Toras Menachem·Vol. 52 (5728·Part 2)·Purim 5728תורת מנחם·נב - שנת תשכ"ח - חלק שני·פורים·ה'תשכ"ח

א103
בס"ד. פורים, ה'תשכ"ח
(הנחה בלתי מוגה)

גההוא נדדה שנת המלך, ואיתא במנהגי מהרי"ל (והובא באחרונים) שמבלילה ההוא צריך להגבי' את הקול, לפי שהוא התחלת תוקפו של נס. וידועה הקושיא בזה, דלכאורה תוקפו של הנס התחיל ע"י בקשותי' של אסתר כו', שלאח"ז נתבטלה הגזירה, ומה נוגע הענין דבלילה ההוא נדדה שנת המלך לכללות הנס, ועד כדי כך שזהו תוקפו של נס. והתירוץ בזה, ע"פ מ"ש במדרש בפירוש נדדה שנת המלך, זה מלכו של עולם וכו', שאז נעשה בגלוי הענין דלא ינום ולא יישן שומר ישראל. והענין בזה, דכשם שהענין דנדדה שנת המלך ע"פ פשוטו של מקרא הי' שינוי וחידוש דבר, הרי מובן שכן הוא להפירוש בפנימיות הענינים שקאי על מלך מלכי המלכים הקב"ה, שנדדה שנת מלכו של עולם הוא שינוי וחידוש גדול. ולכאורה אינו מובן מהו החידוש בזה, הרי לא ינום ולא יישן שומר ישראל. והביאור בזה, ע"פ תורת רבינו הזקן במאמר המשנה דע מה למעלה ממך, שאיש ישראל צריך לידע שכל הענינים שלמעלה (מה למעלה) הם ממך, שתלויים בעבודת האדם למטה. ועד כדי כך, שאפילו ענין שבא באתערותא דלעילא שאין אתערותא דלתתא מגעת שם, הנה גם ענין זה לא שריא אלא באתר שלים. ויתירה מזה, שאע"פ שלא שייך לומר בזה עשיית כלי (להיותו ענין של אתעדל"ע שלמעלה מאתעדל"ת לגמרי), מ"מ, צריך להיות ענין של הכשרה ומעין זה למטה (וע"ד המשכת בחי' מאד שלמעלה, כאשר עבודת האדם למטה היא באופן דבכל מאדך). ומזה מובן, שכאשר צריכים לפעול הענין דלא ינום ולא יישן שומר ישראל, צריך להיות המעמד ומצב דישראל בעבודתם למטה ג"כ באופן כזה. וכאשר המעמד ומצב

ד104
של ישראל אינו באופן כזה, ואעפ"כ ההנהגה למעלה היא באופן שנדדה שנת מלכו של עולם, הרי זה ענין של חידוש. ויתירה מזה, שאפילו כאשר יש אצל ישראל איזה התעוררות לזה, אלא שההתעוררות היא שלא בערך, אפילו לא מעין דוגמא לזה (כמו בכל מאדך, מאד שלך, לעורר בחי' מאד שלמעלה), אזי ההנהגה שלמעלה באופן שנדדה שנת המלך, להיות לא ינום ולא יישן שומר ישראל בגילוי, היא ענין של נס, ועד לתוקפו של נס.

ובנוגע לכללות המעמד ומצב דישראל למטה באופן הפכי ח"ו נאמר בכתוב אני ישנה, כפירוש הזהר אני ישנה בגלותא. והענין בזה, דהנה, כללות ענין הגלות הוא מעמד ומצב שאותותינו לא ראינו גו' ולא אתנו יודע עד מה, והיינו, שאין זה כמו בשעה שהאדם הוא ער, שאז רואה מה שנעשה מסביבו, ויודע ומבין מה זאת, אבל כאשר לא ראינו, וגם כאשר רואים אזי אין אתנו יודע עד מה, הנה מעמד ומצב זה נקרא בשם שינה. והנה, ענין השינה ניכר לכל לראש בעינים, שבהם ניכר בגלוי השינוי דסגירת העינים. וזהו שמצינו שבבחי' לא ינום ולא יישן שומר ישראל, לית גבינין על עינא. וענינו בעבודה, דהנה כתיב שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננתה, והיינו, שזוהי תמיהת הנביא על איש הישראלי שהי' צריך להיות במעמד ומצב שכאשר רק ישא את עיניו (ווי נאָר ער וועט אַ קוק טאָן) אזי יבוא מיד להכרה והקריאה דשמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד, כדאיתא בספרים ששמע ר"ת שאו מרום עיניכם, והיינו, שכאשר נושא עיניו למעלה אזי בא מיד להכרה דשמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד. וכללות הענין בזה, שכאשר מתבונן בעינא דשכלא אזי רואה ומכיר גדלות הא-ל ושפלות האדם, ועי"ז נעשה במעמד ומצב הראוי בנוגע לקיום רצונו של הקב"ה. אמנם, כאשר נפש האלקית היא בגלות בנפש הבהמית, שאז נעשה נתינת מקום ועד למציאות של חטאים, שעי"ז נעשה ענין הגלות כפשוטו, דמפני חטאינו גלינו מארצנו, הרי זה מעמד ומצב שהעינים סגורות ואינו רואה, וכמ"ש ועיניו השע. ועד"ז

ז105
גם בנוגע לשאר האברים, השמן לב העם הזה ואזניו הכבד23. דהנה, כלה שעיני' יפות אין כל גופה צריך בדיקה, אבל כאשר חסר בענין העינים, כמו בזמן השינה שהעינים סגורות, והיינו, שחסרה העבודה באופן של ראי', אזי נעשה נתינת מקום שתהי' חלישות גם בעבודה באופן של שמיעה (שעז"נ ועתה ישראל שמע גו'), ועד שבעת השינה יכול להיות מעמד ומצב של דמיונות עד שיכול לחבר שני הפכים, והיינו, שאע"פ שבנים אתם להוי' אלקיכם, ועד שבני בכורי ישראל, הנה ביחד עם זה עוסקים בענינים גשמיים וגם בענינים חומריים, ואין זה באופן שעושים זאת בלא לב ולב. וזהו כללות הענין דאני ישנה בגלותא, דקאי על הגלות של נפש האלקית בהגוף ונפש הבהמית, ועד להגלות כפשוטו.

טעז"נ אני ישנה ולבי ער. ובהקדם משנת"ל (ס"א) בענין דע מה למעלה ממך, שזהו לפי שכל הענינים של בנ"י משתלשלים מלמעלה, וכמו אב ובן שכל עניני האב נמשכים אצל הבן, כמבואר בתניא בארוכה שכמו שהבן נמשך ממוח האב, כך כביכול נשמת כל איש ישראל נמשכה ממחשבתו וחכמתו ית', ומצד זה ישנם אצל איש ישראל למטה כל פרטי הענינים דעינים ואזנים, וכל רמ"ח אברים ושס"ה גידים, וכן גם ענין הלב. ועז"נ אני ישנה ולבי ער, שאע"פ שאני ישנה בגלותא, מ"מ, לבי ער, להקב"ה ולתורתו ולמצוותיו (כפירוש המדרש). וכיון שלבי ער, לכן ישנו הענין דקול דודי דופק פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי (כהמשך הכתוב12), שזהו הקול מלמעלה שדופק וצועק ואומר פתחי לי, והיינו, דכיון שלבי ער, צריך לפעול שיומשך מהלב בכללות הגוף ועד שיומשך בהגוף לכל פרטיו, שאז יתעורר משנתו, עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם. והענין בזה, דהנה, קול דודי מורה על ההתעוררות שבאה מלמעלה, וע"ד מ"ש לא למעננו אלא למענך כו', וכיון שהוא דודי, לכן בא הקול ואומר פתחי לי, והיינו, דכיון שנמצאים במעמד ומצב דאני ישנה בגלותא, אזי תובעים מלמעלה עבודה שהיא לפי ערכו, שזהו"ע פתחי, כדאיתא במדרש פתחו לי כחודה של מחט, שהו"ע נקודת המס"נ, שאין לה תפיסת מקום, כי אם באופן של ביטול גמור כמו

י106
נקודה, ועי"ז נעשה לי, דהיינו להקב"ה ולתורתו ולמצוותיו, כדאיתא במדרש כל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם, שהוא באופן של קביעות ונצחיות שאין לו הפסק. וענין זה נמשך בעבודה בפרטי המדריגות דאחותי רעיתי יונתי תמתי, שהם באופן של הליכה מן הקל אל הכבד, והיינו, שתחילת העבודה היא באופן דאחותי, ואח"כ רעיתי, ואח"כ יונתי ואח"כ תמתי, כדאיתא בספרים שהר"ת שלהם הוא ירא"ת, שזהו מ"ש אשה יראת ה' היא תתהלל, דאשה קאי על כנס"י שהיא כמו אשה לאיש זה הקב"ה, וכדי שהיא תתהלל, מלשון בהלו נרו, שהו"ע הגילוי, הרי זה ע"י ד' הדרגות דירא"ת (יונתי רעיתי אחותי תמתי), שסדרם מן הקל אל הכבד הוא באופן דאחותי רעיתי יונתי תמתי, כמבואר ענינם בלקו"ת שה"ש, ומסיים שם בהגהה, שאפ"ל ג"כ שארבעה בחי' אלו אחותי רעיתי יונתי תמתי הם נגד בחי' שם הוי' שיש בהנשמה. וכמבואר בהמאמר של אדמו"ר מהר"ש משנת תרכ"ח, שבחי' אחותי היינו עליית המלכות כנגד נה"י, בחי' רעיתי היינו עליית המלכות כנגד חג"ת, בחי' יונתי היינו עליית המלכות כנגד חב"ד, ואח"כ באה המלכות לבחי' תמתי שנעשים שוין בקומתן וכתר א' לשניהם.

יבהענין בעבודה, הן בעבודה בנפש בענין האהבה, דלית פולחנא כפולחנא דרחימותא, והן בעבודה בפועל בלימוד התורה וקיום המצוות, שבשניהם יש ד' הדרגות דאחותי רעיתי יונתי תמתי.

ידבזה בעבודת האהבה, דהנה, האהבה שנקראת אחותי היא בדוגמת אהבת אח ואחות שהיא אהבה טבעית, והו"ע האהבה המסותרת שהיא ירושה לנו מאבותינו. אמנם, כיון שזהו ענין של ירושה, הרי גם כאשר ישנו בזה הענין דפתחי לי, אין זה עדיין אמיתית ענין העבודה, מלשון עיבוד (איבערמאַכן). ולאח"ז באה האהבה דרעיתי, בדוגמת אהבת אשה, שהיא אהבה מחודשת ע"י התבוננות, דהיינו עי"ז

טו107
שמתבונן בגדלות הא-ל, ככל פרטי ההתבוננות שבזה. וזהו ענין רעיתי פרנסתי, כמ"ש אכלתי יערי עם דבשי, דקאי על ברכות ק"ש וק"ש (שבה נאמר ואהבת גו'11), כמבואר בלקו"ת. ולמעלה מזה היא האהבה שנקראת בשם יונתי, כמו זוג יונים שמסתכלים תמיד זה בזה כו', שאהבה זו היא מתוך תענוג עצום, עד שנתפס בזה לגמרי (עס פאַרנעמט אים אינגאַנצן). והיינו, שהאהבה דרעיתי, אף שבאה ע"י התבוננות, הרי עיקרה הוא מצד המדות שבלב, בחי' חג"ת שבנפש (משא"כ האהבה דאחותי שהיא בבחי' נה"י), והאהבה דיונתי היא מצד בחי' חב"ד שבנפש, ועיקרה מבחי' בינה, שלכן יש בזה תענוג עצום כו'. ועד שבאים לבחי' תמתי, כמבואר בארוכה בלקו"ת שתמתי הוא בחי' ומדרגה היותר גבוה ועליונה מכולם, כי כולם הם בנפש האדם עצמו לצורך תיקון נפשו ממש, אבל תמתי היינו להשלים כל החסרונות של זולתו ג"כ, כל אלו שהם משורש אחד או מענף אחד, ועי"ז נקרא תמתי, שמשלים כל הפגמים והחסרונות כו', והיינו ע"י המשכת אור חדש מלמעלה מעלה כו'.

יזישנם ד' מדריגות אלו בכללות העבודה. דהנה, אחותי הוא מלשון איחוי אלכסנדרית, שהו"ע חיבור שני ענינים שלכאורה הם נפרדים זמ"ז, וקאי בכללות על מעשה המצוות, שהרי המצוות הם מדברים גשמיים ואפילו חומריים שבעוה"ז התחתון, ואעפ"כ עושים מהם ענין של קדושה ומצוה, שזהו חיבור שני ענינים הפכיים. וכמבואר בהמאמר, שעי"ז נעשה החיבור דדעת עליון ודעת תחתון, דהנה, דעת תחתון היינו שהנברא למטה הוא יש, ודעת עליון היינו שהיש הוא יש האמיתי שלמעלה, אמנם, ע"י ענין המצוה מתחברים שניהם, והיינו, שרצונו של יש האמיתי יכול להתקיים כביכול דוקא כאשר ישנו יש הנברא, ויש הנברא נעשה מציאות אמיתית עי"ז שנרגש בו שנמצא מאמיתת המצאו (שכל הנמצאים כו' לא נמצאו אלא מאמתת המצאו). וענין זה הוא בבחי' נה"י (ובלשון המאמר51: עליית המלכות כנגד נה"י), כי, עיקר וכללות ענין המצוות הוא כנוסח ברכת המצוות: אשר קדשנו במצוותיו וצוונו [שזהו נוסח כללי לכל המצוות כולן, נוסף לכך שכל מצוה יש לה סגולה וכוונה פרטית (ועל זה אמרו חז"ל מצוות אין צריכות כוונה)], היינו, שהמצוות

יח108
הם רצונו ית', והאדם הוא כעבד המקיים רצון אדונו מצד קבלת עול, ולכן שייך קיום המצוות אפילו אצל פושעי ישראל, כמארז"ל אפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון, והיינו, לפי שקיום המצוות צריך להיות מצד קבלת עול. ואח"כ באים לבחי' רעיתי, רעיתי פרנסתי, דקאי על כללות ענין התורה, שעז"נ לכו לחמו בלחמי, דהיינו שהתורה היא לחמו של הקב"ה, שעל ידה מפרנסים ישראל לאביהם שבשמים, להיות אורייתא וקוב"ה כולא חד. ולכן גם בעבודת האדם למטה הנה מעלת התורה על המצוות היא שהתורה נקראת לחם ומזון הנפש שנעשה דם ובשר כבשרו, כמבואר בתניא (וכנ"ל בפירוש מה למעלה ממך, שכל הענינים שלמעלה כביכול יש דוגמתם באדם למטה). וענין זה הוא בבחי' חג"ת שבלב, כי לימוד התורה צריך להיות בדיבור, כמארז"ל למוציאיהם בפה, והרי קול הדיבור הוא קול פשוט שנמשך מהבל הלב ומורכב מאש מים רוח, שהו"ע חג"ת שבלב. ולמעלה מזה הו"ע יונתי, ששייך לבחי' י"ה, הנסתרות להוי' אלקינו, והו"ע ההתבוננות, שזהו ענינה של אות ה' ראשונה מד' אותיות שם הוי' שבנפש האדם, שעי"ז יבוא להיות נכספה וגם כלתה נפשו בחשיקה וחפיצה לדבקה בו ית', ועד להעונג במוח חכמה ושכל המתענג בהשכלת ה' וידיעתו (כמבואר בתניא), שעבודה זו היא בתענוג גדול ונפלא. ולאח"ז בא למדריגת תמתי, מלשון שלימות, שהיא משלמת אותו ית' כביכול.

ככיון שאני ישנה (ורק לבי ער), אינו מובן, איך יכול הקול דודי דופק לפעול פעולתו. אך הענין הוא, שעז"נ בהמשך הכתוב שראשי נמלא טל, כמבואר בהדרושים שטל לא מיעצר, כיון שאינו תלוי במעשה התחתונים, וענינו למעלה הוא האהבה העצמית דהקב"ה לבנ"י. ומצד ענין הטל שלמעלה נעשה קול דודי דופק, ודפיקה זו פועלת שיהי' פתחי ובאופן דלי, ועד שנמשך אח"כ בעבודה פרטית בכל ד' המדריגות דאחותי רעיתי יונתי תמתי.

כבבלילה ההוא נדדה שנת המלך, היינו, שאע"פ שמעמדם ומצבם של ישראל הי' באופן דאני ישנה בגלותא, ועד שנתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו הדור כו', עד שהי' נתינת מקום לגזירת המן, מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים, ומחשבה זו היתה יכולה לפעול רח"ל ביהודים, ועד שהיתה כבר גזירה שנחתמה, מ"מ, הי' תקפו של נס שנדדה שנת מלכו של עולם, ונעשה בגלוי מעמד ומצב דלא ינום ולא יישן שומר ישראל, ונמשך אח"כ בנסים המלובשים בטבע, שבאופן כזה הי' כללות הנס דפורים, שהי' עי"ז שאחות יש לנו בבית המלכות, ומטעם זה לא מצינו בכל המגילה שמות קדושים בגלוי, כי אם בראשי תיבות וסופי תיבות, כמבואר בפע"ח ובכ"מ בספרי קבלה. ובפרטיות יותר, שנס זה (שנדדה שנת מלכו של עולם) פעל את הענין דפתחי לי, פתחו לי כחודה של מחט, שהו"ע נקודת המס"נ, כמבואר בתו"א שמסרו עצמן למות כל השנה כולה, והיינו, שאע"פ שבמשך השנה ישנם כל שינויי הזמנים דקור וחום וקיץ וחורף גו', הנה כל אלו השינויים לא נגעו בנקודת המס"נ, אף שהיתה כחודה של מחט בלבד, ועי"ז נתבטלה הגזירה. וזהו גם מ"ש במדרש שביטול הגזירה הי' ע"י קול גדיא, כפי שמבאר רבינו הזקן בתו"א, שבאותה העת היתה הצעקה בלי דעת והתבוננות, כמו צעקת הגדי והבהמה, שהו"ע שלמעלה מהשכל לגמרי. ועי"ז הי' ביטול הגזירה, ועד לאופן של אתהפכא, היינו, שתמורת תוקפו של המן נעשה תוקפו של מרדכי4 (ותקפה של אסתר), וניתן לו בית המן, וליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר. וענין זה נעשה הכנה – באופן דמסמך גאולה לגאולה, מגאולת פורים לגאולת פסח, עלי' נאמר כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.