Toras Menachem·Vol. 54 (5729·Part 1)·Sicha for Second Day of Rosh Hashanah 5729תורת מנחם·נד - שנת תשכ"ט - חלק ראשון·שיחת יום ב' דראש השנה·ה'תשכ"ט

א17
בס"ד. שיחת* יום ב' דראש השנה, ה'תשכ"ט.
בלתי מוגה

בכ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה. ואח"כ צוה לנגן הניגון "אבינו מלכנו", "הושיעה את עמך", "ופרצת".

גא. כתיב "כי מי גוי גדול וגו'". זהו פסוק בתושב"כ. ומבואר בתושבע"פ – במדרש ובש"ס ירושלמי – שמצד זה נעשים בנ"י "אומה .. שיודעת אופי' של אלוקי'", היינו, שיודעים תכונותיו של הקב"ה, כביכול, ולכן, אע"פ שמנהגו של עולם הוא שקודם דין ומשפט מתנהגים באופן מסויים בנוגע לכמה ענינים, כפי שנתפרטו במדרש וירושלמי שם, הנה אצל בנ"י, כבר בערב ר"ה – ערב הדין ומשפט – "מגלחין שערם ומחתכין צפרניהם, לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלין ושותין ושמחין בר"ה, לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס", ויש גורסין: "נסים" (לשון רבים).

דומבואר במפרשי הירושלמי (מפרשים שמביאים בדרושי חסידות) שזהו "אפילו אינן זכאין", ועאכו"כ – הנסים שעושה הקב"ה בהיותם זכאין, שהרי "ועמך כולם צדיקים", "זכאין", ובפרט לאחרי העבודה דחודש אלול, ובחודש אלול גופא – סוף וחותם דאלול, ימי הסליחות, ולאח"ז שני ימים דר"ה, שכל אחד ואחת מישראל נמצא במעמד ומצב של התעוררות תשובה [וגם אם אינו יודע ומרגיש התעוררות זו, בגלל שהיא מכוסה בקליפה, הרי כן הוא מצד אמיתית מהותו של כאו"א מישראל], הרי בודאי שיודעין שהקב"ה עושה להם נסים.

הוע"פ המבואר בבית יוסף ש"פירשו גדול מלשון גידל, כלומר, שנתגדלה עם אלקי' ויודעת מדותיו" – מובן, שאין זו השערה בלבד, ועד להשערה הקרובה לודאי, אלא זוהי ידיעה וודאית, דכיון שזוהי אומה

ו18
שנתגדלה ביחד ("זיך געהאָדעוועט"), כביכול, עם הקב"ה, הרי היא יודעת היטב את מדותיו.

זולכן שמחים בנ"י בר"ה שמחה גדולה, כיון שבטוחים שתהי' שנה גדולה – השפעה גדולה בכל הענינים, הן ברוחניות והן בגשמיות, ובאופן שלא רק בני וחיי, אלא גם מזוני יהיו באופן של רויחי, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה".

ח* * *

טב. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה תקעו בחודש שופר.

י* * *

יאג. בהאמור לעיל בדברי הבית יוסף שבנ"י הם אומה "שנתגדלה עם אלקי'", ישנו ענין פנימי ועמוק יותר – פירוש המגיד על הפסוק "עשה לך שתי חצוצרות כסף", שקאי על כנס"י והקב"ה שהם "שתי חצאי צורות", כפי שנדפס באור תורה להרב המגיד בפ' בהעלותך, ונתבאר בארוכה ברשימות הצ"צ לתהלים, ובארוכה יותר – בהמשך תער"ב.

יב[וענין זה הוא עמוק יותר ממארז"ל על הפסוק "גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלקינו", "אימתי הוא גדול כשהוא בעיר אלקינו", כי, במארז"ל זה מדובר רק אודות גדלותו של הקב"ה שנעשית ע"י "עיר אלקינו", ואילו בתורת המגיד הנ"ל מדובר אודות מציאותו של הקב"ה, כביכול, שבהיותו לעצמו, ללא כנס"י, אינו אלא כמו חצי צורה].

יגוענין זה קשור עם ר"ה, שבו נעשה הענין ד"תמליכוני עליכם", והקב"ה נעשה "מלך ישראל" – כי, "אין מלך בלא עם", כך, שמציאות המלך נעשית ע"י העם, ולאידך גיסא, כל מציאות העם היא

יד19
היותם עמו של המלך, ונמצא, שהמלך והעם הם מציאות אחת: מציאות המלך תלוי' בהעם, ומציאות העם היא היותם עמו של המלך.

טווכן הוא בספירת המלכות למעלה – שמחד גיסא, לית לה מגרמה כלום, ולאידך גיסא, על ידה נמשכת ריבוי השפעה בכל העולמות.

טזוכן הוא בענין המלכות בעבודה – קבלת עול – דאף שלכאורה הרי זה ענין נמוך שאין בו תענוג כו', הרי ידוע שדוקא ע"י העבודה דקבלת עול ממשיכים מעצם התענוג, ונמשך בכללות קיום התומ"צ, שיהי' מתוך תענוג ושמחה.

יזוזהו ענין התשובה שבעשי"ת שבאה מיד לאחרי הקבלת עול דר"ה – תשובה עילאה שהיא בשמחה, ובאה בפועל בלימוד התורה, עלי' נאמר "פקודי ה' ישרים משמחי לב", ומלימוד התורה נמשך גם בקיום המצוות, שהרי "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", וזהו הטעם שבעשי"ת מהדרים כל בנ"י גם בענינים שאינם מהדרים בהם בשאר ימות השנה, והיינו לפי שעשי"ת באים לאחרי הקב"ע דר"ה שממשיך תענוג והידור בכללות קיום התומ"צ.

יח*

יטד. בנוגע לב' ימי ר"ה, הנה לכאורה העיקר הוא היום הראשון, ועד שב' הימים נקראים "יומא אריכתא", והיינו, שהיום הראשון הוא יום ארוך שכולל גם את היום השני; אבל אעפ"כ מצינו מעלות גם ביום ב' דר"ה לגבי יום א' דר"ה – ובשתים:

כא) ביום ששי של ששת ימי בראשית (א' תשרי, ר"ה) – "הי' העולם חסר", וכשבאת שבת, נעשה הענין ד"ויכולו גו'", שלימות הבריאה. ומזה מובן גם בנוגע לב' ימי ר"ה שבכל שנה (שהרי בכל שנה חוזרים כל הדברים לקדמותם, ונעשה חידוש כל הבריאה כמו בפעם

כא20
הראשונה) – שיום א' דר"ה (שהוא כמו יום ששי דשי"ב) הוא עדיין חסר, ואילו ביום ב' דר"ה (שהוא בדוגמת יום השבת דשי"ב) נעשה ענין השלימות.

כבב) מסופר בנחמי' אודות יום א' דר"ה: "ויאמר נחמי' .. לכל העם היום קדוש הוא לה' אלקיכם אל תתאבלו ואל תבכו .. לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות גו' וילכו כל העם לאכול ולשתות ולשלח מנות ולעשות שמחה גדולה"; "וביום השני (של ר"ה) .. וימצאו כתוב בתורה אשר צוה ה' גו' אשר ישבו בני ישראל בסוכות בחג בחודש השביעי", וצוו אשר ישמיעו קול לחוג את חג הסוכות, והיינו, שההכנות לחג הסוכות התחילו ביום ב' דר"ה.

כגוהענין בזה – שאע"פ שר"ה הוא "בכסה", והשמחה דר"ה מכוסה ברעדה, כמ"ש "וגילו ברעדה", מ"מ, כיון שבחג הסוכות, "ליום חגינו"33, מתגלים הענינים שהיו בר"ה "בכסה", הרי מוכרח להיות כבר בר"ה מעין הגילוי דחג הסוכות. וענין זה מודגש יותר ביום ב' דר"ה, שבו התחילו ההכנות לסוכות, כנ"ל.

כדוענין זה מובן גם מהשייכות של ב' ימי ר"ה לב' הימים דשמע"צ ושמח"ת, שקביעותם באותם ימי השבוע – שהרי השמחה דשמע"צ היא באופן ד"גילו ברעדה" לגבי השמחה דשמח"ת.

כהוכיון שביום ב' דר"ה מתחיל כבר ענין הגילוי, הרי מובן, שהקב"ה ממשיך כבר בגילוי את כל ההשפעות דר"ה, ולכן יכולים בנ"י לשמוח בשמחה גלוי'.

כו(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

כזכן ישמח ה' לבב כל אחד ואחת מישראל בכל המצטרך להם, בכל מילי דמיטב, מנפש ועד בשר,

כחועד לנקודה העיקרית – גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שתתקרב ע"י שמחת בנ"י, דכיון ששמחה פורצת גדר, הרי היא

כט21
פורצת גדרו של עולם, ופועלת ש"יעלה הפורץ לפנינו", דא מלכא משיחא, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש, בעגלא דידן.

ל[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון הכנה. ניגון רבינו הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – פ"א), "ניע זשוריצי כלאָפּצי", "והריקותי לכם ברכה".

לאלאחרי ברכת המזון, תפלת ערבית והבדלה – נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א בידו הק' לכל אחד מהמסובים מ"כוס של ברכה"].