Toras Menachem·Vol. 53 (5728·Part 3)·Sicha of the second day of Shavuos 5728תורת מנחם·נג - שנת תשכ"ח - חלק שלישי·שיחת יום ב' דחג השבועות·ה'תשכ"ח

א29
בס"ד. שיחת יום ב' דחג השבועות, ה'תשכ"ח.
בלתי מוגה

בכ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.

גא. בדיני חג השבועות שבסוף הלכות פסח – כותב רבינו הזקן: "אסור להתענות תענית חלום בחג השבועות, לפי שהוא יום שניתנה בו התורה, וצריך לאכול ולשמוח בו, להראות שנוח ומקובל לישראל יום שניתנה בו התורה".

דויש לדייק בלשון זה – שהרי כל תיבה בשו"ע אדה"ז היא בדיוק, לא חסר ולא יתיר, כולל גם בנוגע לטעמי ההלכות [שזהו היתרון של שו"ע אדה"ז לגבי שו"ע המחבר, שמביא גם טעמי ההלכות, כבנדו"ד, שמבאר הטעם ש"צריך לאכול ולשמוח בו", כדי "להראות שנוח ומקובל כו'"], שגם הם בדיוק – דלכאורה צריך להבין:

המקור דין זה הוא בגמרא: "הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, מ"ט, יום שניתנה בו תורה הוא", אבל בפשטות מדובר שם רק בנוגע לענין האכילה (שלילת התענית – "כולה שתא הוה יתיב בתעניתא לבר מעצרתא כו'"), ומנא לי' לרבינו הזקן שיש חיוב מיוחד של שמחה – "(לאכול ו)לשמוח בו", שיכולה להיות לא רק ע"י אכילה, בשר ויין, אלא גם ע"י ענינים אחרים, כמו לבושים ומנעלים?

וואין לומר שהחיוב "לשמוח" הוא מצד הציווי "ושמחת בחגך" שבכל הימים טובים, שנקראים "מועדים לשמחה" (ע"י אכילת בשר שלמים – בזמן שביהמ"ק הי' קיים, ובזמן הזה – ע"י יין) – שהרי מדובר כאן אודות חיוב מיוחד בחג השבועות שאינו בשאר הימים טובים, שדוקא בו "אסור להתענות תענית חלום", אלא צריך "לאכול ולשמוח בו".

זב. והביאור בזה:

חאף שבגמרא נתפרש רק ענין האכילה – הרי מובן, שחיוב

ט30
האכילה הוא פרט בהשמחה המיוחדת שבחג השבועות, להיותו "זמן מתן תורתנו" [לפי ש"בנו בחרת מכל עם ולשון", וכמ"ש רבינו הזקן בשו"ע ש"כשיאמר ובנו בחרת (בברכת "אהבת עולם") יזכור מתן תורה"], כדברי רב יוסף (בצוותו לאנשי ביתו להכין לו סעודה בעצרת): "אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא"3.

יומוסיף רבינו הזקן ומדגיש בדיוק לשונו "צריך לאכול ולשמוח בו" (ולא רק "שישמח בו במאכל כו'") – שהאכילה הו"ע עיקרי (לא רק פרט) בהשמחה דחג השבועות (שלכן האיסור להתענות תענית חלום הוא בחג השבועות דוקא) – כיון שצריך "להראות שנוח ומקובל לישראל יום שניתנה בו התורה":

יאשמחה כשלעצמה, יכולה להיות גם באופן שאינו נוח, והיינו, שאף שהוא שמח, מ"מ, בשעת מעשה אינו מרגיש בנוח ("אים איז ניט באַקוועם") – אם בגלל שישנם ענינים אחרים שגורמים לו אי-נוחות, אלא שהשמחה גוברת עליהם, או בגלל שהשמחה עצמה גורמת לו אי-נוחות, אם הוא בטבע דהיפך השמחה.

יבולכן, כדי "להראות שנוח ומקובל לישראל יום שניתנה בו התורה" (לא רק "מקובל", אלא גם "נוח"), "צריך לאכול ולשמוח בו", היינו, שלא די בענין השמחה, "מקובל", אלא צריך להיות גם "נוח", ע"י ענין האכילה, כי, כאשר יתענה, לא ירגיש נוח, שהרי תענית הו"ע של עינוי [כפי שמצינו בנוגע ליוהכ"פ שהתענית נקרא בשם עינוי. ואף שבנוגע ליוהכ"פ גופא נאמר "לחיותם ברעב", היינו, שהחיות של כל השנה נמשכת מהתענית וה"רעב" של יוהכ"פ, הרי זה בכל זאת א' מהחמשה עינויים] – היפך המצב ד"נוח".

יג[ואף שבשבת ובשאר הימים טובים מותר להתענות תענית חלום (למרות חיוב העונג שבשבת וחיוב השמחה שביו"ט) בגלל שכאשר "נפשו עגומה עליו בשביל חלומו .. התענית הזה תענוג הוא לו" – הרי זה בכל זאת ענין של עינוי. ומזה מובן, שכדי שלא יהי' ענין של עינוי, צריך לאכול, ודוקא אז יהי' במצב "נוח"].

ידאמנם, אף שלצורך שלילת העינוי (דתענית חלום), כדי שיהי'

טו31
"נוח", מספיקה איזו אכילה שתהי' – הנה לאחרי שישנו חיוב לאכול, "להראות שנוח ומקובל כו'", אזי חל גם החיוב דאכילת בשר ושתיית יין.

טזג. ויש להוסיף ולבאר דיוק הלשון "להראות שנוח ומקובל לישראל":

יזכיון שלא נאמר "להראות שנוח ומקובל לו", אלא "לישראל", הרי מובן, שצריך להראות זאת אפילו לאלו שאינם יהודים, כי, אם הוא מראה זאת רק ליהודי כמותו, אי אפשר לומר על זה "להראות שנוח ומקובל לישראל", שהרי גם חבירו הישראל מחוייב בזה.

יחובזה גופא (להראות לאלו שאינם יהודים) – יכולה להיות הכוונה למלאכים או לאומות העולם.

יטאבל, לא מצינו ענין בתומ"צ שצריכים לעשותו בשביל מלאכים.

כמצינו אמנם שע"י עשיית כל מצוה נברא מלאך, ויש מלאכים שמליצים טוב על בנ"י, וכמו"כ מצינו אצל מלאכים הענין ד"גפיף ונשיק כו'" לתפלותיהם של ישראל, ויש כו"כ תפלות "יהי רצון" שמזכירים את המלאכים ומבקשים שיעלו את התפלות למעלה; אבל כל זה אינו עשיית ענין מסויים בשביל מלאכים (ולכל היותר – רק דיבור, לבקש מהמלאכים שיעלו התפלות כו', אבל לא ענין של מעשה), כך, שעשיית פעולה מסויימת עבור מלאכים, אין לה מקום לא רק ע"פ נגלה, אלא גם ע"פ פנימיות הענינים.

כאועכצ"ל, שהכוונה ב"להראות (שנוח ומקובל לישראל כו')" לאלו שאינם יהודים היא – לאומות העולם, כפי שמצינו דוגמתו בעניני תומ"צ, כמו במצות תפילין, עלי' נאמר "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", וכמו"כ בנוגע להשמחה דחג השבועות, שצריך "להראות" לאוה"ע ש"נוח ומקובל לישראל כו'".

כבובענין זה יש הוספה וחידוש לגבי מצות תפילין – כי, במצות תפילין, עשיית המצוה היא בשביל סיבה אחרת, אלא שבינתיים ישנו גם הענין ד"וראו כל עמי הארץ גו'", ואילו בנדו"ד, כל הענין מלכתחילה הוא כדי "להראות (לאוה"ע) שנוח ומקובל לישראל כו'".

כגד. ומזה מובן, שלא די בכך שיהודי יהי' שמח בפנימיות, והרי הקב"ה יודע מה שבמחשבתו, ולא די בכך שתהי' השמחה (גם בדיבור,

כד32
אבל רק) בלשון הקודש שמבין גם מלאך, אלא יש צורך בשמחה גלוי', עד שגם גוי יראה זאת.

כהוכיון שבזה תלוי הענין ד"בנו בחרת" שנתחדש במ"ת, הרי מובן, שזוהי שמחה שלכאורה יכולה להיות גם אצל אוה"ע, ואעפ"כ ניכר בה יחודו של יהודי מאוה"ע, וע"ד המבואר בתניא ש"בנו בחרת מכל עם ולשון" קאי על "הגוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם".

כווכיון שכן, הרי אי אפשר להשאר במעמד ומצב של התיישבות ומתינות ("סטאַטעטשנע"), כמו בכל השנה, אלא צריך להיות בשמחה גדולה.

כזאבל, אין הכוונה שצריכים לשתות יותר ולשיר בקול רם יותר – שהרי אין זה פועל על הגוי, להיותו מורגל בכך; הוא שותה וצועק יותר!... על יהודי שאינו מורגל בכך, הי' זה פועל, אבל כיון שצריכים לפעול על גוי, אין זה ע"י שתי', אלא אדרבה – שאע"פ שאינו שותה, הרי הוא במעמד ומצב של שמחה גלוי'.

כחה. ולא כדעת הטועים שע"י שתיית משקה יסירו את הרפש וטיט של נפש הבהמית, ועי"ז יתוסף אצל נפש האלקית – אלא אדרבה:

כטכ"ק מו"ח אדמו"ר אמר בא' משיחותיו (ואח"כ צוה להדפיס זאת), ש"משקה" הוא דבר המאוס... ובודאי שלא עי"ז מגבירים את נפש האלקית על נפש הבהמית, אלא להיפך: עי"ז מגבירים את נפש הבהמית על נפש האלקית.

לולא עוד אלא שמנצלים את העובדה שיודעים פרק תניא, מאמר חסידות, ופתגם חסידי שנאמר בהתוועדות כדברי התעוררות – בשביל למלא את פיתויי היצר, שנקרא בתניא "רע ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול וכו'"! והרי זה כמשל האוחז בראשו של מלך וטומן פניו במקום שבו נמצא היצה"ר!

לאוכל זה – נוסף לכך שזהו ענין שגורם "חילול השם", והרי הענין דחילול השם הוא אצל כל אחד לפי ערכו, כדאיתא בגמרא: "היכי דמי

לב33
חילול השם, אמר רב, כגון אנא, אי שקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר".

לגואלו שטוענים שענין זה מביא סיוע בעבודה – מלבישים זאת ב"איצטלא של משי" ("אַ זיידענע זופּיצע"), ומוסיפים לטעון שזהו רצונו של הרבי...

לדובנוגע לכל התירוצים והאמתלאות כו', שיש ענינים גדולים יותר שלא מצייתים וכו' – צריך לידע, שגם ענין זה אינו ענין של מה בכך, ואדרבה: זהו "אבן הבוחן" לענין ההתקשרות ("צי ער האַלט זיך ביי דער קליאַמקע, צי ניט").

להולא נוגע כל ה"חכמות" וה"פשטים" ("חכמה'לאַך און פּשט'לאַך") שלמדים בזה – שהרי הרבי אמר, וצוה להדפיס, שזהו "דבר מאוס", ואילו לא הי' זה דבר חמור, למה צוה הרבי להדפיס זאת?! – ומזה מוכח שזהו"ע שנוגע כו', ועד – לדורי דורות.

לוולדאבוננו, ישנם כאלו שלא זו בלבד ששותים בעצמם, אלא "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק", שגם הוא ישתה... והרי זה כלשון המשנה במסכת אבות שאינני רוצה להזכיר!... ואין להאריך בדבר המצער ומבהיל, שגורם לסור מדרך הישר לדרך עקלתון, ולא כמו אלו שחושבים שיכולים לילך בשתיהם... – בקדושה אי אפשר שיהיו שתיהם יחד, הן דרך ישר והן דרך עקלתון, וכאשר נוטים אפילו כחוט השערה לדרך עקלתון, סרים בדרך ממילא מדרך הישר.

לזו. ונחזור לעניננו – שהשמחה צריכה להיות באופן שיהי' נראה ("להראות") אפילו לאומות העולם,

לחוענין זה אינו ע"י משקה... אלא יכול להיות – כפי שהי' פעם – שע"י טיפה אחת עומדים כבר בשמחה. ואם עבורו גם טיפה אחת היא יותר מדי – יכול לצאת י"ח בכך שמישהו אחר יטעם טיפה אחת, וגם זה יפעל אצלו שמחה גדולה.

לט[(כ"ק אדמו"ר שליט"א הוסיף בבת-שחוק:) ובפרט שעדיין לא אוחזים כ"כ רחוק ("מ'האַלט נאָך ניט אַזוי ווייט")... אלא יש הגבלה של ג' פעמים כו'17].

מ34
ודוקא באופן כזה – שאינו שותה משקה, ואעפ"כ עומד בשמחה גדולה – מקיימים את החיוב "להראות" לאוה"ע ש"נוח ומקובל לישראל כו'", ועד שפועלים על הגוי – החל מ"הגוי אשר בקרבך", וגם הגוי שבסביבתו – שגם אצלו יהי' המעמד ומצב (שמובא בסיום שו"ע או"ח) ד"טוב לב משתה תמיד".

מא* * *

מבז. בשיעור תהלים היומי נאמר: "כי אעבור בסך אדדם עד בית אלקים בקול רנה ותודה המון חוגג".

מגוכתב על זה החיד"א [שהי' אדם גדול, מקובל גדול (תלמידו של ר' שלום שרעבי) וכו', ונזכר גם בהמשך אחרי-מות תרמ"ט לכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע], "שמעתי מפי הרב .. דאמרו רז"ל במדרש דבכל פסיעה של עולי רגלים הי' נברא מלאך, וז"ש כי אעבור בסך, כשאנו עולי רגלים עוברים ללכת בסך, יש סכום וחשבון לעולים, אבל אדדם עד בית אלקים, נוספים מלאכים רבים מאד אין מספר, ואז, המון חוגג, בלי מספר".

מדוממשיך לבאר (ע"פ קבלת האריז"ל), "במה שידוע כי .. כל הדרכים שהולך אדם מישראל הכל הוא לברר ניצוצות הקדושה, וכמו שפירשתי מ"ש פ"ק דחגיגה רבי ור' חייא הוו שקלי ואזלי באורחא, דשקלי ניצוצי הקדושה בהליכתם",

מה[הפירוש הפשוט ד"שקלי ואזלי" הוא שנזדמנו ונדברו לילך, אבל לכאורה אינו מובן: מה זה נוגע אלינו? ולכן מפרש "שקלי" מלשון לקיחה, שבהליכתם לקחו ניצוצי הקדושה כו'].

מוומתאים גם עם תורת הבעש"ט (שכבר נדפסה) ש"נתפזרו ישראל בכל מקומות הארץ באיים רחוקים, וגם מה שתועים בדרך להתהלך בעיירות, הוא כדי לטהר ארץ העמים כו'". וכידוע גם סיפור כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות מקום מסויים בעולם שהמתין מאות שנים עד שבא יהודי ובירך "שהכל נהי' בדברו", ועי"ז פעל עליית המקום כו'.

מז35
ועפ"ז מבאר מ"ש "כי אעבור בסך אדדם עד בית אלקים" ואז "המון חוגג" – "כי ניצוצות הקדושה שנתבררו המון רב שמחים כו'".

מחומזה מובן, שהענין דעלי' לרגל אינו כפי שחושבים שכיון שהתכלית היא לבוא לשם, אזי נוגע רק המקום שיצא משם והמקום שבא לשם, ואילו כל הדרך שעובר בינתיים אינה אלא בגלל שאין לו אפשרות אחרת להגיע למקומו, אבל אין בה תכלית בפ"ע, אלא כפי שרואים כאן שגם הדרך כשלעצמה יש בה תכלית – שהרי בכל פסיעה של עולי רגלים הי' נברא מלאך, ובלשון המשנה: "שכר הליכה", ובלשון הגמרא: "שכר פסיעות".

מטח. והנה, אף שבמדרש נתפרש ענין זה בנוגע לעולי רגלים, למדים מזה גם בנוגע לשאר הענינים (כמו בכל עניני התורה שנאמרו במקום אחד וממנו למדים על שאר המקומות), ולדוגמא: בנוגע להחיוב "הוי רץ למצוה" שישנו בכל מצוה – שמלבד התכלית לבוא לקיום המצוה, הנה גם הדרך שבינתיים יש בה תכלית וכוונה בפ"ע.

נוכן הוא בנוגע לכללות ענין ירידת הנשמה בגוף, שהיא לצורך עלי', לאחר מאה ועשרים שנה, או עכ"פ בכל לילה כשהנשמה עולה למעלה ושואבת לה חיים – שאין לחשוב שכל השנים שבינתיים וכל השעות שבמשך היום הם רק דבר המוכרח כדי להגיע לתכלית המכוון, אלא גם בהם יש כוונה ותכלית מיוחדת, ועד שדוקא עי"ז נעשה יהודי בבחי' "מהלך".

נאוענין זה שייך במיוחד לחג השבועות – שקשור עם ספירת העומר, שהרי "הכתוב לא תלה חג הזה ביום מתן תורה, ולא בכמה ימים לחודש (שהרי "עצרת פעמים חמשה פעמים ששה פעמים שבעה"), רק בחמשים לעומר":

נבלכאורה יש לומר שכל ענינה של ספירת העומר אינו אלא כדי להורות אימתי חל חג השבועות. וכן ע"פ דברי הר"ן בסוף פסחים (מ"אגדה"): "בהגדה .. אמרו בשעה שאמר להם משה תעבדון את

נג36
האלקים על ההר הזה .. לסוף חמישים יום, היו מונין .. לשמחת התורה כו'", יש לומר לכאורה שכל ענינה של ספה"ע אינו אלא הכנה למ"ת.

נדאבל, עפ"ז לא היו יכולים לברך על ספירת העומר, ועכ"פ – לא בכל יום, אלא רק פעם אחת בהתחלת הספירה. ומזה מוכח שגם בספה"ע יש כוונה ותכלית בפ"ע.

נהט. ענין זה קשור גם עם המנהג הטוב לילך ב"תהלוכה" כדי לשמח יהודים בשמחה של מצוה ושמחת יו"ט:

נואין לחשוב שהעיקר הוא המקום שממנו באים, והמקום שאליו באים, ואילו כל הדרך שבינתיים היא רק בהכרח, כיון שאי אפשר להגיע לאותו מקום אלא ע"י המעבר בשטחים שבינתיים, ומוטב הי' אילו היתה דרך קצרה יותר, אלא גם הדרך עצמה יש בה תכלית – כאמור לעיל שמכל פסיעה ופסיעה נברא מלאך, ובמהלך הדרך מבררים ניצוצי קדושה, ועד שיתכן שמקום זה ממתין מששת ימי בראשית שיהודי יעבור בו כדי לילך לדבר מצוה, ולקיים רצון ה'.

נזולכן, כל אלו שהשתתפו ב"תהלוכה",

נח– ובודאי הי' זה לאחרי קבלת התקנה בענין המשקה, וכבר מספיק לדבר אודות ענין זה, לאחרי כל ה"רעש" ("טומל'ניש") שהי' לפני יו"ט –

נטתבוא עליהם ברכה, ויהי' אצל כולם ענין ההליכה "מחיל אל חיל", היינו, שבמשך כל השנה יהיו בבחי' "מהלכים", לילך מדרגא לדרגא נעלית יותר עד לעילוי שבאין ערוך, ובאופן ד"וישא יעקב רגליו", כפירוש רש"י "משנתבשר בשורה טובה .. נשא לבו את רגליו",

סעד שנזכה לקיום היעוד "ואולך אתכם קוממיות", כדרשת חז"ל "שתי קומות" (ביחד עם שאר הפירושים בזה), בקרוב ממש.

סא[כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה שכל המשתתפים בתהלוכה יאמרו "לחיים"].

סב* * *

סגי. האמור לעיל אודות עלי' לרגל, שייך במיוחד לחג השבועות –

סד37
אע"פ שגם בשאר הימים טובים היתה העלי' לרגל, ואדרבה, הלימוד שגם בחג השבועות ישנו ענין ראיית פני ה' במשך שבעה ימים, הוא מחג הפסח וחג הסוכות (כיון שחג השבועות עצמו הוא יום אחד).

סהיא. ובהקדים המדובר אודות הנצחון נגד טענת המלאכים "מה לילוד אשה בינינו .. חמודה גנוזה .. תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם .. תנה הודך על השמים" – ע"י המענה "למצרים ירדתם .. אב ואם יש לכם .. יצה"ר יש ביניכם".

סווידועה השאלה בזה: כיצד הופרכה בכך הטענה ליתן את התורה למלאכים – הרי יכולים ליתן להם את התורה כפי שהיא ב"מתיבתא דרקיע", ב"מתיבתא דקוב"ה", ולמעלה מזה?!

סזובהקדמה – שבענין זה יש כו"כ ביאורים, ומובן שכל הביאורים שייכים זל"ז, שהרי "שבעים פנים לתורה" אינם שבעים תורות ח"ו, אלא "תורה אחת" שיכולים לראות בה שבעים אופנים, ומובן, שכאשר מתבוננים בזה, רואים שכל שבעים האופנים הם ענין אחד.

סחוכמו שהוא בעולם – שהרי "אסתכל באורייתא וברא עלמא" – שאף שכללות ענין הבריאה הוא בריבוי גדול, וריבוי אמיתי, שלכן אומרת התורה לא רק "מה גדלו מעשיך", אלא גם "מה רבו מעשיך", הרי ע"י ההתבוננות באים לידי החלטה שז' רקיעים וארץ וד' רוחות העולם הם ענין "אחד". וטעם הדבר – לפי שכן הוא בתורה, שאף שיש בה "שבעים פנים", הרי היא "תורה אחת", שנלקחת מ"ה' אחד", אחדות הפשוטה.

סטולכן אומרים בנוגע לכל ה"שבעים פנים בתורה" ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים", ועד שכן הוא גם בנוגע לכל הששים ריבוא פנים שיש הן בחלק הפשט, הן ברמז, הן בדרוש והן בסוד (כדברי האריז"ל), שלהיותם פירושים על פסוק וענין אחד, הרי הם שייכים זל"ז, ועד שהם

ע38
ענין אחד – "תורה אחת". ובלשון החסידות – שכאשר מתעלים לעולם עליון יותר, אזי רואים שהכל ענין אחד.

עאועד"ז בנוגע לביאורים על המענה לטענת המלאכים "תנה הודך על השמים", שבגלל זה ניתנה התורה על הארץ דוקא – שכל הביאורים ענינם אחד.

עביב. ובכן:

עגא' הביאורים בזה – כמשנ"ת במאמר, שע"י נתינת התורה למטה יכולים לברר הניצוצות דתהו (ועד שיש בזה העילוי דאתהפכא), ולהעלותם לשרשם, ולמעלה יותר כו'.

עדועוד ביאור, שע"י נתינת התורה למטה נעשים בנ"י במדריגת "מהלכים"41, משא"כ בעולמות העליונים ישנו רק הבחי' דעמידה ("עומדים") – לא רק במלאכים, אלא גם בנשמות, שבהיותם למעלה ה"ה בבחי' עמידה, ועד שאפילו הנשמות שנמצאים בג"ע לאחרי עבודתם למטה, ה"ה רק בבחי' "עומדים", ולא בבחי' "מהלכים", שלכן לא מועיל ענין התשובה למעלה, לא קודם ירידתה למטה, וגם לא בהיותה בג"ע לאחרי ירידתה למטה (אף שהענין הפנימי שבתשובה – "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", שהו"ע העלי' לשרשה ומקורה – ישנו גם למעלה).

עהועוד ביאור, שע"י נתינת התורה למטה יכולים להגיע מבחי' "איהו וגרמוהי חד", בחי' הכלים, לבחי' "איהו וחיוהי חד", בחי' האורות.

עוועוד ביאור, שע"י נתינת התורה למטה נעשה העילוי ד"לאשתאבא בגופא דמלכא", והיינו, שלמעלה ישנו הענין ד"לאשתאבא" רק בבחי' הגילויים, ואילו למטה נעשה הענין ד"לאשתאבא בגופא דמלכא", בחי' העצמות.

עזונוסף לזה, ישנם עוד כו"כ ביאורים.

עחוכאמור, כיון שכל הביאורים הם בענין אחד, הנה אף שבאים לידי ביטוי בכו"כ פעולות, הרי ענינם אחד.

עט39
יג. והענין בזה – שנקודת כל הביאורים היא גודל מעלת ההליכה:

פלמרות גודל מעלת הנשמה בהיותה למעלה קודם ירידתה למטה, שעז"נ "חי ה' אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו", וכמארז"ל "אין עמידה אלא תפלה", "ואין עמידה אלא שתיקה", כך, שהיא בביטול אמיתי – כדאי שתרד למטה כדי שתבוא למעלת ההליכה, שזהו עילוי שבאין ערוך אפילו לגבי המדריגה ד"עמדתי לפניו", שהרי כל זמן שהעלי' היא בערך למדריגות שלפנ"ז, אין זו הליכה אמיתית.

פאוזוהי גם הנקודה של שאר הביאורים: בירור הניצוצות דתהו – שהרי הדרגא דתהו היא באין ערוך לגבי הדרגא דתיקון; העלי' לבחי' חיוהי – שהרי החילוק בין חיוהי לגרמוהי הוא חילוק שבאין ערוך; ולאשתאבא בגופא דמלכא – שהרי בחי' גופא דמלכא היא באין ערוך לגבי בחי' הלבושים.

פבומזה מובן שענין העלי' – שזהו ההילוך שבאין ערוך – שייך במיוחד לחג השבועות, זמן מ"ת, שאז נפעל ענין ההילוך באין ערוך.

פגיד. אך צריך להיות הענין דעלי' לרגל, היינו, שענין העלי' קשור עם ענין הרגל – כפשטות ההלכה שהחיוב הוא על "הראוי לעלות ברגליו":

פדענין הרגל – בעבודה – מורה על ענין הקבלת-עול, שזהו הנתינת כח לענין העלי' וההילוך שבאין ערוך שנעשה ע"י מ"ת.

פהוזהו הטעם שבתור הכנה למ"ת הוצרך להיות הענין דהקדמת נעשה לנשמע, שזהו"ע הקבלת עול. וכדברי המכילתא – בנוגע לדיבור הראשון דמ"ת: "אנכי הוי' אלקיך" – שהקב"ה אמר "קבלו מלכותי ואח"כ אגזור עליכם גזרות", שזהו"ע דקבלת עול.

פווענין הקבלת עול – עבודת הרגל – צריך להיות בכל עניני העבודה, גם בעבודת הראש והלב וכל רמ"ח אברים (כולל גם העבודה ד"בכל דרכיך דעהו"), שעי"ז ניתוסף בהם עילוי שבאין ערוך, ועד

פז40
שעבודת הרגל משנה את כל מציאותו לגמרי, שתופס – וניכר עליו – שנתעלה לדרגא שבאין ערוך בכל הענינים.

פחוענין זה קשור גם עם יום ההילולא של דוד – דוד מת בעצרת – כיון שעליו נאמר ש"הקים עול גו'" ("עולה של תורה" ו"עולה של תשובה"), שזהו ענין הקבלת עול.

פטטו. ויה"ר שמחג השבועות יומשך ענין זה על כל השנה כולה, לפעול עילוי שבאין ערוך בכל עניני העבודה.

צוכמו העילוי שבאין ערוך שנפעל במ"ת – כדאיתא בשהש"ר "בשעה ששמעו ישראל אנכי ה' אלקיך .. היו למדים ולא היו משכחין", ו"נעקר מלבם יצר הרע", דכיון שהוי' נעשה "אלקיך", כחך וחיותך, נעשו מציאות אחרת לגמרי.

צאוכל זה נעשה בזריזות, בשמחה ובפנימיות – שהרי הקב"ה נותן זאת באופן ש"כל הנותן בעין יפה הוא נותן", ועי"ז נעשית פתיחת כלי המקבל באופן שיוכל לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות, ולהמשיכה על כל השנה כולה, באופן ד"שמחת עולם על ראשם".

צב* * *

צגטז. דובר כמ"פ בארוכה שחג השבועות הוא הזמן המתאים להתחזקות בלימוד שיעורי חת"ת, בגלל שייכותם לחג השבועות:

צדחג השבועות הוא "זמן מתן תורתנו", שבו נתן הקב"ה את עשרת הדברות, שבהם כלולה כל התורה כולה, ובפרט חמשה חומשי תורה. ולכן שייך לימוד החומש במיוחד לחג השבועות.

צהחג השבועות הוא יום ההסתלקות של דוד המלך, שנקרא "נעים זמירות ישראל", בגלל ספר התהלים שלו. וזוהי השייכות של תהלים לחג השבועות.

צו41
וחג השבועות הוא גם יום ההילולא של הבעש"ט, שענינו הי' גילוי פנימיות התורה, ועד לאופן ש"יפוצו מעינותיך חוצה", וענין זה נמשך אח"כ בתורת חסידות חב"ד, שה"תורה שבכתב" שלה הוא ספר התניא. ולכן, כשם שחג השבועות שייך במיוחד לחומש, אע"פ שניתנה בו כל התורה, כמו"כ שייך חג השבועות במיוחד לספר התניא.

צזיז. ויש ביניהם נקודה משותפת – ובהקדמה:

צחבשעת מ"ת אמר הקב"ה למשה "לך רד", היינו, שלא יעמוד ב"ראש ההר", אלא יקבל את התורה יחד עם כל בנ"י [והיינו, שאע"פ שמשה "מחיצה לעצמך", מ"מ, לא עמד ב"ראש ההר"], ובאופן כזה דוקא יכולה להיות קבלת התורה.

צטאך עפ"ז צריך להבין: מהו העילוי המיוחד של משה בנוגע לקבלת התורה? – ואם מצד הענין ד"מחיצה לעצמך", הרי גם אהרן מחיצה לעצמו?!

קוהביאור בזה:

קאעשה"ד נאמרו תחילה "בדיבור אחד", "מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע", ואח"כ נאמר כל דיבור פרטי בפ"ע.

קבובכן: בנוגע לדיבור הכללי – שמעו כל בנ"י מהקב"ה בשוה, אבל בנוגע לפרטי עשה"ד הי' יתרון למשה, כי, בנוגע לבנ"י, הנה רק "אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענום", ואילו שאר הדברות היו באופן ש"משה ידבר והאלקים יעננו בקול".

קגוכדמוכח גם בפשוטו של מקרא – כמבואר במפרשי התורה שלכן נאמרו רק ב' דברות הראשונות בלשון נוכח, "אנכי ה' אלקיך וגו' לא יהי' לך וגו'", כיון שאותם שמעו בנ"י מהקב"ה בעצמו, משא"כ בשאר הדברות ששמעו בנ"י מפי משה.

קדוהיינו, שלאחרי הדברות ד"אנכי" ו"לא יהי' לך" – שעל ידם נפעל ביטול היצה"ר, ושלילת השכחה בלימוד התורה80 – ביקשו בנ"י

קה42
ממשה "דבר אתה עמנו ונשמעה גו'", היינו, שמשה יהי' ה"ממוצע" [אמנם ממוצע המחבר, אבל בכל זאת ממוצע] שישמע מהקב"ה ויאמר להם.

קוונמצא, שבחג השבועות מודגשת מעלתו של משה רבינו שהי' בדרגא היותר נעלית – ששמע את כל עשה"ד מהקב"ה בעצמו.

קזוכן בנוגע לדוד, שבחג השבועות הי' בדרגא היותר נעלית – שהרי אמרו רז"ל על הפסוק "כי לא יראני האדם וחי" (שבזה נכללים גם מלאכים, וכמארז"ל על הפסוק "וכל אדם לא יהי' באוהל מועד", "אפילו אותן שכתוב בהן ודמות פניהם פני אדם לא יהיו באוהל מועד כו'"), שצדיקים "בחייהם אינם רואים, אבל רואים הם בשעת מיתתן", וכיון שבעצרת מת דוד, ראה אז מה שלא הי' יכול לראות במשך כל ימי חייו.

קחוכן בנוגע לבעש"ט, שבחג השבועות הי' בדרגא היותר נעלית – כמובן ממה שאמר שהי' יכול לעלות בסערה השמימה, כמו אליהו, אלא שרצה לעבור את הענין ד"אל עפר תשוב", ועכצ"ל, שאצלו הי' הענין ד"אל עפר תשוב" באופן נעלה יותר מאשר עליית אליהו בסערה השמימה (דאל"כ לא הי' מחליף זאת), ולעילוי גדול זה הגיע בהסתלקותו בחג השבועות.

קטיח. וכיון שתורה היא מלשון הוראה, הרי מובן שיש ללמוד הוראה מהענין הנ"ל:

קיובהקדים – שבנוגע למדריגת משה, בחי' חכמה עילאה, אומר רבינו הזקן בתניא "מי הוא זה ואיזהו אשר ערב לבו לגשת להשיג אפילו חלק אחד מני אלף כו'", וכמו"כ מי יכול להידמות לדוד המלך, בחי' חכמה תתאה109, עליו נאמר "דוד מלך ישראל חי וקיים", וכמו"כ

קיא43
בנוגע לבעש"ט, אודותיו כותב הרמ"מ מהאָראָדאָק באגרתו הידועה ש"אחד הי' ומהקדמונים לא קם כמוהו", וכמובן גודל מעלתו מהסיפור הנ"ל גופא שהי' יכול לעלות בסערה השמימה, אלא שהגיע לעילוי גדול יותר מזה, כך, שלכאורה אין לנו שייכות לכל האמור לעיל.

קיבאבל אעפ"כ, ע"פ מאמר המדרש ש"צדיקים דומין לבוראם", הרי כשם שבנוגע להקב"ה נעשה ענין של צוותא וחיבור עי"ז שמקיימים רצונו בעשיית מצוה, כהפירוש ד"מצוה" מלשון צוותא וחיבור, וכהפירוש במארז"ל "שכר מצוה מצוה" – כך גם בנוגע לצדיקים, שע"י מילוי רצונם נעשים בצוותא וחיבור עמהם.

קיגובנוגע לעניננו:

קידאיתא בגמרא שמשעה שהתינוק מתחיל לדבר אביו מלמדו "תורה צוה לנו משה" – שנעשה בצוותא וחיבור עם משה. וכן בנוגע לדוד, שהקים עולה של תורה ושל תשובה79 – שמתקשרים עמו ע"י ענין הקבלת עול. וכמו"כ בנוגע להבעש"ט, שמתקשרים עמו ע"י ההנהגה בדרכיו והליכותיו.

קיהוכללות הענין בזה – שע"י לימוד התורה מתקשרים עם משה, וע"י קבלת עול ואמירת תהלים מתקשרים עם דוד, וע"י לימוד פנימיות התורה מתקשרים עם הבעש"ט (כולל גם ע"י הענין הפנימי שבתשובה – "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה"65 – שזהו ענינו של הבעש"ט).

קיוובאופן כזה יכול, צריך ומוכרח כל אחד מישראל לקבל מהם מה שנותנים, והרי הנתינה שלהם היא באופן ש"כל הנותן בעין יפה הוא נותן"82, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה" ו"הגדושה" (בגימ"ל) – כמ"ש בסידור הבעש"ט.

קיזוזוכים לשנה טובה ומבורכת בלימוד התורה, באופן שלומדים

קיח44
תורה ואינם משכחים, והיצה"ר מתבטל באופן קבוע, ועד לקיום היעוד "והי' ה' למלך על כל הארץ", בביאת משיח צדקנו.

קיט* * *

קכיט. דובר אודות הסתלקות דוד בעצרת, שאין זה בסתירה לכך שהסתלקותו היתה בשבת, והרי עצרת אינו חל בשבת (כיון שפסח אינו חל ביום ו'), כי בזמן שקביעת החודש היתה ע"פ הראי' הי' יכול להיות עצרת בשבת. ואעפ"כ, יש מקום לומר שהיתה בשבעה בסיון (שבחו"ל הרי זה יום ב' דחג השבועות), שהרי "עצרת .. פעמים שבעה"42. וכאן רואים דבר פלא, שמתאים עם השיעור תהלים דיום ז' בחודש, שבו נאמר הפסוק השייך להסתלקות דוד: "הודיעני ה' קצי גו'" – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ח ע' 21 ואילך.

קכא[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון על פסוק בתהלים, והתחיל בעצמו לנגן הניגון "ימין ה' רוממה"].

קכב* * *

קכג45
כ. כיון שג' הענינים של משה דוד והבעש"ט נפגשים יחד ביום אחד ובענין אחד, הרי בודאי ישנו ענין משותף ביניהם – ענין הנשיאות בישראל:

קכדבנוגע למשה רבינו נאמר "ומשה הי' רועה", ואיתא במדרש ש"הי' מתוקן לכך", ו"לא בחנו הקב"ה אלא בצאן .. יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, כך חייך אתה תרעה צאני ישראל", ומאז נתמנה ל"נשיא" של כל בנ"י.

קכהולכן מצינו בנוגע למשה ענין מיוחד שבו משתוים כל בנ"י – שהתואר שבו נזכר שמו של משה בפי כל בנ"י, אפילו נשים ותינוקות, הוא (לא ר' משה, רבן משה, משה הנשיא וכיו"ב, אלא) משה רבינו (הרבי שלנו)!

קכוולכאורה הרי זה דבר פלא:

קכזמשה הי' מבחר מין האנושי, ורק הוא "קיבל תורה מסיני", שהיא שעשועי המלך בעצמותו, ועד שגם שמונה הדברות שבנ"י לא שמעו מהקב"ה, אלא ממשה, שמע משה מפי הגבורה, יחד עם כל התורה כולה. ואעפ"כ, קורא לו ילד קטן: "משה רבינו", היינו, שמשה הוא הרבי והמלמד שלו!

קכחוכיון שכך נקבע מנהג ישראל, הרי זה בודאי ענין אמיתי – שמשה הוא הרבי של כל בנ"י בשוה.

קכטוכדמוכח מהדין ש"הקטן .. מאימתי אביו חייב ללמדו, משיתחיל לדבר מלמדו תורה צוה לנו משה וגו'"116, והרי הגיל שמתחיל לדבר – בדרך כלל – הוא בהיותו בן ב' שנים, ובודאי לא הגיע לחינוך, וכבר אז אביו מלמדו "תורה צוה לנו משה", שנינו – האב והתינוק בן שנתיים – בשוה!

קלוכן בנוגע לדוד – איתא במדרש129 שהקב"ה "בדק לדוד בצאן (ברעותו את צאנו של ישי) ומצאו רועה יפה .. הי' מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך ואח"כ מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית

קלא46
ואח"כ מוציא הבחורים שיהיו אוכלין עשב הקשה, אמר הקב"ה, מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כחו, יבא וירעה בעמי", ולכן, "דוד עבדי נשיא להם לעולם", "דוד מלך ישראל חי וקיים"111.

קלבולכן גם בנוגע לדוד המלך מצינו ענין שבו משתוים כל בנ"י – שאף שבדרך כלל יש חילוקי דרגות ביניהם בנוגע ללימוד התורה, הנה בנוגע לאמירת תהלים (לא באופן של לימוד, שבזה יש חילוקי דרגות כו', אלא) באופן של זמירות ותשבחות, שזהו ענינו של דוד בתור "נעים זמירות ישראל"86 – משתוים כל ישראל, עד לפשוט שבפשוטים, שגם אצלו יכולה להיות אמירת תהלים עד לתכלית השלימות, מתוך רגש רב, ועד לדמעות כו', וכהסיפור הידוע שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שפעם השמיע הבעש"ט לתלמידיו אמירת תהלים של אנשים פשוטים באופן של כלות הנפש ממש, והתפעלו מזה ביותר כו'.

קלגוכמו"כ מצינו אצל הבעש"ט ענין שמקשר את כל בנ"י ללא התחלקות – שהרי על ידו התחיל הגילוי דפנימיות התורה (לא רק ליחידי סגולה, כפי שהי' עד אז, אלא) באופן ד"יפוצו מעינותיך (בכל מקום, ועד ל)חוצה"; וההכנה לזה היתה עי"ז שקודם התגלותו התעסק הבעש"ט עם ילדים קטנים, להוליכם ל"חדר" ומ"החדר", ולומר עמהם "אמן יהא שמי' רבא" כו'.

קלדכא. והרי ידיעת דברי ימי חייהם של גדולי ישראל היא (לא רק בתור סיפור יפה, אלא) בכדי ללמוד מזה הוראה:

קלהיש להתעסק עם ילדים – הן ילדים בשנים והן ילדים בתוכן הענין, ולא לחשוב שזוהי פחיתות הכבוד כו', שהרי אפילו משה נקרא "רבינו" של כל בנ"י, ו"תורה צוה לנו", לתינוק בן שנתיים ולאביו, בשוה.

קלווכמו"כ כשיוצאים למלחמה עם הסביבה והעולם שמבחוץ – שזה הי' ענינו של דוד, שהי' "אדמוני", ונאמר עליו "דם לרב שפכת" (בגלל מלחמותיו בעולם) – אין להתיירא (כשם שדוד לא התיירא מפני הארי' כו'), אלא לצאת ולפעול כו', שהרי אין זה הזמן שיהודי יכול להסתגר בד' אמותיו, כפי שהי' בזמן שמשה ובנ"י היו במדבר, מוקפים בעננים... אלא צריך לפעול בעולם.

קלז47
וכן הוא בנוגע לענינו של הבעש"ט – שצריך להפיץ פנימיות התורה לפנימיות נפשו של כל אחד מישראל, באופן שתהי' בגילוי.

קלחאבל ההתחלה וההקדמה לזה צריכה להיות ע"י קירוב ילדי ישראל תחת כנפי השכינה, וכן ע"י אמירת תהלים בדמעות של שמחה.

קלטועד שפועלים ביאת משיח צדקנו, ובפרט ע"י הפצת המעיינות, כהבטחת מלכא משיחא להבעש"ט שלכשיפוצו מעינותיך חוצה אזי יבוא ויגאלנו, לאלתר, למטה מעשרה טפחים, בעגלא דידן.

קמ* * *

קמאכב. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר (הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א).

קמב* * *

קמגכג. המדובר לעיל (ס"ז ואילך) אודות ענין ההליכה, שאע"פ שלכאורה נוגע רק המקום שממנו הלך והמקום שאליו בא, ואילו בנוגע לשטח שבינתיים אין ברירה ומוכרחים לעברו, הרי מובן מדברי רז"ל (בנגלה דתורה) שגם השטח שבינתיים יש לו תכלית בפ"ע, דכיון שזוהי הליכה לשם מצוה, יש לו שכר פסיעות, ועד שע"י כל פסיעה נברא מלאך כו' – הרי זה קשור עם שיטת הבעש"ט בענין השגחה פרטית, בניגוד לדעת הרמב"ם במורה נבוכים.

קמדובהקדים – שאף שה"מורה נבוכים" נכתב ע"י הרמב"ם כמו "יד החזקה", הרי ה"יד החזקה" נתקבל לפסק הלכה, משא"כ המו"נ, שכמה ענינים שבו אינם כפשוטם, וגם הענינים שהובאו עליהם מקורות מפנימיות התורה, הרי זה כפי שהענינים הם בעולם נעלה יותר כו'.

קמהוזהו גם הביאור במארז"ל בנוגע לבית שמאי ובית הלל: "אלו ואלו דברי אלקים חיים"61, אע"פ שההלכה היא רק כדעה אחת, ועד שלפעמים אומרים שהדעה השני' "אינה משנה", כמו "בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה", ולא משתמשים בה אפילו בתור צירוף וסניף, ואי אפשר לומר על זה "קים לי" – כיון שבעולם אחר יכולה להיות ההלכה כדעה הב'.

קמו48
ובנוגע לעניננו:

קמזבנוגע לענין הבריאה, שכל דבר נברא בשביל תכלית מסויימת – כותב הרמב"ם במו"נ שיש דברים בעולם שהם רק מצד ההכרח, ואין להם תכלית בפ"ע, ולדוגמא: תולעים ורמשים שמתהווים מרקבון הפירות (ועד"ז בנוגע לשאר התולעים שהתהוותם אינה ע"י פרי' ורבי') – הרי זה ענין שלא בכוונה, שבא בין שני מצבי הפירות שהם בכוונה: כפי שהם בתחילת בריאתם, וכפי שהם במצב של רקבון.

קמחומזה באה שיטתו בנוגע לענין ההשגחה מלמעלה – שההשגחה היא רק על ענינים כלליים, אבל בנוגע למאורעות שבפרטי הענינים, ולדוגמא: בנוגע לדג שבים, אם ייבלע או לא – על זה אין השגחה פרטית. והא בהא תליא – דכיון שלא כל דבר הוא בכוונה, הרי מובן, שלא על כל דבר יש השגחה פרטית.

קמטאמנם, ע"פ תורת הבעש"ט (שחג השבועות הוא יום ההילולא שלו), יש השגחה פרטית על כל פרט ופרט, כולל גם פרט שבא כתוצאה מענין אחר, כמו התולעים שמתהווים מרקבון הפירות, שאין זה באופן שכיון שיש כוונה ברקבון הפירות, ויש כוונה בטבע שהטביע הקב"ה שמפירות הנרקבים מתהווים תולעים, הנה בדרך ממילא ישנה התהוות התולעים, אלא גם התהוות התולעים הפרטיים היא בכוונה ובהשגחה.

קנואין זה חידוש ח"ו של הבעש"ט, אלא כן הוא מקדמת דנא, ועד שיש לזה יסוד בדברי הגמרא – כמדובר בהתוועדות שלפנ"ז אודות הראי' שהביא רבינו הזקן לשיטת הבעש"ט בענין השגחה פרטית (במענה לשאלה מהו מקור הדברים, שהרי אי אפשר לפסוק על יסוד המבואר בקבלה), מדברי הגמרא "ר' יוחנן כי הוה חזי שלך (השולה דגים מן הים), אמר משפטיך (אף ב)תהום רבה" (שזמנת שלך לשפוט ולעשות נקמתך בדגת הים להמית המזומנים להמית), כך, שאין זה במקרה, שהרי "מקרה" ו"משפט" הם בסתירה זל"ז.

קנא49
[וכמשנת"ל שאף שיש ראי' לזה גם מדברי המדרש "כד הוה שמע ר' שמעון ברת קלא אמרה מן שמיא .. אמר ציפור מבלעדי שמיא לא מתצדא כו'" – הרי נוסף לכך שדברי הגמרא שייכים לפסק הלכה יותר מדברי המדרש, הנה במדרש יש לפרש ש"הקול הלז הי' מהשר שלהם", משא"כ בגמרא מפורש שזהו "משפטיך"].

קנבומשיטת הבעש"ט בנוגע להשגחה פרטית – שאינה משנה את החי, הצומח או הדומם, אלא רק משגיחה עליו (אם העוף או הדג יהי' ניצוד או לא) – מובנת גם שיטתו בנוגע לכוונת הבריאה: כיון שיש השגחה על כל דבר שבעולם, הרי מובן שיש כוונה ותכלית בבריאתו.

קנגולכן, ענין זה – אם יש נברא בעולם ללא כוונה – הוא מהמקומות היחידים שבהם נחלק הגאון הרגצ'ובי על דברי הרמב"ם, וס"ל שגם תולעים שנתהוו שלא ע"י פרי' ורבי', שאין בהריגתם איסור מלאכת שבת, אין זו הוכחה שבריאתם שלא בכוונה, כפי שמביא ראיות מנגלה שגם הם נבראו בכוונה.

קנדוענין זה מתאים עם דברי המדרש הנ"ל (ס"ז) בנוגע לעלי' לרגל, שמכל פסיעה ופסיעה נברא מלאך, שמזה מובן שגם הדרך שבינתיים יש לה חשיבות כו'.

קנהוענין זה נוגע גם לכמה הלכות, וכמו בנוגע להולכת וזריקת הדם ע"ג המזבח, כאשר ההולכה היא ממקום רחוק יותר, אף שיכול לשחוט בצד המזבח.

קנוכד. ומזה יש ללמוד הוראה בעבודת כאו"א:

קנזיכולים לחשוב שרק התפלה והתורה שבהתחלת היום, וכן נתינת הצדקה בסוף היום, ה"ה בהשגחה פרטית ויש בהם כוונה ותכלית בפ"ע, ורק על זה יקבל שכר במילואו [ובפרט כאשר נתינת הצדקה היא בשמחה, שאז מתברך בי"א ברכות], ואילו הענינים שבינתיים, כמו משאו ומתנו כו', הרי זה לכאורה רק בהכרח, והיינו, שע"פ דרך הטבע בהכרח לעסוק במו"מ כדי שיוכל ליתן צדקה, כך, שזהו רק הכשר מצוה ומכשירי מצוה בלבד.

קנח50
אך על זה מגלה תורת הבעש"ט, שיש השגחה פרטית על כל פרט ופרט, ועאכו"כ בנוגע למין האדם, ולכן, הן אמת שהכוונה היא נתינת הצדקה, וכן התפלה והתורה שבהתחלת היום, אבל גם כל שאר הענינים שבינתיים הם בשביל כוונה מיוחדת, שהרי יש השגחה פרטית על כל צעד ושעל, ובמשך כל היום כולו, בכל רגע ורגע, "הנה ה' נצב עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו (ולא רק "עובדו" סתם, אלא "עובדו") כראוי" (כמ"ש בתניא), כך, שאפילו בשעה שעושה ענין שהוא רק הקדמה רחוקה והכשר מצוה, יש על זה השגחה פרטית.

קנטוכמו במארז"ל הנ"ל (ס"ז) בנוגע לעלי' לרגל, שמכל פסיעה ופסיעה נברא מלאך – אף שלכאורה הי' יכול לחסוך את הצורך בכך, עי"ז שיקבע דירתו בירושלים, ולא יצטרך לילך מרחק רב.

קסומזה למדים הוראה כללית לכל אחד:

קסאשלא כדעת הטועים שדוקא בנוגע לדבר מצוה יש צורך בכוונה גדולה, ואמירת "לשם יחוד" (לאלו שנוהגים כך), אבל לא בענין שהוא רק הכשר והקדמה למצוה, שאז אינו במעמד ומצב "קמי מלכא", ואין זה אלא שצ"ל משאו ומתנו באמונה כדי לפרנס את בני ביתו וליתן צדקה, אבל המו"מ כשלעצמו אינו בכוונה מיוחדת.

קסביש אמנם גדרים מתי מברכים ברכת המצוות, ומתי אומרים "לשם יחוד" וכו', ויש ענינים שנוגעים רק למחשבה, אבל, זהו רק בנוגע להנהגת האדם בענינים אלו, ואילו בנוגע להנהגה מלמעלה ביחס אליו, ש"ה' נצב עליו" – אי אפשר לחלק ולומר שהיום יהי' עבד להקב"ה, ומחר לא, או שרק במשך חלק מהיום יהי' עבד לה', ושאר הזמן לא יהי' עליו עול מלכות שמים.

קסגאם הוא יוצא לשעה קלה ממרות האדון – מי יכניס אותו חזרה תחת מרות האדון?! ועד"ז לאידך גיסא: כיון שהי' תחת מרות האדון – כיצד יכול לצאת מזה?!

קסדכל יהודי הוא בכלל "קדושים תהיו כי קדוש אני" (דכיון ש"קדוש אני", לכן "קדושים תהיו"), שזהו לשון ציווי וגם לשון הבטחה (כמ"ש הרמ"ע מפאנו בנוגע ל"כללות פרשיותי' של תורה" ש"לא באו המצוות בהם בלשון ציווי אלא בהוראת העתיד כו'"), וכיון שכן, צריך יהודי להיות קדוש במשך כל היום, ולא יתכן שיהי' קדוש רק בשעת

קסה51
התורה והתפלה, ולא לאחרי כן – שהרי קדושה שבו "להיכן אזלא"?!...

קסווכל זה – נוסף לכך שכללות הנהגתו של יהודי צריכה להיות (לא רק באופן ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים", היינו, שזהו ענין בפ"ע, ורק נעשה "לשם שמים", אלא גם) באופן ש"בכל דרכיך דעהו"76, שזוהי "פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה", היינו, שבכל פרטי עניניו, "במאכלו ובמשקהו .. ובמלבושו וכו'" (כפי שמפרט הרמב"ם), יהי' הענין דידיעת השם.

קסזוכיון ש"בכל דרכיך דעהו" הוא דין בשו"ע, הרי מובן שאין זו הנהגה ששייכת ליחידי סגולה בלבד, יושבי אוהל, או אלו שכבר סיימו את מלאכתם ופרשו לגימלאות (כפי שנקרא כאן: "ריטייערד"), ולכן אין להם בלבולים מעניני העולם, או לאלו שמלכתחילה לא נכנסו לעניני העולם, אלא זהו פס"ד עבור כאו"א מבנ"י בעניניו.

קסחוכאמור לעיל שכל הענינים הם בהשגחה פרטית ויש בהם כוונה מיוחדת, והיינו, שגם כאשר מדובר אודות ענין שע"פ שכל אינו אלא בשביל תכלית אחרת, הנה לאמיתו של דבר יש בו כוונה ותכלית בפ"ע, מלבד היותו הכנה והכשרה לענינים טובים אחרים.

קסטכה. וענין זה מוכח גם מהשכר דלעתיד לבוא (נוסף לכך שכאשר "בחוקותי תלכו" אזי נעשה "ונתתי גשמיכם בעתם וגו'", ש"הבטיחנו בתורה .. שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה .. וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה") – הקשור עם ענין העבודה, כמובן מדברי רבינו הזקן בנוגע לשכר מצוה, "שמשכרה נדע מהותה", והיינו, ששכר העבודה של זמן הגלות יהי' אמנם רק בימות המשיח, ובעיקר באלף השביעי, אבל ממנו יכולים לידע מהותה והאופן שבה צריכה להיות כללות העבודה:

קעבנוגע לשכר דלעתיד לבוא נאמר "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", והיינו, שביחס ל"דעה את ה'" משתמשים בדוגמא

קעא52
מ"ים", ולכן יש ללמוד מ"דגים בים", שלא שייך לומר שרק חלק מהזמן יהיו במים, וחלק מהזמן יהיו מחוץ למים, אלא כדברי הגמרא: "כיון שעולין ליבשה מיד מתים", כיון שהים הוא מקום חיותם, וכן הוא בנוגע למציאותו של יהודי ביחס לעניני התומ"צ.

קעבולהעיר: יכולה אמנם להיות מציאות שדגים יהיו מחוץ למים לרגע אחד, ומיד יחזירו אותם למים, ואז ימשיכו לחיות, ודוגמתו בעבודה הו"ע התשובה, שדומה למים וים, כמארז"ל "מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה כו'", וכהלשון "ים התפלה" ו"ים התשובה"; אבל ההנהגה שצריכה להיות לכתחילה – מבלי שיהי' צורך בעניני רפואות כו' – היא באופן שהדגים צריכים להיות בים תמיד, ועד"ז אצל בנ"י, שכל פרט ופרט בחייהם צריך להיות באופן ד"דעהו", "דעה את ה' כמים לים מכסים".

קעגוע"י עבודה זו באים לקבלת השכר ד"ישקני מנשיקות פיהו", דקאי על תורתו של משיח, שילמד דעת את כל העם כולו (דאף ש"כולם ידעו אותי", מ"מ, ילמד משיח את כל העם), ועל ידו "תרבה הדעה והחכמה כו'", בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

קעד* * *

קעהכו. ישנה תורה נוספת של הבעש"ט, שמכל ענין שיהודי רואה או שומע, עליו ללמוד הוראה בעבודתו לקונו ית' – מילוי רצון הבורא בכל עניני העבודה, עד ל"בכל דרכיך דעהו".

קעוומובן, שאם הדברים אמורים בנוגע למאורעות פרטיים, עאכו"כ בנוגע למאורעות שנוגעים (לא רק לפרט, או לכו"כ פרטים, אלא) להכלל, ברור הדבר שצריכים לפעול הוספה בעבודתו של הרואה אותם.

קעזובהתאם לכך יש ללמוד הוראה ממאורע שאירע בזמן האחרון.

קעחובהקדמה:

קעטגם לאחרי שבנ"י השתוקקו לקבלת התורה (כנ"ל (ס"ח) מדברי

קפ53
הר"ן) – מסופר במדרש, שהקב"ה ביקש מבנ"י "ערבים", וכאשר בנ"י אמרו "אבותינו ערבים לנו", השיב הקב"ה "ערבך צריך ערב", וכן כשאמרו "נביאינו ערבין לנו" לא קיבל הקב"ה את הערבות, עד שאמרו "בנינו עורבים אותנו", ו"ערבות" זו קיבל הקב"ה, ובזכותה קיבלו בנ"י את התורה.

קפאוכיון שחג השבועות בכל שנה ושנה הוא "זמן מתן תורתנו" (כפי שאומרים בתפלת העמידה, שבה צריכים לומר כל דבר בתכלית הדיוק), הרי מובן, שאז חוזר ונשנה עוה"פ הענין דמ"ת, ובמילא מתעוררת גם השקו"ט בנוגע לענין הערבות, עד שמגיעים למסקנא ש"בנינו עורבים אותנו", והיינו, שבכל שנה מקבלים ההורים על עצמם מחדש לחנך את הילדים באופן הראוי.

קפבגם אלו שחושבים שמצד עצמם ראויים הם לקבל את התורה, עליהם להעמיד בנים שיהיו ערבים בעדם. ובמכ"ש מדור המדבר, שאף שהי' "דור דעה", גדולי ישראל, לא היו יכולים לקבל את התורה אלא עי"ז ש"בנינו עורבים אותנו", ועאכו"כ בדורנו זה, דור יתום, בזמן של חושך כפול ומכופל, בודאי יש צורך בהכנה לקבלת התורה עי"ז ש"בנינו עורבים אותנו".

קפגומובן, שלא די בכך שלאחרי שלומד את השיעורים שלו, מסיים את עבודתו וגם את קריאת העיתון, אזי יעשה טובה להקב"ה ויקדיש חצי שעה בשביל ענין החינוך; לא זו הדרך! אלא עליו לדעת שזה נוגע לקבלת התורה שלו!

קפדוענין זה צריך להיות ע"פ ההוראה שלמדים מהמאורע דלקמן.

קפהכז. ישנו מאורע כללי שהקיף כו"כ אנשים, במשך זמן ארוך – החל מארה"ב, ונתפשט בעוד כמה ארצות – שילדים יצאו מתחת מרות הוריהם, ועד שהגיעו לדרכים שאין להם מקום כלל (לא רק ע"פ תורה, אלא גם) בשכל!

קפווכיון שכל ענין שבצד החורבן וההרס יש לו מקור (בדקות דדקות עכ"פ) בקדושה, כמ"ש "זה לעומת זה עשה האלקים", וכדברי הגמרא "כל מה דאסר לן רחמנא שרא לן כוותי'", הרי כיון שרואים

קפז54
שבלעו"ז יש הנהגה שילדים אינם מצייתים להורים, בהכרח לומר, שענין כזה ישנו גם בדברי הרשות, ועד גם בקדושה.

קפחובפרט ע"פ תורת הבעש"ט הנ"ל שמכל דבר שרואים יש ללמוד הוראה בעבודה, ולכן, כיון שרואים שדרך זו "הצליחה" בצד ההפכי, שמאות ואלפי ילדים יהודים הלכו לאיבוד – בודאי יכולים לנצל זאת בהצלחה בצד הטוב והקדושה (שהרי "מרובה מדה טובה ממדת פורענות" חמש מאות פעמים ככה), ללמוד מזה הוראה בנוגע לענין החינוך.

קפטכח. ובכן:

קצהגיע הזמן לפעול את הענין ד"בנינו עורבים אותנו" עי"ז שיגשו לילדים עצמם לחנך אותם, ללא אמצעות הוריהם שיחנכו אותם!

קצא[ובודאי לא יכעסו ההורים על כך, ואדרבה: הם יהיו מרוצים מהעובדה שמסירים מהם את הטירדה ("באַדער") להפחית חצי שעה מהצפי' ב"טלוויזיא", כדי לחשוב אודות חינוך הבן או הבת...].

קצבוכיון שישנו כלל ש"מצוה בו יותר מבשלוחו", ו"מצוה דגופו עדיף" – יש להתחיל עם הילדים שנמצאים כאן ושומעים את הדברים, וכמו"כ כל שאר הילדים שימסרו להם את הדברים,

קצג– דברים היוצאים מן הלב (ולא באופן שלאחרי שמסיים את כל עניניו הטפלים, מחפש "גוד טיים" ע"י אמירת מוסר לפלוני), שאז נכנסים אל הלב ופועלים פעולתם –

קצדובמקום להמתין שהדברים יגיעו אליו ע"י שליח, ימסור לו באופן ישיר את "דבר הוי'" – שהתורה והמצוות "הם חיינו ואורך ימינו", וכאשר ילך משך זמן בדרך התורה והמצוה, "לעשות צדקה ומשפט", אזי יראה בעצמו את ה"ריוח" (כלשון המדינה: "בענעפיט") שבדבר, ובלשון הכתוב: "טעמו וראו כי טוב הוי'", ויבוא לידי החלטה שזו תהי' דרכו בחיים.

קצהואז, הנה תמורת זה שהילדים עוזבים את ההורים ופונים שמאלה – יקבלו עליהם עול מלכותו ית' ("קבלו מלכותי"74), שזהו"ע ד"אנכי

קצו55
הוי' אלקיך" שנאמר במ"ת [באופן שמכל ד' רוחות יוצא הקול אנכי, ועד"ז במ"ת שישנו תמיד, כמארז"ל "מה להלן באימה וביראה כו' אף כאן כו'"], ובמילא, "לא יהי' לך אלהים אחרים", ו"לא תגנוב" עד "לא תחמוד", שזוהי הדרך היחידה להבטיח קיום ציוויים אלו – עי"ז שיהי' אצלו קבוע בנפש הענין ד"על פני"74, "כל זמן שאני קיים", היינו, שבכל מקום נמצא הקב"ה עמו, ועל כל פרט ופרט יש השגחה פרטית. וע"י הנהגה כזו – הנה לא זו בלבד שהילדים לא יפרדו מהוריהם, אלא אדרבה: הנהגה זו תקרב אותם להוריהם, ואת הוריהם אליהם.

קצזכט. ובנוגע לפועל:

קצחחוב על כל אחד ואחד – ומיד באסרו-חג הרי זה הזמן המסוגל לכך – לקיים בפועל את ענין הערבות, ולהעמיד מחנות מחנות של "צבאות הוי'", שיצאו לקבל פני משיח צדקנו, להיותם "זרע ברך ה'", "דור ישרים יבורך", ועד לתכלית השלימות של יהודי בעולם דלמטה, שרואים שמציאותו היא התורה ("אַ לעבעדיקע תורה"), ורמ"ח אבריו ושס"ה גידיו הם כנגד רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת.

קצטואז עושה הקב"ה את שלו – להסיר ממנו "עול מלכות", שהרי "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה", היינו, שיוצא מהגלות הפנימי שלו ומהגלות אצל חבריו, מהגוי אשר בקרבו ומסביבו,

רומהחירות הפרטית באים לחירות הכללית של בנ"י בארץ ישראל, ללא העלמות והסתרים, באופן ד"ושכבתם ואין מחריד" כיון ש"נתתי שלום בארץ", ועד לשלימות ענין החירות בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

רא* * *

רבל. דובר אודות מצות חינוך, שאף שהחיוב הוא על האב, הרי כיון שהחיוב הוא לחנך את הבן, נעשה חיוב גם על הבן (ושקו"ט בדעת רבינו הזקן בזה). וכן בקטן שהגדיל בין שני פסחים, שאם שחטו עליו

רג56
בראשון פטור מפסח שני, כי מצד מינויו על הפסח ע"י אביו, נעשה הקטן בגדר מצות קרבן פסח. ועפ"ז יש לבאר דעת הרמב"ם שקטן שבא על שפחה חרופה היא לוקה והוא מביא קרבן, דכיון שע"פ תורה הרי זה מעשה שמביא חיוב מלקות, נעשה בו תוקף מן התורה לחייבו קרבן. וההוראה מזה, בנוגע לגודל ההשתדלות בענין החינוך, ובפרט בתלמוד תורה, שעי"ז נעשה המחונך מציאות חדשה, קשור עם תורה, כמארז"ל "כל המלמד את בן חבירו תורה .. כאילו ילדו" – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ז ע' 232 ואילך.

רדלא. ויש להוסיף בהענין ד"כל המלמד את בן חבירו תורה .. כאילו ילדו" – ע"פ משנ"ת בהתוועדות דיום הש"ק בנוגע לפירוש

רה57
רש"י על הפסוק "ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דיבר ה' את משה בהר סיני", שבני אהרן "נקראו תולדות משה לפי שלמדן תורה":

רולכאורה אינו מובן: הרי משה למד עמהם גם במרה, וגם לפנ"ז במצרים, ומה נתחדש בענין זה "ביום דיבר ה' את משה בהר סיני"?

רזוהביאור בזה – שהענין ד"ילדו", היינו, שנעשה מציאות חדשה, שכשם שנעשו מציאות חדשה ע"י אהרן, כך נעשו מציאות חדשה ע"י משה – הרי זה שייך לאחרי מ"ת דוקא:

רחפעולת התורה לשנות את העולם – כמ"ש170 "אם בחוקותי תלכו" אזי "ונתתי גשמיכם בעתם .. ועץ השדה יתן פריו", ועד לדרשת רז"ל בירושלמי על הפסוק "לא-ל גומר עלי" – נתחדשה במ"ת, שהרי קודם מ"ת היתה גזירה ש"עליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה", ובמ"ת בטלה הגזירה, ונפעלה השייכות של התורה עם העולם לשנותו כו'.

רטועד"ז בנוגע ללימוד התורה – שאע"פ שגם קודם מ"ת למדו תורה, כדאיתא בגמרא שהאבות למדו תורה (וקיימו מצוות), ו"מעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו .. במצרים", אבל אעפ"כ, לא נעשו עי"ז מציאות אחרת (ועד כדי כך, שלכמה דעות לא הי' לאברהם אותו דין שיש לבנ"י לאחר מ"ת); לימוד התורה פעל אמנם הוספה ועילוי במציאותם, אבל לא מציאות חדשה.

ריובלשון הרמב"ם (בנוגע לענין אחר) – שניתוסף רק המקרה על העצם, אבל העצם לא נשתנה.

ריאואילו במ"ת – פעלה התורה אצל בנ"י שנעשו מציאות חדשה, וכמו "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי".

ריבוזהו גם מ"ש הרמב"ם בפירוש המשניות ש"כל מה שאנו מרחיקים או עושים היום, אין אנו עושין אלא במצות הקב"ה ע"י משה רבינו ע"ה, לא שהקב"ה אמר זה לנביאים שלפניו, כגון זה שאין אנו אוכלין אבר מן החי, אינו מפני שהקב"ה אסרו לנח, אלא .. במה שצוה בסיני שיתקיים אסור אבר מן החי, וכמו כן אין אנו מלין מפני שאברהם

ריג58
אבינו ע"ה מל עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שהקב"ה צוה אותנו ע"י משה רבינו שנמול כמו שמל אברהם אבינו ע"ה, וכן גיד הנשה, אין אנו הולכים אחר איסור יעקב אבינו, אלא מצות משה רבינו ע"ה".

רידולכן, גם הענין ד"כל המלמד את בן חבירו תורה .. כאילו ילדו" לא הי' במצרים או במרה, כיון שלפני מ"ת לא פעלה התורה שינוי המציאות; אלא רק "ביום דיבר ה' את משה בהר סיני", "נעשו התולדות שלו", עי"ז ש"למדן מה שלמד מפי הגבורה" בעת מ"ת דוקא.

ריהועפ"ז מובן, שכאשר מלמדים ילד יהודי תורה, הרי זה לא רק הוספת מקרה על העצם שלו, אלא עי"ז נעשה מציאות חדשה.

ריוובשביל ללמוד תורה עם ילד יהודי – אין צורך במסירת נפש; לא שולחים אותו מעבר להרי החושך... ואדרבה: במדינה זו הסדר הוא שעי"ז "חכם" יתקרי ו"רב" יתקרי... ויפרסמו את תמונתו בעיתון... ובלבד שילמד תורה עם ילד יהודי ויעשה ממנו מציאות חדשה.

ריזויש להוסיף, שאפילו מי שכבר למד תורה, כך, שלכאורה לא שייך לומר עליו "כאילו ילדו", שהרי מציאותו קיימת כבר, הנה האמת היא שכל פעם שלומדים עמו, הרי זה "כאילו ילדו" מחדש, כי: לימוד התורה צריך להיות תמיד, שהרי ישנו חיוב "לאפשא לה". ועד שגם מי שלומד כ"ג שעות ונ"ט דקות, אבל ישנו רגע אחד שבו אינו לומד, נאמר עליו "כי דבר ה' בזה גו' הכרת תכרת גו'", ענין של היפך החיים, בעוה"ז ובעוה"ב. וא"כ, בכל פעם שלומדים עמו, פועלים אצלו ענין של חיות (היפך הענין ד"הכרת תכרת"); וע"פ תורת הבעש"ט (שנתבארה בשיחות שלפנ"ז) אודות חידוש הבריאה בכל רגע, מובן שהחיות שנעשה ע"י לימוד התורה אינו המשך החיות, אלא הולדה חדשה – "כאילו ילדו".

ריחלב. ולא לדרשה קאתינא, אלא בנוגע לפועל ממש – להתעסק בענין החינוך.

ריטוהבא לטהר מסייעין אותו, ובאופן שאדם מקדש עצמו מעט מלמטה מקדשין אותו הרבה מלמעלה – שיהי' בהצלחה רבה.

רכ59
וע"י ההתעסקות בענין החינוך – "בנינו עורבים אותנו" – תהי' קבלת התורה בשמחה ובפנימיות, הן בנוגע למ"ת דכללות השנה בחג השבועות, והן בנוגע למ"ת כפי שהוא בכל יום, בכל עת ובכל שעה – כפי שמבאר רבינו הזקן מארז"ל197 "מה להלן באימה וביראה כו' אף כאן כו'", "שלכאורה אינו מובן דמיון זה .. שהרי במעמד הר סיני וכל העם רואים את הקולות, ופב"פ דבר ה', משא"כ בעסק התורה של כל אדם כשלומד בפני עצמו. אלא הענין הוא .. כי גם עסק התורה שבכ"א ובכל זמן הוא דבר ה' ממש שנאמר למשה מסיני .. כאלו קבלה היום מהר סיני" (ומובן, שהעובדה שלא רואים זאת בעיני בשר, אינה משנה את המציאות).

רכאוכיון שלמד ולימד וזיכה את הרבים – מובטח הוא בכל הברכות המנויות בפרשה, ועד לברכה הכי גדולה – "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", תורתו של משיח, שיבוא וילמדנו רזי וסתרי תורה, בעגלא דידן, למטה מעשרה טפחים.

רכב* * *

רכגלג. דובר לעיל (סכ"ו) שכל ענין שרואים בעולם יש בו הוראה – אם לידע כיצד להתנהג, או להזהר ולא לעשות כו'.

רכדוטעם הדבר – לפי שכל הענינים שבעולם נלקחים מהתורה, ועד שאפילו הענינים דלעו"ז בהכרח שיש להם מקור בתורה, כפי שמצינו בגמרא (לא רק "מרדכי מן התורה מנין", אלא גם) "המן מן התורה מנין, המן העץ" – שזו היתה המצוה הראשונה והיחידה שהיתה להם, אלא שלאחרי "סדר השתלשלות" הרי זה נעשה ענין שהוא היפך קיום רצון הבורא (חטא עה"ד), וזהו מקורו של "המן" בתורה.

רכהולכן, אלו שלומדים תורה כדבעי, יכולים ללמוד כל הענינים מהתורה, ועד שאפילו "נחש לכמה מיעבר", למדים מפסוק בתורה.

רכווכפי שמביא רבינו הזקן מ"ש בזהר בפירוש מארז"ל "אור

רכז60
שברא הקב"ה ביום ראשון .. כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים, עמד וגנזו מהן .. לצדיקים לעתיד לבוא" – ש"גנזו בתורה", ולכן, ע"י התורה יכולים לראות את כל הענינים שבעולם.

רכחועפ"ז מובן מה שמצינו שגדולי ישראל היו יכולים לראות ע"י התורה מה שנעשה במקום אחר, וכפי שמביא הצ"צ (בהגהה): "ובזה יובן המעשה דבעש"ט ז"ל, שהגיד לאדם א' שבא לשאול על בנו שהי' מרחוק ממנו מאות פרסאות, ואמר שראה אותו ממש איך הוא עומד כעת בברעסלע, והיינו שע"י שקראו לפניו בזוהר, ונפתח ונתגלה האור הגנוז שם, שרואים בו מסוף העולם ועד סופו".

רכטוכן הוא אצל כל אחד מישראל – שאם רק יוכל להגיע ("דערגרונטעווען זיך") לאור זה שנגנז בתורה, אזי יוכל לראות מסוף העולם ועד סופו, ללא צורך בנבואה, אלא ענין של ראי' ממש, ע"ד ראיית עין הבשר כפשוטו.

רלוכללות הענין בזה – שאין ענין בעולם שלא בא ע"י התורה, שהרי העולם נברא ע"י התורה, כמאמר המדרש: "התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה, בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם בונה פלטין .. מדעת אומן, והאומן .. דיפתראות ופינקסאות יש לו כו', כך הי' הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם". ובפרט ע"פ תורת הבעש"ט226 על הפסוק "לעולם הוי' דברך נצב בשמים", שדבר הוי' מהוה ומחי' את העולם תמיד.

רלאלד. אך אעפ"כ ישנו ענין הבחירה – כיצד לנצל את עניני התורה שבהם נמצאים בהעלם עניני העולם:

רלבובהקדמה – שבעולם יש ב' קצוות: עניני קדושה ועניני קליפה, והממוצע ביניהם – עניני הרשות. ובזה מתבטאת כללות עבודת האדם – עשה (בנוגע לעניני קדושה) ולא תעשה (בנוגע לעניני קליפה); ובנוגע לעניני הרשות, שיכולים להשתמש בהם לסוג זה או לסוג השני (ואין אפשרות נוספת) – הכוונה היא לבררם ולהעלותם לצד הקדושה, ע"י ההנהגה באופן ד"בכל דרכיך דעהו".

רלג61
וכיון ש"אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו" – הנה בכל זמן ובכל מקום יש בכחנו לפעול ולעשות מדברי הרשות דברי מצוה.

רלדאבל "רשות לכל אדם נתונה כו'", כך, שאם אינו מנצל את הכח וה"להט" ("דעם קאָך") בנוגע למצוה הבאה לידו, ינצל זאת עבור דברי הרשות, ועד שיש כאלו שדוחים עניני מצוה שהזמן גרמא, בחשבם שלא נורא אם יעשו זאת לאחר זמן.

רלהלה. ובזה יש צורך בזהירות מיוחדת בכל מדינה בנוגע לאותם ענינים שהם באופן של חלישות ("שוואַכקייטן") – כפי שמצינו בגמרא ש"רב בקעה מצא וגדר בה גדר", דכיון שראה שבמקום זה יש חלישות בשמירת האיסור דבשר בחלב, גזר גזירה יתירה כו'.

רלוולדוגמא, כפי שמצינו בפירוש רש"י – שהרי עוסקים בלהט ("מ'איז פאַרקאָכט") בלימוד פירוש רש"י – בנוגע לארץ מצרים:

רלזבסיפור ירידתו של אברהם אבינו למצרים נאמר "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את". והפירוש בזה – דלכאורה אינו מובן: הרי מאורע זה אירע כו"כ שנים מאז חתונתם, ולמה לא ידע עד אז?! – כפי שמפרש רש"י בפשוטו של מקרא: "ידעתי זה ימים רבים כי יפת מראה את", אלא ש"הגיע השעה שיש לדאוג על יפיך כו'".

רלחאמנם, משמעות לשון הכתוב היא שהי' זה חידוש גם אצל אברהם, ולכן מפרש רש"י: "עד עכשיו לא הכיר בה מתוך צניעות שבשניהם, ועכשיו הכיר בה כו'".

רלטומבואר בזה, שמצד החסרון של ארץ מצרים בענין זה, הנה אפילו על צדיק כמו אברהם אבינו – "האבות הן הן המרכבה" – פעל ה"אויר" של ארץ מצרים, בדקות כו', לפי אופן מדריגתו, שנעשה אצלו הענין ד"ידעתי כי אשה יפת מראה את", ולולי ירידתו למצרים – לא הי' שייך לזה.

רמלו. ובנדו"ד, הענין שבו דרושה זהירות במדינה זו הוא – ענין הפרסום ("פּובליסיטי"):

רמא62
המנהג של פרסומת הוא – שמתאספים מאות אנשים לחלוק כבוד לפב"פ.

רמבואכן, אם הוא באמת תלמיד חכם הראוי לאותה איצטלא, יש חיוב ע"פ שו"ע לחלוק לו כבוד, ויש להשתדל בזה ביותר ("זיך לייגן אין דער לענג און אין דער ברייט"). ובפרט אם הוא גם אורח, שאז ניתוסף בזה גם מצות הכנסת אורחים (מדתו של אברהם אבינו), והרי "גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה".

רמגאמנם, במה דברים אמורים – רק כשאין מצוה עוברת, מצוה שהזמן גרמא או מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים, שאז יש זמן פנוי לכבד אורח ת"ח – לא רק כדי שעי"ז יתוסף במעות צדקה וגמ"ח עבור מוסד של תורה, וכיו"ב, אלא כפי שמזמין הקב"ה מזמן לזמן שמגיע אורח ועושים פרסומת רק בשביל להעניק לו כבוד, שזוהי אכן מצוה גדולה, כאמור, ש"גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה";

רמדמשא"כ כאשר אין זה באופן האמור – כפי שהי' לפועל לאחרונה, שבשביל ענין של "פרסום", הניחו את כל הענינים העומדים על הפרק, כמו: ההשתדלות למנוע נישואי תערובת, וכן הענינים השייכים לתקופת הקיץ שקרבה ובאה, כמו ענין הצניעות, וההשתדלות שילדי ישראל יהיו במחנות-קיץ כשרים.

רמהלז. ובהקדמה:

רמובתקופת הקיץ יש הזדמנות לשלוח את הילדים למחנות-קיץ כשרים, שבהם ישהו במשך כל כ"ד שעות המעת-לעת, הן ביום והן בלילה – שזוהי המעלה של "מחנה-קיץ" לגבי הישיבה שבה לומד הילד במשך כל השנה כולה, כי, במשך כל השנה כולה יכולים ההורים לקלקל את ההשפעה הטובה שמקבל הילד בישיבה, משא"כ במחנה-קיץ, שבו נמצא הילד תחת אותה השפעה במשך ארבעה או שמונה שבועות, ללא הפסק.

רמזוכיון שעכשיו הוא הזמן שההורים רושמים את הילדים למחנות-קיץ, הרי אם לא יפעלו תיכף ומיד שירשמו אותם למחנות-קיץ הכשרים – יטענו ההורים, שכבר רשמו את ילדיהם למקום אחר, וכבר שילמו כסף ושלחו את החבילות... ואז לא יוכל הילד להיות במחנה קיץ הכשר.

רמח63
וזהו גם הזמן שבו צריכים "להרעיש" ("שטורעמען") אודות צניעות, וכן בנוגע לשלילת נישואי תערובת – שהרי מנהג המדינה ("די מאָדע") הוא שהחתונה צריכה להיות דוקא בחודש יוני ("דזשון בראַייד"), אבל צריך לוודא שהכלה היא יהודי' והחתן יהי' יהודי, וכן לוודא שהכלה תטבול במקוה (לא רק לפני החופה אלא) גם לאחר החופה כו'.

רמטוכמו"כ יש לעורר בזמן זה בנוגע לנסיעה ל"קאָנטרי":

רנהוא נוסע ל"מקום שאין מכירין אותו", וחושב, שאם בבית לובשת האשה שמלה שלימה, הנה ב"קאָנטרי" יכולה ללבוש חצי, שליש או רביע... בבית מהדרים בכשרות הבשר שיהי' "חלק" ("גלאַט כשר"), ומקפידים על חלב ישראל, משא"כ ב"קאָנטרי"; כל ענינו של ה"קאָנטרי" הוא – פריקת-עול!...

רנאשאלתי מישהו: מדוע נוסעים ל"קאָנטרי" לגור ב"ביקתה" ("באָנגאָלאָ"), בה בשעה ששם מתייסרים ("מ'ווערט אויסגעריסן")... כיון שאין שם את כל הנוחיות שיש לו בביתו, כמו בעניני אכילה וכיו"ב; בבית יש לו טלוויזיא צבעונית, ואילו ב"קאָנטרי" יש לו רק טלוויזיא פשוטה... בבית הוא יכול לקרוא את ה"עיתון" קודם התפלה, משא"כ ב"קאָנטרי" – בשביל זה כדאי להוציא אלף דולר?!... והשיב לי: איי, הנך "בטלן"!... כל ענינו של ה"באָנגאָלאָ" הוא פריקת עול! בהיותו בביתו, מתבייש מפני ה"ראַביי", המנהיג הרוחני ("ספּיריטשועל לידער"), ומפני השכנים, ואילו כשנוסע ל"קאָנטרי", משאיר את ה"ראַביי" ואת השכנים בעיר, ואת אשתו הוא פוגש רק פעם בשבוע, ובשביל זה כדאי לשלם אפילו אלפיים דולר!...

רנבובכן: בנוגע לכל ענינים אלו, הנה בבוא תקופת תמוז, נותן הקב"ה את הכח להתעסק ולפעול בהם – כהפירוש במאמר חז"ל "חמרא אפילו בתקופת תמוז קרירא לי'", שחומר הגוף הוא בקרירות, כך, שנותנים לו כח וזמן "להרעיש" אודות ענינים אלו: לשלוח ילדים למחנות-קיץ כשרים, ובנוגע למחנה-קיץ שעדיין אינו כשר – להשקיע מאמצים אדירים ("אַיינלייגן וועלטן") שיהי' בו מטבח כשר, וגם המזון הרוחני יהי' כשר. ועד"ז בנוגע לשאר הענינים הנ"ל.

רנגוהקב"ה נותן גם "אוזן קשבת" שיפעלו הדברים, שהרי "אין

רנד64
הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו". וכפי שרואים במוחש שכאשר מדברים אודות ענינים הנ"ל, הרי זה פועל – אצל פלוני ה"ז פועל בשלימות, ואצל פלוני – למחצה, או חלק עכ"פ, אבל "דבר הוי'" אינו הולך לאיבוד...

רנהלח. אך מה עשו בפועל?

רנומפסח ועד עצרת – זמן לימוד פרקי אבות בכדי לקבל עול מדות טובות –היו עסוקים ביום ובלילה בעריכת אסיפות ע"ג אסיפות כיצד לחלוק כבוד לאורח חשוב252; לא סתם אדם, "חביב אדם שנברא בצלם", אלא יהודי – "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום"260, וגם תלמיד חכם – "חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה"260, כך, שבודאי צריכים לכבדו ביותר.

רנזמתעסקים בענין זה – כאילו כבר פעלו בנוגע לכל הענינים שיהיו כדבעי, כמו: מצב השחיטה, טהרת המשפחה, חינוך על טהרת הקודש, ונישואי תערובת, ונשאר רק דבר אחד – קבלת פני האורח החשוב, כדי שידעו שבארה"ב מכבדים כראוי רב ות"ח, ובפרט כשמדובר אודות "רב רבנן"!

רנחטוענים שהי' זה קידוש השם: הגיעו אלף ושמונה מאות איש, אנשים נשים וטף, לחלוק כבוד לתלמיד חכם, והתפללו מנחה כולם יחד!...

רנטובכן: יישר כחך... אבל שאלתי: האם דברו שם אודות מצוות מעשיות?! – תפלת מנחה היא אמנם דבר גדול, כמארז"ל "לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה", אבל, קודם תפלת מנחה, או אחר תפלת המנחה, או בין חזרת הש"ץ לתחנון (אם אמרו תחנון) – היו יכולים לדבר אודות מצוות מעשיות. והשיבו, שלא דיברו על זה, כיון שהיו עסוקים בהענקת כבוד לאורח החשוב...

רסהיו יכולים לנצל את ההזדמנות ולדבר אודות ענינים שהם יסודי הדת! – מתי תהי' הזדמנות נוספת שמתאספים אלף ושמונה מאות יהודים, מתי תהי' לך אפשרות לפגוש בבית-הכנסת נער יהודי ונערה יהודי'?! – הרי לא תראה אותם עד ראש-השנה, ובינתיים יעברו ארבעה חדשים, שבהם יסעו חלקם ל"קאָנטרי", וחלקם לחוף-הים... וכאשר הם

רסא65
כבר התאספו ביחד, עליך לנצל את ההזדמנות ולומר דבר-מה שנוגע למצוות מעשיות, ענין שנוגע בנפשו (של השומע), להיותו דבר האסור מן התורה, והוא יודע זאת, אלא שצריך להזכירו ולעוררו!

רסבואם הנך חושש שלא יקבלו את דברך – הרי כיון שיש לך אורח חשוב, יש לך אפשרות "לרתום" גם אותו ("שפּאַן אים אויך אַיין") לדבר על ענינים אלו; שידבר על שבת, על טהרת המשפחה וכו' וכו' – יש מספיק ענינים על מה לדבר, שש מאות ושלש עשרה מצוות!

רסגומה עשה לפועל – הוא חלק כבוד לאורח, והאורח חלק כבוד לו, בבחינת גמול לי ואגמול לך.

רסדובכן: תבוא עליו ברכה, ו"עולמך תראה בחייך", שיזכה לש"י עולמות, ולא רק ש"י עולמות, אלא ב"פ ככה – תר"ך (כתר) עולמות, "אוצרותיהם אמלא". אמנם, במה דברים אמורים (שיכולים להתעסק עם חלוקת כבוד) – רק אם עי"ז לא יאחר ויפסיד מאומה; אבל כאשר בגלל זה מאחר ומפסיד לדבר אודות טהרת המשפחה (כולל ובמיוחד בנוגע לכלה שמתחתנת בחודש יוני, כנ"ל), ואודות חובתה של אשה ובת ישראל להתלבש בצניעות גם ב"קאָנטרי" כמו בעיר – האם הי' כדאי להשתדל בעריכת ה"קבלת-פנים" שיהיו דוקא אלף ושמונה מאות איש?! גם אם היו רק שמונה מאות איש היו יוצאים י"ח!...

רסהולאידך גיסא, אם כבר נמצאים אלף ושמונה מאות איש – תנצל את ההזדמנות לדבר בעצמך ולגייס גם את ה"אורח" לדבר אודות טהרת המשפחה וכיו"ב, שכן, הענין דכבוד ת"ח – נו, מהיכי תיתי... אבל כשתיתוסף אשה אחת שתשמור טהרת המשפחה, הרי זה עולם ומלואו!

רסווכפי שמצינו בגמרא בנוגע ליהושע, ש"לן בעומקה של הלכה" ו"ביטל את ישראל לילה אחת מפרי' ורבי'", ונענש על זה. ואם הדברים אמורים בנוגע ליהושע, עאכו"כ בנוגע לאחרים, שבודאי צריכים לעוררם בנוגע לענינים כיו"ב.

רסזועיקר הצרה וכאב-הלב – לא כ"כ שלא עשו זאת בפועל, והיינו, שמבין שני הענינים (דיבור אודות מצוות מעשיות או כבוד ת"ח), החליטו לבחור בענין דכבוד ת"ח, אלא שלכתחילה לא עלתה על דעתם לחשוב

רסח66
אודות ענינים אלו; למה לפתע פתאום יתחילו לדבר אודות טהרת המשפחה?!...

רסטדיברתי פעם עם רב, בעל זקן לבן ארוך, ע"ד הצורך לעורר את הקהילה בנוגע לטהרת המשפחה. וענה לי: למה לפתע פתאום?! הרי התורה ניתנה כבר לפני יותר משלשת אלפים שנה, והוא כבר מכהן כרב ביהכ"נ יותר מעשר שנים, ולפתע פתאום ידבר ע"ד טהרת המשפחה?!...

רעלט. מה נוגע כל האמור לעיל לאלו שנמצאים כאן?!

רעאובכן: לאחר הקדמת נעשה לנשמע, קבלת עשרת הדברות, וקבלת התורה בשמחה ובפנימיות, ולאחרי שלשה ימים – יום השבת וב' ימים טובים – שבהם לא הי' עסק עם עניני העולם, יכולים לחשוב, שעכשיו לא צריכים כבר "לחטוף" עניני תומ"צ (שכבר היו אצלו במשך ג' ימים...), אלא יכולים לצאת לעולם, ולהיות כמו כולם, ולהיות שקוע לגמרי בהויות העולם (ומה גם שבנוגע לכל דבר ימצא "היתר" בשו"ע...), כי, לולי זאת, יאמרו עליו שהוא שייך ל"אַלטע שטעטל", ועליו להיות במושב זקנים ("אָלד איידזש האָום"), ואין לך בושה וסטירת-לחי גדולה מזו שיאמרו עליו שהוא שייך למושב זקנים... בה בשעה שנמצא באמעריקא, וכבר "התאקלם" ("שוין אויסגעגרינט"), באופן ש"נהי' ככל הגוים בית ישראל"...

רעבועל זה באה ההוראה – שהסדר אינו כן, אלא מיד לאחרי חג השבועות בא אסרו חג שהוא "יום טבוח", שבו הקריבו קרבן, ונמשך כל שבעת ימי התשלומין.

רעגלכאורה: כיון שזה עתה בחג השבועות קיבל את התורה עם כל תרי"ג מצוות – צריך להניח לו להתאושש ("לאָז אים קומען צו זיך")?!

רעדאך הענין הוא – שבזה מתבטא תוכנו של היו"ט, שבאסרו חג השבועות יקריבו קרבן לה'!

רעהוכך צריך להתנהג כל אחד מישראל [שהרי כל אחד מששים ריבוא בנ"י קיבל התורה, כדאיתא במדרש אילו היו ישראל ששים רבוא חסר אחד, לא היתה ניתנת תורה ח"ו], ויש לו את הכח לעשות "יום טבוח" כו'.

רעו67
ועי"ז נמשכת גם לאח"ז ההנהגה ד"בחוקותי תלכו"170, "שתהיו עמלים בתורה", ואז – "ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו וגו' וישבתם לבטח בארצכם", ועד לסיום הברכה: "ואולך אתכם קוממיות"48.

רעז* * *

רעחמ. בהמשך להמדובר לעיל (סל"ז) בנוגע לצניעות (שזהו ענין הקשור גם עם פרשת נשא) – יש להוסיף ולהעיר, שהצניעות של האשה תלוי' בהצניעות של האיש.

רעטושלא כדעת הטועים שאין שייכות ביניהם – זוהי טעות מעיקרא! אם רוצים שאחד מבני הזוג יהי' בשלימות, צריך גם השני להיות בשלימות, וכאשר יש חסרון אצל אחד, הרי זה משפיע גם על השני; ומרובה מדה טובה189, שכאשר אחד מוסיף בצניעות, הרי זה משפיע גם על החצי השני של הבית, על הילדים, ועל הבית בכללותו. ובנוגע להמתחיל – מי שיתחיל, תבוא עליו ברכה, ויכולים שניהם להתחיל ביחד...

רפובכן: ענין הצניעות אצל האיש – קשור עם הזהירות בראי' וכו', וגם מבלי לעיין בהמבואר בענין זה בקונטרס העבודה, יודע כל אחד מה נעשה אצלו בנוגע לראי' ושמיעה, עניני קריאה ואופן ההלבשה כו', ואין להאריך בדבר, ובפרט שאין זה ענין הגורם תענוג.

רפאוכאמור לעיל, שהנהגת האיש פועלת על האשה, וכמו"כ פועלת הנהגת האשה על האיש. וכפי שמצינו ש"בשכר צניעות שהיתה בה ברחל (אשה), זכתה ויצא ממנה שאול (איש), ובשכר צניעות שהי' בו בשאול (איש) זכה ויצאה ממנו אסתר" (אשה), שעל ידה באה גאולה לבנ"י.

רפב*

רפגמא. כאן הזמן להזכיר – בקיצור עכ"פ, מפני קוצר הזמן – עוד כמה נקודות:

רפדלכל לראש – יש להזכיר עוה"פ אודות ההתחזקות בשמירת שיעורי חת"ת, דכיון שחג השבועות הוא זמן מ"ת, צריך להתוסף בלימוד

רפה68
התורה (ובאופן של לימוד המביא לידי מעשה – קיום המצוות), ובפרט בנוגע לשיעורים בחומש תהלים ותניא, הקשורים במיוחד עם חג השבועות, כנ"ל (סט"ז) בארוכה.

רפווכן ישנו הענין ד"אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" – להזכיר את אחינו בנ"י שנמצאים בצרה ובשבי', במדינות ההם, שאצלם נעשית "קבלת התורה בשמחה ובפנימיות" באופן ששני הענינים (השמחה והפנימיות) הם בפנימיות...

רפזוהדרך לסייע להם – כפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר שאמר בנסיעתו משם – שעי"ז שניתוסף בקיום התומ"צ באותם ארצות שבהם אין צורך בענין של מס"נ, הרי זה ממעיט ומבטל את הנסיונות אצל אלו שנמצאים במדינות ההם, שהרי כל בנ"י הם כמו גוף אחד, ורואים במוחש, שכאשר ניתוסף חיזוק בבריאות אחד האברים, הרי זה פועל חיזוק הבריאות בכל האברים.

רפחועד"ז בנוגע להסרת עול היצה"ר ע"י קבלת עול התורה ומצוותי' – החל מאיש פרטי, ועד להסרת העול אצל כמה מישראל, רבים וציבור, ועד לכללות ישראל, ועד שיהודים הנ"ל יצאו ממדינות ההם, וכל בנ"י יצאו מכל המדינות, בקרוב ממש, ובחסד וברחמים.

רפטוכן יש להזכיר אודות ארץ הקודש בכלל וכפר חב"ד בפרט – שתהי' הרחבה והתפשטות בכל הענינים, ובפרט בענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה", ועד לחוצה דחוצה, מתוך שמחה וטוב לבב.

רצואז – אתי מר, דא מלכא משיחא, למטה מעשרה טפחים, ויוציאנו מהגלות בחסד וברחמים, ובשמחה – "שמחת עולם על ראשם"83.

רצא[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון הכנה, ניגון רבינו הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – פ"א), והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי".

רצבלאחרי ברכת המזון, תפלת מעריב והבדלה – חילק כ"ק אדמו"ר שליט"א בידו הק' לכל המסובים מ"כוס של ברכה".

רצגטרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן "כי בשמחה תצאו"].