Chabad Library · The Rebbe
Toras Menachem·
אבלתי מוגה
בא. על הפסוק1272 "כי תשא את ראש בני ישראל", מפרש רש"י: "כי תשא, לשון קבלה, כתרגומו, כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגלגולת, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל, ותמנה את השקלים ותדע מנינם".
גוהנה, ידוע בכללי רש"י1273 שכאשר רש"י כותב "כתרגומו", הרי הוא שולל את הפירוש הפשוט. ובנדו"ד – איתא במפרשים1274 שכוונת רש"י לשלול את הפירוש ש"תשא" הוא לשון הרמה (כדאיתא במדרש1275), כי, ע"פ פשוטו של מקרא לא שייך כאן ענין של הרמה, ולכן מפרש שהוא "לשון קבלה, כתרגומו" ("תקבל").
דאבל עדיין צריך להבין: לכאורה הי' רש"י יכול לפרש בפשוטו של מקרא ש"תשא" הוא "לשון חשבון" – כפי שפירש בפ' וישב1276 על הפסוק "ישא פרעה את ראשך", "לשון חשבון, כשיפקוד שאר עבדיו .. ימנה אותך עמהם". ופירוש זה מתאים גם כאן, שעריכת החשבון של מספר בנ"י תהי' ע"י נתינת מחצית השקל; ולמה הוצרך רש"י לפרש "לשון קבלה, כתרגומו"?
הונוסף לזה, יש גם "קלאָץ קושיא" בפירוש רש"י: גם אם "תשא" הוא "לשון קבלה", אינו מובן למה מפרש רש"י "כשתחפוץ לקבל סכום מנינם כו'", ולא "כשתקבל סכום מנינם" – הרי תיבת "כשתחפוץ" אינה מופיעה בתרגום (לא בתרגום אונקלוס, ולא בתרגום יונתן בן עוזיאל ותרגום ירושלמי), ובודאי לא נתפרשה בפסוק, וא"כ, למה מוסיף רש"י תיבה זו?
וב. והביאור בזה:
זרש"י אינו יכול לפרש ש"תשא" הוא לשון מנין, כי, בהמשך הכתוב נאמר לשון מנין – "בפקוד אותם", ואם נאמר ש"תשא" הוא לשון מנין,
חאינו מובן: למה נכפל ענין המנין ב' פעמים? – ולכן מפרש רש"י "כי תשא, לשון קבלה".
טאבל, אם נאמר שהפירוש ד"תשא" (לשון קבלה) הוא "כשתקבל" – אינו מובן סדר הענינים בכתוב: "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו גו'" – שהרי הנתינה ("ונתנו") צריכה להיות לפני הקבלה ("תשא")? – ולכן מפרש רש"י "כשתחפוץ לקבל סכום מנינם כו'".
יג. ובפירוש זה – "כשתחפוץ לקבל סכום מנינם כו'" – מבהיר רש"י ענין נוסף:
יאכאשר לומדים את הפסוק "כי תשא גו' ונתנו איש כופר נפשו גו'" באופן שטחי, יש מקום לפרש, שכאשר מונים את בנ"י לגולגלותם, אזי צריך ליתן מחצית השקל, כדי שלא יהי' נגף בבנ"י.
יבוכפי שמצינו במפרשים1277 בתירוץ הקושיא למה מנה דוד את בנ"י לגולגלותם (כפי שמביא רש"י בהמשך הפסוק ממה "שמצינו בימי דוד")1278, "וכי דוד לא קרא בימיו זאת הפרשה שגזרה שלא ימנם לגולגלותם"3 – כיון שהי' סבור שפירוש הפסוק הוא "כשתמנם לגולגלותם אחר כך יתנו איש כופר נפשו".
יגולכאורה יש להביא הוכחה לפירוש זה ממ"ש "ונתנו איש כופר נפשו" – שהרי ענין של "כופר", כפרה, הוא בגלל ענין בלתי-רצוי, ועכצ"ל, שזהו בכדי לכפר על זה שהמנין הי' לגולגלותם.
יד[ומה שמצינו במדרשי חז"ל1279 ש"כופר נפשו" הו"ע הכפרה על חטא העגל – הרי זה באופן הלימוד ע"ד הדרש, אבל לא בפשוטו של מקרא, ש"ונתנו איש כופר נפשו" בא בהמשך ל"כי תשא גו'", שמשמעותו שאין זה חובה אלא רשות, ועכצ"ל, שלא מדובר כאן אודות הכפרה על חטא העגל (שבודאי אינה רשות אלא חובה), אלא פירוש הכתוב הוא שכאשר תרצה (רשות) למנות את בנ"י, הנה כשתמנם לגולגלותם, יתנו אח"כ כופר נפשו, לכפר על המנין לגולגלותם].
טואבל רש"י אינו מפרש כן, כי, לשון הכתוב הוא "ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם", היינו, שהמנין עצמו הוא ע"י נתינת מחצית
טזהשקל, ולא שנתינת מחצית השקל באה לכפר על המנין שנעשה לגולגלותם.
יזולכן מפרש רש"י: "כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגלגולת, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל, ותמנה את השקלים ותדע מנינם", וכפי שהכתוב ממשיך לפרש טעם הדבר: "ולא יהי' בהם נגף", "שהמנין שולט בו עין הרע, והדבר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד". וזהו גם הפירוש ד"כופר נפשו" – כפי שמפרש רש"י בסיום הענין1280: "לכפר על נפשותיכם", "שלא תנגפו ע"י מנין".
יחועפ"ז יובן גם מה שרש"י כותב כל זה בהמשך אחד, באותו ד"ה – אף שלכאורה הי' לו לכתוב תחילה "תשא לשון קבלה כו'", ואח"כ לפרש "אל תמנם לגולגולת כו'" בד"ה בפני עצמו – כי, כיון ש"תשא" אינו לשון מנין (שהרי ענין המנין נתפרש בהמשך הכתוב: "בפקוד אותם"), אלא "לשון קבלה", ולא קבלת סכום מנינם (לאחרי המנין), אלא "כשתחפוץ לקבל סכום מנינם כו'" (שהרי רק לאח"ז נאמר "ונתנו גו' בפקוד אותם"), אזי בהכרח לפרש שהמנין אינו לגולגלותם – "אל תמנםלגלגולת, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל, ותמנה את השקלים ותדע מנינם".
יטד. וע"פ המדובר כמ"פ שבפירוש רש"י יש גם ענינים מופלאים כו' – הנה גם כאן רואים שע"י פירוש רש"י זה מתורצת סתירה בין שתי מימרות בגמרא:
כבמסכת ברכות1281 מסופר שכיון שדוד התבטא כלפי הקב"ה באופן בלתי-רצוי, "אמר לי' הקב"ה .. הרי אני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו, דכתיב כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו וגו', מיד ויעמוד שטן על ישראל1282, וכתיב1283 ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל".
כאובמסכת יומא1284 שנינו: "אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה, דכתיב1285 ויפקדם בבזק (לשון שברי חרסים, נטל כל אחד ואחד חרס והשליך לפניו ומנו החרסים). מתקיף לה רב אשי, ממאי דהאי בזק לישנא דמיבזק הוא, ודילמא שמא דמתא הוא, כדכתיב1286 וימצאו אדוני
כבבזק, אלא מהכא, וישמע1287 שאול את העם ויפקדם בטלאים" (צום לקחת כל אחד טלה מצאן המלך .. ונמנו הטלאים).
כגולכאורה אינו מובן1288:
כדמהו הטעם שבמסכת יומא למדים האיסור למנות את ישראל ממ"ש בשאול "ויפקדם בבזק" או "ויפקדם בטלאים", ולא ממ"ש "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו גו'", כמו במסכת ברכות – בה בשעה שהלימוד מהפסוק "כי תשא גו'" הוא "דברי תורה", וא"כ הרי זה איסור מן התורה (ולא רק מדברי קבלה, כמו הפסוקים "ויפקדם בבזק" או "ויפקדם בטלאים"), והוא "דבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו" (משא"כ הפסוקים שבדברי קבלה, ובפרט הפסוק "ויפקדם בבזק", שעל זה הקשה רב אשי "ממאי דהאי בזק לישנא דמיבזק הוא, ודילמא שמא דמתא הוא")?
כהועוד ועיקר: מ"ש בשאול "ויפקדם בבזק" או "ויפקדם בטלאים" – הרי אין זה חידוש שנתחדש בבית דינו של שאול, שאין זה מחייב את בית דינו של דוד שיכולים לסבור באופן אחר (כפי שמצינו שהיו חלוקים ביניהם כו'1289), אלא הנהגת שאול באופן כזה היתה בגלל מ"ש "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו גו'", וא"כ, למה למדים האיסור מהנהגת שאול, ולא מהפסוק "כי תשא גו' ונתנו איש כופר נפשו" עצמו?!
כווכן יש לדייק בשו"ע של רבינו הזקן, שכתב בסי' קנ"ו1290: "אסור למנות את ישראל כו'", ובמ"מ לשם (שאף שלא ידוע אם נכתבו ע"י רבינו הזקן בעצמו, או ע"י אחיו כו', הרי בודאי נכתבו ע"י בר-סמכא1291) מצויין ל"פ"ב דיומא ד' כ"ב ע"ב, רמב"ם פ"ד מה' תמידין ה"ד, מ"א, רש"י שמואל א סט"ו ד'"1292, ולא צויין למסכת ברכות שבה הובא הפסוק "כי תשא גו'".
כז[כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר, שיפסיק כאן, כדי שבינתיים יוכלו לחשוב על תירוץ].
כח* * *
כטה. יש מתרצים1293, שיש חילוק בין מנין כל ישראל למנין חלק
למישראל, והיינו, שהפסוק "כי תשא גו'" קאי במנין של כל בנ"י דוקא, ולכן לא הובא פסוק זה במסכת יומא, ששם מדובר גם אודות מנין של חלק מבנ"י, ועל זה מביאה הגמרא ראי' מהמנין דשאול שבו נימנו רק חלק מבנ"י. אבל, הרי גם אצל דוד לא נימנו כל ישראל, אלא רק יוצאי צבא, ואעפ"כ, הובא על זה במסכת ברכות הפסוק "כי תשא גו'", וגם רש"י בפירושו על הפסוק מביא "כמו שמצינו בימי דוד".
לאובהכרח לומר כדברי המפרשים1294 שמחלקים בין דבר מצוה לדבר הרשות:
לבבמסכת יומא מפורש להדיא "אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה", ועל זה הובאו הפסוקים "ויפקדם בבזק" "ויפקדם בטלאים", שמנינים אלו היו לצורך המלחמה – "לדבר מצוה"; ולכן לא הובא שם הפסוק "כי תשא גו'", שקאי במנין שאינו דבר מצוה אלא רשות, כמשמעות לשון הכתוב "כי תשא" (כנ"ל ס"ג), וכפי שמדייק רש"י: "כשתחפוץ .. לדעת כמה הם", והיינו, שזהו דבר הרשות שתלוי ברצונו של משה.
לגובאופן כזה הי' גם המנין בימי דוד (שמזכיר רש"י בהמשך פירושו), שעל זה מביאה הגמרא בברכות את הפסוק "כי תשא גו'" – שמנין זה לא הי' לצורך מצוה, כדמוכח מזה שיואב התווכח עם דוד וטען שאין צורך למנות את בנ"י, ועכצ"ל שמנין זה הי' באופן של רשות.
לדו. אמנם, חילוק הנ"ל בין מנין לדבר מצוה למנין של רשות, מתרץ רק את הסתירה שבין מסכת ברכות למסכת יומא, אבל עדיין יוקשה בנוגע לשו"ע של רבינו הזקן:
להבנוגע לדבר מצוה – האיסור למנות את ישראל הוא רק מדברי קבלה (כנ"ל), ואילו במנין של רשות, שעל זה קאי הפסוק "כי תשא גו'", האיסור הוא מן התורה (ואין כאן המקום לבאר פרטי החילוקים בין איסור מדברי קבלה לאיסור מן התורה1295). וא"כ, כאשר רבינו הזקן כותב ש"אסור למנות את ישראל .. אפילו לדבר מצוה", הי' לו להוסיף שמנין של רשות חמור יותר, שאיסורו מן התורה?
לובשלמא בנוגע להרמב"ם1296 שכתב ש"אסור למנות ישראל אלא על ידי דבר אחר, שנאמר ויפקדם בטלאים" – הרי [נוסף לכך שהדגשת החילוק בין איסור דרבנן לאיסור מן התורה מתאים יותר לדברי האחרונים
לזשדרכם לפרט יותר, משא"כ הרמב"ם אין דרכו בכך, הנה] הרמב"ם כותב דין זה בהלכות תמידין ומוספין25 בנוגע למנין בשביל הפייסות, שזהו דבר מצוה; אבל רבינו הזקן כותב דין זה בסי' קנ"ו ששם מדובר אודות כללות הנהגת האדם, וא"כ, הי' לו להוסיף גם בנוגע למנין של רשות, שאיסורו מן התורה, מהפסוק "כי תשא גו'"?
לחויש לומר, שבשולחן-ערוך, דרך ההלכה, נקט רבינו הזקן (לא ע"פ פשוטו של מקרא שנתינת מחצית השקל היתה כדי "שלא תנגפו על ידי מנין", אלא) לפי דרך הדרוש שנתינת מחצית השקל היתה "כופר נפשו" כדי לכפר על חטא העגל (כנ"ל ס"ג), ועפ"ז, אין מכאן ראי' שאסור למנות את ישראל.
לטז. אך עדיין צריך להבין:
מבתחילת חומש הפקודים צוה הקב"ה את משה למנות את בנ"י – מנין "לדבר מצוה", ורש"י1297 מפרש שהמנין הי' "על ידי שקלים בקע לגולגולת", ונמצא, שגם מן התורה אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה, וא"כ, למה לא הובאה ראי' בשו"ע רבינו הזקן מחומש הפקודים?
מאויש לומר:
מבמחומש הפקודים אין להוכיח שאסור למנות את ישראל אלא ע"י דבר אחר – שהרי לא נתפרש בקרא שהמנין הי' ע"י שקלים, ואדרבה: "הרבה מן המפרשים .. אמרו שמספר זה הי' בלא שקלים"1298, וא"כ, ההוכחה היחידה שאסור למנות את ישראל אלא ע"י דבר אחר היא – ממ"ש בשאול "ויפקדם בטלאים", כביומא.
מגויתירה מזה: גם מ"ש רש"י שהמנין דחומש הפקודים הי' "על ידי שקלים בקע לגולגולת" – הרי זה בגלל שכן הוא ע"פ הלכה, ש"אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה, דכתיב .. ויפקדם בטלאים", ולא בגלל שמוכרח הדבר בפשוטו של מקרא.
מדולהעיר, שגם לפי פירוש רש"י שהמנין דחומש הפקודים הי' "על ידי שקלים בקע לגולגולת", אין זה נעשה דין מן התורה, וכפי מצינו כמה ענינים שהיו בימי משה שנחשבים כחיוב מדרבנן, וכמו קריאת התורה, ש"משה רבינו תיקן להם לישראל כו'"1299, ואעפ"כ, אין זה חיוב מן התורה, אלא מדרבנן, ועד"ז בנוגע למנין בנ"י, שגם אם בימי משה
מההי' המנין ע"י שקלים, אין איסור מן התורה למנות את ישראל לדבר מצוה, אלא רק מדברי קבלה.
מוח. אמנם, ע"פ האמור לעיל שמדובר כאן אודות מנין בנ"י שתלוי ברצונו של משה, כלשון רש"י "כשתחפוץ .. לדעת כמה הם" – אינו מובן:
מזכיצד יתכן שמשה רבינו, רועה נאמן, "רעיא מהימנא", יחפוץ למנות את בנ"י, בה בשעה שענין המנין כשלעצמו כרוך עם סכנה של נגף1300, שלכן צריכים לחפש עצה ש"לא יהי' נגף"?!
מחוהביאור בזה:
מטעל הפסוק1301 "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה", מפרש רש"י: "אע"פ שמנאן .. (בפ' ויגש1302) חזר ומנאן .. להודיע חיבתן כו'". וכמבואר בזה1303, שענין המנין מדגיש את החשיבות של כל אחד מישראל ללא חילוק בין גדול במעלה לאיש פשוט, שכולם נימנים בשוה.
נומזה מובן גם בנוגע למשה רבינו – שיחפוץ למנות את בנ"י כדי לעורר ולגלות את חיבתן לפני המקום.
נאועל זה אמר לו הקב"ה: "כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגולגולת, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל, ותמנה את השקלים ותדע מנינם", וכאשר המנין יהי' באופן כזה, אזי "לא יהי' בהם נגף גו'".
נב* * *
נגט. מאמר (כעין שיחה) ד"ה כי תשא גו'1304.
נד* * *
נהי. איתא בגמרא1305: "אמר משה לפני הקב"ה, רבש"ע, במה תרום קרן ישראל, אמר לו, בכי תשא" (קח מהם כופר לצדקה).
נוולכאורה תמוה ביותר:
נזמשה רבינו הוא רעיא מהימנא, ו"אוהב ישראל הי'"1306, ועד שמסר נפשו עבור צאן מרעיתו – לא רק עבור צדיקים, אלא אפילו עבור חוטאי העגל – באמרו1307 "אם תשא חטאתם (הרי טוב כו') ואם אין מחני נא גו'".
נחוא"כ, כיצד יתכן שמשה רבינו יבוא ויטעון להקב"ה: "במה תרום קרן ישראל"?!
נטוגם צריך להבין מענה הקב"ה ש"אמר לו בכי תשא", "קח מהם כופר לצדקה" – מהי מעלתה של מצות הצדקה בנוגע להרמת קרן ישראל?
סיא. ונקודת הביאור בזה – שדוקא בגלל שמשה רבינו הי' רעיא מהימנא ואוהב ישראל, הנה כיון שלאחרי חטא העגל היו בנ"י במעמד ומצב ירוד, לכן, לא הסתפק משה רבינו בכך שע"י מסירת נפשו פעל אצל הקב"ה ענין הסליחה, אלא רצה לפעול עילוי גדול יותר אצל בנ"י – ש"תרום קרנם של ישראל".
סאוכן הוא גם בנוגע לדורות הבאים – שגם אותם ראה משה רבינו, ורצה לפעול גם בהם ש"תרום קרנם".
סבולדוגמא:
סגישנם כאלו שלא מבינים מה רוצים מהם: הוא מתפלל ולומד חת"ת, וכאשר עורכים "מגבית" משתתף גם הוא ונותן כפי נדבת לבו, ובמילא, "שישו בני מעי"...
סדדי בכך – טוען הוא – שבהיותו ברוסיא הי' צריך להתייסר כו'; אבל עכשיו, בהיותו בברוקלין שבאַמעריקא, יכול הוא לנוח, לישן ביום הש"ק אחר חצות, לשתות "דזשוס", ולקרוא את העיתון, כדי לדעת מה קורה בוואַשינגטאָן ובשאר מדינות, ולהיראות יהודי מכובד – להקפיד שזקנו יהי' מסורק, ושהעניבה תהי' במקומה... וכיו"ב בשאר ענינים שלא היתה להם תפיסת מקום בהיותו ברוסיא, בנעוועל או בבעשענקאָוויטש ששם הי' חסר לפעמים גם עבור אוכל נפש!...
סההוא נמצא ב"בוץ" של אַמעריקא ("אין דער אַמעריקאַנער בלאָטע"), וכטבע הבוץ – הולכים ושוקעים בו יותר ויותר...
סו– וכידוע הסיפור שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר1308, אודות שני אחים,
סזשא' מהם הי' מחסידי רבינו הזקן, והי' עני, והשני לא הי' חסיד, והי' עשיר, וכאשר נפגשו, אמר החסיד לאחיו העשיר: יש חי' כזו שכל התענוג שלה הוא בהיותה מונחת ושקועה בטינופת, וגם כאשר היא שקועה בטינופת עד צוארה, הנה דאגתה היחידה היא: מדוע אינה שקועה בטינופת גם מעל לראשה ("איבערן קאָפּ")!... וסיים, ש"חי'" זו נקראת "עשיר"... כדברי הגמרא1309: "לית דעתיר מחזירא"...
סחוכאשר מנסים להסביר לו שאין זה מעמד ומצב הרצוי כו' – אינו מבין מה רוצים ממנו: למה עליו לצאת מעורו ("אַרויסשפּרינגען פון די הויט")?!...
סטוכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר1310 אודות ה"מרתף" בקרעמענטשוק, שכאשר נמצאים משך זמן בחשכת המרתף ומתרגלים לחושך, שוב לא מרגישים שזה חושך, ועד שמדמים שזהו אור!...
עוכאשר מדברים עמו אודות ביאת המשיח, "אני מאמין בביאת המשיח" – חושב לעצמו: מה הוא צריך את כל ה"טראָבל" הזה?!... עכשיו טוב לו, יש לו "גוד טיים"... ומי יודע מה יהי' כשמשיח יבוא – משיח עלול לצוות עליו "לשכוח על עצמו" לרגע, ולקיים מצוה בהידור...
עא[ובדוגמת טענת דור המדבר1311, שלא רצו להכנס לארץ, כיון שבמדבר היו להם כל צרכיהם מן המוכן, ויכולים לישב וללמוד תורה במנוחה, וא"כ, למה להם להיכנס לארץ שבה יצטרכו להתעסק בעניני פרנסה באופן ש"בזעת אפך תאכל לחם"1312].
עבאלא מאי, "שכינתא בגלותא"1313 – אזי יאמר תהלים!...
עגוכמו"כ כשאומרים לו שצריך לעסוק בהפצת המעיינות חוצה – טוען שענין זה יכול להיעשות ע"י אחר, שהרי "הרבה שלוחים למקום", ואין זה הענין שלו...
עד[וכידוע הסיפור1314 אודות המלמד שקרא את המכתב כו', ולא הי' נוגע לו הדבר, כיון שהמדובר הי' אודות אביו של מישהו אחר, ולא שלו].
עהוגם לאחרי שדובר מאה פעמים – אין זה מועיל (וכנראה הרי זה בגלל חסרונו של המדבר כו').
עווכיון שמשה רבינו רואה את המעמד ומצב לאמיתתו,
עז– שהרי אף שנקרא בשם "פתי"1315, אי אפשר לרמות אותו, ועאכו"כ שאי אפשר לרמות את הקב"ה1316, ובכל אופן, אין זה משנה את המציאות... –
עחאומר משה רבינו להקב"ה: "רבש"ע, במה תרום קרן ישראל" שבדור זה?! – וכי זוהי תכלית הכוונה ד"דירה בתחתונים", שישבו בברוקלין שבאַמעריקא, "גן עדן" שבעוה"ז, יטפחו את זקנם, ויקפידו על מקומה המדוייק של העניבה?!...
עטיב. ועל זה השיב הקב"ה למשה – "בכי תשא":
פ"כי תשא" – הוא ציווי למשה רבינו, אשר, ביחד עם זה שהי' בתכלית החכמה, ועד למדריגת חכמה דאצילות (כמבואר בחסידות1317), הנה עליו נאמר1318 "פתי יאמין לכל דבר" (כדאיתא במדרש44), והי' בתכלית הביטול – ביטול במציאות, כמ"ש1319 "ונחנו מה", ולכן הי' "עניו מכל האדם אשר על פני האדמה"1320 (ובפרט לגבי דרא דעקבתא דמשיחא, בראותו את גודל המס"נ שלהם כו'1321), וכפי שמבאר רבינו הזקן (בד"ה ויספו ענוים בה' שמחה1322) הדיוק ד"עניו מכל האדם" שקאי גם על "נכרי" (אף ש"ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה"1323).
פאולכן, הנה דוקא משה רבינו יכול לפעול אצל בנ"י ענין הביטול, שעי"ז "תרום קרן ישראל".
פבוזהו גם ענין הצדקה – "קח מהם כופר לצדקה" – שאין זה ענין של פריעת חוב, שהרי אינו חייב לו מאומה כו', וגם לא ענין של מתנה בגלל ש"עביד נייחא לנפשי'"1324; מדובר אודות עני ש"לית לי' מגרמי' כלום"1325, והוא מצדו מרגיש שצריך ליתן לו צדקה – שזהו מצד ענין הביטול כו', ולכן, הרי זה פועל ש"תרום קרן ישראל".
פגיג. וההוראה מזה:
פדובהקדמה – שלאחרי שהקב"ה השיב למשה על שאלתו "במה תרום קרן ישראל", "בכי תשא", "קח מהם כופר לצדקה", הרי זה נעשה ענין מוחלט שאין בו מקום לטעות, וכמו "טעה בדבר משנה (שבזה נכללים גם "מימרות האמוראים" ו"גם הלכות פסוקות של פסקי הגאונים [ו]הפוסקים כמו הטור והשו"ע כו'"1326) חוזר"1327, ועד שזהו ענין שידוע גם לתינוקות של בית רבן.
פהובנדו"ד, הרי זו הוראה שצריך להוסיף ולהרבות בנתינת הצדקה, ומתוך ביטול כו'.
פווהרי זוהי המעלה המיוחדת שיש באַמעריקא1328 – שאע"פ שמונחים ושקועים בענין הפרנסה ראשו ורובו (לא רק באופן ד"יגיע כפיך"1329), וגם למעלה מהראש ("איבערן קאָפּ"), הרי לאידך גיסא, ישנה היכולת ליתן צדקה בריבוי ובהרחבה (אלא, שנתינת הצדקה צריכה להיות מתוך תנועה של ביטול כו', כנ"ל).
פזולהעיר, שאע"פ שגם בלאה"כ פוסקת התורה ש"לא ידח ממנו נדח"1330, מ"מ, רצונם של רבותינו נשיאינו לפעול שיהי' זה בדרכי נועם, ומתוך הרחבה כו'. ולכן יש להוסיף ולהרבות בענין הצדקה, שעי"ז פועלים ש"תרום קרן ישראל", ועד להרמת קרן ישראל בנוגע לענין הגאולה.
פח* * *
פטיד. בסיום פרשתנו, על הפסוק "והשיב משה את המסוה על פניו עד בואו לדבר אתו", מפרש רש"י: "וכשבא לדבר אתו נוטלו מעל פניו". ובפסוק שלפנ"ז1331, "ודיבר אל בני ישראל", מפרש רש"י: "וראו קרני ההוד בפניו, וכשהוא מסתלק מהם" – אזי "והשיב משה את המסוה גו'".
צואינו מובן: מה מוסיף רש"י בפירושו על המפורש בקרא – "ובבוא משה לפני ה' לדבר אתו יסיר את המסוה גו' ויצא ודיבר אל בני ישראל גו' וראו בני ישראל את פני משה גו' והשיב משה את המסוה גו' עד בואו לדבר אתו"?!
צאטו. ויובן בהקדים הביאור בפשטות הכתובים – דלכאורה אינו מובן:
צבא) הפסוק "וראו בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה והשיב משה את המסוה על פניו עד בואו לדבר אתו" – מיותר לגמרי לכאורה1332, שהרי כבר נאמר לפנ"ז1333 "וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו", ולכן "ויתן על פניו מסוה"1334, "ובבוא משה לפני ה' לדבר אתו יסיר את המסוה"60; ומה ניתוסף בפסוק האחרון שעדיין לא נאמר לפנ"ז?!
צגלכאורה הי' אפשר לומר שפרשה זו מדברת אודות זמנים שונים: בחלק הראשון מדובר אודות מאורע חד-פעמי שהי' ביום ירידת משה מהר סיני – "ויהי1335 ברדת משה .. מן ההר .. קרן עור פניו .. ויראו מגשת אליו ויקרא אליהם משה .. וידבר משה אליהם .. ויכל משה מדבר אתם ויתן על פניו מסוה"; ובחלק השני מדובר אודות סדר ההנהגה שנקבע למשך כל הזמן – "ובבוא משה לפני ה' לדבר אתו יסיר את המסוה .. ודיבר אל בני ישראל .. וראו בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה והשיב משה את המסוה .. עד בואו לדבר אתו".
צדאבל באמת אי אפשר לומר כן, שהרי בפסוק "וידבר משה אליהם"1336 – בחלק הראשון – מפרש רש"י "ולשון הוה הוא כל הענין", היינו, ש"כל הענין" מדבר אודות סדר ההנהגה באופן קבוע (ולא שהחלק הראשון מדבר רק אודות ענין חד-פעמי שהי' ביום ירידת משה מהר סיני). וא"כ, נשאלת השאלה הנ"ל: מדוע נכפל הענין בפסוק האחרון?
צהב) בנוגע לחלוקת הפסוקים – שהיא בדיוק, כמובן ממארז"ל1337 "כל פסוקא דלא פסקי' משה אנן לא פסקינן לי'" – אינו מובן: כיון שכאשר משה "יצא ודיבר אל בני ישראל את אשר יצווה"60 "יצא בלא מסוה" (כפירוש רש"י63), הי' מתאים לכאורה לסיים את הענין – "וראו בני ישראל את פני משה כי קרן גו'" – באותו פסוק, ולמה נאמר "ויצא ודיבר אל בני ישראל את אשר יצווה" בפסוק בפני עצמו, "וראו בני ישראל את פני משה כי קרן גו'" בפסוק בפני עצמו?
צוג) לכאורה יש סתירה בכתוב: בתחילה נאמר "ובבוא משה לפני ה' לדבר אתו יסיר את המסוה עד צאתו", שמשמעותו, שבצאתו הי' המסוה על פניו; ומיד לאח"ז נאמר "ויצא ודיבר אל בני ישראל .. וראו
צזבני ישראל את פני משה כי קרן גו'", היינו, ש"בצאתו יצא בלא מסוה" (כפירוש רש"י1338)?!
צחטז. ויש לומר הביאור בזה:
צטהכרחו של רש"י לפרש ש"לשון הוה כל הענין" (ולא רק מהפסוק "ובבוא משה גו'") הוא מפשטות הכתובים:
קבהמשך הכתוב נאמר1339 "ויצום את כל אשר דיבר ה' אתו בהר סיני", וכיון שברדתו מהר סיני לא לימד משה את כל עניני התורה, שהרי כו"כ ענינים נאמרו במשך כל הזמן שלאח"ז, עכצ"ל, שלא מדובר כאן רק אודות זמן רדתו מהר סיני, אלא גם בנוגע לכל משך הזמן שלאח"ז – "לשון הוה כל הענין", היינו, שכך הי' הסדר במשך כל הזמן, ש"אחר שלמד לזקנים חוזר ומלמד הפרשה או ההלכה לישראל"1340, וכפי שממשיך: "תנו רבנן כיצד סדר המשנה וכו'".
קאיז. וממשיך רש"י לבאר את סדר הדברים: "ויכל משה מדבר אתם ויתן על פניו מסוה"63, ש"לכבוד קרני ההוד שלא יזונו הכל מהם הי' נותן המסוה כנגדן, ונוטלו בשעה שהי' מדבר עם ישראל (שהרי רק כאשר "ויכל משה מדבר אתם" אזי "ויתן על פניו מסוה", אבל כשדיבר אתם הי' בלא מסוה), ובשעה שהמקום נדבר עמו עד צאתו" (כהמשך הכתוב60 "ובבוא משה לפני ה' לדבר אתו יסיר את המסוה עד צאתו").
קבוממשיך רש"י, "ובצאתו – יצא בלא מסוה ודיבר אל בני ישראל וראו קרני ההוד בפניו":
קגאע"פ שמשמעות לשון הכתוב "יסיר את המסוה עד צאתו" היא שבצאתו יצא עם מסוה, מ"מ, מ"ש "ויצא (ותומ"י) ודיבר אל בני ישראל" ("וראו קרני ההוד בפניו" מבלי שיצטרך להסיר את המסוה), הרי זה באופן ש"בצאתו יצא בלא מסוה".
קדועכצ"ל ש"עד צאתו" ו"ויצא" הם ב' אופני יציאה: (א) "עד צאתו" – לאהלו (ואז יצא עם מסוה), (ב) "ויצא (לא לאהלו, אלא תומ"י) ודיבר אל בני ישראל" (ואז יצא בלא מסוה), והיינו, שלאחרי שמשה שמע דיבורו של הקב"ה, הנה לפעמים הי' מלמד לבנ"י תיכף ומיד, ואז הי' יוצא בלא מסוה; ולפעמים הי' חוזר תחילה לאהלו (ורק אח"כ הי' מלמד לבנ"י), ואז הי' יוצא עם מסוה.
קהיח. וממשיך רש"י, "וכשהוא מסתלק מהם (אזי) והשיב משה את המסוה על פניו גו'":
קוכיון שהתיבות "וראו בני ישראל את פני משה כי קרן גו'" הם בפסוק בפני עצמו (ולא באותו פסוק שבו נאמר "ויצא ודיבר אל בני ישראל"), עכצ"ל, שפסוק זה בא ללמדנו, שגם לאחרי שהי' משה מדבר עם ישראל (וראו קרני ההוד בפניו בשעת הדיבור), הוסיפו "וראו בנ"י את פני משה כי קרן עור פני משה", ונהנו מזיו פניו, כיון שלא השיב את המסוה מיד כשגמר לדבר עמהם, ורק "כשהוא מסתלק מהם" (לאחרי משך זמן ששהה עמהם לאחרי שסיים לדבר) אזי "והשיב משה את המסוה על פניו".
קזוההסברה בזה – דלכאורה, כיון שראו קרני ההוד בפניו בשעה שדיבר עמהם, מהו הצורך ומהי התועלת בכך שיראו את פניו עוד איזה משך זמן (קודם שיסתלק מהם) – כי, בשעה שדיבר עמהם הוצרכו להיות במעמד ומצב של מסירה ונתינה מוחלטת לשמיעת הדברים, ובמילא לא היו יכולים ליהנות מראיית פניו, ולכן הי' צורך בזמן מיוחד – לאחרי גמר הדיבור עד שנסתלק מהם – שיהי' מוקדש כולו לראיית פניו1341.
קחיט. ומסיים רש"י, "עד בואו לדבר אתו, וכשבא לדבר אתו נוטלו מעל פניו":
קטבפירוש "עד בואו לדבר אתו" – יש לומר בב' אופנים: (א) עד בואו אל הענין (ע"ד לשון חז"ל1342: "כשבא לאותו מעשה") – אל הדיבור, שרק אז הי' מסיר את המסוה, כדי שלא יהי' הפסק בינו ובין הדיבור, (ב) עד בואו כפשוטו, שהו"ע שינוי המקום, שכבר אז הי' מסיר את המסוה, עוד לפני שהגיע אל הדיבור עצמו.
קיוזהו שמפרש רש"י: "כשבא לדבר אתו", היינו, שכאשר רק בא (ממקום למקום) כדי לדבר אתו, עוד לפני שהגיע אל הדיבור, הי' כבר מסיר את המסוה.
קיאוהיינו, שהסרת המסוה "בשעה שהי' מדבר עם ישראל ובשעה שהמקום נדבר עמו" היתה באותו אופן – מדה כנגד מדה1343 – לא רק בעת הדיבור עצמו, אלא גם במשך זמן נוסף.
קיבכ. ובדרך אגב – יש בענין זה לימוד בנוגע להלכה:
קיגאמרו רז"ל1344: "כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר (מרירות מחמת אימה) כו'", והיינו, שבשעה שלומד מרבו צריך להיות מסור ונתון כל כולו לשמיעת תורת רבו, ולולי זאת אינו יכול להיות כלי קיבול כדבעי. וכיון שבשעת מעשה צריך להיות מונח לגמרי בתורת רבו, הרי מובן, שאי אפשר שבאותה שעה תהי' לו הנאה מדבר נוסף, אפילו לא מראיית פני רבו.
קידולאידך גיסא, הרי ידוע1345 שראיית פני הרב מועילה להבנה והשגה כו', וכפי ש"אמר רבי האי דמחדדנא מחבראי דחזיתי' לרבי מאיר מאחורי', ואילו חזיתי' מקמי' הוה מחדדנא טפי, דכתיב1346 והיו עיניך רואות את מוריך"1347.
קיהאך ע"פ המבואר לעיל מובן כיצד שני הענינים אינם סותרים זה את זה, כי, בשעת שמיעת דברי תורה מפי רבו אסור להיות שום ענין צדדי, אפילו הנאה מראיית פני הרב, אלא ביטול בתכלית לקבל דברי רבו, ורק בגמר הדיבור יכול – וצריך – להיות ראיית פני הרב; וכנ"ל גבי משה רבינו, שלאחרי גמר דיבורו לבנ"י, הי' מקדיש זמן מסויים לשהות עמהם בלא מסוה, כדי שיוכלו לראות וליהנות מזיו פניו.
קיוונמצא, שעיקר הענין והתועלת שבראיית פני הרב היא (לא בשעת הלימוד, בהיותו מסור ונתון לשמיעת דברי הרב, ולכן אינו מקדיש שימת-לב מיוחדת לראיית פני הרב, אלא) תיכף לאחרי הלימוד דוקא.
קיזכא. וע"פ האמור שראיית קרני הוד פניו של משה היתה רק לאחרי גמר שמיעת דברי משה – יש לתרץ תמי' נוספת:
קיחאיתא בגמרא1348: "כל המסתכל בג' דברים עיניו כהות", וא' מהם – "בנשיא, דכתיב1349 ונתתה מהודך עליו". ואינו מובן: הרי מפורש בקרא שבנ"י ראו את פני משה?!
קיטלכאורה אפשר לחלק בין ראי' להסתכלות, שהאיסור הוא רק על הסתכלות, משא"כ ראי' סתם. וכדמוכח מ"קשת", שזהו א' מג' הדברים שהמסתכל בהם עיניו כהות77, שהאיסור הוא רק להסתכל בקשת, באופן
קכשל עיון והתבוננות1350, משא"כ בנוגע לראי' סתם1351, הרי אדרבה: חכמים תיקנו ברכה מיוחדת על ראיית הקשת, אלא ש"אסור להסתכל בו ביותר"1352.
קכאאבל, בפשטות הכתובים, ראי' והסתכלות הם ענין אחד, כדמוכח מפירוש רש"י על הפסוק1353 "ויראו את אלקי ישראל", "נסתכלו והציצו כו'", "ויחזו את האלקים"1354, "היו מסתכלין בו כו'".
קכב[ולכאורה נקט כן גם להלכה בסידור אדמו"ר הזקן:
קכגבסדר קידוש לבנה כותב רבינו הזקן: "ויביט בלבנה פעם אחת קודם הברכה, וכשיתחיל לברך לא יראה בה כלל".
קכדומקור הדברים הוא בדברי השל"ה1355, שמביא מדברי המקובלים1356 (אבל רבינו הזקן כותב זאת בסידורו השוה לכל נפש) ש"אסור להסתכל בלבנה". וטעם הדבר – בגלל השייכות של קידוש הלבנה לשכינה, כדאיתא בגמרא1357 "כל המברך על החדש בזמנו כאילו מקבל פני שכינה". וע"ד איסור ההסתכלות בקשת, משום "דכתיב1358 כמראה הקשת .. הוא מראה דמות כבוד ה'"77.
קכה[ולהעיר, שגבי קשת הלשון בשו"ע81 הוא ש"אסור להסתכל בו ביותר", ומשמע, שמותר להביט בה כל הזמן (ולא רק "פעם א'"), ורק הסתכלות אסורה; ואילו בקידוש לבנה כותב אדה"ז ש"לא יראה בה כלל". ויש לבאר טעם הדבר – לפי שמצינו דיעה1359 גבי קידוש לבנה שתולה עיניו בה כל זמן אמירת סדר קידוש לבנה, וכן משמע מלשון המחבר בשו"ע1360. ולכן גם גבי קשת כתב המחבר שלא "להסתכל בו ביותר", כי ראי' בעלמא לא רק מותר אלא שצריך לעשות כן (כמו בקידוש לבנה). אבל אדמו"ר הזקן פסק בסידורו שמספיק להביט פעם אחת קודם הברכה, ולכן כתב שאחרי שהביט פעם אחת "לא יראה בה כלל"].
קכוובנוגע לעניננו: אע"פ שלשון השל"ה הוא "אסור להסתכל בלבנה", מ"מ כתב רבינו הזקן ש"לא יראה בה כלל" (ומותר רק להביט
קכזבה פעם אחת, כי בלאה"כ אי אפשר לברך עלי'), ומזה מוכח שראי' והסתכלות הם ענין אחד].
קכחכב. ויש לומר הביאור בזה:
קכטנתבאר לעיל (סי"ז) שבנ"י למדו תורה ממשה רבינו באופן של מסירה ונתינה מוחלטת, עד כדי כך, שבשעת הלימוד לא היו יכולים אפילו ליהנות מזיו פניו (ובשביל זה הי' צורך בזמן מיוחד לאחרי הלימוד).
קלונמצא, שבשעת הלימוד נתבטלו בנ"י ממציאותם לגמרי ונתאחדו עם משה רבינו (ותורתו), כך, שכל המציאות שלהם היתה המציאות של משה רבינו.
קלאומובן, שבמעמד ומצב כזה אין איסור להסתכל על הנשיא, כיון שכל המציאות שלו אינה אלא מציאותו של הנשיא – חלק ממנו; והאיסור להסתכל בנשיא (וכן בכהנים77) הוא רק כאשר לא היתה הכנה לזה ע"י לימוד תורתו באופן של ביטול המציאות לגמרי.
קלבוההוראה מזה – שלימוד התורה צריך להיות באופן של מסירה ונתינה בתכלית הביטול, עד שהמציאות שלו נעשית מציאות תורנית, ועי"ז נעשים גם עניני הרשות שבחלקו בעולם באופן ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים"1361 ו"בכל דרכיך דעהו"1362, ע"י העבודה דאתכפיא ואתהפכא כו'1363.
קלג______ ______