Toras Menachem·Vol. 47 (5726·Part 3)·Sicha from Shabbos Parshas Ki Tavo·18 Elul·5726תורת מנחם·מז - שנת תשכ"ו - חלק שלישי·בס"ד. שיחת ש"פ תבוא·ח"י אלול·ה'תשכ"ו

אבלתי מוגה

בא. אודות ח"י אלול ישנם הרבה שיחות של רבינו נשיאנו, וכמה מהם נדפסו כבר, ולכן, מספיק להביא עתה את תוכן הדברים של אחת השיחות, ורק מה שנוגע לעניננו, ואילו שאר הפרטים והסגנון המדוייק כו', יכול כל אחד לעיין בפנים.

גבשיחת ח"י אלול תש"ג¹³⁵⁹, סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר מה שאמר לו אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע (לאחרי שחזרו מהטיול), בח"י אלול תרנ"ח (במלאות שתי מאות שנה ללידת הבעש"ט) קודם תפלת ערבית¹³⁶⁰:

ד"ברור הדבר, אשר כעת, שמתקרב זמן תפלת ערבית, מכריזין ברקיע על אודות חגיגת יום הולדת מורנו הבעש"ט, בהכרזת התעוררו צדיקים והכינו עצמכם לקראת החגיגה הקדושה".

הובהמשך הדברים מביא מאמר הזהר¹³⁶¹ "בפלגות ליליא קוב"ה אתי לאשתעשע עם צדיקייא בגינתא דעדן",

וומבאר, ש"עם היות דחיי הנשמות בג"ע .. הוא בעולם שכולו טוב וכולו קודש, שאין בו חול, כי בכל עולם ועולם הנה מדריגת הג"ע דעולם ההוא הוא מדריגת אצילות דעולם ההוא, והוא כולו טוב, הנה בכל זה, הרי גם בזה יש הפרש והבדל בין יומא דחול, שבת ומועדים",

ז[וכידוע¹³⁶² שאף שהעולמות העליונים הם למעלה מהזמן, הנה גם בהם יש חילוקי מדריגות לפי חילוקי הזמנים בעולם שלמטה],

חומסיק: "ובודאי כי השעשועים אשר ישתעשע הקב"ה עם הצדיקים בגינתא דעדן בלילה זה – יהי' כשמחת המועדים".

טב. ומוסיף כ"ק מו"ח אדמו"ר לספר אודות דברי כ"ק אדנ"ע¹³⁶³:

י"כשהנני משים לבי ודעתי – ממשיך הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק – להתבונן בתולדות ימי מורנו הבעש"ט ובתולדות ימי כ"ק אדמו"ר הזקן, וארחות חייהם בעבודה קשה במסירות נפש על קדושת שמו ית'

יא307
במלחמתם על הבעל-דבר למעלה ועם מנגדי שיטתם ותורתם למטה, ובחסדי א-ל עליון נצחום – הנה ודאי הדבר אשר חגיגת ימי הולדתם צריכים לחוג ברקיע כחגיגת שרי צבאות החוזרים ממערכות המלחמה עם זרי נצחון בידיהם", ומסיים, ש"אין לשער כלל גודל עוצם מעלת הפלאת השמחה וההוד וההדר הזיו והזוהר המאיר בהיכל הבעש"ט".

יבוהענין בזה:

יגשיטתם ותורתם של הבעש"ט ואדמו"ר הזקן – שגם יום הולדתו בח"י אלול – היא שיטת ותורת החסידות: תורת החסידות הכללית שנתגלתה ע"י הבעש"ט, ותורת חסידות חב"ד שנתגלתה ע"י אדמו"ר הזקן, שענינה להמשיך את תורת החסידות למטה באופן של הבנה והשגה כו'.

יד[ולהעיר גם מהפתגם¹³⁶⁴ שהבעש"ט גילה את כללות הענין, ואדמו"ר הזקן גילה את הדרך שמגיעים לזה].

טווהרי ידוע¹³⁶⁵ שמצד גודל העילוי וההפלאה כו' שבענין התגלות תורת החסידות, היו על זה מניעות ועיכובים וקטרוגים כו' למעלה, וכתוצאה מזה – גם למטה, ולכן הוצרכו הבעש"ט ואדה"ז לנהל מלחמה מתוך מס"נ על התגלות החסידות, עד שניצחו במלחמתם.

טזולכן, הנה "חגיגת ימי הולדתם צריכים לחוג ברקיע כחגיגת שרי צבאות החוזרים ממערכות המלחמה עם זרי נצחון בידיהם".

יזויש לומר בביאור המשל מ"שרי צבאות החוזרים ממערכות המלחמה עם זרי נצחון בידיהם" – ש"זר" הוא כמו כתר ועטרה שע"ג הראש, שהו"ע המקיף, והיינו, שע"י הנצחון במלחמה על התגלות החסידות, הנה לא זו בלבד שישנם האורות הפנימיים דתורת החסידות, אלא שנמשכו וניתוספו גם אורות מקיפים – "מקיף" אפילו ביחס לגודל מעלתם של הבעש"ט ואדה"ז.

יחג. וממשיך בהשיחה5:

יט"בנוהג שבעולם, אשר בחגיגת חג שר הצבא, הנה גם חיילות מחנותיו ושריהם מתכבדים באותות כבוד ובמתנות, כל אחד מהם כפי כהונת משמרתו במחנות שר הצבא, וכל איש בחיל שר הצבא כפי עבודתו וכפי מסירתו הנאמנה בעבודתו. וכן הוא גם בחגיגה קדושה זו, אשר בטח

כ308
הנה כל החבריא קדישא מתלמידי הבעש"ט ותלמידי תלמידיו נשיאי ישראל לדורותיהם עם מקושריהם, הנה כולם, כל אחד לפי ענינו, יתכבדו במתנות רבות, בעילוי נשמותיהם הקדושות בעילוי אחר עילוי".

כאוכל זה בנוגע לנשמות שנמצאים בעולם העליון; ואח"כ ממשיך ומוסיף גם בנוגע לנשמות בגופים:

כב"גם אנחנו, שוכני בתי חומר בארץ הלזו הגשמית, נזכרים לטובה ולברכה בתפלתו של בעל השמחה, המעורר רחמי שמים על מקושרי מקושריו ההולכים בעקבותיהם, לשקוד בתורת כ"ק אבותינו רבותינו הק', וללכת במסלה הרחבה בעבודת הבורא בעבודה שבלב ובתיקון המדות ואהבת ישראל".

כגד. ויש לדייק בלשון השיחה "שוכני בתי חומר" – שהמדובר הוא גם אודות אלו שנשמותיהם מלובשות (לא רק בגוף גשמי, אלא גם) בגוף חומרי, ואעפ"כ, גם אליהם מגיעים הענינים שנמשכים ביום זה.

כדוהגע עצמך:

כהמדובר אודות חגיגת יום הולדת של הבעש"ט ואדמו"ר הזקן, שגדלה ביותר הפלאת מעלתם כו', ובפרט כאשר חוגגים ימי הולדתם "כחגיגת שרי צבאות החוזרים ממערכות המלחמה עם זרי נצחון בידיהם", כאמור לעיל שהו"ע המשכת בחי' נעלית ביותר שאפילו ביחס לבעש"ט ואדמו"ר הזקן הרי זה רק בבחי' מקיף.

כוומבלי הבט על גודל העילוי – הרי זה נמשך ומגיע גם לאלו שנשמותיהם מלובשות בגוף חומרי!

כזואדרבה – היא הנותנת: בגלל שההמשכה היא ממקום נעלה ביותר, לכן ביכלתה להגיע עד למטה ביותר.

כחוכפי שמבאר בהשיחה, שגם "שוכני בתי חומר בארץ הלזו הגשמית, נזכרים לטובה ולברכה בתפלתו של בעל השמחה, המעורר רחמי שמים וכו'", וכיון שזוהי התעוררות שבאה מלמעלה, הרי זה לפי ענינו ומצבו של המעורר כו'.

כטאמנם, אע"פ שזוהי המשכה שבאה ע"י התעוררות רחמי שמים מלמעלה, מ"מ, מובן שצריכה להיות גם ההכנה לזה מצד עבודת המטה.

לה. וזהו הקשר לענין הנוסף שישנו בח"י אלול – כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בהתוועדות הנ"ל¹³⁶⁶:

לא309
בח"י אלול מתחילה ההכנה המיוחדת לר"ה במשך י"ב ימים שבהם צריך להיות ענין התשובה לאחרי חשבון הנפש בנוגע לכל י"ב חדשי השנה, יום לחודש יום לחודש, החל מח"י אלול עצמו, שהוא יום חשבון הנפש על חודש תשרי שעבר.

לבוהענין בזה¹³⁶⁷:

לגחודש תשרי – נוסף לכך שהוא אחד מי"ב חדשי השנה, והימים שבו הם חלק משנ"ד או שפ"ה ימי השנה, הרי הוא גם חודש כללי, הן בנוגע להמשכה על כל השנה הבאה, שכל הענינים שבו הם ענינים כלליים שנמשכים על כל השנה כולה¹³⁶⁸, והן בנוגע לתיקון השנה שעברה, כדאיתא במדרש¹³⁶⁹ ש"תשרי" הוא מלשון "תשרי ותשבוק ותכפר על חובי עמך".

לדוכיון שח"י אלול הוא יום חשבון הנפש על חודש תשרי, הרי מובן, שעבודת התשובה דח"י אלול היא עבודה כללית ביותר, וכוללת גם את העבודה של כל י"ב הימים עד ר"ה שבהם הוא חשבון הנפש על כל שאר חדשי השנה.

להוזוהי גם עבודת המטה שעל ידה זוכים לכל הגילויים הקשורים עם יום ההולדת של הבעש"ט ואדמו"ר הזקן, כולל גם המשכת המקיף המרומז בענין ה"זרי נצחון".

לוויש להוסיף ולהעיר, שענין הנצחון מודגש גם בחודש תשרי – כדאיתא במדרש¹³⁷⁰ בנוגע לנטילת ד' מינים בחג הסוכות: "משל לשנים שנכנסו אצל הדיין ולית אנן ידעין מאן הוא נוצח, אלא מאן דנסב באיין (כידון¹³⁷¹) בידי', אנן ידעין דהוא נצוחייא, כך ישראל ואומות העולם באין ומקטרגים לפני הקב"ה בר"ה, ולית אנן ידעין מאן נצח, אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהן בידן, אנו יודעין דישראל אינון נצוחייא", ובאופן שגם אומות העולם רואים זאת בגלוי ומודים בזה, שלכן, "הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו"¹³⁷².

לזו. ויה"ר שתהי' העבודה דח"י אלול בכל הענינים האמורים לעיל,

לח310
כולל גם מה שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בשיחה אחרת (שגם היא נדפסה כבר¹³⁷³), שח"י אלול מוסיף חיות בעבודה דחודש אלול, שעי"ז נעשית המשכת תוספת חיים מלמעלה, כמ"ש¹³⁷⁴ "מחי' חיים יתן לך חיים",

לטוזו תהי' ההכנה המתאימה לשנה הבאה – שנזכה לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה, בבני חיי ומזוני רויחי.

מ* * *

מאז. בהמשך שיחת ח"י אלול הנ"ל¹³⁷⁵ נתבאר ענין נוסף, שעפ"ז מתורצת שאלה בנוגע לכללות ענין השמחה ביום הולדת (בכלל, ובפרט יום הולדת) של צדיק – דלכאורה, מהי השמחה ביום הולדת, הרי לידת האדם מתוארת בתורת החסידות בשם "ירידת הנשמה".

מבובפרטיות יותר:

מגכיון שענין זה נקרא בתורה בשם "ירידה", הרי מובן שאין זה רק שינוי מקום בלבד, אלא זוהי ירידה גם באיכות ובפנימיות הענינים, ובזה גופא – לא רק ירידה שבערך, אלא ירידה גדולה ביותר באופן שבאין ערוך.

מדוכמובן גם ממה שאומר כל אחד מישראל בכל בוקר בברכת השחר כשניעור משנתו,

מה– שזהו בדוגמת ענין הלידה, כמובן ממ"ש רבינו הזקן בשו"ע¹³⁷⁶ בביאור א' הטעמים לנטילת ידים בבוקר, "לפי שכל אדם כשהקב"ה מחזיר לו נשמתו נעשה כברי' חדשה, כמ"ש¹³⁷⁷ חדשים לבקרים כו'" –

מו"נשמה שנתת בי טהורה היא (ואח"כ) אתה בראתה כו'"¹³⁷⁸, והיינו, שירידת הנשמה למטה נקראת בשם "בריאה", שלשון זה מורה על התהוות יש מאין, כמ"ש הרמב"ן בריש פ' בראשית בפירוש "בראשית ברא": "אין אצלנו בלשון הקודש בהוצאת היש מאין אלא לשון ברא", ש"עשה אינו ישנו"¹³⁷⁹ – שזהו ענין שבאין ערוך.

מזוכל זה אפילו בנוגע להענין ד"ברי' חדשה" כפי שנעשה בכל יום,

מח311
– שזהו בהוספה על ענין חידוש כללות הבריאה בכל רגע, כתורת הבעש"ט¹³⁸⁰ על הפסוק¹³⁸¹ "לעולם הוי' דברך נצב בשמים", שדבר הוי' שבו נבראו שמים וארץ וכל צבאם מלובש תמיד בכל הנבראים להחיותם מאין ליש –

מטועאכו"כ בנוגע ללידת האדם כפשוטה, ביום הולדתו בפעם הראשונה (שהרי סוכ"ס אינו דומה מה שנעשה כברי' חדשה בכל יום ללידתו בפעם הראשונה) – שזהו בודאי ענין של בריאה באופן שבאין ערוך.

נוכללות הענין בזה – שכאשר הנשמה היא למעלה שייכת היא לעניני אלקות בלבד, ואילו בירידתה למטה נעשית השייכות לענינים גשמיים וחומריים כו'.

נאוכיון שזוהי ירידה גדולה, ו"כל הדרכים בחזקת סכנה"¹³⁸², וכפי שדרשו רז"ל¹³⁸³ על הפסוק (שבפרשת השבוע¹³⁸⁴) "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך", "שתהא יציאתך מן העולם כביאתך לעולם, מה ביאתך לעולם בלא חטא אף יציאתך מן העולם בלא חטא" – אינו מובן: מהי גודל השמחה ביום הולדת, דלכאורה – אדרבה?!

נבאך הענין הוא – כפי שמבאר בשיחה הנ"ל שתורת החסידות מבהירה זאת בביטוי הידוע "ירידה צורך עלי'".

נגח. והענין בזה¹³⁸⁵:

נדלמרות גודל ירידת הנשמה בבואה למטה להתלבש בגוף, הרי כאשר בהיותה למטה ממלאת הנשמה את תפקידה ושליחותה בבירור נפש הבהמית והגוף וחלקו בעולם, אזי נעשה מהירידה – עלי', והעלי' היא לא רק שחוזרת למקום שבו היתה הנשמה קודם ירידתה למטה (דא"כ, מהו הצורך והתועלת שבזה), אלא יתירה מזה, שדוקא ע"י הירידה למטה מתעלית הנשמה לדרגא נעלית יותר שבאין ערוך, שלא היתה יכולה להגיע אלי' לולי הירידה למטה.

נהובהקדמה:

נוקודם ירידתה למטה היתה הנשמה במעמד ומצב ד"טהורה היא", דקאי על עולם האצילות¹³⁸⁶, ולא רק אצילות הפרטית, אלא גם אצילות

נז312
הכללית¹³⁸⁷. וא"כ, כשאומרים שע"י ירידתה למטה מגעת הנשמה למדריגה עליונה יותר מכמו שהיתה לפנ"ז, הרי זו מדריגה שלמעלה מסדר השתלשלות.

נחולכאורה אינו מובן – דממה-נפשך: אם זוהי מדריגה שלמעלה מהשתלשלות – איך יכולים להגיע אלי' ע"י עבודת האדם בירידת נשמתו למטה, בה בשעה שכל מציאות האדם ועבודתו היא בסדר השתלשלות?

נטאך הענין הוא – שזהו לפי ששרש נש"י הוא למעלה מהעולם, כדאיתא בתדב"א¹³⁸⁸ שמחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, וכמובן גם ממארז"ל¹³⁸⁹ "במי נמלך (אם לברוא את העולם) בנשמותיהם של צדיקים".

סט. ומוסיף בהשיחה, שמצד גודל העלי' שנעשה אצל הנשמה דוקא ע"י ירידתה למטה – ממתינה הנשמה אלפי שנים עד שיבוא הזמן שתישלח למטה ע"י הקב"ה למשך מאה ועשרים שנה!

סאולהעיר, שזהו דבר חידוש, אשר, אילו לא הי' מפורש להדיא, לא הי' עולה על הדעת:

סבבהשקפה ראשונה מסתבר לומר, שכאשר הנשמה נמצאת למעלה, אזי היא עסוקה בעניני' כו', ורק בבוא הזמן – יורדת למטה כו'.

סגומחדש בהשיחה, שא' הענינים של הנשמה בהיותה למעלה הוא – לחכות ולהמתין מתוך תשוקה וגעגועים מתי יבוא הזמן שתרד למטה.

סדוהגע עצמך:

סהבהיותה למעלה נמצאת הנשמה במעמד ומצב הכי טוב שאין למעלה הימנו – ללא שום פגם (שהרי הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל¹³⁹⁰), וללא העלמות והסתרים כו', שהרי היא עומדת בעולם האצילות, עולם האלקות ועולם האחדות¹³⁹¹, שבו איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד¹³⁹², וכמבואר בלקו"ת¹³⁹³ ש"הנשמות שעדיין לא ירדו לעולם הזה להתלבש בגוף ונפש הבהמית, ועודן .. בביטול והתכללות ממש באור א"ס ב"ה .. נקראו בנות ירושלים .. שמקבלים עליהם בחי' יראה שלם

סו313
דהיינו שלימות היראה .. בבחי' ביטול אמיתי דאיהו וחיוהי חד שבבחי' אצילות".

סזואעפ"כ, לא מסתפקת הנשמה בכל העילויים הנ"ל, אלא ממתינה אלפי שנים מתוך תשוקה וגעגועים מתי יבוא הזמן שתרד למטה, בידעה, שדוקא ע"י הירידה למטה ביכלתה להתעלות לדרגא נעלית יותר שבאין ערוך.

סחוזהו כללות הביאור על גודל השמחה שביום הולדת – כי, למרות שאז מתחיל ענין הירידה, ויודעים שכל הדרכים בחזקת סכנה, והלואי שתהא יציאתך מן העולם כביאתך לעולם, מ"מ, כדאי הדבר, כיון שדוקא עי"ז יכולים לבוא לתכלית העלי'.

סטי. וההוראה מזה בנוגע אלינו שוכני בתי חומר:

עאצל כל אחד מישראל, יש זמנים מסויימים (אפילו בכל יום, ועאכו"כ בכללות השנה) שבהם נמצא במעמד ומצב נעלה בעבודת ה', כך, שההתעסקות בענינים גשמיים נחשבת עבורו ל"ירידה".

עאואעפ"כ, כאשר לפתע מזדמנת לו אפשרות לעשות טובה ליהודי בגשמיות – עליו להפסיק מעניניו הנעלים ולירד ממדריגתו ולעסוק בדבר גשמי זה, ודוקא ע"י ירידה זו יבוא לעילוי גדול יותר.

עביא. ובענין זה יש לימוד והוראה מרבינו הזקן – בעל יום ההולדת דח"י אלול:

עגידוע מה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר¹³⁹⁴ אודות גודל המס"נ של רבינו הזקן לנתק את עצמו ("אָפּרייסן זיך") מהדביקות ד"עמך לא חפצתי"¹³⁹⁵, ולהתמסר לעשיית טובה ליהודי.

עדוהגע עצמך:

עהעבודתו של רבינו הזקן היתה באהבה בתענוגים כו', בבחי' "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ"37, וכפי שהי' נשמע הלשון שהי' אומר בדביקותו: "איך וויל זע גאָרנישט, איך וויל ניט דיין ג"ע (לא ג"ע התחתון ואפילו לא ג"ע העליון), איך וויל ניט דיין עוה"ב, איך וויל מער ניט אַז דיך אַליין".

עוואעפ"כ, בשמעו שיש אשה מישראל שזקוקה לעזר וסיוע בגשמיות¹³⁹⁶

עז314
– הפסיק באמצע הדביקות בעבודתו הנעלית באהבה בתענוגים כו', כדי לעשות טובה לאשה מישראל בענין גשמי, ששייך רק לנשמות בגופים יושבי בתי חומר.

עחובזה התבטאה מעלת המס"נ של רבינו הזקן – כיון שבעת עשיית טובה ליהודי לא הי' יכול להשאר באותו מעמד ומצב כמו בעת דביקותו, ובשביל זה הוצרך לנתק את עצמו מהדביקות ד"עמך לא חפצתי"!

עטוסיפור זה סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר (לא כדי להראות את גודל מעלתו של רבינו הזקן, אלא) כדי ללמדנו הוראה.

פובהקדמה – ש"אף כי מי הוא זה ואיזהו אשר ערב לבו לגשת כו'" (כלשון רבינו הזקן בתניא¹³⁹⁷), מ"מ, כיון שמדובר אודות א' מנשיאי ורועי ישראל "הממשיכים חיות ואלקות לכללות נשמות ישראל"¹³⁹⁸, הרי "אפס קצהו ושמץ מנהו"39 שייך גם לכל המקושרים אליו ההולכים בעקבותיו, ועל ידם גם לכל ישראל.

פאוההוראה היא – שיש בכחו של כל אחד מישראל, שגם בהיותו במעמד ומצב נעלה בעבודתו, יוכל לנתק את עצמו ולירד ממדריגתו כדי לעשות טובה ליהודי, וכאמור, שדוקא ע"י ירידה זו יתוסף אצלו עילוי גדול יותר¹³⁹⁹.

פב* * *

פגיב. מאמר (כעין שיחה) ד"ה והי' כי תבוא אל הארץ גו'.

פד* * *

פהיג. בנוגע למצות ביכורים שבהתחלת פרשתנו – הנה לאחרי ההקדמה ד"והי' כי תבוא גו' וירשתה וישבת בה"¹⁴⁰⁰, ובפירוש רש"י: "מגיד שלא נתחייבו בביכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה" (וכפי שנתבאר בארוכה בשנה שעברה¹⁴⁰¹) – נאמר בכתוב¹⁴⁰²: "ולקחת מראשית כל פרי האדמה וגו'".

פוומפרש רש"י: "מראשית – ולא כל ראשית, שאין כל הפירות חייבין בביכורים אלא שבעת המינין בלבד. נאמר כאן ארץ, ונאמר להלן¹⁴⁰³

פז315
ארץ חטה ושעורה וגו', מה להלן משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, אף כאן שבח ארץ ישראל שהן שבעת המינין".

פחולכאורה הפירוש הוא שיש כאן ב' לימודים: (א) הלימוד ממ"ש "מראשית" – "מראשית ולא כל ראשית, שאין כל הפירות חייבין בביכורים אלא שבעת המינין בלבד". (ב) הלימוד מגזירה שוה דארץ ארץ – "נאמר כאן ארץ, ונאמר להלן ארץ חטה ושעורה וגו', מה להלן משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, אף כאן שבח ארץ ישראל שהן שבעת המינין".

פטואינו מובן: מהו הצורך בב' לימודים – שלכן מביא רש"י את שניהם בהמשך אחד, ולא כב' פירושים, שהרי אינו כותב "דבר אחר", וכיו"ב?

צוכפי שהקשו מפרשי רש"י¹⁴⁰⁴: "למה לי קרא דמראשית ולא כל ראשית, תיפוק לי' מג"ש דארץ ארץ שאין כל הפירות חייבים בביכורים אלא ז' המינים בלבד"?

צאויש להוסיף ולהקשות יתירה מזה:

צבענין הביכורים נזכר בתורה לפני פרשתנו – בב' מקומות: בפרשת משפטים¹⁴⁰⁵ ובפרשת תשא¹⁴⁰⁶, וגם שם פירש רש"י שהביכורים באים "משבעת המינין", אבל – ללא ב' לימודים הנ"ל: לא הלימוד ד"מראשית ולא כל ראשית", שהרי שם נאמר "ראשית ביכורי אדמתך תביא גו'", ולא נאמר "מראשית"; ולא הגז"ש דארץ ארץ, שהרי שם לא נאמר ארץ.

צגוא"כ, ממה-נפשך: אם יש לרש"י הכרח שהביכורים באים משבעת המינין גם ללא הלימוד ד"מראשית" והגז"ש דארץ ארץ (כפי שפירש בפ' משפטים ותשא) – מדוע בפרשתנו זקוק רש"י ללימודים הנ"ל, ולא עוד אלא שאינו מסתפק בלימוד א' ומביא ב' לימודים?!

צדיד. וממשיך רש"י: "זית שמן – זית אגורי ששמנו אגור בתוכו. ודבש – הוא דבש תמרים".

צהוצריך להבין:

צו"זית שמן ודבש" – לא נזכרו כאן, אלא בפסוק "ארץ חטה ושעורה וגו'" שמביא רש"י מפרשת עקב (בשביל הגז"ש דארץ ארץ).

צז316
ואם יש צורך לפרשם – הרי הפירוש צריך להיות במקום שבו נזכרו בכתוב (בפרשת עקב), ומדוע מפרשם רש"י בפרשתנו¹⁴⁰⁷?

צחולהעיר, שגם אם ההכרח והראי' של רש"י בנוגע לפירוש הכתוב "ארץ גו' זית שמן ודבש" שבפרשת עקב הוא (לא על אתר, אלא) מפרשתנו דוקא – הרי גם בכגון-דא דרכו של רש"י לפרש את הכתוב במקומו, ולהביא הראי' וההוכחה ממש"נ לאח"ז, ולא להמתין מלפרש את הכתוב במקומו, ולפרשו רק במקום שממנו יש ראי' והוכחה לפירושו.

צטוביותר יוקשה – שפירושו כאן אינו מתאים לפירושו בפרשת עקב: בנוגע לדבש – הנה בפ' עקב אינו מפרש מאומה; אבל בנוגע ל"זית שמן"¹⁴⁰⁸ – הנה בפרשת עקב מפרש רש"י "זיתים העושים שמן", ואילו בפרשתנו מפרש "זית אגורי כו'"?

ק[ופשיטא שאין לומר שבפרשתנו חוזר בו רש"י מפירושו בפרשת עקב, דא"כ, לא הי' משאיר את הפירוש שבפ' עקב. וכידוע שרש"י הגי' ושינה כו"כ ענינים בפירושו (ולכן מצינו כמה מהדורות בכתבי רש"י), בהשתדלו שפירושו יהי' מתוקן ושלם, ועד שבשביל זה התענה תרי"ג תעניות כו'¹⁴⁰⁹].

קאועכצ"ל, שרש"י בפרשתנו אינו בא לפרש את הפסוק "ארץ גו' זית שמן ודבש" שבפרשת עקב (שהרי זה היפך דרכו לפרש כל פסוק על אתר, גם כאשר ההכרח לפירושו הוא ממק"א, כנ"ל); פירוש הפסוק הוא כפי שמפרש במקומו (בפרשת עקב), ואילו בפרשתנו נחית רש"י לחיוב דהבאת הביכורים מ"זית שמן", שהוא ב"זית אגורי כו'" דוקא, כדלקמן.

קבטו. ואח"כ מוסיף בפירוש תיבת "מראשית" – "אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה, כורך עלי' גמי לסימן ואומר הרי זו ביכורים".

קגוצריך להבין:

קדא) כיון שדרשינן כבר תיבת "מראשית", "מראשית ולא כל ראשית" – איך אפשר ללמוד מתיבה זו ענין נוסף?

קהב) היכן מרומז בכתוב מ"ש רש"י "כורך עלי' גמי לסימן כו'"?

קוג) מ"ש רש"י "ואומר הרי זו ביכורים" – אינו מתאים לכאורה להמפורש בקרא "ולקחת מראשית כל פרי האדמה", היינו, שצריך ליקח את הפרי, ולא רק לומר הרי זו ביכורים?

קז317
וכמדובר כמ"פ שכל פרטי הענינים שבפירוש רש"י צריכים להיות באופן המובן ומוכרח בפשוטו של מקרא, כדלקמן.

קחטז. והביאור בזה:

קטרש"י בפירושו בא לתרץ שאלה שמתעוררת בפסוק "ולקחת מראשית כל פרי האדמה":

קיבענין הביכורים שנזכר בפרשיות שלפנ"ז, נאמר: "ראשית ביכורי אדמתך גו'". וכן גם בהמשך פרשתנו בנוגע למקרא ביכורים: "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה"¹⁴¹⁰; ואילו כאן נאמר "ולקחת מראשית כל פרי האדמה" – לא "ראשית", אלא "מראשית"?

קיאועל זה מפרש רש"י, שהכתוב "ולקחת מראשית כל פרי האדמה" בא ללמדנו שהחיוב דביכורים הוא "מראשית, ולא כל ראשית".

קיבאמנם, מיעוט זה אפשר לפרשו בב' אופנים:

קיגא) הכתוב קאי על כל פרי האדמה, היינו, כל מיני הפירות הגדלים מן האדמה, ובא ללמד שהחיוב דביכורים הוא לא מכל מיני הפירות, אלא רק מקצת מיני פירות חייבים בביכורים, וכל שאר מיני הפירות פטורים.

קידב) הכתוב קאי על כל מין מפרי האדמה בפני עצמו, ובא ללמד שהחיוב דביכורים הוא להביא רק מקצת הפירות, ולא כולם¹⁴¹¹ (וע"ד שפירש רש"י על הפסוק¹⁴¹² "מראשית עריסותיכם", "מראשית, מקצתה ולא כולה").

קיהורש"י בוחר לפרש כאופן הא' – "שאין כל הפירות חייבין בביכורים, אלא שבעת המינין בלבד".

קיויז. והכרחו של רש"י לפרש כן – לפי ש"נאמר כאן ארץ כו'":

קיזובהקדמה – שאין לומר שכוונת רש"י היא להגז"ש דארץ ארץ, דא"כ, הי' לו לכתוב בפירוש הלשון "גזירה שוה", כפי שמצינו בכ"מ בפירוש רש"י¹⁴¹³.

קיחכוונת רש"י היא – ש"נאמר כאן ארץ" יתירה:

קיטכיון שכבר נאמר "והי' כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נותן לך גו'" – הרי לכאורה מספיק לומר "ולקחת מראשית כל פרי האדמה

קכ318
ושמת בטנא וגו'", ואעפ"כ חוזר הכתוב ומדגיש "אשר תביא מארצך אשר ה' אלקיך נותן לך".

קכאועד"ז בהמשך הפרשה: "ובאת אל הכהן גו' ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו"¹⁴¹⁴; "ויתן לנו את הארץ הזאת גו'"¹⁴¹⁵.

קכבוהטעם ש"נאמר כאן ארץ" (אף שלכאורה מיותר הדבר) – מובן מזה ש"להלן נאמר ארץ חטה ושעורה וגו', מה להלן משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, אף כאן שבח ארץ ישראל שהן שבעת המינין":

קכגהדגשת הענין ד"ארץ" בענין הביכורים הוא כדי להדגיש "שבח ארץ ישראל", וכמובן ממ"ש רש"י בפסוק הבא¹⁴¹⁶: "ואמרת אליו – שאינך כפוי טובה", והיינו, שבמצות ביכורים מודגש הענין דהכרת תודה להקב"ה על נתינת הארץ שמגדלת פירות טובים כו'¹⁴¹⁷.

קכדוזהו הכרחו של רש"י לפרש הלימוד ד"מראשית, ולא כל ראשית", "שאין כל הפירות חייבין בביכורים, אלא שבעת המינין בלבד" – דכיון שענין הביכורים הוא להודות להקב"ה על שבח ארץ ישראל, הרי מובן, שהפירות שמהם מביאים הביכורים צריכים להיות משובחים ביותר, כך,

קכה319
שבהם נראה וניכר שבחה של ארץ ישראל, שבה גדלים פירות משובחים כאלו, שאין דוגמתם בכל שאר הארצות¹⁴¹⁸.

קכויח. וכיון שהביכורים קשורים עם שבח ארץ ישראל – צריך רש"י להבהיר בנוגע ל"זית שמן":

קכזבשלמא בנוגע לחטה ושעורה – מצינו שבארץ ישראל היו "חטים ככליות ושעורים כגרעיני זיתים"¹⁴¹⁹. ועד"ז בנוגע לגפן ותאנה ורמון – כפי שמצינו גבי המרגלים שנטלו עמהם מפרי הארץ "אשכול ענבים גו' ומן הרמונים ומן התאנים", "שמונה נטלו אשכול, אחד נטל תאנה ואחד רמון", "פרי' משונה"¹⁴²⁰ – שבזה ניכר שבחה של ארץ ישראל שפירותי' גדולים ביותר, שלא מצינו דוגמתם בשאר הארצות;

קכחאבל בנוגע ל"זית שמן" – אם הפירוש הוא כפי שפירש רש"י בפ' עקב: "זיתים העושים שמן" (היינו שבארץ ישראל כל הזיתים עושים שמן, משא"כ בשאר הארצות יש גם זיתים שאין עושין שמן¹⁴²¹) – אינו מובן: כיצד מתבטא שבחה של א"י בהבאת ביכורים מזיתים העושים שמן, הרי גם בשאר הארצות יש זיתים העושים שמן?

קכטבשלמא בפרשת עקב ניחא – דכיון ששם מדובר אודות שבחה של ארץ ישראל, שהיא "ארץ טובה ארץ נחלי מים .. ארץ אשר אבני' ברזל ומהררי' תחצוב נחושת"¹⁴²², ובשביל זה מספיק גם השבח ד"ארץ זית שמן", "זיתים העושים שמן" (שכל הזיתים עושים שמן);

קלאבל כאשר מדובר אודות שבח ארץ ישראל שצריך להיות ניכר ב"פרי האדמה" (שזהו תוכן ענין הבאת ביכורים) – לא די בהבאת זיתים העושים שמן, שהרי גם בשאר הארצות יש זיתים העושים שמן (אף שיש בהם גם זיתים שאין עושים שמן), אלא יש צורך בזיתים משובחים דוקא, שבהם ניכר שבחה של ארץ ישראל שיש בה זיתים משובחים כאלו.

קלא[ובהקדם – הכרחו של רש"י שחיוב הבאת ביכורים הוא גם מזיתים:

קלבדלכאורה: כיון שהכתוב "מראשית" ("ולא כל ראשית") מלמדנו שרק מקצת מיני פירות חייבים בביכורים – הרי יתכן לומר שזיתים הם כמו שאר הפירות שלא נתחייבו בביכורים, ומנא לי' לרש"י שגם זיתים חייבים בביכורים?

קלג320
וההסברה בזה – שכיון שכל ענין הבאת הביכורים הוא להביע הכרת תודה להקב"ה ("שאינך כפוי טובה") על נתינת הארץ כו', הרי הסברא נותנת שכל מה שאפשר לכלול בסוג זה, חייב בביכורים.

קלדומה גם שבכ"מ נאמר הלשון "ראשית", ורק כאן נאמר "מראשית", ולכן, למרות המיעוט "מראשית ולא כל ראשית", מסתבר שיש להוסיף עד כמה שאפשר במיני הפירות שחייבים בביכורים.

קלהועפ"ז תתורץ קושיא בלשון הכתוב "מראשית כל פרי האדמה", דלכאורה הרי זה סתירה מיני' ובי', שהרי בתחילה נאמר "מראשית", "ולא כל ראשית", ואח"כ נאמר "כל פרי האדמה"? – ועכצ"ל, ש"כל פרי האדמה" שיכול להיות נכלל בסוג ד"מראשית", צריך להיות חייב בביכורים.

קלווזהו הכרחו של רש"י שהחיוב דביכורים הוא בכל שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, כולל גם "זית שמן".

קלזאלא, שכדי להביא ביכורים מן הזיתים, יש צורך בזיתים מובחרים דוקא, שבהם ניכר שבחה של ארץ ישראל].

קלחולכן מפרש רש"י ש"זית שמן" שממנו מביאים ביכורים הוא זית משובח – "זית אגורי ששמנו אגור בתוכו", וכפי ששנינו במשנה¹⁴²³ "אין מביאין ביכורים .. לא מזיתי שמן שאינו מן המובחר" (כשם ש"אין מביאין .. לא מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים"), וכמובא במפרשים¹⁴²⁴ מ"ש בירושלמי¹⁴²⁵: "זית שמן זה אגורי .. שהוא אוגר שמנו לתוכו וכו'"63.

קלטיט. וכמו"כ צריך רש"י להבהיר בנוגע ל"דבש":

קמבשבעת המינים שנימנו בפרשת עקב בנוגע לשבחה של ארץ ישראל – העיקר הוא שארץ ישראל נשתבחה בדבש¹⁴²⁶, אבל אין צורך לפרט אם הכוונה ל"דבש תמרים" דוקא, או גם לדבש דבורים.

קמאואדרבה: כיון שגבי שבחה של ארץ ישראל נאמר כמ"פ¹⁴²⁷ (וגם בהמשך פרשתנו57) שהיא "ארץ זבת חלב ודבש", הרי כשם שחלב הוא דבר הנוזל, מסתבר לומר, שגם דבש הוא דבר הנוזל – דבש דבורים.

קמב321
אבל בפרשתנו שמדובר אודות החיוב דביכורים "מראשית כל פרי האדמה" – עכצ"ל ש"דבש" שנכלל בחיוב דביכורים משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל "הוא דבש תמרים" (משא"כ דבש דבורים שאינו פרי האדמה).

קמגכ. וכל זה מבאר רש"י בענין הביכורים שבפרשתנו דוקא, ולא בענין הביכורים שבפרשיות שלפנ"ז:

קמדהמקום העיקרי שבו נתבארו כל פרטי דיני מצות ביכורים הוא בפרשתנו, ואילו בפרשיות שלפנ"ז רק נזכר ענין הביכורים בכללות: "ראשית ביכורי אדמתך תביא גו'", ולכן, בפרשיות שלפנ"ז לא צריך רש"י לבאר את כל פרטי הענינים דמצות ביכורים שמבאר כאן¹⁴²⁸ (כשם שלא ביאר מ"ש בהתחלת פרשתנו "שלא נתחייבו בבכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה"), כיון שסומך על כך שהבן חמש למקרא ילמד זאת במקום העיקרי – בפרשתנו*.

קמה*) ומ"ש רש"י בפ' תשא "ודבש הוא דבש תמרים" – י"ל לפום ריהטא (כי בכלל זמנו בפ' תשא) שבאת"ל דע"פ פשט צ"ע הכפל ד"ראשית ביכורי אדמתך" בפ' תשא לאחר שנת' כבר לפנ"ז בפ' משפטים דינא דביכורים (ע"ד דתומ"י פרש"י כיו"ב ב"לא תבשל") – התירוץ דקמ"ל הוספת עוד מין א': (דבש) תמרים (וטעם העדיפות לפרש שקמ"ל הוספת מין תמרים, ולא זית שמן (זית אגורי) – כיון שנמצא בפירוש במק"א: "כל דבש – כל מתיקת פרי קרוי דבש" (ויקרא ב, יא ובפרש"י שם)).

קמוומה שהוצרך רש"י לבאר בפרשיות שלפנ"ז הוא – מ"ש "ראשית ביכורי אדמתך", דלכאורה הול"ל "ביכוריך", כמו "ביכורי מעשיך"¹⁴²⁹, ולמה נאמר "ביכורי אדמתך" [ואם כדי ללמדנו שהחיוב דביכורים הוא רק מפרי האדמה, ולא ממין הבהמה, הול"ל "ביכורי האדמה"¹⁴³⁰], ועל זה מפרש רש"י שהדיוק ד"ביכורי אדמתך" הוא לפי ש"אין ביכורים אלא משבעת המינין .. האמורים בשבח ארצך".

קמזכא. ומוסיף רש"י (בד"ה הב') לבאר תיבת "מראשית" – דלכאורה עדיין אינו מובן63:

קמחהפירוש ד"מראשית ולא כל ראשית", מבאר רק היתור דאות מ"ם

קמט322
("מראשית"), אבל עדיין אינו מובן מדוע נכתבה תיבת "ראשית" בכללותה: הרי היתור דאות מ"ם הי' יכול להיות גם בתיבת "כל (פרי האדמה)" – "מכל פרי האדמה", ללמדנו שלא "כל פרי האדמה" חייב בביכורים, אלא החיוב דביכורים הוא "מכל פרי האדמה", משבעת המינים דוקא?

קנ[ואין לומר שהפירוש ד"ראשית" הוא מלשון חשיבות (ע"ד שפירש רש"י בריש פרשת בראשית), שצ"ל פירות חשובים – שהרי מהיתור דמ"ם ("מכל פרי האדמה") יודעים כבר שאין מביאים ביכורים אלא משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, שהם פירות משובחים וחשובים].

קנאולכן מוסיף רש"י לפרש תיבת "מראשית" (תיבת "ראשית" עצמה, מלבד היתור דאות מ"ם) – ראשית בזמן: "אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה כו'", היינו, שהחיוב דביכורים הוא בנוגע לפירות שצמחו ראשונה.

קנבכב. אמנם, אי אפשר לומר שכאשר "רואה תאנה שבכרה", הנה תיכף ומיד צריך לקחתה ולהביאה "אל המקום אשר יבחר ה'" – כי:

קנגבפסוק שלאח"ז58 מפרש רש"י מ"ש "הגדתי היום", "פעם אחת בשנה, ולא שתי פעמים".

קנדואם נאמר שתיכף ומיד כשרואה תאנה שבכרה צריך לקחתה ולהביאה לירושלים – עוד לפני שנתבשלו הפירות משאר ז' המינין (שהרי אין כל מיני הפירות מבשילים באותו זמן) – הנה לאחרי שכבר הביא ביכורים ממין א' ואמר "הגדתי גו'" (מקרא ביכורים), הרי כשיחזור ויביא ביכורים משאר ז' המינים שנתבשלו לאח"ז, לא יוכל לקיים ההגדה, להיותה "פעם אחת בשנה, ולא שתי פעמים"*.

קנה*) שהרי הדין ד"פעם אחת כו'" הוא לענין קריאה, ולא לענין הבאה, כמ"ש הרמב"ם (הל' ביכורים פ"ד הי"א) "הביא ביכוריו מאחד מן המינים וקרא, וחזר והביא ביכורים ממין אחר, אינו קורא עליהם, שנאמר הגדתי היום, פעם אחת בשנה הוא מגיד ולא שתים". ואין לומר שע"ד הפשט אין לחלק בין הבאה להגדה (וגם אינו יכול לחזור ולהביא ממין אחר) – שהרי זהו היפך סברת פרש"י עה"ת, שהעתיק גם תיבת "הגדתי" (אף דלכאורה הול"ל רק "היום"). ופשוט.

קנוועפ"ז, הרי תמיד לא תהי' ההגדה כי אם על מין אחד (הראשון) – שזהו היפך הסברא הפשוטה!

קנזולאידך גיסא, לדחות קיום מצות ביכורים עד שיראה שביכרו

קנח323
פירות מכל שבעת המינים – הרי זה "כפוי טובה" הכי גדול, שטובת ששה מינים אינה תופסת מקום אצלו כלל, עד שיקבל גם מין שביעי!

קנטועכצ"ל, שכאשר "אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה", חייב הוא לעשות פעולה מסויימת בקיום מצות ביכורים, ולכן מוכרח רש"י להוסיף: "ואומר הרי זו ביכורים"*.

קס*) ולא כתב "ומקדישה" (כבפ' משפטים) – כי רק כאן (שנאמר "הגדתי היום", "פעם אחת בשנה ולא שתי פעמים") צריך לשלול הלקיחה וכו' (כדי שתהי' ההגדה על כל שבעת המינים), ולכן מפַרט שצ"ל רק דיבור ("ואומר") ולא מעשה.

קסאכג. אך עדיין יש מקום לשאלה:

קסבהבן חמש למקרא יודע שאסור להביא לידי תקלה, כמ"ש¹⁴³¹ "ולפני עור לא תתן מכשול", וכפי שפירש רש"י על הפסוק¹⁴³² "ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת ואת הבהמה תהרוגו", "אם אדם חטא, בהמה מה חטאה, אלא מפני שבאה לאדם תקלה על ידה, לפיכך אמר הכתוב תסקל, ק"ו לאדם שיודע להבחין בין טוב לרע וגורם רעה לחבירו לעבור עבירה".

קסגובנדו"ד: כאשר "רואה תאנה שבכרה .. ואומר הרי זו ביכורים", ומשאירה באילן, ורק לאחרי משך זמן (כשיבכירו שאר מיני פירות) יחזור ויקחנה כדי להביאה לירושלים – עלול הוא להביא לידי תקלה, שהרי יתכן שבינתיים יכנס מישהו לשדה ויקח תאנה זו, כיון שלא ידע שהופרשה לביכורים?!

קסדולכן אומר רש"י: "כורך עלי' גמי לסימן", שזהו דבר המוכרח כדי שלא לבוא לידי תקלה.

קסהולא עוד אלא שרש"י מדייק ומקדים "כורך עלי' גמי לסימן" לפני ש"אומר הרי זו ביכורים" – כדי שלא תהי' אפשרות לענין של תקלה אפילו לרגע אחד.

קסוכד. ויש להוסיף בפירוש רש"י הנ"ל – בנוגע להלכה:

קסזנתבאר לעיל (סט"ז) בדברי רש"י "מראשית ולא כל ראשית, שאין כל הפירות חייבין בביכורים אלא שבעת המינין בלבד", שהלימוד מתיבת "מראשית" הוא שרק מקצת מיני פירות חייבים בביכורים, ולא שהחיוב

קסח324
דביכורים הוא להביא רק מקצת מהפירות. ועפ"ז נמצא, שיכול אדם להביא את כל הפירות בתור ביכורים60.

קסטוכן הוא ע"פ הלכה – כדאיתא במשנה¹⁴³³ "עושה אדם כל שדהו ביכורים", וכדאיתא בירושלמי¹⁴³⁴ דילפינן ממ"ש¹⁴³⁵ "וראשית כל ביכורי כל", דלא כבתרומה ש"אין אדם עושה כל שדהו תרומה"¹⁴³⁶, וכן בחלה, שאין אדם עושה כל עיסתו חלה¹⁴³⁷ (כנ"ל (סט"ז) מפירוש רש"י עה"פ "מראשית עריסותיכם", "מקצתה ולא כולה"), כמדובר פעם בארוכה פרטי הענינים בזה.

קעכה. וההוראה מזה בעבודת ה':

קעאכאשר יהודי רוצה לעשות כל שדהו תרומה או חלה, מבלי להשאיר לעצמו חולין, והיינו, שיהי' מופרש לגמרי מעניני העולם, ויעסוק אך ורק בעניני קדושה בלבד – אזי אומרים לו: לא זו הדרך אשר חפץ בה ה'!

קעבבשבתות ובימים טובים צריך יהודי לעסוק בעניני קדושה בלבד, אבל בימות החול – רצונו של הקב"ה שיהיו ליהודי גם קצת עניני חולין, והיינו, שלאחרי שמתפלל ולומד, "מבית הכנסת לבית המדרש"¹⁴³⁸, אזי "הנהג בהן מנהג דרך ארץ"¹⁴³⁹, שיוצא לעסוק בעניני העולם, כדי לבררם כו', וע"ד מ"ש¹⁴⁴⁰ "עזוב תעזוב עמו", ועד שפועל שגם עניני החולין יהיו על טהרת הקודש¹⁴⁴¹; אבל לא באופן שמלכתחילה אין לו עניני חולין כלל.

קעג[וע"ד המאמר הידוע של ר' שמשון מאָסטראָפּאָלי¹⁴⁴²: "טובה הפרישות עם הבריות וההתבודדות בתוך בני אדם", והיינו, שצריך להיות דוקא עם הבריות, בתוך בני אדם, ובמצב זה גופא – באופן של פרישות כו'].

קעדוכדאיתא בגמרא81 בנוגע לדברי ר' ישמעאל בפירוש מ"ש¹⁴⁴³ "ואספת דגנך", "לפי שנאמר¹⁴⁴⁴ לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול

קעה325
דברים ככתבן, תלמוד לומר ואספת דגנך, הנהג בהן מנהג דרך ארץ", ולעומת זאת, דברי רשב"י "אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וכו' תורה מה תהא עלי', אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים" – "הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרשב"י ולא עלתה בידן".

קעואמנם, כל זה הוא בנוגע לתרומה וחלה, שאין לו לעשות כל עניניו תרומה וחלה; אבל בנוגע לביכורים – שבאים משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל – "עושה אדם כל שדהו ביכורים".

קעזועד"ז בעבודת האדם: כאשר מדובר אודות עניניו המשובחים והמובחרים ביותר, הנה אם רוצה לעשות את כולם ביכורים, ליתן את כולם לה' – יכול שפיר לעשות זאת ("זאָל ער דאָס טאָן געזונטערהייט"...).

קעח(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א¹⁴⁴⁵:) "ובת קול מברכתו הבאת ביכורים היום תשנה לשנה הבאה"¹⁴⁴⁶.

קעט* * *

קפכו. בסיום שיחת כ"ף אלול הנ"ל¹⁴⁴⁷, דיבר כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות ניגון ה"ארבע בבות" של רבינו הזקן, ומצויין בהשיחה: וכל המסובים מנגנים ניגון ה"ארבע בבות" בהתעוררות גדולה.

קפא(והמשיך כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

קפבבדרך כלל נזהרים שלא לנגן ניגון ה"ארבע בבות" אלא בזמנים מיוחדים¹⁴⁴⁸.

קפגאמנם, בעמדנו ביום ח"י אלול, יום הולדת של הבעש"ט ואדמו"ר הזקן,

קפדובפרט בקביעות שנה זו שח"י אלול חל ביום השבת,

קפהומה גם שהשנה כולה היא שנת השמיטה, "שבת להוי' .. שבת שבתון"¹⁴⁴⁹, ועומדים כבר קרוב לסיומה, שאז ("מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות"¹⁴⁵⁰, "במוצאי יום טוב הראשון של חג הסכות שהוא תחילת ימי חולו של מועד של שנה שמינית"¹⁴⁵¹) ישנו הציווי "תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם הקהל את העם האנשים והנשים

קפו326
והטף גו'"¹⁴⁵², "להקהיל כל ישראל אנשים ונשים וטף בכל מוצאי שמיטה בעלותם לרגל ולקרות באזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותם במצות ומחזקות ידיהם בדת האמת .. והמלך הוא שיקרא באזניהם כו'"¹⁴⁵³ – המלך דוקא, ואם אין מלך אין קורין, ולכמה דעות צ"ל עכ"פ הגדול שבגדולים¹⁴⁵⁴,

קפזהרי כיון שזהו ח"י אלול מיוחד, שחל בשבת, ובשנת השמיטה – שזהו דבר נדיר, אחת לשבע שנים – ינגנו עתה ניגון ה"ארבע בבות", ובודאי יהי' זה לטובה ולברכה, ויומשכו כל ההמשכות בגשמיות וברוחניות, כל טוב גשמי וכל טוב רוחני.

קפחובלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר בסיום שיחה הנ"ל: "כתיבה וחתימה טובה בגשמיות וברוחניות לנו ולמשפחותינו ולכלל ישראל. לשנה טובה תכתבו ותחתמו".

קפט______  ______