Toras Menachem·Vol. 52 (5728·Part 2)·Sicha of Acharon Shel Pesach 5728תורת מנחם·נב - שנת תשכ"ח - חלק שני·שיחת אחרון של פסח·ה'תשכ"ח

א274
בס"ד. שיחת אחרון של פסח, ה'תשכ"ח.
בלתי מוגה

בכ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.

גא. דובר כבר כמ"פ בפרשת יום זה, שנוסף על היותו יו"ט שני של גלויות (שזוהי נקודה משותפת שישנה גם בימים הראשונים של חג הפסח, ובכל הימים טובים, חג השבועות, חג הסוכות ושמיני-עצרת), ישנו ענין מיוחד ביום זה – כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם הבעש"ט, שהסעודה הנוספת שאוכלים באחרון של פסח (לאחרי הסעודה שחייבים בה מצד שמחת יו"ט) נקראת "סעודת משיח".

דוע"פ הידוע שכל עניני התורה שבחלק הדרוש הרמז והסוד, קבלה וחסידות, ישנם גם בחלק הפשט (דכשם שכל הענינים שבפשט ישנם ברמז דרוש וסוד, כן הוא לאידך גיסא, שכל הענינים שברמז כו' ישנם גם בפשט), שהוא כנגד עולם העשי',

ה– וע"ד דברי הגמרא "ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא", וכמאמר אילפא "אי איכא דשאיל לי במתניתא דר' חייא ורבי אושעיא ולא פשטינא לי' ממתני'", כמו"כ ישנם כל הענינים גם בחלק הפשט –

והרי מובן שכן הוא גם בנוגע לענין שנתגלה ע"י הבעש"ט אודות סעודת משיח באחרון של פסח, שענין זה ישנו גם בחלק הפשט שבתורה.

זוזהו גם דיוק הלשון בנוגע לסעודת משיח, שענין זה נתגלה ע"י הבעש"ט – כיון שענין זה הי' מכבר, אלא שהבעש"ט גילה זאת.

חוע"ד משנ"ת בנוגע לדברי רבינו הזקן בהתחלת שער היחוד והאמונה: "הנה כתיב לעולם ה' דברך נצב בשמים, ופי' הבעש"ט ז"ל כי דברך שאמרת יהי רקיע .. תיבות ואותיות אלו הן נצבות ועומדות

ט275
לעולם בתוך רקיע השמים וכו'" – שפירוש זה ישנו במדרש תהלים, אלא שהבעש"ט "פירש" וגילה זאת, כיון שעד אז לא היו מונחים כ"כ ("מ'האָט זיך ניט אַריינגעלייגט") לידע זאת או שלא ידעו אמיתית הענין; ועד"ז גם בנוגע לשייכות של אחרון של פסח למשיח – שענין זה רק נתגלה ע"י הבעש"ט, אבל ישנו גם בדרך הפשט.

יב. השייכות של אחרון של פסח למשיח מודגשת בפשטות בכך שהפטרת היום היא בענינו של משיח: "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה", ובהמשך ההפטרה מדובר אודות פרטי עניני הגאולה שתהי' בביאת משיח צדקנו (שרק לאחרי ביאתו יהי' הענין דקיבוץ גלויות, כפס"ד הברור והידוע בדברי הרמב"ם).

יאואף שנתבאר טעם אמירת הפטרה זו באחרון של פסח, לפי שבליל פסח היתה מפלתו של סנחריב – הרי מפלת סנחריב היתה בליל א' דפסח, וא"כ, היו צריכים לאמרה ביום א' דפסח, ומהי השייכות לאחרון של פסח.

יב[יש מתרצים שזהו ע"ד המבואר בירושלמי הטעם שבנ"י לא אמרו שירה מיד בצאתם ממצרים, אלא רק לאחרי קריעת ים סוף, כיון שהיציאה ממצרים "היתה תחילת גאולתן, ולא היתה גמר הגאולה עד עברם הים", ועד"ז רוצים לומר שגמר מפלת סנחריב היתה בשביעי של פסח (ולכן אומרים הפטרה זו ביו"ט שני שלו).

יגאבל באמת אי אפשר לומר כן, כי:

ידבנוגע ליצי"מ – אכן לא נגמר הענין עד לקרי"ס, שהרי היציאה ממצרים היתה באופן שאמרו לפרעה "דרך שלשת ימים נלך גו'", ולכן כאשר "ויוגד למלך מצרים (כיון שהגיעו לשלשת ימים שקבעו לילך ולשוב וראו שאינן חוזרין למצרים) כי ברח העם", אזי "וירדוף אחרי בני ישראל", וכיון שפרעה הי' עדיין בתקפו, הרי זה פעל מורא על בנ"י, לפי שבדרך הטבע לא היו יכולים להנצל, וכמסופר במכילתא שנחלקו לד' כתות וכו', כך, שרק בקרי"ס הי' גמר היציאה ממצרים;

טו276
משא"כ במפלת סנחריב – הרי בנוגע לאותו לילה נאמר "ויצא מלאך ה' ויכה גו' מאה ושמונים וחמשה אלף (וכדאיתא במדרש: "אלו שרים ונגידים וגבורים שהיו עמו", ומזה מובן עד כמה הי' גודל החיל של סנחריב) וישכימו בבוקר והנה כולם פגרים מתים", ואלו שנשארו – בקושי מנין, שנער קטן יספרם – ברחו כו', כך, שכל הענין נגמר בליל א' דפסח].

טזועכצ"ל, שהשייכות של הפטרה זו לאחרון של פסח היא – לפי שבה מדובר אודות משיח, ובפנימיות הענינים קשור אחרון של פסח עם משיח.

יזג. אמנם, לא די באמירת ההפטרה כשלעצמה, אלא לאח"ז יש גם סעודת משיח:

יחענינו של משיח – צריך להיות בגשמיות בפועל. כידוע הסיפור אודות המענה להצמח-צדק – שנתקבל אצלו – שצריכים שמשיח יבוא בגשמיות בפועל. לא די בגילוי סודות התורה, שזהו אמנם מעין תורתו של משיח, שעז"נ "ישקני מנשיקות פיהו", כפירוש רש"י דקאי על גילוי "סוד טעמי' ומסתר צפונותי'", וע"פ מארז"ל "תורה שאדם למד בעוה"ז הבל היא לפני תורתו של משיח", מובן, שמעלת תורתו של משיח היא באין ערוך לגמרי לתורה דעתה; אבל אעפ"כ, לא די בכך, אלא יש צורך בביאת משיח בגשמיות, בגוף גשמי, כדברי הרמב"ם10: "מלך מבית דוד הוגה בתורה וכו'", וכפי שממשיך שבביאת המשיח יהיו "כל המעדנים מצויין כעפר", והרי הכוונה שם היא בפשטות הדברים.

יטולכן, לא די באמירת ההפטרה אודות משיח, אלא לאח"ז יש גם סעודת משיח באכילה ושתי' – כדי לקשר ענינו של משיח עם גשמיות, שזהו ענין עיקרי במשיח, שיהי' בגשמיות.

כוכאמור, שהצמח צדק הסכים כשאמרו לו שמשיח צריך להיות בגוף גשמי כו'.

כא– בודאי ידע זאת הצ"צ מקודם לכן, אלא שענין זה הי' צריך

כב277
לבוא באופן של תשובה על שאלה, כמו כל עניני הפסח שצריכים להיות בדרך שאלה ותשובה [שזהו החילוק בין זכר ליצ"מ בכל השנה כולה לסיפור ביצי"מ בליל הפסח, שצריך להיות בדרך שאלה ותשובה. ואף שגם מי שאין לו בן ששואל צריך לספר ביצי"מ, הרי לכתחילה צריך להיות הסיפור ביצי"מ באופן של שאלה ותשובה], וכן בנוגע לעניני הגאולה העתידה שהיא בדוגמת יצי"מ, כמ"ש "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", שגם הם צריכים להיות באופן של שאלה ותשובה, ולכן הוצרך להיות באופן שישאלו כו' והוא יסכים, כדי שיבוא הענין בדיבור, ובאופן של שאלה. –

כגוזהו שגם לאחר אמירת ההפטרה בגלוי בדיבור, יש צורך גם בענין של מעשה בפועל – סעודה בפועל שנקראת "סעודת משיח".

כדוע"י כל הכנות אלו – תהי' ביאת משיח כפשוטו, ככל פרטי הענינים שנימנו בהפטרה, ועד לסיומה: "כי גדול בקרבך קדוש ישראל".

כה* * *

כוד. האמור לעיל בנוגע לאחרון של פסח שייך לכל השנים; ונוסף לזה ישנם ענינים הקשורים עם קביעות השנה, ובשנה זו ישנו ענין מיוחד מצד הקביעות דאחרון של פסח ביום השבת:

כזבדרך כלל יש חילוק בנוגע לאחרון של פסח בין בני חוץ לארץ לבני ארץ ישראל. אמנם, בקביעות שנה זו שאחרון של פסח חל ביום השבת, משתווים כולם בענין השמחה, שהרי שבת "אין עצב בה" (ואדרבה: "וקראת לשבת עונג", ולכן אסור לבקש בקשות בתפלה, כיון שכל הענינים צריכים להיות חדורים בתענוג), ואיתא בירושלמי שביום השבת ישנו ענין השמחה.

כחומצד ההשתוות של כל בנ"י (בני א"י ובני חו"ל) בקביעות שנה זו – נעשה גם הענין ד"ברכנו אבינו (בגלל ש)כולנו כאחד",

כט278
ובאופן ד"יאר פניו אתנו סלה", והיינו, שמצד ענין האחדות – "אתנו" – נעשה הענין ד"יאר פניו" באופן נעלה יותר, שזהו מ"ש לאח"ז – "סלה", שמורה על ענין הנצחיות, כמארז"ל "כל מקום שנאמר נצח סלה ועד אין לו הפסק עולמית",

לוהרי ענין הנצחיות הוא לא רק באופן שבסופו של דבר רואים שזהו ענין נצחי, אלא זהו מלכתחילה ענין נצחי, וכפי שמבאר רבינו הזקן לשון חז"ל "יום שכולו ארוך" (דלכאורה הול"ל "יום ארוך", ומהו "יום שכולו ארוך"), "שגם מתחלתו הוא ארוך", היינו, שכבר ברגע הראשון ניכר שזהו "יום ארוך",

לאומובן העילוי שבזה בנוגע לענין השמחה – כי, כאשר השמחה היא רק לכמה ימים, שבוע או שמונה ימים, אזי חושבים מה יהי' לאחרי כן כו', ובמילא השמחה אינה בשלימותה, משא"כ כשמדובר אודות ענין נצחי, הרי זה מלכתחילה באופן אחר, כיון שלא צריך לדאוג מה יהי' לאחר זמן.

לבה. ויש להוסיף עוד ענין – בנוגע לשמחה דאחרון של פסח:

לגובהקדים המדובר כמ"פ שאפילו קס"ד והוה-אמינא בתורה הרי זה גם תורה, וכ"ש כאשר יש דעה כזו בתורה, שזהו בכלל "אלו ואלו דברי אלקים חיים".

לדובנוגע לעניננו:

להאיתא במהרי"ל שיש נוהגין לומר בימים אחרונים של פסח "זמן שמחתנו" (אף שהוא בעצמו לא נהג כן), כיון שזהו זמן של שמחה, מצד הנסים והנפלאות שהיו בקריעת ים סוף (והיינו, שאע"פ שלגבי הקב"ה ופמליא של מעלה הי' אז מעמד ומצב ש"מעשה ידי טובעין בים", מ"מ, משה ובנ"י אמרו אז שירה, מצד השמחה שלהם).

לו– ומובן שהמנהג לומר "זמן שמחתנו" הוא בהוספה על אמירת "זמן חרותנו" (ולא כהאומרים שהמנהג הנ"ל הוא לומר רק "זמן שמחתנו"), שהרי אי אפשר לבטל את העובדה שזהו גם זמן של חירות,

לז279
שכן, אע"פ שזה כבר לאחרי הזמן של יצי"מ, לאחרי ימים הראשונים, הרי גם בחול המועד (לאחרי ימים הראשונים) אומרים לכל הדעות "זמן חרותנו", ומזה מובן, שגם בימים האחרונים צריך לומר "זמן חרותנו"; אלא שבהוספה לזה יש נוהגים לומר גם "זמן שמחתנו".

לחו. המורם מכל האמור:

לטנוסף על כללות הציווי "ושמחת בחגך", הנה בימים האחרונים של חג הפסח ניתוסף יותר בענין השמחה, כנ"ל מדברי המהרי"ל.

מובפרט מצד הקביעות ביום השבת, שיש בו ענין השמחה מצד עצמו, ומה גם ששמחה זו היא אצל כל בנ"י, הן בני ארץ ישראל והן בני חוץ לארץ.

מאוכאמור לעיל – שמצד האחדות של בנ"י נעשה הענין ד"יאר פניו אתנו סלה", וגם הענין ד"יחננו ויברכנו"35.

מבוהעיקר – שיומשך ענין השמחה, ועד לשמחה הכי נעלית של ביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בקרוב ממש.

מג* * *

מדז. בענין האחדות (והקירוב עכ"פ) של בנ"י גופא ישנם חילוקי מדריגות – ובהקדמה:

מהכיון שישנה ההתחלקות ד"ראשיכם שבטיכם" עד ל"חוטב עציך" ו"שואב מימיך",

מוועד להתחלקות ד"ששים ריבוא נשמות פרטיות .. (ש)הן שרשים, וכל שרש מתחלק לששים רבוא ניצוצות כו'", וכדאיתא בגמרא בנוגע לששים ריבוא בנ"י "שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה", שכן, "הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדה"ר ואין אחד מהן דומה לחבירו" (הן בגשמיות והן ברוחניות),

מזואעפ"כ צריך לפעול אצל כולם ענין של התאחדות, כמ"ש45 "אתם נצבים היום כולכם", "לאחדים כאחד" (כמ"ש רבינו הזקן בלקו"ת45) – הרי מובן שזהו דבר קשה ביותר, הדורש עבודה ויגיעה. וכיון שכן, הנה לפי אופן העבודה, כך תהי' פעולת ההתאחדות.

מח280
ח. אך יש ב' אופנים בפעולת ההתאחדות: (א) להגבי' את כולם לדרגת הראש, (ב) ע"י ההשתוות שמצד הרגל.

מטומובן, שכאשר רוצים לפעול את ההתאחדות של בנ"י עי"ז שיגביהו את כולם לדרגת הראש – יש צורך בעבודה ויגיעה גדולה, שכן, "ראשיכם", עיקר ענינם הו"ע השכל, ואילו "חוטב עציך" ו"שואב מימיך", עיקר ענינם הו"ע המעשה (רגל), והרי קשה להעלות את ה"חוטב עציך" ו"שואב מימיך" לדרגת הראש והשכל, כיון שבעצם הם באין ערוך זל"ז. וכמו שהוא באדם גופא, שהראש הוא באין ערוך לגבי הרגל או שאר האברים, וכן הוא גם ב"קומה שלימה" של בנ"י, ש"אתם קרויין אדם". ולכן, הנה גם פעולת ההתאחדות היא רק למשך זמן, ורק לפי ערך היגיעה.

נוזוהי המעלה באחדותם של בנ"י מצד הרגל שבהם, שזהו"ע המעשה – שבענין זה משתווים כולם, כיון שענין הרגל (מעשה) ישנו גם ב"ראש", שהרי "בכלל מאתיים מנה".

נא[ואע"פ שאינו דומה הרגל בפני עצמו (מנה בפ"ע) להרגל שבראש (מנה שבכלל מאתיים), וכמו שאינו דומה דצ"ח בפ"ע לדצ"ח שבמדבר, שנעשה חלק מהאדם,

נב– וכפי שהדבר משתקף גם בנגלה דתורה, ועד להלכה, בנוגע לטבילה במים (שזהו ענינו של משיח, שהרי בביאת המשיח יקויים היעוד "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"), שלא די בטבילת האדם עצמו, אלא צריך להטביל גם "את בשרו", "הטפל לבשרו", ואם נמצאת אפילו שערה אחת חוץ למים לא עלתה לו טבילה, והיינו, שאף שהשערה אינה בחי' המדבר שבאדם, אלא דרגא נמוכה בלבד, מ"מ, כיון ששייכת לאדם, לכן נעשית חלק ממנו –

נגהרי ריחוק הערך של הרגל בפני עצמו לגבי הרגל שבראש אינו מגיע לאין ערוך של הרגל לגבי השכל שבראש].

נדט. וזהו גם א' הטעמים לדברי המשנה "לא המדרש עיקר אלא המעשה" – כיון שבענין המעשה משתווים כולם.

נהואע"פ שגם מצד ענין ה"מדרש" יש שייכות בין כל בנ"י, שהרי

נו281
לכל אחד מישראל יש חלק בתורה, כמ"ש "ותן חלקנו בתורתך", ולכן מחוייב כל אחד מישראל בלימוד התורה – הרי במדרש ולימוד יש בכל זאת התחלקות, ולכן יש חביבות מיוחדת בענין המעשה, שבזה משתווים כולם.

נזובפרט לפי הדעה שמצוות אין צריכות כוונה, שלכן לא נוגע ההתחלקות שישנה מצד הכוונה, ובמילא שוים כולם.

נחי. וכאמור לעיל (ס"ד) שע"י ההתאחדות של בנ"י פועלים ש"יאר פניו אתנו", ובאופן ד"סלה", שמורה על ענין הנצחיות, עד לגאולה העתידה, שתהי' גאולה שאין אחרי' גלות, גאולה נצחית.

נטוהרי גם הגאולה העתידה קשורה עם ענין הרגל – שלכן, הזמן שלפני ביאת המשיח נקרא בגמרא (במסכת סוטה) בשם "עקבות משיחא", ובזהר נקרא בשם "רגל": "מטו רגלין ברגלין" (אלא שבגמרא נתפרט יותר – שברגל גופא הכוונה לחלק התחתון שבו שנקרא בשם "עקב"), ובנוגע לביאת המשיח נאמר "ועמדו רגליו גו' על הר הזיתים", והרי עמידה היא ע"י העקב שברגל.

סולכן, ההכנה לביאת המשיח היא ע"י העבודה שבבחי' רגל, כמבואר באגה"ק ש"בעתים הללו בעקבות משיחא .. אין דרך כו' כי אם בבחי' עשי' כו'".

סאיא. וענין זה קשור גם עם המנהג הטוב שהנהיג כ"ק מו"ח אדמו"ר, שבימים טובים, שבהם מודגשת אחדותם של ישראל, ש"כל ישראל חברים", הולכים ברגל, אפילו למקום רחוק בגשמיות וגם ברוחניות, כדי לשמח יהודים, ולהביא לכאן מהשמחה שלהם.

סבובהתאם לכך, הנה כל אלו שהלכו ב"תהלוכה" לשמח יהודים בשביעי של פסח (שבו ישנה השמחה מצד הענין דקריעת ים סוף, שאז "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל כו'"), ובאופן שנמשך גם באחרון של פסח (שבו מפטירין בענינו של משיח, כולל גם היעוד "מלאה

סג282
הארץ דעה את הוי'") – יאמרו עתה "לחיים", וימשיכו זאת גם על שאר המסובים, מתוך ניגון שמח.

סדועי"ז נזכה בקרוב ממש לקבל פני משיח צדקנו.

סה* * *

סויב. ישנו מנהג נוסף שקדם למנהג המוזכר לעיל,

סז– ואעפ"כ נזכר תחילה המנהג הקרוב יותר אלינו, ואח"כ המנהג שהי' עוד מקודם לכן, כמו בנוסח הברכה "אשר גאלנו (ואח"כ) וגאל את אבותינו", אע"פ שגאולת אבותינו קדמה לגאולתנו –

סחשזהו המנהג שכבר נהגו יותר מג' פעמים ונעשה "חזקה" – לשתות ד' כוסות באחרון של פסח.

סטואע"פ שהתחלת מנהג זה היתה בישיבת תומכי תמימים67 – הרי ע"פ הכלל "מעלין בקודש", צריך הדבר להתפשט מישיבת תומכי תמימים לכל שאר בנ"י.

ע– בנוגע לתמימים, אין צורך בבקשה וזירוז כו', וכן בנוגע לאלו שלמדו בעבר בתומכי תמימים אין צורך בבקשה כו', שהרי קדושה לא זזה ממקומה (או כהלשון לא נעקרה ממקומה), כך, שלימודם בתומכי תמימים הי' צ"ל באופן ד"נצח סלה ועד" ש"אין לו הפסק"36, וישנו אצלם גם עתה; ומהם יתפשט גם לכל אלו הקשורים עמהם, שהרי "כל המחובר לטהור טהור", ועד שיתפשט גם ב"חוצה", וכמו הענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה" – שכולם יקבלו מנהג טוב זה, שיש בו גם משום להרבות בשמחה.

עאוכמדובר פעם שהענין דשתיית ד' כוסות באחרון של פסח יש לו

עב283
אחיזה גם בנגלה – שהרי איתא במדרש שישנם ד' כוסות דלעתיד לבוא, ע"ד ד' כוסות דיצי"מ, וכיון שכל הענינים דלעתיד לבוא תלויים במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות (כמ"ש בתניא), לכן, כדי לפעול את הענין דד' כוסות דלעת"ל, צריכה להיות עכשיו עבודה מעין זה, שזהו"ע שתיית ד' כוסות באחרון של פסח, שקשור עם משיח (שלכן מדובר בהפטרת היום אודות הגאולה העתידה), ומוסיפים לקשר זאת עם ענין של מעשה, ובפרט בסעודת משיח – שתיית ד' כוסות, ועי"ז ממהרים ומחישים את הגאולה העתידה בפועל ע"י משיח צדקנו.

עגולכן יקיימו עתה את המנהג דשתיית ד' כוסות, וכיון ש"אין אומרים שירה אלא על היין", בודאי יעשו זאת בשמחה, מתוך ניגון שמח.

עד(ואח"כ אמר:)

עהכ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם שהטעם שלא עורכים "סדר" שלישי, הוא, לפי ש"בתלת זימני הוי חזקה"66, ולא רוצים לעשות "חזקה" ולהתרגל ל"סדר"...

עואבל אעפ"כ, אין פירוש הדברים שצריך להדר ב"בלתי סדר"!

עזולכן, בהמשך להמדובר אודות שתיית ד' הכוסות – בודאי יהי' זה באופן של סדר.

עח(ואח"כ אמר:)

עטע"פ האמור לעיל (ס"ה) שיש דעה שבימים אחרונים של פסח אומרים "זמן שמחתנו" – הנה כשם שבשמח"ת מכריזים לאחרי כל הקפה: "עד כאן הקפה א'", ועד"ז בשאר ההקפות, יכריזו גם עתה לאחרי כל כוס: "עד כאן כוס א'", כוס ב' וג', ובסיום הסעודה יכריזו "עד כאן כוס ד'".

פ(וסיים:) עד שלא יכריזו "עד כאן כוס א'" – הנה כל מה שעושים בינתיים נכלל בכוס א', ועד"ז בשאר הכוסות.

פא* * *

פביג. כוס ראשון הוא כנגד בן חכם – דכיון ש"כנגד ארבעה בנים דברה תורה", הרי מובן, שכל עניני הסדר שהם במספר ארבעה, כמו ד'

פג284
הכוסות, הם כנגד ארבעת הבנים, ובמילא, כוס ראשון הוא כנגד בן חכם. וכן הוא להדיא בספרי קבלה, שכוס א' הוא כנגד בן חכם, וכנגד עולם האצילות.

פדוהנה, כיון שעל כל בנ"י נאמר "בנים אתם לה' אלקיכם", ו"בני בכורי ישראל", הרי מובן, שאצל כל אחד מישראל ישנו תכלית העילוי של בנים – בן חכם, ובכלל נקראים כל בנ"י "בנים חכמים".

פהוכידוע גם פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר בפיסקא "אחד חכם ואחד רשע כו'", שאצל כל אחד מהבנים, הן החכם והן הרשע, ישנו ה"אחד". וכן הוא ע"פ נגלה – כמובן מדברי הרמב"ם שכאו"א מישראל "רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצוות כו'", אלא שיכול להיות ש"תקפו יצרו הרע .. אנס עצמו בדעתו הרעה", וצריך רק לבטל אונס זה, ואז מתגלית מציאותו האמיתית – בן חכם.

פווזהו גם מה שרואים במוחש, שכל בנ"י, גם מי שהוא בסוג ד"חוטב עציך", ואפילו מי שהוא היפך ה"חכם" (רשע) – גם הוא בא לשולחן הסדר, ושותה ד' כוסות, כולל גם כוס ראשון [ואדרבה, במיוחד כוס ראשון, שהרי גם בשבתות וימים טובים דכל השנה ישנו החיוב של קידוש על היין, ובליל הפסח הרי זה נכלל בחשבון ד' הכוסות], שהוא כנגד הבן החכם.

פזולכן אומרים בתשובה לבן רשע "אילו הי' שם לא הי' נגאל" – "שם" דייקא, במצרים, קודם מ"ת, משא"כ לאחר מ"ת, הנה "אע"פ שחטא ישראל הוא" (כפי שלמדים מעכן, ולכן הרי זה שייך רק לאחרי מ"ת), ולכן לא שייך לומר על איש ישראל "לא הי' נגאל" (כמדובר בהתוועדות הקודמת).

פחיד. המשך השיחה – שאף שהחידוש דמ"ת הוא ש"לי בני ישראל עבדים", ואילו הענין ד"בנים", שהאהבה אליהם היא אהבה

פט285
עצמית, הי' גם קודם מ"ת, עוד בהיותם במצרים, אעפ"כ, לא נגאלו אלו שלא רצו לצאת ממצרים (ומתו בשלשת ימי אפילה), משא"כ שאר הרשעים, ואפילו עובדי ע"ז, כי, אלו שלא רצו לצאת ממצרים, התנגדו לגילוי ההתקשרות של "אבינו שבשמים" ל"בני בכורי ישראל" שפעל היציאה ממצרים, ולכן לא יתכן שגילוי זה יפעול אצלם את הגאולה ממצרים. וע"ד שיוהכ"פ אינו מכפר על "כרת דיומא", דכיון שהחטא הוא בענינו של יוהכ"פ גופא, הרי זה בגדר גורם להחטא, ואי אפשר שהגורם להחטא יכפר עליו (וכמו האומר אחטא ואשוב, שהתשובה גורמת לו לחטוא), דאין קטיגור נעשה סניגור (ורק לאחרי מ"ת, שההתקשרות היא ע"י הבחירה שמצד העצמות, אי אפשר ליהודי להתנגד להתקשרות זו, ולכן בגאולה העתידה יגאלו גם אלו שלא ירצו לצאת מהגלות) – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"א בתחלתו.

צטו. ופנימיות הענין בזה – כאמור לעיל (סי"ג) שגם אצל הרשע ישנו ה"אחד",

צאולכן, צריך החכם לידע, שאין לו להסתפק בכך שמתעסק עם עצמו, ומתעסק גם עם ה"תם" וה"שאינו יודע לשאול", אלא עליו להתעסק גם עם הרשע,

צבוכפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר, שטעם סמיכות הבן הרשע לבן החכם הוא כדי שהחכם יפעל עליו, והיינו לפי שדוקא הבן החכם יכול לפעול על הבן הרשע,

צגולא עוד אלא שהסיבה לכך שניתנה חכמה לבן החכם, "יהיב

צד286
חוכמתא לחכימין", היא – שינצל את החכמה לא רק לטובת עצמו, אלא גם בכדי לגלות את ה"אחד" אצל הרשע,

צהוע"י עבודה זו ניתוסף (לא רק אצל הרשע, אלא) גם אצל החכם גופא, ע"ד מארז"ל "מתלמידי יותר מכולן".

צוטז. ובנוגע לפועל:

צזיש להפעיל השתדלות מיוחדת כדי לקרב רחוקים למצות תפילין, וכן לכל המצוות – ש"הוקשה כל התורה כולה לתפילין".

צחוככל הענינים – ניתן למצוא גם ענין זה בגמרא (אם רק רוצים לחפש...), שכן, ככל שגדלה מעלת המלמד את בנו תורה, מצינו בגמרא שיש מעלה גדולה יותר ל"המלמד את בן חבירו תורה", והמעלה הכי גדולה היא – "המלמד את בן עם הארץ תורה", ש"אפילו הקב"ה גוזר גזירה, מבטלה בשבילו, שנאמר ואם תוציא יקר מזולל (ת"ח מע"ה) כפי תהי'".

צטויה"ר שיתוסף חיות בענין זה אצל כל אלו שמקדישים זמן ומרץ לקרב רחוקים.

קואז, "אפילו הקב"ה גוזר גזירה, מבטלה בשבילו" – ביטול ה"גזירה" והפירוד בין הטוב הנראה והנגלה ובין ההעלם וההסתר, ויומשך הענין ד"אלקים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה"35, ומתוך שירה על היין, בשמחה ובטוב לבב.

קא[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה להכריז: "עד כאן כוס א'"].

קב* * *

קגיז. קודם שתיית כוס ב' – אומרים את ההגדה (כשם שאמירת השירה היא על היין78), עד להסיום: "לפיכך אנחנו חייבים להודות כו'".

קדבפיסקא זו נימנו כו"כ ענינים שונים, וביניהם "מעבדות לחירות .. ומשעבוד לגאולה", שלכאורה, אינם שונים זמ"ז, אלא היינו הך. אבל, כיון שכל עניני התורה הם מדוייקים לתכליתם (לא רק תושב"כ, אלא גם עניני תושבע"פ, משנה וגמרא, ברייתא ותוספתא, רש"י ותוספות, וכל עניני תושבע"פ), בהכרח לומר, ש"מעבדות לחירות" ו"משעבוד לגאולה" הם ענינים שונים.

קה287
והביאור בזה:

קו"עבדות" – הו"ע עבודת עבד, ואילו "שעבוד" הוא ע"ד הלשון "שעבודא דר' נתן", והיינו, שאינו עובד עבודת פרך, ואפילו לא עבודה קלה, אלא שהוא משועבד לפלוני; הוא לא משוחרר, אלא הוא עדיין ברשותו של פלוני.

קזוזהו "הוציאנו מעבדות לחירות .. ומשעבוד לגאולה" – שלכתחילה היתה היציאה "מעבדות לחירות", החל מר"ה, שאז "בטלה עבודה מאבותינו במצרים", ונתבטלה העבדות; ואח"כ היתה היציאה "משעבוד לגאולה" – בעת היציאה ממצרים, שהרי כל זמן היותם במצרים היו תחת שעבוד מצרים, שלכן הוצרכו לקבל רשות מהמצריים לצאת משם, ורק בט"ו בניסן נתבטל גם שעבוד זה.

קחיח. ענין זה קשור גם עם המדובר בהתוועדויות האחרונות אודות פירוש רש"י על הפסוק "אם על תודה יקריבנו", "אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים והולכי מדבריות וחבושי בית האסורים כו'", שרש"י נקט לפי סדר המאורעות שאירעו אז אצל בנ"י, שבתחילה עברו את הים, ואח"כ הלכו במדבר, ואח"כ נגזר עליהם להיות סגורים במדבר; ולא נקט תחילה "חבושי בית האסורים" ביחס ליציאה ממצרים, כיון שארץ מצרים לא היתה חשובה כמו בית האסורים, שהוא מקום של "חושך וצלמות" (כלשון הכתוב בתהלים בנוגע לאלו שצריכים להודות).

קטהמשך השיחה – הביאור בדברי רבינו הזקן "נוהגין .. שהג' מצות של מצוה נעשין מעשרון א' קמח, כעין לחמי תודה .. זכר ללחמי תודה, שהיוצא מבית האסורין חייב להביא תודה, ואנו בפסח יצאנו מבית האסורין משעבוד מצרים כו'" (אף שפוסק שהחיוב דברכת הגומל הוא רק ב"מי שהי' חבוש בבית האסורים על עסקי נפשות .. או על עסקי

קי288
ממון אם הי' מעונה בכבלי ברזל"), ולאידך גיסא, פוסק שלא לומר מזמור לתודה בימי הפסח "שאין תודה קריבה משום חמץ שבה", וא"כ, איך נוהגים לעשות פעולה זכר ללחמי תודה – כי, רבינו הזקן ס"ל (לא כדעת המרדכי ש"צריך שלש מצות זכר ללחמי תודה", אלא) כדעת הרא"ש, שטעם ג' המצות הוא לפי "שמלבד ב' מצות שלימות .. צ"ל עוד פרוסה אחת משום לחם עוני", והזכר לקרבן תודה הוא רק בזה שעושין ג' המצות מעשרון קמח א', שזהו רק רמז בהעלם, לפי שארץ מצרים היא רק כעין בית האסורים (רמז בלבד), ולא בית האסורים ממש שמחייב להביא תודה – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ב ע' 27 ואילך.

קיאיט. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

קיבאבל אעפ"כ, אסור לשכוח, שאף שארץ מצרים לא היתה נחשבת ל"בית האסורים", הרי הי' שעבוד מצרים, באופן ש"וימררו את חייהם בעבודה קשה וגו' בפרך" (ההתחלה היתה אמנם "בפה רך", אבל מזה נעשה אח"כ עבודת פרך כפשוטה), ובאופן ש"וירעו אותנו המצרים", וכפי שמדייק כ"ק מו"ח אדמו"ר, שלא נאמר "וירעו לנו", אלא "וירעו אותנו", היינו, שעשו אותנו רעים, ועד שנעשה מעמד ומצב ש"הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז"; ורק בשביעי של פסח נתבטל הדבר.

קיגאמנם בארץ מצרים עצמה נמצאים – ברחמיו של הקב"ה – "במיטב הארץ" [וישנם כאלו שיש להם שם נכסים וכו', ולכן אינם רוצים לצאת משם... ויש להם גם ראי' לדבריהם, מהאמור לעיל שאין חיוב להקריב קרבן תודה על היציאה ממצרים, כיון שאינה נחשבת לבית האסורים!...], אבל אעפ"כ, אין לשכוח שזוהי "ארץ מצרים", "ערות הארץ", היפך המעמד ומצב דגילוי אלקות; ומשם מוציא אותנו הקב"ה

קיד289
בעצמו, כמ"ש "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" – למעמד ומצב של גילוי אלקות בכל מקום.

קיההן אמת שאפילו בזמן החושך הנה "לכל בני ישראל הי' אור במושבותם" (גם בהיותם בהתיישבות במצרים), אבל אעפ"כ, אין זה מגיע להעילוי ד"תעבדון את האלקים על ההר הזה", ולהמשך ההליכה ל"ארץ טובה ורחבה".

קיווזהו גם לימוד והוראה לכאו"א מישראל, ועד לימינו אלו:

קיזישנם החושבים שגם עכשיו יש לבנ"י כל המצטרך להם, (כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר בבת-שחוק:) ובפרט כשעומדים עתה קרוב לזמן ה"בחירות", הרי בודאי יכולים לפעול הכל... ובכל אופן, להבטיח בודאי יכולים... ואפילו כשנמצאים במעמד ומצב של עבדות, הרי "כל הקונה עבד כו' כקונה אדון לעצמו", ובמילא, לא רוצים לצאת מהגלות.

קיחובכן, צריך לדעת, שהיציאה ממצרים אינה בבחינת "הידור מצוה", היינו, שגם עד עכשיו הי' במצב טוב, ולאח"ז יהי' לו יותר טוב, אלא זהו חילוק מן הקצה אל הקצה!

קיטולכן צריכים לעמוד מוכנים לגאולה, וכפי שכותב כ"ק מו"ח אדמו"ר באגרתו הידועה: "עמדו הכן כולכם", "ומקלכם בידכם", אבל, "לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון", כפי שהי' ביצי"מ, אלא "בשובה ונחת תוושעון", בקרוב ממש, ע"י משיח צדקנו.

קכ* * *

קכאכ. יש שאלה נוספת ששאלו על משנ"ת בהמכתב90 בנוגע לענין ד"בנים אתם לה' אלקיכם"83:

קכבהלשון במכתב הוא ש"ילדים מקבלים באופן טבעי תכונות וקווי אופי מהוריהם, וההורים מעבירים זאת לילדים". ושאלו על זה, שלכאורה הרי זה צריך להיות בסדר הפכי, שההורים מעבירים זאת לילדים, ולאח"ז מקבלים זאת הילדים בדרך ממילא?

קכגאך הענין הוא – שסדר הדברים במכתב הוא בדיוק, וכפי שצויין: "ראה עדיות פ"ב מ"ט", ושם: "האב זוכה לבן בנוי ובכח וכו'", שענינים

קכד290
אלו נמשכים לבנים באופן שאינו תלוי ברצון ההורים (אפילו אם האב אינו רוצה בכך); וכמו"כ אין זה תלוי במעמדו ומצבו של הבן, וכמו שאפילו תינוק בן יומו יורש כל נכסי אביו (אם רק רוצה בכך).

קכהויש גם ענינים שההורים נותנים לילדים עי"ז שמשתדלים ועושים כל התלוי בהם בנוגע לחינוכם ואופן הנהגתם, בדוגמת רב שמשתדל ללמד ולחנך את התלמיד (אם הרב הגון והתלמיד הגון כו') – בהוספה על הענינים שהאב מוריש לבנו ע"פ תורה.

קכושני הענינים (הן אלו שנעשים ע"י השתדלות האב והן אלו שבאים בדרך ממילא) הם בטבע העולם, אבל יש מעלה באותם ענינים שהתורה פוסקת ש"האב זוכה לבן", שאינם תלויים ברצון האב, וגם אם אין רצונו בכך, הרי זה כמו "מתנה על מה שכתוב בתורה", שדבריו בטלים.

קכזובהתאם לכך הוא סדר הדברים במכתב: לכל לראש – הענינים שהילדים מקבלים מההורים בדרך ממילא, באופן שאינו תלוי ברצון האב, ונוסף לזה – הענינים שההורים מעניקים לילדים ע"י השתדלותם.

קכחכא. וענין זה – ביחס לבנ"י והקב"ה – נפעל בשעת יצי"מ, שאז נעשית אצל בנ"י המציאות ד"עבדי הם"89 והמציאות ד"בני הם" בגילוי, ללא ההעלמות וההסתרים שמצד פרעה, ואדרבה: פרעה פעל עילוי אצל בנ"י, כמארז"ל על הפסוק "ופרעה הקריב", ש"הקריב את ישראל לאביהם שבשמים".

קכטביצי"מ היו בנ"י בדוגמת "גר שנתגייר", ש"כקטן שנולד דמי", והרי קטן שנולד הוא בדוגמת גרעין, שעוד לפני שצומח לאילן שלם, יש בו כבר בהעלם כל הענינים שיבואו אח"כ בפועל, וכמו"כ אצל קטן ישנם בהעלם כל הענינים שיבואו לידי פועל במשך כל ימי חייו. וענין זה נפעל – כאמור – ביצי"מ.

קלומובן, שענין זה ישנו גם בכל יום, כיון שבכל יום ויום ישנו הענין דיצי"מ, שהרי "בכל דור ודור וכל יום ויום חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים".

קלאכב. וכדי שהענין דיצי"מ יהי' כדבעי – הנה "רבן גמליאל הי'

קלב291
אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן פסח מצה ומרור"64.

קלגובנוגע לג' ענינים אלו מצד הלכה – הנה: פסח – הי' רק בזמן שהיו מקריבים קרבנות, ואילו עכשיו אין זה שייך כלל; מצה – ע"פ פס"ד התורה חיובה גם עכשיו מן התורה כמו בזמן שביהמ"ק הי' קיים; ומרור – ישנו גם עכשיו, אבל רק מדרבנן.

קלדוכיון שבכל יום ישנו הענין דיצי"מ (כמבואר בפוסקים), הרי מובן, שג' ענינים הנ"ל ישנם גם בכל יום, ובלאה"כ "לא יצא ידי חובתו", והיינו, שצריך תמיד לדעת שפסח שייך רק בזמן שביהמ"ק הי' קיים, מצה ישנה היום כמו פעם ללא שינויים, ומרור – היום הוא מדרבנן, ופעם הי' מן התורה.

קלהוהענין בזה:

קלוג' ענינים הנ"ל הם עניני אכילה, כולל גם פסח, שאף שהקריבוהו ע"ג המזבח, הרי עיקר ענינו הוא לאכילה, ש"לא בא מתחילתו אלא לאכילה". וענין האכילה כולל כל צרכי האדם (כמו לשון פרנסה, שכולל כל צרכי האדם), שכללותם הוא מזון לבוש ובית, שבהם תלוי קיום האדם, ועד שאפילו כח הא"ס שבאדם, שהו"ע ההולדה, נקרא בשם לחם – "הלחם אשר הוא אוכל".

קלזובצרכי בני אדם ישנם ג' סוגים – ענינים המוכרחים, ענינים שהם רשות, ועניני גדלות והרחבה:

קלחלחם (צר ומים לחץ) – הרי זה דבר המוכרח שאי אפשר בלאו הכי. ונוסף לזה, יש גם ירקות שבאים ללפת את הפת, שזהו ענין של רשות, אבל זהו ענין שפועל גם באכילת הלחם, כדמוכח מההלכה שכאשר אוכלים פת עם לפתן אזי משתנה השיעור של אכילת הפת. ואילו פסח (בשר) מורה על הרחבה וגדולה, שצריך לאכלו דרך חשיבות וגדולה, כאכילת כל הקדשים שנאמר בהם "למשחה", "לגדולה"

קלט292
וחשיבות, שלכן ה"פסח נאכל על השובע" (אבל לא "אכילה גסה", כדברי הגמרא "רווחא לבסימא שכיח" (ריוח מצוי לדבר המתוק בתוך המעיים), ואם הוא "מנצל" את ה"רווח", הרי זו אכילה גסה).

קמובכן:

קמאבזמן שביהמ"ק הי' קיים, כולל גם קיומו של ביהמ"ק הפנימי שבאדם, ע"י ההנהגה שהיא ההיפך ד"מפני חטאינו" – שרואה ומרגיש אלקות, ולכל הפחות בנוגע למעשה בפועל הנהגתו היא כדבעי – אזי יכול להיות אצלו לא רק הענין דלחם וירקות, אלא גם הענין דפסח, שמורה על מילוי צרכיו באופן של הרחבה וגדולה.

קמבאבל בזמן שביהמ"ק אינו קיים, והיינו, בזמן שאלקות אינו בגלוי, ולפעמים "כשזה קם זה נופל" – אזי אי אפשר ליתן לו עניני הרחבה, עניני מותרות, כי, אם יכניס את עצמו בעניני מותרות, מי יודע לאן יגיע ("דאָס וועט אים פאַרפירן כ'ווייס וואוּ")!... ובמכ"ש מהמבואר בתניא בנוגע לבינוני, ש"מהותו ועצמותו של הרע .. נתחזק יותר בהמשך הזמן שנשתמש בו הרבה באכילה ושתי' ושאר עניני עוה"ז".

קמגאמנם, רבנן ראו שבנ"י לא יכולים להתקיים על לחם צר ומים לחץ בלבד, ופעלו שירחמו עליהם ויתנו יותר ממה שמגיע להם ע"פ דין תורה – לפנים משורת הדין (שהרי "לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין") – גם "ירקות"; אבל, ענין זה צריך להיות באופן של "מרור", שלא יורגש בזה טעם של מתיקות, כדי שלא יבוא לידי עניני מותרות, שעי"ז נעשית התגברות נפש הבהמית (עכ"פ באופן שמביא לידי חטא בשוגג, שגם הוא צריך כפרה).

קמדכג. והלימוד מזה בנוגע לעניני מוסר והליכות עולם:

קמהכאשר יהודי יוצא בכל יום "מבית הכנסת לבית המדרש", ומביהמ"ד יוצא למלחמה דבירור העולם – עליו לדעת שישנם ג' הענינים דפסח מצה ומרור, אלא שהבחירה בידו לנצל אותם כדבעי – לא באופן של מותרות כו'.

קמו293
ובהקדמה:

קמז"מצינו בנבוכדנצר בשביל שהלך ג' פסיעות לכבוד השי"ת פסקו לו מלוכה על כל העולם ולזרעו אחריו עד ג' דורות, ואין לך אדם מישראל שלא כיבד המקום בכך, וכל טוב עוה"ז כדאי הוא לו".

קמחומה גם שבנ"י נקראים "בני מלכים", ובלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר: כמו חתן הסמוך על שולחן חותנו ("ווי אַ איידים אויף קעסט"), שהרי "לי הכסף ולי הזהב גו'", כך, שלכאו"א מישראל מגיע הכל!... ולא עוד אלא שצריכים ליתן לו כל הענינים באופן שלא יצטרך לטרוח, כי, אצל בן מלך, ועאכו"כ בנו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, הנה כל טירחא קלה, נחשבת לטירחא גדולה ביותר!

קמטוכיון שכן, הרי בודאי שיהודי אינו יכול להסתפק ב"לחם צר ומים לחץ", אלא צריך ליתן לו גם "ירקות", אלא שענין זה צריך להיות באופן שלא ירגיש את המתיקות שבעניני העולם, אלא ירגיש שמקבל זאת מהקב"ה כו'.

קנוע"ד המדובר לעיל בנוגע לרבי ואנטונינוס שלא פסקו מעל שולחנם צנון וחזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, ואעפ"כ אמר רבי "לא נהניתי מעוה"ז אפילו באצבע קטנה", והיינו, שאע"פ שהקב"ה נתן לו הכל במשך כל השנה כולה, מ"מ, לא נהנה מעוה"ז, אפילו לא כאצבע קטנה!

קנאויה"ר שמ"זמן חרותנו" תומשך על כל השנה כולה חירות אמיתית מכל הענינים המבלבלים, ותהי' שנת חירות והרווחה לכאו"א מישראל, ויתן הקב"ה לבנ"י כל מה שרוצים – "משביע לכל חי רצון", "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה", ומתוך שמחה וטוב לבב,

קנבולשנה הבאה בירושלים, ע"י משיח צדקנו.

קנג* * *

קנדכד. [כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה להכריז: "עד כאן כוס ב'", וצוה

קנה294
שיכריזו גם מ"ש בהגדה לפני "שולחן עורך" (בהראותו בסידורו): "ואחר כך אוכל ושותה כדי צרכו ויכול לשתות יין בין כוס ב' לג'". ואח"כ אמר:]

קנוכאמור כמ"פ שדוקא ענינים הכי פשוטים – לא תופסים!

קנזרבינו הזקן אומר כאן, שעוד לפני ה"אפיקומן" (זכר לפסח) – דהיינו לפני ביאת המשיח, שאז יקריבו קרבן פסח – צריך להיות מעמד ומצב של הרחבה: "אוכל ושותה כדי צרכו ויכול לשתות יין כו'".

קנחענין זה נאמר ב"סידור" – לא בשו"ע חושן משפט, ב"אורים ותומים", ואפילו לא ב"לקוטי תורה", אלא ב"סידור" – ששייך לכל נפש, גם לילדים, שכן, הדבר הראשון שקונים לילד הוא: "סידור" ("ברכון" או "דף תפלות"), ובסידור זה נאמר שלפני האפיקומן "אוכל ושותה כדי צרכו", ולא רק כמו בנוגע ליין ש"יכול לשתות כו'", אלא בלשון ציווי: "אוכל ושותה כדי צרכו"!

קנטומשמעות הדברים – ע"פ תורת חסידות חב"ד שענינה לבאר כל ענין בהבנה והשגה – שעוד לפני ביאת המשיח, כשאוחזים עדיין ב"שולחן עורך", עוד לפני השירה על היין, פוסק הקב"ה בלשון ציווי שיהודי "אוכל ושותה כדי צרכו", היינו, לא רק אכילת כזית מצה, ובשאר ימי הפסח יאכל תפוחי-אדמה... אלא "כדי צרכו", שזהו צורך גופו (לא רק צורך נשמתו), והיינו, שגם כאשר אוחז באמצע האכילה, ועדיין אינו מבורר ומזוכך ("ער איז נאָך ניט אויסגעאַרבעט"), להיותו עדיין לפני העבודה – יש לדאוג לצרכי גופו, ועד שזהו תנאי באכילת האפיקומן, שצריך להיות "נאכל על השובע"!

קסוכל זה – לא בדרך של קבלת עול, אלא באופן של חירות, שזהו ענינו של חג הפסח – "זמן חרותנו", וממנו לוקחים "חירות" על כל השנה כולה.

קסא(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) ולאחר כל זה גאָר... לחיים ולברכה!

קסב* * *

קסגכה. ע"פ האמור לעיל (סי"ג) שד' הכוסות הם כנגד הארבעה בנים, נמצא, שכוס ראשון קשור עם הבן החכם, וכוס שני קשור עם הבן הרשע:

קסדעל כוס ראשון – עורכים רק קידוש היום; ואילו כוס שני –

קסה295
הרי לאחריו בא ענין האכילה והשתי', ובאופן ש"אוכל ושותה כדי צרכו", וכאמור, לא רק ש"יכול לשתות", אלא באופן של ציווי, כיון שהאפיקומן צריך להיות נאכל "על השובע", שלכן "אוכל ושותה כדי צרכו" – צורך הגוף שהוא האוכל והשותה; ולכן הרי זה קשור עם הבן הרשע – כדברי הגמרא "אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר", "מלי כריסי' כו'", שלכן יש צורך בזהירות מיוחדת שלא להיכשל כו'.

קסוכו. ובהקדים ביאור שאלת הבן רשע – שגם כנגדו "דברה תורה", כיון שגם לו יש שייכות לתורה, והתורה שייכת גם אליו – "מה העבודה הזאת לכם":

קסזכאשר מגיע "זמן חרותנו", והיינו, שעד עתה הי' מעמד ומצב ש"עבדים היינו לפרעה", ועתה יצאו בנ"י לחירות "ביד רמה"16, ו"ברכוש גדול", ולאחרי הקדמת קרבן פסח שמקחו בעשור, שבזה הראו בנ"י שאינם מתייראים מפני המצריים כו', והולכים לקבל את התורה, וכפי שמביא הר"ן בסוף פסחים: "בהגדה .. אמרו בשעה שאמר להם משה תעבדון את האלקים על ההר הזה129, אמרו לו ישראל, משה רבינו, אימתי עבודה זו, אמר להם, לסוף חמישים יום, והיו מונין כו'", מתוך השתוקקות גדולה לקבלת התורה, ובגלל זה "קבעו חכמים לספירת העומר" – נשאלת השאלה "מה העבודה הזאת לכם", שכל תיבה בלשון השאלה היא בדיוק:

קסח"העבודה": מדוע צריכים לעשות זאת באופן של עבודה וקבלת עול, להיות "עבדים" להקב"ה, "עבדי הם"89, "שטרי קודם" – אדרבה: תעשו זאת בחפץ לב, בשמחה ובטוב לבב, שהרי ענין העבודה הוא היפך החירות, כך, שזהו בסתירה ל"זמן חרותנו"?!

קסטומוסיף ומדייק "(מה העבודה הזאת) לכם" – בהיותכם במעמד ומצב שראויים אתם לקבל את התורה ומצוותי', וא"כ, לשם מה זקוקים אתם לענין הקבלת עול, "עבודה"?!

קעומדייק גם "מה העבודה הזאת לכם":

קעאבשלמא כאשר מדובר אודות קבלת עול בנוגע לתנועה אחת, יכולים להבין את הצורך בכך, שכן, אדם שטבעו בתנועה של התרחבות, צריך קבלת עול בשביל ענינים של צמצום, ואדם שטבעו בתנועה של

קעב296
צמצום, צריך קבלת עול בשביל ענינים של התרחבות, ולולי הקבלת עול לא יוכל לפעול בעצמו לעשות היפך טבעו.

קעג– וע"ד שמצינו שבשעה שהקב"ה החזיר את התורה על כל אומה ולשון, הנה בני ישמעאל לא היו מוכנים לקבל את הציווי "לא תנאף", כיון שזהו היפך טבעם בענין ההתפשטות כו', ואילו בני עשו לא היו מוכנים לקבל את הציווי "לא תרצח", כיון שזהו היפך טבעם בענין הצמצום והגבורה (משא"כ בנ"י הם בקו האמצעי). –

קעדאבל כאשר מדובר אודות "העבודה הזאת", של חג הפסח – הרי כיון שיש בה שני הקוין: הן מצה, שרומז על הגאולה, הקשורה עם תנועת ההתרחבות, והן מרור, שקשור עם תנועת המרירות והכיווץ, נשאלת השאלה מהו הצורך בענין של "עבודה" (קבלת עול) – דממה-נפשך: אם הוא בטבעו בתנועה של התפשטות – הנה מיד כשיתבונן בחסדי ה' שגאל את בנ"י ממצרים, יתעורר תיכף בתנועה של התרחבות, ללא צורך ב"עבודה" בנוגע לענין ה"מצה"; ואם הוא מטבעו בעל מרה-שחורה – הנה מיד כשיתבונן ש"שמים לא זכו בעיניו", יבוא תיכף לתנועה של כיווץ, ללא צורך ב"עבודה" בנוגע לענין ה"מרור"?!

קעהועד"ז בנוגע לענין הפסח, שהו"ע הדילוג באופן של יציאה מגדרי הטבע,

קעו– דכשם ש"פסח ה' .. על בתי בני ישראל במצרים", ולא רק דילוג בגשמיות, אלא כיון ש"הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז", הוצרך להיות גם דילוג ברוחניות, מבלי להתחשב בכל הגדרים של סדר ההשתלשלות, כמו"כ צ"ל אצל בנ"י תנועה של דילוג, לצאת מכל המדידות וההגבלות כו' –

קעזהנה מי שנמצא במעמד ומצב שעניני הטבע של שני הקוין הנ"ל אינם תופסים מקום אצלו, כיון שנרגש אצלו הענין ד"המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", ולא רק בכל יום, אלא בכל רגע ורגע, כך, שכל מעשה בראשית וכל סדר ההשתלשלות הוא אין ואפס, אלא שהקב"ה מחדשם בטובו בכל רגע מאין ואפס המוחלט, ולכן עומד בתנועה של יציאה מכל הגדרים והקוין, וכאשר תובעים ממנו עבודה

קעח297
פרטית באופן של התלבשות בא' מב' הקוין הנ"ל (מצה או מרור), הרי זה צריך להיות אצלו בדרך "עבודה" (קבלת עול) – הנה במעמד ומצב כזה, לא נדרש ממנו ענין של "עבודה" בנוגע לענין ה"פסח", דילוג ויציאה מכל הגדרים והקוין.

קעטזוהי איפוא שאלת הבן רשע – שאלה ע"פ שכל, שהרי גם הבן רשע הוא חכם, שזהו אחד הטעמים לסמיכות של הרשע לחכם, כיון שגם הוא חכם, וכמ"ש האבודרהם ש"דרך חכמתן קא חשיב להו", אלא ש"חכמים המה להרע", שמנצל את חכמתו בדרך עקלתון עבור ענינים הפכיים, כך, שלכאורה יש מקום בשכל לשאלתו – "מה העבודה הזאת לכם": איך יתכן שיהי' צורך בענין של "עבודה", קבלת עול, בנוגע לכל ג' הענינים דפסח מצה ומרור?!

קפכז. ועל זה אומרים לו, שע"י קושיא זו "כפר בעיקר", כיון שכל עיקר ענין התומ"צ הוא הענין של קבלת עול (שלילת קושיא זו).

קפאוההסברה בזה:

קפבכתיב "יצר לב האדם רע מנעוריו", והיינו, שאע"פ שיש לו "נפש השנית בישראל" ש"היא חלק אלקה ממעל ממש", מ"מ, מצד היצה"ר שניתן באדם (כדי "להרבות שכרו, כפיתויי הזונה לבן המלך .. ברשות המלך") הרי הוא "רע מנעוריו", והיינו, שבגלל פיתויי היצר עלול הוא לעשות רע, היפך טבעו.

קפגוזהו החילוק שבין צדיק להפכו – שצדיק, "לבו ברשותו", משא"כ הפכו, "הוא ברשות לבו"190, כך, שלא זו בלבד שהמוח אינו שליט על הלב, אלא אדרבה כו'.

קפדומצד זה הרי הוא גרוע מבהמה – שהרי בהמה אינה משנה את תפקידה, משא"כ בעל בחירה, יש בכחו לשנות תפקידו. ולכן מצינו בהלכה שכאשר בהמה קופצת לאש הרי זו הוכחה שאינה בהמה נורמלית, משא"כ בן בחירה, שמחוייב בעונשין, להיותו בר דעת. אבל מצד זה גופא שהוא בר דעת ובעל בחירה – יכול לבחור בהיפך הטוב ח"ו, אע"פ שזהו היפך השכל.

קפה298
ולכן, אי אפשר לסמוך על השכל, או על התכונות הטבעיות, אלא יש צורך בענין הקבלת עול.

קפווזהו גם מה שמצינו במדרש בנוגע לשאול, "כל שהוא רחמן על אכזרים לסוף נעשה אכזר על רחמנים":

קפזלכאורה אינו מובן: כיון שהסיבה לכך שהוא רחמן במקום שאין צורך, היא, בגלל היותו בעל רחמנות מטבעו, איך יתכן שיתאכזר במקום שע"פ תורה צריך לרחם?

קפחואעפ"כ רואים בפועל שכך הי' אצל שאול, והיינו לפי ששאול "הלך אחר הטעם", והעמיד על שכלו – לחמול על "מיטב הצאן והבקר למען זבוח לה'", בחשבו שיש בזה העילוי "להוציא יקר מזולל", להקריב קרבן לה' מ"חלב" הצאן והבקר של עמלק, ולכן, "לסוף נעשה אכזר על רחמנים".

קפטוהעצה לזה – כפי שאמרו לשאול: "הנה שמוע מזבח טוב", שזהו הענין דקבלת עול, שזהו העיקר; וכאשר חסרה הגישה של קבלת עול, אזי יכולים להתדרדר לענינים הכי גרועים, כמו בני עשו שלא יכלו לקבל את הציווי "לא תרצח", ובני ישמעאל שלא יכלו לקבל את הציווי "לא תנאף" (כנ"ל סכ"ו).

קצועפ"ז מובן, שכאשר נמצאים ב"זמן חרותנו", ואומרים ליהודי שצריך להיות "אוכל ושותה כדי צרכו" – אזי יכול לחשוב שהכל מותר, ואין צורך בגדרים כו'. ולכן אומרים ב"זמן חרותנו" שהתחלת ענין החירות מתבטא בכך ש"עבדי הם", שזהו ענין העבודה.

קצאכח. אמנם, כיון שהיצה"ר הוא "אומן במלאכתו" (כלשון הגמרא: "כך אומנתו של יצה"ר כו'") – ממשיך לטעון:

קצבמהו הצורך בהקדמת ענין הקבלת עול בנוגע לכל המצוות – כמארז"ל "למה קדמה פרשת שמע לוהי' אם שמוע, כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואח"כ מקבל עליו עול מצוות"; הצורך בקבלת עול – טוען הוא – אינו אלא בנוגע למצוות שהם היפך טבע האדם,

קצג299
ולדוגמא: מי שהוא רחמן – צריך קבלת עול כדי לקיים את הציווי "לא תחי' כל נשמה", ומי שטבעו בקו הגבורה – צריך קבלת עול כדי לעשות צדקה וחסד כו'; אבל בנוגע למצוות שיכול לעשותן מצד טבעו – יש לעשותן רק מצד הטבע, ללא צורך בקבלת עול, ולא מתקבל אצלו שיצטרכו לקיים את כל המצוות מצד קבלת עול.

קצדאך האמת היא – שהתורה דורשת לקיים את כל המצוות מצד קבלת עול, וכידוע המבואר בדא"ח שגם המצוות ששייכים לסוג ד"משפטים" יש לקיימן מתוך אותה קבלת עול שבה מקיימים את המצוות ששייכים לסוג של "חוקים", ודוקא באופן כזה יש קיום למצוות אלו.

קצהולדוגמא – במצות נתינת צדקה, שאף שנאמר "ולא ירע לבבך בתתך לו", וצריך ליתן בסבר פנים יפות, וא"כ, הרי זה צריך להיות מתוך הרגש, הרי זה דוקא לאחרי ההקדמה דפרשת שמע, שענינה "קבלת עול מלכות שמים".

קצוכט. וזהו גם הענין ד"משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, הי' בעיניך כרשע":

קצזלכאורה אינו מובן: מדוע אי אפשר לסמוך על זה ש"כל העולם" – עולם ע"פ תורה – "אומרים לך צדיק אתה", ובמכ"ש מזה שסומכים על שני עדים כשרים, גם בנוגע לענינים של חיים והיפך החיים, ועאכו"כ שיכולים לסמוך על כל העולם כולו, וא"כ, מדוע אומרים לו "הי' בעיניך כרשע"?

קצחאך הענין הוא – שבכל מעמד ומצב שבו נמצא האדם, אפילו בהיותו בדרגא הכי נעלית, עליו לדעת שעדיין שייך ענין הפכי ח"ו; וכדי שיהי' צדיק ולא רשע, יש צורך בענין של שבועה (ששייכת רק כאשר יש שתי ברירות, וכמו שבועה שאוכל או שלא אוכל), שזהו ענין שלמעלה מהשכל.

קצטיש לך אמנם טענה ע"פ שכל, ש"כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה", אבל אעפ"כ מזהירים אותך "הי' בעיניך כרשע", ובדרך שבועה, וכל זה – עוד לפני ירידת הנשמה בגוף ונפש הבהמית, כשהתינוק נמצא

ר300
עדיין במעי אמו, ומלמדין אותו כל התורה כולה204; כבר אז עליך לדעת שיהיו לך קושיות, וגם מצד הקדושה, ואעפ"כ, "הי' בעיניך כרשע", ובכדי ש"תהי צדיק", הנך זקוק לשבועה.

ראועד"ז בעניננו: כאשר בא יהודי ושואל "מה העבודה הזאת לכם" – שזוהי קושיא ע"פ שכל התורה, שהרי בחג הפסח צריכים להיות במצב של חירות, ואעפ"כ תובעים ענין של "עבודה" (קבלת עול), ולא עוד אלא שתובעים "עבודה הזאת", שיהי' ענין של קבלת עול בנוגע לכל ג' הענינים דפסח מצה ומרור ביחד, אע"פ שאי אפשר שיהיו אצל יהודי שני הפכים ביחד (ענין זה שייך רק אצל הקב"ה) – אומרים לו, שדורשים מיהודי, בהיותו בגוף ונפש הבהמית, שכללות הנהגתו תהי' באופן של קבלת עול (אע"פ שכללות הענין דלימוד התורה צ"ל באופן שיהי' מובן גם לנפש הבהמית), וכאמור, "שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואח"כ מקבל עליו עול מצוות", ובלשון הזהר: "כהאי תורא דיהבין עלי' עול בקדמיתא"; וכאשר שואל "מה העבודה הזאת לכם" – "כפר בעיקר", כיון שבזה תלוי עיקר עצם נקודת האמונה.

רבוכאמור לעיל – שייך ענין זה לכוס ב', שעליו אומרים את ההגדה, ומיד לאחריו "אוכל ושותה כדי צרכו", כדי צורך הגוף (בניגוד לכוס א' וג', שאין להגוף תועלת מהם), כולל גם גוף גס, שגם הוא צריך להיות שבע כדי לאכול את האפיקומן "על השובע", ולכן, בתור הקדמה לזה שוללים את טענת הבן הרשע, בדוגמת הענין ד"משביעין אותו" לפני ירידת הנשמה לעולם להתלבש בגוף ונפש הבהמית.

רגל. וכיון שהתורה מהוה הוראה בנוגע לכל הענינים שבעולם – הנה גם ענין הנ"ל קשור עם מאורעות שאירעו בזמנים האחרונים בארה"ב בפרט:

רדישנם כאלו שהחליטו אודות אנשים מסויימים שהם נמצאים במצב של עבדות, וצריך להעניק להם חירות – חירות מכל ענין של עבודה ועול, וליתן להם הכל בתורת צדקה וחסד חנם.

רהאמנם, כיון שכל ענין צריך להיות נוגע לבנ"י, שהרי בריאת העולם היא "בשביל ישראל שנקראו ראשית" – צריך לדעת, שהענין ד"לשבת יצרה" צריך להיות ע"פ התורה.

רו301
ובכן:

רזהטענה שהיציאה ממצב של עבדות (עבודת פרך כפשוטה, כולל גם שעבוד) צריכה להתבטא בחירות מעולו של פרעה ללא התחייבויות כלל – הנה ע"פ הוראת התורה הרי זה סדר של "רשע", שכן, "טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו", והיינו, שדוקא כאשר "ישא עול", הרי זה הטוב האמיתי, ובאופן כזה צריך להיות הענין ד"חנוך לנער ("בנעוריו") .. גם כי יזקין לא יסור ממנה", וכאשר יתנהג כן, אזי לא יחריב את העולם, אלא יבנה אותו.

רחאבל כאשר רוצים לתקן את ענין העבדות ע"י נתינת אפשרות להתפשטות ללא שום התחייבות מצדם – לא יהי' מזה נחת, אלא הפכו, רחמנא ליצלן.

רטועד"ז בנוגע לחינוך בני ובנות ישראל:

רילא כטעות העולם שע"י הטלת עול יכולים לגרום תסביכים ("קאָמפּלעקס" וכו' – ככל השמות בשפה הלטינית או האנגלית שקראו לזה), ולכן – טוענים הם – יש לעזוב את הילד לנפשו שיתפתחו כשרונותיו בדרך הטבע; אלא כהוראת התורה ש"אדם לעמל יולד", וה"עמל" צריך להיות בכל הפרטים – "עמל שיחה", "עמל מלאכה" ו"עמל תורה".

ריאואם הדברים אמורים בנוגע לבנ"י, הרי עאכו"כ שכן הוא בנוגע לכללות העולם – כי:

ריבבנוגע לבנ"י, הנה אף שצריך להיות ענין היגיעה, מ"מ, ישנם ימים שאסורים במלאכה, כמו שבת ויו"ט (ועד שאסור לומר תחנון, אשמנו וכו', ואסור לבקש צרכיו32), אלא "וקראת לשבת עונג"31; משא"כ אצל אומות העולם, הנה גם ביום טוב שלהם (כמו יום ירידת גשמים שהוא יו"ט הן עבור בנ"י והן עבור אוה"ע), חייבים הם לעסוק במלאכה, כיון שענין המלאכה צ"ל אצלם באופן ד"לא ישבותו".

ריגוכיון שכן, הרי אם אצל בנ"י צ"ל ענין של "עול", "טוב .. כי ישא עול", הרי עאכו"כ שכן הוא אצל אוה"ע – שע"י הסרת העול לא תצמח

ריד302
שום טובה, ואדרבה כו' [וכפי שרואים במוחש נותני החופש, שכאשר מסירים את ההגבלות ומעניקים חופש – הרי זה גורם צרות רח"ל], כיון שכל המציאות שלהם הו"ע העבודה.

ריהוזהו הטעם שגוי שעובר על הציווי "לא ישבותו" חייב מיתה – שאין זה סתם עונש על העבירה, אלא העונש הוא לפי ערך הפגם, כי, כיון שכל מציאותו הו"ע העבודה, הרי מובן, שבשעה שאינו עובד, מתבטלת מציאותו.

ריואצל יהודי – בבוא יום השבת, צריך לשבות ולנוח, ועי"ז ניתוסף אצלו עונג; אבל אצל גוי הרי זה להיפך – לא זו בלבד שהשביתה אינה מחזקת חיותו, אלא אדרבה, היא נוטלת חיותו.

ריזאמנם, גם אצל יהודי צריך להיות הענין ד"וקראת לשבת עונג" מתוך קבלת עול, כאמור לעיל (סכ"ח) שגם ענין שיש אליו נטי' מטבעו, צריך לעשותו מצד קבלת עול.

ריחלא. עפ"ז יש לבאר גם מה שאומרים על הבן הרשע – ש"הוציא את עצמו מן הכלל":

ריטכלל ישראל מורכב מ"חוטב עציך" ו"שואב מימיך" עד ל"ראשיכם שבטיכם"45. וכפי שמצינו שהאריז"ל הי' אומר את כל הוידויים, וכששאלוהו מהי השייכות אליו, ענה, שזהו מצד שייכותו לכלל ישראל. ומובן, שכאשר פלוני רוצה להתנהג לפי תכונות נפשו, אזי אינו יכול להתערב עם כלל ישראל – "הוציא את עצמו מן הכלל".

רכומובן, שכאשר מוציא את עצמו מן הכלל – הנה מצד החשבון צדק, הרי גם "במלאכיו ישים תהלה".

רכאולאידך גיסא, כאשר כולל את עצמו עם הכלל, אזי יכול לפעול כל הבקשות, כמ"ש "ברכנו אבינו (כאשר) כולנו כאחד"34, שזוהי ההתכללות של כל בנ"י, עד ל"חוטב עציך" ו"שואב מימיך", שמתאחדים כולם יחד – "קהל גדול".

רכבובזה תלוי' גם הגאולה של בנ"י (יחד עם הגאולה דשכינתא בגלותא) – "קהל גדול ישובו הנה", וכפי שמפרט לפנ"ז: "בם עור ופסח הרה ויולדת יחדיו", ומכולם יחד נעשה "קהל גדול" ש"ישובו

רכג303
הנה", כשנזכה בקרוב לגאולה שאין לה הפסק, ע"י משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו.

רכד* * *

רכהלב. ישנם נקודות משותפות בכל המצוות, כמו ענין הקבלת עול שהוא בכל המצוות בשוה, וכפי שאומרים בהתחלת הברכה בכל מצוה: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו", שבזה מתבטא ענין הקבלת עול.

רכווכמו"כ ישנם סוגי מצוות שיש נקודות משותפות ביניהם, כמו הענין ד"מועדים לשמחה" שהוא בכל הימים טובים בשוה, וכן הענין דאיסור מלאכה, וענין התפלה, שהם בכל הימים טובים בשוה.

רכזאבל יש גם ענינים שבהם מתבטא יחודו של יו"ט זה משאר הימים טובים, ולכן מצינו הלכות ומנהגים שישנם ביו"ט זה, ולא בשאר הימים טובים, ובנדו"ד, ישנם הענינים המיוחדים של חג הפסח.

רכחלג. ענין מיוחד בפסח – שאינו בכל המצות התלויות בזמן – שמי שלא עשה את הפסח במועדו – ארבעה עשר לחודש הראשון, יכול לעשותו בארבעה עשר לחודש השני.

רכטוהנה ענינו ברוחניות הוא עבודת התשובה. וכמ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר: "פסח שני ענינו איז – עס איז ניטאָ קיין "פאַרפאַלען", מען קען אַלע מאָל פאַריכטן. אפילו מי שהי' טמא, מי שהי' בדרך רחוקה, און אפילו "לכם", אַז דאָס איז געווען ברצונו, פונדעסטוועגן קען מען מתקן זיין".

רלוהנה אף שבדרך הפשט תיבת "לכם" שבכתוב קאי אדלעיל מיני'223 – "טמא גו' או בדרך רחוקה", והוא אשר זדונו היתה בזה שהי' טמא או בדרך רחוקה (וכלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר "אַז דאָס איז געווען ברצונו"), הנה לפי ההלכה, גם כשזדונו הי' בענין הקרבת הפסח גופא (דגם כשהי' טהור ובדרך לא הי' ומ"מ חדל לעשות הפסח), כשעושה פסח בי"ד אייר, נפטר הוא מן הכרת. ולא עוד – אלא דלא מצינו

רלא304
בשום מקום דאם אינו מקריב קה"פ וסומך על זה שפסח שני יפטרנו – לא יועיל לו.

רלבועפ"ז, מעלה בפסח שני על כללות ענין התשובה, ד"האומר אחטא ואשוב כו' אין מספיקין בידו לעשות תשובה" [וי"א אשר זה דגם מה שלדעת רבי אשר עצומו של יום מכפר גם לשאינם שבים – אכרת דיו"כ גופי' לא מכפר, הוא לפי ש"אין קטיגור נעשה סניגור"], ופסח שני משלים ומתקן גם איסור כרת של אי הקרבת הפסח גופא.

רלגלד. והנה הטעם מה שענין התשובה אַז "עס איז ניטאָ קיין פאַרפאַלען" נרמז בענין הפסח דוקא אשר דוקא פסח יש לו תשלומין, הוא, לפי שיציאת מצרים היא לידתם של בני ישראל, כמבואר בנבואת יחזקאל. ולכן רצה הקב"ה אשר כל אחד ואחד – גם מי שהזיד בראשון – יוכל לעשות את הפסח, כי באם יחסר לו ענין הלידה, הרי יחסר אז כל מציאותו.

רלדועפ"ז יובן מה שהחיוב דפסח שני הוא גם על גר שנתגייר וקטן

רלה305
שהגדיל בין פסח ראשון לשני – אף שאין שייך בהם הטעם דתשובה, שהרי לא הוזקקו לראשון – כי מכיון שפסח הו"ע הלידה, זיכתה התורה גם את הגר והקטן במצוה זו, שע"י שיעשו את פסח השני ישלימו את ענין (פסח ראשון, ענין) הלידה.

רלולה. אמרו רז"ל "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל". ושאלה הלכה למעשה: כשנבנה בית המקדש בין פסח ראשון לשני, אם נתחייבו בעשיית פסח שני.

רלזוהנה פלוגתא דתנאי היא בירושלמי: "ניתן לישראל לבנות בית הבחירה (בין פ"ר לפ"ש) כו'", ולדעת ר' יודא – עושין פסח שני.

רלחולהעיר דרך אגב, דלכאורה הי' צ"ל "ניתן לישראל ביהב"ח" – כי הרי בית השלישי "בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבוא משמים", ועד"ז במדרש תנחומא, בזהר ועוד,

רלטאלא דהירושלמי לשיטתי' במגילה דהגליות יבואו ויבנוהו. ויותר מפורש בויקרא רבא דמשיח יבנהו. וכ"פ הרמב"ם הל' מלכים.

רמלו. והנה ידוע ד"במה שאנו יכולין להשוותם (בבלי וירושלמי) יש לנו להשוותם" אפילו בענין דפליגי, ואפילו בפי' שיהי' רחוק קצת – וגם בנדו"ד י"ל דגם הבבלי ס"ל כהירושלמי,

רמאאף שנפסק הדין לענין רובן זבין ומיעוטן טמאי מתים (וכן לענין

רמב306
שליש טהורים שליש זבין ושליש טמאי מתים) ש"הואיל ולא עשה רוב הקהל בראשון, לא יעשו אלו המיעוט הטמאים למת את השני". – ומסתייע אני בכמה מהבא לקמן – בדברי המנ"ח (מצוה שפ). עיי"ש.

רמגדהנה לשון הגמרא "איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחה לפסח שני" "ורובא לא מדחו לפסח שני" (ולא "לא עבדי פסח שני"), משמע שהדיוק בזה הוא, דהא דליכא פסח שני בציבור, אינו דין בפסח שני (שהתורה לא נתנה לצבור ענין פסח שני), כי אם, דין הוא בפסח ראשון (בדחיתו).

רמד– ונפק"מ ג"כ באם בזמן פסח ראשון היו הנדחים מעוט ולזמן פסח שני – נעשו רוב (ע"י גרים שנתגיירו בנתיים וכיו"ב) –

רמהועוד דזה שנדחה – היינו שהתורה דוחה (ואוסרת) את עשיית הפסח מראשון לשני – כ"ז הוא ב"איש" דוקא ולא בציבור. והוא בשני פנים: כאשר הם טמאי מתים, אין נדחים לפסח שני, ועושים את הפסח בראשון (בטומאה). וכאשר הם טמאי זבים וכו', נדחים הן לגמרי מעשיית הפסח ואין להם תקנה בפסח שני, כי בצבור לא ישנו בפסח ראשון ענין הדחי' לפסח שני.

רמוואם כנים הדברים הנ"ל שההפרש בין יחיד לצבור הוא בענין דחי' התורה, שאין התורה דוחה צבור לפסח שני – י"ל שאם לא עשו הצבור

רמז307
את הפסח מצד סיבה צדדית, וכמו בנדון דידן שאי עשיית הפסח בראשון הוא מפני יד האומות, ולא מצד עיכוב התורה, חייבים הם בפסח שני. כי בעצם הענין דפ"ש לא מצאנו מפורש חילוק בין יחיד לצבור רק בזה שאינן נדחין בפסח ראשון לפסח שני, כנ"ל. ועפ"ז – אין מחלוקת בין מסקנת הבבלי והירושלמי (ואפילו לדעת ר' יודא). ועפ"ז יומתק ג"כ מה ש"היכא דלא עבדי צבור בראשון לא עביד יחיד בשני", נקט הגמרא ברובן זבין דוקא, ולא כשאי עשייתן הפסח היתה מצד סיבה אחרת.

רמחלז. והנה לדעת הר"ח (וי"ג – ר' יחיאל) דפריש, דמקריבין קרבנות (פסח) בזמה"ז, החיוב דפסח שני הוא גם אם יתמהמה ח"ו. כי אף שכולנו טמאי מתים – לדעת ר' יודא פסח שני דוחה את הטומאה. וגם ע"פ הפס"ד דפסח שני אינו דוחה את הטומאה, ע"ד הנ"ל יש לומר, שבנדו"ד מקריבין פסח שני גם בטומאה. כי [נוסף שלכמה דיעות, הא דפסח שני אינו דוחה טומאה הוא לפי שבא ביחיד (שהרי אין צבור נדחה לפסח שני), והיחיד אין טומאה נדחית מפניו גם בפסח ראשון], מכיון שהטעם מה שפסח שני אינו דוחה את הטומאה הוא "מפני טומאה דחיתיו יחזור ויעשה בטומאה", ויש לומר, שזהו דוקא כשהתורה דחתו, וכהל' "התורה חזרה עליו לעשותו בטהרה"257 (אף שיל"פ – דכל ענין פסח שני ניתן מפני שהתורה חזרה כו'). אבל היכא שלא הקריב פסח ראשון מצד סיבה צדדית, עושה פסח שני גם בטומאה.

רמטוהנה אף שעצ"ע בכמה מהנ"ל, ובמיוחד שרבו האוסרין להקריב פסח בזמה"ז ודחו ראיות המתירין – לפענ"ד יש להמנע ולא להיות בי"ד באייר בתוך ט"ו מיל סמוך לירושלים, כיון שלדעת הר"ח מפריש

רנ308
ישנו החיוב דפסח גם עכשיו, כנ"ל, ולדעת רבי – שהרמב"ם פסק הלכה כמותו – פסח שני הוא רגל בפני עצמו וחייבין עליו כרת, ולשיטת הראב"ד גם מי שהי' בי"ד בניסן בדרך רחוקה, חייב כרת כשהזיד בשני אליבא דרבי. ומכש"כ שלא לנסוע לירות"ו לי"ד אייר. ואפילו את"ל שאינו אלא ספק וספק ספיקא וכו'. וכו"כ זמן לפני פסח שני ולאחריו לראות בטוב ירושלים עיר קדשנו ומקום בית מקדשינו.

רנאלח. עפ"י הנ"ל שפסח שני הו"ע התשובה, יובן הטעם מה שאלו שנדחו מפסח ראשון לשני, יש להם הוספה על אלו שהקריבו את הפסח בי"ד בניסן, שהרי גם הם מחוייבים בט"ו בניסן בכל הדברים שבפסח ראשון, ועוד נתוסף להם הפסח שבחודש אייר – כי מכיון שבמקום שבע"ת עומדים אין צ"ג יכולים לעמוד בו, לכן ישנה הוספה באלו שנדחו מפסח ראשון לשני – בעלי תשובה – על אלו שהקריבו את הפסח במועדו – צדיקים.

רנבויתן השי"ת, שבקרוב נזכה להנחמה ד"אנכי אנכי הוא מנחמכם", ב' פעמים אנכי, שלמעלה מ"אנכי הוי' אלקיך"127 דמ"ת (אנכי פעם אחת) – כמעלת הבעלי תשובה (על צדיקים) שנאמר בהם "אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך" (אנכי אנכי ב' פעמים) – בגאולה האמיתית והשלימה, ע"י משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בקרוב ממש, בעגלא דידן.

רנג*

רנדלט. ישנו עוד ענין בפסח שני:

רנהובהקדים הקושיא בפשוטם של כתובים: "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח גו' ויאמרו גו' אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו" – הרי העובדה ש"אנחנו טמאים לנפש אדם" הוא הטעם לכך ש"לא יכלו

רנו309
לעשות הפסח", וא"כ, היו צ"ל סגנון דיבורם באופן שלמרות ש"אנחנו טמאים לנפש אדם", מ"מ, "למה נגרע כו'", ולא ש"אנחנו טמאים לנפש אדם" הוא טעם שלכן "למה נגרע"?

רנזוכבר דובר פעם בארוכה בביאור הענין בפשוטו של מקרא – שטענתם היתה שכיון ש"אנחנו טמאים גו'" מצד ציווי ה', לכן, "למה נגרע לבלתי הקריב גו'":

רנחאילו היתה הטומאה מרצונם (ולא בגלל ציווי ה'), לא היתה להם טענה "למה נגרע לבלתי הקריב גו'". ואפילו אם היו טהורים, ואעפ"כ הי' הקב"ה אומר להם שלא להקריב, לא היתה להם שום טענה, שכן, "אם כה יאמר ה' לא חפצתי – הנני";

רנטאבל כיון שסיבת הטומאה היתה בגלל שקיימו ציווי ה' – שנשאו ארונו של יוסף, או ש"היו עוסקין בנדב ואביהוא" (להוציא אותם מהמשכן) – היתה צריכה להיות להם אפשרות להקריב קרבן ה' במועדו כמו כל בנ"י, ועכ"פ "למה נגרע", לא פחות משאר בנ"י.

רסוענין זה נאמר בשייכות לענין הפסח דוקא:

רסאכאמור לעיל (סכ"ט) – ישנם קושיות בתורה שיש להם מקום בשכל התורה, וכמו הקושיא "למה נגרע" שזהו חלק מהתורה, ועד שלמדים ממנה כמה הלכות. אבל אעפ"כ, בנוגע לפועל לא התחשבו בקושיא זו, ואכן לא הקריבו קרבן פסח יחד עם כל בנ"י, אלא שניתן להם פסח שני.

רסבוענין זה – שלא מתחשבים אפילו עם קושיות שהם ע"פ שכל התורה – נאמר בשייכות לקרבן פסח דוקא, כי, ענין הפסח הוא לידת עם ישראל (כנ"ל סל"ד), וההתחלה בזה הוא ענין העבודה – "תעבדון את האלקים", שזהו"ע הקבלת עול.

רסג* * *

רסדמ. התחלת חג הפסח היא בענין הבנים – "כנגד ארבעה בנים דברה תורה", וזהו כל ענין הפסח – "והגדת לבנך", וגם כאשר הבן יודע (לא רק את הקושיא, אלא גם) את התירוץ, הנה הסדר הוא ש"הבן שואל", ואז עונים לו, ועד שאפילו בנוגע לבן "שאינו יודע לשאול", הנה

רסה310
"את פתח לו"186 – לא "והגדת לו" או "אמור לו", אלא "פתח לו" דייקא – שעי"ז יבוא לשאול (ולא לומר לו ללא הקדמת שאלתו), והיינו, שהכוונה היא שיחדל להיות "אינו יודע לשאול", וישאל גם הוא.

רסווגודל חשיבות ענין הבנים בחג הפסח – "הבן שואל" – רואים בזה שבלית-ברירה מתייחסים גם לבן הרשע, והיינו, שאע"פ שבדרך כלל הסדר בתורה הוא ש"ברשיעי לא עסקינן", ועאכו"כ להגיש לו את הכסא השני... הנה בחג הפסח מקדישים את מלוא ההשתדלות לפעול עליו שיחדל להיות רשע, ועד שמושיבים אותו בסמיכות לבן החכם, כדי שיושפע ממנו (והיינו, שנוסף על השפעת אביו יושפע גם מחבירו החכם, שכן, לפעמים יכול לקבל השפעה מהבן החכם עוד יותר מאשר מאביו).

רסזמא. וע"פ מ"ש28 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", וכמבואר בזהר ש"כל אתין ונסין וגבוראן" שהיו ביצי"מ יהיו גם לעתיד לבוא – הרי מובן שכן הוא גם בנוגע להדגשה על ענין הבנים שהיתה ביצי"מ (שהרי כאשר פרעה טען "לכו נא הגברים גו'", השיב לו משה "בנערינו גו' בבנינו ובבנותינו גו' נלך"), שכך יהי' גם בזמן ד"אראנו נפלאות".

רסחוכפי שמצינו בנבואת הגאולה (בהפטרת אחרון של פסח) – שבביאת המשיח יקויים היעוד "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי"51, והסימן על זה: "ונער קטן נוהג בם", והיינו, שגם "נער", ולא רק נער חכם, או עכ"פ נער שהגיע לחינוך, אלא "נער קטן" – גם הוא יהי' "נוהג בם".

רסטויתירה מזה, כפי שממשיך בכתוב: "ושעשע יונק (תינוק היונק) על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול (תינוק הנגמל משדי אמו) ידו גו'" (יושיט שם ידו ולא יוזק), היינו, לא רק "נער קטן", אלא גם תינוק הנגמל משדי אמו ("גמול"), ואפילו "יונק" (במשך כ"ד ירחי יניקה); אלא ש"יונק" ו"גמול" – רק לא יזוקו מהנחש כו', ואילו "נער קטן" (מאז שנגמל משדי אמו עד לבר מצוה) – לא זו בלבד שלא יהי' ניזוק מהם, אלא עוד זאת, שיהי' "נוהג בם".

רע311
מב. ולהעיר, שאע"פ שהרמב"ם כותב ש"זה שנאמר בישעי'280 וגר זאב עם כבש .. משל וחידה .. וכן כל כיוצא באלו הדברים בענין המשיח הם משלים" – הנה:

רעאא) כבר השיג עליו הראב"ד: "והלא בתורה והשבתי חי' רעה מן הארץ". ואין לומר שגם פסוק זה אינו אלא משל (כפי שרוצים לתרץ את דברי הרמב"ם) – שהרי יש בזה פלוגתא בספרא: "ר' יהודה אומר מעבירם מן העולם, ר' שמעון אומר משביתן שלא יזוקו", ואם אין זה אלא משל בלבד, לא שייך שתהי' בזה פלוגתת תנאים.

רעבב) מפורש בזהר שמה שאמרו רז"ל "אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד", הרי זה רק בנוגע לעמי הארץ, אבל בנוגע לשאר בנ"י יהיו כל הנסים והנפלאות שנימנו בנבואת הגאולה – כפשוטן.

רעגואע"פ שידוע הכלל שכאשר יש מחלוקת בין פוסקים למקובלים הלכה כהפוסקים, הרי ישנו כלל נוסף, כפי שכותב רבינו הזקן בריש הלכות מכירת חמץ (בנוגע לנוסח שטר המכירה), ש"הרבה מספרים הראשונים ז"ל לא יצאו לאור הדפוס עדיין בימי האחרונים ז"ל .. ולזאת ודאי אין לסמוך כו'", כי, אילו היו האחרונים רואים דברי הראשונים, היו פוסקים כמותם, ולכן פוסק רבינו הזקן באופן אחר מכמו שנהגו לפנ"ז. וכפי שמצינו גם בגמרא, שבתחילה היתה הדעה הרווחת באופן מסויים, וכאשר נתברר לאחר זמן שמקדמת דנא פסקו באופן אחר, אזי חזרו ופסקו כמקודם.

רעדובנוגע לעניננו:

רעההרמב"ם אינו מביא מספר הזהר, שנתגלה רק בזמנים שלאח"ז – קודם הגאולה, כי, "בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזהר .. יפקון בי' מן גלותא ברחמים". ומזה מובן, שלאחרי שנתגלה ספר הזהר, המסקנא אינה כדברי הרמב"ם (ובפרט שבזמן הרמב"ם גופא חלק עליו הראב"ד, שלמד קבלה, כידוע בדברי ימי ישראל מימים ההם), אלא כפי שמוכח

רעו312
בכ"מ בדברי האחרונים, ועאכו"כ בקבלה וחסידות, שכל פרטי הענינים ד"וגר זאב עם כבש וגו' ונער קטן נוהג בם", עד "אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם", הרי הם כפשוטם.

רעזמג. וע"פ המדובר כמ"פ שהגאולה העתידה תלוי' במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות77, הרי מובן, שעכ"פ מעין זה צ"ל גם במשך זמן הגלות, ובזה תלוי' ההנהגה דלעת"ל ב"מדה כנגד מדה" (כדברי הגמרא "אע"ג דמדה בטילה, במדה לא בטיל") – כפי ששייך גם בנוגע לחינוך ילדי ישראל:

רעחאע"פ שחיוב החינוך ע"פ דין מתחיל משהגיע לחינוך – הרי עוד לפנ"ז, משהתינוק מתחיל לדבר אביו מלמדו תורה (וגם זה נכלל במצות החינוך), והרי הזמן שהתינוק מתחיל לדבר הוא בגמר זמן היניקה – "גמול" (תינוק הנגמל משדי אמו).

רעטונוסף על החינוך באופן ישיר, הנה עוד לפנ"ז, משעה שנולד – "יונק" – ישנו כבר ענין החינוך שלא באופן ישיר – עי"ז שכללות הנהגת הבית היא כדבעי למהוי, שכן, אע"פ שהילד אינו שייך עדיין לענינים של הבחנה, כך שהנהגת ההורים אינה נוגעת אליו לכאורה, הרי האמת היא שהנהגת ההורים נוגעת לילד מהרגע הראשון.

רפוכפי שמוכח גם ממצות מילה – שקיומה מיד ביום השמיני ללידתו (לא כמו בני קטורה שמלים לאח"ז), שכבר אז נעשית "בריתי בבשרכם" באופן שאינו ניתן לשינוי. ובאמת היתה המילה צריכה להיות לפני יום השמיני, אלא שאי אפשר לעשות זאת מפני חלישות הגוף (כדברי הרמב"ם), ומזה מובן, ששבעת הימים הראשונים הם הכנה ליום השמיני שבו נעשית המילה.

רפא[וכן בנוגע לאשה – שאינה פטורה ממצות מילה, אלא "כמאן דמהילא דמיא", שלכן כשרה למול, כיון שהיא בכלל "המול ימול"299 ("מי שהוא מהול ימול אחרים"), ואדרבה, מיד בלידתה יש אצלה ענין המילה, מבלי צורך להמתין עד ליום השמיני].

רפב313
ועפ"ז מבואר הטעם שבנוגע לכל מצוות עשה אין עונש כרת, מלבד מילה ופסח:

רפגמצות מילה ענינה לפעול התקשרות עם הקדושה באופן של "ברית עולם"299 החל מרגע הלידה (ורק מצד חלישות הגוף ממתינים עד יום השמיני). ומזה מובן, שמצות מילה נוגעת לכללות ענין החיות. ולכן, העונש על העדר קיום מצות מילה הו"ע הכרת – היפך החיות.

רפדועד"ז בנוגע לפסח, שבו היתה לידת עם ישראל (כנ"ל סל"ד), ולכן הרי זה קשור ג"כ עם נקודת החיות.

רפהוזוהי גם השייכות בין מצות מילה לפסח – שתי המצוות שניתנו לבנ"י בצאתם ממצרים, "דם פסח ודם מילה .. שנאמר מתבוססת בדמייך, בשני דמים", ואכילת הפסח תלוי במילה, שהרי "כל ערל לא יאכל בו".

רפוובאופן כזה צריך להיות ענין החינוך, החל מ"גמול" ואפילו "יונק" – שלא להתפעל מהעולם כו', ועאכו"כ בנוגע ל"נער קטן", שהוא יהי' "נוהג בם", להנהיג את חבריו, ולא שהם ינהיגו אותו כו'.

רפזוענין זה נעשה ע"י נשי ישראל – שהן אלו שמתעסקות בחינוך הבנים והבנות, "אקרויי בנייהו לבי כנישתא כו'", באופן שילכו בדרך המוליכה אל "הר קדשי"51, כמו ביצי"מ, שהנשים הצדקניות שבאותו הדור העמידו תינוקות ש"הם הכירוהו תחילה"121.

רפחוזוהי ההכנה לקיום היעוד "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי"51, בגאולה העתידה, שאז "נודה לך שיר חדש על גאולתנו כו'"64, "שיר חדש" לשון זכר, כמובא בתוס' מדברי המדרש57 ש"כל השירות לשון נקבה, חוץ משירה דלעתיד דלשון זכר", כיון שהגאולה תהי' באופן של זכר, גאולה שאין אחרי' גלות – גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

רפט* * *

רצמד. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.

רצא* * *

רצב314
מה. דובר כמ"פ שכיון ש"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", ישנו קשר בין יצי"מ לגאולה העתידה, וכמובן ממארז"ל ש"אילו זכו" היתה היציאה ממצרים באופן של גאולה שאין אחרי' גלות, והיינו, שיצי"מ שייכת לגאולה העתידה, וכן לאידך, שזכירת יצי"מ צריכה להיות גם לעתיד לבוא, "כל ימי חייך, להביא לימות המשיח", שגם אז יזכירו – ע"פ תורה – יצי"מ (באופן דטפל עכ"פ).

רצגומזה מובן, שגם בפסח גופא ישנם ב' הענינים – יצי"מ וגאולה העתידה, ובכללות – הימים הראשונים דפסח קשורים עם גאולת מצרים, והימים האחרונים דפסח (ש"הכל הולך אחר החיתום") קשורים עם הגאולה העתידה.

רצדוכיון שהתורה כללות ופרטות נאמרה – הנה בימים הראשונים דפסח גופא ישנם שני הענינים: ב' כוסות ראשונים קשורים עם יצי"מ, וב' כוסות האחרונים קשורים עם הגאולה העתידה, שלכן אומרים אז "שפוך חמתך", ובפרט לפי המנהג שקודם ברכת המזון מוזגים "כוסו של אליהו", מבשר הגאולה, ועד לסיום הסדר בהכרזה "לשנה הבאה בירושלים", שקאי בפשטות על הגאולה העתידה.

רצהועאכו"כ בנוגע לימים האחרונים דפסח, שקשורים עם הגאולה העתידה – הכנה קרובה לגאולה, שלכן אוכלים באחרון של פסח "סעודת משיח"1, והיינו, שענינו של משיח בא באופן של אכילה, שנעשית דם ובשר כבשרו. וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע לשביעי של פסח ואחרון של פסח, שמהם לוקחים את ענין ההכנה לגאולה על כל השנה כולה.

רצומו. וההכנה לזה היא – הפצת המעיינות חוצה, להפיץ המעיינות בכל מקום ומקום, אפילו ב"חוצה", באופן ש"מלאה הארץ דעה את הוי' גו'"51, ובודאי ניתנו הכחות הדרושים לקיים ציווי זה מתוך הרחבה, באופן של חירות, שהרי עומדים ב"זמן חרותנו".

רצז315
וכללות הענין בזה – דכשם שב"ימי צאתך מארץ מצרים" הי' הסיום בהענין ד"תעבדון את האלקים על ההר הזה"129, שזהו"ע דמ"ת, כך גם ביציאה מהגלות, שאז יתגלו טעמי תורה22, שזהו"ע תורתו של משיח.

רצחההתחלה בזה בגשמיות היתה עי"ז ששלחו יהודים לארץ ישראל,

רצט– ומובן שאין זה ח"ו ענין של אתחלתא דגאולה; עדיין נמצאים אנו בגלות ממש, בעומק הגלות, בחושך כפול ומכופל, ואילו "אתחלתא דגאולה" תהי' – כפס"ד הרמב"ם10 – רק לאחרי ש"יעמוד מלך מבית דוד .. ויכוף כל ישראל .. ובנה מקדש במקומו", ורק לאח"ז "וקבץ נדחי ישראל", ועד אז, נמצאים עדיין בגלות, אלא שבגלות גופא צריך להיות מעמד ומצב ד"אוכל ושותה כדי צרכו" (כנ"ל סכ"ד).

שוכשם שעוד בזמן הגלות ישנו כבר הענין ד"טועמי' חיים זכו", טעימת מאכלי השבת בערב שבת, ע"י גילוי פנימיות התורה באופן של הבנה והשגה, כלשון הזהר: "יתפרנסון", ובאופן של הרחבה, כפי שהתחיל ע"י האריז"ל, באמרו, ש"בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה", ולאח"ז ע"י הבעש"ט ורבינו הזקן וכו' ועד לנשיא דורנו, שהתעסק בהפצת המעיינות מתוך מס"נ – כן הוא גם בנוגע לקיבוץ גלויות, "וקבצתים מירכתי ארץ גו'"220, שיהי' לאחרי בנין ביהמ"ק (כהפס"ד הברור בדברי הרמב"ם), שיש בזה הענין ד"טועמי' חיים זכו", עי"ז שחלק מהם יצאו כבר והגיעו לארץ ישראל, ומתעסקים בעבודת האדמה.

שאובכן: יברך השי"ת אותם בתוככי כלל ישראל שיקויים אצלם היעוד "וישבתם לבטח בארצכם", "ונתתי שלום בארץ גו' והשבתי חי' רעה מן הארץ"284, ועד –"ואולך אתכם קוממיות".

שבאמנם, בינתיים נמצאים עדיין בעמקי הגלות ("טיף טיף אין גלות"), אלא ש"חשף הוי' זרוע קדשו" – כפי שכתב הרח"ו אודות האריז"ל292, וכן כתב כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות גילוי תורת החסידות הכללית ע"י הבעש"ט ותורת חסידות חב"ד, ולכן, כל חסיד שהולך

שג316
בעקבותיו, צריך להתעסק בהפצת התורה והפצת פנימיות התורה במיוחד, ולעשות זאת מתוך שמחה וטוב לבב, ובודאי תומשך ברכת הוי' שיוכלו לעשות זאת מתוך חירות מכל הענינים המטרידים ומבלבלים.

שדועי"ז נזכה שיבוא משיח צדקנו ויוציא אותנו "מעבדות לחרות", ולפנ"ז – "משעבוד לגאולה", בקרוב ממש.

שה[ואח"כ אמר:]

שולעת-עתה לא תיקנו ניגון על התיבות "שפוך חמתך". ולכן, יכריזו עתה "עד כאן כוס ג'", וינגנו ניגון על הפסוק "וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק", שתוכנו דומה לתוכן הפסוק "שפוך חמתך".

שז[וצוה להכריז: עד כאן כוס ג', ומכאן ואילך מתחיל כוס ד'].

שח* * *

שטמז. הניגון המתאים לכוס ד' הוא – הניגון השייך ל"נחלת יעקב", "נחלה בלי מצרים", כדברי הגמרא: "לא כאברהם כו' ולא כיצחק כו' אלא כיעקב שכתוב בו ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", דקאי על משיח [וקשור גם עם ביהמ"ק השלישי, ש"בנוי ומשוכלל הוא כו'"236, כמארז"ל "לא כאברהם שכתוב בו הר .. ולא כיצחק שכתוב בו שדה .. אלא כיעקב שקראו בית"], עליו נאמר "עלה הפורץ לפניהם".

שיובפרט שענין זה שייך גם לזמן של "רעוא דרעוין" – שזהו הזמן שעומדים בו עתה, דכיון שעדיין לא התפללו מעריב, הרי זה עדיין יום השבת, ש"מזמורו כפול" – "מזמור שיר ליום השבת".

שיאולהעיר, שכן הוא גם ב"למנצח בנגינות מזמור שיר", שעל זה מביא הצ"צ מ"ש האלשיך (תלמיד האריז"ל, שאמר עליו שנשמתו היא

שיב317
מעולם הדרוש), ש"מזמור זה (ש"הוא נכבד מאד כנודע") ידבר על ימות המשיח .. אז יוכללו שני דברים, אחד, שפע ברכת טוב לישראל, שנית, אשר יתקדש שמו יתברך בעולם כי ישפוט עמים מישור, ועל ב' הדברים אמר מזמור שיר, מזמור על הראשונה, שיר על השנית", ומבאר הצ"צ, ש"מזמור הוא שיר של המלאכים, ושיר הוא שיר של הנשמות", ונעשה שיר אחד, ע"י התאחדות שני הענינים – ע"ד משנת"ל (במאמר) אודות ההתאחדות של האורות והכלים, נפש האלקית ונפש הבהמית, נשמה וגוף, ובאופן שנמשך שפע ברכת טוב לישראל (כדברי האלשיך), ועל ידם – לכל העולם, ועד לקיום כל היעודים שעתידים להתקיים בגאולה העתידה לבוא, שתהי' באופן ד"לעבדו שכם אחד".

שיגובהתאם לכך, ינגנו עתה הניגון "ופרצת".

שיד[אח"כ צוה כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן ניגון רבינו הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – ג"פ), והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי".

שיהלאחרי ברכת המזון, תפלת מעריב והבדלה – חילק כ"ק אדמו"ר שליט"א בידו הק' לכל הנאספים שיחיו מ"כוס של ברכה".

שיוטרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן "כי בשמחה תצאו"].