Toras Menachem·Vol. 41 (5725·Part 1)·Sicha of the night of Simchas Torah (before Hakafos) 5725תורת מנחם·מא - שנת תשכ"ה - חלק ראשון·בס"ד. שיחת ליל שמחת תורה (קודם הקפות)·ה'תשכ"ה

אבלתי מוגה

בא. כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם⁴⁰⁴, שבשמחת-תורה מקדש כל אחד לעצמו, מצד החביבות שבדבר. והיינו, שאע"פ שע"פ דין יכולים לצאת י"ח ע"י אחר, ואין שום שאלה בדבר, מ"מ, מצד החביבות צריך כל אחד לקדש בעצמו.

ג(ואח"כ אמר:)

דא' המסובים – שעדיין לא קידש – יקדש עתה, ויוציא י"ח את כולם (ובכך יהי' תיקון לכו"כ דברים), ויכוין גם להוציא את ה"עם שבשדות"⁴⁰⁵.

ה(לאחרי שא' המסובים קידש, אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

ובנוגע ל"עם שבשדות" איתא בגמרא2 ש"אניסי".

זוהרי אין לנו מי ש"אניסי" יותר מאשר אחינו בנ"י שנמצאים ברוסיא⁴⁰⁶.

חולכן ינגנו עתה ניגון שהביאו מרוסיא.

ט* * *

יב. אודות המעלה דשמיני-עצרת, מבואר במאמר של רבינו הזקן (שנקבע ע"י אדמו"ר האמצעי למאמר הראשון בסידור שער הסוכות)⁴⁰⁷, שאז נעשה יחוד וזיווג כו'.

יאובביאור זה מתבטאת המעלה דשמע"צ – באופן נעלה יותר מהמבואר בשאר המקומות:

יבבדרך כלל מבואר⁴⁰⁸ שענינו של שמע"צ הוא הקליטה של כל הענינים שנמשכו בחודש תשרי – בר"ה, יוהכ"פ וחג הסוכות.

יגענינו של ר"ה הוא – "תמליכוני עליכם"⁴⁰⁹, היינו, שבנ"י מקבלים

יד97
על עצמם מלכותו של הקב"ה באופן ש"מלכותו ברצון קיבלו עליהם"⁴¹⁰, שזהו ענין ההכתרה, כידוע, והקב"ה מקבל את ההכתרה, ומסכים להיות מלך.

טוענינו של יוהכ"פ הוא – המשכת הסליחה ומחילה, ובפרט בנעילת יוהכ"פ. וענין זה חודר ("עס דערנעמט") כו' עד שבנ"י זועקים "שמע ישראל וכו'", ועי"ז נפעלת מיד המשכת הגאולה, שלכן מכריזים מיד "לשנה הבאה בירושלים", שפירושו (לא שצריך להמתין ח"ו עוד שנה שלימה, אלא) כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר⁴¹¹ שהגאולה באה תיכף ומיד, ובדרך ממילא הנה "לשנה הבאה" נהי' כבר "בירושלים".

טזוענינו של חג הסוכות הוא – המשכת השמחה על כל השנה, "ושמחתם לפני ה' אלקיכם", הקשורה עם "ולקחתם לכם גו'"⁴¹², נטילת לולב, שמורה ש"ישראל אינון נצוחייא"⁴¹³, הן נצחון האויב שמבפנים, זה היצה"ר, והן נצחון האויבים שמבחוץ, ועד שגם אומות העולם מכירים במעלתם של ישראל, כפי שאומרים בהלל: "הללו את ה' כל גוים גו' כי (גם הם מכירים ש)גבר עלינו חסדו"⁴¹⁴.

יזוכל ענינים אלו – באים באופן של קליטה בשמיני-עצרת, שזהו ענינו של "עצרת", מלשון קליטה.

יחועפ"ז אין בשמע"צ ענין חדש, כיון שכל ענינו הוא רק קליטת כל ההמשכות שנפעלו במועדים הקודמים.

יטואילו במאמר שבסידור מבואר שענינו של שמע"צ הוא היחוד והזיווג – שזהו ענין חדש שלא הי' מקודם לכן.

כועד שכל הענינים שבמועדי חודש תשרי קודם שמע"צ הם הכנה להיחוד שבשמע"צ ושמח"ת: בר"ה מתחיל ענין הנסירה⁴¹⁵, ונמשך בכל עשי"ת – בכל העשר ספירות שבמלכות, כל יום בספירה נוספת; לאחרי כן, בד' הימים שבין יוהכ"פ לסוכות ובחג הסוכות, נעשית המשכת אורות מקיפים ופנימיים במלכות, כנסת ישראל, שזהו בדוגמת קישוטי כלה שמקשטים אותה בתכשיטים שונים קודם היחוד. ולאחרי כן, בשמע"צ ושמח"ת – נעשה היחוד והזיווג.

כא98
ומזה מובן גודל המעלה שבשמע"צ לגבי הימים שלפניו – שהרי כל הענינים שבימים שלפניו אינם אלא הכנה להיחוד שבשמע"צ.

כבוכמובן ממשל הנישואין בגשמיות – שלהיותו משל שבתורה ה"ה מדוייק ומכוון בכל פרטיו – שכל עניני ההכנה שקודם הנישואין אינם בערך להנישואין עצמם, וכפי שרואים גם בענין השמחה שעיקרה בשעת הנישואין דוקא, וכן הוא גם בהנמשל, שכל הענינים הקודמים אינם בערך למעלת היחוד שבשמע"צ ושמח"ת, ומצד זה גדלה השמחה דשמע"צ ושמח"ת, בדוגמת שמחת נישואין.

כגג. והביאור בענין היחוד שבשמע"צ ושמח"ת – יובן ע"פ דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר⁴¹⁶, שענינו של שמע"צ ושמח"ת הוא כמו הענין של ר"ה, אלא שבר"ה פועלים בקו המרירות, ואילו בשמע"צ ושמח"ת פועלים בקו השמחה.

כדולכאורה אינו מובן: כיצד יכולים לפעול זאת ע"י שמחה?!

כהבשלמא מרירות – הו"ע ד"לב נשבר", וכתיב⁴¹⁷ "לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה"; אבל שמחה אינה ענין של לב נשבר, אדרבה, שמחה היא תנועה של התפשטות, היפך המרירות ולב נשבר, וא"כ, איך יכולים לפעול ע"י שמחה?

כוהן אמת שגם בשעת השמחה דשמע"צ ושמח"ת צ"ל במעמד ומצב ד"לב נשבר ונדכה", שהרי בלאו-הכי אין זו "שמחת תורה", אלא סתם שמחת עצמו ("ער גיט זיך גלאַט נאָך"), אבל: (א) ה"לב נשבר" הוא רק בהעלם, ובגילוי היא השמחה, (ב) פעולת ההמשכה דעניני שמע"צ ושמח"ת היא לא מצד ה"לב נשבר", אלא מצד השמחה. וא"כ, נשאלת השאלה: כיצד יכולה שמחה והתפשטות – שהיא היפך המרירות ולב נשבר – לפעול את ההמשכות דשמע"צ ושמח"ת?

כזונקודת הביאור בזה – שזהו לפי שזוהי השמחה של התורה, ומצד מעלת התורה יכולים לפעול גם ע"י שמחה אותם ענינים שכדי להמשיך אותם בר"ה יש צורך בענין המרירות דוקא.

כחד. והענין בזה:

כטהחידוש של התורה הוא – חיבור נברא ובורא, שמצד עצמם אין

ל99
להם ערך כלל זל"ז, ועד שהנברא אין לו השגה כלל בהבורא, ואילו ע"י התורה "נותן" הקב"ה את עצמו, כביכול, לכל אחד מישראל, שיוכל "ליקח" אותו.

לאואע"פ שאפילו אצל משה רבינו נאמר⁴¹⁸ "וראית את אחורי", "הראהו קשר של תפילין"⁴¹⁹, אבל "פני לא יראו"15, היינו, שראה את החיצוניות בלבד – הרי זה רק בנוגע לראיית העין, אבל בהשגה – השיג גם את הפנימיות.

לבוכמבואר באגה"ק⁴²⁰ בענין "חכם עדיף מנביא"⁴²¹, שבנבואה, שהיא ראי' מוחשית, יכולים לראות רק את החיצוניות⁴²²

לג*

לד[לאחרי עריכת ה"הקפות", אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:

להכיון שהסדר דלימוד הניגונים נשלם כבר⁴²³, ינגנו עתה ניגון שכבר לימדוהו בעבר.

לווהתחיל לנגן הניגון "אתה בחרתנו"].

לז______  ______