Toras Menachem·Vol. 47 (5726·Part 3)·Sicha from Shabbos Parshas Nitzavim-Vayeilech·25 Elul·5726תורת מנחם·מז - שנת תשכ"ו - חלק שלישי·בס"ד. שיחת ש"פ נצבים-וילך·כ"ה אלול·ה'תשכ"ו

אבלתי מוגה

בא. ההפטרה של יום הש"ק זה, "שוש אשיש"¹⁴⁵⁹, היא הסיום של ה"שבע דנחמתא"¹⁴⁶⁰. וכיון שלעולם קורין הפטרה זו בשבת שלפני ר"ה, הרי מובן, שיש לה שייכות לראש השנה.

גובהקדם החידוש שבהפטרות של "שבע דנחמתא" לגבי שאר ההפטרות – בשתים:

דא) בנוגע לכל שאר ההפטרות יכולה להיות קביעות שבה אין אומרים הפטורה מסויימת, ולדוגמא: כשחל ר"ח בשבת, אזי מפטירים "השמים כסאי"¹⁴⁶¹, במקום ההפטרה של פרשת השבוע; אבל ההפטרות של "שבע דנחמתא" נאמרות תמיד, כי, גם כאשר ר"ח אלול חל בשבת פרשת ראה, שאז מפטירין "השמים כסאי", במקום ההפטרה "עני' סוערה לא נוחמה"¹⁴⁶² שקורין בדרך כלל בפרשת ראה, אזי משלימים זאת בשבת שלאח"ז, עי"ז שמוסיפים גם את ההפטרה ד"עני' סוערה לא נוחמה".

הב) כל שאר ההפטרות הם "מענין הפרשיות דומה בדומה" (וכמבואר בספרים השייכות של כל הפטרה לפרשה¹⁴⁶³); אבל ההפטרות של "שבע דנחמתא" (וכן הוא בנוגע לג' ההפטרות שלפני השבע דנחמתא) אינם "מענין הפרשיות", אלא "לפי הזמן ולפי המאורע"¹⁴⁶⁴.

וומזה מובן גם בנוגע להפטרה האחרונה ד"שבע דנחמתא", "שוש אשיש", שכיון שזמנה בסדר השנה הוא לעולם בשבת שלפני ראש השנה, בהכרח לומר שהיא הכנה והקדמה לראש השנה.

זוזהו הטעם שמפטירין "שוש אשיש" (ההפטרה של פרשת נצבים) גם כאשר הפרשיות נצבים-וילך הם מחוברין, אף שבדרך כלל מפטירין בשתי פרשיות מחוברות ההפטרה של הפרשה השני'¹⁴⁶⁵ – כיון שהפטרת "שוש אשיש" מוכרחת להיות בשבת שלפני ר"ה, להיותה הכנה והקדמה לר"ה.

ח339
ב. ויש לבאר תחילה מעלת ההפטרה ד"שוש אשיש", שלהיותה סיום וחותם כל ה"שבע דנחמתא", מובן, שזהו תכלית העילוי בענין הנחמה, והיינו, שתכלית כל ההפטרות דנחמתא היא לבוא להפטרה ד"שוש אשיש".

טויובן ע"פ המוזכר לעיל¹⁴⁶⁶ דברי הפסיקתא שהובאו בתוס' במסכת מגילה¹⁴⁶⁷ אודות ההפטרות דנחמתא, וכפי שמבאר באבודרהם¹⁴⁶⁸ (שהובא כמ"פ בתורת החסידות, ובפרט ע"י הצ"צ, שהשנה היא שנת המאה להסתלקות-הילולא שלו, שמביאו בפירוש המלות¹⁴⁶⁹) בשם המדרש – ע"ד הצחות – סדר ההפטרות¹⁴⁷⁰:

יההתחלה היא – "נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם"¹⁴⁷¹, שזהו פסוק שאמר ישעי' בנבואתו, שהקב"ה אומר לכללות הנביאים (שלכן נאמר בלשון רבים) שינחמו את בנ"י.

יאאמנם, כיון שנחמה זו באה ע"י הנביאים, ולא ע"י הקב"ה בעצמו, לא מסתפקים בנ"י בה, וכמ"ש בהפטרה השני': "ותאמר ציון עזבני הוי' ואדנ-י שכחני"¹⁴⁷².

יבובהקדמה – שאע"פ שענין הנבואה הוא באופן ש"רוח ה' דיבר בי ומלתו על לשוני"¹⁴⁷³, וכמבואר בתניא¹⁴⁷⁴ שענין הנבואה הוא דבר ה' ממש, ולכן בשעת אמירת הנבואה הוצרך הנביא להיות בביטול עצום, עד כדי כך שנעשה אצלו התפשטות הגשמיות [מלבד משה רבינו, שהי' "עומד על עומדו שלם", כיון שהי' בדרגא נעלית יותר בענין הנבואה (כמ"ש הרמב"ם בספר הי"ד¹⁴⁷⁵, וכפי שמבאר בארוכה במורה נבוכים¹⁴⁷⁶)], מ"מ, הרי זה באופן שדבר ה' בא בדרך התלבשות כו', שלכן "אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד"¹⁴⁷⁷, דאף שזוהי אותה נבואה, מ"מ, כיון שבאה בדרך התלבשות בנביא זה, הרי זה בסגנון אחר. ולכן לא מסתפקים בנ"י בנחמה שבאה ע"י הנביאים.

יג340
ועד כדי כך, שלמרות שנמצאים בתוקף הגלות, מיד לאחרי החורבן – לא מספקת אותם הנחמה שע"י הנביאים, כיון שעוברת ע"י כלי כו', ולא ע"י הקב"ה בעצמו, ולכן טוענים שמצד שם הוי' הרי זה באופן ד"עזבני", ואפילו מצד שם אדנ-י הרי זה באופן ד"שכחני"¹⁴⁷⁸.

ידולאחרי כן באה ההפטרה השלישית: "עני' סוערה לא נוחמה"4 – דכיון שהקב"ה נתן שליחות לנביאים לנחם את בנ"י, ו"חזקה שליח עושה שליחותו"¹⁴⁷⁹, הנה כאשר השליחות לא נתמלאה (כיון שבנ"י אינם מתנחמים בכך), צריכים הנביאים לחזור ולהודיע להקב"ה ש"עני' סוערה לא נוחמה".

טווענין זה פועל שהקב"ה מקבל את טענת בנ"י, ואומר – בהפטרה הרביעית – "אנכי אנכי הוא מנחמכם"¹⁴⁸⁰.

טזוכשם שהנחמה שנשלחה ע"י הנביאים היתה "נחמה בכפלים"¹⁴⁸¹, כמ"ש "נחמו נחמו" (ב"פ), הנה גם הנחמה שבאה ע"י הקב"ה בעצמו היא בכפלים – שזהו תוכן ב' ההפטרות הבאות: "רני עקרה לא ילדה"¹⁴⁸², ו"קומי אורי כי בא אורך"¹⁴⁸³.

יזועל נחמה זו שבאה מהקב"ה בעצמו – אומרת כנס"י: "שוש אשיש בהוי' תגל נפשי באלקי"1, והיינו, שכיון שבנוגע לנחמה שע"י הנביאים טענה כנס"י ש"עזבני הוי' ואדנ-י שכחני" (הן בנוגע לשם הוי' והן בנוגע לשם אדנ-י, כנ"ל), הנה כשבאה הנחמה מהקב"ה בעצמו, מכריזה כנס"י "שוש אשיש בהוי' תגל נפשי באלקי".

יחוזהו שסיום וחותם השבע דנחמתא הוא בהפטרה "שוש אשיש" – כיון שזוהי תכלית הנחמה, ובה נכללים כל פרטי הענינים והמעלות שבנחמות שלפנ"ז.

יטועפ"ז נמצא שכללות ענין הגאולה נפעל בהפטרה ד"שוש אשיש":

כאע"פ שענין הגאולה התחיל כבר ברגע שלאחרי החורבן, כדאיתא במדרש¹⁴⁸⁴ שבשעת חורבן ביהמ"ק געתה פרתו כו', וכאשר געתה פעם שני', הי' זה סימן ש"נולד מושיען של ישראל", ובפרט לאחרי שהקב"ה

כא341
אמר לנביאים "נחמו נחמו עמי", והרי דיבורו של הקב"ה חשיב מעשה¹⁴⁸⁵, כך, שענין הגאולה נפעל כבר לפני "שוש אשיש" – הרי זה עדיין רק בכח, ולמטה יותר – בהעלם; ואילו ההמשכה בגילוי לבנ"י היא – כאשר בנ"י אומרים "שוש אשיש גו'".

כבג. וזהו גם ענינו של ראש השנה:

כגפרשת נצבים קורין לעולם קודם ר"ה (משא"כ פרשת וילך, שרק לפעמים קורין קודם ר"ה), וכפי שמבאר רבינו הזקן בלקו"ת¹⁴⁸⁶, ש"מרומז במלת היום ("אתם נצבים היום"¹⁴⁸⁷) דקאי על ר"ה כו'", והרי הפירוש ד"היום" הו"ע של אור וגילוי, כפי שמפרש רש"י: "כיום הזה שהוא .. מאיר, כך האיר לכם וכך עתיד להאיר לכם", וזהו גם ענינו של ר"ה, שהענין דכתיבה וחתימה טובה יאיר בגילוי.

כדומזה מובן גם בנוגע להפטרה שקורין קודם ר"ה, "שוש אשיש וגו'", שכל פרטי הענינים שבהפטרה, "כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני"1 וכיו"ב, נמשכים ובאים בגילוי.

כהועד להמשך הכתוב "כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כלי'"1 – שזהו ענין הנישואין שיהי' בביהמ"ק השלישי (משא"כ לפנ"ז, גם בזמן הבית, שהי' רק ענין האירוסין)¹⁴⁸⁸, בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.

כו* * *

כזד. ע"פ האמור לעיל אודות סדר ההפטרות, מובן גם בנוגע לב' ההפטרות "רני עקרה" ו"קומי אורי", שהענין ד"קומי אורי" הוא נעלה יותר מהענין ד"רני עקרה" – שכן הוא סדר המנחמים, שכדי שהדברים יחדרו אצל הזולת (המטה), הרי זה צריך להיות מן הקל אל הכבד, ולכן צריך להתחיל בדרגא תחתונה, ורק אח"כ באים לדרגא נעלית יותר.

כחוענין זה (המעלה ד"קומי אורי" לגבי "רני עקרה") מובן מפשטות לשון הכתוב: בפסוק "רני עקרה לא ילדה" – אף שנאמר "רני", הרי היא עדיין במעמד ומצב ד"עקרה (ש)לא ילדה"; ורק לאח"ז באים לדרגא ד"קומי אורי", שמבטלת את ענין העקרות כו', ואז יכול להיות הענין ד"שוש אשיש גו'".

כט342
ה. ויש לומר בדרך אפשר בביאור ב' הדרגות ד"רני עקרה" ו"קומי אורי", שזהו בדוגמת החילוק שבין כ"ה באלול לראש השנה¹⁴⁸⁹:

לבכ"ה באלול נברא העולם, כדאיתא במדרש¹⁴⁹⁰, שהרי ר"ה הוא היום שבו נברא האדם, שהי' יום ששי לבריאת העולם, ונמצא, שיום הראשון לבריאת העולם הוא כ"ה באלול.

לאוהנה, אע"פ שר"ה נקבע ביום ברוא אדה"ר, הרי גם ביום כ"ה באלול יש ענין של שמחה, כיון שהיתה בו התחלת הבריאה באופן ד"יום אחד"¹⁴⁹¹, וכדאיתא במדרש¹⁴⁹² (בנוגע ליום ראשון דברה"ע) ש"עולם על מילואו נברא".

לבובפרט ע"פ הידוע שכללות הענין דבריאת העולם הוא מבחי' שלמעלה מהשתלשלות, ועד לפני הצמצום – בחי' "כי חפץ חסד הוא"¹⁴⁹³, דטבע הטוב להיטיב¹⁴⁹⁴ (כפי ששייך לומר "טבע" בעצמותו ית'), ועד לפנימיות הרצון (חפץ דייקא), שהו"ע התענוג, כדרשת חז"ל¹⁴⁹⁵ על הפסוק¹⁴⁹⁶ "שוקיו עמודי שש", "זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראותו", שזהו"ע התענוג שלפני הצמצום, וכפתגם רבינו הזקן¹⁴⁹⁷: "אויף אַ תאוה איז קיין קשיא".

לגוכל כך גדלה מעלת כ"ה באלול, עד שמתעוררת הקושיא בתורת החסידות: למה לא קבעו ר"ה בכ"ה באלול¹⁴⁹⁸, והרי ידוע שקושיא בתורה היא גם ענין של תורה¹⁴⁹⁹.

לדאמנם, למרות גודל המעלה דכ"ה באלול, לא נקבע בו ר"ה, אלא נשאר יום חול רגיל (מלבד כשחל בשבת), ואילו ר"ה נקבע ביום ברוא אדה"ר, שגם כשחל בימות החול הרי הוא "יום טוב" עם כל פרטי הדינים כו' ("מיטן גאַנצן פּאַראַד"), ועד שיש בו מעלה לגבי שאר ימים טובים, כי, "המתענה .. אסור לו לבשל או לעשות שאר מלאכות אוכל נפש

לה343
לצורך אחרים"¹⁵⁰⁰, והרי "יש אומרים שמצוה להתענות בר"ה" (משא"כ בשאר ימים טובים שאסור להתענות)¹⁵⁰¹, כך, שיכול להיות חומר בעשיית מלאכת אוכל נפש בר"ה לגבי שאר ימים טובים, והיינו, שיש בר"ה ענין מיוחד של שביתה ממלאכה, שבא מצד ענין המנוחה, כשם שהי' בבריאת העולם, שהאדם נברא ביום הששי, כדי שימצא הכל מוכן לפניו¹⁵⁰², ויוכל להיות אצלו ענין המנוחה.

לווההסברה בזה – לפי שבר"ה (יום ברוא אדה"ר) נפעל המשכת אור חדש בעולם¹⁵⁰³, שזהו"ע ד"פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה"¹⁵⁰⁴, שעי"ז נפעל ענין חדש בעולם, ולכן הרי זה עילוי שבאין ערוך לגבי כ"ה באלול.

לזוכידוע בפירוש הכתוב¹⁵⁰⁵ "ויפח באפיו נשמת חיים", שזהו לפי שבבריאת האדם נפעל בנשמה שתהי' לה שייכות עם העולם (משא"כ לפנ"ז, כאשר "עם המלך במלאכתו ישבו שם"¹⁵⁰⁶, ללא שייכות לעולם)¹⁵⁰⁷, ועי"ז ניתוסף עילוי בהנשמות – שנעשים בבחי' "מהלכים", כמ"ש¹⁵⁰⁸ "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה", והיינו, שבתחילה היו הנשמות בבחי' "עומדים", וע"י ירידתן למטה נעשים בבחי' "מהלכים"¹⁵⁰⁹, ועד שפועלים וממשיכים ענין הליכה גם בעולם, כשם שאדה"ר פעל בכל הנבראים, כדאיתא במדרש¹⁵¹⁰ שמיד לאחרי בריאתו אמר אדה"ר לכל הנבראים: "בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו"¹⁵¹¹.

לחוזהו העילוי המיוחד שנפעל בר"ה, שזהו עילוי שבאין ערוך לגבי כ"ה באלול, וכפי שיתבאר לקמן (במאמר¹⁵¹²).

לטו. ולהעיר, שביום הש"ק זה ישנם ב' המעלות:

מיום הש"ק זה הוא כ"ה באלול, שבו הי' הגילוי ד"כי חפץ חסד הוא", בחי' פנימיות הרצון, שהו"ע התענוג (כנ"ל ס"ה). וע"פ מ"ש

מא344
בכתבי האריז"ל¹⁵¹³ על הפסוק¹⁵¹⁴ "והימים האלה נזכרים ונעשים", הרי זה חוזר ונמשך גם עתה.

מבוזהו גם מה שגילה כ"ק מו"ח אדמו"ר¹⁵¹⁵ אודות המנהג שנהגו (ונוהגים) חסידים, שהחל מכ"ה באלול לומדים בכל יום את הפרשה בתורה אודות הבריאה של יום זה, וטעם הדבר, לפי שגם עתה נמשכים כל הענינים שהיו בכ"ה באלול בפעם הראשונה, וכיון שכל ההמשכות שבעולם הם ע"י התורה דוקא, לכן לומדים פרשת בריאת יום זה בתורה.

מגאמנם, כיון שיום הש"ק כולל את כל ימי השבוע, נכללת ביום הש"ק זה גם המעלה של ראש השנה, שבו נפעל עילוי שבאין ערוך לגבי כ"ה באלול – המשכת אור חדש כו'.

מדז. וע"ד החילוק שבין כ"ה באלול לראש השנה – הוא גם החילוק שבין ב' ההפטרות "רני עקרה" ו"קומי אורי":

מהההפטרה ד"רני עקרה" היא בדוגמת כ"ה באלול, שמצד גודל העילוי שבו יש בו ענין של שמחה – "רני", אבל אעפ"כ עדיין אין בו המשכת אור חדש, כך, שהוא בבחי' "עקרה (ש)לא ילדה".

מוולאח"ז באה ההפטרה ד"קומי אורי כי בא אורך" – שמתבטל ענין העקרות ונמשך אור חדש, בדוגמת הענין דר"ה שבו נפעל עילוי שבאין ערוך דהמשכת אור חדש.

מזאמנם, בכדי לבוא לדרגא ד"קומי אורי", שהיא בדוגמת ענינו של ראש השנה – צריכה להיות ההכנה ע"י העבודה ד"רני עקרה", שהיא בדוגמת ענינו של כ"ה באלול, ועי"ז זוכים לכתיבה וחתימה טובה בר"ה.

מחולהעיר גם מתורת הבעש"ט על הפסוק "קומי אורי", שאמרה יחד עם שאר שבעת התורות, בהמשך לתורה על הפסוק¹⁵¹⁶ "והי' כי תבוא אל הארץ גו'" (כפי שכבר נדפסו הדברים¹⁵¹⁷).

מטוכללות הענין ד"קומי אורי" (שבא לאחרי ההכנה ד"רני עקרה") קשור עם גילוי פנימיות התורה דלעתיד לבוא, כמ"ש¹⁵¹⁸ "ישקני מנשיקות פיהו", דקאי על טעמי תורה, פנימיות התורה, שילמד משיח את כל ישראל, כולל גם האבות ומשה רבינו (כמבואר במאמרי חג הפסח ובפרט

נ345
במאמרי אחרון של פסח¹⁵¹⁹), ועד לקיום היעוד "לא ילמדו עוד איש את רעהו גו' כי כולם ידעו אותי"¹⁵²⁰, "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"¹⁵²¹, ו"שמחת עולם על ראשם"¹⁵²².

נא* * *

נבח. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה כי המצוה הזאת וגו'.

נג* * *

נדט. בעמדנו בשבת שקודם אמירת הסליחות, שהתחלתן במוצאי שבת, "במוצאי מנוחה" – יש להזכיר, כנהוג מכמה שנים¹⁵²³, ע"ד ההוראה ובקשה להוסיף בלימוד התורה בימים אלו, הן בנוגע לתושבי המקום, והן בנוגע לאורחים שבאו ממקומות אחרים (הן אלו שבאו לזמן ארוך והן אלו שבאו לזמן קצר), אשר, למרות שהי' אצלם טלטול הדרך, והרי "שמעתא בעי צילותא"¹⁵²⁴, מ"מ, צריכים גם הם להוסיף בלימוד התורה, ועאכו"כ בנוגע לאורחים שבאו מארץ ישראל, שהרי כל ההיתר שלהם לצאת מארץ ישראל הוא רק בשביל לימוד התורה¹⁵²⁵, והיינו, שנוסף לכך שגם שם למדו ביגיעה כו', ובאופן של הקדמת ברכת התורה, עליהם להוסיף עוד יותר בעמקות הלימוד כו', וכל המוסיף מוסיפין לו¹⁵²⁶.

נהוכללות הענין בזה:

נובימים אלו מתגלים ומאירים י"ג מדה"ר, שהם למעלה מהשתלשלות, כמ"ש¹⁵²⁷ "ויעבור הוי' על פניו גו'", למעלה מבחי' פנים כו'¹⁵²⁸.

נזובפרט שי"ג מדה"ר שמאירים בחודש אלול הם למעלה מי"ג מדה"ר שבכל השנה כולה (כידוע שבי"ג מדה"ר גופא יש חילוקי דרגות: כפי שהם בכל השנה, כפי שהם בחודש אלול, וכפי שהם בעשי"ת, ובפרט ביוהכ"פ)¹⁵²⁹, שהמשכת י"ג מדות שבכל השנה הו"ע הרחמים על חיי הגוף, אבל י"ג מדות שמאירים באלול הם הרחמים על חיי הנשמה¹⁵³⁰,

נח346
וכפי שמבאר הצ"צ¹⁵³¹ בפירוש מאמר הזהר¹⁵³² על הפסוק¹⁵³³ "כשושנה בין החוחים", "מה שושנה אית בה תליסר עלין אוף כנס"י אית בה תליסר מכילין דרחמי", שבי"ג מדה"ר שבכל השנה, הגילוי למטה הוא מבחי' "תליסר עלין" ד"שושנה בין החוחים", שהיא הבחי' החיצונה דמלכות, שנקראת "גופא" לגבי בחי' פנימיות המלכות שהיא בחי' נשמתא¹⁵³⁴, אבל באלול שאז מאירים י"ג מדה"ר בנוגע לחיי הנשמה, הגילוי הוא מבחי' פנימיות המלכות, שעז"נ "אוף כנס"י אית בה תליסר מכילין דרחמי", ומוסיף, "שאז באלול מאיר הארת י"ג מכילין הנ"ל גם בשושנה החיצונה".

נטוכפי שמבאר רבינו הזקן בלקוטי תורה¹⁵³⁵ ענין התגלות י"ג מדה"ר בחודש אלול, "ע"פ משל למלך שקודם בואו לעיר .. מקבלין פניו בשדה, ואז רשאין (וכפי שמוסיף כ"ק מו"ח אדמו"ר¹⁵³⁶: ויכולין) כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם", וממלא את בקשותיהם כו'¹⁵³⁷.

סוכיון שבימים אלו ישנה הוספה מיוחדת בהמשכות מלמעלה, וכל ההמשכות באים ע"י התורה, לכן יש צורך להוסיף בלימוד התורה בימים אלו.

סאי. ובנוגע לפועל:

סביש להוסיף בלימוד התורה הן בלימוד הנגלה והן בלימוד החסידות, וללמוד גם הלכה למעשה, "ודבר בעתו מה טוב"¹⁵³⁸ – לימוד הלכות החג בחג (כמ"ש רבינו הזקן בשו"ע הלכות פסח¹⁵³⁹), בתור לימוד עיקרי.

סגומה שמצינו שבחודש אלול נוהגים הלומדים למעט בלימוד ולהרבות בתחנונים¹⁵⁴⁰, יש לומר, שהכוונה במיעוט בלימוד היא – לא לגבי הלימוד של כל השנה, אלא לגבי התחנונים שבימים אלו, אבל בודאי שהלימוד צריך להיות באופן של הוספה (גם בזמן) לגבי הלימוד של כל השנה.

סד347
והובטחנו¹⁵⁴¹ שה"בא לטהר מסייעין אותו", ו"אדם מקדש עצמו מעט (מלמטה¹⁵⁴²)" – "מעט" לא לגבי האדם, אלא לגבי למעלה, שהרי כל מה שהאדם מקדש את עצמו למטה, הנה לגבי למעלה הרי זה "מעט" – "מקדשין אותו הרבה (מלמעלה84)".

סהוהלימוד יהי' באופן של "דיבוק חברים"¹⁵⁴³, כפי שמבאר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בקונטרס החלצו¹⁵⁴⁴, ובלשון הכתוב29: "אתם נצבים גו' כולכם".

סווכיון שבכתוב נזכרו גם חילוקי דרגות מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך" ו"שואב מימיך" – צריך להיות הלימוד באופן שיהי' גם "ראשיכם", ע"י "משגיח" שישגיח על סדרי הלימוד וכו'.

סזועי"ז יהי' – כסיומא דקרא – "לעברך בברית ה' אלקיך ובאלתו"¹⁵⁴⁵,

סחוכיון שזהו כבר לאחרי "סלח לנו מחל לנו כפר לנו" – הרי זה באופן ד"כי אנו עמך ואתה אלקינו אנו בניך וכו'", ככל פרטי הענינים שבזה, ועד לאריכות ימים ושנים טובות, באופן ד"אתה ושנותיך לא יתמו"¹⁵⁴⁶.

סט[ניגנו הניגון "כי אנו עמך" הב', ולאחרי שסיימו, רמז כ"ק אדמו"ר שליט"א שינגנו גם הניגון "כי אנו עמך" הא'].

ע* * *

עאיא. הביאור בפירוש רש"י בפ' נצבים, על הפסוק¹⁵⁴⁷ "הכתובה בספר התורה הזה", "ולמעלה הוא אומר¹⁵⁴⁸ בספר התורה הזאת וכו'", כי, כאן יש לפרש כפשוטו, "הכתובה בספר (שתוכנו תורה) הזה", "הזה לשון זכר, מוסב על הספר", משא"כ הכתוב למעלה, "הזאת לשון נקבה, מוסב על התורה", דכיון שכוונת הכתוב להגדיל הפחדת בנ"י שלא יעברו על התומ"צ, עי"ז שמוסיפים "גם כל חלי וכל מכה וגו'" ("אשר לא כתוב בספר")90, שגם זה נכלל בהוראת "(ספר) התורה"¹⁵⁴⁹, הרי תיבת "התורה"

עב348
היא עיקר. וה"יינה של תורה", שהיפך הברכה ("פרשת הקללות") היא מצד ההפסק בין תושב"כ ("בספר") לתושבע"פ ("התורה"), כיון שלא נרגש אצלו בחי' המס"נ והקב"ע שלמעלה ממה שנתפרש בתושב"כ ותושבע"פ ("אשר לא כתוב בספר התורה הזאת")¹⁵⁵⁰; והתיקון לזה¹⁵⁵¹ ע"י עבודת התשובה¹⁵⁵² – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ד ע' 108 ואילך.

עג*

עדיב. הביאור בפירוש רש"י בפ' וילך, על הפסוק¹⁵⁵³ "ויכתוב משה וגו' ויתנה", "כשנגמרה כולה נתנה לבני שבטו" – דכיון שנאמר "ויתנה אל הכהנים בני לוי .. ואל כל זקני ישראל" (מלבד שבט לוי), עכצ"ל, ש"נתנה לבני שבטו"¹⁵⁵⁴ ע"י הכהנים שהם באי-כח של כל שבט לוי (כמו הנתינה לכל שבטי ישראל ע"י "זקני ישראל"), כיון שהכהנים אינם מובדלים לגמרי משבט לוי, וכפי שמצינו (א) שעי"ז שאהרן הדליק את

עה349
המנורה בטלה חלישות דעתו "שלא הי' עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו"¹⁵⁵⁵, (ב) "את שם אהרן תכתוב על מטה לוי", "שבט אחד הוא"¹⁵⁵⁶.

עוועפ"ז מתורצת קושיית הרגצ'ובי¹⁵⁵⁷ מה בא הכתוב לרבות בתיבות "בני לוי" (שהרי אין לומר שבא לרבות בעלי מומים, כמו בעגלה ערופה) – ללמדנו שהנתינה לכהנים היתה מצד היותם "בני לוי", אף שיש בזה ענין של "זרות" לגבי חלק הכהונה, כמו בעלי מומים שנקראים "זרים" לגבי כהנים תמימים.

עזוהטעם (בפנימיות הענינים) שבג' ענינים אלו (נתינת הס"ת, הדלקת המנורה וקיחת המטות) לא הובדלו הכהנים בפני עצמם, כיון שהכוונה והתכלית שבהם היא לתקן ענין בלתי רצוי, שזהו מצד בחי' הלוי, אתכפיא, ועד להתיקון בתכלית השלימות, באופן דאתהפכא, כיון שנעשה ע"י כהנים, שעי"ז ישנם ב' המעלות¹⁵⁵⁸ – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ט ע' 315 ואילך.

עח* * *

עטיג. (בסיום ההתוועדות, לאחרי ברכה אחרונה, אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

פכיון שיום השבת כולל את כל ימי השבוע שלאחריו, כך, שביום הש"ק זה נכללים הימים האחרונים של השנה החולפת, והימים הראשונים של השנה החדשה – יה"ר ש"בשמחה תצאו ובשלום תובלון ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה וכל עצי השדה ימחאו כף"¹⁵⁵⁹.

פא______  ______