Toras Menachem·Vol. 45 (5726·Part 1)·Sicha for Shabbos Parshas Chayei Sara 5726תורת מנחם·מה- שנת תשכ"ו - חלק ראשון·בס"ד. שיחת ש"פ חיי שרה·כ"ה מרחשון·מבה"ח כסלו·ה'תשכ"ו

אבלתי מוגה

בא. בשיחות א-ב נתבאר מאמר המדרש⁷¹¹ "יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהי'⁷¹², כשם שהם תמימים כך שנותם תמימים, בת כ' כבת ז' לנוי, בת ק' כבת כ' שנה לחטא. ד"א יודע ה' ימי תמימים, זו שרה שהיתה תמימה במעשי'⁷¹³. אמר ר' יוחנן כהדא עגלתא תמימתא. ונחלתם לעולם תהי', שנאמר ויהיו חיי שרה, מה צורך לומר שני חיי שרה באחרונה, לומר לך שחביב חייהם של צדיקים לפני המקום בעולם הזה ולעולם הבא": לפי' הא', למרות (וע"י) השינויים שהיו בפועל בהגוף מצד שנותם, נתגלה אח"כ בהגוף עצם הנשמה שלמעלה משינוי, ולכן הם תמימים; ולפי' הב', התמימות היותר נעלית שבזמן ההסתלקות, פעלה תמימות גם בהמעשים שלפנ"ז⁷¹⁴.

ג169
ואף ששרה נסתלקה קודם זמנה – הרי כיון ש"חביב חייהם של צדיקים לפני המקום בעוה"ז ולעוה"ב", נמצא, שחיי עוה"ב⁷¹⁵ הם גם המשך ותשלום שנותי' בעוה"ז, והיינו, לפי שגם לאחרי ההסתלקות ישנו המשך ענין הזמן (כדמוכח מענין היאָרצייט⁷¹⁶), וכמסופר ברשימת כ"ק מו"ח אדמו"ר⁷¹⁷ ע"ד אמירת דרוש על פסוק בקאַפּיטל תהלים המתאים למספר השנים של בעל יום ההולדת, כו"כ שנים לאחרי הסתלקותו⁷¹⁸ – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ה ע' 92 ואילך.

דב. ויש להוסיף בהאמור לעיל אודות המשך הזמן לאחר ההסתלקות, שענין זה מוכח גם מנגלה דתורה – כמדובר כמ"פ⁷¹⁹ שכל ענין צריך להיות גם בנגלה דתורה, שהרי "תורה אחת לכולנו"⁷²⁰.

ה170
ובהקדם הסיפור הידוע⁷²¹ בנוגע לגאולתו של רבינו הזקן בי"ט כסלו – שזהו ענין המתאים ליום הש"ק זה שבו מברכים חודש כסלו:

וקודם יציאתו ממאסרו הבטיח רבינו הזקן שלאחרי שיצא לחפשי, יסע לשלשה רבנים מגדולי המנגדים. וכאשר נפגש עם אחד מהם, שאל אותו: מניין לכם שאתם אומרים⁷²² שלימוד התורה צריך להיות באהבה ויראה דוקא? והשיב לו רבינו הזקן, שמפורש בתיקוני זהר⁷²³ ש"אורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא". ואמר לו הגאון, אין אנו פוסקים מהזהר, כי אם מהגמרא. והשיב לו רבינו הזקן, שזה מפורש גם בש"ס, ולא ידע הגאון למצוא זאת, עד שהראה לו רבינו הזקן במסכת פסחים⁷²⁴: "רבא רמי, כתיב⁷²⁵ כי גדול עד שמים חסדך, וכתיב⁷²⁶ כי גדול מעל שמים חסדך, הא כיצד, כאן בעושין לשמה (מעל שמים), וכאן בעושין שלא לשמה" (עד לשמים), ופירש רש"י במק"א ש"לשמה" היינו מאהבה⁷²⁷. ונתפעל הגאון מאד.

זובנוגע לעניננו:

חאיתא בגמרא⁷²⁸: "יעקב אבינו לא מת .. מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". והביאור בזה⁷²⁹ – שגם לאחרי ההסתלקות הנה לאמיתתו של דבר "לא מת", אלא "הוא בחיים", ופועל פעולתו ועבודתו כו', ולא עוד אלא שפעולתו ועבודתו עתה היא כמו הפעולה והעבודה של "זרעו בחיים", שזוהי פעולה בעולם כפי שהוא בגדרי הזמן.

טוכיון שכן, הרי מובן, שגם כפי שהנשמה היא למעלה יש לה שייכות לגדרי הזמן, כנ"ל.

יג. והנה, ברשימה הנ"ל (ס"א) מסופר ע"ד אמירת דרוש על פסוק דקאַפּיטל פ"ד, שזה הי' הקאַפּיטל המתאים למספר שנותיו של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע ביום הולדתו (כ"ף מרחשון) באותה שנה – עשרים וחמש שנה לאחרי הסתלקותו.

יאוענין זה שייך גם ליום הש"ק זה (שבו נעשה העילוי והשלימות של עבודת כל ימי השבוע באופן ד"לעשות, לתקן"⁷³⁰), שלאחרי כ"ף

יב171
מרחשון – ובפרט שהקביעות בשנה זו היא כמו הקביעות בפעם הראשונה, כמסופר בקונטרס "חנוך לנער"⁷³¹ כל פרטי המאורעות בנוגע להולדת כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, החל מהחלום שחלמה אמו הרבנית, ועד ללידתו ביום השני בעשרים לחודש מרחשון, וכמסופר שם אודות ה"שלם בן זכר" בשבת קדש פ' חיי שרה (אף שהברית מילה לא הי' באותו שבוע) – בנוגע לקאַפּיטל ק"ו, כפי שיתבאר לקמן⁷³².

יג*

ידד. על הפסוק⁷³³ "לספוד לשרה ולבכותה", מפרש רש"י: "נסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שע"י בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה".

טווצריך להבין:

טזא) הביאור בסמיכות הפרשיות – מקומו בהתחלת הענין, כפי שמצינו בפירוש רש"י בכ"מ⁷³⁴. וא"כ, הי' צריך רש"י לפרש ענין זה מיד בהתחלת הפרשה, ומדוע מפרש זאת על התיבות "לספוד לשרה ולבכותה"?

יזב) הצורך בביאור סמיכות הפרשיות הוא – כאשר יש קושיא בדבר, שלכאורה, אין זה בהתאם לסדר המאורעות. ואילו בנדו"ד, מובנת בפשטות סמיכות הפרשיות – בהתאם לסדר המאורעות, שמיתת שרה היתה לאחרי (ובסמיכות ל)עקידת יצחק. וא"כ, מדוע צריך רש"י לבאר ש"נסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שע"י בשורת העקידה .. פרחה נשמתה ממנה ומתה"?

יחויש לומר, שחדא מתרצה בחברתה: בתחלת הפרשה לא מבאר רש"י סמיכות הפרשיות, כיון שזהו דבר המובן בפשטות; אבל בפסוק "לספוד לשרה ולבכותה" ישנה קושיא שרש"י מתרצה ע"י הביאור בסמיכות הפרשיות, כדלקמן.

יטה. בפסוק "לספוד לשרה ולבכותה" – אינו מובן⁷³⁵: מדוע נאמר תחילה "לספוד" ואח"כ "לבכותה", דלכאורה, הבכי' קודמת להספד, וכדאיתא בגמרא⁷³⁶ "שלשה ימים לבכי ושבעה להספד"?

כ172
לכאורה יש לבאר מש"נ "לספוד .. (תחילה ואח"כ) ולבכותה" – לפי שבמיתת שרה הי' העיקר ההספד, ולא הבכי, כיון שהבכי הי' רק מעט, כפי שמצינו במפרשים⁷³⁷ בביאור הטעם שנכתב "ולבכותה" (בכ"ף קטנה), שלא בכה אלא מעט, לפי שזקנה היתה וכבר נמלאו שנותי', ונמצא, שהבכי הי' רק טפל, והעיקר הי' ההספד⁷³⁸.

כאאמנם, בענין זה יש דעה נוספת⁷³⁹ – שמיתת שרה היתה קודם זמנה⁷⁴⁰, ועדיין לא נמלאו שנותי', שהרי שנות חיי' לא הגיעו אפילו לשני חיי יעקב שהיו מועטים מכל האבות, כמ"ש⁷⁴¹ "מעט גו' היו שני ימי חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי", וכמרומז גם בכ"ף קטנה ד"ולבכותה", לפי שחסרו מימי' כ' שנה משני חיי יעקב, ששני חיי יעקב היו קמ"ז שנה, ושני חיי שרה היו קכ"ז שנה⁷⁴², וא"כ, אין סיבה למיעוט הבכי, ובמילא, להקדמת ההספד לבכי.

כבו. ויש להוסיף בזה:

כגפירוש רש"י על הפסוק "לספוד לשרה ולבכותה" – בא בהמשך לפירושו על הפסוק "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים", "לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל, לומר לך, שכל אחד נדרש לעצמו, בת ק' כבת כ' לחטא .. ובת כ' כבת ז' ליופי".

כדוהנה, מקורו של פירוש רש"י הוא במדרש הנ"ל בפי' הא' – "יודע ה' ימי תמימים .. כשם שהם תמימים כך שנותם תמימים, בת כ' כבת ז' לנוי, בת ק' כבת כ' לחטא", שבו מודגשת השלימות של כל הפרטים, ולא שלימות הסך-הכל, כבפי' הב', "יודע ה' ימי תמימים, זו שרה שהיתה תמימה במעשי'", כנ"ל בארוכה.

כה173
ובנוגע לעניננו:

כושלימות הסך-הכל של כל שנות החיים – מודגשת בעיקר אצל מי שנשלמו שנותיו, משא"כ מי שלא נשלמו שנותיו ומת קודם זמנו (בגלל סיבה כל שהיא), אין מקום להדגיש את שלימות הסך-הכל, דכיון שלא נשלמו שנותיו, לא נסתיימה עבודתו; ולכן יכולים להדגיש רק את שלימות הפרטים, שכל פרט ופרט הי' אצלו בשלימות.

כזוכיון שרש"י מפרש כפירוש הא' במדרש, שמדובר אודות שלימות הפרטים (ולא כפירוש הב', שמדובר על שלימות הסך-הכל), מוכח, שע"פ פשוטו של מקרא מתה שרה קודם זמנה, ולא נשלמו שנותי'.

כחונמצא, שלאחרי שרש"י מפרש מ"ש "מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים", כפירוש הא' שבמדרש שקאי על שלימות הפרטים בלבד, ולא על שלימות הסך-הכל, כיון שלא נשלמו שנותי' – מתחזקת יותר הקושיא במ"ש "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה", שלכאורה הי' צריך להקדים הבכי להספד, דאף שזקנה היתה, מ"מ, כיון שלא נשלמו שנותי', הרי גם ענין הבכי הוא בהדגשה ובריבוי.

כטז. וקושיא זו מתרץ רש"י בפירושו – "לספוד לשרה ולבכותה, נסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שע"י בשורת העקידה .. פרחה נשמתה ממנה ומתה" – דכיון שמיתת שרה היתה בגלל בשורת העקידה, לכן לא הי' הבכי בריבוי, אלא במיעוט, והעיקר הי' ההספד:

לובהקדמה – שבנוגע למיתת שרה בגלל בשורת העקידה⁷⁴³, אפשר לומר שהי' זה מהבשורה המצערת שנעקד⁷⁴⁴. אמנם, מצד גודל מעלתה של שרה, מסתבר יותר, שסיבת מיתתה היתה (לא בגלל הצער, אלא אדרבה) מרוב שמחה⁷⁴⁵.

לאאך לאידך גיסא – העובדה שמצד רוב שמחה "פרחה נשמתה ממנה ומתה", מורה על חסרון בעבודתה, שהרי העבודה צריכה להיות באופן של רצוא ושוב, אורות בכלים, ואילו אצל שרה היתה השמחה מצד בשורת העקידה באופן של רצוא בלי שוב, ע"ד מיתת שני בני אהרן "בקרבתם לפני ה'"⁷⁴⁶.

לבונמצא, שמיתת שרה היתה באופן שהיא גרמה זאת לעצמה –

לג174
עי"ז שעבודתה לא היתה בתכלית השלימות, שהרי אילו היתה עבודתה בשלימות, באופן של רצוא ושוב, לא היתה נשמתה פורחת ממנה.

לדוכיון ש"נסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שע"י בשורת העקידה .. פרחה נשמתה ממנה ומתה", היינו, שהיא גרמה זאת לעצמה, לכן הי' הבכי במיעוט (כמו במיתת שני בני אהרן), ובאופן של טפל להספד, ולכן נאמר "לספוד לשרה (ואח"כ) ולבכותה".

לה* * *

לוח. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ברוך הוי' אלקי ישראל גו'.

לז* * *

לחט. יש ענין נוסף ביום הש"ק זה – שע"פ חלוקת התניא ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר לימי השנה, הנה ביום זה (כ"ה מרחשון) הוא הסיום של אגרת הקודש.

לטואף שלאח"ז ישנו גם קונטרס אחרון, ומצינו שהצ"צ מציין לקונטרס אחרון בכתבו "באגה"ק סי' ל"ה"⁷⁴⁷, והיינו, שהוא בכלל אגה"ק – הרי מזה גופא שנקרא בשם "קונטרס אחרון", מוכח, שכשמו כן הוא, כך, שהוא ענין בפני עצמו, וכן רגילים להתייחס אליו בתור ענין בפני עצמו, ונמצא, שהסיום של אגה"ק הוא בסימן ל"ב שלומדים ביום הש"ק זה.

מי. באגה"ק זו מדובר אודות ענין הצדקה, ומבאר החילוק שבין "צדקה" ל"צדק": "צדקה לשון נקבה, צדקתו עומדת לעד⁷⁴⁸, שמקבלת הארה מאור א"ס וכו'", "אבל צדק לפניו יהלך⁷⁴⁹ הוא לשון זכר⁷⁵⁰, היא מדת החסד המתעוררת בלב האדם מעצמו ע"י התעוררות אהבת ה' בקריאת שמע .. למסור נפשו באחד ובכל מאדך⁷⁵¹ כפשוטו", שזהו"ע נתינת הצדקה בממון – "בכל ממונך"⁷⁵².

מאונעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן⁷⁵³ – שגם בהתחלת אגה"ק⁷⁵⁴ מדובר אודות "כוונת התפלה מעומקא דלבא .. עד מיצוי הנפש" (תוכן

מב175
הענין ד"התעוררות אהבת ה' בקריאת שמע .. למסור נפשו באחד"), שזוהי התעוררות מדת החסד בלב האדם מצד עצמו ("צדק לשון זכר", ובאופן ש"צדק לפניו יהלך", "לפניו" מלשון פנימיות⁷⁵⁵), שפועלת ומביאה לידי נתינת הצדקה בפועל ממש ("בכל מאדך כפשוטו")⁷⁵⁶.

מגוהנה, באגה"ק זו ישנם כמה ענינים הדורשים ביאור, אבל – כלשון רבינו הזקן בסיום האגה"ק – "כעת עת לקצר", ואעפ"כ – כהמשך לשון רבינו הזקן – "כל טוב מהם לא יבצר", כי, הקיצור הוא רק מצידי, אבל לאחרי כן הנה⁷⁵⁷ כל אחד ילמד ויעיין בעצמו בכל הדיוקים שבאגה"ק זו.

מדיא. באגה"ק זו מבואר ש"באתערותא דלתתא .. אתערותא דלעילא הוא המשכת אור א"ס ב"ה הסוכ"ע למטה מטה בעוה"ז הגשמי בבחי' גילוי בזמן התחי'", ומוסיף, "כמבואר במכתב דאשתקד באריכות .. וכעת עת לקצר, וכל טוב מהם לא יבצר".

מהוהנה, בתניא ישן⁷⁵⁸, צוין בכתב-יד על הגליון⁷⁵⁹, שהכוונה ב"מכתב דאשתקד" היא לאגה"ק סי' טו"ב⁷⁶⁰.

מואך צריך להבין: באגה"ק הנ"ל מדובר אמנם אודות המשכת אור הסוכ"ע כו', אבל, לכאורה אין שם אריכות הביאור יותר ממש"נ כאן, מלבד שורות אחדות, כך, שבמקום לציין "כמבואר במכתב דאשתקד באריכות", הי' יכול לכתוב זאת כאן?

מזגם צריך להבין: מדוע כאן דוקא "עת לקצר", ולאידך גיסא, "כל טוב מהם לא יבצר", שמשמעות הדברים שזהו ע"ד המבואר⁷⁶¹ במארז"ל⁷⁶² "לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה", שב"קיצור" נכלל כל האריכות והעומק כו', וכמ"ש הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות⁷⁶³ בנוגע למשנה, שהיא "לשון קצר וכולל ענינים רבים", שכל אריכות הדברים שבגמרא נכלל במשנה, וכמאמר אילפא "אי איכא דשאיל לי .. ולא פשיטנא לי' ממתניתין"⁷⁶⁴.

מח176
יב. ויש לומר הביאור בזה⁷⁶⁵:

מטבדרך כלל מבואר שע"י המצוות (ובנדו"ד, מצות הצדקה) פועלים המשכת האור בעולם האצילות, ולא למטה, כיון ש"שכר מצוה בהאי עלמא ליכא"⁷⁶⁶, והרי זה כמונח בקופסא, ובאופן שהמפתח בידו כו'⁷⁶⁷.

נואילו כאן מבואר חידוש גדול – ש"כל הצדקה והחסד שישראל עושין בעוה"ז .. הן הנה חיות וקיימות בעוה"ז הגשמי".

נאולהעיר מדיוק הלשון "חיות וקיימות בעוה"ז הגשמי", ולא כמ"ש לפנ"ז בנוגע לעשיית הצדקה וחסד: "בעוה"ז" (סתם) – כי, "בעוה"ז" סתם יכולים לפרש שהכוונה היא לעוה"ז הרוחני, ולכן מוסיף ומדגיש ש"חיות וקיימות בעוה"ז הגשמי", שנמשך כאן למטה ממש.

נבומ"ש ש"הן הנה חיות כו'" – דלכאורה איך שייך לומר בהמצוות ענין של חיים – הרי זה מובן ע"פ תורת הרב המגיד⁷⁶⁸ (שיום ההילולא רבא⁷⁶⁹ שלו בי"ט כסלו) שנתבארה ע"י הצ"צ⁷⁷⁰ (שהשנה היא שנת המאה להסתלקות-הילולא שלו) בפירוש הכתוב⁷⁷¹ "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", שכאשר יהודי מקיים מצוה מתוך חיות, אזי ממשיך חיות בהמצוה גופא.

נג[וע"ד המבואר בלקו"ת⁷⁷² במארז"ל⁷⁷³ שביקש משה ליכנס לארץ "כדי שיתקיימו כולן (כל המצוות) על ידי", ש"הקשו בסוף ספר פרי הארץ על לשון ויתקיימו כולן על ידי, דהוי לי' למימר ואקיים כל המצוות כו'" – (ומתרץ בלקו"ת) ש"המצוות עצמן כשיהיו נעשים ע"י משה יהיו מבחי' עליונה יותר כו'"].

נדיג. אמנם, ההמשכה בעוה"ז שנעשית ע"י המצוות היא בהעלם, ורק באופן ש"אדם אוכל פירותיהם בעוה"ז, והקרן קיימת לעוה"ב"⁷⁷⁴.

נהוזהו מ"ש רבינו הזקן באגה"ק ש"כעת עת לקצר" – כיון שההמשכה עתה (בזמן הזה) היא בהעלם, ולא בגילוי.

נואך לעתיד לבוא תהי' ההמשכה בגילוי – ועל זה אומר "כמבואר במכתב דאשתקד באריכות", ששם מבואר בארוכה בענין "הקרן לעוה"ב",

נז177
שזהו גילוי אור הסוכ"ע שיאיר לעתיד לבוא (והיינו, שעתה הוא בהעלם – "כעת עת לקצר", ולעתיד לבוא יהי' בגילוי – "באריכות").

נחומסיים "וכל טוב מהם לא יבצר" – שגם עכשיו "מהם לא יבצר" המשכה זו, כי, הגילוי דלעתיד לבוא אינו באופן שאז יומשך ענין חדש של גילויים, שהרי ההמשכה ישנה גם עכשיו, אלא שהיא בהעלם.

נטיד. ויש לקשר זה עם חג הגאולה שבחודש זה (שמתברך בשבת מברכים) – י"ט כסלו:

סבאגה"ק ישנם כמה אגרות שבהם מדובר אודות ענין הצדקה⁷⁷⁵, ובפרט צדקת ארץ ישראל, ארץ החיים.

סאובא' מהם⁷⁷⁶ נתבאר הענין ד"פדה בשלום נפשי"⁷⁷⁷, ומבאר השייכות לענין הצדקה, "ובפרט צדקת ארץ ישראל שהיא צדקת ה' ממש, כמ"ש תמיד עיני ה' אלקיך בה⁷⁷⁸, והיו עיני ולבי שם כל הימים"⁷⁷⁹, ומסיים: "והיא שעמדה לנו לפדות חיי נפשנו .. ותעמוד לנו לעד כו'".

סבויה"ר שבקרוב ממש נזכה לקיום היעוד "פדה בשלום נפשי" – עי"ז ש"ברבים היו עמדי"67, שהו"ע קיבוץ כל הניצוצות שנדחו כו', הן בנוגע לעצמו, כל פרטי המחשבה דיבור ומעשה כו', והן בנוגע לכל הסביבה – בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו.

סג______  ______