Toras Menachem·Vol. 46 (5726·Part 2)·Sicha for Shabbos Parshas Tisa·Parshas Parah·20 Adar 5726תורת מנחם·מו - שנת תשכ"ו - חלק שני·בס"ד. שיחת ש"פ תשא·פרשת פרה·כ"ף אדר·ה'תשכ"ו

אבלתי מוגה

בא. ידוע שביום הש"ק עולים ונכללים כל ימי השבוע, החל מיום ראשון, כמו בשבת בראשית, שבו נאמר⁹³⁷ "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם". ובפרט ביום השבת לאחרי חצות, שזהו הזמן שנקרא "רעוא דכל רעוין"⁹³⁸, שאז היא שלימות העלי'.

גוענין זה שכל ימי השבוע עולים ונכללים ביום השבת, הוא לא רק בנוגע לענינים הקשורים עם ימי השבוע, אלא גם הענינים שבמשך השבוע הקשורים עם ימי החודש והשנה, גם הם עולים ונכללים ביום השבת.

דובהקדמה – שיש בזה ענין עמוק בתורת החסידות, מיוסד על ספרי קבלה⁹³⁹:

הבכלל ידוע שהענינים שהם מצד ימי השבוע והענינים שהם מצד ימי החודש והשנה, הם שני ענינים שונים, הן בנוגע לעבודת האדם והן בנוגע להמשכות שמלמעלה, שלכאורה אינם שייכים זל"ז.

וולדוגמא: בנוגע ל"שיר של יום", "השיר שהיו הלוים אומרים במקדש"⁹⁴⁰ בכל יום מימי השבוע (שקשור ונוגע להמשכות ועניני העבודה שהם מצד ימי השבוע) – אין נפק"מ אם זה יום חול או יום טוב ומועד. וכמו"כ בנוגע לענינים הקשורים לימי החודש והשנה, שהם המועדים שבכל חודש, שלכאורה אין להם שייכות לענינים הקשורים לימי השבוע.

זאמנם, עם היותם שני ענינים שונים, מצינו שיש קשר ושייכות ביניהם:

חכאשר פורים חל ביום השבת (לא פורים דפרזות, שאינו חל בשבת⁹⁴¹, אלא פורים דמוקפין, ט"ו באדר, שיכול לחול בשבת) – אין קורין את המגילה, מצד גזירה דרבה, שמא יטלנה וילך אצל הבקי ללמוד, ויעבירנה ד' אמות ברשות הרבים⁹⁴². ולכאורה אינו מובן: איך דוחים קריאת המגילה בגלל גזירה? ומבאר רבינו הזקן בלקוטי תורה⁹⁴³ – בנוגע

ט209
לשופר ולולב, ומזה מובן גם בנוגע לקריאת המגילה (כדברי הגמרא⁹⁴⁴ בענין שופר ולולב: "והיינו טעמא דמגילה") – שבשבת אין הכרח כ"כ ב(תקיעת שופר, נטילת לולב ו)קריאת המגילה, בגלל שהענינים שנמשכים ע"י מקרא מגילה, נמשכים מעצמם מצד ענין השבת, ולכן יכולים לדחות קריאת המגילה מצד גזירה דרבה.

יולכאורה אינו מובן: כיון שימי השבוע וימי החודש והשנה הם שני ענינים שונים – כיצד יכול יום השבת, ששייך לימי השבוע, להמשיך את הענינים של (שופר לולב ו)מקרא מגילה, ששייכים לימי החודש והשנה, יום ארבעה עשר ויום חמשה עשר לחודש שנים עשר הוא חודש אדר?!

יאועכצ"ל, שעם היותם שני ענינים שונים, יש להם קשר ושייכות זל"ז, ולכן פועלים זה על זה.

יבומזה מובן, שהעלי' וההתכללות של ימי השבוע ביום השבת היא גם בנוגע לעניני המועדים ששייכים לימי החודש והשנה. ובנוגע לעניננו – שביום הש"ק זה עולים ונכללים גם ימי הפורים שהיו בשבוע זה.

יגב. ובענין זה יש מעלה נוספת בקביעות שנה זו – שפורים חל ביום ראשון בשבוע:

ידהשיר של יום השייך ליום ראשון בשבוע הוא4 – "לה' הארץ ומלואה וגו'"⁹⁴⁵, לפי שביום ראשון דמעשה בראשית נבראת כל הבריאה, "השמים והארץ וכל צבאם"1, כמבואר בפירוש רש"י⁹⁴⁶ ש"כל תולדות שמים וארץ נבראו ביום ראשון, וכל אחד ואחד נקבע ביום שנגזר עליו, הוא שכתוב⁹⁴⁷ את השמים לרבות תולדותיהם, ואת הארץ לרבות תולדותי'".

טווכשם שבששת ימי בראשית היתה התהוות כל הבריאה ביום ראשון, אלא שהיתה בכללות, ובימים שלאח"ז באו פרטי הנבראים בפרטיות ובגילוי – כך גם בכל שבוע, כולל יום ראשון את כל ימי השבוע, וממנו נמשכים בפרטיות במשך כל ימי השבוע⁹⁴⁸.

טזומזה מובן, שכאשר פורים חל ביום ראשון, אזי נמשך הענין דפורים בכל ימי השבוע, כך שהשבוע כולו הוא ברוח ימי הפורים ("אַ

יז210
פּורים'דיקע וואָך"), והיינו, שעניני הפורים שנמשכו בהתחלת השבוע בדרך כלל, באים ומתפרטים במשך ימי השבוע.

יחוכן הוא בנוגע לעלי' והשלימות של כל ימי השבוע שנעשית ביום השבת – שהעלי' והשלימות היא גם בנוגע לענין הפורים כפי שנמשך בכל ימי השבוע, כי, העלי' בשבת היא לפי אופן העבודה בששת ימי החול, כמארז"ל⁹⁴⁹ "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", וכיון שה"טירחא" בימי השבוע היתה קשורה עם ימי הפורים, בודאי נכללים ועולים גם הם ב"אכילה" דיום השבת.

יטג. ומזה מובן גם בנוגע לשיעור חומש דימים אלו – ע"פ תקנת כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע ללימוד שיעורי חת"ת:

כאע"פ שלימוד פרשה חומש בכל יום שייך לימי השבוע, הרי ע"פ האמור לעיל (ס"א) שהענינים של ימי השבוע קשורים גם עם הענינים של ימי החודש והשנה, מובן, שהפרשה הראשונה בפ' תשא שלמדו ביום ראשון בשבוע שייכת לכל הענינים שבו (לא רק לענינים שמצד יום השבוע), כולל גם לענין הפורים.

כאולכל לראש – בנוגע להתחלת הפרשה: "כי תשא את ראש גו'", שזהו גם השם של הפרשה כולה, כל שבעת חלקי הפרשה שלומדים במשך כל ימי השבוע, שבכולם נמשך ענין הפורים שחל ביום ראשון בשבוע, שבו לומדים התחלת הפרשה.

כבד. השייכות של התחלת הפרשה – "כי תשא את ראש גו'" – לימי הפורים היא:

כגנתבאר לעיל במאמר⁹⁵⁰ דיוק לשון המדרש⁹⁵¹ "רישך מתורם חלף רישיהון, דאינון לשיזבא ואת לצליבא" (ראשך יורם ויוסר תחת ראשם, שהם יהיו להצלה ואתה לתלי'⁹⁵²) – שנוסף על כללות הענין שהמן נעשה החילוף דבנ"י, כמארז"ל⁹⁵³ "כשזה קם זה נופל כו'", ישנו הדיוק ד"רישך .. חלף רישיהון" דוקא.

כדוזוהי השייכות דפורים ל"כי תשא את ראש בני ישראל" – שבפורים נעשה הענין דנשיאת ראש בנ"י, ש"רישיהון" של בנ"י נעשה

כה211
במעמד ומצב של הרמה ועלי', ככל פרטי הענינים שבזה שנתבארו בדרושי פ' כי תשא.

כוועוד ענין בזה:

כזאמרו רז"ל⁹⁵⁴ שבמ"ת "כפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית", ולכן "מכאן מודעא רבה לאורייתא" (יש להם תשובה שקבלוה באונס), אלא ש"הדור קבלוה (ברצון) בימי אחשורוש, דכתיב⁹⁵⁵ קיימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר", והיינו, שבפורים יש עילוי גם לגבי מ"ת (כולל גם לגבי "יום הכיפורים שניתנו בו לוחות האחרונות"⁹⁵⁶, שזהו"ע דמ"ת באופן ד"כפלים לתושי'"⁹⁵⁷ – שהוא רק "כפורים", כמו פורים⁹⁵⁸), כמודגש גם בענין השמחה, כמארז"ל⁹⁵⁹ "מחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע", למעלה מהשמחה דחג השבועות, "זמן מתן תורתנו", שהיא כמו השמחה שבכל המועדים.

כחוהענין בזה – כפי שמבאר רבינו הזקן⁹⁶⁰, שבמ"ת היתה המשכה מלמעלה למטה, שהרי כללות הענין דמ"ת הי' באופן ד"אני המתחיל, שנאמר⁹⁶¹ וירד ה' על הר סיני"⁹⁶². וכיון שהגילוי הי' רק מלמעלה, ולא חדר במטה בפנימיותו, לכן הי' יכול להיות לאח"ז חטא העגל; וזוהי המעלה שבפורים – שאז היתה העבודה מלמטה, שבמשך כל השנה כולה, שנה שלימה, עמדו בתנועה של מס"נ, ביטול במציאות.

כטואף שגם במ"ת הי' ענין הביטול, ולא רק אצל בנ"י, אלא גם בכל הבריאה, כמארז"ל⁹⁶³ "צפור לא צווח כו' שור לא געה כו'", ומכל ד' רוחות העולם הי' נשמע "אנכי הוי' אלקיך"⁹⁶⁴ – הרי הביטול שנפעל בהמטה לא הי' מצד עבודה, אלא מצד הגילוי מלמעלה, ולכן הי' רק לפי שעה, ונפסק "במשוך היובל"⁹⁶⁵; משא"כ בפורים הי' הביטול מצד עבודת המטה, שעמדו במס"נ במשך כל השנה, וכיון שהי' מצד המטה, הרי זה באופן של קיום ("קיימו מה שקבלו כבר") תמידי, ועד שגם לעתיד לבוא, שכל המועדים בטלים (ולדעה אחת – גם יוהכ"פ)⁹⁶⁶, הנה "ימי הפורים

ל212
לא יבטלו"⁹⁶⁷ (ולפי הדעה שגם יוהכ"פ לא יבטל – הרי זה בגלל שהוא כמו פורים, "כפורים").

לאוזוהי השייכות דפורים ל"כי תשא את ראש בני ישראל" – שזהו"ע ההרמה והעלי' מלמטה למעלה (לא כמו במ"ת שהיתה המשכה מלמעלה למטה), שעי"ז מתעלה המטה עצמו (בפנימיותו) בכל המדריגות, ועד לתנועת המס"נ שלמעלה מטעם ודעת, שזהו החיוב "לבסומי בפוריא עד דלא ידע"23, עבודה שלמעלה מהדעת.

לבוכאמור לעיל, כל עניני הפורים נכללים ועולים ביום הש"ק זה, ועד שמזה באים לתכלית העלי' – "ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"4.

לג* * *

לדה. בהתוועדות דפורים⁹⁶⁸ נתבאר ענין נוסף בנוגע להפרשיות בחומש שלומדים בימי הפורים ושושן פורים, יום ראשון ויום שני:

להבחלק הפרשה ששייך ליום ראשון – נאמר הפסוק⁹⁶⁹ "מר דרור", ששייך לפורים, כדברי הגמרא⁹⁷⁰: "מרדכי מן התורה מנין" – וכפירוש רש"י "מנין לגדולת מרדכי", והרי מובן שאין הכוונה לגדולת מרדכי סתם, שהי' ראש הסנהדרין ועד"ז שאר הענינים דגדולת מרדכי, אלא בשייכות לגאולת פורים⁹⁷¹ – "דכתיב מר דרור, ומתרגמינן מירא דכיא".

לוובחלק הפרשה ששייך ליום שני – מסופר אודות חטא העגל, וענין זה שייך לפורים, כדברי הגמרא⁹⁷² "מפני מה נתחייבו .. כלי' .. מפני שהשתחוו לצלם" (בדוגמת חטא העגל).

לזונתבאר, שהענין ד"מר דרור" ("גדולת מרדכי" בשייכות לגאולת פורים) הוא בבחינת הקדמת רפואה למכה⁹⁷³ לענין חטא העגל (בדוגמת ההשתחוואה לצלם).

לחו. אבל לכאורה יש להקשות על זה:

לטבהתחלת פרשת תשא מדובר אודות מצות מחצית השקל. וענין זה שייך לפורים – כדאיתא בגמרא⁹⁷⁴: "גלוי וידוע לפני מי שאמר והי'

מ213
העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו".

מאועפ"ז אינו מובן:

מבבנוגע לקשר של פרשת תשא לימי הפורים – מדוע זקוקים לדברי הגמרא במסכת חולין "מרדכי מן התורה מנין דכתיב מר דרור", בה בשעה שמפורש על אתר – במסכת מגילה – שהקב"ה "הקדים שקליהן (מצות מחצית השקל) לשקליו" (של המן)?

מגובסגנון אחר: מהו הצורך בענין ד"מר דרור" בתור הקדמת רפואה למכה – בה בשעה שישנה כבר הקדמת הרפואה לגזירת המן ע"י מצות מחצית השקל?!

מדז. ויש לומר הביאור בזה⁹⁷⁵:

מהטענת המן – שבגללה באה הגזירה – היא: "ישנו עם אחד וגו' ולמלך אינו שוה להניחם .. (ולכן) יכתב לאבדם"⁹⁷⁶, אלא מאי, כיון שיתכן שבגלל שיאבדום יהי' הפסד בגנזי המלך, הנה "עשרת אלפים ככר כסף אשקול .. להביא אל גנזי המלך"⁹⁷⁷.

מוכלומר: "שקליו" של המן ("עשרת אלפים ככר כסף אשקול") הם רק כדי לשלול הפסד לגנזי המלך, אבל לא זו היא הסיבה "לאבדם" ח"ו.

מזובפרט אם נאמר שבפועל לא שקל המן את העשרת אלפים ככר כסף, כיון שאחשורוש אמר לו "הכסף נתון לך"⁹⁷⁸, הרי בודאי שלא הי' זה ענין עיקרי בהגזירה.

מחועפ"ז מובן שבהקדמת הרפואה למכה הי' צורך בשני ענינים: (א) מחצית השקל – לבטל את הענין ד"עשרת אלפים ככר כסף אשקול .. להביא אל גנזי המלך", (ב) ענינו של מרדכי, "מר דרור" – כדי לבטל את טענת המן: "ישנו עם אחד גו'" (כדלקמן ס"ח).

מט214
וכיון שסיבת הגזירה היא הטענה "ישנו עם אחד גו'" (ולא הענין ד"עשרת אלפים ככר כסף אשקול .. להביא אל גנזי המלך"), לכן דובר בהתוועדות דפורים אודות הקדמת הענין ד"מר דרור" (שנזכר במסכת חולין, ולא אודות הקדמת מחצית השקל של בנ"י לשקלי המן שבמסכת מגילה).

נח. וביאור השייכות ד"מר דרור" ל"ישנו עם אחד גו'":

נאטענת המן היתה בנוגע לענין ד"אחד" שישנו אצל בנ"י – "ישנו עם אחד"⁹⁷⁹ – שחסר אצלם הענין ד"אחד", שזהו תוכן הענין ש"השתחוו לצלם", שדוגמתו הוא חטא העגל בפרשה שני' דפ' תשא.

נבועל זה באה הקדמת הרפואה בפרשה ראשונה דפ' תשא – "מר דרור", שרומז על מרדכי, שענינו "לא יכרע ולא ישתחוה"⁹⁸⁰, שזהו"ע האמונה בה' אחד (היפך הענין ש"השתחוו לצלם").

נגוכמדובר בהתוועדות דפורים⁹⁸¹ שהענין ד"לא יכרע ולא ישתחוה" אינו מצד מעלתו הפרטית של מרדכי, להיותו "מורם מעם", אלא זהו מצד "עם מרדכי" – "כי הגידו לו את עם מרדכי"⁹⁸², עם שכל אחד ממנו, אנשים נשים וטף, "לא יכרע ולא ישתחוה", מצד נקודת היהדות שבו, ובלשון רבינו הזקן בתורה אור⁹⁸³: "אפילו תינוקות יודעים שיש שם אלקה מצוי כו'" (והו"ע ש"שם שמים שגור בפי כל"⁹⁸⁴, אפילו אצל נשים ותינוקות), שענין זה אינו מצד בחי' אורות וגילויים, אלא מצד "המאור עצמו", שלמעלה באין ערוך מענין האור.

נדוזהו שענינו של מרדכי, "מר דרור", שהו"ע האמונה מצד נקודת היהדות שבכל אחד מישראל – מהוה קדימת הרפואה לטענת המן "ישנו עם אחד".

נהט. עפ"ז יובן גם הטעם שהרמז על מרדכי מן התורה הוא בפירוש התרגום דוקא – "דכתיב מר דרור, ומתרגמינן מירא דכיא":

נולכאורה אינו מובן: מדוע אין להסתפק בתיבות "מר דרור" שנתפרשו בתורה, אלא יש צורך בתרגום דוקא?

נז215
הן אמת שהאות כ"ף ד"מרדכי" מרומזת בתרגום דוקא ("מירא דכיא"), אבל, ג' האותיות מ' ר' ד' שהם רוב השם מרדכי ישנם גם בתיבות "מר דרור", כך, שהרמז על שמו של "מרדכי" יכול להיות גם בתיבות שבתורה, ללא פירוש התרגום. ואעפ"כ, מדייקת הגמרא "ומתרגמינן מירא דכיא", שהרמז הוא בתרגום דוקא.

נחויובן ע"פ האמור שהרמז על "גדולת מרדכי" ב"מר דרור" אינו בנוגע לגדולתו הפרטית של מרדכי, בהיותו ראש הסנהדרין וכיו"ב, אלא על הענין ד"לא יכרע ולא ישתחוה" מצד האמונה בה' אחד שישנה אצל כל אחד ששייך ל"עם מרדכי".

נטוענין זה מודגש בכך שהרמז על מרדכי בתורה הוא בלשון תרגום דוקא:

סכל זמן שענינו של מרדכי, "לא יכרע ולא ישתחוה", הוא רק בתורה ובלשון הקודש – עדיין אין זה אמיתית ענין האחדות ("ישנו עם אחד").

סאהחידוש בענין אחדות הוי' הוא – שנמשך וחודר גם בעולם, וכמרומז בפירוש תיבת "אחד"⁹⁸⁵, שצריכים להמשיך את הא' בח' וד', היינו, שבז' רקיעים וארץ (ח') ובד' רוחות השמים יאיר גילוי אוא"ס, אלופו של עולם.

סבוזהו גם שהרמז בתורה על מרדכי מתבטא בלשון תרגום דוקא – לשון ששייך לזמן הגלות, היינו, שגם בזמן הגלות ובעניני הגלות מאיר הענין ד"לא יכרע ולא ישתחוה".

סגוע"ד משנת"ל⁹⁸⁶ בנוגע לשם "פורים", שנקרא "על שם הפור"⁹⁸⁷, שאינו בלשון קודש ("הוא הגורל"⁹⁸⁸), אלא בלשון פרסי דוקא, וכן בנוגע למגילת אסתר, שנקראת ע"ש "הסתר אסתיר"⁹⁸⁹, ולא נזכר בה בפירוש שמו של הקב"ה, לא שם הוי' (שם המפורש והמיוחד), ואפילו לא אחד משאר השמות שאינם נמחקים – להורות שגם במעמד ומצב שאי אפשר להזכיר את שמו של הקב"ה בגילוי, ואי אפשר לדבר בלשון הקודש, הנה גם שם צריך להאיר הענין ד"לא יכרע ולא ישתחוה".

סדי. ויש להוסיף ולבאר בנוגע לב' הענינים שבגזירת המן: "ישנו עם אחד גו'", "ועשרת אלפים ככר כסף אשקול גו'" – שכנגדם הוצרכה

סה216
להיות ההקדמה ד"מרדכי מן התורה .. מר דרור", ו"הקדים שקליהן לשקליו":

סוטענת המן "ישנו עם אחד וגו' ודתיהם שונות מכל עם" היתה הן כנגד ענין התורה והן כנגד ענין המצוות (כמבואר בפרטיות בתרגום שני ובאגדת אסתר) – כמו בחנוכה, שמלחמת היונים היתה "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך"⁹⁹⁰.

סזומהחילוקים שבין תורה למצוות⁹⁹¹ – שבתורה מודגש ענין האחדות, "ישנו עם אחד", שהרי התורה היא "תורה אחת"⁹⁹², וכידוע ש"כל התורה" היא "ענין אחד"⁹⁹³, וכמודגש גם בכך שהתורה היא למעלה מזמן ומקום, שלכן אמרו רז"ל⁹⁹⁴ "כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה וכו'", גם כאשר לימוד התורה הוא בזמן ובמקום שאי אפשר להקריב עולה, בלילה ובחוץ לארץ, והיינו, לפי שהתורה היא למעלה מזמן ומקום⁹⁹⁵; ואילו במצוות מודגש ענין הריבוי והתחלקות – תרי"ג מצוות, באופן שבכל מצוה ישנם תנאי המקום והזמן כו', שזהו ע"ד ובדוגמת הריבוי ד"עשרת אלפים ככר כסף".

סח[ויש להוסיף, שבפרטיות יותר, הרי זה מרומז במ"ש "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים" – שענין האחדות ("עם אחד") שייך לתורה, ואילו ענין הפיזור והפירוד ("מפוזר ומפורד בין העמים") שייך למצוות; אבל, כיון שהמצוות נמשכים מהתורה, שהרי "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"⁹⁹⁶, הנה גם במצוות ישנו ענין האחדות (כמו בעם ישראל, שגם בהיותם במעמד ומצב ד"מפוזר ומפורד בין העמים", אינם מתערבים בין העמים, אלא נשארים "עם אחד") – שזהו שכל מצוה כלולה מכל המצוות, שלכן "העוסק במצוה פטור מן המצוה"⁹⁹⁷.

סטולהעיר, שע"פ נגלה יש לחקור אם הפירוש הוא שאינו בגדר חיוב המצוה הנוספת, כמשמעות הלשון "פטור מן המצוה". אבל ע"פ חסידות, הרי זה נחשב כמו שמקיים גם המצוה הנוספת, כיון שכל מצוה כלולה מכל המצוות⁹⁹⁸. ויש ראי' לדבר גם ע"פ נגלה דתורה – מזה שתפילין אינן חוצצות בבגדי כהונה, כמבואר במק"א בארוכה⁹⁹⁹].

ע217
ועפ"ז מובן שבהקדמת הרפואה היו ב' ענינים, כנגד ב' הענינים דתורה ומצוות שעליהם היתה טענת המן:

עאבנוגע לתורה – היתה הקדמת הרפואה ע"י פעולתו של מרדכי, "מרדכי מן התורה .. דכתיב מר דרור", כמסופר במדרשי חז"ל¹⁰⁰⁰ שאסף כ"ב אלף תינוקות של בית רבן ולמד עמהם תורה – הלכות קמיצה, וכאשר המן ראה שאינם מתפעלים מהגזירה ועוסקים בלימוד התורה, אזי ידע שהם ינצחו אותו כו'.

עבובנוגע למצוות – היתה הקדמת הרפואה ע"י נתינת מחצית השקל ("הקדים שקליהן לשקליו"), שזהו"ע של מצוה, הקשורה עם זמן ומקום כו'.

עגויש להוסיף, שגם פעולתה של אסתר "לבוא אל המלך להתחנן לו וגו'"¹⁰⁰¹ שייכת לענין המצוות, שהרי מצוות קשורים עם זמן ומקום (כנ"ל), וגם פעולתה של אסתר היתה קשורה עם זמן ומקום – כפי שאמרה: "ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלושים יום"¹⁰⁰² (זמן), ואעפ"כ, באה "ותעמוד בחצר בית המלך הפנימית גו'"¹⁰⁰³ (מקום).

עדונוסף לזה, הי' גם ענין משותף למרדכי ואסתר – ענין הצום ("וצומו עלי גו' גם אני גו' אצום כן"¹⁰⁰⁴, וכמסופר במדרשי חז"ל¹⁰⁰⁵ שאפילו תינוקות של בית רבן צמו), שזהו ענין המס"נ, שהרי "מה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא"¹⁰⁰⁶.

עהוהענין בזה – שהצורך במס"נ הוא הן בנוגע ללימוד התורה (ענינו של מרדכי), והן בנוגע לקיום המצוות (התלויים בזמן ומקום, בדוגמת הענינים שבהם פעלה אסתר), כמבואר בתניא¹⁰⁰⁷ ש"קיום התורה ומצוותי' תלוי בזה שיזכור תמיד ענין מסירת נפשו לה'" (שלכן "צוה משה רבינו .. לדור שנכנסו לארץ לקרות ק"ש פעמים בכל יום לקבל עליו מלכות שמים במסירת נפש", אף ש"הבטיח להם פחדכם¹⁰⁰⁸ ומוראכם יתן ה' וגו'").

עווכשם שע"י המס"נ, לימוד התורה וקיום המצוות, פעלו ביטול הגזירה, ו"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר"¹⁰⁰⁹, "אורה זו תורה

עז218
וכו' ויקר אלו תפילין"¹⁰¹⁰, וגם "אורה גו' ויקר" כפשוטו – כך גם בכל דור ודור, שע"י לימוד התורה וקיום המצוות (בהקדמת ענין המס"נ, שזהו גם תוכן הענין ד"ברכו בתורה תחלה"¹⁰¹¹), הנה "כן תהי' לנו", "אורה ושמחה וששון ויקר".

עחועד שמהשמחה דימי הפורים שהיא באופן ד"עד דלא ידע"23, באים ל"היסח הדעת" הקשור עם ביאת המשיח¹⁰¹².

עט* * *

פיא. מאמר (כעין שיחה) ד"ה זאת חוקת התורה גו'.

פא* * *

פביב. דובר בהתוועדות דפורים32 בנוגע לשייכות של הפרשה השני' בפ' תשא, שבה מדובר אודות חטא העגל, לימי הפורים, שהגזירה היתה בגלל ש"השתחוו לצלם" – שההשתחוואה לצלם לא היתה ענין של ע"ז, כיון ש"לא עשו אלא לפנים"36 (ואדרבה: "מסרו עצמן למות כל השנה כולה ולא עלה להם מחשבת חוץ ח"ו"24), וכן בנוגע לחטא העגל, שלא היתה כוונתם לענין של ע"ז ח"ו, כי אם, תחליף למשה רבינו ששימש בתור "ממוצע", כמ"ש¹⁰¹³ "אנכי עומד בין ה' וביניכם", כפי שאמרו: "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה הי' לו"¹⁰¹⁴.

פגועפ"ז יש לתרץ קושיא חזקה בפירוש רש"י בפרשת השבוע, בנוגע לפעולתו של אהרן בעשיית העגל, כדלקמן.

פדיג. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק¹⁰¹⁵ "ויצר אותו בחרט", "יש לתרגמו בשני פנים, האחד, ויצר לשון קשירה, בחרט לשון סודר .. והב', ויצר לשון צורה, בחרט כלי אומנות הצורפין שחורצין וחורטין בו צורות בזהב .. כמו¹⁰¹⁶ וכתוב עליו בחרט אנוש" – שיש מעלה בפירוש הא', שאהרן רק קשר את הזהב בסודר (ולא עשה את העגל), ואילו לפירוש הב' יוקשה: היתכן לומר שאהרן צר צורות בזהב¹⁰¹⁷. ואעפ"כ מביא רש"י

פה219
גם פירוש הב', כיון שבכתוב נאמר "ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסכה". אלא שלא הי' זה ענין של ע"ז ח"ו¹⁰¹⁸, כי אם ענין של ממוצע (כנ"ל), וכמו הכרובים¹⁰¹⁹. וזהו הרמז בתיבת "אנוש"¹⁰²⁰, שהטעות של אנוש היתה שהחשיב את ה"ממוצע" כבעל בחירה, ודוגמתו בחטא העגל אצל כמה מבנ"י, שהחשיבו את הממוצע כבעל בחירה – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס¹⁰²¹ בלקו"ש חי"א ע' 139 ואילך.

פו* * *

פזיד. דובר בסיום ההתוועדות דפורים¹⁰²² ש"כל הפושט יד נותנים לו" (כפס"ד השו"ע¹⁰²³), שפירושו, שכל מי שהוא בבחי' כלי פשוט, נותנים לו.

פחוע"פ האמור לעיל שביום הש"ק זה נעשית העלי' של ימי הפורים – הרי מובן שגם עתה ישנו הענין ד"כל הפושט יד נותנים לו".

פטוהעיקר – שהקב"ה מתנהג באופן כזה, כמארז"ל¹⁰²⁴ ש"מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות", ליתן לכאו"א מישראל – שהוא בבחי' כלי פשוט – כל המצטרך לו.

צומובן, שענין זה שייך לכאו"א מישראל – שהרי נס פורים הי' אצל כולם, כשם שהגזירה היתה על כולם, "מנער ועד זקן טף ונשים"¹⁰²⁵ (שלכן השתתפו בצום כל בנ"י, אפילו התינוקות), וכמו חטא העגל, ולפנ"ז – חטא עץ הדעת, שהי' שייך לכולם. וכמודגש גם בהתחלת הפרשה שמתכוננים לקרוא בתפלת המנחה – פרשת "ויקהל", שענינה – אסיפת כל בנ"י.

צאובפרט בעמדנו בזמן מנחת שבת, "רעוא דרעוין", "עת רצון" (לא כמו בזמן המנחה שבימות החול, שזהו באופן הפכי)2, שלכן אומרים: "ואני תפלתי לך ה' עת רצון", ועד לענין ד"ענני באמת ישעך"¹⁰²⁶ – הרי בודאי שכאשר נעשים בבחי' כלי פשוט, אזי מקבלים את כל הברכות

צב220
שנמשכים למטה "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"¹⁰²⁷, כולל גם כמ"ש בסידור של הבעש"ט¹⁰²⁸: "הגדושה" (בגימ"ל)¹⁰²⁹.

צג[טרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן "כי בשמחה תצאו"].

צד______  ______