Toras Menachem·Vol. 53 (5728·Part 3)·Sicha for Shabbos Parshas Re'eh·Rosh Chodesh Elul 5728תורת מנחם·נג - שנת תשכ"ח - חלק שלישי·שיחת ש"פ ראה·אדר"ח אלול·ה'תשכ"ח

א426
בס"ד. ש"פ ראה, אדר"ח אלול, ה'תשכ"ח
(הנחה בלתי מוגה)

גכסאי והארץ הדום רגלי אי זה בית אשר תבנו לי וגו' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי. וידוע הדיוק בזה, איך שייך לומר עליו ית' כסאי והדום רגלי, שהרי אין לו דמות הגוף ולא גוף. ונקודת הביאור בזה2, שהשמים כסאי והארץ הדום רגלי קאי על תושב"כ ותושבע"פ, וכן על תורה ומצוות כו'. וממשיך בכתוב, אי זה בית וגו', כי כל הנ"ל (השמים כסאי והארץ הדום רגלי) הוא בבחי' או"פ, ששם שייך ראש ורגל, ובאופן שע"י התרופה ברגל יתוסף אור השכל במוח כו', וכך ע"י העלאת מ"ן (אתעדל"ת) דכנס"י שנקראת רגל ניתוסף אורות באצילות כו', אבל המקיפים אין שם התחלקות ראש וסוף כלל, כי אם מקיף מראש ועד רגל בהשוואה אחת, וזהו גם למעלה מאתעדל"ת, שלכן נאמר על זה אי זה בית (שהו"ע המקיף) אשר תבנו לי (כיון שזהו למעלה מאתעדל"ת). אך על זה ממשיך בכתוב ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי, כי, הבטה הוא אור מקיף כו', והמשכת המקיפים היא דוקא אל עני ונכה רוח [ע"ד מ"ש מרום וקדוש אשכון את דכא ושפל רוח], כי להיותו למעלה מאתעדל"ת, לכן אין ההמשכה אלא ע"י הביטול כו', וזהו וחרד על דברי, חרדה דוקא, יראה וביטול כו'. וענין זה שאומרים בהפטרת שבת ר"ח, יש לקשר במיוחד עם (שבת) ר"ח אלול, כדלקמן.

הבזה, דהנה, בר"ח אלול אמר הקב"ה למשה עלה אלי ההרה, שאז עלה לקבל לוחות אחרונות, שעליהם נאמר פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי וגו', שזוהי נתינת כח לכל אחד מישראל שיוכל לחקוק בעצמו כו', שזוהי כללות עבודת האדם מלמטה, ועי"ז יוכל להיות אח"כ וכתבתי גו' מלמעלה. ובר"ח אלול מתחילה כללות העבודה דחודש אלול, שעז"נ ובכתה גו' ירח ימים, ועי"ז הנה ואחר כן תבוא אלי' ובעלתה, שהו"ע הנישואין (בנעילה דיוהכ"פ), שאף שענין זה נעשה מלמעלה, הרי אין האשה מתקדשת אלא מדעתה, היינו, שצ"ל הקדמת עבודת האדם דוקא. וכמו במ"ת (שהו"ע הנישואין) דלוחות ראשונות, שלא מספיק הגילוי מלמעלה באופן שכפה עליהם הר כגיגית, אלא צ"ל גם עבודת האדם החל מאמירת נעשה ונשמע וכו'.

זידוע שבאלול הוא זמן התגלות י"ג מדות הרחמים, וכמבואר הענין בזה ע"פ משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה וכו', וכך הענין עד"מ שבחודש אלול יוצאין להקביל אור פניו ית' כו', שהו"ע הארת י"ג מדות כו', דהיינו שיאיר גילוי פנימיות רצונו ית' למקור נש"י, ע"י שיהי' עיקר פנימיות רצונו אליו ית' כו'. והענין בזה, שהתגלות י"ג מדה"ר שבחודש אלול היא הנתינת כח לעבודה בשדה, שזהו המקום שבו נעשית העבודה בענינים גשמיים דחרישה וזריעה כו', שמצד ההתעסקות בהם יכול האדם לבוא למעמד ומצב שהניצוץ אלקות שבו יהי' בבחי' אבידה אצלו, ועז"נ ובקשתם משם גו', משם דייקא, כשם שאי אפשר לחפש אחר אבידה ולמצאה זולת במקום שנאבדה כו'. ולכל לראש צ"ל ענין הביטול, כמארז"ל בטל רצונך מפני רצונו, שצריך לסלק ולבטל כל רצונותיו שלא יהי' לו רצון אחר כלל כו' [ועי"ז יוכל להיות הענין שיבטל רצונו מפני רצונך, כמארז"ל צדיק גוזר והקב"ה מקיים], ואז יאיר אל האדם בחי' פנימיות רצונו ית'. ונוסף לזה צריך לעשות כלים שעל ידם יתקיים בו אור ה', שהו"ע אותיות התורה, שזהו מ"ש בשווקים וברחובות אבקשה גו' (שהו"ע ובקשתם משם) עד שמצאתי גו' (אך גם לאחרי שמצא את האבידה צ"ל) אחזתיו ולא ארפנו עד שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי, בית אמי זו תושב"כ וחדר הורתי זו תושבע"פ, היינו, לא רק תושב"כ, אלא גם (ובעיקר) תושבע"פ, שדוקא על ידה יודעים את המעשה אשר יעשון ואשר לא תעשינה, שזהו תכלית הרצון.

טצריך להבין מהו החילוק בין התגלות י"ג מדה"ר בחודש אלול להתגלותן ביוהכ"פ, ולאידך גיסא, הרי הענין די"ג מדה"ר ישנו גם בכל יום, שהרי גם בכל השנה אומרים י"ג מדות הרחמים כו'.

יאע"פ המבואר באוה"ת שי"ג מדה"ר נקראים קישוטין (קישוטי כלה), היינו כמו עד"מ התכשיטים שנתונין על הכלה, ועי"ז גורמים לה יפוי שתמצא חן כו' (שלכן התכשיטים הם למעלה מלבושים (שהו"ע המצוות), כמבואר בד"ה להבין מארז"ל תפילין דמארי עלמא, שתפילין נקראים טוטפות, שהם תכשיט ופאר כו'). והענין בזה, דהנה אמרו רז"ל אין אשה (דקאי על כנס"י) אלא ליופי, וכידוע בענין ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה, שרחל קאי על כנס"י, שהיא יפת תואר, בשכל ומדות ולבושי מחדו"מ, ויפת מראה, ברעו"ד ופנימיות הלב כו'. אמנם, מצד ירידת הנשמה למטה, שאז היא כשושנה בין החוחים, שהחוחים הם הקוצים שמונעים ומסתירים ועוקצים את השושנה, שהם כל עניני טרדות עוה"ז ותאוות נה"ב כו' (ועז"נ וראית בשבי' אשת יפת תואר), אזי ענין היופי אינו בהתגלות כו'. ועל זה הו"ע התגלות י"ג מדה"ר שבאלול, שנקראים קישוטי כלה, שכשם שע"י התכשיטין נמשך יפוי להכלה, כך ע"י התגלות י"ג מדה"ר שבאלול נולד ונמשך הארה וגילוי בנפש לבוא לבחי' יפת תואר ויפת מראה הנ"ל.

יגמובן החילוק בין י"ג מדה"ר שבכל השנה לי"ג מדה"ר שבחודש אלול, שבכל השנה המשכת י"ג מדות הם הרחמים על חיי הגוף (שהמשכתם למטה היא מבחי' חיצוניות המלכות שיורדת לבי"ע (כשושנה בין החוחים, שושנה החיצונה), שנקראת גופא לגבי בחי' פנימיות המלכות), אבל י"ג מדות המאירים באלול הם הרחמים על חיי הנשמה (שנמשכים מבחי' פנימיות המלכות, שנקראת נשמתא, פנימיות השושנה) לעוררה בתשובה כו' (וגם אז נמשך הרחמים על חיי הגוף, אלא שזהו באופן שמהרוחניות בא לגשמיות כו'). אמנם, המשכת י"ג מדה"ר שמאירים באלול לעורר את הנשמה כו', היא באופן של קישוטים, שאינם מעצמיות הגוף, אלא רק נתונין על הכלה, והיינו שהם הארות מבחוץ שאינם בבחי' עצמיות בה ממש, אלא רק בבחי' מקיף. ולמעלה מזה הו"ע י"ג מדה"ר שמאירים ביוהכ"פ, שמאירים בה בבחי' עצמיות ממש (ואז ההמשכה היא לחיי הנשמה וחיי הגוף ביחד).

ידבס"ד. שיחת ש"פ ראה, אדר"ח אלול, ה'תשכ"ח.
בלתי מוגה

טוא. ידועה שיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר בלקוטי דיבורים אודות סדר ההנהגה וכללות האווירה של חודש אלול בליובאַוויטש, החל משבת מברכים חודש אלול,

טזוכפי שמזכיר גם בנוגע למאמרי החסידות, שבדרך כלל היו מתחילים באחד משלשת הפסוקים הידועים: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה גו'", "אני לדודי ודודי לי", או "השמים כסאי גו'" (ומזה מובן שמדובר גם אודות שבת ר"ח אלול, שהרי הפסוק "השמים כסאי" הוא התחלת הפטרת שבת ר"ח, ששייכת לר"ח אלול כשחל ביום השבת, כקביעות שנה זו).

יזוכיון שענין זה נכתב וגם נדפס ע"י נשיא בישראל, הרי מובן, שזהו ענין ששייך לדורות, כך, שזוהי הוראה גם לזמננו זה.

יחב. ובהקדמה:

יטלכאורה אין דמיון בין המעמד ומצב שהי' בליובאַוויטש בכלל, ובפרט בחודש אלול, למעמד ומצב כאן או בשאר המקומות, שכן, הכל מודים שבליובאַוויטש היו כל עניני התומ"צ ועניני העבודה בריבוי יותר בכמות ובאופן נעלה יותר באיכות, וזה הי' העיקר, ואילו הענינים הגשמיים, כמו פרנסה כפשוטה כו', היו רק בדרך טפל – עזר וסיוע לקדושה ועד לתשמישי קדושה, כך, שגם הענינים הגשמיים והחומריים נמשכו מעניני התומ"צ. ועד כדי כך, שענין זה הי' ניכר אפילו אצל אינם-יהודים, שגם הם ידעו ואמרו שהסיבה לכך שבאים למקום זה בשביל פרנסתם, היא, בגלל היותו מקום של תומ"צ כו'.

כוא"כ, לכאורה אין זה "בנין אב" בנוגע לשאר המקומות, כמו מדינה זו, שהתחלתה לא היתה קשורה עם עניני תומ"צ ויהדות השייכים לבנ"י, אלא רק לאחרי משך זמן הגיעו לכאן יהודים, בכדי לפעול ע"י

כא427
עבודתם בתומ"צ בירור וזיכוך והעלאת ניצוצי הקדושה דעולם התוהו שנפלו שם כו'.

כבואעפ"כ, המעמד ומצב שהי' בליובאַוויטש, מהוה נתינת כח בנוגע לכל המקומות, שגם בהם יוכלו לפעול ההרגש שהעיקר הוא ענין התומ"צ, ואילו כל שאר הענינים הם טפלים ונמשכים מעניני התומ"צ, ועד שענין זה יורגש גם בחומריות העולם, ועאכו"כ בגשמיות העולם.

כגוהדוגמא לזה – מכללות עבודת האדם בנוגע לעצמו (נוסף על עבודתו בחלקו בעולם):

כדנשמת האדם המלובשת בגופו, ירדה "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא", בור עמוק ("אַ טיפן גרוב"), תחתון שאין תחתון למטה ממנו, עולם הקליפות, והרשעים גוברים בו, כך, שלכאורה צריכה להיות ההנהגה באופן ש"אחרי רבים להטות", כרצון היצה"ר ש"אקדמי' טעניתא".

כהואעפ"כ, כיון שהנשמה באה ממקום נעלה ביותר, "איגרא רמה", יש בכחה לפעול שגם בירידתה למטה תהי' הנהגת האדם (ובמילא גם הנהגת העולם, שהרי "את העולם נתן בלבם") באופן המתאים למעמדה ומצבה של הנשמה למעלה – שיורגש אצלו שהעיקר הוא הרוחניות, ואילו הגשמיות נמשכת ובאה מן הרוחניות, ואינה אלא בדרך טפל; וזוהי הנתינת כח שגם למטה תוכל להיות העבודה במילואה ובשלימותה.

כוג. וענין זה מודגש גם בכללות העבודה של חודש אלול:

כזידוע ביאור רבינו הזקן בנוגע לענינו של חודש אלול – "ע"פ משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה, ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם וכו'".

כחוהענין בזה – ש"שדה" אינה "עיר מושב", מקום מושב אדם – "אתם קרויין אדם", ע"ש "אדמה לעליון" – דקאי על נפש האלקית,

כט428
אלא זהו מקום שבו נמצאים בהמות כו', כולל גם הבהמה שבאדם – נפש הבהמית.

לובכן: למרות שבחודש אלול נמצאים במקום (ודרגא) שנקרא בשם "שדה", הנה גם במעמד ומצב זה מקבל המלך את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם!

לאוכל זה – בגלל שבנ"י הם בעצם "אנשי העיר":

לבלכאורה אינו מובן מ"ש רבינו הזקן (במשל על חודש אלול) ש"יוצאין אנשי העיר לקראתו" – הרי לא מדובר אודות חודש תשרי, שבו נמצאים בעיר ("הולכים אחריו העירה"), שזוהי דרגת עולם האצילות כו', אלא נמצאים עדיין בחודש אלול, בהמשך לכל חדשי השנה, ומה גם שבאים זה עתה מחודש אב, שאז נקראת אפילו ירושלים בשם "שדה", כמ"ש "ציון שדה תחרש", וא"כ, מדוע נקראים (במשל) בשם "בני העיר"?

לגאך הענין בזה – כמדובר פעם בארוכה, ונקודת הענין בקיצור – שבנ"י הם בעצם במעמד ומצב של "בני העיר", גם במשך כל השנה כולה.

לדובלשון הכתוב – בפרשת השבוע: "בנים אתם לה' אלקיכם", וכהמשך הכתוב: "לא תתגודדו וגו'", כפירוש רש"י "לפי שאתם בניו של מקום כו'", והיינו, שגם במעמד ומצב שיש צורך בציווי "לא תתגודדו גו' למת", כיון שיש מקום להיפך החיים כו', הנה גם אז נמצאים בנ"י במעמד ומצב ד"בנים אתם לה' אלקיכם".

להולכן, גם כשנמצאים בשדה, ממלאים את העבודה של חודש אלול – "אני לדודי ודודי לי" – במילואה ובשלימותה, ופועלים את המשכת הברכה – "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה" – ב"השמים כסאי והארץ הדום רגלי", ובאופן שתומשך כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, למטה מעשרה טפחים.

לו* * *

לזד. נוסף על כללות ענינו של חודש (ור"ח) אלול, יש גם הוראה מקביעותו בימי השבוע, שיכולה להיות בכמה אופנים, ובשנה זו חל ר"ח אלול ביום השבת.

לח429
ובהקדים תורת הבעש"ט שכל ענין שבעולם שיהודי רואה או שומע הוא בהשגחה פרטית, ויש בו לימוד והוראה בעבודת ה', ועאכו"כ שכן הוא בנוגע לעניני תומ"צ, כולל גם הקביעות דר"ח (שבו תלוי' קביעות המועדים), שהרי "מצות עשה .. לחשב ולידע ולקבוע באיזה יום הוא תחלת כל חודש מחדשי השנה".

לטה. ובכן:

מהקביעות של ר"ח אלול יכולה להיות בימות החול, "קמי שבתא", ועד – ביום ששי, "בי שמשי" (ערב שבת), שיש בו מעלה יתירה לגבי שאר ימות השבוע, הן בנוגע לענינים שליליים, כפי שמצינו בהלכה שהרץ בערב שבת והזיק, פטור, לפי שרץ ברשות, והן בנוגע לענינים חיוביים, שיש בו מעלת העבודה וההכנה ליום השבת, כמבואר בשו"ע הלכות שבת.

מאוכמו"כ יש מעלה מיוחדת כאשר ר"ח אלול חל ביום ראשון בשבוע – להיותו היום הראשון שלאחרי יום השבת, ועד שנקרא "יום אחד", ע"ש "שהי' הקב"ה יחיד בעולמו".

מבאמנם, מובן וגם פשוט, שמעלת יום ששי ויום ראשון, מצד הסמיכות ליום השבת (לפני השבת או לאחרי השבת), אינה מגעת למעלת יום השבת עצמו, שבו נעשית העלי' והשלימות – "ויכולו השמים והארץ גו'" – של כל הענינים, כך, שגם עניני ה"שדה" הם באופן נעלה יותר ביום השבת, שבו אין ענין של "עמל", ואפילו לא עבודה ומלאכה, כיון ש"כל מלאכתך עשוי'", וכל ענינו הו"ע התענוג – "וקראת לשבת עונג".

מגומה גם שכיון שר"ח אלול הוא לעולם ב' ימים (כיון שחודש אב הוא לעולם מלא), הרי כאשר יום א' דר"ח חל בשבת, ישנה גם המעלה

מד430
ד"מחר חודש" (יום ב' דר"ח ביום ראשון), כמבואר העילוי שבזה במאמרים המדברים אודות עניני ר"ח.

מהו. וכיון שבר"ח אלול מתחיל הענין ד"מלך בשדה", והענין ד"אני לדודי ודודי לי" (לאחרי ההכנה והנתינת כח משבת מברכים החודש), הרי מובן, שכאשר ר"ח אלול חל בשבת, אזי נעשים כל ענינים אלו באופן נעלה יותר – באופן של תענוג.

מוובאופן כזה נמשכים הם על כל ימי החודש, שהעבודה בהם נכללת ומתחילה כבר בר"ח, ע"י "מחשבה טובה" ש"הקב"ה מצרפה למעשה".

מזועי"ז נעשית גם ההמשכה על כל השנה כולה – שתהי' שנה טובה ומתוקה, בבני חיי ומזוני רויחי, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה", בטוב הנראה והנגלה, למטה מעשרה טפחים.

מח* * *

מטז. מאמר (כעין שיחה) ד"ה השמים כסאי גו'.

נ* * *

נאח. התחלת פרשת השבוע היא: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה", "ראה" דייקא, והיינו, שלא זו בלבד שיהודי שומע שאומרים לו שהקב"ה נותן לו ברכה, אלא המשכת הברכה היא באופן שרואה זאת בגלוי.

נבוהענין בזה:

נגיכול להיות ענין שנחשב לברכה מצד אמיתית הענין כפי שהוא לגבי הקב"ה, שהוא עצם הטוב, וטבע הטוב להיטיב, ו"מפי עליון לא תצא הרעות", אבל ההמשכה למטה היא באופן שלא רואים בגלוי שזהו ענין של חסד, כיון שזהו בחי' חסדים המכוסים שלמעלה מחסדים הגלויים (כמבואר בתניא). וכמבואר בלקוטי תורה בנוגע לדברי התוכחה שבפ' בחוקותי, ש"אף שלפי הנראה .. הם קללות, אבל לפי האמת אינם רק ברכות", ו"ברכות אלו הוא ע"ד מ"ש בגמרא .. הנך

נד431
כולהו ברכתא נינהו כו', והיינו, שהברכה היא מבחי' סתום כו'"; ועז"נ "ראה גו' ברכה", שרואים בגלוי שזהו"ע של ברכה.

נהוזהו גם מ"ש "ראה אנכי נותן גו' ברכה וקללה" – שגם ענין שהי' תחילה היפך הברכה, מתהפך לברכה.

נווע"ד מ"ש "ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלקיך", והיינו, שהענין ד"אהבך" הוא מבחי' "אנכי" (שנאמר במ"ת) שלמעלה מהוי' אלקיך, ולכן יש בכחו להפוך את הקללה לברכה,

נזולפנ"ז – "ולא אבה ה' אלקיך לשמוע גו'"41, כמו האב שאינו רוצה לשמוע איזה קטרוג על בנו, מפני אהבתו העצמית אליו, וכפי שמביא הצ"צ באוה"ת ש"הי' מעשה בימי הבעש"ט ז"ל שרדפו הב"ד של מעלה לשטן המקטרג לחוב, ולא רצו לשמוע ממנו הקטרוגים כו'".

נח[ולהעיר, שכיון שענין זה נדפס כבר, הרי זה פס"ד בתורה, שיש בכחו לשנות את המציאות – למעלה, וכ"ש למטה (או להיפך: למטה, וכ"ש למעלה, כיון שלמעלה אין בעלי בחירה, חוץ מהקב"ה לבדו)].

נטוסדר הכתוב הוא מלמטה למעלה: תחילה ברכה סתם, ואח"כ הפיכת הקללה לברכה, שזוהי ברכה נעלית יותר.

סוכמו בנוגע לנשמת איש ישראל – שתחילה ישנה מציאות הנשמה כפי שהיא למעלה, שזהו באופן של ברכה מלכתחילה, ולאח"ז נעשית ירידת הנשמה למטה, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, שזהו לכאורה ענין של היפך הברכה, אבל הכוונה בזה היא – להפוך זאת לענין של ברכה בגלוי, שזוהי ברכה נעלית יותר שנמשכת דוקא ע"י ירידת הנשמה למטה, שעי"ז מתעלה לדרגא נעלית יותר מכמו שהיתה קודם הירידה.

סאוזהו גם הביאור בנוגע לשמה של מסכת "מועד קטן", אע"פ שמדובר בה אודות ענינים שהם היפך ענין ה"מועד" – דכיון שסיום המסכת הוא בפסוק "ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים", שזהו"ע ביטול והפיכת ענין בלתי-רצוי, אזי נעשה "מועד" נעלה יותר מאשר "מועד" שאינו קשור עם הפיכת ענין בלתי-רצוי.

סבט. וענין זה (הפיכת הקללה לברכה) נעשה ע"י עבודת האדם:

סג432
שורש והתחלת המציאות של היפך הברכה – הרי זה הענין של עבודה זרה, שעז"נ "לא יהי' לך אלהים אחרים", "לא תעשון אתי אלהי כסף גו'", דכיון שיש צורך לצוות על זה, הרי מובן שיש אפשרות שתהי' מציאות כזו ח"ו, ועי"ז נעשית המציאות של היפך הברכה.

סדאמנם, כאשר יהודי מקיים הציווי "לא יהי' לך גו'", ועד שמבטל את המציאות של ע"ז, אזי בדרך ממילא מתבטלת המציאות של היפך הברכה.

סהוזהו שבהמשך ל"ראה אנכי נותן גו' ברכה וקללה" (לא רק ברכה מלכתחילה, אלא גם ברכה נעלית יותר הקשורה עם הפיכת הענינים הבלתי-רצויים) – נצטוו בנ"י לאבד כל סוגי הע"ז בכניסתם לארץ ישראל:

סוארץ ישראל, ש"זבת חלב ודבש היא וזה פרי'" (פירות משובחים) – בהיותה "ארץ כנען", היתה מלאה גילולים, "על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן", ועד כדי כך, שבחירת המקום לבנות עליו את ביהמ"ק הוצרכה להיות "ע"פ נביא", כיון "שלא הניחו הכנענים לא הר ולא גבעה שלא עבדו עליו".

סזולכן נאמר לבנ"י: "כי אתם עוברים את הירדן אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה וגו'", "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים גו'", "ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון ואבדתם את שמם מן המקום ההוא".

סחוזהו המשך הענינים בפרשה – שע"י איבוד ע"ז נעשה הענין ד"ראה אנכי נותן גו' ברכה וקללה", שזוכים לשלימות הברכה הקשורה עם ביטול והפיכת הלעו"ז.

סטי. ובהמשך לזה, יש לבאר פירוש רש"י על הפסוק:

עהביאור בפירוש רש"י, "מזבח – של אבנים הרבה. מצבה – של אבן אחת, והוא בימוס ששנינו במשנה אבן שחצבה מתחלתה לבימוס.

עא433
אשרה – אילן הנעבד. ואבדתם את שמם – לכנות להם שם לגנאי, בית גליא, קורין לה בית כריא, עין כל, עין קוץ",

עב– ש"ונתצתם גו'" אינו הוספה על "אבד תאבדון גו'" בנוגע למזבחות ומצבות כו' שאינם ע"ז גופא, כי אם משמשי ע"ז, אלא זהו ביאור ופירוש ש"אלקיהם" שצריכים לאבדם הם "מזבח מצבה כו'"*, והחילוק ביניהם הוא (לא בענין הע"ז, אלא) רק ש"מזבח – של אבנים הרבה", ו"מצבה – של אבן אחת", "והוא בימוס ששנינו במשנה אבן שחצבה (רק) מתחלתה לבימוס" (מקום מושב לע"ז, אבל לאח"ז "עובדין את הבימוס כע"ז עצמו"), וכן "אשרה" הוא (לא "עץ רענן" שמוסיף חשיבות בע"ז*, אלא) "אילן הנעבד".

עג*) שהרי פשוטם דמקראות אלו – שלפנ"ז ושלאח"ז – מפורש: "אלקיהם".

עד) מוכרח לראי' להוציא** מפי' מצבה – רק סימן, או לכל היותר – ליצוק עלי' שמן.

עה***) או סימן להראות הדרך לע"ז (כפי' הרמב"ן).

עוועפ"ז צ"ל ש"ואבדתם את שמם" אינו ציווי לבטל את הזכר של הע"ז (דא"כ צריך לבטל לכל לראש את משמשי'), אלא "לכנות להם שם גנאי", ע"י שינוי שמה של הע"ז גופא לשם של גנאי.

עזוהצורך בב' הדוגמאות: "בית כריא" ו"עין קוץ" – לא בגלל ש"בית כריא" מדגיש את ענין האיבוד ("ואבדתם"), ע"י הגנאי בתכלית (לשון חפירה ושפלות), ו"עין קוץ" מדגיש את הגנאי ע"י הדמיון להשם, שדומה בהברתו ל"עין כל", אלא בפשטות – כנגד ב' סוגי המקומות שנזכרו בכתוב: "על ההרים הרמים גו'" – "בית גליא", לשון גובה; ו"תחת כל עץ רענן", עושה פרי – "עין כל", שמורה על ההשפעה.

עח434
ולכן השמיט רש"י הדוגמא הנוספת שבגמרא: "פני מלך, פני כלב", כיון שאינה שייכת לפשטות הכתובים כאן –

עטהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ט ע' 94 ואילך.

פ*

פאיא. כאן המקום להוסיף ביאור בהמדובר לעיל בנוגע להכרחו של רש"י לפרש "ושננתם לבניך", "אלו התלמידים", ממ"ש בפ' ויחי "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל", ופירש רש"י, "מלמדי תינוקות .. משמעון", שמזה מוכח שאין חיוב על האב ללמד בעצמו את בנו, ובדרך כלל שוכר האב מלמד לבנו – ששאלו על זה כמה שאלות, ומהם:

פבע"פ הנ"ל נמצא שהחיוב ד"ושננתם לבניך, אלו התלמידים" הוא על שבט שמעון דוקא, ולא על כל בנ"י?

פגאבל באמת מובן בפשטות שאין מקום לשאלה זו: הציווי "ושננתם לבניך, אלו התלמידים" הוא בודאי לכל בנ"י, ובודאי יכולים להיות וישנם "מלמדי תינוקות" לא רק משבט שמעון, אלא גם משאר השבטים; ומ"ש רש"י "מלמדי תינוקות .. משמעון כדי שיהיו נפוצים", היינו, שמשבט שמעון יהיו ריבוי מלמדים.

פדועוד שאלו:

פהבפירש"י בפ' ויחי יש ב' פירושים: "אחלקם ביעקב", "אפרידם זה מזה, שלא יהא לוי במנין השבטים, והרי הם חלוקים. ד"א אין לך עניים .. מלמדי תינוקות אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים וכו'". ולכאורה, ההוכחה על החיוב ד"ושננתם לבניך אלו התלמידים" היא רק לפי הפירוש הב', משא"כ לפי פירוש הא'?

פווגם: כיון שרש"י מזכיר גם "סופרים", א"כ, מהו ההכרח ש"אפיצם בישראל" קאי גם על "מלמדי תינוקות"?

פזבנוגע לשאלה הראשונה, יש לתרץ ע"ד משנת"ל בפירוש רש"י בפ' אמור על הפסוק "וינצו במחנה", "על עסקי המחנה", אע"פ

פח435
שפירוש זה מתאים רק לפי' הג' ב"ויצא בן אשה ישראלית", "מבית דינו של משה יצא מחוייב, בא ליטע אהלו כו'", משא"כ לפי פי' הא' והב'. ועד"ז בנדו"ד, שהפירוש "ושננתם לבניך אלו התלמידים" הוא רק לפי פי' הב' ב"אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל", "אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון".

פטאבל באמת יש לתרץ תירוץ מרווח יותר, ועי"ז יתורצו ב' השאלות בחדא מחתא, כדלקמן.

ציב. ובהקדם הביאור בפרש"י הנ"ל – מהו הצורך בב' הפירושים:

צאבפירוש הא', "אפרידם זה מזה, שלא יהא לוי במנין השבטים, והרי הם חלוקים" – יש להקשות:

צב"אחלקם ביעקב" – נאמר על "שמעון ולוי אחים", שכיון ש"כלי חמס מכרותיהם", לכן "אחלקם ביעקב", שיהיו חלוקים זמ"ז. ואילו הענין "שלא יהא לוי במנין השבטים" אינו שייך לחלוקה בין לוי לשמעון דוקא, שהרי לוי חלוק מכל השבטים?

צגויש לומר, שמקודם לכן הי' לוי חלוק מכל שאר השבטים, מלבד משבט שמעון, שהרי "שמעון ולוי אחים"; ועי"ז ש"לא יהא לוי במנין השבטים", ניתוסף החילוק של לוי גם משמעון.

צדאבל עדיין יש להקשות:

צההחלוקה "שלא יהא לוי במנין השבטים" מדגישה את המעלה של שבט לוי, שהוא מקודש מכל שאר השבטים. ולכאורה, כיון ש"אחלקם ביעקב" בא כתוצאה מזה ש"כלי חמס מכרותיהם .. באפם הרגו איש וגו'", שזהו ענין בלתי-רצוי, לא מסתבר לומר שחלוקה זו תתבטא בענין של מעלה, שהרי לא יתכן שיהא חוטא נשכר?!

צוולכן מפרש רש"י פירוש נוסף – ש"שבטו של לוי עשאו מחזר על הגרנות לתרומות ולמעשרות (כך שחלוקה זו אינה ענין של מעלה, ובמילא אין זה באופן שיהא חוטא נשכר, אלא ש)נתן לו תפוצתו דרך כבוד".

צזוכאן מדייק רש"י ומוסיף הלשון "תפוצתו" – בהתאם להוספה בלשון הכתוב "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל".

צח436
וכיון שבכתוב מדובר גם אודות שמעון ("שמעון ולוי גו'"), הרי מובן, שגם אצל שמעון ישנו הענין ד"אפיצם בישראל" – ש"אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים".

צטיג. ועפ"ז:

קהחילוק בין פי' הא' לפי' הב' הוא רק בנוגע ללוי – אם החלוקה שלו מתבטאת בכך שלא יהא במנין השבטים (ועי"ז יפרד גם משמעון), או בכך שעשאו מחזר על הגרנות לתרומות ומעשרות (ואז לא יפרדו שמעון ולוי זמ"ז, אלא יהיו שניהם יחד נפוצים בכל מושבות בנ"י);

קאאבל בנוגע לתפוצתו של שמעון, ש"אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים" – הרי זה גם לפי פי' הא' באופן החלוקה של לוי69.

קבוכיון שכן, הרי ההוכחה שהחיוב "ושננתם לבניך" אינו כפשוטו, אלא "לבניך אלו התלמידים", מזה שמשבט שמעון היו מלמדי תינוקות – היא לא רק לפי' הב', אלא גם לפי' הא'.

קגיד. ועפ"ז יש לבאר גם הכרחו של רש"י לומר שמשמעון היו "סופרים ומלמדי תינוקות" – כי:

קדכיון שבכתוב נאמרו ב' ענינים: "אחלקם" ו"אפיצם", הנה בהתאם לכך הם ב' הענינים ד"סופרים ומלמדי תינוקות": "אחלקם" – ע"י "סופרים", שהרי בכל מושבות בנ"י יש צורך בסופרים שיכתבו עבורם ספרי-תורה, תפילין ומזוזות; ו"אפיצם" – ע"י "מלמדי תינוקות", שביחס אליהם מתאים הלשון "אפיצם" יותר מאשר ביחס ל"סופרים", כי, סופר, יכול לישב בביתו ויגיעו אליו כל בני העיר לרכוש ממנו סת"ם, משא"כ מלמד תינוקות, שצריך לכתת את רגליו ולילך מבית לבית לאסוף את התינוקות כדי ללמדם.

קה[כ"ק אדמו"ר שליט"א סיים, שיש עוד פרטים הדורשים ביאור, אבל, לאחרי חמש שנים שעוסקים בלימוד פירוש רש"י, הגיע כבר הזמן שלא יצטרכו לפרש ולבאר כל דבר ודבר, אלא יוכלו לעיין ולהבין לבד].

קו*

קז437
טו. המשך הביאור בנוגע לשיטת הרמב"ם בענין התשובה – נכלל בשיחת כ"ף מנ"א ס"ז.

קח* * *

קטטז. הביאור בפרקי אבות, "תלמידיו של אברהם אבינו עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה, תלמידיו של בלעם הרשע עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה" – החידוש שבלעם הוא הלעו"ז דאברהם אבינו (אף שבכלל ידוע שהי' הלעו"ז דמשה רבינו); השייכות של ג' מדותיו של בלעם לג' עניני ושמות הע"ז: רוח גבוהה – בית גליא, נפש רחבה

קי438
– עין כל, ועין רעה – פני כלב (ש"כלבים .. לא ידעו שבעה"); וענין ד"פני הדור כפני הכלב" למעליותא, בנוגע ל"רעב .. לדבר ה'" באופן ש"לא ידעו שבעה" ע"י הפצת המעיינות חוצה –

קיאהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש שם ע' 104 ואילך.

קיביז. וההוראה מזה:

קיגאע"פ שבלעם הרשע הי' זה שאמר "לא אוכל לעבור את פי ה'", ולא התפעל מכל הבקשות של בלק מלך מואב, בהבטיחו "מלא ביתו כסף וזהב", וגם לא התפעל כ"שראהו מצחק בו", שזהו לכאורה קיום הוראת השו"ע "אל יבוש מפני המלעיגים" – הנה כל זה אינו מספיק, אם יש, ר"ל, עין רעה רוח גבוהה ונפש רחבה.

קידכאשר מתנהגים כהנהגת בלעם בג' הנ"ל – הנה במשך הזמן נאבד גם הטוב שהי' לפנ"ז, וזה מביא למעמד ומצב ש"יורשין כו'", כסיום המשנה בנוגע לתלמידיו של בלעם הרשע.

קיהאבל בנ"י – כולל גרים – הרי אומרים "אברהם אבינו", והנהגתם היא באופן של עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה, ואוכלין בעוה"ז ונוחלין העוה"ב.

קיו[בסיום ההתוועדות הזכיר כ"ק אדמו"ר שליט"א אודות התחלת הפרשה שקורין במנחה: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך"].