המרבה בנתינת סכום גדול יותר הרי זה משובח, כנ"ל.

שעגובענין זה – לא זו בלבד שהעשיר ירבה, אלא גם העני צריך להשתדל ולהרבות יותר, ובודאי ששכרו ישולם לו מהקב"ה, שהרי, הנתינה לצדקה היא בתורת הלואה להקב"ה, כמ"ש⁷⁶⁰ "מלוה ה' חונן דל", ואז מחזיר לו הקב"ה בכפליים, וכמה פעמים ככה, ועד – כערך "פתחו של אולם" לגבי "חודה של מחט"⁷⁶¹.

שעדועי"ז זוכים להמשכת ברכותיו של הקב"ה, החל מהמשכת הברכה בנוגע לענין הצדקה גופא – ש"הקב"ה ממציא לו בני אדם המהוגנים לעשות להן צדקה כדי לקבל עליהם שכרו"224, ועד"ז בנוגע להמשכת הברכה בכל שאר הענינים.

שעהוכיון שבמצות הצדקה נאמר⁷⁶² "רחבה מצותך מאד", "מצותך (בלשון יחיד) דייקא היא מצות הצדקה שהיא מצות ה' ממש מה שהקב"ה בכבודו ובעצמו עושה תמיד כו'"⁷⁶³ – הרי גם המשכת הברכות שע"י מצות הצדקה היא באופן ד"רחבה מאד", ובזה גופא, "רחבה" של הקב"ה, ו"מאד" של הקב"ה,

שעווכיון שכן, הרי המשכה זו פורצת את כל ההעלמות וההסתרים, בדוגמת ריבוי מים שפורצים גם את הסתימה, ועי"ז נעשית מרוצת המים במהירות גדולה יותר (כנ"ל ס"י-טו),

שעזועוד זאת – שהמשכה זו באה למטה בלי תערובת פסולת, בדוגמת המן, שלהיותו "לחם מן השמים"⁷⁶⁴, הרי נוסף לכך שהי' משתנה לכל הטעמים שבעולם⁷⁶⁵, היינו, שכולל כל עניני ברכה – לא הי' בו פסולת⁷⁶⁶,

שעחכן תהי' לנו בפועל ממש ובאופן גלוי – במשך כל השנה כולה.

שעט* * *

שפ161
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון מאדמו"ר האמצעי. ניגון אדמו"ר הזקן בן ד' הבבות (בבא הרביעית – פ"א). "ניע זשוריצי כלאָפּצי".

שפאכ"ק אדמו"ר שליט"א נתן משיירי ההתוועדות – החלה והמים – עבור ה"כינוס תורה" שמתקיים ב"אסרו חג".

שפבאח"כ צוה לנגן "עסן עסט זיך". "כי אנו עמך". "אתה בחרתנו". "הוא אלקינו".

שפגלאחרי ברכת המזון, תפלת מעריב והבדלה – חילק כ"ק אדמו"ר שליט"א מ"כוס של ברכה".

שפדלאחרי ברכה אחרונה, טרם צאתו, אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:]

שפהע"פ המדובר לעיל (ס"כ) – מכריזים עתה: "ויעקב הלך לדרכו".

שפוויה"ר שההליכה דיעקב לדרכו תהי' באופן ד"כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון"⁷⁶⁷.

שפז[כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן "כי בשמחה גו'"].

שפח______  ______