Chabad Library · The Rebbe
Toras Menachem·
אבלתי מוגה
בא. הביאור בפירוש רש"י ריש פרשתנו, "כי תצא למלחמה", "במלחמת הרשות הכתוב מדבר1057, שבמלחמת ארץ ישראל אין לומר ושבית שביו, שהרי כבר נאמר1058 בשבעה אומות לא תחי' כל נשמה" (בהשוואה למ"ש בפרשה הקודמת ג"פ "כי" בנוגע למלחמה) – שבפרשתנו, אין להוכיח ש"במלחמת הרשות הכתוב מדבר" ממש"נ "כי תצא למלחמה", שפירושו "אם", דאפ"ל שהספק ד"כי" קאי על "ושבית שביו וראית בשבי' גו'", ורק בגלל "שבמלחמת ארץ ישראל אין לומר ושבית שביו, שהרי כבר נאמר בשבעה אומות לא תחי' כל נשמה", צ"ל ש"במלחמת הרשות הכתוב מדבר" (ועפ"ז משתנה הפירוש ד"כי תצא": "כי" (אם) – קאי על "תצא למלחמה", ו"תצא" – כפשוטו (לא במובן הרוחני1059), יציאה מא"י1060 למקום האויב);
גוכן בפסוק1061 "כי תצא למלחמה גו' וראית גו' עם רב גו' לא תירא גו'", י"ל שהספק ד"כי" הוא על "וראית גו'", ואין לרש"י הכרח שמדובר במלחמת הרשות, ולכן סתם רש"י;
דוכן בפסוק1062 "כי תצור אל עיר גו'", יש לפרש שהספק ד"אם" קאי על המצור. ורק לאחרי שמפרש "למד שפותח בשלום כו'", מוכרח לפרש ש"במלחמת הרשות הכתוב מדבר";
האבל בפסוק1063 "כי תקרב אל עיר להלחם גו'", בהכרח לומר ש"כי" קאי על המלחמה עצמה, ומזה מוכח ש"במלחמת הרשות הכתוב מדבר". אלא כיון שיש להוכיח מזה ששלח משה לסיחון דברי שלום שקריאה
ולשלום שייכת גם במלחמת א"י – מוסיף רש"י "כמו שמפורש בענין1064 כן תעשה לכל הערים הרחוקות גו'".
זומהענינים המופלאים שבפרש"י, שמתחיל "במלחמת הרשות" ומסיים "שבמלחמת א"י כו'" (ולא במלחמת חובה1065), לרמז, שבמלחמת א"י, גם באופן שאינה חובה (כאשר אי אפשר ליישבה), "כבר נאמר לא תחי' כל נשמה", כי זוהי מצוה בפ"ע, "למען אשר לא ילמדו אתכם"1066. ומ"מ, מהריבוי ד"ושבית שביו" מרבינן גם "כנענים שבתוכה אע"פ שהם מז' אומות", והחיוב ד"לא תחי' כל נשמה" הוא רק על היושבים בא"י – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ד ע' 78 ואילך.
ח* * *
טב. מאמר (כעין שיחה) ד"ה כי תצא למלחמה גו'.
י* * *
יאג. בהמשך להמדובר לעיל (במאמר1067) אודות ב' אופני העבודה, בדרך מלחמה או בדרך מנוחה – צריך להבין:
יבכיון שהקב"ה הוא עצם הטוב, וטבע הטוב להיטיב1068 – למה עשה ה' ככה, שבשביל העבודה בדרך מנוחה יצטרכו להמתין עד לקיום היעוד שנאמר בסיום הפרשה: "והי' בהניח ה' אלקיך לך מכל אויבך מסביב", ואילו עיקר העבודה היא באופן ד"כי תצא למלחמה" דוקא?!...
יגובפרטיות יותר – שבמשך "שית אלפי שנין דהוי עלמא"1069, הנה רוב הזמן, העבודה היא בדרך מלחמה, שזהו כללות המעמד ומצב בזמן הגלות,
ידהן כאשר יודעים ומרגישים שנמצאים במעמד ומצב של גלות, והן כאשר אפילו לא מרגישים שנמצאים במעמד ומצב של גלות, ורק יודעים שכך כתוב בספרים... או שפלוני צריך לומר לו שנמצא בגלות תחת אומות העולם, או (אפילו בארץ ישראל) תחת ה"אל זר אשר בקרבך"1070.
טוומובן, שזהו מצב גרוע יותר, כי, כאשר יודעים ומרגישים שנמצאים בגלות, אזי משתדלים לצאת מהגלות, משא"כ כאשר לא מרגישים כלל שנמצאים בגלות.
טזואף שבנוגע לכללות זמן הגלות נאמר1071 "ברגע קטן עזבתיך", ומיד לאחרי "רגע קטן" זה, תהי' הגאולה ויקויים היעוד1072 "ונגלה כבוד ה' וגו'" – הרי שיעור הזמן ד"רגע קטן" הוא רק מצד למעלה, ואילו למטה הרי זה נמשך ריבוי זמן.
יזוכל זה מודגש יותר בנוגע לאחינו בנ"י הנתונים במיצר ובשבי'1073, שנמצאים בתנועה שמוכנים למסור נפשם, ואעפ"כ, אין זה מועיל להם שיוכלו לקיים תומ"צ. ולדוגמא: יהודי מוכן לשלם ריבוי ממון עבור אתרוג, אבל אין לו אפשרות להשיג אתרוג, וכיו"ב בשאר עניני תומ"צ. וכמשל כ"ק מו"ח אדמו"ר, שענין המס"נ יכול להועיל רק כדי לקפוץ מלמעלה למטה, אבל כדי לקפוץ מלמטה למעלה – גם מס"נ לא תועיל!...
יחמצינו אמנם בדברי הפוסקים1074, שכיון שמצד עצמו רוצה לקיים המצוה, ומוכן למסור נפשו, אלא שאין מניחים לו כו', הרי זה גופא נחשב לו כאילו קיים המצוה; אבל אעפ"כ, למה עשה ה' ככה, שיהיו במעמד ומצב כזה שאפילו מס"נ לא תועיל להם שיוכלו לקיים תומ"צ?!...
יטאין להם לא יום ולא לילה... ולכן אי אפשר שיהי' מוחם ולבם פנוי לתורה ולתפלה, כך, שגם אופן העבודה שצריכה להיות בדרך מנוחה ושלום, כמו קביעות עתים לתורה, היא אצלם באופן ד"במחשכים הושיבני"1075 לגבי האופן שצ"ל לימוד התורה מצד עצמו, ועאכו"כ לגבי אופן הלימוד בארץ ישראל, אשר על זה אמרו רז"ל1076 "אין תורה כתורת ארץ ישראל".
כד. אך הענין הוא – כלשון חז"ל1077 "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע" – "שכך עלה ברצונו ית' להיות נחת רוח לפניו ית' כד אתכפיא ס"א כו'"1078, שדוקא עי"ז "אסתלק יקרא דקוב"ה כו'"1079, החל
כאמכללות ענין העבודה בדרך מלחמה, ולא כפי שהי' "כשמחך יצירך בג"ע (ולא רק בג"ע סתם, אלא) מקדם"1080, קודם החטא1081, ועד"ז בנוגע לכללות העבודה דזמן הגלות, ובזמן הגלות גופא – במצב של מיצר ושבי' כו', וכפי שמבאר אדמו"ר האמצעי בד"ה להבין ענין לקיחת אנשי חיל מבנ"י למלחמה1082.
כבזהו אמנם ענין שאינו מובן ע"פ טעם ודעת, אבל, זאת יודעים אנו, כיון שכך נאמר בתורה.
כגוכפי שמצינו אפילו אצל משה רבינו, תכלית שלימות החכמה (נוסף על שלימותו בענין האמונה, כמארז"ל1083 "פתי יאמין לכל דבר1084, זה משה"), שהתורה נקראת על שמו, כמ"ש1085 "זכרו תורת משה עבדי", שכאשר ראה מה שאירע לרבי עקיבא [עליו נאמר בנוגע לעשרה הרוגי מלכות (בגלל עשרת השבטים שמכרו את יוסף) ש"בא במקום השכינה"1086], וטען "רבש"ע, זו תורה וזו שכרה", לא היתה אפשרות להסביר לו ע"פ טו"ד, אלא "אמר1087 לו שתוק כך עלה במחשבה לפני"!...
כדה. אמנם, איתא בזהר1088 בנוגע לאלו שסבלו מפגימת (מיעוט) הלבנה, שהם יזכו לראות בשמחתה, ע"ד מארז"ל1089 "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה",
כהועד"ז בנדו"ד, שאלו שהיו במיצר ובשבי' כו', הם יהיו הראשונים שיזכו לצאת מהגלות, בביאת משיח צדקנו, עליו נאמר1090 "עלה הפורץ לפניהם גו' וה' בראשם".
כו* * *
כזו. הביאור בפירוש רש"י סוף פרשתנו, "תמחה את זכר עמלק", "מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה1091, שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה, לומר בהמה זו משל עמלק היתה"
כח– שהציווי אינו על מחיית זכרון עמלק ממחשבת האדם (שענין
כטזה יכול לעשות רק הקב"ה1092), אלא למחות כל הדברים שמזכירים שמו של עמלק (שעי"ז ישכח סו"ס זכרון עמלק גם ממחשבת האדם) – בעלי חיים דוקא (נוסף על "אשה .. יונק", שלולי זאת הי' מקום לומר ש"החיו לכם"1093, כבמלחמת מדין1094), שבהם אי אפשר לעשות שינוי גמור שלא ישאר רושם של בעליהם הקודם ("לומר בהמה זו משל עמלק היתה"), משא"כ בדומם1095, מספיק שינוי באופן שלא יזכיר שם עמלק, ועד שע"י שינוי הרשות – שאז אפשר1096 לשנותם – לא נקרא עליהם שם בעליהם הקודם.
לועפ"ז מובן בפשש"מ איך קיבלה אסתר את בית המן1097, כי לאחרי שנכנס לרשותה, לא נקרא עוד "בית המן". וזהו מ"ש במדרש1098 "מחה אמחה .. אפילו מעל העצים ומעל האבנים", ולא העצים והאבנים עצמם (ואדרבה: מנהג לכתוב שמו על עצים ואבנים, בשביל למחות זכרו1099).
לאובפנימיות הענינים, שפעולת עמלק יכולה להיות רק בענין המדות, אבל לא בבחי' דומם, שזוהי העבודה דקבלת-עול –
לבהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ד ע' 86 ואילך.
לג______ ______