Toras Menachem·Vol. 46 (5726·Part 2)·Acharon Shel Pesach 5726תורת מנחם·מו - שנת תשכ"ו - חלק שני·בס"ד. אחרון של פסח·ה'תשכ"ו

א(הנחה בלתי מוגה)

בוהניף

גידו על הנהר בעים רוחו והכהו לשבעה נחלים גו' והיתה מסלה לשאר עמו גו' כאשר היתה לישראל ביום עלותו מארץ מצרים⁶⁰⁹. וצריך להבין, דהנה, הצורך בבקיעת הנהר (נהר פרת⁶¹⁰) ע"פ פשטות הכתובים הוא כדי שיעברו בו גלויות ישראל האמורות למעלה (מאשור וממצרים וגו'⁶¹¹) בדרכם לארץ ישראל, ולכאורה, הרי נוסף לכך שכמה מהארצות האמורות למעלה אינם מאותו הצד דנהר פרת⁶¹², וכדי שיבואו בנ"י משם אין צורך בבקיעת נהר פרת, הנה גם בנוגע לארצות שמהם צריכים לעבור דרך נהר פרת, אין הכרח בבקיעת הנהר (שהוא ע"ד הפך ים ליבשה⁶¹³) כדי שיעברו בו ברגל (והדריך בנעלים, לדרוך בנעלים אשר ברגליהם כי תשוב להיות יבשה⁶¹⁴) דוקא, שהרי אפילו בים הגדול יכולים לעבור באופן דיורדי הים באניות⁶¹⁵, ועאכו"כ שאפשר לעבור באניות בנהר. גם צריך להבין אומרו כאשר היתה לישראל ביום עלותו מארץ מצרים, שמלשון זה משמע שהעילוי דבקיעת הנהר לעתיד לבוא הוא בהדמיון וההשוואה ליום עלותו מארץ מצרים, היינו, שהעיקר הוא יום עלותו מארץ מצרים, והעילוי דלעתיד לבוא הוא שגם אז יהי' כמו שהי' ביום עלותו מארץ מצרים. וכן משמע גם בנוגע לכללות הגאולה העתידה, ממ"ש לעיל מיני'3 והי' ביום ההוא יוסיף אד' שנית ידו לקנות את שאר עמו וגו', שהגאולה העתידה היא שנית (כמו טפל) להיציאה ממצרים (כמו שקנאם ממצרים2), כיון שיצי"מ היא העיקר. וכמובן גם ממ"ש⁶¹⁶ כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, היינו, שהעילוי דהגאולה העתידה הוא שגם אז יהי' אראנו נפלאות כמו שהי' בימי צאתך מארץ מצרים. ולכאורה אינו מובן⁶¹⁷, הרי ידוע שהגאולה העתידה תהי' באופן נעלה ביתר שאת מהגאולה ממצרים, וכמבואר בהפטרת היום (עוד היום

ד314
בנוב גו' ויצא חוטר מגזע ישי וגו'⁶¹⁸) גודל הפלאת הגאולה העתידה שתפעל שינוי אפילו בגשמיות העולם, וגר זאב עם כבש וגו' וארי' כבקר יאכל תבן גו' לא ירעו ולא ישחיתו גו' כי מלאה הארץ דעה את הוי' וגו'⁶¹⁹, שזהו"ע שבאין ערוך לגבי הגאולה ממצרים, ולכן, מה שמזכירין יצי"מ לעתיד לבוא, ה"ז בדרך טפל בלבד⁶²⁰, כיון שהגאולה העתידה היא באופן נעלה יותר באין ערוך. ועד"ז גם בנוגע לבקיעת הנהר דלעתיד לבוא, שהו"ע נעלה יותר מקריעת ים סוף ביציאת מצרים, כמובן ממ"ש5 הפך ים ליבשה בנהר יעברו ברגל שם נשמחה בו, וידוע הפירוש בזה⁶²¹, שהפך ים ליבשה, בלשון עבר, קאי על קריעת ים סוף, ובנהר יעברו ברגל, בלשון עתיד, קאי על בקיעת הנהר לעתיד לבוא, ועז"נ שם נשמחה בו, שדוקא בבקיעת הנהר לעתיד לבוא יהי' הענין דנשמחה בו (בעצמותו כו'⁶²²), ולא בקריעת ים סוף ביצי"מ⁶²³. וא"כ אינו מובן למה מדגיש הכתוב שבקיעת הנהר לעתיד לבוא תהי' כאשר היתה לישראל ביום עלותו מארץ מצרים, וכן בנוגע לכללות הגאולה העתידה מדגיש הכתוב שהיא שנית ליצי"מ, כימי צאתך מארץ מצרים, שמזה משמע שהעיקר הוא הענין דיצי"מ דוקא.

הב) ולהבין

וזה יש להקדים תחילה ביאור ענין המצה שעי"ז נעשה כללות הענין דיצי"מ, כמ"ש⁶²⁴ בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה כו'⁶²⁵, היינו, שענין המצה הוא הכח והעוז לבחי' יצי"מ, ובמילא נעשו עי"ז גם שאר הענינים שבאים בהמשך ליצי"מ, עד למתן תורה, שהוא התכלית והמטרה דיצי"מ, כמ"ש⁶²⁶ בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה.

זויובן

חע"פ המבואר במאמר של הצמח צדק ד"ה הא לחמא עניא⁶²⁷ (בביכל שיצא מגלות לגאולה והגיע לכאן זה עתה⁶²⁸), ומביא הקושיא שנזכרה בספרים⁶²⁹ מהו אומרו די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים,

ט315
הרי כתיב⁶³⁰ ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות וגו', שלא הי' זה אלא ביציאתם ממצרים. ומוסיף, ועוד קשה, דבפרשת ראה⁶³¹ שנזכר שם לחם עוני, נאמר לחם עוני כי בחפזון יצאת ממצרים, ופירש רש"י ולא הספיק בצק להחמיץ, א"כ מבואר דהמצה שנקראת לחם עוני היינו מה שאכלו כשיצאו ממצרים (כנ"ל), וא"כ קשה מ"ש די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. ויש לומר בביאור הוספת קושיא זו, דלולי זאת הי' אפשר לחלק ולומר שהמצות שאפו ביציאתם ממצרים, בהיותם במצב של חירות, אינם נקראים לחמא עניא, וכנגדם הם המצות שאוכלים כל שבעת הימים זכר ליציאת מצרים, ונוסף לזה יש מצה שהיא לחמא עניא שאכלו בהיותם במצרים, וכנגדה היא המצה שאוכלים בלילה הראשון, ועל זה אומרים הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. ועל זה מביא שמפורש בקרא לחם עוני על המצה שאפו כשיצאו ממצרים, וא"כ קשה מהו אומרו הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. ומביא גם הקושיא שהקשה בספר עבודת הקודש⁶³² (הובא בשל"ה⁶³³) על זה שהתורה ייחסה כל המצוות ליצי"מ, זכר ליציאת מצרים, דלכאורה, הלא התורה קדמה לעולם אלפים שנה⁶³⁴, ובודאי גם אם לא הי' גלות ושעבוד מצרים לא הי' שינוי בפרטי המצוות.

יג) וממשיך

יאבהמאמר, שלהבין זה יש להקדים תחילה ענין יציאת מצרים שבכל יום חייב אדם לראות את עצמו כאילו היום יצא ממצרים, וגם מזכירים יצי"מ בק"ש בבוקר ובערב. והענין בזה, דהנה אמרו רז"ל⁶³⁵ בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, ומוסיף אדמו"ר הזקן בתניא⁶³⁶ שחיוב זה הוא בכל יום ויום, ומבאר שהו"ע יציאת נפש האלקית ממאסר הגוף כו' ליכלל ביחוד אור א"ס ב"ה כו' בקבלת עול מלכות שמים בק"ש (בבוקר ובערב⁶³⁷) שבה מקבל וממשיך עליו יחודו ית' באמרו ה' אלקינו ה' אחד, שלכן תיקנו פרשת יציאת מצרים בשעת ק"ש דוקא, אף שהיא מצוה בפני עצמה ולא ממצות ק"ש, כדאיתא בגמרא ופוסקים⁶³⁸, אלא מפני שהן דבר אחד ממש. [ולהעיר מדיוק לשון אדמו"ר הזקן שהן דבר אחד, ולא ענין אחד, כי,

יב316
בענין אחד יכולים להיות כמה דברים שונים, ועד לדברים הפכים מן הקצה אל הקצה, ולכן מדייק שהן דבר אחד, ומוסיף ממש]. ובפרטיות יותר, הנה אמרו חז"ל⁶³⁹ למה קדמה פרשת שמע לוהי' אם שמוע כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואח"כ מקבל עליו עול מצוות. והענין בזה, שקבלת עול מלכות שמים בפרשה ראשונה דק"ש קשורה עם האהבה דבכל מאדך, כמ"ש⁶⁴⁰ ואהבת גו' בכל מאדך, בלי גבול, שאהבה זו מעוררת בחי' בלי גבול האמיתי שלמעלה. ואח"כ באה קבלת עול מצוות, שעל ידה נמשכת בחי' הבלי גבול דלמעלה בכלים הנעשים ע"י התומ"צ. וזהו שחותמים בק"ש אני הוי' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים⁶⁴¹, שהו"ע היציאה מכל הענינים שהם באופן של מיצר וגבול לגבי בחי' הבלי גבול דלמעלה שנמשך ומתגלה ע"י האהבה דבכל מאדך.

יגד) וביאור

ידהענין, דהנה, בפסוק ואהבת שבפרשה ראשונה דק"ש נזכרו ג' מיני אהבות, בכל לבבך בכל נפשך ובכל מאדך. והחילוק שביניהם, דבפירוש בכל לבבך אמרו חז"ל⁶⁴² בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע, דהיינו, שגם היצה"ר שמצד עצמו נמשך ומתאווה לתאוות עוה"ז כאש בוערה כו', יתהפך לאהבה את הוי'. והדרך לבוא לידי אהבה זו היא מ"ש⁶⁴³ ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב וגו' ובחרת בחיים לאהבה וגו', דלכאורה אינו מובן מהו הצורך בציווי ובחרת בחיים, דמי הוא זה שלא יבחר בחיים, אך הענין הוא⁶⁴⁴, שאין הכוונה לחיים ומות כפשוטו, אלא להרוחניות והגשמיות שיש בכל דבר בעוה"ז, שהרוחניות והחיות אלקי הוא חיים וטוב, והגשמיות הוא מות ורע, להיותו כלה ונפסד כו', ומזה מובן שגם בעת קיומו אינו מציאות אמיתי, אלא כל מציאותו הוא הרוחניות והחיות אלקי שמהוה ומחי' ומקיים אותו. וזהו ראה וגו', שיתבונן ויראה שכמו שהגשמיות דכל דבר בטל לגבי הרוחניות המחייהו, כן ויותר מכן הוא ביטול כל הרוחניות והגשמיות לגבי א"ס ב"ה שהוא מקור וחיי החיים, ומזה יבוא לאהבת ה' בכל לבבך, שגם היצה"ר יתהפך לאהבה את ה' כיון שהוא חייך⁶⁴⁵. וזהו גם מ"ש ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך, שאהבה זו באה עי"ז שנרגש אצלו שהוי' הוא אלקיך, כחך וחיותך⁶⁴⁶. והנה, אהבה זו דבכל לבבך

טו317
שבאה ע"י התבוננות הנ"ל היא מלמטה למעלה. ואח"כ באה ההמשכה מלמעלה למטה, להיות נמשך גילוי אלקות ע"י קיום התומ"צ בכל כחות ולבושי הנפש, שזהו"ע בכל נפשך. אמנם, כללות האהבה דבכל לבבך ובכל נפשך היא בדרגת האלקות שנמשכת ומתלבשת בעולמות להחיותם, שאינה אלא זיו והארה בלבד, ובאה באופן של הבדלה ממקורה, ובמדידה והגבלה, שלכן גם האהבה שבאה על ידה היא במדידה והגבלה בלבד. ולמעלה מזה היא האהבה דבכל מאדך, שבאה ע"י ההתבוננות שחיות כל העולמות אינה אלא מבחי' זיו והארה בלבד שבאה במדידה והגבלה, ואילו המקור שממנו נמשך הזיו וההארה כו' הוא מובדל מהעולמות, והוא למעלה ממדידה והגבלה, כמ"ש⁶⁴⁷ כי נשגב שמו לבדו הודו על ארץ ושמים, היינו שגם בחי' שמו הוא נשגב לבדו, ורק זיו והארה מבחי' שמו נמשך להחיות העולמות⁶⁴⁸, ומזה יבוא לאהבה בכל מאדך, אהבה רבה שלמעלה ממדידה והגבלה. וכללות ההפרש בין בכל לבבך ובכל נפשך לבכל מאדך הוא ע"ד ההפרש שבין בחי' ממכ"ע לבחי' סוכ"ע ועד לבחי' שאינה בגדר עלמין כלל, אפילו לא בבחי' סובב בלבד, למעלה ממכ"ע וסוכ"ע גם יחד.

טזאמנם

יזכדי לבוא לאהבה דבכל מאדך צ"ל היציאה מהמיצרים וגבולים, שזהו"ע יצי"מ. והענין בזה, שהאהבה דבכל מאדך, למעלה ממדידה והגבלה, שייכת לבעלי תשובה דוקא, לפי שאצלם ישנו הענין דיתרון האור מן החושך⁶⁴⁹, שעי"ז שישים אל לבו כל מעשיו ודיבוריו ומחשבותיו מיום היותו עד היום הזה אשר לא לה' המה, שהם חושך ממש והסתר פניו ית', אזי תתרבה ותתגדל התשוקה להוציא נפשו ממאסרה להשתפך אל חיק אבי' ולדבקה בו, באהבה רבה שלמעלה ממדידה והגבלה של כלים. ועל זה אמרו חז"ל⁶⁵⁰ מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד, כי העבודה דצדיקים גמורים היא באהבה דבכל לבבך ובכל נפשך שהיא מוגבלת בכלים, וכמרומז גם בזה שנקראים צדיקים גמורים, מלשון כלי שנגמר מלאכתו, היינו, שהם עדיין בבחי' כלי, ולכן, כדי שיבואו לאהבה דבכל מאדך צ"ל אצלם ענין של יציאה מהכלים. ומביא בהמאמר⁶⁵¹, שזהו ששנינו⁶⁵² כלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקודש אבל לא לתרומה, כי, תרומה היא הפרשת

יח318
הארה בלבד, בחי' ממכ"ע, שזוהי מדריגתם של צדיקים גמורים, שהם בבחי' כלים הנגמרים בטהרה. אבל כדי שיבואו לבחי' קדש, מלה בגרמי'⁶⁵³, צריכין טבילה, אותיות ביטול⁶⁵⁴, שהו"ע היציאה ממציאותו (אַרויסגיין פון די אייגענע מציאות), לצאת מהמדידה וההגבלה שבאהבה דבכל לבבך ובכל נפשך להאהבה דבכל מאדך, ע"ד האהבה רבה שלמעלה ממדידה והגבלה דבעלי תשובה. וזהו"ע יצי"מ שבק"ש, שהן דבר אחד ממש, כי הפירוש דיצי"מ הוא לצאת מן המצרים וגבולים המגבילים האהבה, שלא תהי' בכל לבבך ובכל נפשך בלבד, אלא גם בכל מאדך. ומזה נמשך הענין דיצי"מ בכאו"א כפי בחינתו, גם בהמון עם, ועד לאלה שנמצאים בדרגא הכי תחתונה, שמצד גודל החושך נעשה אצלם יתרון האור באהבה רבה שלמעלה ממדידה והגבלה, כנ"ל.

יטה) והנה

כהיתרון שבהיציאה מן המצרים וגבולים המגבילים האהבה ולבוא לאהבה בלי גבול דבכל מאדך, הוא (לא רק בעבודת האדם מלמטה למעלה, אלא) גם בהמשכה מלמעלה למטה שע"י קיום התומ"צ, והיינו, שההמשכה מלמעלה למטה ע"י קיום התומ"צ (קבלת עול מצוות) שבאה לאחרי הקדמת האהבה דבכל מאדך (קבלת עול מלכות שמים) היא באופן נעלה יותר מההמשכה מלמעלה למטה שע"י קיום התומ"צ בכל כחות ולבושי הנפש, בכל נפשך, לאחר הקדמת האהבה דבכל לבבך בלבד.

כאולבאר

כבזה מקדים בהמאמר⁶⁵⁵, שלפעמים מצינו שהתורה נקראת חתן וישראל נקראים כלה, כדרשת חז"ל⁶⁵⁶ ביום חתונתו⁶⁵⁷ זה מתן תורה, דמשמע⁶⁵⁸ שכנס"י נקראת כלה, וא"כ התורה נקראת חתן. ולפעמים מצינו להיפך, שישראל הם החתן והתורה היא הכלה, כדרשת חז"ל⁶⁵⁹ עה"פ⁶⁶⁰ תורה צוה לנו משה מורשה, א"ת מורשה אלא מאורסה. אך הענין הוא, ששניהם אמת, שהם ב' אופנים בלימוד התורה. דהנה, איתא בגמרא⁶⁶¹ שרב ששת אמר חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי (בשבילך ולצורכך שניתי וקריתי), ומבואר בגמרא שם שענין זה הוא בהתחלת הלימוד, מעיקרא כי עביד איניש אדעתא דנפשי' קא עביד, אבל אח"כ

כג319
צריך להיות לימוד התורה לשמה דוקא. והענין בזה, שכאשר לימוד התורה הוא באופן שאדעתא דנפשי' קא עביד, אזי הנפש היא בחי' מקבל מהתורה שהיא בחי' המשפיע, ואז נקראת התורה חתן וכנס"י כלה. אבל כאשר לימוד התורה הוא לשמה, לשם התורה עצמה, להמשיך אוא"ס ב"ה בתורה, כמו דוד שהי' מחבר תורה עם הקב"ה⁶⁶², אזי ישראל הם בחי' חתן המשפיע וממשיך בהתורה שהיא הכלה. וענין זה בא ע"י הקדמת העבודה דבכל מאדך, בלי גבול, שעי"ז נעשה לימוד התורה שלו באופן שמעורר בחי' אוא"ס הבלי גבול שיומשך בתורה שמבחי' החכמה (דאורייתא מחכמה נפקת⁶⁶³), שנחשבת לגבי הקב"ה כעשי' גופנית⁶⁶⁴, כמ"ש⁶⁶⁵ כולם בחכמה עשית. וכמו שהוא בלימוד התורה כן הוא גם בקיום המצוות, כידוע⁶⁶⁶ שיש ב' בחינות במצוות, מצוות הוי'⁶⁶⁷, ומצוותי⁶⁶⁸ סתם. מצוות הוי' קאי על המצוות כפי שקשורים ונמשכים משם הוי'⁶⁶⁹ (וכמרומז בתיבת מצוה, כי, מ"צ בא"ת ב"ש הוא י"ה⁶⁷⁰, וא"כ, מצו"ה היא שם הוי'⁶⁷¹), שיש בו ד' אותיות, וכל אות היא בציור מוגבל כו', ולכן גם המצוות שנמשכים מהם הם בהגבלה. ולמעלה מזה הו"ע מצוותי סתם, בחי' המצוות כפי שהם למעלה ממדידה והגבלה.

כדוזהו

כהההפרש בין בחי' קבלת עול מצוות שבאה לאחר קבלת עול מלכות שמים באופן דבכל מאדך, לבחי' בכל נפשך שע"י התומ"צ שבאה לאחר האהבה דבכל לבבך בלבד, שכאשר העבודה היא בכל לבבך, במדידה והגבלה, אזי גם ההמשכה שע"י התומ"צ היא במדידה והגבלה (שהתורה היא מבחי' החכמה בלבד, והמצוות הם מצוות הוי'), אבל כאשר העבודה היא בכל מאדך, למעלה ממדידה והגבלה, אזי גם ההמשכה שע"י התומ"צ היא למעלה ממדידה והגבלה (שנמשך בתורה מבחי' אוא"ס שלמעלה מהחכמה, והמצוות הם מצוותי סתם).

כוועפ"ז

כזמתורצת גם הקושיא שהקשה בעבודת הקודש (ובשל"ה), מהו הענין שהתורה ייחסה כל המצוות ליצי"מ, זכר ליציאת מצרים,

כח320
דלכאורה, הלא התורה קדמה לעולם, ובודאי גם אם לא הי' גלות ושעבוד מצרים לא הי' שינוי בפרטי המצוות (כנ"ל ס"ב), כי, גם אם לא הי' הענין דיצי"מ בגשמיות, הי' הענין דיצי"מ ברוחניות, וזהו עיקר תכלית התומ"צ, לצאת מן המיצרים וגבולים ולהמשיך בחי' אוא"ס הבלי גבול, שזהו"ע דיצי"מ, שנעשה ע"י העבודה דבכל מאדך שבק"ש, שהן (יצי"מ וק"ש) דבר אחד ממש.

כטו) וע"פ

למשנת"ל בענין יצי"מ שבק"ש בכל יום סדר העבודה דבכל לבבך גו' עד שבאים להעילוי דבכל מאדך באופן של יציאה מהמיצרים וגבולים, יובן ג"כ ענין בחי' המצה שהוא הכח והעוז לבחי' יצי"מ, ובמילא גם להתכלית ומטרה דיצי"מ שהו"ע מ"ת, כולל גם הענין דספירת העומר שהוא ההכנה למ"ת.

לאוביאור

לבהענין, דהנה, מ"ש ואהבת גו' בכל לבבך בשני יצריך, שגם היצה"ר יתהפך לאהבה את ה', הוא כללות הענין דספירת העומר, כידוע⁶⁷² שהעומר שבא מן השעורים⁶⁷³, מאכל בהמה⁶⁷⁴, רומז על נפש הבהמית, שיש בה שבע מדות רעות, וכל אחת כלולה מכולם, שהם במספר מ"ט, וזוהי העבודה דשבעה שבועות תספר לך⁶⁷⁵, שהם מ"ט ימים, שבכל יום ממ"ט הימים מבררים ומהפכים מדה פרטית ממ"ט פרטי המדות דנה"ב, עי"ז שממשיכים בהם גילוי אור הוי', שזהו"ע וספרתם לכם⁶⁷⁶, וספרתם לשון הארה ואור⁶⁷⁷. והמשכה זו היא מבחי' שלמעלה מהמדות, היינו, מבחי' המוחין, שעי"ז יתהפכו המדות דנה"ב לאהבה את ה' כו'. וזהו שמצינו בפע"ח⁶⁷⁸ ב' כוונות בספה"ע, כוונה הא', שהשבעה שבועות הם ז' מדות, וכוונה הב', שהם המשכות מוחין. והענין בזה, ששניהם אמת, והא בהא תליא, שגילוי אור הוי' מתלבש במוחין חב"ד, כמ"ש⁶⁷⁹ הוי' בחכמה, וע"י גילוי אור זה נעשה התהפכות המדות. וזהו שאומרים בספה"ע היום יום אחד (שני ימים וכו') לעומר, כי יום הוא בחי' גילוי והארה, כמ"ש⁶⁸⁰ ויקרא אלקים לאור יום, וגילוי זה ממשיכים לבחי' עומר (יום כו' לעומר) שעורים מאכל נה"ב, להפוך את נה"ב. ונמצא, שספה"ע הוא בחי' ומדריגת ואהבת גו' בכל לבבך בשני יצריך.

לג321
אך

לדאי אפשר לפעול התהפכות המדות דנה"ב (אתהפכא) ע"י ספה"ע אלא לאחר הקדמת העבודה דאתכפיא באופן של ביטול הרצון בלבד, שזהו"ע המצה, שאין בה שום הגבהה, שמורה על השפלות וההכנעה דביטול הרצון⁶⁸¹. והענין בזה, דהנה, ידוע שאי אפשר להיות הולדה מיש ליש אא"כ יתבטל יש הראשון ויבוא לבחי' אין. והמשל לזה מענין הצמיחה, שכאשר זורעים גרעין בארץ צ"ל תחילה רקבון הגרעין, שמתבטל ממציאותו והי' כלא הי', ואז דוקא מתלבש בו כח הצומח שבארץ להצמיח ממנו בתוספת מרובה כו', משא"כ כשהוא עדיין בבחי' יש, לא יהי' ממנו שום צמיחה. וכמו כן הוא במין החי, כמארז"ל⁶⁸² לענין יציאת האפרוח מן הביצה, אימת גדלה לכי מסרחא כו' עפרא בעלמא הוא. ומזה מובן גם בעבודה, שאי אפשר לפעול במדות דנה"ב שיתהפכו לאהבה את ה', שזהו"ע תולדת ברי' והוי' חדשה, אלא ע"י הקדמת הביטול להיות בבחי' אין, שהו"ע ביטול הרצון באופן של אתכפיא כו'. וזהו ענין אכילת מצה בשבוע הראשון דספה"ע, ועוד לפני ספה"ע (בלילה הראשון דחג הפסח שהוא לפני ספה"ע), כי, מצה הו"ע הביטול, ביטול הרצון דאתכפיא, שעי"ז יוכל לבוא להתהפכות המדות ע"י ספה"ע. וכמו ביצי"מ כפשוטה, שכיון שהוצרכו לצאת מהמעמד ומצב דעבדי פרעה⁶⁸³, ולבוא לקבלת התורה, הי' צ"ל אין באמצע, שזהו"ע הביטול שע"י המצה כו'.

להולאחר

לוהעבודה במשך השבעה שבועות דספה"ע שהיא בבחי' ואהבת גו' בכל לבבך, שגם נה"ב תתהפך לאהבה את ה' (שבאה לאחר הקדמת הביטול ואתכפיא דמצה), אזי באים ביום החמישים לגילוי שער הנו"ן, שזהו הענין דמתן תורה⁶⁸⁴, שהוא ע"ד הענין דבכל מאדך. והענין בזה, דהנה, ההתחלה דמ"ת היא אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים⁶⁸⁵, וידועה קושיית המפרשים⁶⁸⁶ למה לא נאמר אשר בראתי שמים וארץ, שהרי בריאת שמים וארץ מאין ליש הוא פלא גדול יותר מהנסים דיצי"מ⁶⁸⁷. אך הענין הוא, שיסוד ועיקר ותכלית כל התומ"צ הו"ע יציאת מצרים, לצאת מכל בחי' מיצר וגבול, ולהמשיך גילוי בחי' אוא"ס הבלי גבול – ע"י קבלת עול מלכות שמים באופן דבכל מאדך, שעי"ז

לז322
מעוררים וממשיכים בקיום התומ"צ (קבלת עול מצוות) בחי' אוא"ס הבלי גבול (כנ"ל ס"ה). וזהו שהתחלת מ"ת היא אנכי גו' אשר הוצאתיך מארץ מצרים, שהו"ע היציאה מכל המיצרים וגבולים לבוא לבחי' אנכי, אנכי מי שאנכי⁶⁸⁸, שלמעלה מהגבלת הכלים כו'. והנה, גם הענין דמ"ת בא ע"י הקדמת בחי' המצה, כי, נוסף לכך שהמצה היא הקדמה לספה"ע שעל ידה באים למ"ת, הנה עוד זאת, שהביטול דמצה כשלעצמו הוא הכנה למ"ת, כמ"ש⁶⁸⁹ ונפשי כעפר לכל תהי' פתח לבי בתורתך, היינו, שכדי להיות פתח לבי בתורתך, שהו"ע מ"ת, צ"ל ונפשי כעפר לכל תהי', שהו"ע הביטול שבמצה.

לחומזה

לטמובן, שעם היות בחי' המצה ענין הביטול ואתכפיא בלבד, שאינו אלא הקדמה לענין האתהפכא שבספה"ע (ולמטה ממנו), מ"מ, בהביטול ואתכפיא שבמצה יש גם יתרון לגבי האתהפכא שבספה"ע, כי, ענין האתהפכא שבספה"ע שהו"ע ואהבת גו' בכל לבבך, אין בזה ביטול מציאותו (דכיון שהוא בבחי' אתהפכא אינו צריך לבטל מציאותו כו'), וזהו היתרון בענין הביטול והאתכפיא שבמצה, שלהיותו בבחי' אין, שזוהי תנועה של יציאה ממציאותו (אַרויסגיין פון זיך), יש בזה מעין ודוגמת האהבה דבכל מאדך שהיא למעלה מהגבלת הכלים, שעל ידה מתעורר ונמשך בחי' בלי גבול שלמעלה. וזהו שהמצה היא הכנה (לא רק לאתהפכא שבספה"ע, אלא יתירה מזה, שיש בה מעלה לגבי האתהפכא שבספה"ע, שהיא הכנה) למ"ת שענינו הוא גילוי בחי' אנכי גו' אשר הוצאתיך מארץ מצרים, יציאה מכל ענין של מיצר וגבול כו'.

מז) ולהבין

מאבתוספת ביאור מעלת הביטול והאתכפיא שבמצה (שהיא מעין האהבה דבכל מאדך) לגבי האתהפכא שבספה"ע (שהו"ע ואהבת גו' בכל לבבך), יש להוסיף בביאור כללות החילוק שבין ההמשכה מלמעלה שנעשית ע"י העבודה דבכל לבבך להמשכה שנעשית ע"י העבודה דבכל מאדך (כנ"ל ס"ה). והענין בזה, דהנה, ידוע⁶⁹⁰ שיש ב' מיני העלאות מ"ן, הא', העלאת מ"ן לבחי' התיקון שהוא בחי' ממכ"ע (אור מוגבל), והב', העלאת מ"ן לבחי' אורות דתהו, שהוא בחי' סובב כו' (אור בלי גבול). והחילוק באופן העלאת המ"ן הוא בהתאם להחילוק בהבחי' שמעוררים וממשיכים ע"י העלאת המ"ן. דהנה, החילוק בין תהו

מב323
לתיקון הוא, שבתיקון יש אורות מועטים וכלים מרובים, ובתהו יש כלים מועטים ואורות מרובים, וידוע⁶⁹¹ שאין הכוונה לריבוי בכמות בלבד, אלא העיקר הוא הריבוי באיכות, היינו, שהם אורות שלמעלה מגדר התלבשות בכלים כו'. ולכן, העלאת מ"ן לבחי' התיקון היא ע"י עשיית ריבוי כלים, והו"ע בירור הניצוצות שבדברים הגשמיים שבהם נתלבשו עניני התומ"צ, להעלותם למעלה להיות מהם בחי' כלים שבהם יומשך האור דתיקון. אך העלאת מ"ן לבחי' התהו היא ע"י ענין שלמעלה מהכלים, והו"ע אהבה רבה דבכל מאדך שלמעלה מהגבלת הכלים (משא"כ האהבה דבכל לבבך, שלהיותה אהבה המוגבלת בכלים, ה"ה העלאת מ"ן לבחי' התיקון בלבד). וכמו כן במצות אכילת מצה, כיון שענינה הוא ביטול ואתכפיא, להיות בבחי' אין, שזוהי תנועה של יציאה מהכלים, ה"ז העלאת מ"ן לבחי' התהו, שעי"ז מעוררים וממשיכים מבחי' הבלי גבול שלמעלה. ומצד זה יש עילוי במצה (עם היותה בחי' אתכפיא בלבד) לגבי ספה"ע שהו"ע דאתהפכא, ע"ד משנת"ל במעלת בעלי תשובה, שעבודתם היא באופן של יציאה ממציאותם (ביטול ואתכפיא), לגבי צדיקים גמורים, שאף שעבודתם היא בכל לבבך בשני יצריך (אתהפכא שלמעלה מאתכפיא) ה"ה בהגבלת הכלים. אמנם, תכלית הכוונה היא שיהיו שניהם יחד, הן הענין דאתכפיא שבמצה והן הענין דאתהפכא שבספה"ע, שעי"ז ממשיכים האורות דתהו בכלים דתיקון דוקא.

מגועפ"ז

מדמובן גודל הענין דאכילת מצה שעל ידה נעשה בכחו וביכלתו של כאו"א מישראל, גם בהמון עם ואנשים פשוטים, לעורר ולהמשיך הגילוי היותר נעלה שנמשך ע"י האהבה רבה דבכל מאדך, היינו, שגם אלה שלעת עתה אינם שייכים שתהי' אצלם התגלות האהבה רבה דבכל מאדך, מ"מ, יוכלו גם הם להמשיך את הגילוי מלמעלה שנמשך ע"י האהבה רבה דבכל מאדך, ע"י קיום מצות אכילת מצה בגשמיות. ועד"ז בספירת העומר, שגם היא מצוה שקיומה בפועל ממש, שעל ידה ממשיכים את הגילוי מלמעלה שנמשך ע"י האהבה דבכל לבבך, גם אלה שעדיין לא הגיעו להתגלות האהבה בלב. ועוד זאת, שע"י קיום המצוות מעשיות דמצה וספירת העומר, ניתן כח ועוז לבוא להתגלות האהבה בלב, הן האהבה דבכל לבבך ע"י מצות ספה"ע, והן האהבה דבכל מאדך ע"י מצות אכילת מצה.

מה324
ח) וזהו

מוהא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. והענין בזה⁶⁹², דהנה, יש ב' בחי' מצה. יש מצה שנקראת לחם עוני, ויש מצה עשירה שנילושה ביין ושמן ודבש וחלב⁶⁹³. והחילוק ביניהם, שהמצה שנקראת לחם עוני אין בה התנשאות להיות תופח ועולה, ואין בה טעם, משא"כ מצה עשירה יש בה התנשאות (שאפילו שהתה כל היום בלא עסק עד שנתפחה, אין זה חמץ ומותר לאכלה בפסח, אלא שאינו יוצא בה י"ח מצה⁶⁹⁴), ויש בה טעם. והא בהא תליא, שמי שאין בו התנשאות, אינו מחפש למצוא טעם על כל דבר וענין, אלא עבודתו היא באופן של אתכפיא וביטול, וזהו"ע לחם עוני, משא"כ מצה עשירה מורה על בחי' אתהפכא, כי מצה עשירה נילושה ביין ושמן דבש וחלב, וידוע שיין ושמן הם בחי' חכמה ובינה, ודבש וחלב הם בחי' חסד וגבורה שנמשכים ממוח הדעת [וזהו גם מה שארץ ישראל נקראת ארץ זבת חלב ודבש⁶⁹⁵], והיינו שמצה עשירה מורה על התהפכות המדות ע"י גילוי המוחין (ע"ד משנת"ל (ס"ו) בענין ספה"ע), ולכן אינה באה לידי חימוץ, להיותה בבחי' אתהפכא. והנה, אף שעפ"ז גדלה מעלתה של מצה עשירה שהיא בבחי' אתהפכא על המצה דלחם עוני שהיא בבחי' אתכפיא בלבד, מ"מ, אין יוצאים ידי חובת מצה אלא בלחם עוני שיכול לבוא לידי חימוץ דוקא, כי, דוקא הביטול דאתכפיא שהוא באופן של יציאה ממציאותו מעורר וממשיך את הבלי גבול שלמעלה, כמו ע"י האהבה רבה דבכל מאדך, שעי"ז דוקא נעשה הענין דיציאת מצרים, יציאה מכל ענין של מיצר וגבול כו'. אמנם, כיון שעדיין אין זה אלא באופן של אתכפיא בלבד, ולא בא עדיין לבחי' אתהפכא, שלא נתהפכו המדות רעות אלא נשארו בתקפם כו', לכן אומר הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים, היינו, שהיו עדיין בארץ מצרים, מקום הרע והטומאה כו', אלא שהי' אצלם הביטול דאתכפיא, שהו"ע היציאה ממציאותם, ועי"ז נמשך להם הגילוי דבחי' הבלי גבול שלמעלה באופן של יציאה מכל המיצרים וגבולים. ונמצא, שהענין דיצי"מ (יציאה מכל המיצרים וגבולים שע"י האהבה רבה דבכל מאדך) נעשה אצלם ע"י המצה לחם עוני שאכלו בהיותם בארץ מצרים. וזהו מש"נ בכתוב23 לחם עוני כי בחפזון יצאת

מז325
ממצרים, כי, ענין החפזון הוא הבריחה מן הרע בהיותו בתקפו, כמ"ש⁶⁹⁶ כי ברח העם, ומבואר בתניא⁶⁹⁷ שזהו מפני שהרע שבהם הי' בתקפו, היינו, שלא הגיעו עדיין להתהפכות המדות (שזה נעשה אח"כ ע"י ספירת העומר), אלא עבודתם היתה בבחי' אתכפיא בלבד, לחם עוני. אך דוקא עי"ז זכו ליצי"מ, מצד מעלת הביטול שבאתכפיא באופן של יציאה ממציאותו, שעי"ז נמשך הבלי גבול דלמעלה כמו ע"י האהבה רבה דבכל מאדך, כנ"ל⁶⁹⁸.

מחט) והנה

מטכשם שנת"ל שענין המצה, ביטול ואתכפיא, הוא הכנה ונתינת כח להענין דיצי"מ ומ"ת, שהו"ע גילוי הבלי גבול דלמעלה, אף שאין ערוך ביניהם כלל [שהרי הבלי גבול דלמעלה הוא באין ערוך כלל לא רק לתנועת הביטול והאתכפיא דמצה שהיא מעין האהבה רבה דבכל מאדך, אלא גם להאהבה רבה דבכל מאדך, שאין זה אלא מאד שלך⁶⁹⁹ בלבד, אלא שאעפ"כ ה"ז אתעדל"ת לעורר ולהמשיך בחי' הבלי גבול דלמעלה], כמו כן כללות הענין דיצי"מ הוא הכנה ונתינת כח לגאולה העתידה, אף שתהי' באופן נעלה יותר באין ערוך. וזהו כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, דאף שהגאולה העתידה תהי' באופן של נפלאות לגבי יצי"מ⁷⁰⁰, מ"מ, ההכנה והנתינת כח להגאולה העתידה היא מיצי"מ דוקא. והענין בזה, שביצי"מ נתחדש ענין עיקרי והוא פתיחת הצינור דגאולה⁷⁰¹, וידוע⁷⁰² גודל העילוי והחידוש שבפתיחת צינור, עד כדי כך שבכח זה פועלים שלאח"ז יוכל להיות אותו הענין גם אצל אחרים, וללא יגיעה כו'. וכמו שמצינו⁷⁰³ ברבי פנחס בן יאיר שאמר לגינאי נהרא חלוק לי מימיך וחלק לו מימיו, שזהו כענין קריעת ים סוף⁷⁰⁴. ולכאורה, איך יתכן שענין כזה, שבהתאסף יחד משה רבינו וששים ריבוא ישראל, הי' זה דבר פלא⁷⁰⁵, והוצרך לזה רוח קדים וגו'⁷⁰⁶ – פעל רפב"י לבדו. אלא, שלאחר פתיחת הצינור בקריעת ים סוף, הי' יכול להיות ענין זה גם ע"י רפב"י. וכידוע גם פירוש הבעש"ט⁷⁰⁷ במארז"ל⁷⁰⁸ כל העולם ניזון

נ326
בשביל חנינא בני, ששביל הוא צינור, והיינו, פתיחת צינור ושביל השפע לעולם. ומבאר⁷⁰⁹ שכן הוא גם בנוגע ללימוד התורה, כידוע⁷¹⁰ בשם הרב בית יוסף שטרח ויגע עד שבא על פירוש איזה מאמר, ואח"כ שמע אותו פירוש מאחרים ג"כ, ונצטער, ואמר לו האריז"ל אתה פתחת הצינור. וכן מצינו⁷¹¹ בהנהגת המגיד, שכשנפלה לו איזה השגה במוחו הי' אומרה בפה, כדי להמשיך את ההשגה בעוה"ז ע"י הדיבור בפה, שאז יוכל גם אחר שנמצא בסוף העולם להשיג השגה זו ע"י יגיעתו בתורה, כיון שכבר נמשכה בעולם כו'. ומצד גודל הענין דפתיחת הצינור דגאולה שנעשה ביצי"מ, ה"ז גם הכנה ונתינת כח לגאולה העתידה שתהי' נעלית יותר באין ערוך.

נאועד"ז

נבבנוגע למ"ת שהוא התכלית דיצי"מ, שהוא הכנה ונתינת כח גם לגילוי פנימיות התורה לעתיד לבוא. והענין בזה, דהנה, ידוע⁷¹² בפירוש הכתוב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, שכמו שכל עיקר תכלית המכוון בגלות מצרים הי' בכדי לזכות לקבלת התורה, שלזה הוצרך להיות הקדמת הבירור והזיכוך דכור הברזל⁷¹³ בשעבוד מצרים בעבודה קשה בחומר ובלבנים גו'⁷¹⁴, כך כל אריכות הגלות הזה הוא כדי לזכות לגילוי פנימיות התורה שיהי' לעתיד לבוא, כי במ"ת הי' קבלת התורה הנגלית, אבל פנימיות וטעמי התורה (שעז"נ ישקני מנשיקות פיהו גו'⁷¹⁵) יהי' הגילוי שלהם לעתיד לבוא, ועל זה נאמר אראנו נפלאות. אלא שבגלות הזה נעשה הזיכוך ע"י היגיעה בלימוד התורה, עבודה קשה דא קושיא, בחומר דא קל וחומר, ובלבנים דא ליבון הלכתא כו'⁷¹⁶, שעי"ז זוכים לגילוי פנימיות התורה להיות אראנו נפלאות בגאולה העתידה, כאשר יוסיף אד' שנית ידו לקנות את שאר עמו וגו', וכפי שהובטח עוד קודם הירידה למצרים, כמ"ש⁷¹⁷ ואנכי אעלך גם עלה, ב' עליות, שהעלי' הא' היתה ביצי"מ, והעלי' הב' רומזת על הגאולה העתידה. אמנם, אף שגילוי פנימיות התורה לעתיד לבוא הוא באופן נעלה יותר ממה שנתגלה במ"ת, שעל זה נאמר אראנו נפלאות, ועד שאמרו חז"ל⁷¹⁸ שהתורה שאדם

נג327
למד בעוה"ז הבל הוא לפני תורתו של משיח, מ"מ, ידוע המאמר שלא יהי' עוד הפעם מ"ת⁷¹⁹, והיינו, שבמ"ת ניתן גם הכח לגילוי פנימיות התורה לעתיד לבוא.

נדומזה

נהמובן גם בנוגע לקריעת ים סוף, שהוא גם הכנה ונתינת כח לבקיעת הנהר לעתיד לבוא. והענין בזה, כידוע⁷²⁰ שהצורך דקריעת ים סוף הי' בשביל ההכנה למתן תורה, כי, במ"ת נפעל ביטול הגזירה דעליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים⁷²¹, ובאופן דאני המתחיל, שנאמר⁷²² וירד הוי' על הר סיני, וכתיב⁷²³ ואל משה אמר עלה אל ה'. וההכנה לזה היתה ע"י קריעת ים סוף, שעל ידו הי' החיבור דאצילות ובי"ע, וכידוע ב' הדעות בזה, דעת הזהר⁷²⁴ שהחיבור הי' מלמטה למעלה, ודעת האריז"ל⁷²⁵ שהחיבור הי' מלמעלה למטה. ושניהם אמת⁷²⁶ (שהרי אלו ואלו דברי אלקים חיים⁷²⁷), שהי' החיבור הן מלמעלה למטה והן מלמטה למעלה, כמו במ"ת שעליונים ירדו לתחתונים ותחתונים יעלו לעליונים. וכשם שהוצרך להיות הענין דקריעת ים סוף קודם מ"ת, כן צ"ל הענין דבקיעת הנהר קודם גילוי פנימיות התורה לעתיד לבוא. אמנם, אף שבקיעת הנהר לעתיד לבוא היא באופן נעלה יותר מקריעת ים סוף, שהרי בקיעת הנהר היא הכנה להתגלות פנימיות התורה באופן של אראנו נפלאות, מ"מ, ההכנה והנתינת כח לבקיעת הנהר היא ע"י קריעת ים סוף, וזהו אומרו והניף ידו על הנהר גו' כאשר היתה לישראל ביום עלותו מארץ מצרים, שאז היתה הנתינת כח בנוגע לכל הענינים דלעתיד לבוא.

נוי) ויש

נזלקשר זה עם מ"ש בתהלים⁷²⁸ משביח שאון ימים שאון גליהם גו'. והענין בזה, דהנה, שאון ימים שאון גליהם, שהו"ע המיית הים וגליו, קאי על עולם התוהו, שהאורות הם בתוקף ובהתגברות⁷²⁹.

נח328
וענינו בעבודה הוא תוקף הרצוא דבכל מאדך, בדוגמת גלי הים שמתעלים ונגבהים כו'⁷³⁰, שהו"ע העלאת מ"ן לאורות דתוהו (כנ"ל ס"ז). והוא ע"ד מ"ש במדרש⁷³¹ עה"פ⁷³² יקוו המים, משל למלך שבנה פלטרין והושיב בתוכה אלמים כו', כך מתחלת ברייתו של עולם לא הי' קלוסו של הקב"ה עולה אלא מן המים, הה"ד⁷³³ מקולות מים רבים אדירים משברי ים וכו'. והיינו, שהמים נקראים אלמים, שזה מורה על תוקף הרצוא כו'. ועז"נ משביח (שפירושו משקיט⁷³⁴) שאון ימים שאון גליהם, היינו, התגברות השוב על הרצוא דתהו, שעי"ז תוכל להיות המשכת האורות מרובים דתוהו (שאון ימים שאון גליהם) בכלים דתיקון, שזוהי תכלית הכוונה כנ"ל (ס"ז). וזהו גם כללות הענין דבקיעת הנהר לעתיד לבוא, שנוסף על הענין דקריעת ים סוף, הפך ים ליבשה, להיות התגברות השוב (יבשה) על הרצוא (ים)⁷³⁵, תהי' בקיעת הנהר לעתיד לבוא לשבעה נחלים דוקא, כמבואר בשער האמונה⁷³⁶ שהו"ע ז' מדות דתהו כו', שגם הם יומשכו בכלים דתיקון. ומצד גודל העילוי דבקיעת הנהר גם לגבי קריעת ים סוף, נאמר דוקא על בקיעת הנהר דלעתיד לבוא (בנהר יעברו ברגל) שם נשמחה בו, בו דייקא, היינו במהותו ועצמותו. וזוהי ההכנה לגילוי פנימיות התורה לעתיד לבוא, אשר התורה דעוה"ז הבל הוא לפני תורתו של משיח, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בגאולה האמיתית והשלימה.

נט______  ______