Toras Menachem·5727 - Part Three·Sicha of Shabbos Parshas Nitzavim-Vayeilech·25 Elul 5727תורת מנחם·נ - שנת תשכ"ז - חלק שלישי ערוך·בס"ד. שיחת ש"פ נצבים-וילך·כ"ה אלול·ה'תשכ"ז

אבלתי מוגה

בא. ידוע מה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם אדמו"ר הזקן, ששמע ממורו ורבו הרב המגיד בשם מורו ורבו הבעש"ט נ"ע¹⁷¹³:

ג"החודש השביעי שהוא החודש הראשון לחדשי השנה, הקב"ה בעצמו מברכו בשבת מברכים, שהוא השבת האחרון דחודש אלול, ובכח זה, ישראל מברכים את החדשים יא פעמים בשנה".

דוממשיך לבאר השייכות לפרשת נצבים:

ה"כתיב¹⁷¹⁴ אתם נצבים היום, דהיום קאי על ראש השנה שהוא יום הדין, וכמ"ש¹⁷¹⁵ ויהי היום גו', ותרגם, והוה יום דינא רבא, ואתם נצבים, קיימים ועומדים, והיינו שזוכים בדין.

וובשבת שלפני ר"ה, שהוא שבת האחרון דחודש אלול, קוראין אז פרשת אתם נצבים, דזהו ברכתו של הקב"ה, בשבת מברכים חודש השביעי, שהוא המשובע והמשביע ברוב טוב לכל ישראל על כל השנה".

זב. והענין בזה:

חידוע שפרשת נצבים קורין לעולם קודם ר"ה¹⁷¹⁶, בתור הכנה לר"ה (אלא שלפעמים מוסיפין וקוראים גם פרשת וילך לפני ר"ה), כמרומז בתיבת "היום", בה"א הידיעה, דקאי על ר"ה, שהוא "יום דינא רבא".

טויש לבאר דיוק הלשון "יום דינא רבא" – שהרי אמרו רז"ל¹⁷¹⁷ "אדם נידון בכל יום", אלא שזהו רק דין פרטי, ואילו הדין שבר"ה הוא "דינא רבא".

יועל זה באה ברכתו של הקב"ה – "אתם נצבים", "קיימים ועומדים",

יא– כי, הלשון "נצבים" מורה על עמידה בתוקף ללא שינוי, וכפי שמצינו הלשון "נצב" בנוגע למלך, כמ"ש¹⁷¹⁸ "נצב מלך", והרי אצל המלך

יב387
אין שינויים, והיינו, שכל השינויים שישנם במדינה, אינם פועלים שינוי במלך, אע"פ שהשינויים הם מצד המלך, ואדרבה, בגלל שהשינויים הם מצד המלך עצמו, לכן אין זה נחשב לשינוי לגביו, וע"ד המבואר בכ"מ בדרושי חסידות¹⁷¹⁹ בנוגע למדידה והגבלה, שמדידה והגבלה עצמית (שהוא מודד ומגביל את עצמו) אינה נחשבת למדידה והגבלה –

יגוממשיך לבאר הענין ד"נצבים", "קיימים ועומדים" – "והיינו שזוכים בדין".

ידויש להוסיף, שברכתו של הקב"ה מתבטאת לא רק בענין ד"נצבים", אלא גם בענין ד"היום" – כפירוש רש"י¹⁷²⁰ "כיום הזה שהוא קיים .. ומאיר כו'".

טוויתירה מזה: כיון שבתיבת "היום" יש שני פירושים, פי' הא', שקאי על ר"ה שהוא יום הדין, ופי' הב', "כיום הזה שהוא קיים .. ומאיר .. כך עתיד להאיר לכם", וידוע שב' הפירושים שבתיבה אחת קשורים זב"ז¹⁷²¹, הרי מובן, שביום הדין גופא פועלים הענין ד"היום", "שהוא קיים .. ומאיר", והיינו, שה"דינא רבא" אינו לשם דין ח"ו, אלא כדי ש"תוציא כאור משפטינו"¹⁷²², כיום שהוא מאיר, ועד ל"אור חדש", כדברי רבינו הזקן באגה"ק¹⁷²³, ש"בכל שנה ושנה יורד ומאיר .. אור חדש ומחודש .. עליון יותר שלא הי' מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה".

טזו"זהו ברכתו של הקב"ה, בשבת מברכים חודש השביעי, שהוא המשובע (כדברי המדרש¹⁷²⁴) והמשביע ברוב טוב לכל ישראל על כל השנה", והיינו, שזוכים לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בענינים גשמיים.

יזוכיון שאצל בנ"י משתלשלים כל הענינים מהתורה – נמשכת תחילה כתיבה וחתימה טובה בנוגע ללימוד התורה, שתהי' הצלחה בלימוד התורה, נגלה וחסידות, ביתר חיות, והצלחה בקיום המצוות בהידור, ובעבודת התפלה, ועי"ז ש"בחוקותי תלכו", אזי "ונתתי גשמיכם בעתם"¹⁷²⁵, בבני חיי ומזוני רויחי, ועד לקיום היעוד "ואולך אתכם קוממיות"¹⁷²⁶, למטה מעשרה טפחים.

יח* * *

יט388
ג. לאחרי הברכה וההבטחה ד"אתם נצבים היום", וכהמשך הכתוב¹⁷²⁷ "לעברך בברית ה' אלקיך וגו'", שזוהי הברכה בכללות – ישנה גם הברכה כפי שבאה בפרטיות, שזהו מ"ש בהמשך הכתובים¹⁷²⁸ "אם יהי' נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלקיך ומשם יקחך".

כובהקדמה – שכיון שהתורה ניתנה בעולם העשי', שהוא כנגד חלק הפשט שבתורה (כמבואר בכ"מ¹⁷²⁹), הרי מובן, שהעיקר הוא קיום הענין כפשוטו, היינו, שהקב"ה יקבץ את כל בנ"י, אפילו אלו שהם במעמד ומצב של "נדחים", ועד ל"נדחך בקצה השמים", ויביא אותם מ"קצה השמים" התחתון ביותר ל"קצה השמים" העליון ביותר.

כאוכיון שצריכים לפעול זאת למטה, בעוה"ז הגשמי והחומרי שאין תחתון למטה ממנו, הרי זה צריך להיעשות ע"י הקב"ה בעצמו, וכפי שמפרש רש"י על הפסוק¹⁷³⁰ "ושב ה' אלקיך את שבותך", "כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו, כענין שנאמר¹⁷³¹ ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל".

כבכלומר: גאולה זו לא תהי' כמו הגאולות שלפני', כולל גם גאולת מצרים, שהיא השרש לכל הגאולות, שאף שנחשבת גאולה שלימה לגבי שאר הגאולות, לא היתה גאולה שלימה באמיתיות, שהרי עדיין נשארה אפשרות שלאחרי' תהי' גלות נוספת, ועד שבשעת הגאולה עצמה הי' כבר ניכר שאינה גאולה שלימה, שלכן הוצרכה להיות "בחפזון"¹⁷³², והטעם שלא היתה גאולה שלימה – לפי שלא היתה ע"י הקב"ה לבדו, אלא כמ"ש¹⁷³³ "והוי' גו'" (בתוספת וא"ו), "הוא ובית דינו"¹⁷³⁴; אבל הגאולה העתידה תהי' ע"י הקב"ה לבדו¹⁷³⁵, ולכן תהי' גאולה שלימה שאין אחרי' גלות¹⁷³⁶, והגאולה עצמה תהי' באופן ש"לא בחפזון תצאו"¹⁷³⁷, אלא "בשובה ונחת תושעון"¹⁷³⁸.

כגד. וכיון שבשבת שלפני ראש השנה (שמתברך ממנו, שהרי מיום

כד389
השבת "מתברכין כולהו יומין"¹⁷³⁹) קוראים ענין זה בתורה, ובברכה לפני' ולאחרי' – הרי בודאי שהקב"ה מקיים מ"ש בתורה, כפי שדרשו רז"ל¹⁷⁴⁰ על הפסוק¹⁷⁴¹ "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל", "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות", ובאופן ש"נזכרים ונעשים"¹⁷⁴², שעי"ז ש"נזכרים" כדבעי, אזי "נעשים" בפועל ממש בגשמיות.

כהובפרט ששנה זו היא שנת הקהל – "הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך"¹⁷⁴³, שמתאספים כולם לביהמ"ק לשמוע פרשיות התורה מפי המלך, "למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו גו'"31.

כווכן תהי' לנו – שיקויים היעוד "אם יהי' נדחך בקצה השמים משם יקבצך וגו'", וכל בנ"י יבואו לביהמ"ק וישמעו קריאת פרשיות התורה מפי המלך האמיתי – כדברי הרמב"ם¹⁷⁴⁴: "מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו .. וילחם מלחמות ה' וינצח .. ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל".

כזויקויים היעוד¹⁷⁴⁵ "ופדויי ה' ישובון", וכאמור, "בשובה ונחת תוושעון", ע"י משיח צדקנו, שיבוא ויגאלנו כו' בקרוב ממש.

כח* * *

כטה. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה אם יהי' נדחך וגו' משם יקבצך גו'.

ל* * *

לאו. כאמור לעיל (ס"ג) שכיון שהתורה ניתנה בעולם העשי', הנה העיקר הוא הלימוד ע"ד הפשט, שכנגד עולם העשי'.

לבוכפי שרואים בסדר הלימוד, שבתחילה לומדים ע"ד הפשט, ורק לאח"ז באים להלימוד ע"ד הרמז, הדרוש והסוד. וכמודגש בפירוש רש"י על התורה, כידוע פתגם רבותינו נשיאינו שיש בו "יינה של תורה"¹⁷⁴⁶, פנימיות התורה – הרי בגלוי מפרש רש"י ע"ד הפשט, אלא שבהעלם יש בו גם "יינה של תורה" (ולא להיפך, שפנימיות התורה היא בגלוי, והפשט הוא בהעלם).

לג390
ויתירה מזה: גם לאחרי שמגיעים ללימוד ע"ד השקו"ט והפלפול בכמה סברות כו', הנה הבחינה לאמיתות הדברים היא – כשרואים שסוכ"ס הרי זה מתאים עם ההלכה למעשה בפועל.

לדוכן הוא גם בתורת החסידות – כידוע הפתגם (שכבר נזכר ריבוי פעמים)¹⁷⁴⁷ שגם ההשכלה היותר עמוקה צריכה לבוא לידי ביטוי בענין של "בכן", ואז יודעים שההשכלה היא אמיתית, משא"כ אם אין מזה "בכן", יש להסתפק אם ההשכלה היא אמיתית.

להוכן הוא בכללות ענין המצוות – ש"המעשה הוא העיקר"¹⁷⁴⁸, והיינו, שאע"פ שמצוה בלא כוונה היא כגוף בלא נשמה¹⁷⁴⁹ (כמבואר בתניא¹⁷⁵⁰), מ"מ, העיקר הוא המעשה הגשמי, שלכן, מי שעושה מצוה ללא כוונה (מצד איזו סיבה, או ללא סיבה), מברך ויוצא י"ח קיום המצוה, משא"כ מי שמכוין את כל הכוונות ואינו עושה את המצוה בפועל, אינו יכול לברך ואינו יוצא י"ח קיום המצוה.

לוומזה מובן גם בנוגע למ"ש "אם יהי' נדחך גו' משם יקבצך גו'" – שענין זה צריך להיות בפועל בגשמיות.

לזוכידוע הסיפור¹⁷⁵¹ בנוגע לענין של "קץ" אודות שנה מסויימת, שכאשר הצמח-צדק אמר שאכן באותה שנה נדפס ה"לקוטי תורה", השיב אדמו"ר מהר"ש – ותשובתו נתקבלה אצל הצ"צ – שצריכים את הגאולה בפועל בגשמיות.

לחוכמו"כ בנוגע לבקשה "גלה כבוד מלכותך עלינו" – שאע"פ שגם עכשיו לא שייך ענין של גלות מצד עצמותו ית', שנמצא בכל מקום ומקום, וכלשון הידוע¹⁷⁵²: "שם שמים שגור בפי כל", מ"מ, אין זה מספיק, אלא מבקשים "גלה כבוד מלכותך עלינו", שיהי' זה בפועל ובגלוי, באופן הנראה לעיני בשר, כפי שיהי' לעתיד לבוא.

לט*

מז. ענינה של התורה – "תורה אור"¹⁷⁵³ – הוא להאיר, ועד שהתורה מאירה גם ענינים שלמעלה ממנה, וכמו ענין התשובה, שעם

מא391
היותה למעלה מהתורה, כדמוכח מזה שתשובה מכפרת גם על החסרון בענין התורה, הרי גם ענין התשובה מקורו בתורה, שזהו מ"ש בפרשתנו¹⁷⁵⁴ "כי המצוה הזאת גו'", דקאי על מצות התשובה¹⁷⁵⁵, והיינו, לפי שהתורה ענינה אור, שאינו פועל מציאות חדשה, אלא מאיר ומגלה את כל פרטי הענין, וכן הוא בנוגע לתשובה, שהתורה מגלה את כל פרטי ענין התשובה¹⁷⁵⁶.

מבובהמשך לזה, הנה כאן המקום לעורר אודות ההוספה בקביעות עתים לתורה, כולל ובמיוחד בנוגע להאורחים שהגיעו לכאן¹⁷⁵⁷.

מגובהקדמה – שאע"פ שהאורחים שהגיעו לכאן קיימו את ההוראה "הוי גולה כו'"¹⁷⁵⁸, שענין זה כשלעצמו הוא כבר שינוי ווסת¹⁷⁵⁹ לטובה, ועד שזהו ענין של מסירות-נפש, כמובן מזה שענין הגלות "שקול כמעט כצער מיתה"¹⁷⁶⁰, מ"מ, צריך להיות אצלם גם ענין ההוספה בלימוד התורה (ודוקא עי"ז יוכלו לקבל את כל הענינים כדבעי), ולכן יש לקבוע עבור האורחים שיעורים הן בנגלה והן בחסידות, ובאופן שכולם ישתתפו בשיעורים אלו (נוסף על שאר השיעורים שיש לכל אחד), כדי שתהי' גם המעלה דתלמוד תורה דרבים, שזוהי המעלה הכי גדולה בתורה גופא¹⁷⁶¹. ומה טוב – אם גם תושבי המקום יצטרפו וישתתפו בשיעורים אלו.

מדולהעיר: אצל יושבי אוהל, שתורתם אומנתם, הנה בימי חודש אלול – שהם ימי רצון ורחמים, שהמלך בשדה, ומאירים י"ג מדות הרחמים¹⁷⁶² – צריכה להיות עיקר ההוספה בענין התפלה¹⁷⁶³; אבל אצל בעלי עסק, צריכה להיות עיקר ההוספה בחודש אלול בלימוד התורה (וע"ד המבואר בתניא¹⁷⁶⁴ בנוגע לשבתות וימים טובים, ש"גם כל בעלי עסקים יש להם פנאי ושעת הכושר להאריך בתפלתם", הנה "עליהם מוטל ביתר שאת ויתר עז", יותר מאשר יושבי אוהל שיכולים להאריך בתפלתם גם בימות החול).

מה392
וכדי שיהי' כל זה מתוך שמחה וטוב לבב – הנה כמנהג החסידים יש להתחיל באמירת "לחיים".

מוואף שידוע מ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות שתיית משקה, שזהו דבר המאוס וכו'¹⁷⁶⁵ – הרי מצינו גם שכותב שלצורך תומ"צ ועבודה יש ענין בזה ("עס מאַכט ניט אויס"), ופועל להסיר הסירכא, ושיהי' נקל יותר להפשיט העור כו'¹⁷⁶⁶.

מז* * *

מחח. ע"פ הסדר – יש ללמוד עתה פסוק עם פירוש רש"י בפרשת השבוע, אבל, מקודם לכן יש לסיים ענין מהשבועות שלפנ"ז:

מטדובר לאחרונה¹⁷⁶⁷ שענינו של חודש אלול הוא – תפלה, כפי שמצינו כבר אצל משה רבינו, שבמשך ארבעים ימים האחרונים שהי' בהר (החל מר"ח אלול), כמ"ש¹⁷⁶⁸ "ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים", "מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון"¹⁷⁶⁹, עסק בתפלה.

נושאלו על זה: הרי מפורש בפירוש רש"י על הפסוק "ואנכי עמדתי בהר", "לקבל הלוחות האחרונות", שזהו ענין התורה; ואילו ענין התפלה הי' אצל משה בארבעים יום האמצעיים, כמ"ש¹⁷⁷⁰ "ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום", ובפרש"י: "שנאמר¹⁷⁷¹ ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה, באותה עלי' נתעכבתי ארבעים יום, נמצאו כלים בכ"ט באב", וכתיב¹⁷⁷² "ואתנפל וגו'", ובפרש"י: "אלו הן עצמם האמורים למעלה, וכפלן כאן לפי שכתוב כאן סדר תפלתו, שנאמר¹⁷⁷³ ה' אלקים אל תשחת עמך וגו'".

נאט. והמענה על זה¹⁷⁷⁴:

נבובהקדמה – שלכאורה הי' אפשר לתרץ מה שנאמר שבארבעים יום האחרונים עסק משה בתפלה – ע"פ מ"ש בפרקי דר"א¹⁷⁷⁵, שבארבעים יום האמצעיים לא הי' משה בהר, אלא במחנה, וכדאיתא

נג393
בתנא דבי אליהו זוטא¹⁷⁷⁶, ש"ארבעים יום האמצעיים .. נטל משה את האוהל ונטה לו מחוץ למחנה", וכפי שמבאר הגאון מווילנא בספרו אדרת אליהו¹⁷⁷⁷, ש"כן מוכיחין פשטי המקראות", ו"מ"ש בפ' עקב ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום .. זו היתה במ' יום האחרונים".

נדאלא שאין כן דעת רש"י בפירושו עה"ת, כנ"ל.

נהאבל, גם אליבי' ד[רש"י ו]פשוטו של מקרא – מפורש בקרא56 (בנוגע לארבעים יום האחרונים) "וישמע ה' אלי (ובתרגום אונקלוס: "וקביל ה' צלותי") גם בפעם ההיא (ולכן) לא אבה ה' השחיתך", והיינו, שגם בארבעים יום אחרונים הי' ענין התפלה¹⁷⁷⁸.

נוי. והחילוק בין התפלה שבארבעים יום האמצעיים לתפלה שבארבעים יום האחרונים – מבהיר רש"י בעצמו:

נזלאחרי "סדר תפלתו .. אל תשחת עמך וגו'" בארבעים יום האמצעיים – אמר הקב"ה למשה (כפי שמביא רש"י בפירושו על הפסוק¹⁷⁷⁹ "אני אעביר כל טובי על פניך גו'") "אני רוצה וצריך ללמדך סדר תפלה, שכשנצרכת לבקש רחמים על ישראל, הזכרת לי זכות אבות, כסבור אתה שאם תמה זכות אבות, אין עוד תקוה, אני אעביר כל מדת טובי לפניך .. וקראתי בשם ה' לפניך, ללמדך סדר בקשת רחמים, אף אם תכלה זכות אבות, וכסדר זה שאתה רואה אותי מעוטף וקורא י"ג מדות, הוי מלמד את ישראל לעשות כן, וע"י שיזכירו לפני רחום וחנון, יהיו נענין, כי רחמי לא כלים".

נחכלומר: הצורך "ללמדך סדר תפלה" הוא – לפי שהתפלה דמ' יום האמצעיים היתה באופן ש"הזכרת כו' כסבור כו'", ובאמת צ"ל התפלה באופן נעלה יותר – כפי ש"אתה רואה אותי מעוטף כו'".

נטולאחרי שלימדו הקב"ה "סדר תפלה" שע"י אמירת י"ג מדה"ר, "שאינן חוזרות ריקם"¹⁷⁸⁰ – עסק משה בסדר תפלה זה (לא רק יום אחד, אלא) במשך ארבעים יום האחרונים, כדי לתקן ולהשלים "סדר תפלתו" בארבעים יום האמצעיים:

סגם תפלת משה קודם שלימדו הקב"ה סדר תפלה ע"י אמירת י"ג מדה"ר – בודאי לא היתה בחנם ח"ו, שכן, כללות ענין התפלה הוא מלמטה למעלה, "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה"¹⁷⁸¹, והרי הסדר

סא394
הוא שאי אפשר להגיע לשליבה העליונה לפני שמגיעים לשליבה שלמטה ממנה, כך, שלכל לראש הוצרך להיות ענין התפלה סתם, ורק לאח"ז היתה יכולה להיות התפלה ע"י אמירת י"ג מדה"ר, שעי"ז תיקן והשלים משה את התפלה שהתפלל בארבעים יום האמצעיים.

סבוכיון שתפלת משה בארבעים יום האמצעיים היתה באופן שבכל יום פעל ענין בפני עצמו כו', מובן, שגם התיקון על זה (לאחרי שלימדו הקב"ה סדר תפלה ע"י אמירת י"ג מדה"ר) הוצרך להיות במשך ארבעים יום.

סגיא.ורק עפ"ז מובן בפשטות הטעם שיוהכ"פ – ולא כ"ט אב – נקבע לסליחה כו', ובו נאמר "סלחתי כדברך":

סדמצינו בפירוש רש"י שבסוף ארבעים יום האחרונים, בי' בתשרי, יום הכיפורים, "נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ובלב שלם"¹⁷⁸², "בשמחה .. ברצון שלם"¹⁷⁸³ [וע"ד המבואר באגה"ת¹⁷⁸⁴ שנוסף על ענין התשובה באופן ש"אין מזכירין לו דבר וחצי דבר כו'", יש אופן נעלה יותר, שנעשה "לרצון לפני ה' ומרוצה וחביב לפניו ית' כקודם החטא"], "ואמר לו למשה סלחתי כדברך"¹⁷⁸⁵, "לכך הוקבע למחילה ולסליחה"71.

סה[דרך אגב: יש להתעכב גם על מ"ש רש"י ש"אמר לו למשה סלחתי כדברך" – דלכאורה, הלשון "סלחתי כדברך" לא מצינו בנוגע לחטא העגל, אלא בנוגע לחטא המרגלים¹⁷⁸⁶. ואכ"מ¹⁷⁸⁷].

סוואם נאמר שתפלת משה היתה רק בארבעים יום האמצעיים – הי' צריך להקבע "למחילה ולסליחה" כ"ט אב, סוף ארבעים יום האמצעיים; וכיון שהוקבע למחילה ולסליחה" דוקא יוהכ"פ בי' בתשרי, בסוף ארבעים יום האחרונים, עכצ"ל, שעיקר ושלימות ענין התפלה הי' ב"סדר תפלה" דארבעים יום האחרונים (משא"כ סדר תפלתו בארבעים יום האמצעיים, שלא פעל בשמחה, ברצון, כדברך).

סז[ואין לומר שבמשך כל ארבעים יום האחרונים הי' רק ענין התורה, "לקבל לוחות אחרונות", ורק ביום האחרון, יוהכ"פ, הי' ענין הסליחה – כיון שיוהכ"פ אינו ענין בפני עצמו, אלא הוא בא בהמשך לימים

סח395
שלפניו, ועכצ"ל, שבכל משך ארבעים יום האחרונים הי' גם ענין התפלה].

סטונמצא, שבארבעים יום האחרונים הי' לא רק ענין התורה, קבלת לוחות אחרונות, אלא גם ענין התפלה. ומובן שאין סתירה בדבר, ואדרבה: ענין התפלה (והתשובה) הי' בתור הקדמה שעי"ז יהי' ענין התורה (קבלת לוחות האחרונות) באופן נעלה יותר.

עיב. ויש להוסיף ולבאר החילוק בענין התפלה בין ארבעים יום האמצעיים לארבעים יום האחרונים:

עאבארבעים יום האמצעיים הי' ענין התפלה כפי שהוא מצד משה עצמו, אשר, עם היותו בחיר הנבראים¹⁷⁸⁸, ועד לשרש הנאצלים, ותפלתו היתה בתכלית השלימות, עד כדי כך, שאמר "ואם אין מחני נא גו'"¹⁷⁸⁹, שזהו ענין המס"נ שאין למעלה הימנה – הרי זה רק עד כמה ש"נברא" יכול להגיע, ואין זה בערך לענין התפלה כפי שלימדו הקב"ה, שלמעלה לגמרי מגדר הנבראים.

עבולכן, בנוגע לתפלת משה מצד עצמו – יכול להיות מעמד ומצב ש"תמה זכות אבות כו'"; משא"כ בנוגע לענין התפלה כפי שנמשך מלמעלה (כשלימד הקב"ה למשה "סדר תפלה" ע"י אמירת י"ג מדה"ר) – הרי זה באופן "שאינן חוזרות ריקם".

עגוזהו חידוש בענין התפלה – כי, בדרך כלל מבואר החילוק שבין ברכה לתפלה¹⁷⁹⁰, שענין הברכה הוא באופן של וודאות, משא"כ ענין התפלה, שיש ספק אם תתקבל כו'; אבל "סדר תפלה" שע"י אמירת י"ג מדה"ר "שאינן חוזרות ריקם" – הרי זה באופן של וודאות, כמו ענין הברכה.

עדיג. עפ"ז יש לבאר הסיפור¹⁷⁹¹ אודות המענה של אדמו"ר מהר"ש לא' מבעלי-המוסר, על שאלתו מדוע החסידים מאריכים בתפלתם, שמצינו במדרש¹⁷⁹² שיש תפלה שעושה הכל, ויש תפלה שעושה מחצה, ולכן מאריכים החסידים בתפלה, כדי שגם המחצה יהי' כולו.

עהולכאורה הרי זו המצאה יפה, בבחינת לשון נופל על לשון – אבל מהו תוכן הדברים?

עו396
והענין בזה:

עזהחילוק בין תפלה קצרה לתפלה ארוכה הוא – שתפלה ארוכה פירושה ללא הגבלות, והיינו, שאינו מביט על השעון, בגשמיות, וגם לא ברוחניות, ואילו תפלה קצרה היינו שהיא במדידה והגבלה.

עחוהחילוק ביניהם: יש חצי העליון וחצי התחתון. וכאשר התפלה היא בהגבלה – מגיעים על ידה רק לחצי התחתון ("תפלה עושה מחצה"); ואילו כאשר התפלה היא למעלה מהגבלות – אזי בחצי התחתון יש גם החצי העליון¹⁷⁹³.

עט* * *

פיד. נהוג לאחרונה ללמוד פסוק בפרשת השבוע עם פירוש רש"י, ומסתמא הכריזו ופירסמו כבר שהלימוד יהי' בפירוש רש"י על הפסוק18 "ושב ה' אלקיך את שבותך".

פאובהקדמה – שענין זה שייך במיוחד לימים אלו, ימי ההכנה לר"ה (כאמור לעיל שפרשת נצבים קורין לעולם קודם ר"ה), כי, ענינו של ר"ה הוא בנין המלכות¹⁷⁹⁴, וכיון ש"אין מלך בלא עם"¹⁷⁹⁵, ו"ברוב עם הדרת מלך"¹⁷⁹⁶, הרי מובן, שכאשר יקויים היעוד "ושב ה' אלקיך את שבותך", אזי יהי' בנין המלכות באופן נעלה יותר.

פבטו. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק "ושב ה' אלקיך את שבותך", "הי' לו לכתוב והשיב (במקום "ושב") את שבותך (ולא לכפול "ה' אלקיך", ועכצ"ל, שההדגשה ד"ושב ה' אלקיך" הו"ע שנוגע להקב"ה בעצמו, ולכן), רבותינו למדו מכאן כביכול שהשכינה שרוי' עם ישראל בצרת גלותם (כלומר: לא זו בלבד שהקב"ה משתתף בצערם של ישראל, כפי שכבר פרש"י¹⁷⁹⁷ שהקב"ה נגלה למשה "מתוך הסנה", "משום עמו אנכי בצרה", אבל הוא בעצמו אינו בגלות¹⁷⁹⁸, אלא עוד זאת, שהוא

פג397
בעצמו נמצא וסובל עמהם בצרת גלותם¹⁷⁹⁹. ואעפ"כ, יוכל להיות ענין הגאולה, כי), וכשנגאלין, הכתיב גאולה לעצמו, שהוא ישוב עמהם.

פד(אמנם, החידוש בענין זה שייך בעיקר לגלות, ולמה נאמר בפסוק בנוגע לגאולה? ולכן מוסיף רש"י) ועוד י"ל (שמ"ש "ושב ה' אלקיך" נוגע גם לקיבוץ גלויות, כי, השבת בנ"י מהגלות נעשית ע"י "ה' אלקיך" בעצמו¹⁸⁰⁰, כיון) שגדול יום קבוץ גליות¹⁸⁰¹ ובקושי כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו, כענין שנאמר19 ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל.

פה(אבל, אם מצד הקושי שבקיבוץ גלויות – הרי אין זה שייך לבנ"י דוקא, ולמה מדגיש הכתוב שהענין ד"ושב" הוא בגלל ש"ה' אלקיך"? ולכן מוסיף רש"י) "ואף בגליות שאר האומות מצינו כן, ושבתי את שבות בני עמון" (אלא שבאוה"ע ההשגחה על אישים פרטיים היא בהעלם

פו398
בלבושי הטבע, ומ"ש "ושבתי", שניכר בגלוי שהקב"ה עצמו עושה זאת – הרי זה רק בנוגע לכללות האומה; ואילו אצל בנ"י הרי זה באופן ש"אוחז בידיו ממש איש איש .. תלוקטו לאחד אחד").

פזובדרך יינה של תורה: הענין ש"אוחז בידיו ממש איש איש" (אע"פ שיש בנ"י שנמצאים עדיין בגלות) – הוא מצד הארה פרטית שנחלקת ושייכת לכל אחד בפרטיות; אבל הגאולה דעיקר שכינה, שלמעלה מהתחלקות – היא רק כאשר כל בנ"י יוצאים מהגלות, וזהו "כשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו", שגאולת העצמות היא "כשנגאלין" (לשון רבים); ומצד מדריגה זו, הרי זה באופן ש"נגאלין", כאילו בדרך ממילא. ואעפ"כ מקדים רש"י "כשנגאלין" ל"אוחז .. איש איש", כי, הגאולה של כלל ישראל היא הסיבה שמביאה לכך ש"אוחז .. איש איש" –

פחהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ט ע' 175 ואילך.

פטטז. ויש להוסיף במשנ"ת בפירוש רש"י בנוגע להחילוק בין בנ"י לאוה"ע בענין ההשגחה:

צידוע מ"ש הרגצ'ובי¹⁸⁰² שהענין של השגחה פרטית ישנו רק אצל בנ"י, ואילו אצל אוה"ע (להבדיל) יש רק השגחה כללית, אבל לא על כל פרט, ומבאר גם הנפק"מ להלכה.

צאולכאורה, הן אמת שאפשר לומר שדברי הרגצ'ובי הם לפי שיטת הרמב"ם¹⁸⁰³ (כידוע שהרגצ'ובי עסק בלהט ("ער האָט זיך געקאָכט") בדברי הרמב"ם¹⁸⁰⁴) שהשגחה פרטית היא רק על מין האדם, והרי "אתם קרויין אדם"¹⁸⁰⁵, ולא אומות העולם, אבל עדיין אינו מובן, איך יתאים הדבר עם שיטת הבעש"ט¹⁸⁰⁶ בענין השגחה פרטית?

צבונקודת הביאור בזה:

צגמבואר¹⁸⁰⁷ בכ"מ¹⁸⁰⁸ בדא"ח דכמה חילוקים באופן ההשגחה (אפילו בבנ"י עצמם, וכש"כ בעכו"ם), ואופן ההשגחה בעכו"ם – בנוגע להלכה אין זה השגחה. מעין דוגמא – מבואות המטונפות¹⁸⁰⁹. ועפ"ז מובן

צד399
מש"נ¹⁸¹⁰ "והסתרתי גו' ומצאוהו גו' מצאוני גו'". אלא שקשה: התינח מציאות הנברא, אבל הרי בכל דבר ותנועה ישנו ניצוץ במציאות בפועל שבו תלוי הקיום (ולכן אי אפשר לומר שאין זה מציאות בהלכה). והביאור בזה, שהניצוץ שבפנימיות – כביכול נעשה נבילה¹⁸¹¹, והמקיף – אפשר לומר שהוא כללי¹⁸¹². ובזה יומתק הא דלכו"ע יש השגחה בכללות המין (כמבואר במו"נ91 וכו').

צהאבל אצל בנ"י – הרי זה באופן שחיותו הפנימית של כל אחד מישראל היא ע"י ניצוץ פרטי שמחי' אותו, ולכן ישנה השגחה פרטית על כל אחד ואחד.

צוויש להוסיף, שזהו גם הדיוק בפירוש רש"י שהקב"ה "אוחז בידיו כו'" – כי, "יד", שיש בה ה' אצבעות, מורה על ענין ההתחלקות¹⁸¹³, והיינו, שאצל בנ"י נמשכת החיות באופן של התחלקות לכל פרט ופרט כו'¹⁸¹⁴.

צז* * *

צחיז. כיון שעומדים ב"שבת סליחות", השבת שלפני ר"ה – הנה יה"ר שתומשך כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.

צטויהי' זה באופן ש"לא אבה הוי' אלקיך לשמוע וגו'"¹⁸¹⁵, והיינו, שלא זו בלבד שלא ממלאים את רצונו של השטן המקטרג ח"ו, אלא שמלכתחילה לא שומעים כלל את דבריו, וכסיום הכתוב103 "כי אהבך הוי' אלקיך" (ולהעיר שבפסוק זה נאמר "הוי' אלקיך" ג"פ¹⁸¹⁶).

קוכהסיפור המובא במאמר של הצ"צ* (אף שבדרך כלל לא הובאו סיפורים במאמרים): "וכזה הי' מעשה בימי הבעש"ט ז"ל¹⁸¹⁷, שרדפו¹⁸¹⁸ הב"ד שלמעלה לשטן המקטרג לחוב, ולא רצו לשמוע ממנו הקטרוגים כו'".

קא*) אוה"ת תצא ע' תתקפה.

קב400
ולהעיר, ש"מעשה" הוא מלשון עשי', והיינו, שנמשך בעולם העשי', בפועל ממש, ואירע "בימי הבעש"ט", שענינו הי' הפצת המעיינות, שזהו"ע של גילוי, והיינו, שענין זה נמשך בגילוי.

קגוכיון שהצ"צ כתב ענין זה, ועתה נדפסו הדברים, וכפתגם הצ"צ¹⁸¹⁹ שדבר שבדפוס הוא לדורות – הרי נקבע לדורות שאין קטרוגים כלל, כיון שלא שומעים אותם, ולא רק באופן שקו הימין מתגבר על קו השמאל (ועד שהשמאל נהפך לימין), אלא באופן שמלכתחילה אין צד שמאל, אלא כולא ימין, כפי שמביא הצ"צ ש"לית שמאלא בהאי עתיקא"¹⁸²⁰.

קדוכיון שכן, הרי אין צורך בבית-דין כלל, כי, הצורך בב"ד הוא רק כשיש ב' צדדים שיש להם טענה זה על זה, כמ"ש¹⁸²¹ "עד האלקים (דיינים) יבוא דבר שניהם", משא"כ כאשר מלכתחילה יש רק צד אחד, אזי אין צורך בב"ד, אלא הכל נקבע ע"י הקב"ה לבדו.

קהואף שהשטן טוען: לכך נבראתי – הרי הא גופא לא שומעים, כיון שמגרשים אותו, כך, שאין קטיגור, אלא רק סניגור.

קווכן תהי' לנו – שהקב"ה בעצמו יתן לבנ"י כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה כו'.

קז* * *

קחיח. (לאחרי ברכה אחרונה אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

קטשבת – לא זו בלבד ש"אין עצב בה"¹⁸²², אלא עוד זאת, שענינה שמחה (כדאיתא בבה"ג¹⁸²³). ואף ששבת ענינו עונג, כמ"ש¹⁸²⁴ "וקראת לשבת עונג", הנה בעונג דשבת נכלל גם ענין השמחה¹⁸²⁵, ולא עוד אלא שהשמחה שבשבת היא במדריגה נעלית יותר מהשמחה שביו"ט.

קיוכיון שמיום השבת "מתברכין כולהו יומין"27, כל ימי השבוע הבא, כולל גם ראש השנה – צריכה להיות ההכנה לר"ה מתוך שמחה, וכאשר

קיא401
ישנו ענין השמחה למטה, אזי נעשה גם ענין השמחה למעלה, והיינו, ש"כמים הפנים לפנים גו'"¹⁸²⁶, נעשה גם "יאר ה' פניו אליך"¹⁸²⁷.

קיבובהתאם לכך, יש לערוך התוועדויות בימים שנשארו עד ר"ה, החל ממוצאי שבת, סעודתא דדוד מלכא משיחא¹⁸²⁸, שבודאי תהי' באופן נעלה כו', כיון שזהו השבת האחרון בשנה, וכן באור ליום ב', אור ליום ג' ואור ליום ד' (ערב ר"ה) – כך שתהי' ההמשכה בכל ד' העולמות (אלא שההתוועדויות תהיינה באופן שכל הענינים, כמו אמירת הסליחות וכו', יהיו בזמנם), וכך נרקוד ("אַריינטאַנצן") אל השנה החדשה בשמחה וטוב לבב.

קיג[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה להכריז אודות זמני הלימוד¹⁸²⁹. ואח"כ התחיל לנגן ניגון הקפות לאביו הרלוי"צ ז"ל, ואח"כ התחיל לנגן הניגון "הושיעה את עמך". ואח"כ אמר:]

קידבנוגע לשנה הבאה, שנת תשכ"ח (שעומדים ליכנס אלי' לאחרי שמסיימים שנת תשכ"ז) – כתב לי א' שהר"ת דתשכ"ח הוא: תורה שבת כשרות חינוך.

קיהובודאי יש להוסיף עוד כמה ראשי-תיבות, ובאופן שיהיו כלולים בזה כל תרי"ג מצוות. ואלו שעוסקים בענינים כגון-דא – בודאי יעשו זאת מתוך שמחה וטוב לבב.

קיווכאמור לעיל – שיערכו התוועדויות בכל יום, החל ממלוה- מלכה, סעודתא דדוד מלכא משיחא, ועי"ז יומשך קיום היעוד "ודוד עבדי נשיא להם לעולם"¹⁸³⁰, בביאת משיח צדקנו, שיבוא ויגאלנו כו', בקרוב ממש.

קיז[טרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן "כי בשמחה תצאו"].

קיח______  ______