Chabad Library · The Rebbe
Toras Menachem·
א101
בס"ד. יום ב' דחג הסוכות, ה'תשכ"ח
(הנחה בלתי מוגה)
בס"ד. יום ב' דחג הסוכות, ה'תשכ"ח
(הנחה בלתי מוגה)
בהעושה
גסוכתו תחת האילן כאילו עשאה בתוך הבית. הנה משמעות הלשון הוא שהדין דעשאה בתוך הבית הוא בפשיטות כ"כ עד שאינו צריך לפרשו, והחידוש הוא רק בנוגע להעושה סוכתו תחת האילן, שהוא כאילו עשאה בתוך הבית. וצריך להבין, הרי הלימוד על זה הוא מזה שבסכת (חסר) כתיב, ולא בסוכה שתחת האילן ולא בסוכה שתחת הבית, היינו, ששניהם מחד קרא נפקו להו, וא"כ, מהו הטעם שהדין דעשאה בתוך הבית הוא בפשיטות יותר עד שאין צריך לפרשו, וצריך להשמיענו רק הדין דהעושה סוכתו תחת האילן. אך הענין הוא, דהנה איתא במדרש אמר לו הקב"ה לאברהם אבינו, אמרת והשענו תחת העץ, חייך שאני פורע לבניך במדבר ובישוב ולעתיד לבוא, במדבר, שנאמר פרש ענן למסך, בישוב, שנאמר בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, לעתיד לבוא, שנאמר וסוכה תהי' לצל יומם. וכיון שמצות סוכה היא לפי שאמר אברהם והשענו תחת העץ, הי' ראוי שגם הסוכה תהי' תחת האילן, בדוגמת הסוכה שעשה אברהם למלאכים. ויש להוסיף בזה, ע"פ מ"ש הרב המגיד בפירוש והשענו תחת העץ, שעץ זה הוא מ"ש ועץ החיים בתוך הגן, בתוכיות ופנימיות הג"ן פרשיות שבתורה, והיינו, שזהו"ע פנימיות התורה, שיש בה מעלה על גליא דתורה, דלית תמן לא קושיא ולא מחלוקת כו' (כמ"ש ברע"מ ונתבאר באגה"ק), וכידוע שגליא דתורה נתלבשה בדברים גשמיים שהם מוגבלים בו' קצוות, משא"כ פנימיות התורה היא למעלה מההגבלה דו' קצוות, והו"ע
ד102
עלמא דחירות, שענינו בספירות הוא ספירת הבינה, בחי' סוכ"ע. והרי גם ענין הסוכה הוא המקיף דבינה. ומשום זה הי' ראוי שהסוכה תהי' תחת העץ דוקא. ולכן קמ"ל שהעושה סוכתו תחת האילן כאילו עשאה בתוך הבית, וכשם שסוכה שבתוך הבית אי אפשר להכשיר מסוכת המלאכים, כך גם סוכה שתחת האילן פסולה. אך עדיין צריך להבין, מהו הטעם שהעושה סוכתו תחת האילן פסולה, דלכאורה, ע"פ האמור לעיל שענין הסוכה קשור עם מ"ש והשענו תחת העץ, היתה הסוכה צריכה להיות תחת העץ דוקא.
עלמא דחירות, שענינו בספירות הוא ספירת הבינה, בחי' סוכ"ע. והרי גם ענין הסוכה הוא המקיף דבינה. ומשום זה הי' ראוי שהסוכה תהי' תחת העץ דוקא. ולכן קמ"ל שהעושה סוכתו תחת האילן כאילו עשאה בתוך הבית, וכשם שסוכה שבתוך הבית אי אפשר להכשיר מסוכת המלאכים, כך גם סוכה שתחת האילן פסולה. אך עדיין צריך להבין, מהו הטעם שהעושה סוכתו תחת האילן פסולה, דלכאורה, ע"פ האמור לעיל שענין הסוכה קשור עם מ"ש והשענו תחת העץ, היתה הסוכה צריכה להיות תחת העץ דוקא.
הב) ולהבין
וזה יש להקדים תחילה ענין מצות סוכה שנמשכת מעבודת התשובה דיוהכ"פ, שהרי עיקר ענין הסוכה הוא הסכך, דסוכה ע"ש סככה נקראת, ופרטי דיני סוכה רובם הם בנוגע להסכך, וידוע שסכך הסוכה נמשך מענן הקטורת דיום הכיפורים בקדש הקדשים, שהי' צריך להיות באופן שיתמלא כל הבית כולו עשן, ומעשן זה נמשך סכך הסוכה.
זג) וביאור
חהענין, דהנה כתיב שחורה אני ונאוה בנות ירושלים כאהלי קדר כיריעות שלמה, ואיתא במדרש שחורה אני בחורב שנאמר יעשו עגל בחורב, ונאוה אני בחורב שנאמר כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע וכו', שחורה אני כל ימות השבוע ונאוה אני בשבת, שחורה אני כל ימות השנה ונאוה אני ביום הכיפורים. וצריך להבין, מי הם בנות ירושלים, ומי היא האומרת לבנות ירושלים שחורה אני ונאוה. והענין בזה, דהנה אנו אומרים נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה אתה יצרתה ואתה נפחתה בי, ולכאורה אינו מובן, איך שייך לומר
ט103
נשמה כו' טהורה היא קודם שאתה בראתה, הרי ענין הבריאה הוא יש מאין, כידוע שאין בלשון הקודש בהוצאת היש מאין אלא לשון ברא, וא"כ, איך שייך לומר טהורה היא קודם שנבראת. אך הענין הוא, שטהורה היא קאי על הנשמה כפי שהיא בעולם האצילות, ששם היא בתכלית הביטול שאינה שייכת למציאות כלל, ואח"כ אתה בראתה, שנתחדש אצלה ענין המציאות, שזהו שנאמר לשון בריאה, שהו"ע יש מאין, ואח"כ אתה יצרתה, ועד שאתה נפחתה בי, שבאה לעולם העשי' ומתלבשת בגוף. והנה, כאשר הנשמה נמצאת למטה, אומרת היא להנשמות שבעולם האצילות – שנקראות בנות ירושלים, להיותן בשלימות היראה – שחורה אני ונאוה, היינו, שחורה אני מצד הירידה למטה, שהיא ירידה גדולה ביותר, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, שהרי בהיותה למטה נמצאת היא במעמד ומצב שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, כב' הפירושים בענין החטא, חטא כפשוטו, או חטא מלשון חסרון, כפירוש רש"י על הפסוק והייתי אני ובני שלמה חטאים, חסרים, ועכ"פ החסרון שבעצם הירידה למטה שנעשית בבחי' יש ומציאות, וכמ"ש רבינו הזקן בתניא שנשמת האדם אפילו הוא צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה בתענוגים, אעפ"כ אינה בטילה במציאות לגמרי כו', ולכן לא יגיע למעלות דביקותו בה' בדחילו ורחימו בטרם ירידתו לעוה"ז החומרי, לא מינה ולא מקצתה כו' שהגוף אינו יכול לסבול כו'. אמנם, אף ששחורה אני, מ"מ, ונאוה, כיון שהירידה היא צורך עלי' כו'. ועלי' זו נעשית ע"י עבודת התשובה, בב' האופנים שבתשובה, הן תשובה כפשוטה על חטא ועון כפשוטו, והן תשובה באופן דהרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה.
נשמה כו' טהורה היא קודם שאתה בראתה, הרי ענין הבריאה הוא יש מאין, כידוע שאין בלשון הקודש בהוצאת היש מאין אלא לשון ברא, וא"כ, איך שייך לומר טהורה היא קודם שנבראת. אך הענין הוא, שטהורה היא קאי על הנשמה כפי שהיא בעולם האצילות, ששם היא בתכלית הביטול שאינה שייכת למציאות כלל, ואח"כ אתה בראתה, שנתחדש אצלה ענין המציאות, שזהו שנאמר לשון בריאה, שהו"ע יש מאין, ואח"כ אתה יצרתה, ועד שאתה נפחתה בי, שבאה לעולם העשי' ומתלבשת בגוף. והנה, כאשר הנשמה נמצאת למטה, אומרת היא להנשמות שבעולם האצילות – שנקראות בנות ירושלים, להיותן בשלימות היראה – שחורה אני ונאוה, היינו, שחורה אני מצד הירידה למטה, שהיא ירידה גדולה ביותר, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, שהרי בהיותה למטה נמצאת היא במעמד ומצב שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, כב' הפירושים בענין החטא, חטא כפשוטו, או חטא מלשון חסרון, כפירוש רש"י על הפסוק והייתי אני ובני שלמה חטאים, חסרים, ועכ"פ החסרון שבעצם הירידה למטה שנעשית בבחי' יש ומציאות, וכמ"ש רבינו הזקן בתניא שנשמת האדם אפילו הוא צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה בתענוגים, אעפ"כ אינה בטילה במציאות לגמרי כו', ולכן לא יגיע למעלות דביקותו בה' בדחילו ורחימו בטרם ירידתו לעוה"ז החומרי, לא מינה ולא מקצתה כו' שהגוף אינו יכול לסבול כו'. אמנם, אף ששחורה אני, מ"מ, ונאוה, כיון שהירידה היא צורך עלי' כו'. ועלי' זו נעשית ע"י עבודת התשובה, בב' האופנים שבתשובה, הן תשובה כפשוטה על חטא ועון כפשוטו, והן תשובה באופן דהרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה.
יועוד
יאענין בפירוש שחורה אני, שקאי על העבודה למטה שהיא בבחי' שחרות. והיינו, דכיון שהעבודה צריכה להיות באופן דמיני' ובי' אבא לשדי' בי' נרגא, לכן בהיות הנשמה למטה במעמד ומצב דשחורה אני, צריכה להיות גם עבודתה בבחי' שחרות. והענין בזה, כפי שמבאר רבינו הזקן בלקו"ת שזהו מ"ש שחורות כעורב, שהשערות השחורות הן הלכות שנמשכו ונתפשטו במצוות לא תעשה (שאין האור בא בבחינת
יב104
גילוי רצונו בקום ועשה, רק בבחינת לא), שענינם הוא להפריד הרע מן הטוב ולדחותו מן הקדושה, ועז"נ שחורות כעורב, פי' כשם שעורב הוא אכזרי (כדאיתא בגמרא), כך יש בשערות הללו בחי' אכזריות, שהרי גם בדבר האסור ופסול כו' נמשך ניצוץ וחיות אלקי כו', ועכ"ז לא יעלה הניצוץ אלקי שבו להתכלל באורו וקדושתו ית' רק נדחה לחוץ, והרי זה כמו אכזריות על הניצוץ אלקי שבו. וכמו"כ צריך האדם להתנהג בנפשו במדת אכזריות להיות סור מרע, שהרי מצד עצמו רוצה כו' אלא שכופה את עצמו, כמארז"ל אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, ונוסף לזה צריך לכפות את עצמו בכמה גדרים וסייגים ודקדוקי סופרים ולהיות קדש עצמך במותר לך, שכל זה הו"ע של אכזריות, שחורות כעורב. ועוד זאת, שישנו ענין האכזריות גם בנוגע למצוות עשה, וכמו במצות הצדקה, שהיא גדולה מכל המצוות ושקולה כנגד כל המצוות, וכל המצוות הם בקו הימין שכללותו הו"ע צדקה וגמ"ח, שיש בה גם ענין השחרות והאכזריות, כמ"ש באברהם כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט, ומבאר רבינו הזקן שהצדקה היא ע"י הקדמת המשפט, דהיינו, המשפט שעושה האדם בנפשו על מותרות חיי גופו נגד הצדקה, ששופט את עצמו כמה מגיע לעצמו והשאר נותן לצדקה, והרי מה ששופט את עצמו ומונע מעצמו עניני מותרות הגוף הו"ע של אכזריות. וכמו"כ ישנו ענין השחרות והאכזריות בנוגע לתפלה ולימוד התורה, דהנה, כאשר האדם אוכל ושותה ואח"כ לומד ומתפלל בכח האכילה ההיא, אזי מעלה לקדושה את הניצוץ האלקי שבמאכל, אבל כאשר כופה את עצמו ואינו אוכל, אזי לא מתברר הניצוץ ע"י התורה והתפלה, וא"כ, הרי זה ענין של אכזריות על הניצוץ שבמאכל. וזהו שחורה אני ונאוה, שאע"פ שבירידתה למטה נעשית הנשמה בבחי' שחרות, מ"מ, ע"י עבודתה למטה באופן של שחרות, שחורות כעורב, שהו"ע האכזריות שבמצוות לא תעשה וגם במצוות עשה כנ"ל, אזי נעשית העלי' להיות בבחינת נאוה.
גילוי רצונו בקום ועשה, רק בבחינת לא), שענינם הוא להפריד הרע מן הטוב ולדחותו מן הקדושה, ועז"נ שחורות כעורב, פי' כשם שעורב הוא אכזרי (כדאיתא בגמרא), כך יש בשערות הללו בחי' אכזריות, שהרי גם בדבר האסור ופסול כו' נמשך ניצוץ וחיות אלקי כו', ועכ"ז לא יעלה הניצוץ אלקי שבו להתכלל באורו וקדושתו ית' רק נדחה לחוץ, והרי זה כמו אכזריות על הניצוץ אלקי שבו. וכמו"כ צריך האדם להתנהג בנפשו במדת אכזריות להיות סור מרע, שהרי מצד עצמו רוצה כו' אלא שכופה את עצמו, כמארז"ל אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, ונוסף לזה צריך לכפות את עצמו בכמה גדרים וסייגים ודקדוקי סופרים ולהיות קדש עצמך במותר לך, שכל זה הו"ע של אכזריות, שחורות כעורב. ועוד זאת, שישנו ענין האכזריות גם בנוגע למצוות עשה, וכמו במצות הצדקה, שהיא גדולה מכל המצוות ושקולה כנגד כל המצוות, וכל המצוות הם בקו הימין שכללותו הו"ע צדקה וגמ"ח, שיש בה גם ענין השחרות והאכזריות, כמ"ש באברהם כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט, ומבאר רבינו הזקן שהצדקה היא ע"י הקדמת המשפט, דהיינו, המשפט שעושה האדם בנפשו על מותרות חיי גופו נגד הצדקה, ששופט את עצמו כמה מגיע לעצמו והשאר נותן לצדקה, והרי מה ששופט את עצמו ומונע מעצמו עניני מותרות הגוף הו"ע של אכזריות. וכמו"כ ישנו ענין השחרות והאכזריות בנוגע לתפלה ולימוד התורה, דהנה, כאשר האדם אוכל ושותה ואח"כ לומד ומתפלל בכח האכילה ההיא, אזי מעלה לקדושה את הניצוץ האלקי שבמאכל, אבל כאשר כופה את עצמו ואינו אוכל, אזי לא מתברר הניצוץ ע"י התורה והתפלה, וא"כ, הרי זה ענין של אכזריות על הניצוץ שבמאכל. וזהו שחורה אני ונאוה, שאע"פ שבירידתה למטה נעשית הנשמה בבחי' שחרות, מ"מ, ע"י עבודתה למטה באופן של שחרות, שחורות כעורב, שהו"ע האכזריות שבמצוות לא תעשה וגם במצוות עשה כנ"ל, אזי נעשית העלי' להיות בבחינת נאוה.
יגד) והנה
ידכל זה הוא כאשר העבודה היא בסדר מסודר, מדרגא לדרגא, שכללותה הו"ע עבודת הצדיקים, שאז מספיק הענין דנאוה
טו105
אני בחורב, כשאמרו ישראל נעשה ונשמע, כמארז"ל ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן (וענין זה פעל גם כאשר חזרה זוהמתן בחטא העגל, שלא חזרה כמו שהיתה בתחילה ח"ו). אמנם, מי שחטא ופגם ועבר את הדרך, אזי צריך להיות אצלו הענין דעבודת התשובה, ועז"נ נאוה אני ביוהכ"פ. דהנה, אע"פ שממאמר המדרש שחורה אני בחורב ונאוה אני בחורב, משמע, שהענין דנאוה אני ישנו תדיר, ובפרט ביום השבת, כהמשך מאמר המדרש שחורה אני כל ימות השבוע ונאוה אני בשבת, וכידוע שגם ענין השבת הו"ע התשובה, דשבת אותיות תשב, ולכן יש בשבת ג' דרגות, מעלי שבתא, יומא דשבתא ורעוא דרעוין, שהם כנגד ג' הדרגות שבתשובה, אעפ"כ, עיקר הענין דנאוה אני שע"י עבודת התשובה הוא ביוהכ"פ, כפי שמסיים במדרש שחורה אני כל ימות השנה ונאוה אני ביום הכיפורים. ואע"פ שגם ביום השבת ישנו מעין הענין דיוהכ"פ, וכמבואר בהמשך תרס"ו שסעודה שלישית דשבת שנאמר בה היום לא גו', היא מעין יוהכ"פ שאסור באכילה ושתי', ונקרא שבת שבתון, להיותו מעין יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, שזוהי המדריגה דעוה"ב שאין בו לא אכילה ולא שתי', מ"מ, עיקר הענין הוא ביוהכ"פ ולא בשבת.
אני בחורב, כשאמרו ישראל נעשה ונשמע, כמארז"ל ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן (וענין זה פעל גם כאשר חזרה זוהמתן בחטא העגל, שלא חזרה כמו שהיתה בתחילה ח"ו). אמנם, מי שחטא ופגם ועבר את הדרך, אזי צריך להיות אצלו הענין דעבודת התשובה, ועז"נ נאוה אני ביוהכ"פ. דהנה, אע"פ שממאמר המדרש שחורה אני בחורב ונאוה אני בחורב, משמע, שהענין דנאוה אני ישנו תדיר, ובפרט ביום השבת, כהמשך מאמר המדרש שחורה אני כל ימות השבוע ונאוה אני בשבת, וכידוע שגם ענין השבת הו"ע התשובה, דשבת אותיות תשב, ולכן יש בשבת ג' דרגות, מעלי שבתא, יומא דשבתא ורעוא דרעוין, שהם כנגד ג' הדרגות שבתשובה, אעפ"כ, עיקר הענין דנאוה אני שע"י עבודת התשובה הוא ביוהכ"פ, כפי שמסיים במדרש שחורה אני כל ימות השנה ונאוה אני ביום הכיפורים. ואע"פ שגם ביום השבת ישנו מעין הענין דיוהכ"פ, וכמבואר בהמשך תרס"ו שסעודה שלישית דשבת שנאמר בה היום לא גו', היא מעין יוהכ"פ שאסור באכילה ושתי', ונקרא שבת שבתון, להיותו מעין יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, שזוהי המדריגה דעוה"ב שאין בו לא אכילה ולא שתי', מ"מ, עיקר הענין הוא ביוהכ"פ ולא בשבת.
טזוהענין
יזבזה, דהנה, יוהכ"פ נקרא אחת בשנה, והו"ע בחי' היחידה, שנקראת אחת, כפי שהוא בענין הזמן (שנה). ועבודת יוהכ"פ היא בכהן גדול, עליו נאמר ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים, והיינו, שנוסף על הקדושה דכהנים בכלל, כמ"ש קדושים יהיו גו' והיו קדש, שגדלה מעלתם על כללות שבט לוי שהובדל מדרכי העולם לעבוד את ה' לשרתו כו', וכידוע ששבט לוי הו"ע הטהרה בלבד, ובכהנים ישנו גם
יח106
ענין הקדושה, הנה נוסף לזה יש מעלה יתירה בכה"ג שהוא בבחי' קדש קדשים, והו"ע בחי' אחת (יחידה) שבנפש כפי שהיא בכללות עם ישראל. וביוהכ"פ הי' הכה"ג עובד עבודתו בבית קדש הקדשים, לפנים מן הפרוכת (ובבית שני, לפנים משתי הפרוכות שהיו משני צידי האמה טרקסין) המפסקת בין הקדש ובין קדש הקדשים, שזהו"ע בחי' אחת (יחידה) כפי שהיא בענין העולם. ונמצא, שבעבודת הכה"ג ביוהכ"פ בקדה"ק הי' הצירוף דבחי' אחת (יחידה) כפי שהם בעולם שנה ונפש. ועוד זאת, שעבודת הכה"ג ביוהכ"פ בקדה"ק היתה בבגדי בד, ואיתא בגמרא שבד היינו דבר העולה מן הקרקע בד בבד, ופרש"י קנה יחידי מכל גרעין, והיינו, שגם בד הו"ע האחדות. וכל זה הי' בשביל העבודה המיוחדת דיוהכ"פ שהיא עבודת הקטורת, שהיתה נעלית יותר מהקטורת דכל השנה כולה, להיותה בבחי' דקה מן הדקה.
ענין הקדושה, הנה נוסף לזה יש מעלה יתירה בכה"ג שהוא בבחי' קדש קדשים, והו"ע בחי' אחת (יחידה) שבנפש כפי שהיא בכללות עם ישראל. וביוהכ"פ הי' הכה"ג עובד עבודתו בבית קדש הקדשים, לפנים מן הפרוכת (ובבית שני, לפנים משתי הפרוכות שהיו משני צידי האמה טרקסין) המפסקת בין הקדש ובין קדש הקדשים, שזהו"ע בחי' אחת (יחידה) כפי שהיא בענין העולם. ונמצא, שבעבודת הכה"ג ביוהכ"פ בקדה"ק הי' הצירוף דבחי' אחת (יחידה) כפי שהם בעולם שנה ונפש. ועוד זאת, שעבודת הכה"ג ביוהכ"פ בקדה"ק היתה בבגדי בד, ואיתא בגמרא שבד היינו דבר העולה מן הקרקע בד בבד, ופרש"י קנה יחידי מכל גרעין, והיינו, שגם בד הו"ע האחדות. וכל זה הי' בשביל העבודה המיוחדת דיוהכ"פ שהיא עבודת הקטורת, שהיתה נעלית יותר מהקטורת דכל השנה כולה, להיותה בבחי' דקה מן הדקה.
יטה) וממשיך
כבכתוב כאהלי קדר כיריעות שלמה, היינו, שכשם שמבחי' שחורה אני נעשה ונאוה, כמו"כ מאהלי קדר (שהם כעורים מבחוץ ונאים מבפנים) נעשה יריעות שלמה, שהו"ע המקיפים שמתגלים בחג הסוכות בסכך הסוכה שנמשך מענן הקטורת דיוהכ"פ, ועז"נ ופרוש עלינו סוכת שלומך, וזהו"ע יריעות שלמה, יריעות הם המקיפים, ושלמה הוא מלך שהשלום שלו, וכמ"ש צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו גו', ביום חתונתו זה מתן תורה, יוהכ"פ שניתנו בו לוחות אחרונות, והיינו, שע"י עבודת התשובה דיוהכ"פ, שהו"ע ונאוה אני ביוהכ"פ (יום חתונתו), מתגלה הענין דהמלך שלמה, מלך שהשלום שלו, שעל ידו נעשה שלום בפמליא של מעלה ושלום בפמליא של מטה, והו"ע גילוי עצמות א"ס, שמצד זה אין שייך לומר שיש שני דברים שצריך לעשות שלום ביניהם, כי, לית שמאלא בהאי עתיקא.
כא107
ו) ועפ"ז
ו) ועפ"ז
כביובן הענין דהעושה סוכתו תחת האילן כו'. דהנה, אע"פ שסוכה שתחת האילן היא כמו סוכת המלאכים, והשענו תחת העץ, שהוא בחי' עץ החיים, עלמא דחירות, ספירת הבינה, בחי' סוכ"ע, מ"מ, גם בחי' זו נקראת בשם סובב כל עלמין, היינו, שיש לה שייכות לעולמות. וגם ע"פ משנת"ל שהעץ הוא עץ החיים שבתוך הגן, בתוכיות ופנימיות הג"ן פרשיות שבתורה, הרי חלוקת התורה לג"ן פרשיות קשורה עם התחלקות הזמן, פרשה אחת לכל שבוע, שזה מורה על השייכות לעולמות. אמנם, הסוכה שנעשית מענן הקטורת דיוהכ"פ היא למעלה מזה, כיון שקשורה עם עבודת התשובה, שלמעלה מעץ החיים שהו"ע התורה. ואע"פ שמצות סוכה היא בשכר שאמר אברהם והשענו תחת העץ, הרי שכר המצוה הוא למעלה מהמצוה עצמה, ולכן מצות סוכה היא למעלה מהענין דהשענו תחת העץ. ועוד ענין בזה, שמ"ש והשענו תחת העץ הי' קודם מ"ת, ואילו מצות סוכה היא לאחרי מ"ת, שאז ניתוסף העילוי דגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה.