Toras Menachem·Vol. 47 (5726·Part 3)·Sicha of the second day of Shavuot·5726תורת מנחם·מז - שנת תשכ"ו - חלק שלישי·בס"ד. שיחת יום ב' דחג השבועות·ה'תשכ"ו

אבלתי מוגה

בכ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.

גא. ע"פ סדר הרגלים (והרי גם סדר בתורה הוא תורה³⁰) – חג הפסח הוא הראשון, חג השבועות הוא השני, וחג הסוכות הוא השלישי, שהרי חג הפסח נקרא "ראש השנה לרגלים", ועד שבגלל זה נקרא גם "אחד בניסן" "ראש השנה לרגלים", כיון ש"רגל שבו ראש השנה לרגלים"³¹.

דוכיון שהקדימה בזמן באה מצד הקדימה במעלה, וכפי שמצינו לדינא, שדבר החביב, הנאה והקדוש יותר, קודם (בזמן) לברכה³², והיינו, שמצד הקדימה במעלה, באה גם הקדימה בזמן, הרי מובן שכן הוא גם בנוגע לסדר הרגלים, שהסיבה לכך שחג הפסח קודם בזמן לחג השבועות, היא, בגלל שהוא קודם גם בפנימיות הענינים.

האבל אעפ"כ, הא גופא שחג הפסח קודם, נאמר ונתגלה בתורה, שניתנה בחג השבועות.

ווע"ד שמצינו בנוגע לענין התשובה, שמגעת למעלה מהתורה, שלכן יכולים על ידה למלא את החסרון בקיום המצוות ואפילו בלימוד התורה [ועד שעי"ז ניתוסף באופן ד"כפלים לתושי'"³³, כפי שמביא רבינו הזקן באגה"ת³⁴ מאמר רז"ל³⁵ "אם הי' רגיל לקרות דף א' יקרא ב' דפים כו'", "כמשל חבל הנפסק וחוזר וקושרו, שבמקום הקשר הוא כפול ומכופל"] – שענין זה גופא שיש מעלה בתשובה לגבי תורה, נאמר ונתגלה בתורה דוקא³⁶.

זונמצא, שחג השבועות נותן כח לחג הפסח להיות "ר"ה לרגלים"; אלא שהנתינת-כח של חג השבועות אינה מצד היותו א' משלש הרגלים,

ח34
"מועדים לשמחה"³⁷, אלא מצד הענין המיוחד שישנו בחג השבועות – שבו ניתנה התורה, והיינו, שזהו מצד כח התורה³⁸.

טב. וזוהי המעלה המיוחדת של חג השבועות – שבו ניתנה התורה, והרי התורה פועלת בכל הענינים:

יאיתא בגמרא³⁹: "רב יוסף .. אמר אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא", והיינו, שע"י מתן-תורה נעשית מציאות חדשה – יוסף דקדושה.

יאוהענין בזה⁴⁰:

יבטבעו של כל אדם, שמשעה שנולד מתחיל לכבוש חלקים בעולם – החל מאכילתו ושתייתו כו', עד "בן עשרים לרדוף"⁴¹, שזהו"ע "וכבשוה"⁴². אמנם, כיבוש זה מצד עצמו יכול להיות באופן שעניני העולם נשארים "בשוקא", ברשות-הרבים; ואילו ע"י התורה פועלים לכבוש חלקים מ"שוקא", רה"ר, ולעשות מהם מציאות של קדושה.

יגוהענין בזה – שהתורה מקיפה וחודרת את כל מציאות האדם, החל מיום הוולדו [ועוד לפנ"ז, כשהיתה הנשמה למעלה, ועוד לפני שהיתה בעולמות העליונים – שהרי התורה קדמה לעולם⁴³, וכבר אז ישנה המציאות של ישראל, כידוע ש"ישראל" ר"ת יש ששים ריבוא אותיות לתורה⁴⁴, כך, שמיד כשישנה מציאות התורה, ישנה גם המציאות דישראל], ונמשכת בכל עניניו, כמו אכילה ושתי', שגם הם נעשים חלק מענין הקדושה.

ידוענין זה מודגש בכך שמצינו מעלה מיוחדת בחג השבועות לגבי שאר הימים טובים לדינא – לא בנוגע ללימוד התורה, אלא בנוגע לאכילה ושתי', כדאיתא בגמרא10: "הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם (שישמח בו במאכל ומשתה⁴⁵), מ"ט, יום שניתנה בו תורה הוא" (להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שניתנה תורה בו16), ולכן, "מר ברי' דרבינא כולא שתא הוה יתיב בתעניתא לבר מעצרתא .. יום שניתנה בו תורה".

טו35
וההסברה בזה⁴⁶ – דלכאורה תמוה: כיצד יתכן שהענין ש"נוח ומקובל יום זה לישראל שניתנה תורה בו" יתבטא באכילה ושתי' דוקא?! – כיון שענינה של התורה הוא לפעול בכל הענינים, גם בענינים הגשמיים כמו אכילה ושתי', כנ"ל.

טזוזהו החידוש של מ"ת לגבי "כמה יוסף איכא בשוקא" – שע"י התורה נעשית המציאות של יוסף דקדושה, שענינו הוא כמ"ש⁴⁷ "יוסף ה' לי בן אחר", וכפי שמפרש הצ"צ⁴⁸, שענינו של יוסף הוא לעשות מ"אחר" – "בן".

יזוזהו גם כללות הענין ש"התורה ניתנה לעשות שלום בעולם"⁴⁹ – שלום בין העולם להקב"ה⁵⁰, שנשלמת הכוונה להיות לו ית' דירה בתחתונים⁵¹.

יחג. וכל זה צריך להיות באופן ד"קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים"⁵²:

יטלכל לראש צריכה להיות עבודתו בנוגע ל"אחר" שבו – הגוף ונפש הבהמית, שנקראים בשם "אחר" לגבי נפש האלקית, לעשות מהם "בן", "בנים אתם לה' אלקיכם"⁵³; ואח"כ צריך לפעול זאת גם על הזולת (שהרי יש ענינים שכבר פעל על עצמו, ואילו הזולת לא הגיע עדיין למדריגה זו, ולכן צריך לפעול בו שלימות זו); ועד שפועל בכללות העולם, "שוקא", שיהי' מציאות של קדושה – "בן".

כועד שבאים לקיום היעוד "ונתתי שלום בארץ"⁵⁴ – ע"י הקדמת ענין השלום בעצמו, בין נפש האלקית לנפש הבהמית⁵⁵, ולאח"ז גם השלום בינו ובין העולם, ע"י בירור העולם כו', שעי"ז פועל גם שלום בין העולם להקב"ה (כנ"ל),

כאכולל גם שלום מלשון שלימות⁵⁶ – כפי שהי' קודם חטא עה"ד, ש"עולם על מילואו נברא"⁵⁷, כמ"ש⁵⁸ "אלה תולדות השמים והארץ",

כב36
תולדות מלא⁵⁹, וכמו"כ במ"ת, שאז "פסקה זוהמתן"⁶⁰, ועד להשלימות דלעת"ל, "אלה תולדות פרץ"⁶¹,

כגובאופן שכל זה נמשך גם בגשמיות, בבני חיי ומזוני רויחי.

כד* * *

כהד. בנוגע למנהג לקרות מגילת רות בחג השבועות – שיש על זה כמה טעמים⁶² – כותב רבינו הזקן בשו"ע⁶³: "נוהגין לקרות מגילת רות בשבועות שהוא זמן מתן תורה, כדי ללמוד שלא ניתנה תורה אלא ע"י יסורין ועוני, כמו שהי' לרות כשנתגיירה".

כווהענין בזה:

כזרואים במוחש בלימוד התורה, שבעת הלימוד נופלים קושיות, העלמות והסתרים כו', וככל שהלימוד הוא בעיון והעמקה יותר, נערמים בדרכו יותר העלמות והסתרים כו', שגורמים לו יסורים גדולים.

כחוהגע עצמך: לאחרי שהכין שיעור ובנה בנין שלם – נופלת לו קושיא כו', ובגלל שמחפש את האמת ורוצה להגיע לאמיתית הענין, אינו מתבייש, וסותר את כל הבנין, למרות גודל היסורים שבדבר.

כטו"כך היא דרכה של תורה"⁶⁴; דוקא באופן כזה – הקשור עם יסורים כו' – לוקחים את התורה⁶⁵.

לוזהו גם מה שמצינו בנוגע לבבלי וירושלמי, שאף שיש מעלה בתלמוד ירושלמי, ש"אין תורה כתורת ארץ ישראל"⁶⁶, מ"מ, הלכה כבבלי⁶⁷ – בגלל שבתלמוד בבלי יש ריבוי קושיות, העלמות והסתרים, יותר מאשר בתלמוד ירושלמי, שדוקא על ידם באים לבירור אמיתית הענין⁶⁸.

לאועד"ז מצינו גם בנוגע ליסורים גשמיים:

לבאיתא בגמרא⁶⁹ שכאשר רפב"י פגש את רשב"י לאחרי שהי' במערה י"ג שנה, וראה את יסורי גופו – "דהוה בי' פילי בגופי' וכו'" (בקעים

לג37
סדקים מחמת החול) – אמר לו, "אוי לי שראיתיך בכך", והשיב לו רשב"י: "אשריך שראיתני בכך כו'", כיון שדוקא עי"ז ניתוסף אצלו בלימוד התורה.

לדוהגע עצמך:

להבודאי גם רפב"י לא הי' להוט אחר תענוגים גשמיים, ולא הי' נוגע לו היופי הגשמי כו', ואעפ"כ, בראותו את הצער והיסורים של רשב"י, אמר לו: "אוי לי שראיתיך בכך", והיינו, שקבל והתרעם על כך שהתורה למעלה נמשכת ממקום כזה (הקשור עם העלמות והסתרים כו') שמשם צריך להיות נמשך למטה ענין של יסורים גשמיים.

לוואילו רשב"י – לא זו בלבד שלא התרעם על כך, אלא אדרבה – אמר: "אשריך שראיתני בכך כו'", בידעו ש"כך היא דרכה של תורה".

לזה. אך עדיין צריך להבין: איך מתאים הענין ד"יסורין ועוני" לצורך קבלת התורה עם הצורך "להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שניתנה תורה בו" (כפי שמביא רבינו הזקן בעצמו⁷⁰ בהמשך הדברים)?!

לחוהביאור בזה – שצריך לפעול על הגוף שהענין ד"יסורין ועוני" בשביל לקבל את התורה יהיו אצלו "נוח ומקובל".

לטוענין זה נעשה ע"י התפלה, שפועלת זיכוך הגוף:

מאע"פ שגם תורה פועלת זיכוך הגוף, כפי שרואים במוחש, מ"מ, אין זה מגיע למעלת הזיכוך שנעשה ע"י תפלה.

מאוטעם הדבר – כיון שכל ענין התפלה קשור עם מציאות האדם:

מבתורה – ענינה הוא שהאדם מבין דבר שלמעלה ממנו, בידעו שהדבר הוא למעלה ממנו, אלא שרצונו שתהי' לו איזו השגה בדבר שלמעלה ממנו.

מגואילו תפלה – כל ענינה הוא "שיהא אדם .. שואל צרכיו שהוא צריך להם"⁷¹, ובאופן ד"דע לפני מי אתה עומד"⁷² (והרי ידיעה זו ישנה אצל כל אחד מישראל, מי יותר ומי פחות), ולכן נעשה עי"ז זיכוך הגוף, עד שגם הגוף יחפוץ ב"יסורין ועוני" בשביל קבלת התורה.

מדו. ויש לקשר ענין זה עם ההסתלקות של דוד המלך בחג השבועות⁷³:

מה38
בנוגע לבקשת דוד "יהיו לרצון אמרי פי"⁷⁴, איתא במדרש⁷⁵ שבקשתו היתה ש"יהו קורין בהן (בפסוקי ספר תהלים) ונוטלין שכר עליהן כנגעים ואהלות", היינו, שכאשר יהודי יאמר פרק בתהלים, יחשב הדבר כאילו למד ענין עמוק בתורה.

מוונמצא, שספר תהלים – שחיבר דוד – הוא ממוצע בין תורה לתפלה⁷⁶, כי, ספר תהלים הוא א' מכ"ד כתבי קודש⁷⁷, שלכן שייך לתורה, ועד שנחשב כלימוד "נגעים ואהלות"; וביחד עם זה, ענינו של ספר תהלים כפשוטו הוא שירות ותשבחות, בקשת צרכים, ושבח והודי' להקב"ה על השפעת הטובה, שזהו כללות ענין התפלה, שיש בה ג' ענינים אלו42.

מזוע"פ הידוע שביום ההסתלקות עולה "כל עמל האדם שעמלה נפשו בחייו" בתכלית העילוי כו'⁷⁸, ולכן, בחג השבועות שבו נסתלק דוד, עולה כל העמל שעמלה נפשו במשך שבעים שנות חייו, כולל ובמיוחד הענין דספר תהלים שלו – נמצא, שבחג השבועות מודגש החיבור של ענין התורה עם ענין התפלה (ענינו של ספר תהלים).

מחוענין זה (החיבור דתורה ותפלה) קשור גם עם ענין השלום שבנתינת התורה (כנ"ל ס"ב).

מטוכיון שבחג השבועות מודגש החיבור של תורה עם תפלה, הרי ישנה גם פעולת זיכוך הגוף שע"י התפלה, שגם הגוף יחפוץ ב"יסורין ועוני" בכדי לקבל את התורה⁷⁹.

נ* * *

נאז. חג השבועות הוא גם יום ההסתלקות של הבעש"ט.

נבוכפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר בהתוועדות של חג השבועות⁸⁰ – שחל ביום הרביעי וביום החמישי, כקביעות שנה זו, וכפי שהיתה הקביעות בשנת הסתלקות הבעש"ט (תק"כ) – שהסתלקות הבעש"ט היתה ביום ראשון של חג השבועות, כדמוכח ממאמר רבינו הזקן⁸¹ שיום הסתלקות הבעש"ט הוא "יום שבו ניטלו המאורות", שזהו יום רביעי

נג39
בשבוע [שבו ניתלו המאורות, ואילו הסתלקותו היא בבחינת "ניטלו המאורות"], שבו חל בשנת תק"כ יום ראשון של חג השבועות.

נדוראי' נוספת, ממה שמקובל אצלנו, שהרב המגיד קיבל את הנשיאות ביום השלישי שהוכפל בו כי טוב, למחרת יום ההילולא הראשון של הבעש"ט (שנה ויום לאחרי הסתלקותו), ובשנת תקכ"א חל ביום השלישי בשבוע יום שני של חג השבועות, ומזה מוכח, שהסתלקות הבעש"ט היתה ביום ראשון של חג השבועות.

נהוהרי ענינו המיוחד של הבעש"ט – כל העמל שעמלה נפשו בחייו, שעולה ביום ההילולא שלו – הוא גילוי פנימיות התורה (שבדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה⁸²), וכהלשון שאמר על זה כ"ק מו"ח אדמו"ר⁸³: "חשף הוי' את זרוע קדשו"⁸⁴.

נוובענין זה (גילוי פנימיות התורה) ניתוסף עוד יותר ע"י רבינו הזקן,

נז– ולהעיר גם מסיום דברי רבינו הזקן (ביום הרביעי שלמחרת הגאולה די"ט כסלו) בנוגע ליום הרביעי שבו ניטלו המאורות בהסתלקות הבעש"ט: "אבל בו ביום ניתלו המאורות"⁸⁵ (שכוונתו בזה היתה בנוגע לעצמו כו') –

נחועד להחיבור של נגלה דתורה עם פנימיות התורה, שהיתה בעיקר אצל רבינו הזקן:

נטבנוגע להמגיד – ידועה גדלותו בנגלה דתורה עוד לפני בואו אל הבעש"ט, ועאכו"כ לאחרי כן, בעלייתו מחיל אל חיל⁸⁶. ועד"ז בנוגע לבעש"ט – כידוע שהמגיד ורבינו הזקן הפליאו את הגאונות של הבעש"ט בנגלה דתורה⁸⁷. אבל, עיקר ענינם בגלוי הי' גילוי פנימיות התורה, כפי שרואים בספריהם שרובא דרובא הם עניני פנימיות התורה.

סואילו אצל רבינו הזקן היו בגלוי שני הענינים: נגלה דתורה ופנימיות התורה, ולכן נקרא⁸⁸: "בעל התניא" – תורת החסידות, פנימיות התורה, "והשולחן ערוך" – נגלה דתורה⁸⁹.

סא40
וגם ענין זה קשור עם ענין השלום שבנתינת התורה – שעי"ז נעשה החיבור (שלום) בין נגלה דתורה לפנימיות התורה.

סבומטעם זה הי' רבינו הזקן מחבב ביותר את היו"ט דחג השבועות, כידוע.

סגח. והעיקר – בנוגע לכל האמור לעיל – שצריך לדעת שכל סיפור אינו סיפור בעלמא, אלא יש בו הוראה בחיי יום יום⁹⁰,

סדולא עוד אלא שצריך לקיימה באופן של סיפור – מלשון ספירות⁹¹ (ולהעיר ש"סיפור" הוא א' מד' הפירושים שב"ספירה"⁹²), שהו"ע של ספירות ובהירות, כדאיתא בזהר⁹³ "מאי מספרים .. דנהרין ונצצין כו'", והיינו, שכל ענין של עבודה נעשה בשלימות, עד מיצוי הנפש⁹⁴, שאז נעשה מאיר ובהיר,

סהוכמו בנתינת הצדקה, שנותן ממה שהתייגע בכל כחות נפשו כו'⁹⁵, עד שנעשה מאיר כו', וכפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר⁹⁶ הסיפור הידוע שהביאו לרבינו הזקן מטבעות כסף שהיו מבריקים ונוצצים, ובהמשך לזה הביא כ"ק מו"ח אדמו"ר⁹⁷ תורת רבינו הזקן⁹⁸ על הפסוק⁹⁹ "וספרתם לכם": וספרתם הוא מלשון ספירות ובהירות, וספרתם לכם, צריכים לעשות שיהי' ה"לכם" בהיר.

סווזהו כללות הענין דמ"ת – שתמורת המעמד ומצב ד"יוסף בשוקא", יעשו מעניני העולם דברים המאירים.

סזובאופן כזה צריכה להיות עבודת כל אחד מישראל – להאיר את הימים ואת הלילות, ולהאיר את ביתו וכל עניניו, ועי"ז ניתוסף בברכת ה' בכל המצטרך לו למטה מעשרה טפחים, מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה¹⁰⁰.

סח* * *

סטט. דובר לעיל (ס"ב) שענינה של התורה לעשות שלום ואחדות בעולם.

ע41
וענין זה מודגש מיד במתן-תורה – שאז הי' הדיבור "אנכי גו'"¹⁰¹ יוצא ונשמע מכל ד' רוחות העולם ומלמעלה ולמטה¹⁰², כך, שהבריאה כולה הכריזה "אין עוד מלבדו"¹⁰³.

עאועד"ז בכל יום – כמארז"ל "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים"¹⁰⁴, ואפילו "חדשים"¹⁰⁵ ממש (ללא כ"ף הדמיון) – שכללות העבודה היא לפעול שהעולם יכריז "אין עוד מלבדו".

עבובענין זה צריכה להיות העבודה מלמטה דוקא, כידוע המשל שכדי "להגבי' איזה דבר מן הארץ .. צריכים לאחוז בחלקים התחתונים שבו דוקא, כמו בהגבהת כותלי בית, שצריכים להתחיל להגבי' הקורה התחתון דוקא, ואז ממילא יוגבהו גם העליונים הימנו, משא"כ אם הי' מתחיל מאמצע הכותל, לא הי' מגבי' התחתונים"¹⁰⁶.

עגי. ובאופן כזה היתה גם הנהגת דוד המלך והבעש"ט, שיום ההסתלקות שלהם הוא בחג השבועות, זמן מ"ת:

עדאיתא בגמרא¹⁰⁷: "כך אמר דוד לפני הקב"ה, רבונו של עולם, לא חסיד אני (בתמי'), שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם, ואני, ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא, כדי לטהר אשה לבעלה".

עהוהענין בזה¹⁰⁸:

עוכיון שדוד המלך הי' במעמד ומצב ש"משכמו ומעלה גבוה מכל העם"¹⁰⁹, היתה צריכה להיות עבודתו לכל לראש בעניני קדושה גופא, ורק אח"כ לירד גם למטה כו'. ואעפ"כ מדגישים את התעסקותו של דוד דוקא עם ה"עם" שלמטה משכמו, בנוגע לענינים ששייך בהם טומאה וצריך לפעול בהם ענין של טהרה – "לטהר אשה לבעלה".

עזזאת ועוד:

עחגם הענין ד"לטהר אשה לבעלה" הי' יכול להיעשות באופן שדוד יפסוק את הדין בשבתו בחדרו, וימסור את הפס"ד לסנהדרין גדולה שהיתה בסמיכות לחדרו, והם ימסרו הפס"ד לסנהדרין קטנה, והם ימנו ב"ד של שלשה אנשים, וימסרו את הפס"ד ע"י ה"שמש"...

עטואעפ"כ אומר דוד: "ידי מלוכלכות כו'"; אמנם רק ה"ידים" בלבד,

פ42
ולא ח"ו הראש, שצריך להיות מונח בעניני קדושה, אבל הידים של דוד המלך בעצמו "מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא, כדי לטהר אשה לבעלה".

פאועד"ז מצינו בהנהגת הבעש"ט – שלמרות שהיו לו תלמידים גדולי עולם, התעסק בעצמו גם עם אנשים פשוטים (וקודם התגלותו היתה עיקר התעסקותו עם אנשים פשוטים), ונסע בעצמו למקומות רחוקים כו', להתעסק ולפעול עם אנשים כאלו שלולי זאת לא היו יודעים שחסר להם דבר-מה.

פבוזוהי ההוראה בנוגע לכל דור ודור, שצריכים להתעסק גם עם החוץ – "יפוצו מעינותיך חוצה"¹¹⁰, כהוראת והנהגת רבותינו נשיאינו בעקבתא דמשיחא, ובפרט בדורות האחרונים דעקבתא דמשיחא.

פגיא. ויש לקשר ענין זה עם הפטרת היום – יום ב' של חג השבועות:

פדבהפטרת היום מדובר אודות מתן-תורה – "אלקה מתימן יבוא וקדוש מהר פארן גו'"¹¹¹, "כשבאת ליתן את התורה חזרת על עשו וישמעאל כו'"¹¹²; "עמד וימודד ארץ"¹¹³, "מדד .. ולא מצא הר שתנתן בו את התורה אלא סיני"¹¹⁴; "ראה ויתר גוים גו'"84, "ראה שבע מצוות שקיבלו עליהם בני נח, כיון שלא קיימו, עמד והתיר ממונן לישראל"¹¹⁵.

פהונוסף לזה מדובר בהפטרה גם אודות זמן הגלות – "כי תאנה לא תפרח וגו'"¹¹⁶, ולכן יש צורך שהקב"ה יתן כח ותוקף למלא את השליחות ללא מניעות ועיכובים, כהמשך הכתוב¹¹⁷: "אלקים אד' חילי", ועד שזוכים לנצחון – "למנצח", ונותנים להקב"ה שבח והודי' על זה – "בנגינותי"88.

פווענין זה נפעל ע"י העבודה דבחי' הרגלים דוקא – "וישם רגלי כאילות"88 – שזוהי העבודה דדרא דעקבתא דמשיחא, ובלשון הקבלה: "מטו רגלין ברגלין"¹¹⁸, היינו, שהעבודה אינה מצד הבנה והשגה, אלא מתוך מס"נ, שישנה ברגל יותר מאשר בראש (כולל גם המוח שבראש)¹¹⁹, ועוד זאת, שאין זה ענין שנשאר רק אצלו, אלא רץ ברגליו גם למקום

פז43
רחוק, ועושה זאת ברגלים קלות, "קלילין כאילתא"¹²⁰, ללא מניעות ועיכובים, ומגיע למקום (דרגא) גבוה ביותר – "ועל במותי ידריכני"88, ועד לענין הנצחון, כנ"ל.

פחוכללות הענין בזה – שענין הנצחון נעשה ע"י בחי' הרגלים דוקא, ובלשון הכתוב¹²¹: "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי (כפירוש רבינו הזקן¹²² שקאי על "אנכי הוי' אלקיך") בקרבו", וכמבואר בהמשך ההילולא¹²³ ש"אנשי החיל הם דוקא עושים את הנצחון". – הן אמת ש"הקב"ה עוזרו", ולולי זאת "אינו יכול לו"¹²⁴, ועז"נ "אלקים אד' חילי", שהקב"ה נותן כח ותוקף (כנ"ל), אבל, עדיין נשארת הבחירה, וצריך למלא את השליחות בעצמו, עד שמגיעים לענין ד"למנצח בנגינותי".

פטיב. אחד הפרטים בעבודה שבבחי' רגלים, קשור עם המנהג לילך לבתי-כנסיות לשמח יהודים בשמחת יו"ט בכלל, והשמחה דנתינת התורה בפרט.

צויה"ר שעי"ז תומשך העבודה שבבחי' רגלים על כל השנה כולה, ובאופן ד"וישם רגלי כאילות ועל במותי ידריכני", ועד להענין ד"למנצח", כולל גם הנצחון של הקב"ה באופן ד"ויז נצחם על בגדי וכל מלבושי אגאלתי"¹²⁵, בגאולה העתידה ע"י משיח צדקנו, שאז יהי' הענין ד"בנגינותי" באופן של "שיר חדש", לשון זכר¹²⁶.

צאולכן: כל אלו שהלכו לבתי-כנסיות¹²⁷ – יאמרו עתה "לחיים" מתוך שמחה, ועי"ז ימשיכו שמחה וחיות בעבודה שבבחי' רגלים, אשר על ידה יתוסף כמה פעמים ככה גם בעבודה דהבנה והשגה במוחין ובעבודת התפלה שבלב, כיון שנעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה¹²⁸, ובאופן ד"בנגינותי", מתוך שמחה של מצוה, ו"שמחת עולם על ראשם"¹²⁹.

צב* * *

צג44
יג. ע"פ האמור יש לבאר גמרא תמוהה במסכת שבת, בהמשך לסוגיא דמ"ת (כפי שנקראת ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר¹³⁰):

צדאיתא בגמרא¹³¹: "מאי דכתיב¹³² כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך, לעתיד לבא יאמר לו הקב"ה לאברהם, בניך חטאו לי, אמר לפניו, רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך. אמר (הקב"ה), אימר לי' ליעקב וכו'. אמר לו ליצחק, בניך חטאו לי, אמר לפניו, רבונו של עולם, בני ולא בניך (בתמי'), בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע, קראת להם בני בכורי¹³³, עכשיו, בני ולא בניך וכו'".

צהולכאורה אינו מובן:

צומהו עומק תוכן המענה, עד כדי כך, שאברהם ויעקב לא היו יכולים לחשוב על זה, אלא יצחק דוקא? ומהו החידוש שבדבר לגבי הקב"ה, שעי"ז נתבטלה הטענה והגזירה על בנ"י – הרי בודאי ידע זאת מקודם לכן?!

צזיד. ויובן בהקדם השייכות המיוחדת של יצחק לחג השבועות:

צחידוע שג' הרגלים הם כנגד ג' האבות¹³⁴: פסח כנגד אברהם, דכתיב¹³⁵ "לושי ועשי עוגות", ופסח הי'¹³⁶; שבועות כנגד יצחק, שתקיעת שופר של מתן תורה הי' בשופר מאילו של יצחק¹³⁷; וסוכות כנגד יעקב, דכתיב¹³⁸ "ולמקנהו עשה סוכות".

צטוההסברה בזה – שהרי נוסף על התאמת הפסוקים, צריכה להיות ההתאמה גם בתוכן ובפנימיות הענינים:

קענינו של חג הפסח, שבו יצאו בנ"י "משעבוד לגאולה ומאפילה לאור גדול"¹³⁹, למרות היותם במעמד ומצב ד"את ערום וערי'"¹⁴⁰, "הללו עובדי עבודה זרה והללו כו'"¹⁴¹ – הוא בזכות עבודתו של אברהם אבינו, שהתעסקותו בהכנסת אורחים ("לושי ועשי עוגות") היתה גם

קא45
ביחס לערביים שהשתחוו לאבק שעל רגליהם¹⁴², שזוהי הדרגא היותר תחתונה שבעבודה זרה, שהרי גם בע"ז יש חילוקי דרגות של ראש גוף ורגל, כמובן ממ"ש בנוגע לנבוכדנצר "אנת הוא ראשה די דהבא"¹⁴³, ואילו ההשתחוואה לאבק שעל הרגלים, היא למטה גם מבחי' הרגל¹⁴⁴. ואעפ"כ, גם עמהם הי' אברהם אבינו גומל חסדים. ובזכות זה נגאלו ישראל ממצרים, עם היותם במעמד ומצב ירוד כו'.

קבולעומת זאת, עבודתו של יעקב אבינו, שהעמיד את בית ישראל באופן ש"מטתו שלימה"¹⁴⁵, שייכת לחג הסוכות – "חג האסיף"¹⁴⁶, שבו אוספים את כל ריבוי הענינים כו', כולל גם ריבוי המקנה, ומתוך ידיעה שאין זה באופן ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"¹⁴⁷, ולא עוד אלא שנרגש אצלו שהמקנה אינו אלא דבר עראי כמו סוכה, שזהו הפירוש במ"ש "למקנהו עשה סוכות" (כדאיתא בספרי מוסר¹⁴⁸), והיינו, שזהו רק "מעבר" כדי לבוא לטרקלין, שזהו"ע התורה והתפלה.

קגועדיין צריך להבין השייכות של יצחק לחג השבועות, זמן מ"ת – דלכאורה, מהי שייכותו של יצחק לתורה יותר מאשר אברהם ויעקב, הרי "אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה הי' .. יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה הי'"¹⁴⁹, ואדרבה, דוקא בנוגע ליעקב מצינו שייכות מיוחדת לתורה, כמ"ש¹⁵⁰ "ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל", כיון ש"יעקב איש תם יושב אהלים"¹⁵¹, אהלו של שם ואהלו של עבר¹⁵², וכפי שמבאר הצ"צ¹⁵³ ש"שם" קאי על תושב"כ (דכל התורה שמותיו של הקב"ה¹⁵⁴), ו"עבר" קאי על תושבע"פ, וא"כ, מהו הטעם שחג השבועות, זמן מ"ת, הוא כנגד יצחק דוקא?

קדטו. ויש לבאר זה ע"פ האמור לעיל (ס"ד) "שלא ניתנה תורה אלא ע"י יסורין ועוני":

קה46
לימוד התורה צריך להיות לא בגלל הטעם והעריבות ("געשמאַק") שבהבנת והשגת התורה, "כי היא חכמתכם ובינתכם גו'"¹⁵⁵, ובודאי לא בשביל שיתקרא רב או חכם¹⁵⁶, בשביל שכר גשמי או שכר רוחני, אפילו השכר ד"תלמוד תורה (ש)כנגד כולם"¹⁵⁷, אלא מתוך קבלת עול דוקא, בגלל ציווי הקב"ה.

קוומה שאמרו רז"ל¹⁵⁸ "לעולם ילמוד אדם תורה במקום שלבו חפץ", ובלאה"כ, לא תהי' הצלחה בלימודו, היינו, שלא יגיע לתכלית העמקות כו' (ואז אינו יוצא י"ח לימוד התורה¹⁵⁹) – הרי זה לאחרי הקדמת ענין הקב"ע, שהיא "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה"¹⁶⁰, והיינו, שמתמסר בכל מציאותו ללימוד התורה.

קזכאשר סיבת לימוד התורה היא בגלל שמבין את יוקר התורה – הנה לפי ערך הבנת יוקר התורה, כן הוא החפץ בלימוד התורה; אם הוא מבין יותר את יוקר התורה – יגדל יותר הרגש ד"לבו חפץ", ואם הוא מבין פחות את יוקר התורה – יפחת הרגש ד"לבו חפץ". אבל כאשר הלימוד הוא באופן של מסירת נפש, שמתמסר לגמרי לתורה בכל מציאותו, עד שמציאותו נעשית מציאות התורה – אזי ישנו אמיתית הענין ד"לבו חפץ".

קחוזהו הענין דהקדמת נעשה לנשמע, כמשנת"ל במאמר¹⁶¹ שהענין ד"נעשה" הוא הביטול לבעל הרצון, רעוא דכל רעוין, ששם נמצאים הרצונות הפרטיים בהעלם, ועד שאין שם רצונות פרטיים, אפילו לא בהעלם, ודוקא ע"י ביטול זה זכו ישראל לקבל התורה, ולהמשיך את הרצונות הפרטיים – תרי"ג מצוות.

קטטז. אמנם, בשביל זה לא מספיק לשער את ענין המס"נ, שזהו"ע המס"נ בכח, אלא יש צורך במס"נ בפועל דוקא.

קיוזוהי מעלתו של יצחק – שאצלו הי' ענין המס"נ בפועל:

קיאאצל יעקב – הי' ענין של יסורים, כמ"ש¹⁶² "ביום אכלני חורב וקרח בלילה גו'"; אצל אברהם – הי' גם ענין של מס"נ, שהשליכוהו

קיב47
לכבשן האש¹⁶³, אבל באופן של נשמה בגוף, שזוהי רק הכנה למס"נ בפועל.

קיגואילו אצל יצחק הי' ענין המס"נ בפועל – שהרי בשעת העקידה פרחה נשמתו¹⁶⁴, ועד ש"אפרו של יצחק כאילו צבור על גבי המזבח"¹⁶⁵.

קידיעקב הוא אמנם "בחיר שבאבות"¹⁶⁶, ואברהם הוא "ראש למאמינים"¹⁶⁷; אבל ענין המס"נ בפועל הי' אצל יצחק דוקא.

קיהיז. ועפ"ז יש לבאר הטעם שחג השבועות הוא כנגד יצחק – לפי שתקיעת שופר של מתן תורה הי' בשופר מאילו של יצחק:

קיוובהקדים הקושיא (ששואל רבינו הזקן ורבותינו נשיאינו שלאחריו¹⁶⁸) על הפסוק¹⁶⁹ "וכל העם רואים את הקולות גו' ואת קול השופר", דלכאורה, "הקולות" (לשון רבים) כוללים גם את "קול השופר", ולמה נתפרט "קול השופר" ביחוד? – ומזה מוכח, ש"קול השופר" הו"ע עיקרי במ"ת.

קיזוטעם הדבר – לפי שתקיעת שופר של מתן תורה הי' בשופר מאילו של יצחק, שבזה מודגשת המס"נ של יצחק, מס"נ בפועל, שעי"ז זכו ישראל למ"ת.

קיחוזהו גם מה שהענין דמ"ת הי' באופן ש"על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן"¹⁷⁰ – לא רק על הדיבור "אנכי", אלא "על כל דיבור ודיבור", בכל עשרת הדברות שכוללים כל פרטי תרי"ג מצוות¹⁷¹ – שזהו"ע המס"נ בפועל שעי"ז מקבלים את התורה.

קיטועפ"ז מובן הטעם שדוקא יצחק משיב על דברי הקב"ה "בניך חטאו לי", באמרו, "בני ולא בניך (בתמי'), בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע, קראת להם בני בכורי וכו'" – כי, כללות הענין דמ"ת (ע"י הקדמת נעשה לנשמע) הי' ע"י המס"נ דיצחק, ועי"ז נעשה גם ביטול

קכ48
הגזירה כו', כפי שמצינו בגמרא¹⁷² בפירוש הפסוק¹⁷³ "וכהשחית ראה ה' וינחם", "מאי ראה .. אפרו של יצחק ראה".

קכאיח. וענין זה נוגע גם בכל דור ודור – כי, כל נש"י שבכל הדורות היו במעמד הר סיני¹⁷⁴, ואצל כל אחד מישראל ישנו הענין ד"פרחה נשמתן" בירושה מאבי זקנו כו' שהי' נוכח במעמד הר סיני בגופו, ופרחה נשמתו בפועל ממש, והרי ענין המס"נ הו"ע נצחי¹⁷⁵, שאינו יכול להתבטל, אלא שהוא בהעלם וצריך לגלותו.

קכבאמנם, עכשיו מספיק ענין המס"נ שברגל¹⁷⁶, בבחינת "מה לי קטלה כולא מה לי קטלה פלגא"¹⁷⁷.

קכגוהעיקר – שתמורת הענין ד"פרחה נשמתן", יהי' הענין ד"החזירה הקב"ה להן בטל שעתיד להחיות בו את המתים", "והוא טל תורה"¹⁷⁸ (החל מ"אנכי גו'", דלא אתרמיז כו'¹⁷⁹), כפי שיהי' בשלימות בגאולה העתידה לבוא ע"י משיח צדקנו.

קכד* * *

קכהיט. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה חביבין ישראל.

קכו* * *

קכזכ. בהמשך לפרשה דמ"ת נאמר140: "וכל העם רואים את הקולות", ומפרש רש"י: "רואין את הנשמע, שאי אפשר לראות במקום אחר".

קכחכלומר: בנוגע ל"קולות" מתאים ענין השמיעה, וכיון שבכתוב נאמר "רואים את הקולות", בהכרח לומר שהיו "רואין את הנשמע".

קכטורש"י מוסיף: "שאי אפשר לראות במקום אחר", דיש לומר, שכוונתו בזה לשלול את הפירוש¹⁸⁰ שהקול דמ"ת הי' בו ממש, אש או עשן כו' – כי, אם הענין ד"רואים את הקולות" הי' באופן האמור, הרי אין זה חידוש שהי' רק במ"ת, אלא זהו ענין שיכול להיות גם במקום אחר, וכדי לשלול זאת, מוסיף רש"י שכאן הי' ענין מיוחד "שאי אפשר לראות במקום אחר".

קל49
– פירוש הנ"ל יש לו מקום ע"פ דרך הדרוש, אבל כיון שרש"י מפרש פשוטו של מקרא, לכן מפרש "רואים את הקולות" כפשוטו: "רואין את הנשמע".

קלאכא. המשך השיחה, שמקורו של פירוש רש"י הוא במכילתא, שלדעת ר' ישמעאל "רואין הנראה ושומעין הנשמע", ולדעת רבי עקיבא "רואין הנשמע ושומעין הנראה"; וביאור הענין¹⁸¹, שמעלת הראי' שעל ידה מתאמת הדבר הנראה ונחקק בנפש יותר מאשר ע"י שמיעה (כמובן מהדין ש"אין עד נעשה דיין"¹⁸²), וזהו שבמ"ת היו "רואין את הנשמע", היינו, שמצד גילוי עצמות אוא"ס במ"ת נעשה אצלם ענין הרוחניות והאלקות באופן של ראי' מוחשית, ואילו הענינים הגשמיים היו אצלם רק בבחי' שמיעה והבנה – "שומעין את הנראה"¹⁸³; וביאור שיטת ר"י, שהחידוש דמ"ת הוא בהמשכת אלקות למטה, בגדרי הטבע, ולכן היו "רואין הנראה ושומעין הנשמע" – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס¹⁸⁴ בלקו"ש ח"ו ע' 119 ואילך.

קלב50
כב. ויש לבאר הענין בעבודה בכל יום:

קלגובהקדמה – שכל ענין בתורה אינו ענין שאירע רק בעבר, וכפתגם הבעש"ט¹⁸⁵ בפירוש דברי המשנה¹⁸⁶ "הקורא את המגילה למפרע לא יצא", שכאשר קורא את סיפור המגילה כפשוטו, "אין מקרא יוצא מידי פשוטו"¹⁸⁷, הסיפור שאירע עם אחשורוש והמן ואסתר כו', אלא שחושב שזהו רק סיפור שאירע בעבר, "למפרע", אזי "לא יצא".

קלדוכן הוא בנוגע לכל עניני התורה, כפי שדרשו רז"ל¹⁸⁸ על הפסוק¹⁸⁹ "והודעתם לבניך ולבני בניך", "וכתיב בתרי'¹⁹⁰ יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב, מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע, אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע", והיינו, שכל יום הוא כמו ה"יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב", כיון שבכל יום ישנו הענין דמ"ת, וכפי שאומרים בברכת התורה בכל יום: "נותן התורה", לשון הוה¹⁹¹.

קלהוכפי שמבאר רבינו הזקן¹⁹² – "שלכאורה אינו מובן דמיון זה, מה להלן אף כאן כו', שהרי במעמד הר סיני וכל העם רואים את הקולות, ופב"פ דבר ה', משא"כ בעסק התורה של כל אדם כשלומד בפני עצמו, אלא הענין הוא .. כי גם עסק התורה שבכ"א ובכל זמן הוא דבר ה' ממש שנאמר למשה מסיני", כיון ש"כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו"¹⁹³, והיינו, שכאשר קורא הפסוק "אנכי הוי' אלקיך", אזי הקב"ה קורא כנגדו ואומר "אנכי הוי' אלקיך", וכאשר יתבונן בזה, אזי "תפול עליו אימה ויראה כאלו קבלה היום מהר סיני".

קלוומזה מובן גם בנוגע לכל פרטי הענינים דמ"ת, הן הענינים שהיו בתור הכנה למ"ת, כמו "הגבל את ההר"¹⁹⁴, והן הענינים שהיו במ"ת עצמו, כמו הענין שהיו רואים את הנשמע ושומעין את הנראה, שגם הם שייכים במ"ת שבכל יום.

קלזכג. והענין בזה:

קלחכאשר שואלים יהודי – בהיותו במעמד ומצב שהנשמה מלובשת בגוף המעלים ומסתיר – מה הוא רואה? אזי משיב, שהוא רואה את

קלט51
מציאות העולם, ומה רואה בעולם – גשמיות וחומריות; ורק לאחרי כן מתחיל להתבונן בכך שאין דבר עושה את עצמו¹⁹⁵, וממשיך להתבונן במאמר רז"ל¹⁹⁶ "מה הנשמה ממלאה את הגוף כך הקב"ה ממלא את העולם", ולכן, כשם שבנוגע לגופו יודע בוודאות שישנה נשמה שמחי' את הגוף, אף שמעולם לא ראה אותה, כך גם בנוגע לעולם שהוא "גוף גדול"¹⁹⁷, שבודאי יש כח אלקי שמהוה ומחי' את העולם, אבל, ענין זה הוא אצלו באופן של שמיעה בלבד, ואילו מציאות העולם היא אצלו באופן של ראי'.

קמואילו כאשר הנשמה היתה למעלה, קודם ירידתה למטה – הנה עז"נ¹⁹⁸ "חי הוי' גו' אשר עמדתי לפניו" (כמשנת"ל במאמר¹⁹⁹), ובעמדה קמי' קוב"ה היתה רואה אלקות, ולא את המציאות של עוה"ז הגשמי, ולכל היותר היו מספרים לה שישנו עולם גשמי שבו ישנם עניני אכילה ושתי' וכיו"ב, ושם יש צורך באזהרה ש"לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם גו'"²⁰⁰, כיון ש"העין רואה והלב חומד"²⁰¹, אבל, ענינים אלו הם אצלה באופן של שמיעה, ואילו הראי' היא באלקות.

קמאוהרי זה חילוק מן הקצה אל הקצה: בהיותה למעלה – הי' אצלה ענין האלקות באופן של ראי', ומציאות העולם באופן של שמיעה [וכיון שזהו באופן של שמיעה בלבד, הנה אף ששמעה זאת מהקב"ה, יכולים לשכנע אותה שמציאות העולם אינה אלא "אחיזת עינים"]; ואילו בירידתה למטה – הרי זה להיפך.

קמבובלשון החסידות²⁰²: למעלה – הי' אלקות בפשיטות ומציאות (עולם) בהתחדשות, ואילו למטה – נעשה מציאות (עולם) בפשיטות ואלקות בהתחדשות, היינו, שאלקות הוא באופן של שמיעה בלבד, וגם אלו שיש להם "שמיעה טובה" כל כך עד שמגבירים את שמיעת האלקות על ראיית המציאות, הרי זה נשאר באופן של שמיעה בלבד.

קמגוזהו גם מ"ש רבינו הזקן בתניא²⁰³, ש"אפילו הוא צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה בתענוגים .. הוא דבר בפני עצמו כו'" – כיון שענין

קמד52
האלקות הוא אצלו באופן של שמיעה בלבד, ואילו ענין הישות והמציאות הוא אצלו באופן של ראי'.

קמהוכל זה הי' עד מתן-תורה – כל זמן שהיתה הגזירה שעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה²⁰⁴, ולכן, אצל העליונים הי' אלקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות, ואילו אצל התחתונים הי' מציאות בפשיטות ואלקות בהתחדשות;

קמואבל במ"ת נתבטלה הגזירה, ונעשה החידוש שתחתונים יעלו למעלה, שהנשמה למטה תוכל להיות באותו מעמד ומצב כפי שהיתה למעלה,

קמזוהיינו, שתמורת זה שקודם מ"ת היתה ידיעת אלקות ע"י משלים כו', ומציאות העולם היתה באופן של ראי' – יהי' להיפך, שענין האלקות יהי' באופן של ראי' (רואים את הנשמע), והיינו, שהענין ש"כל הנמצאים .. לא נמצאו אלא מאמתת המצאו"²⁰⁵ הוא אצלו באופן ש"עינינו ראו ולא זר"²⁰⁶, ואילו גשמיות העולם שעד עתה היתה אצלו באופן של ראי', תהי' באופן של שמיעה (שומעים את הנראה), עד שיש צורך בראי' והוכחה שיש מציאות של עולם, ואין זה "אחיזת עינים" [כדמוכח מזה שהתורה אומרת²⁰⁷ "בראשית ברא אלקים גו'" (כמבואר בארוכה בדרושי אדמו"ר מהר"ש²⁰⁸), וכן קיום המצוות הוא ע"י דברים גשמיים דוקא, כמו תפילין בקלף גשמי, וכן בשאר המצוות, שהרי "הוקשה כל התורה כולה לתפילין"²⁰⁹], אבל העולם אינו דבר נפרד ממקורו, אלא הוא כלול במקורו, ואעפ"כ אינו מתבטל ממציאותו;

קמחועד"ז עליונים ירדו למטה, היינו, שהרוחניות מתאחדת עם הגשמיות, כפי שהי' בעשה"ד שלא היתה להם בת-קול, כיון שדבר ה' נקלט במציאות הגשמית של פרטי הנבראים דצח"מ שבעולם²¹⁰, ועד שבמציאותו של היש הנברא רואים את היש האמיתי²¹¹.

קמטוזהו גם מ"ש רש"י בענין "רואין את הנשמע", "שאי אפשר לראות במקום אחר" (כנ"ל ס"כ) – שענין זה שייך רק ב"מקום" דמתן-תורה,

קנ53
שזהו מקום האחדות, "ה' אחד ושמו אחד"²¹², וכמודגש בעשרת הדברות שנאמרו "בדיבור אחד"²¹³, עשה ולא תעשה ביחד, ועד שרוחניות וגשמיות נעשים מציאות אחת, משא"כ ב"מקום אחר", שאינו המקום דמ"ת.

קנאכד. ומזה מובן גם בנוגע למ"ת שבכל יום:

קנבקודם מ"ת שביום זה, נמצא יהודי במעמד ומצב שהוא ממשש בשר גשמי, העץ שממנו נעשה השולחן וכיו"ב, אלא שלהיותו בן אברהם יצחק ויעקב, ובמדריגת צדיק, יש לו גם כח האמונה, ומתייגע לפעול על עצמו שהאמונה לא תהי' בבחי' מקיף, אלא תחדור בפנימיותו, אבל, לאחרי כל זה, צריך עדיין לעמוד על המשמר, כיון שיכול לבוא "עמלק" ולהטיל ספק וקרירות כו', והיינו, לפי שענין האלקות הוא אצלו בבחי' שמיעה בלבד.

קנגאבל כאשר ישנו הענין דמ"ת – כשמברך "נותן התורה", לשון הוה – אזי נעשה אצלו הענין דרואין את הנשמע, ועד לראיית כח הפועל שבנפעל (שעד עתה הי' אצלו בבחי' שמיעה בלבד), כידוע הסיפור אודות הצ"צ²¹⁴, שלא ראה את קורת-הגג ("באַלקן"), אלא את הכח האלקי שבו, ואילו המציאות של "קורת-הגג" היתה אצלו בבחי' שמיעה בלבד – שומעין את הנראה.

קנדוכן הוא בכל יום ויום – שהענינים שהיו אצלו תחילה באופן של שמיעה בלבד, נעשים אצלו באופן של ראי', בתכלית הוודאות כו', ואילו עניני העולם (שכל מציאותם אינה אלא "בשביל ישראל ובשביל התורה"²¹⁵) נעשים אצלו באופן של שמיעה בלבד.

קנה*

קנוכה. ויש להוסיף, שהענין דרואין את הנשמע ושומעין את הנראה, צריך להתחיל עוד הרבה לפני בר-מצוה – כמו כללות הענין דלימוד התורה, כמארז"ל²¹⁶ תינוק שמתחיל לדבר אביו מלמדו תורה.

קנזוענין זה מודגש גם בכללות ענין החינוך, כדלקמן.

קנחובהקדמה:

קנטדובר כמ"פ אודות מאמר הזהר²¹⁷ "קוב"ה אסתכל באורייתא וברא

קס54
עלמא", וכדאיתא במדרש²¹⁸ "התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין .. דיפתראות ופינקסאות יש לו לדעת היאך הוא עושה וכו', כך הי' הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם", שמזה מובן, שכל פרטי הענינים שישנם בעולם (שמים וארץ, השמים וכל צבאם והארץ וכל צבאי', וכל פרטי הענינים שבסדר ההשתלשלות) מרומזים בתורה, ומהתורה נמשכים גם בעולם.

קסאוכפי שמצינו גם בנגלה דתורה: איתא בגמרא²¹⁹ "המן מן התורה מניין וכו'", ולכאורה²²⁰: מהו בכלל ההכרח שצ"ל "המן" בתורה?! – אך הענין הוא, שלא יכולה להיות מציאותו של המן בעולם, אא"כ ישנה מציאותו בתורה. ועד"ז בנוגע למשה – ש"קיבל תורה מסיני"²²¹, ועד שהתורה "נקראת על שמו"²²², כמ"ש²²³ "זכרו תורת משה עבדי" – שמציאותו צריכה להיות מרומזת בתורה: "משה מן התורה מניין כו'"190.

קסבומובן, שכשם שאין לך ענין בעולם שאינו מרומז בתורה, כמו שאין לך פרט בהבנין שלא נמצא ב"דיפתראות ופינקסאות", כן הוא גם לאידך גיסא, שכל ענין שישנו בתורה, צריך להיות גם בעולם, ואם ישנו איזה פרט בתורה (דיפתראות ופינקסאות) שלא נמשך בעולם (הבנין), הרי זה מורה על החסרון של ה"אומן" שהכין את ה"דיפתראות" וה"פינקסאות", והרי הקב"ה הוא תכלית השלימות, "שלימותא דכולא"²²⁴, שלא שייך בו חסרון.

קסגומזה מובן גם בנוגע לפעולה דמ"ת בעבודת ה', שיהיו רואים את הנשמע ושומעין את הנראה, גם כאשר נמצאים בגוף גשמי, לא רק בגופו של אליהו שנתברר ונזדכך כו', אלא גם בגוף שנתגשם מכמו שהי' בזמן בואו לעולם (כמובן מדרשת רז"ל²²⁵ על הפסוק²²⁶ "ברוך אתה בבואך גו'"), עי"ז "שנשתמש בו הרבה באכילה ושתי' ושאר עניני עוה"ז"²²⁷ (עם היותם בהיתר) – שבהכרח לומר שענין זה יש דוגמתו גם בעולם, ולא רק בקדושה, אלא גם למטה מזה – בלעו"ז, כדי שיוכל להיות הענין דבחירה חפשית²²⁸, ויהי' הכל תלוי בבחירת האדם.

קסד55
כו. ובכן, הדוגמא לזה בעולם היא – בענין החינוך:

קסה"עיר פרא אדם יולד"²²⁹, ולכן, קודם שלמד תורה, ואפילו לא הלך ל"חדר" עדיין, הרי כל התאוה וה"געשמאַק" שלו אינם אלא בעניני קטנות שרואה לפניו, מבלי שיצטרכו להסביר לו דבר. וכאשר רוצים לפעול עליו שילמד תורה – הרי כיון שמצד קטנות שנותיו ומיעוט שכלו אינו רואה בזה תועלת ושלימות בענין רוחני (ואפילו לא בתענוג גשמי שאין לו הבנה בו) – צריכים להבטיח לו שיתנו לו עבור הלימוד את אותם דברים שמתאווה וחושק בהם, ואז יסכים לעזוב את המשחקים ולילך ללמוד.

קסוובזה גופא יש כמה שלבים ודרגות – כמ"ש הרמב"ם²³⁰ שבתחילה אומר לו המלמד "קרא ואתן לך אגוזים או תאנים .. וכשיגדיל ויחזיק שכלו ויקל בעיניו אותו הדבר שהי' אצלו נכבד מלפנים וחזר לאהוב זולתו, יזרזו אותו ויעוררו תאוותו בו מאותו הדבר החמוד לו, ויאמר לו מלמדו קרא ואקח לך מנעלין יפים או בגדים חמודים .. וכאשר יהי' שלם בשכלו יותר .. יאמר לו רבו למוד פרשה זו או פרק זה ואתן לך דינר אחד או ב' דינרין .. וכשיהי' דעתו גדול .. יאמר לו רבו למוד כדי שתהי' ראש ודיין ויכבדוך בני אדם וכו'".

קסזונמצא, שגם אצל ילד קטן יש חילוק בין דברים שרואה אותם לדברים שרק שומע אודותם: הוא רואה את גופו, וכל הדברים הנצרכים לקיום גופו, כמו אכילה ושתי', ואילו כל שאר הענינים – צריכים למצוא דרכים כיצד להסביר לו אודותם, ולפעול עליו שיעשה אותם.

קסחובזה מתבטא כל ענין החינוך, מהתחלת החינוך של תינוק קטן, עד "גם כי יזקין לא יסור ממנה"²³¹ – לפעול עליו להפסיק מהענינים שהם אצלו באופן של ראי', בשביל לעשות את הענינים שהם אצלו באופן של שמיעה בלבד, עי"ז שמקשרים אותם עם הענינים שרואה אותם [ולדוגמא: ענין הלימוד, שהוא אצלו באופן של שמיעה, בשביל ממתקים וכיו"ב, שהם אצלו באופן של ראי'; וכאשר יגדל, יעשה זאת בשביל כבוד, כיון שעכשיו, תאוות הכבוד היא אצלו באופן של ראי' (משא"כ כאשר ענין הכבוד הי' אצלו באופן של שמיעה, ועאכו"כ כאשר עדיין לא הי' שייך כלל לענין הכבוד, אפילו לא באופן של שמיעה בלבד), כך,

קסט56
שבשלבי החינוך גופא הולך ומתרגל "לראות" את הענינים שהיו אצלו תחילה באופן של שמיעה] – שענין זה הוא בבחינת "רואין את הנשמע".

קעולא עוד אלא שענין זה יש דוגמתו גם בלעו"ז:

קעאובהקדים – שכשם שישנו חכם להטיב, ישנו גם "חכם להרע"²³², וכמו בנוגע ל"עין טובה" ו"שמיעה טובה", שישנם גם להיפך²³³.

קעבובכן: גם אם ישנו מי שברצונו לחנך את ילדו להיות "חכם להרע" ח"ו, צריך לפעול עליו להתנתק מעניניו הקודמים, כמו אכילה ושתי' באופן של "זולל וסובא", כי, מאכילה ושתי' כו' לא יגדל אפילו להיות "חכם להרע", שזוהי הדרגא היותר תחתונה שבענין החכמה.

קעג*

קעדכז. ביאור החילוק בין ר"י (שס"ל שהיו רואין הנראה ושומעין הנשמע) לר"ע (שס"ל שהיו רואין הנשמע ושומעין הנראה) – עבודת הצדיקים (ר"י), באופן של המשכה מלמעלה למטה, בגדרי העולם, לעבודת התשובה (ר"ע), באופן של העלאה מלמטה למעלה, יציאה מגדרי העולם; והשייכות לפלוגתתם בפירוש "לאמר"²³⁴, שלדעת ר"י "היו אומרים על הן הן ועל לאו לאו", ולדעת ר"ע היו אומרים "על הן הן ועל לאו הן", כי, כאשר נמצאים בדרגא שרואים את הנשמע, אזי רואים גם ב"לאו" שתוכנו הפנימי הוא "הן" – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס155 בלקו"ש שם²³⁵.

קעהכח. ויש להוסיף ולבאר גם בנוגע לב' אופני העבודה לאחרי מ"ת גופא – מלמעלה למטה או מלמטה למעלה, צדיקים או בעלי תשובה, בהתאם לב' השיטות של ר"י ור"ע:

קעוהחידוש דמ"ת הוא – דירה לו ית' בתחתונים22, שלכן, הנה מיד לאחרי מ"ת הי' הציווי "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"²³⁶ – לדעת הזהר²³⁷. וגם לפי שאר הדעות²³⁸ – הרי במ"ת "פסקה זוהמתן"31, והיינו, שנעשה מעמד ומצב כמו לפני חטא עה"ד, שאז היתה עיקר שכינה

קעז57
בתחתונים, כמארז"ל²³⁹ "באתי לגני, לגנוני, למקום שהי' עיקרי בתחילה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה".

קעחוענין זה יכול להיות בב' אופנים: (א) הגוף ונפש הבהמית נשארים במעמדם ומצבם כפי שהם מצד טבעם, ובמצב זה גופא הרי הוא עובד את ה', והו"ע עובדי ה' בגופם²⁴⁰, והיינו, שהגוף נשאר במציאותו, אלא שעובד עמו כו'. (ב) עבודה באופן של שינוי הטבע – רואין את הנשמע, והו"ע עובדי ה' בנשמתם211.

קעטולדוגמא – החילוק בין בעלי עסק ליושבי אוהל:

קפכאשר מדברים אודות בעלי עסק – הרי "לא ברשיעי עסקינן"²⁴¹, אלא מדובר אודות בעל-עסק שהוא במדריגת צדיק, לומד תורה ומקיים מצוות, ומנהל את עסקיו ע"פ דין ולפנים משורת הדין, אלא שעיקר עסקו הוא בעניני העולם – שזהו קו העבודה של זבולון, "זבולון בצאתך"²⁴², "לחוף ימים ישכון גו'"²⁴³, לעסוק בפרקמטיא כו', והיינו, שעבודתו היא לעשות מעניני העולם גופא דירה לו ית', עי"ז שנותן מממונו לצדקה, ועד"ז בנוגע לשאר עניני העולם, ולדוגמא: מעור בהמה – עושה קלף לתפילין (וכנ"ל ש"הוקשה כל התורה כולה לתפילין") וכיו"ב, והיינו, שמנצל את עניני העולם לקדושה, כמארז"ל²⁴⁴ "כל מעשיך יהיו לשם שמים", ויתירה מזה: "בכל דרכיך דעהו"²⁴⁵; אבל כיצד מגיע לענין ד"דעהו" – ע"י "כל דרכיך", ולדוגמא, שממציאות העולם גופא מגיע לידי הכרה שהקב"ה ממלא את העולם, כמו שהנשמה ממלאת את הגוף167, וע"י ההתבוננות בזה בא לאהבת ה', אבל אין זה באופן של יציאה ממדידה והגבלה. וכללות הענין בזה – שהעולם נשאר במציאותו, אלא שמעניני העולם, כמו כסף זהב ונחושת, עושים כלים למשכן, ארון מזבח ושולחן כו'.

קפאולעומת זאת, יושב אוהל שתורתו אומנתו – כל חיותו היא התורה, סברא בנגלה – של הרמב"ם, רש"י או תוספות כו', או סברא בחסידות, ואין לו שייכות לעניני העולם, וכאשר לומד אודות "המחליף פרה בחמור"²⁴⁶, צריכים לומר לו: זה שור וזה חמור!... כדי לדעת מהו

קפב58
שור ומהו חמור – מסתכל ורואה מ"ש בגמרא²⁴⁷ ש"שור פרסותיו סדוקות .. חמור פרסותיו קלוטות", ועי"ז יודע להבחין בין שור לחמור, והיינו, שכל המציאות של שור וחמור נלקחת אצלו מהתורה.

קפגוהחילוק ביניהם – שבעל-עסק מאמין באמונה שלימה כו', אבל מה הוא רואה – מציאות העולם, "רואין את הנראה"; ואילו יושב אוהל – רואה אלקות בתורה, "רואין את הנשמע", ושאר כל הענינים הם אצלו באופן של שמיעה, "שומעין את הנראה".

קפד– בהיותי בפּאַריז, בקרתי בביתו של רב מחסידי פולין, למדן ובעל-הוראה גדול, שישב חגור באבנט ועסק בתורה, ונכנסה אליו אשה עם שאלה על עוף. הסתכל הרב על העוף, והתחיל להתפלפל: לפי דעת הט"ז – הדין הוא כך וכך, אבל הש"ך חולק עליו, ולפי דעתו, הדין הוא באופן אחר... וכאשר האשה הפסיקה אותו ואמרה: כבוד הרב! יכולה אני להכניס את העוף לסיר ולבשלו?!... ענה לה: חכי רגע... ישנם עוד אחרונים שדנים בענין זה, והלכה כאחרונים, ולפי דבריהם צריך להיות באופן כך!...

קפההרב לא התכוין להתפאר ("אויספיינען זיך") בלמדנותו כלפי האשה, שבכלל לא ידעה מיהו הט"ז ומיהו הש"ך... אלא אופן הנהגתו היתה כתוצאה מזה שכל חייו הו"ע התורה; הוא ראה רק את מציאות התורה, ואילו כל שאר הענינים היו אצלו בבחי' שמיעה בלבד.

קפוכט. וזהו גם כללות החילוק שבין פרשה ראשונה לפרשה שני' דק"ש:

קפזבפרשה שני' דק"ש נאמר רק "בכל לבבכם ובכל נפשכם"²⁴⁸, ולא "בכל מאדך"²⁴⁹, והיינו, שאין כאן ענין של יציאה ממדידה והגבלה דקדושה, אלא עבודה באופן של מדידה והגבלה, שעל ידה מגיעים רק עד שורש הנבראים, שזוהי אמנם דרגא באלקות, אבל זוהי רק בחי' האלקות ששייכת לעולם, ולכן גם העבודה בחיי היום-יום היא באופן שעוסק בעניני העולם – "ואספת דגנך גו'"²⁵⁰, ועל ידם גופא נעשה אצלו הענין ד"דעהו", כנ"ל.

קפחואף שבמ"ת נתחדש שעליונים ירדו לתחתונים, כולל גם בחי' האלקות שלמעלה משורש הנבראים – הנה ענין זה יכול להיות גם באופן של שמיעה בלבד, שזהו מ"ש בפרשה שני' דק"ש "והי' אם שמוע

קפט59
תשמעו גו'"219, שזוהי העבודה שבבחי' שמיעה בלבד [וכפי שמבאר רבינו הזקן²⁵¹ שמשה רבינו רצה לפעול בכל ישראל שתהי' אצלם העבודה בבחי' ראי', אבל לא הי' יכול לפעול זאת, כי אם באופן של שמיעה בלבד, כמ"ש²⁵² "ועתה ישראל שמע גו'" (ואילו ענין הראי' נשאר בבחי' מקיף בלבד)], והיינו לפי שכללות הענין ד"בכל מאדך", יציאה ממדידה והגבלה (שרק עי"ז מגיעים לדרגת האלקות שלמעלה משרש הנבראים), הרי זה אצלו בבחי' שמיעה בלבד (אף שזוהי שמיעה טובה, כנ"ל סכ"ו), ולא באופן של ראי', שהרי "אילו ידעתיו הייתיו"²⁵³, והיינו, שאם היתה אצלו ידיעה אמיתית – שהיא באופן של ראי' – בבלי-גבול, אזי הי' בעצמו במעמד ומצב שלמעלה ממדידה והגבלה.

קצוזהו הטעם שפרשה שני' דק"ש היא בבחי' "אין עושים רצונו של מקום" (אף שמדובר בה אודות קיום המצוות כו')²⁵⁴ – כיון שזוהי עבודה שבבחי' שמיעה בלבד, שאינה בתכלית ההתאמתות, ועדיין יכול ליפול ספק כו'.

קצאולמעלה מזה היא העבודה דפרשה ראשונה דק"ש, שבה לא נזכר ענין השמיעה, ונאמר בה "ובכל מאדך", שזוהי עבודה שלמעלה ממדידה והגבלה, שעל ידה מגיעים לדרגת האלקות שלמעלה משורש הנבראים, ולכן גם העבודה בחיי היום-יום היא בעיקר בלימוד התורה (יושבי אוהל), למעלה מהעולם.

קצבל. וזהו גם כללות החילוק שבין עבודת הצדיקים לעבודת בעלי תשובה:

קצגעבודת הצדיקים היא במדידה והגבלה דקדושה, ואילו עבודת בעלי תשובה היא למעלה ממדידה והגבלה, אפילו מדידה והגבלה דקדושה – "בכל מאדך", והיינו, שעבודתו היא באופן שמדלג שור²⁵⁵, וקופץ מהטבע ללמעלה מהטבע, כי, בעל תשובה "סורו רע"²⁵⁶, וכפירוש רש"י²⁵⁷ ש"סורו" היינו "מנהגו" (טבעו), ולכן אינו יכול להשאר בהגבלת הטבע,

קצד60
אלא צריך לצאת מטבעו ורגילותו, "אם הי' רגיל לקרות דף א' יקרא ב' דפים כו'"6, ולולי זאת, אינו נקרא "עובד ה'"²⁵⁸.

קצהולהעיר, שהמדובר כאן שעבודת הצדיקים שייכת לבעלי עסק, ועבודת הבעלי תשובה שייכת ליושבי אוהל, אינו בסתירה להמבואר בדרך כלל להיפך, שעבודת הצדיקים שייכת ליושבי אוהל, ועבודת הבעלי תשובה שייכת לבעלי עסק²⁵⁹ – כי, המדובר בדרך כלל הוא בנוגע להענין (המקום) שבו נעשית העבודה, שבזה שייכת עבודת הצדיקים ליושבי אוהל (שעבודתם היא במקום הקדושה), ועבודת הבעלי תשובה שייכת לבעלי עסק (שעבודתם היא בבירור העולם), ואילו כאן מדובר בנוגע לאופן העבודה, ובזה שייכת עבודת הצדיקים (עבודה שבמדידה והגבלה) לבעלי עסק, ואילו עבודת בעלי תשובה (עבודה שלמעלה ממדידה והגבלה) שייכת ליושבי אוהל, ש"תורתן קבע ומלאכתן עראי"²⁶⁰, והיינו, שעיקר עבודתם באופן של קביעות – הן בזמן והן בנפש, בכמות ובאיכות – היא בלימוד התורה.

קצולא. והנה, ב' אופני עבודה הנ"ל – "אלו ואלו דברי אלקים חיים"²⁶¹:

קצזכבר במ"ת נחלקו בנ"י לב' סוגים: חלקם היו מוכנים להיות יושבי אוהל, וחלקם היו מוכנים להיות בעלי עסק.

קצחובהתאם לכך הי' גם החילוק בין אלו שהיו רואים את הנשמע ושומעים את הנראה (אלקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות), ואמרו על הן הן ועל לאו הן,

קצט– כשיטת ר"ע, שעבודתו היתה למעלה ממדידה והגבלה, מס"נ (לא רק בכח, אלא גם) בפועל, וכפי שאמר²⁶² "כל ימי הייתי מצטער .. מתי יבוא לידי ואקיימנו" [והרי משמעות הלשון "ואקיימנו" היא שענין זה ישנו כבר אצלו, וצריך רק לקיימו], והיינו, שגם בשעה שחי חיים מסודרים הי' אצלו צער פנימי על העדר ענין המס"נ. ועד"ז בנוגע לאלו שסדר עבודתם כשיטת ר"ע, שצריכה להיות אצלם העבודה ד"בכל מאדך", מסירת נפש, ע"י מסירת הרצון, ד"מה לי קטלה כולא מה לי קטלה פלגא"148 –

ר61
ובין אלו שהיו רואים את הנראה ושומעים את הנשמע, ואמרו על הן הן ועל לאו לאו, כשיטת ר"י.

ראלב. וכשם שכללות ישראל נחלקים לב' סוגים הנ"ל, כן הוא גם בכל אחד מישראל, שצריכים להיות אצלו ב' אופני עבודה הנ"ל:

רבגם בעל-עסק, צריך לקבוע עתים לתורה (כפי שפוסק רבינו הזקן בשו"ע²⁶³), לכל הפחות פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית.

רגוגם יושב אוהל שעיקר עסקו בתורה, צריך לעסוק גם ב"חיי שעה" (קודם ברכת התורה, ואפילו לאחר ברכת התורה), וצריכה להיות אצלו גם העבודה עם הגוף, שהרי גם הוא זקוק לאכילה ושתי', אלא שבאכילתו ושתיתו צריך להיות ניכר הענין ד"בכל דרכיך דעהו" (כמ"ש הרמב"ם²⁶⁴), נוסף לכך שגם "מארי תורה" צריכים לעסוק בעובדין טבין, עכ"פ מעט בכמות²⁶⁵ (אף שבאיכות אי אפשר לדעת איזה ענין נעלה יותר, כפי שמצינו בנוגע למצוות קלות או חמורות כו'²⁶⁶).

רדובפרטיות יותר:

רהגם מבעל-עסק תובעים שיראה אלקות כמו שרואה את העולם, ולכאורה: הא כיצד? – אך על זה ישנו ענין התפלה, שצ"ל באופן ד"דע לפני מי אתה עומד"43, "כעבדא קמי מרי'"²⁶⁷, שלכן "לא ירמוז בעיניו וכו'" (ככל פרטי הדינים בשו"ע²⁶⁸), כך, שנרגש אצלו ענין הראי' באלקות עכ"פ לעת עתה – בעת התפלה. ועד"ז גם בלימוד התורה, אבל בעיקר – בעבודת התפלה.

רוולאידך גיסא, הנה גם בנוגע ליושבי אוהל ישנה דרישת רבותינו נשיאינו שלא להיות בתנועה של התבודדות כו'²⁶⁹, באופן שלא מתאים לו להתעסק עם העולם כו'. וכמדובר פעם בארוכה²⁷⁰ אודות פירוש רש"י בפ' בהעלותך (שבאה לאחרי פ' נשא שקורין מיד לאחרי שבועות) על הפסוק²⁷¹ "ויעש כן אהרן", "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה" – דלכאורה אינו מובן: מהו גודל ה"קונץ" ש"לא שינה" – שלמרות גודל הדביקות כו', נזהר שלא ישפך השמן, ותיקן את הפתילות וכיוונם "אל מול פני המנורה"242. וכפי שמצינו גם בהנהגת רבינו הזקן, שמכל תלמידי

רז62
המגיד הנה דוקא הוא שמע את כל תורת המגיד מתחילתה ועד סופה, וגם חזר עלי' כו'²⁷², ולא כמו שאר התלמידים, ששמיעת החסידות אצלם היתה באופן של יציאה מגדר האנושי.

רחלג. והנתינת-כח על זה היא מהתחלת עשרת הדברות – "אנכי הוי' אלקיך"72:

רטב"אנכי הוי' אלקיך" ישנם ג' דרגות: "אנכי" – דרגא היותר נעלית, "דלא אתרמיז באות וקוצא כו'"150; ולאח"ז נמשך ב"הוי'", ועד ל"אלקיך" – "אלקים" לשון רבים²⁷³, וגם לשון כח, כמו "אילי הארץ"²⁷⁴, ובגימטריא "הטבע"²⁷⁵, והיינו, שמורה על כחות הטבע שמעלימים ומסתירים כו', שלכן משתמשים בשם "אלקים" גם בנוגע לדיינים²⁷⁶.

ריוכללות הענין דמ"ת הוא לחבר את שני הקצוות – "אנכי" ו"אלקיך" (טבע), ובשניהם – "לא יהי' לך גו'".

ריאוכללות הענין בזה – שכיון ש"אנכי הוי' אלקיך", כחך וחיותך, יש כח לכל אחד מישראל, הן לפי שיטת ר"י והן לפי שיטת ר"ע, להשלים את הכוונה לעשות לו ית' דירה בתחתונים, ולפעול הענין ד"תולדות" מלא (כפי שהי' קודם החטא)30 – "אלה תולדות פרץ"32 (כמ"ש בסיום מגילת רות, שממנה למדים "שלא ניתנה תורה אלא ע"י יסורין ועוני"34, והרי בזה נכלל גם הענין דשינוי הטבע – "רואין את הנשמע"²⁷⁷), וזוכים לקיום היעוד "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"²⁷⁸, ועד ש"והי' ה' למלך על כל הארץ (באופן ש)ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד"183.

ריב[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון "הבינוני", ואח"כ ניגון אדמו"ר מהר"ש].

ריג* * *

רידלד. ישנו פס"ד ברמב"ם²⁷⁹ ובשו"ע²⁸⁰ ש"כל דבר שהוא לשם

ריה63
הא-ל הטוב (לשם שמים) שיהי' מן הנאה והטוב (מהטוב והיפה) .. וכן הוא אומר²⁸¹ כל חלב לה'", ולא להיפך, שיקח לעצמו את העיקר, הטוב והיפה, ואת השאר יתן עבור הקב"ה.

ריוולדוגמא: "אם בנה בית תפלה יהי' נאה מבית ישיבתו"²⁸², ו"כשבונין בית הכנסת .. מגביהין אותה עד שתהא גבוהה מכל חצרות העיר, שנאמר²⁸³ ולרומם את בית אלקינו"²⁸⁴, ודוקא עי"ז נעשה קיום העיר, כי, "כל עיר שגגותי' גבוהין מבית הכנסת לסוף כו'"²⁸⁵. ומובן, שכדי שהגג של בית הכנסת יהי' גבוה מגגות כל בתי העיר, צריכים גם כתלי ביהכנ"ס להיות גבוהים יותר, וכדי שיהיו הכתלים גבוהים יותר, יש צורך שהיסוד יהי' חזק יותר, כדי שיוכל לסבול את כובד הכתלים – שזהו דוקא עי"ז שהבנין הוא באופן ד"כל חלב לה'".

ריזאמנם, יש מי שטוען, שבשביל מקום תורה, ישיבה וכו', אין צורך בבנין והיכל נאה, כמו ביתו הפרטי, שהוא בנין של ארבעים או חמישים אמה, ועד כבנין ההיכל... אלא מספיק גם "אוהל" – שהרי מצינו ביעקב שהי' "יושב אהלים"122, וא"כ, מדוע צריך להדר יותר מיעקב ולבנות בנין נאה?!

ריחוכיון שהוא בקי לא רק בתלמוד בבלי, אלא גם בתלמוד ירושלמי – מביא ראי' מהמסופר בירושלמי²⁸⁶ אודות אמורא שהתרעם על ריבוי הממון שהשקיעו בבנין בית-כנסת, במקום ליתנו לעניי תורה (החזקת תורה), וקרא על זה את הפסוק²⁸⁷ "וישכח ישראל את עושהו ויבן היכלות"!...

ריטובמילא – טוען הוא – עבור בית-כנסת או בית-מדרש מספיק גם "אוהל", דירת עראי, ורק בשבילו יש צורך ב"דירת קבע", כי, אם תהי' לו רק דירת עראי, לא יוכל לקיים מצות סוכה... (דכיון שכל ימות השנה דר בדירת עראי, הרי זה נחשב אצלו לדירת קבע, וא"כ, לא יצא בה י"ח מצות סוכה).

רכועל זה אומרים לו:

רכא"לומדות" – ביכלתך לומר ("געזונטערהייט") כמה שתרצה, אבל כשמדובר אודות פס"ד בשו"ע, ובנדו"ד, "אם בנה בית תפלה יהי' נאה מבית ישיבתו" – יש לקיים זאת, וליתן מן הטוב והיפה.

רכב64
ובמכל-שכן מכל המצוות שבהם נאמר הכלל "התנאה לפניו במצוות"²⁸⁸, שנאמר²⁸⁹ "זה א-לי ואנוהו", ועאכו"כ כאשר מדובר אודות "ד' אמות של הלכה", שהם במקום בית-המקדש²⁹⁰, אודותיו פוסק הרמב"ם²⁹¹ ש"מצוה מן המובחר לחזק את הבנין ולהגביהו .. ומפארין אותו ומייפין כו'", ועד ש"אם יכולין לטוח אותו כולו בזהב .. ה"ז מצוה", וכמארז"ל²⁹² "לא הי' העולם ראוי להשתמש בזהב, ולמה נברא, בשביל בית המקדש", כך, שרק לאחרי שנותן זהב עבור ביהמ"ק, יכול להשתמש בזהב לעצמו, עבור טבעת וכיו"ב, ולולי זאת, אינו יכול להשתמש בזהב לעצמו.

רכגועד"ז בנוגע לבית-כנסת (בית תפלה) ובית-מדרש (בית תורה), שנקראים "מקדש מעט"²⁹³, בדוגמת בית המקדש שבו היתה האחדות של תורה ותפלה: תורה – ע"י שני לוחות הברית שהיו בארון שבקדש הקדשים (וגם לאחרי שחרב ביהמ"ק נשאר הארון גנוז שם "במטמוניות עמוקות"²⁹⁴), וגם ע"י לשכת הגזית שבה היתה יושבת סנהדרין גדולה, ומשם היתה יוצאת תורה²⁹⁵; ותפלה – שהרי בשעת התפלה צריך להחזיר פניו ולכוין כנגד בית המקדש וקדש הקדשים, שנאמר²⁹⁶ "והתפללו אל הבית הזה גו'"²⁹⁷ (עליו נאמר²⁹⁸ "והיו עיני ולבי שם כל הימים"), ודרך שם עולות כל התפלות למעלה²⁹⁹.

רכדולאחר שחרב ביהמ"ק – הרי זה מתפשט בכל בתי-כנסיות ובתי-מדרשות, ולכן, כשם שביהמ"ק צריך להיות באופן הכי מובחר (כנ"ל), הנה באופן כזה צריך להיות גם ביהכנ"ס וביהמ"ד.

רכהומזה מובן גם בנוגע לבנין שבו מחנכים לתורה ותפלה – שצריך להיות באופן ד"כל חלב לה'".

רכווהרי זה ענין שהזמן גרמא – בנוגע לבנין של ישיבת תומכי תמימים³⁰⁰.

רכז*

רכח65
לה. ישנו גם פסק הלכה בנוגע ל"ביתו זו אשתו"³⁰¹, שצריך לכבד את אשתו "יותר מגופו"³⁰² (כפי שמביא גם רבינו הזקן בשו"ע³⁰³).

רכטוככל עניני התורה, שאינם באופן של "גזירה גזרתי", ללא טעם, אלא באופן של הבנה והשגה – הנה גם ענין זה יש בו הסברה.

רלובהקדים ביאור מעלת נשי ישראל בשייכות למתן תורה:

רלאכתיב³⁰⁴ "כה תאמר לבית יעקב", "אלו הנשים", ואח"כ "ותגיד לבני ישראל", "האנשים".

רלבזאת ועוד: כדי לקבל את התורה היו צריכים בנ"י להיות במספר ששים ריבוא, ואילו הי' חסר אחד, לא הי' יכול להיות הענין דמ"ת³⁰⁵. וענין זה נעשה ע"י הנשים הצדקניות, שהעמידו "זרע ברך ה'"³⁰⁶, ודוקא עי"ז הי' יכול להיות הענין דמ"ת.

רלגוכן הוא בנוגע ללימוד התורה אצל כל אחד מישראל: כדי שיוכל ללמוד תורה מתוך מנוחה – ד"שמעתתא בעי צילותא"³⁰⁷, ועד שזוהי עיקר המעלה דימות המשיח, שאז יוכלו ללמוד תורה מתוך מנוחה³⁰⁸ – הרי זה תלוי בהנהגת נשי ובנות ישראל, שהאשה, שנקראת "עזר כנגדו"³⁰⁹, היא זו שיוצרת את האווירה בבית שעיקר ההשתדלות צריכה להיות בעניני תורה ותפלה כו'.

רלדובפרטיות יותר³¹⁰:

רלהיכול להיות מעמד ומצב שהאשה תבלבל את הבעל (או הבת את האב), עד שיצטרך לסגור את הספר, או הקונטרס-המאמר, בגלל שהיא דורשת ממנו שיעסוק יותר בעניני הפרנסה וירויח יותר כסף, כדי שיוכל לקנות לה בכל יום בגד חדש, או תכשיט חדש, עד לכ"ד קישוטי כלה האמורים בישעי'³¹¹ [וגם אלו שלא ראו זאת מעולם בישעי', רוצים לכל-הפחות כ"ד קישוטים...], וכיו"ב בנוגע לרהיטים יפים, ושאר ההוצאות עבור צרכי הבית, ועד שבשביל זה יצטרך לנדוד ממדינה למדינה, ולדלג על גבי שבעה ימים, ולהתווכח ("שפּאַרן זיך") עם הקב"ה

רלו66
שפרנסתו ("זיין שטיקל ברויט") נמצאת דוקא "מעבר לים", ולכן צריך להוציא מאות דולרים עבור כרטיסים, ואח"כ להוציא כספים עבור שיחות טלפון ומברקים, ולהתעסק שם עם גוים, או עם כאלה שמתנהגים כמו גוים...

רלזאמנם, נשי ישראל הצדקניות – שהן היו הראשונות בנוגע למ"ת (כנ"ל), ובעת חטא העגל, לא התפעלו מה"ערב רב" (כיון ש"כל כבודה בת מלך פנימה"³¹²), ולא הסכימו לתת מזהבם עבור עשיית העגל³¹³, ואדרבה: נתנו מזהבם עבור עשיית המשכן (ביחד עם כל י"ג הדברים שמהם נעשה המשכן³¹⁴) – יודעות את האמת, שהעסק בפרנסה הוא רק "לבוש" לברכתו של הקב"ה,

רלח– וכמ"ש הצ"צ³¹⁵ ש"המרבה בלבושים לא העדיף מאומה, ואדרבה, מקלקל יותר, הא למה זה דומה, לאדם שתופר לו בגד שצריך לתופרו כמדת גופו, ואם הוא ב' אמות, ועושה לו לבוש מג' או ד' אמות, ה"ז מקלקל, וגורם שיכשל בו ויפול לגמרי" (נוסף לכך שלבושים כאלו אינם מוסיפים לו כבוד, "מכבדותא"³¹⁶, אלא אדרבה, עושים אותו ללעג) –

רלטואילו העיקר היא ההתעסקות בתורה ותפלה, ודוקא עי"ז מקבלים מהקב"ה כל המצטרך, כמ"ש³¹⁷ "אם בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה" [שזהו ענין היסורין שעל ידם ניתנת התורה34 – לא יסורים כפשוטם ח"ו, אלא עמל ויגיעה בתורה], אזי "ונתנה הארץ יבולה"³¹⁸, בריבוי בכמות ובאיכות, "חטים ככליות"³¹⁹, "ועץ השדה יתן פריו"289, שאפילו אילני סרק יעשו פירות³²⁰, והיינו, שגם מי שאין לו שכל לעשות מסחר, מצליח במסחר ונעשה עשיר גדול (ע"י האתערותא דלתתא מצדו, שנותן "כל חלב לה'").

רמובזה ניתוסף עוד יותר ע"י ההתייחסות ל"ביתו זו אשתו" באופן שמכבדה יותר מגופו, כי, "כמים הפנים לפנים גו'"³²¹, כך, שגם היא מרגישה את הצורך האמיתי שלו, ומוסיפה בהנהגתה באופן שהבית כולו נעשה בית ה', ובו שורה ברכת ה' בנים ובנות עוסקים בתורה ובמצוות, ופרנסה בהרחבה, בדרך הטבע ועד באופן שלמעלה מהטבע.

רמא67
ו"כימי צאתך מארץ מצרים"³²² – שנשי ישראל העמידו בתי כהונה ובתי מלכות³²³, וכמו כן מעמידים עתה בתי כהונה, שהו"ע התפלה, ובתי מלכות, שהו"ע התורה, "מאן מלכי רבנן"³²⁴, ועי"ז זוכים לגאולה האמיתית והשלימה, בטוב הנראה והנגלה, בעגלא דידן.

רמב[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון הכנה, ניגון אדמו"ר הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – ג"פ), והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי".

רמגאח"כ אמר "לחיים" לכל הקהל, באמרו: אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר הי' הנוסח "לחיים עם כל הפירושים"³²⁵.

רמדואח"כ עמד מלוא קומתו, והתחיל לנגן הניגון "הושיעה את עמך", ורקד על מקומו זמן רב בשמחה גדולה.

רמהואח"כ אמר:]

רמוכיון שביום ראשון יערך ה"כינוס תורה"³²⁶ – יקחו עבור הכינוס את הלחם (החלות) והמשקה מהתוועדות זו, וימשיכו מ"זמן מתן תורתנו" בהכינוס, ומהכינוס על כל השנה כולה, שתהי' שנת תורה, ביחד עם ה"טבעת קידושין" (כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר³²⁷), ועד שיומשך גם על כל השנים הבאים לקראתנו – בתוככי כלל ישראל – לשלום.

רמז[לאחרי ברכת המזון, תפלת ערבית והבדלה, נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א בידו הק' לכאו"א מ"כוס של ברכה"].

רמח(טרם צאתו אמר:) קיץ שמח וקיץ בריא, והתחיל לנגן "כי בשמחה תצאו".

רמט______  ______