Chabad Library · The Rebbe
Toras Menachem·
א(הנחה בלתי מוגה)
בהחודש411
גהזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה412, ואמרו רז"ל413 משבחר הקב"ה בעולמו קבע בו ראשי חדשים ושנים, וכשבחר ביעקב ובניו קבע בו ראש חודש של גאולה. וצריך להבין מהו הטעם שדוקא במצות קידוש החודש נאמר לכם, הרי ישנם בתורה כו"כ מצוות שניתנו רק לבנ"י ואעפ"כ לא נאמר בהם לכם, והפעם הראשונה שנאמר לכם הרי זה במצות קידוש החודש דוקא. גם צריך להבין מ"ש החודש הזה לכם, דמשמע שע"י שהחודש הוא בבחי' הזה אזי נעשה לכם, וצריך להבין הקישור ביניהם.
דב) ולהבין
הזה יש להקדים תחילה משנת"ל (במאמר דפורים414, שמיוסד על מאמר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע415) בפירוש תיבת זה, שענינו גילוי, שמתגלה לא רק מציאות הדבר, אלא שגם מהותו, דהיינו מה שהוא, בא בגילוי. וזהו שאמרו רז"ל416 כל הנביאים נתנבאו בכה נוסף עליהם משה שנתנבא בזה, דאף שגם נבואת כל הנביאים היתה באופן של ראי' ממש, ראי' גשמית ומוחשית417, מ"מ, אצל כל שאר הנביאים היתה הראי' רק במציאות דאלקות418, משא"כ אצל משה היתה הראי' במהות דאלקות. ונתבאר לעיל419 שבענין הספירות קאי זה על בחי' ז"א. וכמו"כ נקראת החכמה בשם זה, וכן גם הכתר נקרא בשם זה, והיינו פנימיות הכתר, משא"כ חיצוניות הכתר נקראת בשם כה, וכן הבינה נקראת בשם כה. וזהו גם הענין שכל הנביאים נתנבאו בכה ומשה נתנבא בזה, דאף שמבואר בכ"מ שכה וזה הם כנגד מלכות וז"א, הנה לפעמים
ו239
מבואר שהם כנגד בינה וחכמה, וזהו שמשה נתנבא בזה, בחי' חכמה, שזהו ענינו של משה, כמ"ש420 ונחנו מה.
מבואר שהם כנגד בינה וחכמה, וזהו שמשה נתנבא בזה, בחי' חכמה, שזהו ענינו של משה, כמ"ש420 ונחנו מה.
זונתבאר
חבזה9, שאף שהענין שבינה נקראת כה הוא לכאורה רק לגבי חכמה, מ"מ, מבאר כ"ק אדנ"ע שזהו גם לגבי ז"א (שנקרא זה), אף שבינה היא למעלה מז"א, והיינו, לפי שעיקר ענין הגילוי (זה) הוא בז"א, משא"כ בבינה, אף שהיא למעלה מז"א. וכידוע המשל בזה מהבעש"ט ז"ל421 מענין השווינדל טרעפּ, שכאשר עומד במדריגה עליונה יותר, אבל היא מאחורי העמוד, אזי אינו רואה את הצורה שבראש העמוד, אף שראה אותה כשהיתה נכחו בעמדו במדריגה התחתונה.
טוהנה
יכשם שהמעלה דבחי' ז"א שנקרא זה (שמורה על ענין הגילוי) היא לא רק לגבי בחי' מלכות, אלא גם לגבי בחי' בינה שנקראת כה, כמו"כ גם המעלה דבחי' חכמה שנקראת זה היא לא רק לגבי בחי' בינה, אלא גם לגבי בחי' (חיצוניות) הכתר שנקראת כה.
יאג) וביאור
יבהענין, דהנה422, בחי' החכמה אינה התפשטות מאיזה דבר, כי אם, ענין ודבר עצמי, והיינו, שנמצאת ממקורה לא בבחי' גילוי והתפשטות, אלא בבחי' עצמי. וז"ש423 והחכמה מאין תמצא, אין הוא בחי' הכתר424, ומשם נמצאת החכמה בדרך יש מאין, וזהו תמצא, כמו המציאה, שהמוצא את המציאה אינו יודע מאין באה המציאה425, וכמו"כ בחי' החכמה אינה מרגשת את מקורה, והיינו לפי שאינה גילוי והתפשטות מאיזה דבר, אלא ענין עצמי. והדוגמא לזה הוא מיש הנברא, דהנה, מציאות היש אינה התפשטות מהרוחניות, שהרי עד כמה שתהי' התפשטות הרוחנית ה"ז ישאר ענין רוחני, ולא יתהווה מזה דבר גשמי (כמבואר בכמה מאמרים426), אלא התהוות מציאות גשמי היא בדרך יש מאין, שהיש
יג240
מרגיש שהוא מציאות בפני עצמו, וכל מה שרואה בעולם, הנה ללא התבוננות, נראה בעיניו שהוא מציאות בפני עצמו, והיינו לפי שהתהוות היש היא ממהותו ועצמותו של המאציל ב"ה שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו, ולכן הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש בלי שום עילה וסיבה אחרת קודמת ליש הזה (כמבואר באגה"ק427), ומשום זה נרגש אצל היש שאין לו עילה כו', היינו, שאינו בבחי' התפשטות ממקורו. ומ"ש בשער היחוד והאמונה428 שבאמת אינו דבר בפני עצמו אלא כמו התפשטות האור מהשמש, הנה זהו לפי אמיתית הענין, שבאמת אינו בבחי' יש, אלא הוא הארה מתפשטת ממקורו, והוא בחי' אין ורוחני, אבל בהרגש הנברא הרי הוא יש שאין לו עילה כו', וא"כ, בזה שהוא יש, אינו בחי' התפשטות ממקורו, אלא הוא דבר עצמי. וכן הוא בענין החכמה, שאינה בבחי' גילוי והתפשטות, אלא בבחי' דבר עצמי, אלא שאין זה כמו היש הנברא שנתחדש דבר שנמצא בבחי' מציאות יש, משא"כ ההתחדשות שבבחי' החכמה היא שנמצא בבחי' מציאות אור, אלא שאין זה אור מתפשט, כי אם אור עצמי. וכן גם הביטול דחכמה הוא ביטול עצמי, והיינו, שהביטול אינו מצד איזה טעם והתבוננות (כמו הביטול שנעשה בהמדות), אלא הוא ביטול עצמי מצד עצמו429 (וכמו שרואים באדם למטה, שיש בני אדם שהם בטלים בעצם, ואינם צריכים לענין של טעם והתבוננות כו'), ומשום זה היא כלי להשראת אוא"ס, כמ"ש רבינו הזקן בתניא430: שמעתי ממורי ע"ה פי' וטעם למ"ש בע"ח431 שאור א"ס ב"ה אינו מתייחד אפילו בעולם האצילות אלא ע"י התלבשותו תחילה בספי' חכמה, והיינו משום שא"ס ב"ה הוא אחד האמת שהוא לבדו הוא ואין זולתו, וזו היא מדריגת החכמה.
מרגיש שהוא מציאות בפני עצמו, וכל מה שרואה בעולם, הנה ללא התבוננות, נראה בעיניו שהוא מציאות בפני עצמו, והיינו לפי שהתהוות היש היא ממהותו ועצמותו של המאציל ב"ה שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו, ולכן הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש בלי שום עילה וסיבה אחרת קודמת ליש הזה (כמבואר באגה"ק427), ומשום זה נרגש אצל היש שאין לו עילה כו', היינו, שאינו בבחי' התפשטות ממקורו. ומ"ש בשער היחוד והאמונה428 שבאמת אינו דבר בפני עצמו אלא כמו התפשטות האור מהשמש, הנה זהו לפי אמיתית הענין, שבאמת אינו בבחי' יש, אלא הוא הארה מתפשטת ממקורו, והוא בחי' אין ורוחני, אבל בהרגש הנברא הרי הוא יש שאין לו עילה כו', וא"כ, בזה שהוא יש, אינו בחי' התפשטות ממקורו, אלא הוא דבר עצמי. וכן הוא בענין החכמה, שאינה בבחי' גילוי והתפשטות, אלא בבחי' דבר עצמי, אלא שאין זה כמו היש הנברא שנתחדש דבר שנמצא בבחי' מציאות יש, משא"כ ההתחדשות שבבחי' החכמה היא שנמצא בבחי' מציאות אור, אלא שאין זה אור מתפשט, כי אם אור עצמי. וכן גם הביטול דחכמה הוא ביטול עצמי, והיינו, שהביטול אינו מצד איזה טעם והתבוננות (כמו הביטול שנעשה בהמדות), אלא הוא ביטול עצמי מצד עצמו429 (וכמו שרואים באדם למטה, שיש בני אדם שהם בטלים בעצם, ואינם צריכים לענין של טעם והתבוננות כו'), ומשום זה היא כלי להשראת אוא"ס, כמ"ש רבינו הזקן בתניא430: שמעתי ממורי ע"ה פי' וטעם למ"ש בע"ח431 שאור א"ס ב"ה אינו מתייחד אפילו בעולם האצילות אלא ע"י התלבשותו תחילה בספי' חכמה, והיינו משום שא"ס ב"ה הוא אחד האמת שהוא לבדו הוא ואין זולתו, וזו היא מדריגת החכמה.
ידד) והנה
טוכיון שהחכמה היא בחי' עצמי, לכן נמצאת בחי' החכמה בכל דבר, וכמו שמכל דבר יכולים להוציא שמן כו', כי, להיותה בחי' עצמי הרי היא נמשכת בכל מקום432. ועוד זאת, שכל המדריגות שלמעלה ממדריגת החכמה ישנם בחכמה, והיינו לפי שהחכמה היא בחי' עצמי לכן יש בה הכל, וכל מה שיש ונמצא בבחי' החכמה ה"ז בחי' העצמות של מדריגה זו, דכיון שהחכמה היא בחי' עצמי בעצם מהותה,
טז241
הנה כל מה שמתלבש בה הוא בחי' העצמות. ולכן גם התגלות כל המדריגות היא ע"י החכמה, אלא שענין הגילוי הוא עד כמה ששייך גילוי בבחי' העצם, והיינו, שגם הגילוי של כל הענינים הוא כפי שהם בהעצם. וזהו שגילוי החכמה הוא באופן של נקודה, דלכאורה, איך שייך שיהי' גם גילוי וגם נקודה, אך הענין הוא, שהגילוי בחכמה הוא באופן שכל דבר מתגלה כפי שהוא בעצם, ולכן הגילוי הוא באופן של נקודה433. והדוגמא לזה הוא מטיפת האב שיש בה מכל האברים ומכל הכחות והעצמות של הנפש, שזהו בחי' העצמות של כל הדברים. ודוגמתו למעלה היא בחי' החכמה, שנקראת טיפת אבא, שיש בזה הכל, והכל הוא בחי' העצמיות. ויתירה מזה, שאין זה רק כמו טיפת האב שכוללת רק מה שיומשך ויתגלה ממנה, אלא היא כוללת גם בחי' העצמיות שאינו יכול לבוא בבחי' התפשטות וגילוי, והדוגמא לזה היא נקודת הרושם, שלא זו בלבד שכוללת בעצמה כל מה שנתגלה אח"כ בסדר השתלשלות, אלא נמצא בה גם מבחי' העצמיות שאינו יכול לבוא בבחי' התפשטות וגילוי בסדר השתלשלות, בחי' העצם שלמעלה מבחי' ממכ"ע וסוכ"ע כו'. ובפרט ע"פ הידוע שנקודת הרושם הוא אות יו"ד דשם הוי' הכללי שבכללות המשכת הקו434, וגם החכמה היא אות יו"ד דשם הוי'435, ולכן יש להם שייכות זה לזה. אבל יש גם חילוק ביניהם, שנקודת הרושם היא בבחי' העלם, ואף שהכוונה בזה היא בשביל הגילוי436, מ"מ ה"ז נקודה העלמית, משא"כ נקודת החכמה היא בבחי' גילוי, אלא שהגילוי הוא באופן שמתגלה עצם הדבר, כי, כל ענין החכמה הוא גילוי, היינו, לגלות את כל הענינים כפי שהם מצד העצם. ולכן נקראת החכמה בשם זה (משא"כ חיצוניות הכתר, שנקראת בשם כה437). וזהו גם שלעת"ל כתיב438 ולא ילמדו עוד איש את רעהו, כי יתגלה בחי' העצמות שבכאו"א, ולכן לא יצטרך לקבל כו'.
הנה כל מה שמתלבש בה הוא בחי' העצמות. ולכן גם התגלות כל המדריגות היא ע"י החכמה, אלא שענין הגילוי הוא עד כמה ששייך גילוי בבחי' העצם, והיינו, שגם הגילוי של כל הענינים הוא כפי שהם בהעצם. וזהו שגילוי החכמה הוא באופן של נקודה, דלכאורה, איך שייך שיהי' גם גילוי וגם נקודה, אך הענין הוא, שהגילוי בחכמה הוא באופן שכל דבר מתגלה כפי שהוא בעצם, ולכן הגילוי הוא באופן של נקודה433. והדוגמא לזה הוא מטיפת האב שיש בה מכל האברים ומכל הכחות והעצמות של הנפש, שזהו בחי' העצמות של כל הדברים. ודוגמתו למעלה היא בחי' החכמה, שנקראת טיפת אבא, שיש בזה הכל, והכל הוא בחי' העצמיות. ויתירה מזה, שאין זה רק כמו טיפת האב שכוללת רק מה שיומשך ויתגלה ממנה, אלא היא כוללת גם בחי' העצמיות שאינו יכול לבוא בבחי' התפשטות וגילוי, והדוגמא לזה היא נקודת הרושם, שלא זו בלבד שכוללת בעצמה כל מה שנתגלה אח"כ בסדר השתלשלות, אלא נמצא בה גם מבחי' העצמיות שאינו יכול לבוא בבחי' התפשטות וגילוי בסדר השתלשלות, בחי' העצם שלמעלה מבחי' ממכ"ע וסוכ"ע כו'. ובפרט ע"פ הידוע שנקודת הרושם הוא אות יו"ד דשם הוי' הכללי שבכללות המשכת הקו434, וגם החכמה היא אות יו"ד דשם הוי'435, ולכן יש להם שייכות זה לזה. אבל יש גם חילוק ביניהם, שנקודת הרושם היא בבחי' העלם, ואף שהכוונה בזה היא בשביל הגילוי436, מ"מ ה"ז נקודה העלמית, משא"כ נקודת החכמה היא בבחי' גילוי, אלא שהגילוי הוא באופן שמתגלה עצם הדבר, כי, כל ענין החכמה הוא גילוי, היינו, לגלות את כל הענינים כפי שהם מצד העצם. ולכן נקראת החכמה בשם זה (משא"כ חיצוניות הכתר, שנקראת בשם כה437). וזהו גם שלעת"ל כתיב438 ולא ילמדו עוד איש את רעהו, כי יתגלה בחי' העצמות שבכאו"א, ולכן לא יצטרך לקבל כו'.
יזה) ועפ"ז
יחיתבאר גם מ"ש החודש הזה גו', דהנה, החודש קאי על ספירת המלכות, והזה קאי על ז"א (כנ"ל שז"א נקרא זה), והחודש הזה הו"ע יחוד ז"א ומלכות, יחוד שמשא וסיהרא (שזהו ענין
יט242
ראש חודש439), ושרשו הוא מבחי' יחוד פנימי דחכמה ובינה440 (כנ"ל שגם חכמה נקרא זה, ואדרבה, עיקר ענין "זה" הוא בחכמה), וע"י יחוד פנימי דחו"ב נעשה גם יחוד ז"א ומלכות, יחוד שמשא וסיהרא. ובענין היחוד פנימי דחו"ב שבר"ח הנה חודש ניסן הוא הראשון441, שזהו שנאמר בו החודש הזה גו' ראש חדשים. וזהו גם מה שמבואר במאמרי אדמו"ר הצ"צ442 ואדמו"ר מהר"ש443 בענין י"ב ראשי חדשים שהם כנגד י"ב צירופי שם הוי' (שהם מבחי' זה), שבר"ח ניסן מאיר צירוף שם הוי' כסדרו (משא"כ בשאר ראשי חדשים שצירוף שם הוי' אינו כסדרו), והיינו, ששם הוי' הוא בגילוי (שהרי שינוי הצירוף הו"ע של העלם)444, ולכן אז הוא עיקר הענין דהחודש הזה, שזה ענינו גילוי. ויש להוסיף, שהחילוק בין ב' הבחי' שנקראים בשם זה, ז"א וחכמה, הוא ע"ד החילוק בין פ"א זה לב"פ זה, כדאיתא במדרש445 שבעוה"ז אמרו ישראל זה פעם אחת, זה אלי446, ולעת"ל יאמרו ב"פ זה, שנאמר447 ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה גו' זה הוי' קוינו לו גו', והיינו448, דכיון שזה מורה על הגילוי, הנה ב"פ זה מורה שהגילוי הוא ממדריגה נעלית יותר, והיינו, שגילוי שם הוי' (זה) עכשיו הוא בחי' שם הוי' דלתתא, ולעת"ל יהי' גילוי בחי' שם הוי' דלעילא, ועד"ז הוא גם החילוק בין ז"א לחכמה, כי, ספירת החכמה, עם היותה ראשית ההשתלשלות, הרי עיקר ההשתלשלות מתחיל מספירת הבינה, ואילו החכמה היא למעלה מהשתלשלות449 (ע"ד שם הוי' דלעילא). וע"ד החילוק שבין ד"פ אמת שלפני עזרת (שהם ד' אותיות שם הוי' דלתתא) וד"פ אמת שבעזרת (שהם ד' אותיות שם הוי' דלעילא)450, שזהו"ע אמת לאמיתו451, והרי אמיתית ענין האמת הוא בחי' החכמה452. ועיקר גילוי בחי' זו יהי' לעת"ל, שאז יתגלו כל הענינים, לא רק בחי' ממכ"ע וסוכ"ע, אלא גם בחי' העצם שלמעלה משניהם.
ראש חודש439), ושרשו הוא מבחי' יחוד פנימי דחכמה ובינה440 (כנ"ל שגם חכמה נקרא זה, ואדרבה, עיקר ענין "זה" הוא בחכמה), וע"י יחוד פנימי דחו"ב נעשה גם יחוד ז"א ומלכות, יחוד שמשא וסיהרא. ובענין היחוד פנימי דחו"ב שבר"ח הנה חודש ניסן הוא הראשון441, שזהו שנאמר בו החודש הזה גו' ראש חדשים. וזהו גם מה שמבואר במאמרי אדמו"ר הצ"צ442 ואדמו"ר מהר"ש443 בענין י"ב ראשי חדשים שהם כנגד י"ב צירופי שם הוי' (שהם מבחי' זה), שבר"ח ניסן מאיר צירוף שם הוי' כסדרו (משא"כ בשאר ראשי חדשים שצירוף שם הוי' אינו כסדרו), והיינו, ששם הוי' הוא בגילוי (שהרי שינוי הצירוף הו"ע של העלם)444, ולכן אז הוא עיקר הענין דהחודש הזה, שזה ענינו גילוי. ויש להוסיף, שהחילוק בין ב' הבחי' שנקראים בשם זה, ז"א וחכמה, הוא ע"ד החילוק בין פ"א זה לב"פ זה, כדאיתא במדרש445 שבעוה"ז אמרו ישראל זה פעם אחת, זה אלי446, ולעת"ל יאמרו ב"פ זה, שנאמר447 ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה גו' זה הוי' קוינו לו גו', והיינו448, דכיון שזה מורה על הגילוי, הנה ב"פ זה מורה שהגילוי הוא ממדריגה נעלית יותר, והיינו, שגילוי שם הוי' (זה) עכשיו הוא בחי' שם הוי' דלתתא, ולעת"ל יהי' גילוי בחי' שם הוי' דלעילא, ועד"ז הוא גם החילוק בין ז"א לחכמה, כי, ספירת החכמה, עם היותה ראשית ההשתלשלות, הרי עיקר ההשתלשלות מתחיל מספירת הבינה, ואילו החכמה היא למעלה מהשתלשלות449 (ע"ד שם הוי' דלעילא). וע"ד החילוק שבין ד"פ אמת שלפני עזרת (שהם ד' אותיות שם הוי' דלתתא) וד"פ אמת שבעזרת (שהם ד' אותיות שם הוי' דלעילא)450, שזהו"ע אמת לאמיתו451, והרי אמיתית ענין האמת הוא בחי' החכמה452. ועיקר גילוי בחי' זו יהי' לעת"ל, שאז יתגלו כל הענינים, לא רק בחי' ממכ"ע וסוכ"ע, אלא גם בחי' העצם שלמעלה משניהם.
כ243
ו) וזהו
ו) וזהו
כאגם מש"נ החודש הזה לכם, כי, כאשר ישנו הענין דהחודש הזה, שהו"ע יחוד שמשא וסיהרא, שבשרשו הו"ע יחוד חו"ב, אזי נעשה לכם, יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך453, כי, מצד בחי' החכמה (יחו"ד חו"ב) שלמעלה מהשתלשלות, אין מקום ליניקת החיצונים454.
כבוענינו
כגבעבודה, כמבואר בתניא455 שאוא"ס ב"ה מלובש בבחי' החכמה שבנפש האדם יהי' מי שיהי' מישראל, והו"ע נקודת היהדות שבכאו"א מישראל, ומצד זה יש בו ביטול עצמי456, היינו, לא רק ביטול שמצד טעם והתבוננות, או מצד זה שנמצא בד' אמות של מי שגדול הימנו, שביטול זה אינו שוה בכל, אלא יש בו חילוקי דרגות, שיש כאלו שהביטול אצלם הוא ביותר, ויש כאלו שאין אצלם הביטול כ"כ, ויש כאלו שאין אצלם ביטול זה כלל, משא"כ הביטול עצמי שמצד בחי' החכמה שבנפש שבו מלובש אוא"ס ב"ה, ישנו תמיד בכאו"א מישראל, ומתעורר כשבאים לידי נסיון בדבר אמונה כו' [וכמו בימי הפורים, שעמדו במס"נ במשך כל השנה ולא עלתה בלבם מחשבת חוץ ח"ו, כדאיתא בתו"א457], לעמוד בנסיון למסור נפשו אפילו שלא לעשות רק איזה מעשה לבד נגד אמונת ה' אחד, כגון להשתחוות לע"ז אף שאינו מאמין בה כלל בלבו.
כדז) וזהו
כההחודש הזה לכם, שכאשר ישנו הגילוי דבחי' זה, אזי נעשה לכם (כנ"ל), ועז"נ ראשון הוא לכם לחדשי השנה, שהגילוי דבחי' זה (שעי"ז נעשה לכם) נמשך על כל השנה. ועי"ז נעשה ענין הגאולה, כנ"ל שכשבחר ביעקב ובניו קבע בו ראש חודש של גאולה, שזהו"ע יצי"מ, וכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות458, בגאולה העתידה לבוא ע"י משיח צדקנו.
כו______ ______