Toras Menachem·Vol. 46 (5726·Part 2)·Sicha for the Second Night of Pesach 5726תורת מנחם·מו - שנת תשכ"ו - חלק שני·בס"ד. שיחת ליל ב' דחג הפסח·ה'תשכ"ו

אבלתי מוגה

בא. מצינו שאמירת ההגדה צריכה להיות "בקול רם ובשמחה כו'"¹³⁶².

גואע"פ שנמצאים כבר לאחרי אמירת ההגדה, הרי הסיפור ביציאת מצרים מצוותו כל הלילה, כמ"ש בהגדה "מעשה כו' והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית",

ד– ומזה שנזכרו כאן גם תנאים שסוברים שאכילת הפסח היא רק עד חצות¹³⁶³, מוכח, שהענין ש"היו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה" אינו קשור עם קרבן פסח, אלא עם המצוה דסיפור ביצי"מ –

הולכן, מה שהחסירו בהשמחה בעת אמירת ההגדה, יכולים להשלים עתה.

ו[ניגנו הניגון "ממצרים גאלתנו" בשמחה רבה].

ז* * *

חב. ידוע¹³⁶⁴, שישנם חילוקים בין חיוב ומצות זכירת יצי"מ בליל פסח להחיוב בכל ימות השנה¹³⁶⁵. אחד החילוקים הוא¹³⁶⁶, שבכל השנה די בזכירה בעלמא – "מצוה להזכיר יצי"מ"¹³⁶⁷, ואילו בליל פסח המצוה היא – סיפור ביצי"מ. ובלשון הרמב"ם¹³⁶⁸: "מצות עשה של תורה לספר¹³⁶⁹ בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים כו'".

טוכיון שסיפור וזכירת יצי"מ הוא "יסוד גדול ועמוד חזק בתורתינו

י294
ובאמונתינו", ו"באו¹³⁷⁰ לנו מצוות רבות על זה מ"ע ומל"ת כו' וע"כ אנו אומרים לעולם בברכותינו ובתפילותינו זכר ליצי"מ"¹³⁷¹ – הרי מובן, שבסיפור יצי"מ בליל פסח מתבטא גם התוכן וענין כללי של יצי"מ, כפי שהוא "יסוד גדול ועמוד חזק בתורתינו כו'".

יאהמצוה דסיפור יצי"מ בליל פסח נלמדת¹³⁷² מהפסוק¹³⁷³ "והגדת לבנך", שהיא מצות אמירת ההגדה¹³⁷⁴.

יבוכיון שכל ענין מתבטא בגלוי ובהדגשה בהתחלה ובסיום, הרי מובן, שתוכן סיפור יצי"מ כפי שמודגש בו שהוא תוכן וענין וכללי, הרי זה בעיקר בהתחלת וסיום "עיקר נוסח ההגדה שתיקנו חכמים חובה על הכל"¹³⁷⁵ (כדברי המשנה¹³⁷⁶ "מתחיל בגנות ומסיים בשבח") – "מתחילת14 עבדים היינו", וכן¹³⁷⁷ "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו"¹³⁷⁸, ולאח"ז הפיסקא "והיא שעמדה וכו'" – סיום "ענין מצרים"¹³⁷⁹ והקדמה¹³⁸⁰ לחלק העיקרי של "סיפורי לבן ויעקב"18, ("ודורש מ)ארמי אובד אבי"¹³⁸¹.

יגוגם: כיון שלפי "נוסח ההגדה" כ"מנהג שנהגו כל ישראל מדורות

יד295
הראשונות"¹³⁸² מתחילים¹³⁸³ מ"הא לחמא עניא" (שאומרים בתחלה עוד לפני "מה נשתנה"), הרי מובן שגם ב"התחלה" זו מודגשת נקודה כללית.

טוועד"ז ב"סיום" ה"ניסים ונפלאות שעשה לנו הקב"ה באותו זמן"¹³⁸⁴ – סיום הפיסקא "כמה מעלות טובות למקום עלינו"¹³⁸⁵ – "ובנה לנו בית הבחירה לכפר על כל עוונותינו"¹³⁸⁶.

טזכדי להבין את התוכן הכללי של ענין ההגדה והסיפור ביצי"מ, צריך להקדים ולבאר כמה דיוקים בפיסקאות הנ"ל¹³⁸⁷.

יז296
ג. "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים כו'"¹³⁸⁸:

יחהפיסקא "הא לחמא עניא" באה¹³⁸⁹ לאחר הסימן "מגיד"¹³⁹⁰. ומזה מובן, שאמירת פיסקא זו בהתחלת עריכת הסדר, היא לא (רק) מפני שתוכנה הוא להזמין לשולחן הסדר את כל אלו שאין להם צרכי הסעודה והפסח – דא"כ, היו צריכים לאומרה לפני התחלת הסדר, מיד כשבאים מבית-הכנסת (או לפנ"ז – כשנמצאים בביהכנ"ס), שהרי "כל דצריך" קאי גם על מי שצריך לספק לו גם ד' כוסות כו'¹³⁹¹, החל מכוס ראשון של קידוש – אלא (גם ובעיקר) לפי שזהו (הקדמה ו)התחלה של הסיפור ביצי"מ, ולכן נאמר דוקא (מיד) לאחר הסימן "מגיד".

יטואינו מובן¹³⁹²: מהי השייכות של כל ג' הענינים שבפיסקא זו לענין הסיפור ביצי"מ?

כואדרבא: א) תוכן התחלת הפיסקא "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים" – אינו סיפור אודות יציאת מצרים, אלא אדרבא – אודות ענין העוני במצרים. ב) גם בסיום הפיסקא "השתא הכא כו' השתא עבדין", מודגשת העובדה שנמצאים במצב של גלות ועבדין – היפך (סיפור ה)גאולה;

כאוא"כ, מה מקום לפיסקא זו בהסיפור ביצי"מ? – בכללות סדר המצוות והענינים בליל זה השתא, ובראשם אמירת ההגדה סיפור ביצי"מ, צריך להיות מודגש וניכר הענין של השתא חירות, ולכן "צריך לעשות כל מעשה לילה זה דרך חירות"¹³⁹³, ואילו כאן אומרים ומדברים אודות "השתא הכא כו' השתא עבדין", היפך מחירות.

כבד. לכאורה הי' אפשר לומר (בדוחק), שבאמירת "הא לחמא עניא

כג297
די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים" רוצים להדגיש שרק "אבהתנא" היו בארעא דמצרים, אבל אנחנו איננו במצרים; ועד"ז בהסיום, "השתא הכא כו' לשנה הבאה כו'", שהמכוון בזה הוא ע"ד דברי המשנה "מתחיל בגנות (ומסיים בשבח)".

כדאבל באמת אי אפשר לומר כן, כי:

כהא) לפי זה היו צריכים לומר (הענינים שב)פיסקא זו לאחרי (ולא לפני) השאלה "מה נשתנה" (כמו כל ההגדה), היות ש"אמירת ההגדה מצותה לאומרה דרך תשובה על שאלות ששאלוהו"¹³⁹⁴.

כוב) הענין ד"מתחיל בגנות" (בכדי שיהי' ניכר ובולט יותר ה"שבח") שייך רק על ענין לשעבר, כדברי חז"ל אודות ההתחלה ב"עבדים היינו לפרעה", "מתחילה עובדי עבודה זרה כו'" ("מתחיל בגנות") ואח"כ ממשיכים ("ומסיים בשבח") לגבי עתה "ויוציאנו ה' אלקינו משם גו'", "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו"¹³⁹⁵, כיון שבאופן זה מודגש ומורגש ה"שבח" וההודי' להקב"ה ביתר שאת¹³⁹⁶, ובמילא הרי זה מעורר גם את רגש החירות;

כזאבל אין זה מתאים, כמובן, כאשר מתחילים ב"גנות" בהוה – "השתא הכא כו' השתא עבדין כו'"; שהרי אע"פ שיהודי מתפלל ובטוח (מנחם)¹³⁹⁷ ש"לשנה הבאה בארעא דישראל" ו"לשנה הבאה בני חורין", הרי זו רק תקוה ורגש שקשור עם ה(חירות ב)עתיד, ולא עם רגש החירות בהווה בלילה זה.

כחעד"ז צריך להבין, כנ"ל, בבבא הב', "כל דכפין ייתי וייכול כל דצריך ייתי ויפסח": מהי שייכותה ל"מגיד", לסיפור ביצי"מ?

כטע"פ כל הנ"ל בהכרח לומר, שאע"פ שהפיסקא "הא לחמא עניא" אינה חלק מהסיפור ביצי"מ גופא (שבא בעיקר בדרך תשובה לשאלת "מה נשתנה כו'", כנ"ל), מ"מ, הרי זה נוגע לתוכן של "מגיד", סיפור ביצי"מ, כיון שזוהי הקדמה כללית, שמבארת ומתרצת שאלה כללית בנוגע לכל סדר הלילה זה ובהסיפור ביצי"מ, וכדלקמן.

לה. גם אין מובן מה שאומרים "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים" – כשאלת המפרשים: הרי המצה שאנו אוכלים עתה קשורה למצה שאכלו בנ"י בצאתם ממצרים, ולא עם המצה שאכלו

לא298
במצרים? וכמ"ש בהמשך ההגדה: "מצה זו שאנו אוכלים כו' על שום שלא הספיק בצקת כו' שנאמר¹³⁹⁸ ויאפו את הבצק גו' עוגות מצות גו' כי גורשו ממצרים גו'".

לבוהתירוץ המובא¹³⁹⁹, שבנ"י אכלו במצרים מצה, כיון שנהגו להאכיל "שבויים" במצה "מפני שהוא קשה ואינו מתעכל במהרה כחמץ" (או (כדברי הספורנו¹⁴⁰⁰) "לחם שהיו אוכלים בעוני ושלא הי' להם פנאי להשהות עיסתם עד שתחמץ מפני נוגשים אצים") – מפריך¹⁴⁰¹ המהר"ל¹⁴⁰²: "והם דברים שיכחיש הכתוב והאמת כי לא נמצא בשום מקום לא בכתב ולא במשנה ולא בתלמוד שהמצריים היו מאכילים את ישראל מצה"¹⁴⁰³.

לגונוסף לזה: אם זו היתה הכוונה, הי' בעל ההגדה מציין על זה מקור (כדרכו בכל המשך ההגדה).

לדו. "עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלקינו משם ביד חזקה כו' ואילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו כו'הרי אנו ובנינו כו'משועבדים היינו כו'":

להידועה השאלה בזה¹⁴⁰⁴: הרי הגזירה על גלות מצרים היתה רק על "(ועבדום וענו אותם) ארבע מאות שנה"¹⁴⁰⁵, וא"כ, מהו הפירוש "ואילו לא הוציא הקב"ה" – הרי הגלות לא היתה יכולה להימשך יותר מד' מאות שנה, ומיד לאח"ז הי' בטל שעבודם של בנ"י.

לואילו היו בנ"י משועבדים מצד מהותם ותכונתם, הי' צורך בפעולה מיוחדת ("אַ באַזונדער אויפטו") כדי להוציאם מתכונת העבדות. אבל כיון שבנ"י היו בעצם בני חורין, ורק בגלל גזירת ברית בין הבתרים נעשו

לז299
עבדים, הרי מיד כשמסתיים הזמן הקצוב, צריך בדרך ממילא להתבטל שעבודם, וצריכים לחזור ולהיות בני חורין¹⁴⁰⁶.

לחואין לומר שהי' צורך ב"הוציא הקב"ה כו'" בגלל שהיציאה היתה (לא לאחר ד' מאות שנה, אלא) לאחר רד"ו¹⁴⁰⁷ – כי:

לטראשית, אין זה שייך לעצם החידוש של היציאה, אלא לאופן החשבון של ד' מאות שנה, שהקב"ה לא מנאם מזמן הירידה למצרים, אלא מלידת יצחק; אבל אין זה משנה את הענין, שלאחרי סיום זמן הקצוב, אפילו לפי החשבון המוקדם, צריכים בנ"י להיות בני חורין בדרך ממילא.

משנית, אנו אומרים "הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים", וענין זה (שגם "אנו ובנינו וכו'" היינו עדיין במצרים) הוא היפך מ"דור רביעי ישובו הנה"¹⁴⁰⁸, וא"כ, איך אומרים "אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים"?

מאז. "מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו"¹⁴⁰⁹:

מבוצריך להבין:

מגא) "קרבנו המקום לעבודתו" קאי על הדורות שלפנ"ז החל מאברהם אבינו (הראשון שקרבנו לעבודתו ית' (לאחרי ש"מתחלה וכו' אבותינו" – תרח¹⁴¹⁰)). ולמה אומרים "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו", ולא "ואחר כך קרבנו המקום לעבודתו"¹⁴¹¹?

מדואפילו אם נאמר שהלשון "ועכשיו" פירושו (לא ממש עתה, בזמן אמירת ההגדה, אלא) בעת יצי"מ – הרי ה"קרבנו" התחיל זמן רב

מה300
לפנ"ז, לפני גלות מצרים, ואפילו לפני ברית בין הבתרים¹⁴¹², כפי שמביא מיד ראי' מהפסוק¹⁴¹³ "ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר גו'"¹⁴¹⁴.

מוב) תוכן ההגדה הוא הסיפור ביצי"מ "בניסים ונפלאות שנעשו לנו, ובחירותינו"¹⁴¹⁵. אבל כל הענין ש"מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו כו'", אינו שייך לכאורה לסיפור ביצי"מ; ורק בגלל ש"מתחיל בגנות" ("מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו"), צריך להמשיך שלאח"ז נתקרבנו לעבודתו עד ל"וירד מצרימה"¹⁴¹⁶. לפי זה אינו מחוור: מה נוגע להדגיש כאן שהקב"ה קרבנו לעבודתו? לכאורה הי' צריך לומר ש"עכשיו (אחר כך)" נעשינו (או במפורש: אברהם¹⁴¹⁷) קרובים ודבוקים בה' ובעבודתו (וכיו"ב).

מזומובן מכל הנ"ל, שלסיפור ביצי"מ ("מגיד") נוגע ש"עכשיו קרבנו המקום" – לא רק "אחר כך" (בנוגע לאברהם), אלא גם בשייכות לכל דורות בנ"י שלאחריו עד "עכשיו" כפשוטו, כדלקמן.

מחח. "והיא¹⁴¹⁸0 שעמדה כו'"¹⁴¹⁹:

מטוצריך להבין:

נא) אם אלו ש"עומדים עלינו לכלותינו" היו צדיקים יותר מבנ"י, הי' מובן החידוש, שאעפ"כ, "הקב"ה מצילנו מידם". אבל כיון שהם רשעים וזדים וכו', מדוע תהי' מלכתחילה סברא שהם יוכלו לכלות ח"ו

נא301
את בנ"י¹⁴²⁰, שיצטרכו ליתן להקב"ה שבח והודי'¹⁴²¹ על כך ש"מצילנו מידם"?

נבובפרט שהעולם וכל אשר בו נבראו בשביל ישראל, כמאמר¹⁴²² "בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית", ותכלית כל המציאות (כולל של אומות העולם) היא בכדי "לצוות לזה"¹⁴²³, לסייע לבנ"י. אלא מאי, הם עצמם אינם יודעים זאת, ואין זה נראה בגילוי – הרי מובן טעם הדבר: כדי שיהי' מקום לבחירה, לעבודה של אתכפיא ואתהפכא כו', אבל אין זה משנה את הענין לאמיתתו. וההצלה מה"עומדים עלינו לכלותינו" היא ענין שלא יכול להיות אחרת¹⁴²⁴.

נגב) כל הענין "שלא אחד בלבד וכו' והקב"ה מצילנו מידם" – היות ונאמר כאן במפורש "שבכל דור ודור עומדים עלינו וכו'", א"כ, מהי שייכותו דוקא לסיפור יצי"מ¹⁴²⁵, ומדוע אומרים נוסח זה רק בהגדה בליל פסח, ולא בזמנים אחרים של הצלה וישועה (כמו פורים וכיו"ב)?

נדואדרבא: בגלות מצרים לא הי' "עומד עלינו לכלותינו", כמ"ש בהמשך ההגדה "שפרעה לא גזר אלא על הזכרים"¹⁴²⁶, משא"כ "לבן ביקש לעקור את הכל"; ועד"ז בימי אחשורוש, כשהגזירה היתה על "כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים גו'"¹⁴²⁷.

נהט. "ובנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עונותינו":

נווצריך להבין:

נז302
א) בכל א' מי"ד ה"מעלות טובות למקום עלינו" שלפנ"ז, לא מוסבר במה מתבטאת ה"מעלה" – ומצינו שבמעלות מסויימות נתייגעו המפרשים לבאר את תוכן המעלה (ולדוגמא: "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה") – ודוקא במעלה האחרונה, "ובנה לנו את בית הבחירה", ניתוסף ונתפרש טעם המעלה?

נחב) ואם רוצים לפרש את המעלה (מצד איזה טעם שהוא), הרי ישנה המעלה הכי פשוטה שנאמרה במפורש בפסוק¹⁴²⁸ "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – הענין העיקרי במקדש הוא השראת השכינה¹⁴²⁹ (ואע"פ שהפסוק מדבר אודות המשכן, ובעל ההגדה מדבר אודות מעלת בית הבחירה לאחר כניסתן לארץ – הרי אדרבא: מעלת ביהמ"ק (אפילו לגבי המשכן) היא אכן בכך¹⁴³⁰ ששם ראו השראת השכינה ועד לגילוי אלקות במוחש ("עשרה ניסים נעשו לאבותינו בבית המקדש"¹⁴³¹)). ולמה בוחר דוקא הענין ד"לכפר על כל עוונותינו"¹⁴³²?

נטג) יתירה מזה: נוסף לכך ש"ושכנתי בתוכם" הוא הענין העיקרי של ביהמ"ק, הרי זה גם עילוי ששייך לכל בנ"י (גם אלו שאינם זקוקים לכפרה), משא"כ "לכפר על כל עוונותינו", שזוהי מעלה שנוגעת רק לאלו שזקוקים לכפרה על עוונות¹⁴³³?

סד) מהו הדיוק לקרוא כאן את ביהמ"ק בשם "בית הבחירה" – לא בלשון הרגיל (גם בהגדה) "בית המקדש"¹⁴³⁴ וכיו"ב?

סאה) ועיקר: מה נוגעת המעלה האחרונה ("בנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עוונותינו") ליצי"מ וסיפור ביצי"מ: בשלמא בכל המעלות עד "הכניסנו לארץ ישראל" – אפשר להבין (באיזה אופן) את שייכותן, היות שכל זמן שנמצאים במדבר ולא באים לארץ נושבת, עדיין הגאולה והיציאה ממצרים אינה בשלימות¹⁴³⁵. – וכפי שהדבר מתבטא גם בכך

סב303
שלאחרי הלשונות של גאולה¹⁴³⁶ "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי", שאמר הקב"ה למשה במצרים, המשיך מיד וסיים "והבאתי אתכם אל הארץ גו'"¹⁴³⁷; אבל בנין בית הבחירה בירושלים אין לו שייכות לכאורה עם ענין הגאולה.

סגי. והביאור בכל זה:

סדכאשר יושבים לסדר וצריך להתחיל באמירת ההגדה, הנה עוד לפני שיש לה"בן" (שאליו אומרים את ההגדה – "והגדת לבנך") ידיעה בפרטי השעבוד ונסים ונפלאות של הגאולה, מתעוררות אצלו כמה קושיות שיש צורך שיובהרו אצלו עוד לפני אמירת ההגדה מ"עבדים היינו":

סהא) מדוע לא היתה הגאולה דיצי"מ¹⁴³⁸ אחת ולתמיד? אילו היתה הגאולה ע"י בשר ודם, הי' מובן, שכשם שהוא עצמו (מוגבל ו)משתנה, כך ישנו שינוי וחילוף גם בפעולותיו; אבל כיון שהגאולה דיצי"מ היתה ע"י הקב"ה, אשר "ה' אלקים אמת"¹⁴³⁹, וכל פעולותיו הם אמיתיים ונצחיים, היתה הגאולה ממצרים צריכה להיות גאולה נצחית – וא"כ, איך יתכן שאנחנו נמצאים בגלות? ולא סתם גלות, אלא גלות מר כזה ש"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו", בדוגמת (ועוד יותר מ)מה שהי' בגלות ושעבוד מצרים?

סוב) כיון שבנ"י יצאו "ברכוש גדול"¹⁴⁴⁰, כהבטחת הקב"ה¹⁴⁴¹ – כיצד יתכן שיש עניות אצל בנ"י (כפי שרואה בשולחן-הסדר שיושבים אורחים עניים – "דצריך" ו"דכפין")?

סזג) יתירה מזה: מצות ההגדה בליל הסדר, "והגדת לבנך", היא "כנגד ארבעה בנים דברה תורה", כך, שבשולחן-הסדר נמצא לא רק בן חכם, אלא גם רשע (ותם ושאינו יודע לשאול). וקשה להבין: ידוע¹⁴⁴² שהרשעים שהיו באותו דור, לא נגאלו (הם מתו בשלושת ימי אפילה).

סח304
וכיון שבנ"י שיצאו ממצרים לא היו רשעים – כיצד מגיע לפתע בן-רשע¹⁴⁴³ אצל בנ"י¹⁴⁴⁴?

סט[ואין לומר שהרשע של ההגדה שיושב אצל השולחן אינו מסוג הרשעים שמתו במצרים בשלושת ימי אפילה, כי, מפורש בהגדה בתשובה לבן הרשע ש"אילו הי' שם לא הי' נגאל"].

עושאלות אלו אינן סתם שאלות בשכל והבנה, אלא הן מפריעות לכל התוכן של הסדר וסיפור ביצי"מ, שענינם הוא ש"בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא עתה יוצא משעבוד מצרים", ולכן "יכין מקום מושבו שישב בהסיבה דרך חירות¹⁴⁴⁵ כדרך שהמלכים והגדולים אוכלים"32; וכיון שהתורה היא תורת אמת, הרי זה צריך להיות באופן ובהרגש אמיתי. אך כיצד יכול להיות אצל יהודי הרגש החירות באופן כזה שיראה את עצמו באמת "כאילו הוא עתה יוצא משעבוד מצרים", בה בשעה שנמצא בגלות, במצב ש"(בכל דור ודור) עומדים עלינו לכלותינו", וישנם אצל בנ"י עניים, עניים בפשטות וגם עניים בדעת, ועד בן רשע?

עאיא. בכדי לבטל בלבול זה, מקדימים את הפיסקא "הא לחמא עניא", שזוהי גם הקדמה שבה מבואר כללות התוכן של הסיפור ביצי"מ שמתחיל באמירת "עבדים היינו":

עבהמצה שאכלו אבותינו לאחר צאתם ממצרים ("שלא הספיק להחמיץ עד שיצאו וכו'") נקראת בפיסקא זו "די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים" – להדגיש, שאופן היציאה ממצרים לא הי' בשלימות, ובנ"י מצד עצמם כאילו "נשארו" במצרים.

עגוזהו ההסבר להמשך הפיסקא "כל דכפין .. כל דצריך": העובדה

עד305
שישנה מציאות של עניים, והמציאות של "השתא הכא .. השתא עבדין", שנמצאים עדיין בגלות ועבדות¹⁴⁴⁶ – היא בגלל ש"אבהתנא (נמצאים) בארעא דמצרים", היינו, שבנ"י לא יצאו אז (לגמרי) משעבוד מצרים¹⁴⁴⁷.

עהאך עפ"ז נשאלת השאלה: א"כ, מה פעל הענין דיציאת מצרים, שלכן צריך לערוך את הסדר "דרך חירות"?

עוועל זה ממשיכים ואומרים, שאמנם "השתא הכא (אבל) לשנה הבאה בארעא דישראל", ו"השתא עבדין (אבל) לשנה הבאה בני חורין": גאולת מצרים פתחה את הדרך והצינור של גאולה¹⁴⁴⁸ שמביאה לגאולה השלימה¹⁴⁴⁹ – "לשנה הבאה בארעא דישראל .. בני חורין"¹⁴⁵⁰.

עזולכן אפשר עתה לקיים מצות סיפור ביצי"מ בלילה זה והחיוב "להראות את עצמו כאילו הוא עתה יוצא משעבוד מצרים" בשלימות; ואדרבא, ע"י קיום הסיפור ביצי"מ ובאופן "כאילו הוא כו' יוצא משעבוד מצרים", יוצאים ממצב ושעבוד מצרים להיות (לשנה הבאה) בני חורין. וכידוע¹⁴⁵¹, שכל הזמן מאז יצי"מ עד לגאולה העתידה, ממשיכים לצאת ("מ'האַלט אין איין אַרויסגיין") ממצרים.

עחונקודה כללית זו, שמתבטאת מיד בהתחלת "מגיד" כדי להסיר את השאלה האמורה – מדגישים ומפרטים בהסיפור ביצי"מ, לאחר שאלת "מה נשתנה", כדלקמן.

עטיב. ידוע מאמר רז"ל¹⁴⁵² שהקב"ה נתן לאברהם את הברירה: "במה

פ306
אתה מבקש שישתעבדו בניך בגיהנם או בגלות", ואברהם (או הקב"ה, כב' הדעות בזה¹⁴⁵³) בחר גלות במקום גיהנם¹⁴⁵⁴.

פאומזה מובן, שתוכן ענין הגלות, ולכל לראש גלות מצרים, הוא אותו תוכן וענין של גיהנם – מירוק וכפרת החטא.

פבהחטא (כפשוטו), שבגללו הוצרכו למירוק ולכפרה, הי' (שורש ומקור כל החטאים) החטא הראשון¹⁴⁵⁵ – חטא עץ הדעת, שפעל סילוק השכינה מהארץ לרקיע¹⁴⁵⁶. ולכן, המירוק על חטא זה נאמר לאברהם, כי, לאחר חטא עה"ד, שגרם הסתלקות השכינה מהארץ לרקיע, היו עוד ששה חטאים שכל אחד מהם גרם לסילוק השכינה מרקיע לרקיע, עד לרקיע השביעי. והראשון שהתחיל להחזיר המשכת השכינה מלמעלה למטה הי' אברהם אבינו (שהמשיך את השכינה מרקיע ז' לרקיע הו'95). ולכן, דוקא אליו נאמר ששלימות המירוק ובירור וזיכוך החטא, שעי"ז נמשכת השכינה למטה כמו קודם החטא, נפעלת ע"י גלות מצרים.

פגובכן: אילו זכו, היתה גלות מצרים גם הגלות האחרונה והיחידה, ובמילא היתה הגאולה ממצרים גאולה שלימה, "ולא הי' גליות ולא מלאך המות שולט בהן"¹⁴⁵⁷ –כפי שהי' לפני החטא.

פדאבל כיון שלפועל לא פעלה עדיין גלות מצרים את המירוק והכפרה בשלימות¹⁴⁵⁸ וכדלקמן, לכן הוכרח להיות "ויוציאנו ה' אלקינו משם ביד חזקה" – נגד מדת הדין. כי מצד מדת הדין והחשבון נשמעת הטענה, שהיות שהמכוון והמטרה של גלות ושעבוד מצרים – לפעול בירור וזיכוך בנ"י (והעולם) עד למצב כמו לפני החטא – לא נפעלה עדיין בשלימות, אין מקום ליציאה וגאולה.

פה307
יג. ועפ"ז מוסבר דיוק הלשון "ויוציאנו ה' אלקינו משם ביד חזקה" – שהיציאה ממצרים היתה מצד הקב"ה:

פומצד מצבם, עדיין לא היו בנ"י ראויים לכך לגמרי; וע"פ הידוע¹⁴⁵⁹, שבהיותם במצרים היו בנ"י שקועים, ר"ל, במ"ט שערי טומאה, ואילו התעכבו במצרים עוד רגע אחד, לא היו נגאלים ח"ו.

פזובלשון החסידות – כפי שמסביר אדמו"ר הזקן¹⁴⁶⁰ הטעם שיצי"מ היתה באופן ד"כי ברח העם" (כלשון הכתוב¹⁴⁶¹), "מפני שהרע שבנפשות ישראל עדיין הי' בתקפו בחלל השמאלי"; והגאולה באה מצד זה ש"נגלה עליהם ממה"מ הקב"ה", שעי"ז נתעוררה אצלם ("דאָס האָט דערנומען") נקודת היהדות שלהם, ושוב לא היו יכולים לרמות את עצמם מצד הרוח שטות, ה"מכסה על האמת", שבמצב זה יכולים להיות קשורים להקב"ה – וזה פעל הענין ד"ברח העם" [בדוגמת המבואר בתניא¹⁴⁶², שאפילו קל שבקלים (שבחי' חכמה שבנפש האלקית היא אצלם בבחי' גלות ושינה), כשבאים לידי נסיון בדבר אמונה, שזה מגיע בבחי' חכמה שבנפש, "היא ניעורה משנתה ופועלת פעולתה", וגם הם מוסרים נפשם על קדושת שמו ית'].

פחיד. ולכן אומרים "אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים" – כי, אילו לא היתה היציאה מצד הקב"ה, היתה גלות מצרים נמשכת¹⁴⁶³ עד להשגת שלימות הבירור והמירוק – עד לגאולה העתידה.

פטוענין זה מדגישים ומפרשים יותר לפי הדעה הנוספת (הראשונה)¹⁴⁶⁴ ב"מתחיל בגנות" – "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו

צ308
קרבנו המקום לעבודתו": הקירוב להקב"ה הוא גם עכשיו (לא מצד מעמדם ומצבם, מצד עבודתם, אלא) מצד "קרבנו המקום לעבודתו"¹⁴⁶⁵.

צאועפ"ז מובן כיצד יכולה להיות מציאות של בן רשע גם עתה, לאחר גאולת מצרים, וגם מדוע יכול להיות המצב ש"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו", ורק מפני ש"הקב"ה מצילנו מידם" אין זה בא לידי פועל – כי¹⁴⁶⁶, כנ"ל, כל זמן שלא נפעלת המטרה והתכלית, הבירור בשלימות, נמצאים בנ"י במעמד ומצב שמצד ענינם ומדריגתם עדיין אינם מבוררים ומזוככים לגמרי מהרע (ועד שישנו בן רשע), ולכן, מצד מידת הדין יש מקום לכך ש"עומדים עלינו לכלותינו".

צבטו. אך כאן מתעוררת השאלה:

צגאיך שייך שבנ"י יהיו "שקועים" כ"כ בטומאה וברע של מצרים, עד שמצד עצמם ומהותם לא יוכלו לצאת ממצרים?

צדוכדי להבהיר שאלה זו – ממשיך בעל ההגדה ומדגיש: "וירעו אותנו"¹⁴⁶⁷, שפירושו¹⁴⁶⁸, שהמצריים עשו אותנו רעים¹⁴⁶⁹ (שלכן נאמר "אותנו", ולא "וירעו לנו"): המצריים פעלו אצל בנ"י כזה "רע" שלא הי' שייך אצל בנ"י מצד עצמם¹⁴⁷⁰ (יותר מבחי' ה"רע" שהוצרך להתברר ע"י גלות ושעבוד מצרים).

צהוע"ד התירוץ על הקושיא מדוע נענשו פרעה ומצרים שקיימו את הגזירה "ועבדום וענו אותם" – (שאחד¹⁴⁷¹ הביאורים בזה הוא) שהגיע

צו309
להם העונש מפני שבנ"י סבלו אצלם מקושי השעבוד, שלא נכלל בגזירה מלמעלה.

צזטז. אך לאחר כל הנ"ל נשאלת השאלה: כיון שסו"ס לא פעלה גלות מצרים בירור ועילוי הראוי – במה מתבטא הרעש וכו' והמעלה של יציאת מצרים וסיפור יצי"מ? ועל זה "מסיים בשבח": "ובנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עוונותינו".

צחאמיתית ענין הבחירה¹⁴⁷² הוא דוקא באופן שהדבר נבחר לא בגלל סיבות וטעמים, אלא רק מצד בחירה חפשית של הבוחר; ובחירה זו שייכת רק בעצמותו ית'¹⁴⁷³, שלגבי' ית' לא שייך כלל שתהי' תפיסת מקום למציאות שחוץ ממנו ח"ו,

צטומצד עצמותו ית' כתיב¹⁴⁷⁴ "הלוא אח עשו ליעקב", ודוקא מצד בחירה חפשית של עצמותו ית' ה"ה בוחר בעם ישראל – "ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי".

קכלומר¹⁴⁷⁵: שרש ואמיתית ענין הבחירה הוא מצד זה שישראל הם דבר אחד, כביכול, עם עצמותו ית' – ישראל וקוב"ה כולא חד. וגילוי הבחירה למטה הוא באופן¹⁴⁷⁶ שבחיצוניות ובגלוי נראה ש"אח עשו ליעקב", ששניהם בשוה, ואעפ"כ "ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי".

קאוזהו תוכן הענין דגלות ויציאת מצרים:

קבבחיצוניות ובגילוי – כפי שמתגלה בעולם (סדר השתלשלות), ששם ישנו הענין דביד חזקה "נגד מדת הדין" – הי' זה באופן שאם היו נשארים עוד רגע במצרים לא היו נגאלים; מצד מדריגתם לא היו ראויים ליצי"מ – "אח עשו ליעקב" – "הללו עובדים כו' והללו עובדים וכו'"¹⁴⁷⁷;

קגאבל בפנימיות ובאמיתיות הרי זה בא מעצמותו ית'¹⁴⁷⁸, שהוא ית'

קד310
בבחירתו בוחר ב(נשמות) ישראל, מצד היותם עצם אחד עם הקב"ה¹⁴⁷⁹, ו"להחליפם¹⁴⁸⁰ באומה אחרת איני יכול"¹⁴⁸¹.

קהיז. עפ"ז מובן גם שע"י "בית הבחירה" נפעל "לכפר על כל עוונותינו" (לא רק סליחה ומחילה):

קובמדריגת סדר ההשתלשלות, ששם לא ניכר בגילוי שבנ"י הם דבר אחד כביכול עם הקב"ה (בדוגמת הבן למטה שהוא נפרד מהאב¹⁴⁸²), ושם נוגע ופוגע ענין החטא –שם יש צורך בכפרה להסיר את הלכלוך ופגם ע"י שעבוד וגלות; אבל מצד התקשרות עצמית של בנ"י עם הקב"ה ע"י "בחירה" – נעשה "לכפר (לאמתתה, בשלימות¹⁴⁸³) על כל עוונותינו". מצד מדריגה זו נעשית במילא הכפרה ומירוק החטא, כיון שזוהי מדריגה שחטא ועון אינם נוגעים שם מלכתחילה¹⁴⁸⁴. וענין זה פועל גם על מציאותם בגלוי, שגם מצד מציאותם נעשה זיכוך ומירוק הנפש.

קזאלא שההמשכה בזמן היא בסדר ובהדרגה: בזמן גלות ויציאת מצרים היתה נראית הגאולה כפי שהיא בסדר השתלשלות – "כי ברח העם", ויש צורך "ביד חזקה"; והגילוי שענין זה בא מצד בחירת הקב"ה מעצמותו ית' ונפעל גמר ושלימות הכפרה – נעשה כאשר "בנה לנו את ביתהבחירה לכפר על כל עונותינו".

קחוענין זה קשור גם עם בית הבחירה כפשוטו, שבו נפעל ענין הכפרה לא ע"י שעבוד ויסורין כו', אלא ע"י קרבנות, כיון שבבית (הבחירה) המקדש נתגלתה בחירתו¹⁴⁸⁵ של הקב"ה.

קט311
וי"ל שזהו הפירוש הפנימי ב"מתחיל בגנות ומסיים בשבח"¹⁴⁸⁶: בתחילת ההגדה והסיפור ביצי"מ הרי זה כפי שהיציאה באה מלמעלה, כאילו שבנ"י למטה מצד מדריגתם לא היו ראויים לגאולה (כנ"ל בארוכה). ו"מסיים בשבח", שגם למטה מתגלה ענינה האמיתי – "בית הבחירה לכפר על כל עוונותינו", כנ"ל.

קייח. וע"י הסיפור ביצי"מ ובאופן ד"להראות את עצמו כאילו הוא עתה יוצא משעבוד מצרים", זוכים לכך ש"בניסן עתידין להיגאל" יתקיים בפועל בניסן זה, כדעת ר"י¹⁴⁸⁷ (שבמדרש¹⁴⁸⁸ הכריעו וסתם¹⁴⁸⁹ כדעתו) ש"בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל", שהגאולה באה ממקום שהוא "למעלה לגמרי מאתעדל"ת, דהיינו למעלה גם מבחינת תשובה"¹⁴⁹⁰, והרי ממדרי' זו נעשה "יולדת זכר" – גאולה שיש לה קיום, גאולה נצחית, אפילו כאשר איש מזריע תחילה¹⁴⁹¹, שבא מלמעלה.

קיאו"לשנה הבאה בארעא דישראל", "לשנה הבאה בני חורין", כפי שמפרש כ"ק מו"ח אדמו"ר¹⁴⁹², שאין צורך לחכות ח"ו עד לשנה הבאה, אלא יקויים תיכף ומיד בניסן זה, ובדרך ממילא נמצאים בשנה הבאה בארעא דישראל, ובני חורין, "ונודה לך שיר חדש (לשון זכר¹⁴⁹³) על גאולתנו ועל פדות נפשנו".

קיב* * *

קיגיט. זה עתה – בי"ג ניסן – נסתיימו מאה שנה (והתחילה שנת המאה ואחת) להסתלקות הצמח-צדק, ובהמשך לזה – "וזרח השמש ובא השמש"¹⁴⁹⁴ – התחלת נשיאותו של אדמו"ר מהר"ש (ע"פ צוואת הצ"צ¹⁴⁹⁵).

קיד312
והמאמר הראשון¹⁴⁹⁶ שאמר אדמו"ר מהר"ש בתחלת נשיאותו הוא – ד"ה אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים¹⁴⁹⁷, שאמרו בליל ב' דחג הפסח, כי, זמן האבילות נמשך עד חג הפסח (שמפסיק האבילות¹⁴⁹⁸), ובחג הפסח עצמו נהגו רבותינו נשיאינו לומר דא"ח בליל ב' דוקא, היינו, שהיו מתחילים המאמר בסיומו של יום א', ועיקר המאמר נמשכה אמירתו בליל ב'.

קיהובטעם הדבר יש לומר – שהחילוק בין יום א' דפסח ליום ב' דפסח הוא ע"ד החילוק שבין תושב"כ לתושבע"פ¹⁴⁹⁹, ודוגמתו במאמר דא"ח, שהתחלת המאמר בפסוק מתושב"כ, והמשך המאמר הוא תושבע"פ. ולכן, התחלת המאמר – הפסוק מתושב"כ – היתה בסיומו של יום א', מבעוד יום, והמשך ועיקר המאמר – תושבע"פ – בליל ב'.

קיוכ. מאמר ד"ה אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים.

קיז______  ______