Toras Menachem·Vol. 51 (5728·Part 1)·Sicha of the Second Day of Sukkos 5728תורת מנחם·נא - שנת תשכ"ח - חלק ראשון·שיחת יום ב' דחג הסוכות·ה'תשכ"ח

א108
בס"ד. שיחת יום ב' דחג הסוכות, ה'תשכ"ח.
בלתי מוגה

בכ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.

גא. דובר כמ"פ שנוסף על הענינים שהם בכל שנה ושנה בשוה, יש ענינים שאינם בכל שנה ושנה, אלא רק בשנים מיוחדות, ולכן יש בהם מעלה יתירה – שהם בבחי' דבר חדש.

דובהקדמה – שלאמיתו של דבר, ישנו ענין החידוש גם בנוגע לענינים שהם בכל שנה ושנה בשוה, שהרי אמרו רז"ל "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", ועד ל"חדשים" (כמובא בפירוש רש"י), חדשים ממש, ללא כ"ף הדמיון.

הוענין זה (הצורך בענין החידוש) אינו דבר טפל, אלא ענין עיקרי, שנוגע לענינים עיקריים, ועד לענין התענוג – כמבואר בחסידות (ונראה גם במוחש) שתענוג תמידי אינו תענוג.

וכלומר: ענין החידוש פועל לא רק בכח השכל, אלא גם בכח התענוג שהוא למעלה מכל הכחות (כפי שרואים שיש ענינים שאף כח אינו יכול לפעול אותם, מלבד כח התענוג), ניתוסף עילוי ע"י ענין החידוש (כמובן גם מדברי הגמרא: "כיון דאתיא מדרשא חביבא לי'").

זוכן הוא גם בנוגע לענין התענוג למעלה (שהרי האדם למטה נקרא "אדם" ע"ש "אדמה לעליון") – כדאיתא במדרש על הפסוק "שוקיו עמודי שש", "זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראותו", וכפי שמדייק רבינו הזקן בלשון חז"ל "נתאווה הקב"ה כו'": "אויף אַ תאוה איז קיין קשיא", והרי "תאוה" קשורה עם ענין התענוג יותר מאשר ענין הרצון (אע"פ שהן רצון והן תענוג הם כחות מקיפים, ועד שיש שקו"ט מי מהם

ח109
קודם), ודוקא ענין התענוג הוא בדרגא היותר נעלית שבה אין מקום לקושיא כו'.

טומזה מובן עד כמה נוגע ענין החידוש ("בכל יום יהיו בעיניך כחדשים") – שאין זה דבר טפל, הידור מצוה, אלא ענין עיקרי, עד כדי כך, שפועל בהכח היותר נעלה, כח התענוג, שלולי ענין החידוש חסר בענין התענוג, ולא רק שחסר קצת בכמות או באיכות, אלא יתירה מזה – שתענוג תמידי אינו תענוג, היינו, שגם כאשר מדובר אודות ענין שנקרא בתורה בשם תענוג, הנה כאשר ענין זה הוא בתמידות, ללא חידוש, אין זה תענוג כלל.

יוכל זה – אפילו בנוגע לענינים שהם בשוה בכל שנה, שגם הם צריכים להיות "כחדשים"; ועאכו"כ בנוגע לענינים שישנם רק בשנים מיוחדות, שבודאי יש בהם ענין החידוש.

יאב. הענין המיוחד בשנה זו הוא – שיום השבת בא מיד לאחרי שני הימים הראשונים של חג הסוכות, ללא הפסק בינתיים, כמשנת"ל המעלה שבזה בנוגע לר"ה, שגם קביעותו היתה באופן שמיד לאחרי שני ימי ר"ה בא יום השבת, וכשם שענין זה הוא בר"ה, "בכסה", כך נמשך גם בגילוי בחג הסוכות, "ליום חגינו"12.

יבוהענין בזה:

יגמעלת יום השבת היא – היותו יום שאסור במלאכה, ועד ש"יהא בעיניו כאילו כל מלאכתו עשוי'", וכיון שהתורה – תורת אמת – אומרת כן, ו"אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו", הרי מובן, שאם רק יתנהג כפי שהתורה דורשת ממנו, אזי אכן יהי' אצלו המעמד ומצב ש"כל מלאכתו עשוי'".

ידועד"ז בנוגע ליו"ט – שגם הוא אסור במלאכה, ואף שמותר במלאכת אוכל נפש, הרי המתענה ביו"ט (ומזה מובן שכן הוא גם כאשר כל צרכי היו"ט מוכנים אצלו כבר מערב יו"ט) אסור גם במלאכות שהם לצורך אוכל נפש. וע"פ מארז"ל "מרובה מדה טובה .. ממדת כו'",

טו110
הרי אם המתענה ביו"ט (היפך "מדה טובה") כל מלאכתו עשוי', בודאי שכן הוא ב"מדה טובה", אצל מי שחוגג את היו"ט (לא מתוך תענית, אלא) ע"י אכילה ושתי', שכל הענינים נעשים מעצמם – כל מלאכתך עשוי'.

טזולכן, כאשר ישנם שני ימים של יו"ט, ומיד לאחריהם בא יום השבת – אזי ישנו הענין ד"כל מלאכתך עשוי'" ג' פעמים, והרי "בתלת זימני הוה חזקה" לכל הדעות, הן בנוגע לענינים קלים והן בנוגע לענינים חמורים.

יזומעלה נוספת – בנוגע לענין השמחה:

יחבשני ימי היו"ט דחג הסוכות ישנו ענין השמחה, וגם ביום השבת שבא מיד לאחריהם ישנו ענין השמחה, שהרי "אין עצב בה" [והיינו, שאין זה באופן שישנו ענין של היפך השמחה, ומהפכים אותו לשמחה, אלא באופן שמלכתחילה אין ענין של היפך השמחה כלל], כי אם שמחה בלבד, שזהו אמיתית ענין השמחה.

יטואע"פ שענינו של שבת הוא תענוג, כמ"ש "וקראת לשבת עונג", הרי ידוע שבשבת ישנו גם ענין השמחה (כמ"ש הבה"ג), ואדרבה: שמחה גדולה יותר, כיון שבאה ע"י התענוג, והיינו, כפי שענין השמחה כלול בענין התענוג.

כוכיון שישנם ג' ימים של שמחה, הרי ענין השמחה הוא באופן של "חזקה".

כאוכאמור לעיל שהענין ד"בתלת זימני הוי חזקה" הוא הן בנוגע לענינים חמורים והן בנוגע לענינים קלים, ועד גם בנוגע לענינים קלים בגשמיות,

כבובנוגע ל"חזקה" בענין השמחה – שהשמחה היא גם מצד זה שהקב"ה נותן כל המצטרך גם בענינים גשמיים "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה", ומנצלים זאת לעבודת ה', מתוך שמחה וטוב לבב, במשך כל השנה.

כג* * *

כד111
ג. בין הענינים השוים בחג הסוכות בכל שנה ושנה ישנו גם ענין השמחה, ושמחה כפולה ומכופלת, כיון שישנם כמה עניני שמחה:

כהלכל לראש – השמחה הקשורה עם ענין המצוה שביו"ט, שמחה של מצוה, וכמ"ש הרמב"ם בהל' לולב: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה .. עבודה גדולה היא",

כוומביא ראי' ממ"ש "המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'", באמרו "ונקלותי עוד מזאת וגו'", והיינו, שאע"פ שהנהגת המלך צריכה להיות באופן "שתהא אימתו עליך", ולכן צריך להיראות רק באופן ש"ביפיו תחזינה עיניך", כך, שע"פ שכל (אפילו שכל דקדושה) אין מקום להנהגה באופן של "מפזז ומכרכר",

כז– וכפי שטענה מיכל בת שאול על כך ש"מלך ישראל גו' נגלה היום לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הרקים", שכן, להיותה בתו של שאול, הורגלה בנעורי' בית אבי' להנהגה ע"פ שכל, שזהו ענינו של "שאול מרחובות הנהר", בחי' בינה, הבנה והשגה –

כחאעפ"כ, כיון שענינו של דוד הו"ע הקבלת עול (שלכן נבחר למלך), היתה הנהגתו באופן ש"מפזז ומכרכר לפני ה'".

כטונוסף על כללות הענין דשמחה של מצוה, ישנה גם השמחה המיוחדת שביו"ט – "מועדים לשמחה", ושמחה זו חודרת את כל הפרטים, והיינו, שגם הפרטים שמצד שמחה של מצוה כשלעצמה לא הי' בהם ענין השמחה, נעשה בהם ענין השמחה מצד "מועדים לשמחה".

לונוסף על הענין ד"מועדים לשמחה" שישנו בכל המועדים, בחג הפסח, חג השבועות וחג הסוכות, יש תוספת שמחה בחג הסוכות – שנקרא "זמן שמחתנו".

לאונוסף לזה יש בחג הסוכות שמחה יתירה – רביעית – שמחת בית השואבה.

לבואע"פ ששמחת בית השואבה היתה רק בלילה, אבל לא ביום –

לג112
הנה השמחה שבלילה פעלה גם על עבודת היום, שלכן נזכרו בגמרא כל פרטי עבודת היום בהמשך לכך ש"כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא טעמנו טעם שינה, כיצד, שעה ראשונה תמיד של שחר, משם לתפלה וכו'".

לדולהעיר, שאע"פ ששמחת בית השואבה לא היתה בשבת, הרי ענין זה הוא רק מצד הגזירה דתיקון כלי שיר כו' (כמו הגזירה שלא לקיים מצות הקהל בשבת בגלל הצורך בעשיית בימה של עץ), וכיון שטעם זה שייך רק בזמן שביהמ"ק הי' קיים, ואילו עתה לא שייך טעם זה, הרי "קלקלתנו זוהי תקנתנו", שבזמן הזה ישנו הענין דשמחת בית השואבה גם בשבת.

להואין לומר שמצד הגזירה נתתקנה שמחת בית השואבה מלכתחילה באופן שלא יעשוה בשבת, ובמילא אינה בשבת גם בזמן הזה – שהרי גזירה זו היא כרוב הגזירות שהיו בזמן בית שני (כמבואר בלקו"ת), ואילו בזמן בית ראשון – שאז הי' ישעי' הנביא, שאמר "ושאבתם מים בששון" – היתה שמחת בית השואבה גם בשבת38.

לווכן בזמן ביהמ"ק השלישי, בביאת המשיח, שאז יקויים היעוד "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", ובמילא לא יהיו גזירות כו' – תהי' שמחת בית השואבה גם בשבת.

לזוע"פ הודעת והכרזת כ"ק מו"ח אדמו"ר שע"י הדיבור אודות משיח תהי' ביאת משיח, ומובן, שאין הכוונה לדיבור בלבד, אלא יש להמשיך זאת גם במעשה ש"הוא העיקר", והיינו, שההנהגה עתה צריכה להיות מעין לעתיד לבוא, בבחינת "טועמי' חיים זכו" – צריכה להיות שמחת בית השואבה עתה גם בשבת.

לח[ואע"פ שמבואר בתניא ש"קבלת שכר עיקרו באלף השביעי" דוקא, שאז יהי' "יום שכולו שבת ומנוחה כו'" – הרי מובן שאז יהיו דרגות נעלות יותר, ואילו עתה צ"ל מעין לעתיד לבוא].

לט113
ולהעיר, שאע"פ שישנה שמחה חמישית, שמחת תורה, שלכאורה היא גדולה יותר משמחת בית השואבה – הרי דוקא על שמחת בית השואבה אומרים "מי שלא ראה כו' לא ראה שמחה מימיו", כיון שדוקא שמחת בית השואבה פועלת כל עניני שמחה בכל השנה, שעי"ז שרואה שמחת בית השואבה, רואה שמחה בימיו.

מועי"ז נעשית שנת שמחה (נוסף על שנת תורה וכו'), ועד ל"שמחת עולם על ראשם", בביאת המשיח, בשנה זו ממש.

מא* * *

מבד. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה העושה סוכתו תחת האילן.

מג* * *

מדה. בהפטרת היום נאמר: "אז אמר שלמה הוי' אמר לשכון בערפל", וממשיך, "בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים".

מהולכאורה אינו מובן: מהו הקישור בין "הוי' אמר לשכון בערפל" עם "בנה בניתי גו'"?

מווהענין בזה:

מזהפירוש הפשוט של ערפל הוא – ענן. אבל יש פירוש נוסף – שערפל קשור עם א' מז' הרקיעים.

מחוזהו ששיבח שלמה את ביהמ"ק – בעת חנוכת הבית, "בירח האיתנים בחג" – שהגילויים היותר נעלים שיכולים להיות ב"ערפל" (בשמים) דוקא, נמשכים למטה בביהמ"ק הגשמי ("בנה בניתי בית זבול גו'").

מטוהענין בזה ע"פ חסידות – ש"ערפל" (שמים) קאי על הדרגא ד"ישת חושך סתרו", שזוהי דרגא נעלית ביותר שאינה יכולה לבוא בגילוי, אלא בהעלם דוקא. ואעפ"כ, נמשכת דרגא זו בביהמ"ק בגילוי, ועד לאופן ד"מכון לשבתך", שמורה על ענין של קביעות והתיישבות (ע"ד לשון חז"ל "תשבו כעין תדורו").

נ114
וזהו גם הדיוק "הוי' אמר גו'" – ששם הוי', שהוא למעלה מהשתלשלות, יורד ונמשך בביהמ"ק שנבנה מדברים גשמיים, שמצד עצמם הם רחוקים מקדושה (שלכן הי' בנין ביהמ"ק כרוך עם קשיים כו'), ואעפ"כ, כאשר קיבלו ענינים אלו ועשו מהם בית-המקדש, אזי נמשכו שם המדריגות הרוחניות הכי נעלות.

נאואע"פ שמלכתחילה "הוי' אמר לשכון בערפל" דוקא, הנה לאח"ז נעשה ביהמ"ק דלמטה "מכון לשבתך", כי, הפה שאסר הוא הפה שהתיר.

נבו. והנה, בביהמ"ק הי' גם ענין של הרחבה בגשמיות, ועד כדי כך, שהיו משקין את הבהמה קודם השחיטה בכוס של זהב.

נגוכיון שרואים עתה שיש מקומות שבהם ישנו מעמד ומצב של הרחבה, ויכולים לקיים תומ"צ מתוך מנוחה כו' – הרי זו הוכחה שעומדים כבר בסמיכות לזמן של ביהמ"ק השלישי, ש"עומד בנוי כו'", וצריך רק להמשיכו למטה, ובלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר, שה"מפתח" לתיבה מונח בידיו של האדם העובד.

נדועד"ז בנוגע ליציאת בנ"י מן המיצר, שכאשר רואים שחלק מהם יצא כו', הרי זה גורר גם את החלק השני כו'.

נה[וע"ד שמצינו בנוגע לענין הנבואה, שעשיית אות גשמי פועלת המשכת וקיום הנבואה למטה].

נוועד שזוכים לגאולה האמיתית והשלימה, שאז ילכו כל בנ"י ל"הר הקודש בירושלים", שענינה הוא שלימות היראה, בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו.

נז[כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן ניגון הקפות לאביו הרלוי"צ ז"ל, ועמד מלא קומתו ורקד בשמחה רבה.

נחלאחרי ברכת המזון על הכוס, קודם קבלת שבת – התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "הוא אלקינו", ועודד את הניגון בידיו הק'].